תגובה לכתבה בידיעות אחרונות, בנוגע למאמרו של דוד שחם, 1979 (מאמר של מניטו)

 חיים באור האב

הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

ב"ה

ירושלים, תובב"א, יח' באייר, התשל"ט (1979)

בתשובה לכתבה "בצל האב"

לרשימת הכתבות המצוינות שנתפרסמו בשנים האחרונות, העוסקות באישיותו רבת ההשפעה של הרב רבי יהודה הכהן קוק שליט"א, נוספת בימים אלה רשימה, פרי עטו של דוד שחם[1] (ידיעות אחרונות", חוה"מ פסח, ט"ז בניסן, תשל"ט).

אינני בא להשיג על הערכותיו הפוליטיות של הכותב, כיון שאין הוא טורח כלל לפרטן, ואילו הערותיו הקנטרניות בהן הוא יוצא לנגח את עמדותיו הפוליטיות של הרב, מעידות יותר מאשר ברמז, שאין הוא תמים דעים עם עמדות אלו, והרשות בידו. כמו שאומרים: זו דמוקרטיה. אבל עזות פנים במקום טעון עניני כפי שמר שחם מרשה לעצמו באורך כתבתו, זה אומנם חילול גמור של אותה הדמוקרטיה. מה גם שבבת אחת ניכר במפתיע כי המחבר רוחש כביכול כבוד עמוק לאישיותו של הרב, כשהוא בא לתאר את מידת הצניעות והחסד המתגלים בנועם הליכותיו ואורחות חייו. המחבר מעיד על עצמו שנוכח הרב הוא חש עוצמתה של אישיות מחנכת החורגת מתחום הקטגוריות המצויות ב"עולם שכולו יחסי". וזו לשונו:

"אין ספק, שאין זו רק פשטות ההליכות ונועם המגע האישי, המושך אליו רבים כל כך. יש כאן בהכרח איזו חוויה של פגישה עם המוחלט". עכ"ל.

אי אפשר שלא לראות בסתירה פנימית כה בולטת, מבוכה נפשית האומרת דרשני. יורשה לי להעיר, שאדם המגיע לכלל נגיעה כל שהיא באישיות מסמלת בעיניו דבר שבמוחלט - כלשון הכותב - מתחייב בנפשו ומקבל על עצמו [דרך] של זהירות מיוחדת, ובראש וראשונה סייג של דרך-ארץ. ואילו מחבר הכתבה הנ"ל אינו מונע עצמו מנבירה חטטנית בתחום הפרט, ובלשון שאינה עומדת אפילו במבחן הנימוסים האלמנטריים. גם הנסיון ל"האיר" את מערכת היחסים המופלאה והאצילית שבין הרב שליט"א, ואביו הדגול הראי"ה זצ"ל, לוקה בהכללות פסוידו-פסיכולוגיסטיות, ובדפוסי לשון בנליים השאולים מן המילון הבתר-פרוידיאני. יפה היה עושה הכותב לו חיפש סימוכין להשקפויות ב"אינציקלופדיה" מתאימה יותר לנושא חיבורו. לו, למשל, היה מנסה להבין מה אומר המדרש בפרשת אברהם ויצחק שהיו דומים זה לזה בקלסתר פניהם, אם כי אברהם הוא מידת החסד הגמור, ויצחק בנו הוא מידת הדין הגמור. וידוע לכל בר בי-רב כי הדין הבא מהחסד עולה על החסד, כמו שכתוב "והעלהו שם לעולה".

