ישראל בגלות האסלאם והנצרות (מאמר שכתב מניטו)

יהודים בגלות האסלאם והנצרות

מאת: הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

מאמר שהודפס בקובץ "שבט ועם", ירושלים, תשל"א, 1971

השם "ספרד" הוא מונח מקראי, שמציין כפי הנראה מקום באסיה הקטנה, צפונית לישראל - אך מזמנים קדומים ביותר משתמשת בו המסורת היהודית לציון ארץ ספרד. כאילו ידעה הנשמה היהודית שרכשה לה באלפי שנות נדודיה את אומנות האבחון ואת תחושת ההשוואה בין הגופים האנושיים, כאילו ידעה לפענח בוודאות את הנבואות הסמליות. בבואם לארץ ספרד אמרו היהודים "כאן היא ספרד" - בכך נקבע השם הגיאוגרפי "ספרד" והוענקה לארץ זו חשיבות מיוחדת בהיסטוריה הנבואית.

מוטב היה, אפוא, לומר "יהדות היספניולית" או "יהדות איברית". ואכן, טעות עיקשת צמודה לזהותה של קהילה זו, שהייתה מעיקרה יהודית-ערבית. ההוויה הספרדית נוצרה והתפשטה בספרד המוסלמית. רק מאוחר יותר, כשהעולם הערבי נאלץ לפנות את השטחים שכבש, מצאה עצמה יהדות ספרד כפזורה בליבה של חברה קתולית. אמנם שפת יהדות ספרד הייתה היספניולית; אך זהותה שאובה וצמודה למעיינות השיתוף היהודי-ערבי. אין לטעות, אפוא, כי בגלל הלדינו - השפה הרווחת בעדה זו - היא אמנם שפה ספרדית במלוא המובן, אך תבניותיה התרבותיות שאולות מן העולם המוסלמי, כפי שהתקיים בשעתו בספרד.

הניגוד ספרד אשכנז

זוהי אפוא ההגדרה הראשונה, המילולית, הטעונה הרחבה והעמקה. להלן אציע הגדרה אחרת, מבוססת על הניגוד "ספרד - אשכנז", המציין שני הכללים התרבותיים הגדולים בעולם היהודי. המונח "אשכנז" מציין במקורו המקראי אומה עתיקה מבני יפת, אף היא מאסיה הקטנה. גם כאן שיתקה יכולת האיבחון ופענוח הנבואות את תפקידה: בהגיעם לגרמניה, או ביתר דיוק ללותרינגה[1], אמרו היהודים "כאן היא אשכנז". וכך התרגלנו להגדיר את הניגוד 'ספרד-אשכנז' כיהדות מזרחית ומערבית. אף קוטביות זו איננה מקשה אחת, ובמובן המילולי המדויק אף איננה נכונה. שכן בשם "אשכנזים" צריך היה לכנות יהדות בעלת תרבות גרמנית בלבד, ואילו את הכינוי "ספרדים" יש לתת ליהדות ספרד בלבד. מכל מקום רגילים לכלול תחת שתי כותרות אלה את כלל העדות המושפעות כל שהוא מנוסח התפילה הספרדי או האשכנזי. דבר זה נובע, לדעתי, מן העוצמה המיוחדת של שתי הקהילות האלו, אשר כפו עצמן על כלל התפוצות. תופעה מעין זו, שבה ונתגלתה רק על ידי החסידות.

בכלל "הספרדי" נכללים יהודים לפי המובן המקורי של המלה, אינם כלל ספרדים, כגון יהודי המזרח התיכון: לבנון, סוריה, עירק ואף פרס, תימן וכו'. אמנם נוסח תפילתם הוא ספרדי, אבל תרבותם והאתניות שלהם, אינן אלו שפותחו בספרד ומאוחר יותר ב"מגרב" ועל החוף הצפוני של הים התיכון, ואף בלונדון ובאמסטרדם. אמנם היו חילופי ערכים הדדיים ואף הסתגלות משנית לזהות הספרדית, אך ברור כי זהו קנה מדה מורחב של ההגדרה הראשונה. רק ההגדרה הראשונה מתאימה לשם "ספרד" במובנו האטימולוגי של המונח.

