סוגריים מרובעים: גרסה ראשונית. במקרה שהכוונה על מילים שנמחקו, ציינתי זאת בהערת שוליים.

 שכתוב כתב היד: איתי קולין

סוד הנעלים

"על מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעלים" (עמוס ב)

נ' לפרש סוד הנעלים לרמז פשוט להכנסת גרים תחת כנפי השכינה, וכמו שדרש רבא בסוגין דריש חגיגה (ג"א) וזה לשונו:

מאי דכתיב: מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל. בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב. שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם. אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב? אלא, אלקי אברהם, שהיה תחילה לגרים. וסמכו ליה ההיא דרשה דר' תנחום: מאי דכתיב: והבור רק אין בו מים? אלא מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.

ונראה כונת דרשת רבא ברורה בזה, להמשיל עולי רגל לגרים ממש; מה גרים מביאים אור נפשם לאסיפת עם אלקי אברהם אף עולי רגל כך; הללו למדרגתן בסוד העגולים והללו למדרגתן בסוד קו היושר. אלו בהבאת נפשם וכו' ואלו שלוש פעמים בשנה, לייחד נשמת ישראל ואוריתא בהבאת שמנה של תורה, כל אשר ידבנו לבו במה שעלה בחידושי חלקו לרוח היום. ויובן כך משום דעיקר העבודה במצות הריאה היא בתלמוד תורה [בדרגת השלמות] בשלמות בחינת "תא חזי" וכדכתיב אתה הראתה לדעת, ונצרך כאן שלמות הדעת לגמרי אם בכלים של השמיעה ואם בכלי הדיבור, כדמוכח שם בסוד למען ישמעו ולמען ילמדו; וכדגמרינן: למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע, ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר. משמע כי צריך בזה שלמות הדעת להיות גם מקבל דהיינו שומע, וגם משמיע דהיינו מדבר, דאם לא כן לאו בכלל בני דעה גמורה נינהו. לפיכך דרשינן [גרסינן שם] ודאי ילמדו הוא כלו' להיות מלמד ולאו דוקא לומד סתם. וברור בזה כי ממילא נשים פטורות מהריאה משום דאינן מכלל משפיע. אבל בשמחה חייבות, משום דיש כאן שמחת המקבל [בסוד שובע שמחות, אל תקרי שובע אלא שבע וכו'] והן בכלל המקבל כמובן. לפיכך תנן "הכל" חייבין גבי ריאה ולהיות הכל תמהים משום דבעי רחמנא "כל זכורך" דייקא; אלא, תנן הכי משום דבשתים איירי מעיקרא, ראיה ושמחה כאחת, וחסורי מחסרא, דאין לך ראיה שאין שמחה נוחה הימנה, כמו שפסוק מלא חברם, שנאמר, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ובאשר זו גרמה לזו [ודאי]. אך משום דהעיקר בריאה, וכאילו שמחה טפלה הימנה כשפחה על יד גברתה, נקט חדא דמשמע תרי. וכן אומר הכתוב: בבא "כל ישראל" לראות.

וזהו [ממש הא] דדרשינן לקמן גבי אהקהל, אנשים באים ללמוד, והם בכלל ללמד, נשים באות לשמוע, דהיינו ללמוד סתם, ואינן בכלל ללמד. דיש הבדל גמור בין ללמוד בכונה לקבל, ובפרט על מנת לעשות, ובין ללמוד על מנת להשפיע;

וזה ברור מאוד, כי הלימוד דריאה, (חגיגה ג א) בא מסוד התפארת בהשפעת נצח והוד [כנודע], הנקראים כוהני ה' ללימודים; אומנם הלימוד דהקהל בא מסוד המלוכה, ומזה גם נשים חייבות.

ועד דקאי בדין השומע דהיינו לצד המקבל, בא להביא תורת ר' תנחום בסוד שלמות כלי הקבלה, וכדגרסינן [שם]: דרש ר' תנחום: חרש באזנו אחת פטור מהראיה. (חגיגה ג א). דנודע כי האזנים בשתים האחת לקבל אורות התורה מצד החסדים שבה, והאחת לקבלם מצד הגבורות. ואם ח"ו חסר מאחת מהן, באשר אין בלבו [בטבעו] לשמוע אלא מצד החסד או מצד הדין דוקא, אז פטור מזאת העבודה משום דאין כאן תורת ה' תמימה.

ובעבור השלמת העינין המשיכו בשמעתין דר' תנחום: חיגר ברגלו אחת פטור מהראיה וכו', אף כי לכאורה אין זה מקומו [כלל] בסדר פירוש המשנה. אלא, מכלל דמיירי בזאת העבודה לעינין דין המקבל, והיינו האזנים, בא ללמד גם כן לצד דין המשפיע, דהיינו הרגלים, בסוד כי לא רגל על לשונו, וכמו שאנו מתפללים ותרגילנו וכו'; זהו דפירש"י שם: אין פעמים אלא רגלים, פי' אדם, שיש לו רגלים, דהיינו לאו כמלאכים וכו', ולפיכך נתנה התורה להאדם לחדש בה, באשר יש בכחו לתת שמות ואפילו להקב"ה כביכול. ובפרט כאן דמצות ריאה לפני האדון ה', מלך מהלך ההולך לפני המתהלך. [וכו' וכדרשו] ז"ל לענין השמות: לך נאה ליקרא אדון. ולכן, חגר ברגלו אחת פטור [הוא] מזאת העבודה, וכמו שפירשנו וכו' לעינין האזנים; דאם רגיל [בדעתו] להביא בחידושי תורתו בבית המדרש, דוקא צד החסדים שבנפשו, או צד הדינין ר"ל, ודאי אין כאן תורת ה' תמימה משיבת נפש נאמנה. וגם זה ברור מאד.

ויש לאל-ידי לצרף בכאן מה שכתב בעל בני-יששכר בספרו הבהיר "מגיד תעלומה" על מסכת ברכות, [א]ודות דין מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו וזה לשונו:

"וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו בדעת יש בו עיטרא דחסדים ועטרא דגבורות ונשמע ממנו חסדים לימין מדת החסד וגבורות לשמאל למדת הגבורה. והנה מדת הרחמים הוא בחינת ממוצעת מן חסד ודין חמו שהוא בדעת עטרא דחסדים ועיטרא דגבורות. ע"כ כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו." (מ"ה – אין עומדין לג"א).

ולפי שנראה לי בזה, כונתו מאוד בהירה, שאסור לרחם עליו משום דאין בו כלי הדעת לקבל השפעת הרחמים, דהינו אורות הדעת, אלא מקבל פעם מצד החסד, פעם מצד הדין, וראוי להתנהג עמו כפי דרכו, פעם בדין ופעם בחסד לפי קורות המאורע, וכמו שכתוב חנוך לנער על פי דרכו, כי בחינת הדרך אם כך ואם כך בעתיקא תלייא. אבל, אף כי לרחם אי-אפשר, צריך לחמול בשעת חנינה וכו'. ודלא כאחי יוסף, במה שהתודו בעצמם, באמרם הם: אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו. דאף כי נער היה וכו' ולפיכך לרחם אסור משום חסרון כלי הדעת, בכל זאת היה להם לחמול מכל מקום משום עת צרה לנפשו, לצורך גבה, כדבעינן עמו אנוכי בצרה, ולא לבחון אותו מצד הבחנת הגבורה. [אם לא בחינת החסד, כדכתיב גבר עלינו חסדו][1] אך אביהם הצדיק התפלל בעדם בצדק ומישור כדכתיב בתריה, ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש.

ואף כי האי תפלה נראית כמתקיימת בעבור בינימן, דכתיב וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו, וכו', ויבך, בכל זאת, אי אפשר לומר כך משום דכתיב ויבך. והאמת כי אלו הרחמים שנכמרו באו מצד יוסף עצמו גבי אחיו בן-אמו, ולא מצד תפלת יעקב. ולפיכך כתיב ויבך, כי בנימין היה עוד נער וקטון, ועדיין לא היו לו כלי הדעת לקבל אורות הרחמים, ולפי זה נהפכו ליהיות דמעות בעיני יוסף בחינת האורות שאין להם כלים. אלא יעקב התפלל בעבור אחי-יוסף עצמם שיהיו הם רחמנים לפני האיש, וזהו "ואל שדי יתן לכם רחמים", לכם דייקא. דהשתא יצא יוסף מכלל "נער" ונקרא "האיש" וראוי לרחם עליו.