נושא הקשר הרוחני בין אב לבן, ובין רב לתלמיד, ובפרט בין אב לבן שהוא גם כן תלמידו, זאת היא תורה שלמה בהגות היהודית, ויש לשער שהכותב הנכבד זוכר לפחות את מישנתו של הרב נחמן מברסלב בנושא זה. עיי' ליקוטי מוהר"ן תניא, פרק ז', ד"ה "כי מרחם ינהגם"[2]

מכל מקום ברור, שנושאים אלה אינם יכולים להתמצות במטבעות לשון שחוקות כמו "תסביך אב", כשהתסביך אינו תסביך, והאב אינו רק אב, אלא - פשוטו כמשמעו - רבן של כל ישראל. גם ה"פליאה" שמביע הכותב לגבי מיעוט הכתיבה של הרב או מיעוט הפרסומים שפירסם, שגם אותם הוא תולה ב"תסביך אב" ( זו לשונו: "מפליא שבזמן ארוך כל כך, לא פירסם יותר. גם זה קרוב לוודאי, מן הסימנים של התבטלות מפני האב הגדול"), גם פליאה זו היתה מתישבת אצלו, לו ידע הכותב את חוקי מסירת התורה בכתב ובעל-פה. ויתכן מאוד כי לדברים כגון אלה אמרו חכמי התלמוד: "פוסל, במומו פוסל". וקל להבין.

לא הייתי מטריח את עטי בכדי להשיב על עוד נסיון של כתיבה כושלת, אלמלא חשתי מאחרי המילים הקנטרניות של מר שחם כיסוּפים אמיתיים אל עולם ערכי, שאותו מייצג הרב צבי יהודה שליט"א. לא רק לגבי בעל הכתבה הנ"ל, אלא גם לגבי רבים ושונים המשכימים לפיתחו מכל חלקי החברה הישראלית - עולם ערכים שהמחבר מכנה אותו: "אמת חיה". לא הייתי מפליג ברשימת זו, אלמלא הזכירו לי דברי מר שחם צלילים מוכרים לכל מחנך בישראל, הדים של המבוכה המבורכת העולים מלבותיהם של רבים וטובים בשורותינו, אלה הנמשכים בהתעוררות אל אורות התורה ומאורותיה. ואילו, בבואם לעגן תורה זו בחיי היום-יום שלהם, הפרטיים והלאומיים, מוצאים את עצמם נטולי "כלים" מתאימים, ואין הם מסוגלים לגלות מעצמם את מקום ההקשרים והחיבורים. כלים אלו נמסרים מאב לבן ומרב לתלמיד, ואשרי הדור שזכה ל- "אלה התולדות"[3].

אסיים בסיפור על אותו צועני שבא אל החסיד, וביקש ממנו שילמדהו שירתם של חסידים. אמר לו החסיד: מה באת ללמוד אצלי לשיר, והרי אתה ידוע כמומחה לשירים?" אמר לו הצועני: "אין שירתם של חסידים כמו שום שירה שבעולם!" היה החסיד דוחהו בלך-ושוב. באחד הימים, כשנסתחפה[4] שדהו של אותו צועני, ונטרפה ספינתו; כשמתו סוסיו ונשרפה עגלתו, בא שוב אל החסיד וחזר על בקשתו. נעתר לו החסיד והכניסו לבית המדרש. פתח לפניו ספר "בראשית" והתחיל ללמדו: "זוהי צורת א', זוהי צורת ב', זהו פרק, זוהי פרשה". וכך היה ממשיך ללמדו יום אחר יום, פרשה אחר פרשה.

יש לקוות שנתחיל ללמוד את האותיות לפני שיסתחפו השדות חו"ש [חס ושלום]

יהודה אשכנזי

מנהל מכון "מעינות"