ביטויה הוא גרמנית, שפה שהפכה ברבות הימים לשפת ה"יידיש". או יותר נכון לשפות היידיש, כי רבות הנה. בדומה ל"ספרדי", הרחיבו את הכינוי "אשכנזי" והכלילו בו קהילות בעלות תרבות שונה: פולנית, רוסית, רומנית, הונגרית וכו'. גם כאן קבע המנהג הדתי הרווח את התבנית התרבותית של העולם המכונה "אשכנזי". ראוי לציין כי כל אחת מן הקהילות מצביעה בגאווה על התייחסותה לספרד או לאשכנז, אשר היו האויבים האכזריים ביותר של העם היהודי בתולדות גלויותיו. למרות ששני העמים - האשכנזים והספרדים - הקימו מקרבם אכזריים שכילו בעמנו - מוסיפים יוצאי ספרד ואשכנז להיקרא בכינוי זה. דבר זה מצביע על אצילות רוחנית מיוחדת במינה, שהיא תמימה ומכפרת כאחת. הדעת נותנת, כי רק עם ישראל מסוגל לאצילות רוח מעין זו ועל כן ראוי לציין זאת. כך או כך, כל אחד משני הכללים - הספרדי והאשכנזי - אינם אלה צורות שונות לרעיון הכולל של גלות ישראל, שהרי גלות זו איננה סדרה של מקרים היסטוריים גרידא, אלא תכונה מהותית של ההוויה היהודית.

ההתפלגות הגדולה בפרשת דרכים של הגולה

הגלות איננה תופעה גיאוגרפית גרידא. היא איננה משמשת גילוי פשוט של הזהות היהודית. כבר אבותינו העבריים ידעו תופעה כזו, והחשובה ביותר - גלות מצרים. כידוע נתעצבה הזהות העברית לפני למעלה משלושת אלפים שנה, תוך כדי יציאת מצרים. גלויות חדשות נוצרו עם חורבן ממלכת ישראל וכן לאחר חורבן ממלכת יהודה הראשונה. רובו של הגזע העברי - עשרת השבטים - אבד בארץ גלותו, ורק קומץ שרידים הצטרף לגולי ממלכת יהודה השנייה. מדינה זו הוחרבה לפני כאלפיים שנה על ידי הרומאים והיא צאצאיה של היהדות שלאחר המקרא. כך מופיעה הזהות המעורבת כבר בראשית היהדות והיא נשארת צמודה להוויה היהודית. זהות זו של היהדות בגולה צמודה לנאמנות ללא תנאי לגזע העברי, נאמנות המהווה את הגורם המעצב של הזהות היהודית, וגם בשל דתיות של זהות זו, מרגישותה המוסרית ומהתנהגותה האנושית. שפת הפולחן היא עברית, לוח השנה הדתי קשור למאורעות החשובים בהיסטוריה העברית, והנפש היהודית מגיבה תמיד - בהצלחה פחותה או יתירה - על פי לקחם של הנביאים העבריים. על רקע זה של הזהות הדתית היהודית נבקעת הזהות התרבותית, מעורבת מקליפתה, ומרכיבה את הצבעים והנופים של התפוצה האנושית כולה, או כמעט כולה. והיא מסתכמת, בדרך העקלתון של גלות היהודים, בעם ישראל ששב והתאחד על אדמתו.

נראה לנו, אפוא, כי שני הענפים ביהדות - ספרד ואשכנז - נובעים במקורם מפיצול הגלות לפני אלפיים שנה: האשכנזים הם כפי הנראה מצאצאי גלות בבל, ואילו הספרדים היוצאים לגלות יהודה. מבעד להבדלי הנוסח הדתי, ובעיקר בשל הגישות השונות למציאות היהודית, ניתן להבחין שקיימת התייחסות ישירה יותר של הקהילות הספרדיות לארחות החיים של היהודים ביהודה, בעוד הקהילות האשכנזיות מתייחסות ישירות אל גלות בבל, שהיא שריד הגלות מבית ראשון. מציאותן של מספר קהילות פולחניות ואף טיפולוגיות[2] בין יהודי תימן ואירופה המרכזית אף היא הוכחה לכך.

הנחה זאת על מוצאם של שני השבטים - דורשת ללא ספק חקירה שיטתית כדי שתחשב ל"מדעית". נוסיף ונאמר כי היא מביאה בחשבון את ההבדלים ביסוד המוסיקלי-מסורתי ובעיקר זו של בתי הכנסת. ידוע מהו תפקידה של המוסיקה כביטוי נשמתה של האומה - והנחה זו מפיצה אור חדש על שתי תופעות חשובות: על דרך הלימוד של ה"תלמוד", ועל המבטא העברי. בנקודה הראשונה אדון בקצרה, אך יש כמובן להרחיב הדברים ולהעמידם על דיוקם. לעיתים קרובות יחסם של האשכנזים לחוכמת התלמוד הוא אינטלקטואלי וְרֶטוֹרי[3] – אף כי אין בכך להטיל ספק כלשהו לגבי רצינותם של המורים והתלמידים - בעוד שאצל הפוסקים הספרדים היחס הוא יותר קונקרטי, טבעי ופשוט, יחס דתי באופן ישיר יותר. לגבי אלה המיטיבים להתמצא בנושא, ההבדל דומה להבדלי המנטליות בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. הבקיאים יודעים שהמהר"ל מפראג, שהיה מענקי המחשבה האשכנזית, עודד נמרצות את בני דורו לאמץ את שיטת הלימוד הספרדית, שאותה הכיר באמסטרדם והתרשם ממנה עמוקות. מה שידוע כיום כ'שיטת המהר"ל מפראג' היא בעצם שיטת הלימוד הספרדית. והסתמכותו של המהר"ל על הקבלה הספרדית מהווה הוכחה מספקת.

ואמנם קטע ידוע מהמדרש אומר :

אמר רבי אבא בר כהנא, אם ראית ספסלין מלאין בבליין בא"י, צפה לרגלי מלך המשיח - מה טעם, פרש רשת לרגלי" ע"כ. (איכה רבתי פ"א)

כלומר, כאשר ישובו האשכנזים לגור בארץ ישראל, דע כי קרובים הם ימות המשיח - וכזהו המצב כיום.

אשר לבעיית המבטא העברי, סביר ביותר, שהאשכנזים נטלו איתם את המבטא הישן של גולי בבל, והספרדים את מבטאם של בני ארץ-יהודה. מכל מקום חשיבות רבה נודעת לעובדה כי כל היהודים ששבו לישראל עד עתה חזרו להיגוי הספרדי ויהיו הסיבות המשניות לכך אשר יהיו.

צאצאי הזהות המעורבת

אכן, כפי שתיאר הנביא עובדיה בסגנון כה מפתיע, העולם הספרדי הוא פזורה של גלות ירושלים, והעולם האשכנזי - פזורה של גלות בבל[4]. בשני המקרים נוצרו בדרכי הגלות עירובים ומיזוגים באלפי גוונים, ללא הפסק. כפי הנראה נמצא הצומת לתמורות אלה ב"יוון אשר באיטליה"[מקור], כלומר הקיסרות הרומית. וכבר כאן משחזרים ממסכת הגלות בני הזהות-המעורבת המתפלגים לגיוונן של הקהילות המפוזרות "צרפת" - שם זה שניתן לה לפני זמן רב על ידי היהודים, היא צרפת של זמננו –והיא משחקת במכלל זה תפקיד מיוחד שעליו ידובר להלן.

למעשה, קשה להבין את הזהויות הפולקלוריסטיות והאתניות המרובות של העדות היהודיות השונות, אם אין חשים את משמעותה ואת תכליותה של הגולה בנושא "יחס האומות וישראל". לפי ההתרחשויות של הדברים, נראה כאילו גורל ישראל בגלות בנוי לעולם מן המרכיב "יוצאי- מישהו-אחר" - (ספרד, אשכנז וכו') –היהדות האהודה כיום היא הזהות ה"יוצאי-רוסית ". יהדות זו אשר יצרה את המציאות של מדינת ישראל הנוכחית, והיא הטראגית ביותר בימינו. ואכן, מתפתחת לעינינו בישראל המחודשת זהות יהודית עליונה, שלב ראשון של ימות המשיח, בהם יהיה היהודי הסמל הממצה של האנושות כולה. היהודים הרוסיים היו בעלי האומץ והזכות להתחיל בדבר גדול זה, מאחר שמאז המאה האחרונה הסיקו את הלקח הנכון מעינויי הגלות... ומחשבונות הגאולה.

הגלות בארצות הנוצרים והמוסלמים

מנקודת מבט כללית זו, ניתנה החלוקה של שני הכללים היהודיים לשיבוץ טבעי לפי פירוק זה: הספרדים הם בני ישראל שגלותם עברה בתוך האסלאם והכרוך בו, ואילו האשכנזים חייו בארצות התרבות הנוצרית והקרוב אליה. מעבר לתהפוכות, מעבר לכל האטימולוגיות האפשריות, עוצבה המנטליות היהודית במרוצת הדורות על ידי שני אזורי התרבות הגדולים שיצאו פעם מישראל,: התרבות המוסלמית והנוצרית.

מוטיב זה מופיע כבר בתנ"ך: שם רואים כיצד מתהווה ישראל כתוצאה של בחירה אמיתית מתוך משפחת אברהם. שני שלבים בבחירה זו: יוצאי חלציו של אברהם הם ישמעאל ויצחק; אך יצחק מוליד את עשיו ואת יעקב. יעקב בן יצחק בן אברהם, הוא אבי העם היהודי, הוא ישראל עליו מרבים לדבר נביאי העבריים. וככל שפשטות הרכב זה תיראה בלתי סבירה, אין להתעלם מכך שישמעאל נתן את עולם האסלאם, ועשיו נתן את העולם הנוצרי. למעשה, אם נשאל את עצמנו: מיהו אחי יעקב שעמו נאבק על השם "ישראל" בכל תהפוכות הזמנים? הרי ההיסטוריה הדוקטירנאלית ואף ההיסטוריה עצמה מציינת את הכנסייה. משום כך קובעים מפרשי המקרא - ובעיקר אברבנאל[5] – את השוויון: עשיו - הוא רומא. דבר זה נובע לא רק משום שהנצרות הופיעה בזמן של ריבונות אדומית-רומאית על יהודה. התרבות הרומאית, שהייתה בראשיתה פגאנית ואחר כך נוצרית בחצי-תשובה, מוגשמת דמותו של עשיו על כל התכונות שמבשר אותו הטקסט המקראי. בנושא זה חשוב לקרוא בעיון את הנביא עובדיה, שלפי המסורת התלמודית היה מבני עשיו והתגייר.

יחסי תחרות שבין עם ישראל בדמות יצחק לבין ישמעאל, זהים עם היהדות הספרדית. ואילו יחסי התחרות שבין עם ישראל בדמות יעקב כלפי עשיו, מזדהים עם השבט האשכנזי. שני עולמות בעלי מידות ותחומים שונים. ישמעאל חי לצידו של יצחק, ואכן התיאולוגיות היהודית והמוסלמית היו מקבילות. ביניהם אין קונפליקטים תיאולוגיים ממשיים ללא פוליטיים במובן המקובל של המלה. לפי הסיפור התנ"כי רב ישמעאל עם יצחק על הארץ המובטחת, ארץ ישראל[6]. ההיסטוריה של ימינו מראה זאת בבהירות רבה יותר; ישמעאל אינו מכחיש שהיהודים הם ישראל. ריב זה מיוחד אפוא לנוצרים. ישמעאל פשוט מתכחש לקיומו של עם ישראל בארץ ישראל. מכאן טבעם של יחסי הדו-קיום של האיש מישמעאל והאיש מישראל במשך הדורות, עם תהפוכות העינויים שסבל האחד בארצות שנכבשו על ידי השני (לעיתים קרובות שוכחים שמבחינה גיאוגרפית-פוליטית אין מקומם של הערבים אלא בערב עצמה!). אכן היהודים נרדפו והושפלו רבות בארצות ערב, בניגוד לאגדה שהופצה מרצון טוב, כאילו חיו שם חיי בטחון ושלווה[7]. אך עליונותם הרוחנית של היהודים הייתה ואילו מצבם הפוליטי היה נחות תמיד. במילים אחרות, המריבה בין ישראל לישמעאלים לא עלתה השמיימה אלא בארץ. אך ידוע היטב שחייהם של אנשים המקדישים עצמם לשמים מתרחשים על הארץ.

ואילו בין עשיו ליעקב יש תחרות על הזהות המהותית; תחרות זו נוגעת לשמים[8]. עשיו, כלומר רומא, כלומר הנוצרי - בין אם הוא אורתודוכסי ובין אם הוא "פורש" – רואה עצמו כישראל האמיתי. הגיעו עתה ימים שאנו היהודים - ועמנו אנשים רבים ברי לב - נבין סוף סוף כי יעקב הוא ישראל, הן בשיאי הסבל בארץ אשכנז והן בתחיית המתים... בירושלים מחלוקות שונות קבעו את טיב הוויכוחים של היהודים עם האסלאם ועם הנצרות: האשכנזים במאבקם עם הנוצרים, והספרדים בתחרותם – בעלת הרמה השונה - עם עמי האסלאם. מכאן תובעת הסיבה העמוקה להבדל בין שני הקטבים שבמבנה הנפשי והרוחני של שני השבטים. רצוני להבהיר, בכל אופן, כי יעקב אינו יכול לחגוג את נצחונו על ישמעאל, אלא במידה שהוא באמת בן יצחק. באשר לעשיו, יצחק נוטל על עצמו את האחריות עליו. האם אינו אביו, ככלות הכול? ואמנם, רק הקבלה הספרדית מאפשרת ליהדות לחגוג את ניצחונה על הכפירה הנוצרית.

השפעתו של העולם החיצוני

המתיחות המשיחית מתבטאת בסדרים שונים במיוחד אצל השניים. אצל אותם הספרדים שנשארו נאמנים לעצמם יש יותר בהירות בארגון המחשבה והפולחן עצמו; והרי זה מפני שלא נתקלו בהתנגדותם לזהותם מעיקרה. תופעת האנוסים - ככל שהדבר יראה פרדוקסאלי - אופינית יותר לעולם האשכנזי, שהרי מדובר בנשמה היהודית המושלכת לנוף של ההתנגדות הנוצרית, בין דתית ובין חילונית. במידת מה, כל יהודי הגולה הם היום אנוסים, בהיותם נידונים בעולם הומניסטי לפי קטגוריות יווניות-רומאיות. בצרפת, מהווים בימינו הספרים של מר מזרחי או אלברט ממי[9] עדויות מאירות עיניים. יתכן שזה בגלל היותם ספרדים במקורם. הבחירה הציונית שלהם, כל אחד בדרכו, מהווה עדות חותכת עוד יותר. בין כך ובין כך, חייו של היהודי האשכנזי "טראגיים" יותר, במובן היווני של המונח. גלותו עברה תוך ספק עמוק לקיום זהותו, ספק שהרחיק לכת עד אימה. יצירתו של אלי ויזל[10] משמשת הוכחה לכך - ספק זה השפיע על עצם הווייתו של היהודי האשכנזי. אמנם, הסבל היהודי משותף לשניהם, אך סבלם של האשכנזים נושא גוון קודר יותר. לא רק בשל גודלם ואורכם של הייסורים – שכן הטרגדיה הספרדית לא הייתה מעולם אלא מעין חזרה כללית של כל הטרגדיות האשכנזיות במשך הדורות, עד לתקופת שלטונם של הנאצים - אלא בעיקר בגלל הבעייתיות הסיוטית שהיה עליהם לעמוד בפניה.

במשך כל הזמן בו פיתחו האשכנזים והספרדים את תרבותם העברית, הרי התאולוגיה האמיתית קיימת אצל האחרונים. כאילו התייחס העולם האשכנזי לתאולוגיה כאל שטח-אסור שיוחד זמנית לדת הנוצרית; ואילו באקלים המוסלמי לא קיים היה איסור מעין זה. למעשה מבינים אנו, האשכנזים והספרדים כאחד, את הדברים בהם אנו מאמינים רק בזכות התאולוגים הספרדים מימי תור הזהב: הרמב"ם, אבן גבירול, ובעיקר ר' יהודה הלוי, מחבר הכוזרי, שעליו אמרו בבית מדרשו של הגאון מווילנא ובשמו: "שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו"[11]. יהודה הלוי התווה את דרך המלך. הלכו בעקבותיו המהר"ל מפראג ובימינו הרב אברהם יצחק הכהן קוק מירושלים, שהיה הכהן הגדול הראשון של ארץ היהודים המחודשת[12]. אלה שהבינו את הדברים, יודעים מהו ערכם. נמצא אפוא, שמכלול הבדלי הפולחן והמנטליות, שהסברם המשני הוא בהשפעת העולם הסובב, נובע מעצם יחסי היסוד עם ישמעאל מצד אחד, ועם עשיו מצד שני. תפילת יעקב אצל עשיו, אינה זהה לזו של יצחק אצל ישמעאל, כי בעיות היעודים שהיה עליהם לפתור אינן פונות אל אותם כיוונים. כך בונים בבתי המדרש הקבליים בזהירות קפדנית את הטיעונים שהניעו את רבני אשכנז וספרד לשנות גוון זה או אחר בנוסחי התפילה. מובן שכל האמור לעיל דורש פיתוחים נרחבים, אך נראה לי שרק במסגרת של סימפוזיון[13] אפשר לקיים דיונים כאלה. מכל מקום, חייב הייתי להצביע על כך ולו גם בקיצור.

היום נסתיימה למעשה, או כמעט נסתיימה, תקופת הפיזורים בארצות האסלאם, ואפשר היה להסיק מכך שהמחזור התרבותי הספרדי נשלם. אך בתולדות היהודים יש קפיצות מפליאות לאחור. בימים אלה ממש קמה מחדש קהילה יהודית ספרדית בספרד עצמה. "גלות החל-הזה"[14], שבאה בעיקר מארצות אשכנז, הקימה תחנות החלפה באמריקה הלטינית, שבהם דוברים ספרדית ופורטוגזית. מאורע בעל משמעות משיחית חשובה מתחיל עם המפגש של הספרדים והאשכנזים – בשתי הארצות שבהן הוא בעל משקל, בצרפת ובישראל.

המפגש בישראל ובצרפת

בישראל נראית התרחשות הדברים כאילו החליטו היהודים מארצות האסלאם לשים קץ לגלות. ואילו שיבת יהודי אשכנז נושאת אופי חלקי; לא רק למעשה, השיבה היא חלקית בעיקרון. ידוע כי האשכנזים יצרו את המסגרת הפוליטית של המדינה ועיצבו בתוכה את הדמויות הראשונות. עם זאת מרגישים שהעם היהודי היושב בציון הוא ספרדי. אין זו השאלה הפשוטה של רמות-הברתיות, מסגרות ומספרים, אלא בעיית הגישות השונות ללאומיות היהודית. הלאומיות האשכנזית עוברת קודם דרך קטגוריות פוליטיות ורק אחר כך הופכת לעממית, בעוד שהספרדים הולכים בדרך ההפוכה: הלאומיות שלהם היא פנימית, ורק באופן משני הם כופפים עצמם למסגרת של מדינה פוליטית. המצב דומה בצרפת, שבה נותנים יהודי צפון אפריקה לקהילה האשכנזית את הממד העממי החסר לה. בהסתייגות חשובה: ההוויה היהודית בגולה - כולל צרפת – הפכה למלאכותית מאז קמה מדינת ישראל. משהסתיים מחזור התרבות הספרדית כמחזור-גלות, מוגדרת מעתה כל קהילה ספרדית - להוציא ישראל – בנאמנותה לערכי העבר. מאז עקירת הקהילות היהודיות מצפון אפריקה, אין לספרדיות מפלט אלא בזיכרון האנשים; שהרי הסביבה הטבעית לספרדיות הייתה בארצות האסלאם. בהיותה מושתלת בעולם לא-מוסלמי, הרי אמיתות יסודותיה הופכת לדרגה שניה בלבד. בניגוד לכך, מצאה יהדות ספרד את הטריטוריה האמיתית שלה. בקרב הישראלים בארץ העברית, חשים הספרדים בביתם הם, בעוד והרגשתם במקום אחר, היא זרה, בייחוד בסביבה אשכנזית. במשך עשרים שנה חייתי באווירה צרפתית אשכנזית, נשאתי אשה אשכנזית, והרגשתי בין אַשְכּנזֵי צרפת כאילו אני בביתי. ובכל זאת הייתי בבחינת גולה בין גולים. בעוד שבין האשכנזים בישראל אני מרגיש כחוזר אל אחַי. אין לה בין זאת כגאווה שלא במקומה או כשוביניזם מסולף. שיבתם הבלתי-מותנית והבלתי-אורגנית של הקהילות היהודיות מהעולם המוסלמי, נתנה לעם ישראל את זהותו היהודית בדרגתה הקולקטיבית, במקום הזהות-הפרטית שהייתה קודם לכן, זהות של נציגי עם גוֹלֶה.

הספרדים השלימו בדעה צלולה כי המסגרות הפוליטיות של הארץ תהיינה היום בידי אשכנזים, ואף טבעי שהדבר כך, אך הדברים יתפתחו בהכרח אחרת. אין להכחיש את קיומה של אפליה דקיקה, שאיננה רשמית או מכוונת; שהרי מרבית האנשים בישראל הם בעלי כוונות טובות. אך יש הבדלה ברמה החברתית, התרבותית והדתית, ומצערת מכל היא ההבדלה ברמה הדתית. כל זה מצב טבעי. אין אלה אלא אוסף של צורות התנהגות ודרכי חיים שהביאו איתם היהודים מן הגולה, בייצוגם של היהודים נפגשו המערב והמזרח, בארץ זו. המתח הזה הוא אפוא כללי, מאחר שהוא קיים בעולם כולו. מכל מקום, אם יכולה בעיה כזו לבוא על פתרונה, אין זאת כי אם בישראל, ולא בכל מקום אחר.

צרפת מהווה תופעה מיוחדת במינה. וליהדות צרפת תפקיד גדול בישראל. היה זה בלתי נמנע כי ההמון הספרדי יהווה את המהות העממית, ואילו המסגרת הפוליטית תסופק על ידי יהודי אירופה. בניגוד לכך, בצרפת שומה על הקהילה לתת בדחיפות למסגרות הספרדים בעלות הרוב הפוליטי את האמצעים להגשים רוב זה, ברמת החברה הצרפתית. מצב זה אינו קיים עדיין, על-אף שנדמה כך לעתים. הבעיה הישראלית חוזרת ומתגלה בקהילה היהודית הצרפתית, ברמה של ניסיון מעבדתי. משום כך על הקהילה הצרפתית לספק את תרשימי הפתרון, שהמדינה היהודית תזדקק לו עד מהרה.

בעשרים השנים האחרונות הזדמן לי תכופות לאמר לידידים נוצריים, היכולים להבין דברים אלה, כי קשרי-ארוסים[15] נסתרים קושרים את צרפת - הבת הבכירה לכנסייה - עם ישראל, שכולם יודעים כי הוא בנו בכורו של הבורא, במושגים התאולוגיים. נראה שהארוסה הזאת היא גנדרנית, שכן ארוסים אלה סוערים היום למדי. מכל מקום ברור לי, שקשר בעלי ייעוד משיחי עמוק קושר את קהילת-צרפת לקהילת ישראל. בפשטות מציאותית מאוד נתגשמה הנבואה כי ספרדים דוברי צרפתית "ירשו את ערי הנגב"[16]. וברור כי במהרה ישפטו המושיעים, שכבר עלו בהר ציון, את הר עשיו, והיתה לה' המלוכה[17].

[1] לותרינגיה (לותיר בספרוּת הרבנית), הייתה ממלכה בימי הביניים, שהוקמה על ידי לותאר השני בשנת 855, וחולקה בשנת 959 לדוכסות לורן העילית ולדוכסות לורן התחתית. ישיבת חכמי לותיר במיינץ (מגנצא) שבגרמניה נקראה על שם ממלכה זו, ואנו יודעים על קהילה יהודית שזיהתה עצמה עדיין בשם זה, ושלחה שאלות לחכמי אשכנז הראשונים כמאה שנה אחר חלוקת הממלכה (מתוך ויקיפדיה).

[2] טיפולוגיה = צורת הטיפוסים בלעז, סיווג לקטגוריות בהתאם לתכונות מסויימות.

[3] רטורי, כלומר קשור לרטוריקה – תורת הנאום.

[4] עובדיה א כ: וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב

[5] הערת המשכתב: בפירושו של אברבנאל על ספר ישעיהו לה י, הוא מסביר זאת בהרחבה, בתגובה ליהודי המומר שלמה הלוי מבורגוס (1350 – 1435). הבאתי כאן את עיקרי דבריו. ראו כאן בקישור את דבריו באריכות: "אך אמנם זה מקרוב חכם מבני עמנו שיצא מכלל הדת במלכיות ספרד, שמו לפנים בישראל שלמה הלוי ונעשה אחר כך שר וגדול בין הנוצרים אגמון בורגיננשש, הוא כדי להחזיק עצמו באמונתו לנגד עמו מלאו לבו לחלוק על זה והתעצם להכחישו, כדי לברוח מנבואות ישעיה ועובדיה וירמיה שנבאו על חרבן אדום, וכתב שחכמי ישראל בשנאתם לנוצרים בדו זה מלבם ושאין להם על מה שיסמוכו בדעת הזה[...] , כי עם היות שהרמב"ן כתב וכן הר"ן והרב דוד קמחי שהרומיים הם בני אדום, ושקבלו דת ישו הנוצרי מפי כומר אדומי לפי שהאדומים החזיקו בדתו ראשונה וכמו שאזכור אחר זה, הנה לא נתנו טענה ולא ראיה לדבריהם. ולכן קמתי אני להשיב על דברי הצר הצורר הזה כפי הסברה הגוברת, וממה שראיתי בדברי המספרים, ואמרתי שעם היות שמפני אורך הזמן לא נמצא בספר דברי הימים אשר לרומיים באי זה אופן מההשתלשלות נתישבו בני אדום ברומי ובארץ האיטלי', לא מפני זה ראוי להכחיש דברי חכמינו הקדושים בקבלתם[...] האמנם שורש הטענה הזאת ויסוד הבנת זאת הנבואה ונבואות אחרות שבאו בדברי הנביאים הוא היות רומי וכל בני איטליא וכלל הנצרים מבני אדום, והדבר הזה שגור בדברי חז"ל ומוסכם מהם בתלמוד ובמדרשות כולם מבלי מערער וחולק עליו עד שאמרו שהרומיים באים מאלוף מגדיאל שהוא מאלופי עשו הוא אדום, וכן דרשו (ב"ר סז, ו) על הברכה שבירך יצחק את עשו הנה (בראשית כז, לט) משמני הארץ יהיה מושבך זו איטליא של יון, ובפ"ק דמגלה (מגילה ו, ב) אמר רבא איטליא של יון זה כרך שברומי, ובפ' אלו הן הגולין דרשו כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום, על רומי אמר, ר"ל שלשה טעיות עתיד שרה של רומי לטעות וכו', וכן דרשו בילמדנו אותה פרשה כולה על רומי, ופי' ונהפכו נחליה