ואם אפשר לי להגיד מה עם לבבי בזה, יש לומר דעיקר תפלת יעקב, שיהיו הם רחמנים ליוסף, קודם שירחם הוא עליהם לפיכך דקדק לומר "לפני", ולכן בעי רחמי מאל[קי] יוסף דתכיב ואל שדי יתן לכם וכו', וקל להבין. [וקל להבין על מה מדובר [לפי קורות התולדות] כי תפלת יעקב תוכיח שלא היה בהם סגולת אורות הרחמים בסוד נקודות עליאן, ודפירשו המפרשים שהיו רועים את עצמו.] [2]

והשתא, כל המשכיל דבר זה לאשורו, יבין בפשיטות שלא לחנם הביאו בכאן ההיא דרשה דרבי תנחום גבי עינינא דיוסף, והבור רק אין בו מים וכו'. וכמו שפירש"י שם: משום דר' תנחום אמרה, נקט לה הכא גבי שמעתתא דר' תנחום. שמא תאמר דנקט כך גרידא וכאילו ללא צורך, דאם כן, היה לו לרש"י לפרשו לעיל בר' תנחום דחיגר. דאף כי החיגר שייך לענין, בכל זאת אין זה מקומו כלל במהלך סדר הסברות. אלא כונת רש"י בזה כי ראוי להביא ההיא דרשה בכאן, משום כי ר' תנחום הוא דאמרה, והיא מפתח לפתח שערים בהבנת העינין. באשר כלל גדול בידנו כי עינין היחידים בתורה, להיות תורה אחת אצלם. ומשום דקאי אשמעתא דר' תנחום, בא להאיר תורתו בהלכות מתורתו באגדות כדקא יאות.

ולבא לעינין, הנה נודע בסוד רגזו של יוסף, שהיתה דעתו קשורה לדעת אביו בחינת חלה, להכניס שוב גרים תחת כנפי השכינה, ואחיו לא רצו מזה, וכדלמדנו [וכדמוכח] כבר מפרשת שכם גופא. אלא באו להרבות נעלים לעולי רגל מישראל דוקא. לפיכך חשבו למכור אותו לישמעלים ולשים כסף מכירתן בסוד הנעלים. אפס כי מתוך כך עברו אנשים מדנים וכו', ומכל מקום היו הם בעצמם הגורמים לאותה מכירה וכדפירש המלבי"ם באר היטב ע"ש.

ולמדינים שכרם אתם, באשר משה רבינו התחיל תקופת הישועה להיות מושיען של בנות יתרו כהן מידין. אפס כי אין אמונה בגוים וכו', וחזרו להיות פח ומוקש וכו, הה"ד [צרור את המדינים כי צוררים הם, וכו'] ובמה שהתחיל היה לו לסיים כתחזינה עיניך במקראות נקום נקמת המדינים מאת בני ישראל, ואחר תאסף.

ועוד לפי הלימוד דסוגיין נ' כי דורשין כאן עינין חידושי תורה בסוד כי לא דבר רק מכם, וללמדנו דאם אין בו מים דהיינו תורה בסוד והוה שותה בצמא את דבריהם, אז ודאי נחשים ועקרבים יש בו. ויובן, והבור רק, מהרחמים, ומים אין בו, שלא נהגו ביוסף אפילו במדת החסד, ואז מימילא נחשים ועקרבים יש בו, שנאה וקנאה, דמעכבין התפלה כנודע, משום אחיזת כחות הס"א לצד הדינין. והיינו בהתחננו אלינו, ל' תפלה. ופשוט.

וימת יוסף

מילי דיהודה

וימת יוסף וכל אחיו: אמר רב חמא בר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות (ברכות נה" א').

פירש הרב בעל (תורה) תמימה עצם הענין לפי מה שהובא בפרקי דר' אליעזר, דנענש יוסף בהתקצרות החיים עשר שנים, מפני ששמע מאחיו עשר פעמים שאמרו לו על יעקב עבדך אבינו, ולא אמר להם מידי. ולפי דעתו הוכרח הפרד"א לפרש דענין הנהגתו ברבנות היה רק דבר זה, ולא הנהגה בכלל ברבנות, יען הדרשה ברבות עה"פ ויוסף היה במצרים, ללמדך שאפע"פ שזכה יוסף למלכות, בכ"ז לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו, וכו'.

ויפה פירש כזאת, רמז להמשכת י' אורות דרך היסוד בתוך המלכות, ה' אורות מהגבורות, וה' מהחסדים. וכשדקדק שם, שבתורה מבואר רק חמש פעמים (פעם אחת בס"פ מקץ, וד' פעמים בר' פ' ויגש) אבל הוא שמע ה' פעמים מהם, וה' פעמים מהמליץ שבינותם.

אך בהמשך דבורו (ד"ה והנה בסוטה י"ג ב' איתא וכו') אמר ר' יהודא אמר רב, מפני מה נקרא יוסף "עצמות" בחייו, ואין זה לשון כבוד לצדיקים, מפני שאמרו לו אחיו עבדך אבינו ולא אמר מידי. ולפי דעת הרב ת"ת מבוא בזה כי עבור עון זה נענש בשם עצמות ולא בקיצור ימים. ואם כן, צ"ל דר' חמא בר' חנינא בברכות לא ניחא לו ההיא דרשה דרב יהודא אמר רב, משום כי הלשון דוהעליתם את עצמותי, אמר יוסף בעצמו ולא שייך בזה בזיון או עונש, ובא למסקנא כי הגרסא בסוטה בענין הדרשה שלפנינו "ואמר ר' יהודא אמר רב, ואיתימא ר' חמא בר' חנינא וכו", אין זה גרסא נכונה, אחרי דר' יהודא אמר רב דרש בענין אחר. וצ"ל הגרסא בסוטה כמו שהיא בברכות "אמר רב חמא בר חנינא" ע"כ. (וע' עוד מש"כ בס"פ מקץ).

ולפי עניות דעתי, שתי הדרשות עולות בקנה אחד, ויש לקיים הגרסא דסוטא ככתבה; כי מר בלשונו ומר בלשונו נתכוונו לדעת אחת, לפי מה שהובא בקצור הפדר"א עצמו.

ובפרט, יש להבין מה פירוש כי ל' עצמות אין כבוד לצדיקים. ונודע כי לשון "עצם" בא על צד "מקבל" שבכל מדרגה. והוא ל' סוף וכלי משום כי קבול ההנאה מקצר אורך אור השפע הנשפע מהמשפיע ממדרגה למדרגה. וכבוד הצדיקים להשפיע ולא לקבל לעצמם, אלא להמשיך החיות הבאה מלמעלה למטה דרך העברה מאור א"ס ב"ה עד המלכות. אך בזאת, קבל יוסף הנאה לעצמו עשר פעמים באמרם אליו עבדך אבינו, וזה ממש גרם קצור החיים,

גרסה א':

דנודע כי הספירות נקראות ימים ושנים באחד הן שם, אם בשכינתא תתאה ואם בשכינתא עילאה. ועצם הספירות הוא מקום לקבול הכבוד לעצם, ואין זה כבוד לצדיקים.

לפיכך יוסף עצמו אמר לאחיו והעליתם את עצמותי מזה, שבקש מהם שיעשו הם התיקון הראוי לזה, להעלות מ"ן שנפלו בחלקו בהנאתו במצרים. ואמר כך, שהיה יודע בנפשו הצדקה כי עתיד היה למות שנה ליום קודם אחיו, כי הוא הקדים דרך המלכות בכל המאורע.

ולכן דקדק ר' חמא בר' חנינא בלשון זה נמי: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, מפני שהנהיג עצמ"ו ברבנות. כלומר בקבול הנאה בעשר העצמות. ויוצא כי הגרסא דסוטה נראית נכונה מאד, ואין להגיה. דאף כי כונת הדרשה מחודשת לפי הפסוקים, עצם הדעת חד הוא, ומפי אחד יצאו הדברים בראשונה.

גרסה ב':

וגם איכא למימר יתר על כן, אשר אין בו רצון לקבל כלל, אלא רצון להשפיע בלבד. ואם כן, אף על פי שצריך לקבל כדי להשפיע, דבלאו הכי מה יהיה לו להשפיע כמובן, כי בדברי תורה עסקינן הכא, בכל זאת, מונע דעתו מליהנות כל דהוא, ודומה למי שמשמש את הרב שלא על מנת לקבל כלל; ואיכא דאמרי על מנת שלא לקבל, ואלו ואלו דברי אמת.

זוהי ממש מדרגת התלמוד תורה לשמה, כמשמעו. וכשם שהביא רש"י ז"ל דברי חכמה בויקחו לי תרומה: "לי", "לשמי", כך יש לפרש באותו כיוון ממש, אשר "לשמה" פירושו "לשם שמה". ונודע כי שם התורה אורה הוא, וברור מאד אשר דרכה של התורה לתת האור ולא לקבל כלל; וכי לאורה הוא צריך?! יוצא מזה כי "תורה לשמה", משמעו להשפיע.

וזאת הסגולה היתה בפרט ובעצם במתנת חלקו של משה רע"ה, כדתנן: "משה קבל תורה ומסרה", ורצה לומר כי באותה מדה שהיה מקבל, באותה מדה היה מוסר: בריוח ולא בצמצום, באהבה רבה ולא בקרי, ובמחנה טבתא ובמתנה טבא דאיכא בה דרכי הקנין. אלא, כלי הקבלה אשר למטה הימנו היו חסרים כמובן, ולכך לקבל באותה מדה ממש לא היה אפשר, וממילא, "וקני לך חבר" אבל למסור, ודאי ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ועל פי בארם, ומימימי יאורם אנו שואבים עד השתא.

והשתא יובן כי הלומד על מנת ללמד, מקבל על מנת למסור, וסוגר דלתות כלי הקבלה אשר לעצמו, וגורם לאורות הבאים אצלו מפי עליון הימנו לחזור לאחוריהם עד מקום גבוה מאד, משום כח ההכאה ובסוד אור חוזר כנודע. והאור החוזר הזה הוא דגורם החידוש בדברי הרב ממש, ולבישם בפנים חדשות. ואז, אין כאן ענין של מעוט כל עיקר, אלא, בהפך, רבוי ותוספת אור.

ובאחורי הדברים האלה, אפשר להבין קצת סוד "אמר ר' פלוני בשם ר' פלוני" דיש הבדל בין "אמר ר' אמר ר'", כלו' אשר הביא השומע את דברי המדבר בלי שום שנוי כלל, ובין "אמר ר' פלוני בשם ר' פלוני", דהיינו כי התלמיד הביא דברי רבו בכיוון החדש אשר גרם בהם יש מאין ממש. ואין לומר בהפך. ואמר "בשם", כי בלי ספק תוכן החידוש בא לו מצד תורת רבו, במה כי אלה הדברים אשר הביא התלמיד, הם הם אותם הדברים ממש אשר לבו שמע מפי רבו. ובכל זאת גרם בהם חדוש גמור בסוד אור חוזר. במה שהחידוש נמצא השתא בשם תורת רבו, כלו' בכח השפעתו. לכן אומר "אמר ר' בשם ר'" אפילו אם לא היה רבו המיוחד לו, דהשתא יש בו משום חדוש. והדברים ברורים "בכה אמר", וב"זה הדבר".

בזה יתורץ נמי לשון המשנה "עשה לך רב": פ' אפילו אם אין לך רב מיוחד. ובא לומר, מכל מקום הוה לומד תורה לשמה, ואז ודאי יהיה לך רב. כי כל הלומד תורה לשמה גורם חידוש לגמרי בדברים אשר שומע בכונה להשפיעם. ובמה שהוסיף אור חוזר בתורת זולתו, מיד עשה אותו גדול הימנו, ועושה לו לרב. דבלאו הכי מה בא ללמדנו? כי פשיטא דצריך שיהיה לו רב לקבל תורה ממנו ולהסתלק מן הספק. אלא בא לומר "עשה לך רב", אשר לא יהיה לו מה להשפיע אלא אם כן גרם כבר רבוי ותוספת אור בתורה שקבל מפי רבו, וזה לא יתכן אלא אם כן למד "לשמה".

דיש להבין היטב כי דוקא מי שגרם החידוש קנה אותו לעולמו באחרית. ללמוד תורה כזו אמר הכתוב: "שמע חכם ויוסף לקח" דברים כפשוטם. והא לכם, זרע אנשים, סוד השראת השכינה לתלמיד חכם.

[1] הערה שהוספה בגרסה הסופית, אבל נמחקה.

[2] קו מחיק נמתח על הקטע בסוגריים מרובעים