[1] דוד שחם (1923 - 2012) היה סופר, מתרגם, פובליציסט, עורך כתבי עת ואנציקלופדיות ועסקן פוליטי, בנו של אליעזר שטיינמן ואחיו של נתן שחם. בצעירותו ניהל משרד פרסום תל אביבי. את פעילותו הספרותית התחיל ב-1946, כשפורסמו הסיפורים הראשונים, מפרי עטו, במחברות לספרות ובכתבי עת נוספים. הוא כתב טור בעיתון דבר תחת השם אושפיז וגם בידיעות אחרונות, שם היה לו טור קבוע במשך עשרים שנה. -1971 פרש ממשרד הפרסום ונתמנה לעורך השבועון אות, בטאון מפלגת העבודה וערך אותו 4 שנים, עד סגירתו. היה העורך הראשי של האנציקלופדיה בריטניקה לנוער ומ-1992 העורך הראשי של כרך מילואים ג' של האנציקלופדיה העברית. הוא ערך גם את הירחון בשפה האנגלית New Outlook ובהמשך היה לעורך כללי של האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי". במשך השנים פרסם יותר מ-2000 מאמרים ורשימות בעיתונים וכתבי-עת ובהם: הארץ, על המשמר, ידיעות אחרונות, למרחב, מעריב, במחנה, עמדה, מאזנים, גג, עיתון 77, ניו יורק טיימס, הרלד טריביון ועוד. דוד שחם היה פעיל בצד השמאלי של המפה הפוליטית הישראלית וניהל במשך 10 שנים את "המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון".

[2]ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ז, וַיְהִי מִקֵּץ – דיבור המתחיל "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם" :"...וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי בְּחִינוֹת שֶׁל דָּרֵי מַעְלָה וְדָרֵי מַטָּה, דְּהַיְנוּ הַשָּׂגָה שֶׁל בְּחִינַת מָה וְהַשָּׂגָה שֶׁל בְּחִינַת 'מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' הֵם בְּחִינַת הַשָּׂגָה שֶׁל בְּחִינַת בֵּן וְהַשָּׂגָה שֶׁל בְּחִינַת תַּלְמִיד כִּי אַף עַל פִּי שֶׁבֵּן וְתַלְמִיד כֻּלּוֹ חָד כַּנַּ"ל. כִּי הַבֵּן הוּא גַם כֵּן תַּלְמִיד, כַּנַּ"ל. וְהַתַּלְמִיד הוּא גַם כֵּן בְּחִינַת בֵּן, כִּי נֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ כַּנַּ"ל. אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין בֵּן לְתַלְמִיד כִּי הַבֵּן שֶׁהוּא תַּלְמִיד הוּא בְּמַעֲלָה יְתֵרָה מִתַּלְמִיד לְבַד כִּי הַבֵּן הוּא כֻּלּוֹ נִמְשָׁך מִן הָאָב, מֵראשׁוֹ עַד רַגְלוֹ וְאֵין בּוֹ שׁוּם שַׂעֲרָה שֶׁאֵינָהּ נִמְשֶׁכֶת מִמּחַ הָאָב עַל כֵּן בְּחִינַת הַהַשָּׂגָה שֶׁל הַבֵּן גְּדוֹלָה יוֹתֵר בְּמַעֲלָה מֵהַשָּׂגָה שֶׁל בְּחִינַת הַתַּלְמִיד. [...] כִּי הַבֵּן שֶׁהוּא נִמְשָׁך כֻּלּוֹ מִמּחַ הָאָב, עַל כֵּן זוֹכֶה לְהַשָּׂגַת אָבִיו מַמָּשׁ שֶׁהוּא בְּחִינַת מָה שֶׁהוּא הַהַשָּׂגָה שֶׁל הָרַבִּי וְהֶחָכָם שֶׁבַּדּוֹר כַּנַּ"ל. אֲבָל הַתַּלְמִיד אֵין מְקַבֵּל רַק בְּחִינַת הַהַשָּׂגָה שֶׁל דָּרֵי מַטָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל..."

[3] לפסקה זו קיימת גרסה גולמית נוספת מתוך כתב ידו של מניטו, שנמחקה על ידו (נמצא באתר של מכון מניטו): "לא הייתי מפליג בשרימתי זו, אלמלא זיהיתי אצל מחבר הכתבה, את הקושי והמבוכה בה שרויים רבים וטובים, הנמשכים בהתעוררות אל אורות התורה ומאורותיה. ואילו בבואם לישם תורה זו בחיי היום-יום שלהם, הפרטיים והלאומיים, חסרים הם כלים, ואינם מוצאים את ההקשרים והחיבורים שהם פרי לימוד וחינוך של הרבה שנים".

[4] מסכת כתובת, יב ע"ב: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה."