ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

להתחיל מבראשית - שיעור 1:

הדיסוננס בין תפיסת העולם הטבעית-מדעית ותפיסת העולם של הנבואה העברית

שיעורים שמסר הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) על פרשת בראשית ותורת התולדות

 

תמלול וכותרות: איתי קולין.

ההערות נכתבו על בסיס עבודה צוותית של חברי מכון מניטו.

פיסוק התמלול נעשה על פי האינטונציה של מניטו בהקלטה. קו תחתי = הדגשה של מניטו. סוגריים מרובעים = תוספת של המתמלל.

 

 

 

תוכן השיעור:

האם העולם הוא טבע או בריאה?

נבואה אצל הגויים

ההבדל בין מושגי התנ"ך – שמקורם בהתגלות, לבין מושגים שכליים – שמקורם בנפש האדם, והצגת מושג 'התשובה' עם חוסר יכולתו של הערב רב להכיל אותו כדוגמה לכך.

הבטחת ה' לאברהם אבינו ותחושת הספק

המעבר ממושגי החשיבה הטבעית למושגי ההתגלות מתרחש דרך הנבואה של הזהות העברית

המשך הסוגיה של הבטחת ה' לאברהם אבינו ותחושת הספק

הסיבה הפנימית לאימוץ הערב רב: ליקוט הניצוצות של העם העברי

ויהי כן: הפער בין מחשבת הבורא להגשמתה במציאות

שבת הבורא

הברכה: לגלות את הבורא בעולם

סיכום השיעור, ונושאים שונים: פלא ואלף, משמעות יום המנוחה בדתות, וסוף היום השביעי

 

 

 

האם העולם הוא טבע או בריאה?

מניטו: ההשקפה של המקרא על נושא שהגדרתי ככה: איך להבין את העולם שאנחנו חיים בו? מה טיבו של אותו עולם? האם זה 'טבע' כפי שאומרים אנשי מדע? דהיינו: עולם שמתפקד לפי חוקות. ולפי הקטגוריות של המדע, זה לא אומר שיש השגחה שמנהיגה את העולם. ואיך להבין מה שאומרת התורה: שהעולם נברא, שיש לו בורא. ואיך להבין את ההבדל המהותי שיש בין סיפור המקרא, מההתחלה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - כלומר העולם, ומה שאנחנו יודעים מהעולם דרך המדע. תפסתם את הנושא, כן? דהיינו: ההבדל והאי-התאמה בין שני מושגים: בריאה - לפי המשמעות המקראית של המילה, שהעולם הוא בריאה של בורא, שהוא ממשיך להיות משגיח של עולמו, מנהיג את העולם, וטבע – 'טבע' זה עולם שמתפקד לפי חוקות, בלי שום יחס למושג של בורא או השגחה. מבינים את ה...

קהל: אני חושבת שזה קשור אחד בשני. זאת אומרת: אם הקב"ה שברא את העולם, אז הוא גם ברא את הטבע, אז הוא זה ששולט על הטבע.

מניטו: כן. אבל... לא. אז אני צריך להסביר את הנושא. כי עוד לא תפסת את המושג...

קהל: אני לא יודעת, כי זה היה נראה לי ביחד...

מניטו: לא. מכיוון שאת מבינה את "הטבע" במובן של בריאה.

קהל: נכון.

מניטו: זהו. אז זה הטעות. ברור. כן זה טעות. במחשבה המדעית – 'טבע' זה לא עולם שנברא ע"י בורא. זה עולם שמתפקד לפי חוקות. סוף סוף - הנושא שלנו זה: צריך להבין את המתח שיש בין המושגים האלו. אם את חושבת את המושג של 'הטבע' כמאמינה: שהטבע - זה תוצאה של בריאה של הבורא, אז - זה עניין של אמונה. זה לא המושג 'טבע' של אנשי המדע. תפסת את ה...

קהל: כן.

מניטו: אה! זהו.

קהל: אה. זה לא מבחינתנו, מבחינת המדע.

מניטו: ברור!

קהל: מבחינת אנשי המדע.

מניטו: מבחינת אנשי המדע. ו'הטבע' במשמעות של החשיבה של אנשי המדע, זה הטבע שאנחנו חיים בו! כשמישהו מסתכל על העולם שלו, הוא לא מתאר לעצמו בורא שמנהיג עולם. הוא מתאר לעצמו עולם שמתפקד לפי חוקות! כפי שאומרים אנשי המדע. התורה אומרת שזה עולם שנברא, אנחנו יודעים את זה דרך האמונה בתורה. ולכן צריך להבין את המתח שיש בין המושגים האלו. והנושא שלנו: איך להגיע מהמושג הראשון של 'בריאה' למושג השני של 'טבע'? התורה יודעת שאנחנו חיים בטבע ולא בבריאה, כפי שהיא אומרת. ולכן אני צריך קודם כל להגדיר את זה. למה יש אנשים שלא מאמינים? שהטבע נברא ע"י בורא?

קהל: כי הם לא ראו את זה.

מניטו: מכיוון שזה לא נראה! פשוט. מי שאומר שהוא לא רואה את זה - הוא צודק! אני אומר שאני יודע שהעולם נברא מפני שאני קיבלתי את זה מהתורה. לכן יש סתירה בין מה שאומרת האמונה שלנו - והמקור זה סיפור התורה, המקרא - והמציאות כפי שאנחנו תופסים אותה. מי שאומר לך: שהוא תופס את המציאות עם מלאכים... אתם זוכרים מה שאמרתי בשיעור הקודם?

קהל: לא, מה היה?

מניטו: אה, לא הייתן. מי שאומר: שמלאך התגלה לו, או שהוא חולה נפש, או שהוא שייך לאותה תקופה שמספר התנ"ך, שבתקופת הנבואה הייתה התגלות של מלאכים. אבל אנחנו לא חיים בעולם של תקופת הנבואה. אנחנו חיים בעולם שאין נבואה! שאין התגלות! ואני אומר את זה כרב! מי שאומר לי שאיזה מלאך נתגלה לו, קודם כל אני חושב על כתובת של רופא!

קהל: אולי הוא חלם?

מניטו: מה?

קהל: אולי הוא חלם?

מניטו: לא... אם הוא חלם - זה עניין אחר. מי שאומר שזה... שהוא לא ראה את זה בחלום, אלא במציאות.

אז מה שצריך לגלות את זה, הנושא הוא מאד רציני. למה יש חלוקה בין בני אדם, לפי הנושא הזה? יש בני אדם שמאמינים, שהעולם הוא תוצאה של בריאה, ויש בני אדם שלא מקבלים את זה! את מבינה עכשיו את ה...? אני רוצה להסביר את העיקרון הזה: מי שפעם שאל שאלה וקיבל את התשובה, זה לא אומר [ש]מכיוון שהוא כבר קיבל את התשובה, שהשאלה איננה שאלה. השאלה נשארת שאלה לכל אלו שלא קיבלו את התשובה. והשאלה מתחדשת לתינוק שנולד היום! והשאלה היא קיימת: מה טיבו של העולם? מה טבעו של העולם, נאמר. האם זה טבע? האם זה בריאה? התורה אומרת לי שזה בריאה, ואני רואה שזה טבע. לכן יש סתירה! אם אני הבנתי טוב, את מאמינה שזה בריאה?

קהל: אני מאמינה שזה בריאה.

מניטו: זהו!

קהל: אמנם לא ראיתי אותה, אני רואה טבע. אבל אני מאמינה שהבריאה היתה מלכתחילה, הייתה לפני כן!

מניטו: אבל את צריכה להבין למה יש אנשים שלא מאמינים בזה, והם צודקים!

קהל: אז רגע, במה אנחנו [...] צודקים?

מניטו: לך - יש סיבות להאמין. אה? נכון? טוב. איזו סיבה? זה העניין שלך, כן? אבל צריך לגלות קודם כל, שיש מתח בין המושגים, סתירה, בין מה שאומרת התורה מהפסוק הראשון, ומה שאיש המדע רואה בעולם! ומי צודק? לפי המציאות - מי צודק? אריסטו? או משה רבנו? מי שחושב שמשה רבנו צודק, הוא לא יכול לחשוב שאריסטו היה צריך להיות משה רבנו, דהיינו - נביא. אריסטו הוא לא נביא! לכן - התפקוד של השכל של אריסטו, זה תפקוד טבעי של השכל, ולפי התפקוד הטבעי של השכל העולם זה טבע! זה מובן השאלה שאני אמרתי?

זה רק מבחינה משנית שיש לנו סיבות לדעת שהעולם נברא. מאיזו סיבה? כי התורה אמרה לנו את זה! זה לא בא מאיזו הנחה היפותטית. כי אם אנחנו מבססים את מושגי האמונה על הנחות שכליות, אין שום בסיס רציני! כי הנחה - אפילו אינטלקטואלית, יפה - זה הנחה, והמציאות זה המציאות. ולכן ההוכחה שזה אמת, צריך להיות הוכחה מציאותית, ולא הוכחה אינטלקטואלית-מופתית-תיאורטית. כי זה הנחה! לכן הרמב"ם[1] מסביר את זה ככה: אלמלא התורה לא היתה אומרת לנו שהעולם נברא, אין לנו שום אפשרות להחליט. כל אחד לפי הטבע שלו, לפי האופי שלו, האופי-השכלי גם כן שלו, רואה עולם עם בורא, או רואה עולם בלי בורא. זה תלוי באופי שלו. אין דרך להכרעה אינטלקטואלית-שכלית. זה כוחו של הרמב"ם לגלות את זה, כן?

ולכן אנחנו צריכים להבין: למה התורה רצתה שנדע שהעולם הוא נברא, אף על פי שהיא יודעת שאנחנו לא רואים את זה! היא מודעת מהסתירה הזו. זה מובן מה שאני מסביר? כן? אז אולי נתחיל מזה. וצריך לדעת שזה ככה: כל המושגים של המקרא זה גילוי. אלמלא לא [היה] כתוב, לא היינו יודעים. ההתרגלות - כי המסורת היהודית היא... עתיקה מאד - ההתרגלות של כל כך [הרבה] זמן, מראה לנו כאילו שזה רציונאלי. זה לא רציונאלי! יש איזה מין תחושה של וודאות מכיוון שיש לנו סיבות לדעת שזה אמת. אבל זה סיבות שבאו לנו דרך האמונה. לא דרך השכל.

קהל: וזה כבר מציאות. העולם נברא, מישהו...

מניטו: תשמע...

קהל: משהו התחיל אותו, אבל...

מניטו: לא. תשמע. יש... תשמע, נהיה קצת רציניים, טוב. יש מין האנושי. כמה אנשים יש בעולם?

קהל: 3 מיליארד.

מניטו: טוב. הרבה. המון. כמה יהודים יש?

מניטו: קומץ.

קהל: קומץ. נכון.

מניטו: וכמה יהודים מאמינים? עוד פחות.

כמה יהודים מאמינים, שיודעים מה שהם מאמינים? עוד פחות.

וכל השאר משוגעים? [צחוק מהקהל]

אז - צריך להיות רציני! קצת. אדם זה אדם. אם החלוקה בין היהודי שיודע את האמת ושאר הגויים - זה דרך השכל - אז זה גזענות! כן, "השכל שלנו הוא מיוחד". אם זה עובר דרך השכל זה גזענות! מי שחושב שזה עובר דרך השכל. אז דרך מה זה עובר?

יש הבדל! ברור שיש הבדל! אולי נתחיל במושג הזה, כן?[2] זה תפיסה של הנשמה דרך השכל. ההבדל הוא במישור של הנשמה, לא במישור של השכל! בן אדם יכול להיות פיזיקאי פרס נובל - אם הוא גוי ואם הוא יהודי. הוא יכול להיות רופא - אם הוא גוי, אם הוא יהודי. כל מה ששייך למציאות של החומר, התפקוד של השכל - אין הבדל!

מהו ההבדל? וזה הבדל שעבר את כל העולם כולו, מהתחלת ההיסטוריה של המין האנושי: זה דרך האופי של הנשמה, לא של השכל. ההבדל בין יהודי וגוי זה לא עניין של גוף. זה לא עניין של שכל. זה עניין של נפש.

 

 

נבואה אצל הגויים

קהל: סליחה, גוי יכול להיות... אז הוא לא יכול להיות נביא?

מניטו: עכשיו לא[3]. הגוי יכול להיות... עכשיו אני רוצה לדייק: מאז יציאת מצרים, כן? הנבואה נאבדה מהגויים. טוב, אתה צודק. היהודי היה יכול להיות נביא. זה לא אומר זה לא אומר שהיה ביכולתו הנבואה של עם ישראל. זה נבואה אחרת. זה נבואה ששייכת לו, להיסטוריה של האומה שלו, של התרבות שלו. יש מושג, המושג "נביא" הוא לא פשוט. מה זה "נבואה" סופסוף? הנבואה הסתיימה! ואין לנו ניסיון מה זה נבואה. אנחנו לומדים דרך החכמה מה שאמרו הנביאים. אבל אין לנו ניסיון - מאז חורבן בית ראשון כבר, הנבואה הסתיימה בהתחלת הבית שני - אין לנו ניסיון של מה שאומר פשט המקרא: "וידבר ה' אל משה לאמר", או כשיחזקאל הנביא אמר: "כה אמר לי...", "הנה דבר ה' אליי", אם זה פיוט, או אם זה אמת. נבואה זה לא מחשבה עמוקה-פילוסופית, זה משהו אחר לגמרי, כן? אבל מכל מקום, במושג נביא יש "נביא אמת" ו"נביא שקר". אף על פי ש"נביא" - באמת הוא נביא - אבל נביא שקר. זה לא אומר שזה אמת, מה שהוא נביא. נביא - יש לו הכוח של הנבואה, אבל הוא יכול להיות שקרן!

קהל: במודע?

מניטו: במודע או לא במודע. אבל נביאי שקר, לרוב, היו במודע. כמו משיחי שקר, גם כן.

ההבדל בין מושגי התנ"ך – שמקורם בהתגלות, לבין מושגים שכליים – שמקורם בנפש האדם, והצגת מושג 'התשובה' עם חוסר יכולתו של הערב רב להכיל אותו כדוגמה לכך.

לא גמרתי. מה שצריך להתחיל זה: לא לבלבל את המושגים שבאים לנו דרך התגלות התורה, דרך האמונה, והמושגים שבאים לנו דרך תפקוד השכל.[4] דרך תפקוד השכל - אין לנו מושג כמו "בריאה", זה שמענו מהתורה. ואנחנו יכולים ללמוד שנים על המושגים הבסיסיים של החשיבה היהודית, ולגלות שזה מושגים שלא נמצאים במצפון השכלי-הטבעי. או הנפש השכלית-הטבעית. למשל - המושג של 'התשובה': יש הבדל עצום בין עם ישראל וכל שאר התרבויות על המושג של 'התשובה'. ואולי אני אקח את הדוגמא ההיא ואח"כ נחזור לנושא שלנו ולשאלות שלכם.

למשל עניין של חטא העגל. אתם זוכרים את הסיפור של חטא העגל: מיד כשהיה חטא העגל, הקב"ה אמר למשה: אני אכלה את העם הזה (שמות לב י). איזו פאניקה יש! ומיד משה אומר, מתפלל... אין אפשרות של תשובה? אנחנו יודעים כי לפי התורה - יש חטא? אפשר תשובה. והתשובה מתקנת [את] החטא. העם חטא? אם יחזור בתשובה - יקבל מחילה, כפרה. אז מה קורה פה? שאין אפילו רמז של אפשרות לקחת בחשבון שהעם יכול לחזור בתשובה על החטא שלו? אז - מה שצריך לגלות: כי היוזמה של חטא העגל לא באה מעם ישראל. היוזמה של חטא העגל באה מ"הערב רב". זה נושא לגופו, צריך להבין מה זה עניין של ה"ערב רב", למה צריך דבר כזה? כי ביציאת מצרים גויים שלא היו יהודים, הם מצטרפים לעם ישראל, ונכנסים לעם ישראל בבחינת "ערב רב". כולם מבינים את הנושא? אז "הערב רב" אמר: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב ד). מי אומר למי, כשאומר: "אלה אלוקיך ישראל"? [זה הם שאמרו לי]. החטא של ישראל - שלא היה יכול להתגבר על הערב-רב. וצריך ללמוד את הטקסט הזה מילה במילה, כדי לתפוס את העניין.

בדרכי החשיבה של הגויים אין אפשרות לחזור בתשובה, לחשוב על החזרה בתשובה. אז אני רוצה לקרוא לכם רק פירוש אחד על העניין כדי לגלות את זה. מה שהתחלתי להסביר: אנחנו כל כך רגילים לאותם המושגים, שאנחנו חושבים כאילו זה מובן מאליו. יש חטא? אפשר תשובה. זה חידוש של התורה. ואני רוצה להסביר את זה באופן אינטלקטואלי, איך זה, מושג כזה של "תשובה" לא נמצא בשכל האנושי. אולי מישהו יביא לי איזה ספר שמות עם רש"י? רק בקצרה: מי שהשכל שלו מתפקד לפי חוקות הטבע, לא יכול להתגבר על מושג שכזה.

ולכן המדרש שמספר כשהקב"ה הציע את התורה לכל אומות העולם, וכל אומות העולם לא רצו לקבל אותה, צריך להסביר את המדרש הזה: למה לא רצו לקבל את התורה? למה רק עם ישראל רצה לקבל את התורה? המדרש מסביר[5] שכל אומה ואומה, שואלת שאלה אחת על המצוות שבתורה. למשל, לפי אותו מדרש, ישמעאל שואל: "מה כתוב בתורה שלך?" אז הקב"ה אומר - זה מדרש, כן? - אז הקב"ה אומר: "כתוב: לא תגנוב". ישמעאל משיב אני לא יכול לקבל את התורה, כי הזהות שלי אינה בנויה כך, מכיוון שהברכה של ישמעאל זה: "ידו בכל ויד כל בו". בזהות של ישמעאל יש איזה נטייה שמונעת - לא כל התורה כולה, לפי המדרש - אלא מצווה אחת. ומכיוון שדרך מצווה אחת הוא יכול להיכשל, אז הוא לא יכול לקבל את התורה, דהיינו: למסור את הגורל שלו במציאות לסכנה כזו של חטא. זה מובן? ועשו שואל: "מה כתוב בתורה? לא תרצח". אז עשו אומר: "אני לא יכול". כי בזהות שלו יש: "ועל חרבך תחיה". זה לא אומר שהוא לא רוצה תורה. אלא אותה תורה, שיש [בה] אותה מצווה שמנוגדת לנטייה שלו, בזהות שלו - וזה עניין נפשי, זה לא עניין שכלי, כן? - אז הוא לא יכול לקבל את התורה. וכן הלאה, ומואב, וכן הלאה.

השאלה היא ככה: טוב, יש יצר הרע של רצח אצל עשו, של גניבה אצל ישמעאל. אפשר לחזור בתשובה! למה לא חושבים על האפשרות לחזור בתשובה? זה השאלה שלנו. אז אני אקח רק את הפסוק של [...] של חטא העגל, ואני מתחיל להסביר את זה. אז זה בפרשת 'כי תשא' נראה את זה מיד. זה פרק לב, פרשת כי תשא. הנה. אני אקרא כמה פסוקים,‎ וכשאני מגיע לאותה נקודה, נלמד את רש"י: וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן (שמות לב א). וכל פעם שכתוב "העם" ולא "בני ישראל" הרמז זה - לערב-רב[6]. יש כמה מדרגות: יש "עם", "עם בני ישראל", "בני ישראל", "ישראל". יש כמה מדרגות בעדה של בני ישראל, כמו... כי בנשמה של כל יחיד ויחיד יש כמה מדרגות. נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כמו כן בכל עם יש כמה שכבות, כמה מדרגות בבחינה רוחנית. אז - "וירא העם" - זה הסוד הזה של הערב-רב. ולא למדנו מה זה הערב-רב, ולמה צריך להיות. ובכל תקופה של סוף גלות בא הערב רב. זה נושא לגופו. ומי הוא הערב רב של של התקופה שלנו? זה גם נושא לגופו... [צחוק]

קהל: תגלה לנו...

מניטו: לפי הזוהר זה גדולי ההלכה.

קהל: הערב רב?

מניטו: כן. לפי הזוהר[7]... [צחוק מהקהל]. לא לא... זה רציני... זה לא בדיחה. כי הם תופסים את התורה בחשיבה של גויים. בבחינת דת פגאנית. טוב, נלמד את זה עם המקורות. אתם רוצים שנלמד את זה? טוב, בשבוע הבא אני אביא את המקורות.

קהל: את זה תשאיר בחדר הגדול... [צחוק]

מניטו: אז ככה, היו רגילים לומר: [...] לא תשכח. טוב. ויַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים - לשון רבים - אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ - זה ביטוי של עבודה זרה, כן? זה עובדי עבודה זרה שמדברים. אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. אני עובר קצת: ויתפרקו וכו'. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק - לשון פולחן של עבודה זרה.[8] - וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. רש"י אומר על: "לך רד כי שחת עמך": "העם" לא נאמר, אלא "עמך". דהיינו: עמך-שלך – משה. "שִׁחֵת עַמְּךָ". וזה ערב רב "שאתה העלית מארץ מצרים".[9] כל פעם שהמקרא מדבר על ישראל - זה לשון "יציאה" של מצרים. למשל כשמשה מתפלל על ישראל עצמו - לא על הערב-רב - הוא מתפלל ככה: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ - זה ישראל - אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. מה ההבדל? העניין הוא ככה: עם ישראל לא יכול לצאת מהגלות בלי הערב-רב. מכיוון שאחת מהסיבות של הגלות זה להעלות את הערב רב שיש לו שייכות לקודש, אבל נמצא בתוך הקליפות של הטומאה של חוץ לארץ מאז הבריאה, להעלות את הערב רב ולהוציא אותו מהגלות. אם הערב רב נכשל, אז ישראל צריך לחזור לגלות. לכן כשהערב רב נכשל משה מתפלל על ישראל, ולא על הערב רב. תפסתם את העניין. אז כשאומרים: הערב רב – זה "עמך", עמך-שלך – משה. כשמדברים על ישראל זה "עמך", עמך-שלך – ה'. ונחזור לרש"י.

קהל: אז יש תלות. הבנתי שיש תלות ביניהם.          

מניטו: יש תלות ביניהם, ברור. כי צריך להבין: אנחנו נמצאים כלפי ההגדרה של ה' אחד שברא את כל המין האנושי. ולכן המשמעות של ההיסטוריה של עם ישראל קשורה לאומות העולם. אתם רואים מיד, כשאנחנו מתחילים לחשוב על העניינים של התורה – הכול קשור. אבל כל עניין זה נושא לגופו. מהו הקשר בין עם ישראל, מההתחלה, לתרבויות של אומות העולם – זה נושא לגופו. אבל זה קל לגלות את זה: ההיסטוריה שלנו מתחילה עם אברהם אבינו ביציאה של גלות, יציאה של גלות בבל. ההיסטוריה שלנו כעם מתחילה ביציאה של גלות – זה יציאה מגלות מצרים עם משה. וכן הלאה. וגם עכשיו, ההיסטוריה של מדינת ישראל מתחילה כיציאה מגלות. ולכן יש שאלה שצריך לפתור: מה עושה עם ישראל בגלות מאז ומתמיד? ואיך להבין מתי צריך להיות בחוץ ומתי צריך לצאת מהחוץ? זה מובן.

אז הנה הפסוק: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף" - לפי הפשט זה שייך לערב רב. זה לא עם ישראל שהוא קשה-עורף, זה הערב רב. ומה המשמעות של "קשה-עורף"? אין לו אפשרות לחזור בתשובה. זה מה שמסבירים המפרשים, ונראה את זה מיד. וכשהקב"ה קיבל את תפילתו של משה, וסלח לערב-רב, הערב-רב נכנס בישראל - "סלחתי כדבריך" - ולכן אותה מידה של "קשיות עורף" נכנסה בישראל. ויש פסוק מלא שאומר: כשהיה צריך לנחם את עם ישראל: "אתה עם קשה עורף"[10] מכיוון שקיבלנו על עצמנו את המידה של קשיות עורף של הערב-רב.

מה שצריך להבין עכשיו זו המשמעות של אותו ביטוי: "עם קשה עורף": שאינו מסוגל לחזור בתשובה. אתם רואים את השאלה שלי? מיד - הקב"ה אומר למשה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל (שמות לב י). זה אח"כ אני אסביר. ותשובה איפה?! אין אפשרות לעשות תשובה? אז מה, הנה מה שאומר רש"י: "קשה עורף" - מחזירין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם וממאנים לשמוע". וספורנו מוסיף: ולכן אין שום תקווה שיחזרו בתשובה.[11] זה לא סתם עניין של מוסר. זה עניין של תפקוד השכל שלהם. ופה אני מתחיל להסביר למה בשכל הטבעי, בשכל האנושי, המושג של "תשובה" אין לו מקום, ולכן כל אומות העולם ממאנים לקבל את התורה. רק ישראל שיש בכוחו אותו כוח של הפכת המנוגדים יש לו את הכוח לחשוב על התשובה. אני אסביר את זה אחר כך, מיד.

כי קודם כול, ופה זה דוגמא כבר לגלות, כי: החשיבה הטבעית היא שונה לגמרי מהחשיבה לפי דרכי התורה, לפי דרכי האמונה. יש לי הרבה, הרבה ידידים שהם גויים פילוסופים. ואני לא יכול לומר שהשכל שלהם לא מתפקד יפה. זה ההיפך ! אז השכל שלהם מתפקד כמו שצריך, אלמלא לא הייתה הנבואה. אלמלא לא הייתה הנבואה, היינו צריכים לחשוב כמוהם. וההוכחה: שמי שאין לו סיבות להאמין במה שאומר המקרא, חושב כמו הגויים! חושב כמו הפילוסופים! זה מובן מה שאני אומר? וכפי שאמרתי מקודם, לפי השכל הטבעי, אריסטו צודק, לא משה רבנו. משה רבנו מחדש מושגים שאין להם שום בסיס בשכל הטבעי. המושג הראשון: "בראשית". מי יש לו תפיסה של מושג "ראשית"? אין! יש לנו "התחלה". "ראשית" - אין.

קהל א': זה אותו דבר.

מניטו: מה? זה לא אותו דבר! זה מה שצריך להבין!

קהל א': "ראשית" זה התחלה.

מניטו: לא! "התחלה" - זה התחלה של משהו. "ראשית" - זה ראשית של הכל, כולל הזמן. במשמעות של הפסוק: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". אם את מבינה: "בהתחלה", המילה ההיא היא מיותרת. כי הבריאה לא יכולה להיות לפני הראשית או אחרי הראשית. היא צריכה להיות בַּראשית. אז מה... מה אנחנו קראנו?

קהל א': נו, אז הבריאה התחילה מבְּראשית.

מניטו: לא. לא תפסת את השאלה, את ההסבר שלי. מה המשמעות של המילה "בראשית"? כי הבריאה לא יכולה להיות לפני הראשית, ולא אחרי הראשית. אז המילה "בראשית" היא מיותרת.

קהל ב': בראשית של מה?

קהל א': בראשית של הבריאה.

מניטו: לא! לא צריך!

קהל ב': בראשית של מה? קודם לא היה כלום, אחר כך הייתה בריאה. זה ה"בראשית".

מניטו: הבריאה זה ה...

קהל א': לפני זה לא היה כלום, היה תהו ובהו.

מניטו: טוב, סליחה. הבריאה זה הראשית! לכן המילה "בראשית" היא מיותרת. אני מבין שאת לא צריכה ללמוד! את תופסת דרך האמונה. את לא צריכה ללמוד. לא לא, אני רציני! זה ביטול זמן בשבילך.

אני חוזר להסבר של חטא העגל. הנה: קודם כל, יש סיבה מוסרית: השכל הטבעי, לא יכול לקבל מושג כזה. היה חטא, ואפשר למחול על החטא?! מי שחטא - צריך לשלם את החטא שעשה. יש אי-צדק מוסרי במושג של "התשובה". זה משוא-פנים. זה מובן מה שאני אומר? מי ששכלו מתפקד באופן טבעי, הוא לא יכול לתפוס את המשמעות המוסרית של "התשובה". הוא מתנגד לזה. ויש הרבה שיטות בפילוסופיה שלא מקבלים את זה!

אני רוצה לתת לכם דוגמא במקרא, בתנ"ך. זה הנביא יונה. למה הנביא יונה לא רוצה ללכת לנינוה, כדי להביא את הבשורה של האפשרות של הכפרה אם יש תשובה? מכיוון שבשבילו זה אי-צדק! הוא אומר לקב"ה: "אני יודע שאתה רחום וחנון", אבל אסור להיות רחום וחנון לפני החטאים האלו. זה יונה. ושמו של יונה מוכיח: שמו זה "יוֹנָה בן אֲמִתַּי".[12] לפי האמת אסור להיות יונה [צחוק].

אז אני חוזר: זה הסיבה הראשונה. הסיבה הראשונה, זה: מבחינה מוסרית השכל הטבעי לא תופס את המושג של "תשובה". אבל יש סיבה שנייה שהיא יותר חמורה: זה סיבה שכלית. כי המושג של "תשובה" בעברית זה: לשוב בזמן באותו עת שהיה הקלקול המוסרי כדי לחזור לדרך הישרה. התמונה היא פשוטה מאד: הדרך הישרה, באיזה שלב נטיתי מהדרך. מה זה התשובה? אני צריך לחזור לאותה נקודה כדי לתקן, ולהמשיך בדרך הישרה. אבל אין בשכל האנושי המושג של: הפיכת הזמן. זה "בלתי רוורס". אי אפשר לחזור לאחורה, לשוב כדי לתקן. ולכן אין מקום בחשיבה האנושית במושג התשובה, זה חידוש של התורה. אחר כך התרגלו לזה, שמעו. וגם הנוצרים חושבים שאפשר לחזור בתשובה. אף על פי שהם גויים. מכיוון שקיבלו את זה מהתנ"ך, קיבלו את זה מהזהות העברית. רק בעברית יש לנו את הכלל של ו"ו ההיפוך: העבר יכול להיות עתיד. זה מובן? אין שום שפה בעולם שיש כלל כזה. זה חוק של הדקדוק. זה יותר מחוק של הדקדוק, זה דרך חשיבה ששייך לנפש העברי שאפשר לתפוס את המושג של "התשובה", לכל הפחות בזמן המוסרי אפשר לחזור אחורה ולתקן, ולשוב לדרך הישרה. זה מובן?

אז זה מה שקורה פה! אין שום חידה. מכיוון שהם גויים אין מקום לצפות לתשובה. ולכן זה אבוד. אז צריך כל זמן של ההיסטוריה כדי לגייר אותם, כדי לגייר את החלק הזה של עם ישראל, שנכנס לעם ישראל ביציאת מצרים, וזה מה שאומר המדרש, כן? חטא העגל נתלה בכל החטאים עד אחרית הימים. בכל חטא אנחנו משלמים גם בשביל אותו חטא, וגם קצת בשביל חטא העגל. כי אם העונש היה צריך להיות מיידי - זה היה הסוף של עם ישראל. ולכן צריך להבין את הנושא השני: למה אנחנו צריכים כל כך לקבל גרים? זה עוד נושא שנלמד.

לכן אני רציתי לתת לכם את הדוגמא של התשובה. כי לפי דעתי זה דוגמא פשוטה מאד: כי המושגים של המקרא אינם שייכים לשכל האנושי. ואני רוצה שתבינו את הגורל של השכל החילוני. השכל החילוני מתפקד כמו השכל הטבעי. השכל של המאמין, אני לא רוצה לומר "דתי", השכל של המאמין מתפקד דרך מושגים שקיבל מהנבואה, שהם אינם שייכים לשכל הטבעי. לכן - זה לא בדיחה מה שאני אמרתי - מי שלא צריך את זה, מי שכבר הוא התרגל כל כך לוודאות של המושגים של האמונה, לא צריך להתמודד עם השאלות של השכל הטבעי! הבנת מה שאני אומר, כן?

קהל א': כן.

מניטו: אבל - צריך להפריד, להבדיל ביניהם. זה לא אותו דבר. אז אני חוזר: בריאה וטבע - זה תרתי דסתרי! וזה התחלה של הנושא שלנו. המקרא מתחיל לדבר על בריאה ואנחנו מגלים שאנחנו לא נמצאים בבריאה, אלא בטבע. וזה משהו אחר לגמרי. עכשיו זה מובן? האם יש לכם שאלות על זה?

 

 

הבטחת ה' לאברהם אבינו ותחושת הספק

קהל: יש לי שאלה. האם זה טעות שמשה [עם הערב רב], או האם זה גורלו של עם ישראל...

מניטו: לא לא, זה מוכרח. אני אמרתי זה נושא אחר, אבל אולי בקצרה: תשמע, כשהקב"ה אמר לאברהם אבינו, כשבאברהם אבינו חזר מגלות בבל, ואברהם אבינו – [הקב"ה] אמר לו: שיהיה לו זרע משרה. אחר כך נחזור על כל הסיפורים האלו. אני לא רוצה לומר שאברהם אבינו יש לו ספק על קיום אותה הבטחה. ואתם זוכרים כמה זמן זה לקח כדי שאותה הבטחה – שלשרה יהיה בן – שזה יתקיים. וכל פעם הקב"ה חוזר ומבטיח לאברהם, ואברהם מחכה ומחכה. אני לא אומר שהוא בספק על היכולת של הקב"ה לתת לו בן. הפסוק אומר: הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר (בראשית יח יד). הוא מאמין, הוא יודע את זה: היפלא מה' דבר. לפי הסוד – זה יותר עמוק: האם צריך לה' לעשות איזה דבר נפלא כדי לקיים את ההבטחה שלו? אפילו דרך הטבע יכול לקיים מה שהוא רוצה. דבר שנראה לנו כדבר נפלא, נס - זה קורה דרך חוקות הטבע. למשל מדינת ישראל, אחרי אלפיים שנה. הנס - שזה קרה. טוב, אני חוזר לנושא.

 

 

המעבר ממושגי החשיבה הטבעית למושגי ההתגלות מתרחש דרך הנבואה של הזהות העברית

קהל: הרב? מה מביא את האדם לשנות את ה...

מניטו: מה?

קהל: אתה דיברת על ה'האדם הטבעי', או על ה'המחשבה הטבעית'. מה מביא את הבן אדם לשנות את המחשבה הטבעית?

מניטו: גילוי שכינה.

קהל: איך הוא מגלה את זה?

מניטו: גילוי, זה גילוי של הנבואה. זה - הקול של הנבואה בא מחוץ לנפש ה... אנחנו לא חיים בתקופה של נבואה. תשמע, אני חוזר על זה, ואחר כך אני חוזר לנושא. זה, על זה דיברתי בשיעור הראשון: יש לי הרבה הרבה תלמידים שבאים לומר לי: "סופסוף אני לא מאמין". מה הם רוצים לומר? שהם לא נביאים. אני יודע שהם לא נביאים! גם אני לא נביא! [צחוק]. מה דעתם לומר? שהקב"ה לא התגלה להם. אני יודע את זה! אתה מבין? כן. [צחוק].

ולכן מה שקרה לאברהם אבינו, שזה - הוא היה "עברי". ולכן, כשהבורא עולם מדבר, יש סיבות - ואנחנו צריכים ללמוד למה - שהעברי שומע קודם כל. ואחר כך, העברי יכול להסביר את זה לאחרים. אבל כשהקב"ה מדבר - הוא מדבר קודם כל בעברית, והעולם כולו יודע את זה! הם מאמינים בדיבור שהקב"ה אמר בעברית, לעם העברי.

לא מעט יש לי וויכוחים - כך אומרים? לא ויכוח... דו-שיח - עם כמרים בעולם הגדול. ויש לי הזדמנות לומר להם את הדבר הזה: אתם אומרים - זה באמונה הנוצרית, כן? - אתם אומרים שאתם מאמינים שהקב"ה [- מניטו מתקן את עצמו:] שהאל עשה את עצמו אדם כדי להציל את העולם. אבל זה לא נכון! אתם לא מאמינים ככה. אתם מאמינים שהאל עשה את עצמו יהודי כדי להציל את העולם, אז תגידו את זה ככה [צחוק מהקהל]. פה יש חידה! מה קורה פה?! [צחוק] והם מאמינים בזה! אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איך מאמינים בזה: שהיה צריך שהבורא עולם יתגשם כיהודי כדי להציל את העולם. מה המשמעות של העניין? יש משהו מיוחד בזהות העברית. ואנחנו צריכים ללמוד את זה כשנגיע לזהות של אברהם העברי. אם אתם רוצים - אפשר להתחיל בזה. אני רציתי להתחיל בהקדמה: "מעשה בראשית" - דהיינו מה התורה אומרת מה העולם שלנו. זה אולי קצת יותר פילוסופיה מאמונה, אבל מכל מקום כדאי להמשיך. אז אני רוצה לחזור לשאלה, אבל תזכירו לי?

 

 

המשך הסוגיה של הבטחת ה' לאברהם אבינו ותחושת הספק

קהל: זה היה: האם משה טעה או שזה היה מוכרח ערב רב...

מניטו: אה, כן. אז כשהקב"ה אמר לאברהם, אברהם הכיר את עצמו כסוף היסטוריה, של תקופה היסטורית שהגיעה לשואה - השואה של בבל. אתם זוכרים את המדרש? מה זה "אור כשדים"? זה ממש תאי הגזים של נמרוד. משפחת אברהם היא מניצולי השואה דאז. והוא רואה את עצמו כסוף-היסטוריה, בלי עתיד. אברם "אין לו ולד" (בראשית יא ל), אברם - אין לו זרע. אברהם - יהיה לו זרע. הוא צריך לחזור לזהות העברית שלו מהזהות הארמית של הגלות שלו כדי להיות מסוגל להוליד.

[סוף הקלטה]

ולפי דעתי, זה ההסבר של כל כך [הרבה] יהודים שהם מחכים לביאת המשיח, מאמינים שמקומם הוא בארץ ישראל, ונשארים בגולה. רואים מה שמתרחש - שאלפיים שנה לא יכולנו לחזור, ורואים שקמה מדינת ישראל - שאפשר לחזור, ולא חוזרים. לפי דעתי הסיבה העמוקה זה לא שאינם מאמינים, אלא אינם מאמינים בזכותם, אולי אין מספיק זכות בהם כדי לזכות בזה: לחיות בירושלים. שיגעון. כי [זה] לא תלוי בזכות. טוב, זה עניין אחר. אתם מבינים איך זה מתחיל? והמדרש אומר את זה באופן ברור. [הערה מהקהל] אני גומר את זה: לא שאברהם יש לו ספק על היכולת של הקב"ה לתת לו זרע, אלא - יש לו ספק האם הוא זוכה בזה.

קהל א': אמרת שאברהם הוא יהיה מסוגל להוליד. אבל זאת שרה שעקרה.

מניטו: לא לא.

קהל ב': כן, אבל הוא מביא את הזרע, זה אותו דבר.

מניטו: את צודקת, כן. אבל אברם יכול להוליד עם כל אומות העולם, למשל הגר המצרית. עם הזהות שלו - שרה העברייה, של האומה שלו - הוא לא יכול. נכון, זה העניין. אני לא אמרתי שהוא היה עקר, אלא שאין לו ולד משרה. מהגר - הוא יכול להיות. והגר זה לא סתם: זו בתו של פרעה דאז, דהיינו - הזהות המצרית דאז, הייתה התרבות דאז. דרך התרבות המצרית, הוא יכול להוליד. אבל דרך התרבות העברית שיצאה מהגלות שלה - יש עיכובים. טוב, ועל זה צריך ללמוד.

אז הפסוק אומר: אם ככה, כשאברהם אומר לקב"ה: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה? (בראשית טו ח), דהיינו: גם אם הוא-עצמו יש לו מספיק זכות, מכיוון שהקב"ה מבשר לו, אולי בזרע שלו לא יהיה מספיק זכות כדי לרשת את הארץ? "במה אדע כי אירשנה?" אז הקב"ה משיב לו: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (שם, שם, יד).

 

 

הסיבה הפנימית לאימוץ הערב רב: ליקוט הניצוצות של העם העברי

ומה זה "הרכוש" הזה? אז בפעם הראשונה שהמילה "רכוש" מופיעה בסיפור, זה כשאברהם היה בסדום, והמלך של סדום אחרי איזה מלחמה, אמר לאברהם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ (שם, יד, כא). וגם הרכוש - אברם לא רצה לקבל. דהיינו, עכשיו אני עובר להסבר של הזוהר[13] יש ניצוצות של קודש בכל העולם. ואברהם ירד איפה שהרכוש הזה היה נמצא, והוא עזב אותו. ולכן הוא צריך לדעת שהעם שלו צריך ללכת איפה שנפל אותו רכוש, כדי להוציא אותו מהגלות, זה הערב-רב. אתם מבינים את העניין. טוב, הקבלה מסבירה את זה, כבר בבריאת העולם, העניין של "שבירת הכלים", אולי פעם נלמד את זה. אבל אני רוצה להסביר לפי המדרש, לפי הסיפור של תולדות עם ישראל: כשעם ישראל התקיים, הרבה ממדים של אותה נשמה - של עם ישראל - נשארו בחוץ, ‎וצריך להחזיר אותם.

אני אתן לכם דוגמא אחת: במשפחה של אברהם שיצא מאור-כשדים, היה אתו לוט, לוט בן אחיו. הרן, אביו של לוט, נזרק באור כשדים, ב"אוּר" של כשדים,[14] אבל לוט יצא עם אברהם.[15] והוא בן אחיו, דהיינו - זה אותה זהות, של העם העברי בְּבָּבֶל, שהייתה הזהות הארמית[16]. ולוט התחיל ללכת עם אברהם, באותה דרך של אברהם, ואחר כך עזב אותו. הוא בחר בדרך אחרת לגמרי. וסופסוף יסד שתי אומות שהן מתחרות לישראל: זה עמון ומואב. אבל בזהות של לוט יש אותה זהות השורשית של אברהם. ולכן יש חלק מהנשמה של לוט שהיא חלק של הקדושה של עם ישראל. וצריך לחזור עד שְרוּת באה ממואב כדי להחזיר את הקדושה שהייתה טמונה, בלוט. זו אותה משמעות של הערב-רב מבחינת כל העולם כולו. ורות היא מיוחדת[17]: כי בשורשה הייתה הכי קרובה לאברהם. אבל כל שאר הגרים שבאו דרך הערב-רב הם משורש של אדם הראשון[18]. אז זה החלק הקדוש של אדם הראשון שנפל מחוץ לנשמה של ישראל שצריך לחזור. ולכן אחת מהדרכים של האסטרטגיה של ההשגחה זה - דרך הגלות, חוזרים עם הניצוצות האלו.

דרך אגב, אנחנו נמצאים באיזה תקופה שיש לנו הרבה גרים! אני לא רוצה לומר שהגרים הם הערב-רב. אבל אותה מידה שנכנסה ביציאת-מצרים בעם ישראל עם הערב-רב, נמצאת בעם ישראל. זה התפיסה הפגאנית של התורה. וכשאני אמרתי בשם הזוהר שאז... אם הזוהר אומר את זה... ולא רק החסידים, גם המתנגדים יודעים את זה: שיש סכנה בגדולי ההלכה להיות מאותו סוג של הערב-רב שהיה בזמן משה[19]. אז זה אומר שזה בעיה חמורה מאוד. טוב, אז על זה נדבר פעם אחרת.

אז הנה, לפי השאלה שלך, כן. יש איזה משמעות משיחית לעניין של הערב-רב[20], כמו שיש משמעות משיחית כשיש גר שנכנס לישראל - נותנים לו את שמו של אברהם.

טוב, אז זו היתה רק דוגמא אחת של מושגים שרציתי לבאר שאין להם מקום בשכל האנושי. מה קרה? התרגלנו לזה. ואנחנו מתייחסים למושגים האלו כאילו זה מובן מאליו. אבל זה ביטויים מקראיים שאין להם אח ורע בשפות אחרות! זה מובן מה שאני אומר, כן? וזה מתחיל במושג של "בריאה". אז נחזור למה שלמדנו בשיעור הקודם.

 

 

ויהי כן: הפער בין מחשבת הבורא להגשמתה במציאות

למדנו הרבה דברים, אני רוצה רק להתייחס להבדל במשמעות שיש בביטוי של "בַּרֹא" ו"עַשֹה" [נשמע גם: "עַשוֹת"]. אולי תקראו פסוק אחד בהמשך הפרק על העניין של המבול שמורה את ההבדל הזה. אז זה בפרק ו' אני חושב, פרק ו' פסוק ז'. הפסוק אומר את זה ככה: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. מה ההבדל בין "בראתי" ו"עשיתים". אז קודם כל אני אסביר. אם זה לא מספיק ברור, אתם יכולים לשאול אותי, כן? אני רוצה להסביר: "אמחה". זה ביטוי מיוחד. מה הכוונה "אמחה"? זה לא לכלות, אלא למחות את הצורה שהזהות האנושית הייתה באותה תקופה, באותה תרבות. זה רק הצורה – אני לא רוצה לומר 'החיצונית', מה שמתגלה, איזה אופי – לא 'מיוחד' – איזה אופי... אפשרי של האנושות. זה אותה תרבות של עשרה דורות הראשונים של ההיסטוריה של האדם. אמחה את האדם אשר בראתי. לא לכלות את עצם זהות האדם, אלא את הצורה שלקח. אותה צורה – היא נכשלה. ולכן אותה צורה – צריך למחות, ועצם הזהות של אדם צריך להישאר. זה נשאר דרך נוח. כי היה היותר-קרוב ממחשבת הבורא. כשהקב"ה ברא, הוא ברא את הדגם המושלם של מה שהוא רוצה. ואחר כך צריך להגשים את המחשבה ההיא. זה מה שלמדנו, אם אני זוכר, בשיעור הקודם. לכן יש הבדל בין 'בראתי' ו'עשיתי'. "כי ניחמתי" – לא על שבראתי אותם, אלא מה שנעשה מהם. זה – אני לא רוצה. ולכן זה התוצאה של ההיסטוריה שצריך למחות, לא עצם האדם. עצם אדם בשורשו – זה טוב לגמרי: "וירא כי טוב". כפי שלמדנו. אבל מה שקרה מזה, זה הפך להיות – בעשייה – זה הפך להיות [רע].

ולכן אני מסכם את המדרגות של היקום לפי ההגדרות של הפילוסופיה, בשתי מדרגות: הצורה והחומר. לפי הקבלה יש ארבע: יש אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. אבל הפילוסופים מכירים רק ב'בריאה', 'עשייה' – 'צורה' ו'חומר', נאמר באותה הקבלה. ולכן "אמחה" את הצורה שבראתי – דהיינו: העשייה. לא הבריאה, אלא העשייה.

אז מה שלמדנו בשיעור הקודם, שהעולם בבחינת ה'עשייה' – ותגידו לי אם זה מספיק ברור – הוא רק דומה למחשבת הבורא. והסוד זה הביטוי "ויהי כן"[21]. אז ניקח כמה דוגמאות. זוכרים את זה?

ביום הראשון, זה מה שהקב"ה רצה – שנברא. "יהי אור" – "ויהי אור". כל שאר הימים כתוב: "ויהי כן", רק משהו שדומה לפרויקט של הבורא. מבינים? ולכן יש אי-התאמה בין עולם המחשבה: המחשבה של הבורא, מחשבת העולם, שהוא העולם הבא, ועולם העשייה: שהוא העולם הזה. ולכן אנחנו צריכים ללמוד – וזה יהיה נושא לגופו – למה היה צריך להיות ככה? למה הקב"ה לא ברא מיד העולם הבא, וזה זה! למה היה צריך להקטין אותו דרך מה שהמקובלים מגדירים כ'צמצום' מהבריאה לעשייה. ואחר כך הוא אומר לעשייה: "תעלה עד המדרגה של ה...".

אז התשובה היא פשוטה מאוד: כי צריך להגיע, לזכּוֹת בעצמנו לעניין של מחשבת הבורא. דהיינו: הוא רוצה לברוא אותי, אז הוא ברא אותי. אבל אני קיים רק כשאני זכיתי להיברא. וזה למפרע. מלכתחילה – הכול נתון, והכול נתון בשעת הלידה. הכול צפוי בשעת הלידה, הכול נתון, עולמו של כל אחד ואחד. ומשעת הלידה והלאה, למפרע, אנחנו צריכים לזכות בזה. מי שזכה – זה נשמר לו לעולם הבא, מי שלא זכה – חוזר כדי לזכות עד שיזכה. "עושה חסד לאלפים, לאוהביו" (שמות כ ה) [צחוק קל]. טוב, זה עניין של הגלגולים, נלמד את זה פעם, אתם כבר... [צחוק מהקהל] אתם כבר הגעתם לגיל של גלגול... [צחוק]. אתם כבר יכלים לתפוס את המושג הזה. טוב, צריך להגיע לגיל מסוים כדי להבין במה יכול, במה מדובר.

אבל מכל מקום זה מסביר איזה אופטימיות של הסיפור המקראי. כל מה שנברא מוכרח להצליח. אבל יש זמן כדי לתקן את זה. וכשמגיעים לזמן הקצוב יש מאזן: מי שזכה – זכה, מי שלא זכה – חזרה חלילה. ולכן זה מסביר הביטוי הזה שהוא מוזר, למה הוא אומר: "וחוזר חלילה"? למה אנחנו מוסיפים "חלילה" כשזה דבר חוזר? כי זה... [צחוק].

אז אני חושב שזה מספיק, על המושג הזה, על העניין הזה: שעולם המציאות, עולם החומרי, עולם העשייה, עולם הזה – רק דומה לעולם האמת. כשאני אומר "עולם האמת" זה לא עולם של בית הקברות, אלא לעולם האמיתי. ויש לנו מספיק כוח בנפש שלנו כדי לנחש את העולם האמיתי של העולם שלנו. יש לנו ניחוש שזה קיים: העולם שלנו, אבל בתיקונו. זה במדרגה של בריאה. והעולם המציאותי זה במדרגה של העשייה. אבל מה שצריך לגלות: שהתורה יודעת, והיא מלמדת שיש אי-התאמה בין השלמות של העולם ובין המציאות של העולם. כי, וזה הניסיון הפדגוגי נותן לנו לומר את זה: יש הרבה שאומרים שהתורה כביכול מדברת על עולם שלם, ואנחנו יודעים שהעולם אינו שלם, ולכן התורה לא שייכת לעולם. תפסתם את העניין? זה ההיפך. התורה לא אמרה כי המציאות היא כפי שרצה הבורא. התורה אמרה: "ויהי כן". ויש הרבה דוגמאות בסיפור של הפרק הראשון שְמוֹרות את זה. יש איזה קלקול הכרחי בעולם המציאותי כלפי הפרויקט המחשבתי השייך לעולם. עולם הבריאה – מחשבת העולם, ועולם העשייה – עולם המציאות.

אז אנחנו מגיעים לסוף הסיפור של ששת ימי המעשה, אנחנו מגיעים ליום השישי. אז אני רוצה להתחיל בזה ולהגיע להתחלה של התשובה על הנושא שלנו.

מה שאני רוצה לנסות להסביר עכשיו זה הייחוד, מה שמייחד את האדם מכל בעלי חיים. לפי השכל הטבעי אין שום סיבה לחשוב כי יש גורל אחר - ויש הרבה פסוקים שנוטים לאותו רעיון – אין שום סיבה לחשוב שיש הבדל בין אדם ושאר בעלי חיים. אני רוצה שנלמד את זה.[22] אנחנו מגיעים לפסוק כד' של פרק ראשון, זה הסיפור של היום השישי: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. אתם רואים את הצו שהבורא נותן לעולם ביום השישי: שהעולם יוציא מעצמו את בעלי החיים והאדם, כי זה היום המשותף לבעלי החיים והאדם, היום השישי. "תוצא הארץ נפש חיה למינה". זה מתחיל כמו שאומרים בדרך כלל אנשי המדע. כי הנפש החיה יצאה מהעולם, יצאה מהטבע. אחר כך נגיע לעניין של האדם, מה מייחד את האדם. אבל קודם כל זה מתחיל ככה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן. מה ההבדל בין הפרויקט, והעשייה של הפרויקט? והעשייה נותנת לעשות רק מה שהעולם יכול להוציא ממנו. מה ההבדל ומה התוצאה? נראה מיד בפסוק הסמוך: וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים - משהו דומה – "וַיְהִי כֵן". אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ - זה "ְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ". וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ - זה ה"בְּהֵמָה". וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ - זה "וָרֶמֶשׂ". מה שחסר זה נֶפֶשׁ חַיָּה. דהיינו, יש לנו פרויקט בפסוק כד': כל הבעלי חיים וה"נפש חיה". מה נעשה? כל החיים, אבל הנפש חיה – העולם לא היה יכול לעשות מעצמו. אז – וַיֹּאמֶר אֱלֹקים נַעֲשֶׂה אָדָם.

אז המשמעות היא פשוטה מאוד. מה אומר לנו הסיפור הזה? מכיוון שהארץ אין ביכולתה להוציא את הנפש חיה, הבורא עושה אותו בצורה אחרת של כל שאר הבעלי חיים[23]. אפשר להבין את היצירה של כל הבעלי חיים ממש כפי שאומרים אנשי המדע: זה יצא מהארץ. אבל זה מגיע עד החיה הכי מפותחת. זה דומה לאדם, אבל זה לא מגיע למדרגה של האדם. זה מובן?

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: [את המילים הבאות מניטו מדגיש באינטונציה:] וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ. דהיינו, יש בריאה חדשה: הגוף של האדם הוא במדרגה שהגוף של הבעלי חיים לא היה יכול להגיע מעצמו. אבל הוא מקביל, זה דומה מאוד. בביולוגיה לומדים את זה: כי העובר אצל האדם קודם כל דומה לעובר של שאר בעלי חיים, והולך הלאה – עד המדרגה של האדם. ולכן לפי החשיבה החילונית, הם רגילים לומר שהאדם הוא בהמה קצת יותר מפותחת. לפי התורה זה משהו אחר לגמרי! הבהמה היא בעל חיים שלא היה יכול להגיע למדרגה של האדם. שלא היה ביכולתו להיות אדם. ולכן זה חוזר מהתחלה – מעפר האדמה, עד המדרגה של האדם. דרך פעולה מיוחדת של הבורא, שהיא הנשמה של הנשמה. זה פשוט. ומיד כשהאדם נברא – הכל נגמר. אז זה התשובה שלנו.

 

 

שבת הבורא

זה אני קורא את הפסוקים של 'שבת הבורא',[24] וזה מתחיל בפרק ב'. אתם רואים, בסוף יום השישי, כמו שאר הימים, כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי". אז ביום השביעי עוד לא כתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי". אז צריך להבין את המשמעות של זה: יש קודם כל שלב ראשון של ששת ימי המעשה שהקב"ה הוא יוצר, המתקן של העולם. עד שהאדם נכנס בעולם. אז מתחילה שבת של הבורא, מתחיל היום השביעי שעוד לא נגמר. לא כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי". יש לנו מקור במדרש, זה בפרקי דר' אליעזר: זה יהיה כתוב באחרית הימים. [25] דהיינו, כשההיסטוריה של האדם, שמתחילה בערב שבת, מגיעה לסוף יום השביעי, מגיעה להצלחת הפרויקט של יום השביעי, אז יהיה כתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי" ואנחנו נכנסים ליום השמיני.

יש לנו זמן כדי להבין את כל המושגים האלו, אבל רק את התיאור הזה: עד סוף יום השישי זה עולם הבריאה. מערב שבת לכל יום השביעי זה עולם הטבע. כשנכנס האדם בבריאה – הבריאה הפכה להיות טבע. ומה ההבדל? בששת ימי המעשה הכל משתנה לפי היצירה של היוצר. מיד - לפי הסיפור, אני לא מוסיף שום דבר מהסיפור – מיד כשהאדם נכנס בעולם, מה אומר הפסוק? הקב"ה שבת מכל מלאכתו, הוא הפך את העולם מבריאה לטבע. זה מובן?

והסיבה היא פשוטה מאוד: כדי שההיסטוריה של האדם תוכל להתחיל, כדי שהבחירה של האדם תהיה לה בסיס, צריך שהעולם שלו יהפוך לטבע. שהעולם יהיה מסודר לפי חוקות של דטרמניזם בלועזית - חוקות הטבע במובן היווני של המילה - כדי שהבחירה יכולה לתפקד. זה מובן? וזה הסיפור שלנו: ששת ימי המעשה, וכשהעולם נבנה כבית לאדם ההיסטוריה של הבן אדם יכולה להתחיל, ואז הבריאה נהפכה לטבע כדי שההיסטוריה של האדם תתחיל.

אחר כך נלמד מה המושגים של הקבלה באותו נושא, אבל עכשיו רק צריך לזכור מושג אחד: יש הסתלקות של הבורא כבורא. ונשאר מאותה הסתלקות – שנקרא 'שבת הבורא' – נשאר חוקות הטבע. ולא היינו יודעים, היינו שוכחים לגמרי, אי אפשר, לא היה אפשר לזהות את זה: שהעולם היה נברא, שיש לו בורא - מכיוון שהבורא מסתתר דרך המסווה של הטבע, כדי שההיסטוריה של האדם יכולה להתחיל - אלא אם כן לא השאיר בעולם איזה 'רשימו' של השפע שלו שנקרא 'הברכה'. ההוכחה שלעולם יש בורא זה מה שהמקרא קורא "הברכה". ולכן – אולי זה יהיה הנושא של השיעור הבא – מה זה 'הברכה'?

 

 

הברכה: לגלות את הבורא בעולם

אבל רק נקרא את הפסוקים, מפסוק ראשון של פרק ב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. זה מובן? בשיעור הבא נחזור על כל הפסוקים האלו. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי. מה זה "לברך יום"? הבורא שם - לפני שהסתלק כבורא - שם בעולמו מה שנקרא 'ברכה', דאם לא כן העולם היה הופך להיות גהינום. 'ברכה' זה הרושם שנשאר מהאור. כשהאור הסתלק נשאר רושם של האור. כשהקב"ה מסתלק, מסתתר – כי לא מסתלק, הוא מסתתר מאחורי הטבע - נשאר הברכה. ולכן צריך להבין את המושג של ברכה. שוב – זה לא מושג שכלי, פשוט. כשאנחנו אומרים "ברכה" מהי הכוונה? אנחנו צריכים [ללמוד] הרבה הרבה זמן. "ויברך את היום השביעי": הוא ברך את העולם של יום השביעי, ורק אחר כך: "ויקדש אותו". מה זה "ויקדש"? הוא רואה את העולם כקדוש בשבילו. כ'הקדש' [26]. הוא אוסר לעצמו לנגוע בעולם – זה נקרא 'קדוש'. למה? כדי לתת את החירות לאדם. אבל אם לא הייתה ברכה – הקדושה הייתה קללה. זה מובן?

לכן צריך קודם כל ברכה, ואחר כך קדושה. הסדר הוא חשוב מאוד: "ויברך", "ויקדש". למה? "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות". זה מה שנלמד בשיעור הבא. אני רק רוצה שתקראו מה שאומר רש"י על הסדר של: "ויברך" – "ויקדש". תקראו ברש"י פסוק ג': "וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ" - ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגולת ובששי לחם משנה וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת והמקרא כתב ע"ש העתיד". מה רוצה להסביר רש"י? מה זה 'ברכה'? זה תוספת. ביום שישי יש תוספת של המציאות. זה הברכה – כשיש הרבה. כשיש יותר ממה שצריך כדי להתקיים - זה נקרא ברכה. אז בעולם שלנו, אין רק העולם של הטבע כטבע. יש משהו שנקרא 'ברכה'. מה שנותן טעם לעולם. וחכמי המדרש נותנים את הדוגמה,[27] מכיוון שיש פסוק בתהלים שאומר: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' (תהלים לד ט). הם לוקחים את הדוגמה של האוכל: לא רק שהלחם הוא לחם, אלא יש לו טעם. הטעם של הלחם זה הברכה של הלחם. לחם בלי טעם – זה חיים בלי טעם. אנחנו לא אוכלים אוכל מהטבע בלי הברכה. כי אי אפשר להתקיים מתוכן האוכל בלי הטעם שלו[28]. זה מובן? זה 'טעם החיים'. הברכה איננה בטבע. זה דבר שבא מלמעלה מהטבע, הברכה. וכשאדם מאבד את הטעם של הברכה הוא כבר לא נמצא בעולם [צחוק]. ולכן היתה תקופה שזה התגלה. במדבר – זה תקופה של התגלות – אז זה התגלה: כי ביום השישי יש יותר, וביום השביעי אין. זה מובן? זה "ויברך" ו"ויקדש".

 

 

סיכום השיעור, ונושאים שונים: פלא ואלף, משמעות יום המנוחה בדתות, וסוף היום השביעי

אני רוצה לסכם רק בקצרה, ותגידו לי אם זה מספיק ברור: מהו טיבו של העולם? זה לא בריאה, זה לא טבע. זה בריאה שנהפכה לטבע. ולכן יש מקום לנס, לעניין של הנס. אם זה היה טבע – אין מקום לנס. זה מובן מה שאני אומר? מכיוון שזה בריאה שהפך להיות טבע, אפשר לשבור אם יש צורך את ההרגל של הטבע ולחזור למדרגה של הבריאה. הנס – זה העולם שמתגלה כבריאה.

אני רוצה להסביר לכם את זה לפי הזוהר[29] המילה 'אל"ף' והמילה 'פל"א'. אז העולם מתחיל בבי"ת, האל"ף הוא נסתר. זה מתחיל בבי"ת. אבל כשהאל"ף נכנס בעולם, הוא נכנס דרך הפ"ה, ואחר כך הלמ"ד, ואחר ה[...] וזה פל"א. אז הנס – זה האל"ף שבעולם שהתגלה כפל"א. זה מובן? זה לא רק יפה, זה ככה. [צחוק]. ואז אומרים הלל. כל יום שהפלא התגלה – אומרים את ההלל. למשל יום העצמאות [צחוק][30]. ולכן אומרים הלל בראש חודש וכן הלאה. טוב אז זה המושג הראשון. לא צריך לסכם שוב? זה מספיק ברור?

אז מה שלמדנו, לפי דעתי זה חשוב: שכל מה שאנחנו לומדים מהמקרא זה לא מהשכל האנושי. אני מקווה שאני הצלחתי להדגיש את זה. וזה ההבדל שיש בין הפילוסופיה ולימודי קודש. פילוסופיה זה משהו אחר. פילוסופיה זה החכמה של השכל הטבעי. ויכול להיות חכמה נפלאה, נוראה. זה לא אומר שזה חכמה פרימיטיבית. טבעי זה לא פרימיטיבי, זה יכול להיות מאוד מתוחכם, אבל זה טבעי.

אחד מרבותיי אמר לי פעם שהפילוסופיה זה החכמה של השאלות, והתורה זה החכמה של התשובות. זה מובן מה שאני אומר? כדי לדעת לשאול צריך לפלסף. אבל כדי להבין צריך ללמוד, זה משהו אחר. התורה באה כתשובה. אבל מי שאין לו שאלות, אין לו תשובות. זה ברור.

אני רוצה לצטט משהו אחר שקיבלתי מאחד ממוריי, הרב שניאורסון, לא האדמו"ר מהליובאוויטש, בן דודו.[31] למדתי ספר התניא איתו בפריז לפני... לפני המבול [צחוק]. הוא אמר לי פעם: מי שלא למד קבלה – אינו בן אדם. כי ההגדרה של 'אדם' זה מי שיש לו דעה, "הנותן לאדם דעת". אבל מי שלא למד גמרא אינו יהודי. אז מה חמור יותר? לא להיות אדם, או לא להיות יהודי? [צחוק]. אז יש הרבה תלמידי חכמים שלומדים גמרא ולא לומדים קבלה. מה חסר להם? [צחוק]. קבלה בלי גמרא אי אפשר להבין, אבל... גמרא בלי קבלה אפשר להבין, אבל זה אסון! זה חכמה בלי חכמה. זה העניין של הערב רב [צחוק]. יש שאלה?

קהל: כן. אנחנו נמצאים בעולם הטבע כעת...

מניטו: לא לא, לא אמרתי את זה. בסוף אמרתי: אנחנו נמצאים בעולם הבריאה שנהפך לטבע. זה לא עולם הטבע.

קהל: כרגע, כאשר ייכתב הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי". עכשיו, יום השביעי יהיה שייך לעולם שנהפך לטבע, או שיחזור להיות עולם הבריאה?

מניטו: לא, יום השביעי – אז עבר. "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי" זה במוצאי שבת. אז היום השביעי עבר כבר, נכנסים ביום השמיני, שהוא למעלה מהטבע. יום השמיני. יום השמיני הוא היום המשיחי.

קהל: אותו "יום שביעי", ייחשב כיום של עולם הבריאה או של עולם הטבע?

מניטו: לא! של עולם הבריאה שהיה בבחינת הטבע, ושנכנס ועבר!

אני רוצה לתת דוגמה אחת כדי שתבינו את עומק הדברים. היום בשבוע שהוא קדוש למוסלמים זה היום השישי. היום בשבוע שהוא קדוש לנוצרים זה יום הראשון, דהיינו – לאמיתו של דבר – ממחרת היום השביעי. הם אומרים שכבר יום השביעי נגמר, שהמשיח הגיע, ואנחנו נמצאים כבר ביום השמיני. לכן הם מקדשים את יום הראשון שבא מאחרי השבת. המוסלמים חושבים שאנחנו נמצאים עוד ביום השישי, שלא הגענו לשלב שיש בחירה לאדם. כי למוסלמי זה גידוף לחשוב שיש בחירה לאדם. הבורא הוא כל יכול, רק הוא מתפקד. מי שמבין את הדת המוסלמית, אז הוא מבין למה הם מקדשים את היום השישי. זה מובן? ואת הנוצרים – יום השמיני. לאמיתו של דבר באיזה יום אנחנו נמצאים? יש כבר בחירה לאדם, ויש עוד בחירה לאדם, לא הגענו ליום שעברנו את ההכרחיות לפתור את הבעיה המוסרית. אנחנו עוד בעולם שצריך להבדיל בין טוב ורע, לא הגענו לעולם העליון שהוא היום השמיני. אז הנוצרי אומר שבבחינה רוחנית הוא חי עם המלאכים, ולכן הוא שונא את היהודים... [צחוק].

לאמיתו של דבר אנחנו ביום השביעי. ומתקרבים לסוף ששת אלפים שנה של היום השביעי, מתקרבים ליום השביעי של יום השביעי. זה מובן מה שאני אומר? ויום השביעי של יום השביעי זה מה שאנחנו קוראים 'ימות המשיח'. אז מכיוון שאנחנו מתחילים שבת בערב שבת, לפני החשיכה, אז אנחנו כבר בזמן. אני רוצה רק להסביר לכם את זה: הגימטריה של ערב[32] זה 272. א ששת אלפים פחות 272 זה 5828. זה השנה שהתחילה למחרת מלחמת ששת הימים. שנת תשכ"ח. אחרי מלחמת ששת הימים נכנסנו ערב שבת.

קהל: אז המשיח לא יגיע מחרתיים כמו שחב"ד אומרים.

מניטו: זה עניין אחר. זה עניין אחר. לא לא, זה נושא אחר לגמרי. הם מחכים דבר שכבר קרה [צחוק]. כי המדינה קמה בתש"ח. הם דומים לאנשים שנמצאים כבר באור היום, ואומרים: "עוד מעט יהיה אור". [צחוק] טוב, זה נלמד אחר כך.


 

 

הערות

[1] הרמב"ם, מורה נבוכים פרק ב, כה: "דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בעניין חידוש העולם [...] אבל אין הכרח מביא אותנו לזה אלא אם התבאר הדעת ההוא במופת, אמנם כל עת שלא יתבאר במופת לא זה הדעת ניטה אליו, ולא הדעת ההוא גם כן נביט אליו כלל, אבל נבין הכתובים כפשוטיהם, ונאמר כי התורה הגידתנו עניין לא יגיע כוחנו להשגתו, והאות מעיד על אמיתת טענותינו".

[2] [ברכת שהכל]

[3] להרחבה נוספת ראו סוד מדרש התולדות כרך ה בפרק 'אברהם ובלעם' ובמיוחד בפסקה 'נביאי האומות'.

[4] להרחבה נוספת, ראו בהקדמה של מניטו לברכת 'התשובה' בשיעוריו על התפילה (קובצו בתמלול לפרק: מבוא לתפילה): "פעם הסברתי, אולי בשיעורים פה, אולי במקום אחר, ש: עכשיו אנחנו נמצאים בתקופת העולם שלאחר סיום תקופת הנבואה. זה מובן כן? וזה כבר זמן ארוך, יותר מ-2500 שנה. ולכן, כל הוגה דעות, אפילו מאמין, אפילו בעם ישראל, מאמין - אז הוא שואב גם מהעולם של התנ"ך של הנבואה והמשמעות של המושגים של הנביאים, וגם, בבת אחת - מהמושגים שבאים מהתרבות הכללית, מהחשיבה הפילוסופית. ויש ערבוביא בין שני העולמות האלו. ולכן אתם יכולים למצוא מאמינים, בעלי דעה, בעלי שיעור קומה אם אפשר לומר, שמשתמשים בערבוביא במושגים במשמעות התנ"כית ובאותם מושגים במשמעות הפילוסופית. ויש הבדל מהותי בין שני העולמות האלו. למשל, בדוגמא שלנו, בנושא שלנו, המושג "טבע". כי, לפי החשיבה הפילוסופית, המושג טבע, פשוטו כמשמעו, זה טבע בלי שום השפעה של שום השגחה, של שום שכינה. זה לחוד. זה מובן? כן? כי התפקוד של החשיבה הפילוסופית הוא שולל לגמרי כל מושג של נבואה כלשהו. והמושג של "נבואה", לפי התנ"ך, פשוטו כמשמעו, זה - מסר אלוקי לאדם. וזה לא סתם אמונה... איך אומרים... רומנטית... ככה..גרידא. צריך לקחת בחשבון, לחדור למשמעות האמיתית של המושגים התנ"כיים כמושגים תנ"כיים. כפי שהם באים מעולם התנ"ך. ולא כפי שבאים מהוגה דעות זה או אחר שנותן להם, לאותם המושגים התנ"כיים, את המשמעות הפילוסופית שהיא - אתיאיסטית לגמרי."

[5] ספרי דברים, שמג, ופיסקתא רבתי כא. וראו זהר חלק ד פרשת בלק דף קצ"ב עמוד א

[6] ראו לדוגמה בזוהר ח"ב פרשת בשלח דף מה עמוד ב.

[7] ראו תיקוני זהר דף נ"ג עמוד ב, ובביאור הגר"א שם. וכן בספר אבן שלמה (מאלצאן) פרק יא.

[8] שמות רבה, פרשה מא סימן ז: "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק - בעבודת כוכבים". וכן השווה עם נושא צחוקו של ישמעאל בתורת מניטו, למשל בשיעורו בשערי אורה, שיעור מספר 20. וכן בשמות רבה, א, סימן א: "מה עשה ישמעאל? כשהיה בן ט"ו שנה התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו, כמו שראה לאחרים,מיד "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" וגו' (בראשית כא, ט) ואין מצחק אלא עבודת כוכבים, כמה דאת אמר "ויקומו לצחק" (שמות לב, ו). מיד "ותאמר לאברהם: גרש האמה הזאת ואת בנה" (בראשית כא, י), שמא ילמד בני אורחותיו. מיד "וירע הדבר מאד בעיני אברהם" וגו' (בראשית כא, יא) על שיצא לתרבות רעה. מדרש הגדול, מובא בתורה שלמה, שמות לב, אות נ, בהערות.

[9] ויקרא רבה פרשת אמור פרשה כז סימן ח: "רב הונא ורב אידי בשם ר' שמואל בר נחמן: מוצלין היו ישראל מאותו מעשה. שאילו עשו ישראל את העגל, היה להן לומר: אלה אלהינו ישראל, אלא הגרים שעלו עם ישראל ממצרים, וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב, לח), הם עשו את העגל. והיו מונין להן ואומרין להן: אלה אלהיך ישראל (שמות לב ח)". מדרש תנחומא כי תשא סימן ל: "א"ל הקב"ה לאותו העגל: מי עשה אותך? א"ל: חמור הערב רב שיצאו עם ישראל ממצרים שכתוב בהם (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם". (החמור עשה שור – לא תחרוש בשור וחמור). ומדרש אגדה (בובר) שמות פרק לב: "כי ברע הוא. רצה לומר ערב רב הם עשו זה הענין". וראו עוד ברש"י, שם: "שחת עמך" - שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו. ראו עוד ברש"י על שמות יב לח: "ערב רב" - תערובות אומות של גרים" .

[10] פירוש הרמב"ן על שמות פרק לג פסוק ו :"אתם עם קשה עורף":  "ועל כל זה אמר: וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו - כאבלים. והנה השם רחמן , מלא רחמים , וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים: אמור לבני ישראל - כי עד עתה הזכיר 'עמך' ו'העם' , ועתה יזכירם בשמם החביב; וצוה לאמר להם , כי לטובתם לא אעלה בקרבם , שלא אכלה אותם כרגע ; אבל היטיבו אשר עשו , להנחם ולהתאבל על חטאתם , וכן יעשו תמיד , ואדעה מה אעשה להם - כלומר: אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחמם על עונם , כי אני בוחן לב וחוקר כליות".

[11] ספורנו על שמות לב ט: וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה ערֶף הוּא: גִּיד בַּרְזֶל עָרְפָּם וְלא יִפְנוּ לִשְׁמעַ דִּבְרֵי שׁוּם מורֵה צֶדֶק, בְּאפֶן שֶׁאֵין תִּקְוָה שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה.

[12] ירושלמי, סנהדרין יא, הלכה ה, גמרא: "והכובש על נבואתו כיונה בן אמיתי. א"ר יונה יונה בן אמיתי נביא אמת היה, את מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני אמר יונה יודע אני שהגוים קרובים תשובה הן והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה והקב"ה בא ופורע משונאיהן של ישראל ומה עלי לעשות לברוח ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' ".

וכן בזהר על פרשת ויקהל, דף קצז עמוד א: "דבר אחר מי עלה שמים זה אליהו וירד זה יונה שהורידו הדג לתוך התהומות למעמקי הים יונה בא מכחו של אליהו שהיה לו נפש אליהו לפיכך אליהו עלה ויונה ירד זה שאל נפשו למות וזה שאל נפשו למות ומשום זה נקרא בן אמיתי שכתוב ודבר ה' אמת בפיך."

[13] זהר פרשת מקץ, וראו פירוש אור יקר לרמ"ק שם:" שלא ירקב והיינו אומרו בכל אתר בגין וכו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הנה הענין הזה פשטו ברור אמנם נסתרו היא כי אין ישראל נכנסים לגלות במצרים אלא להוציא משם אוצר נחמד שהם נצוצות השכינה המתפזרות בכל האומות ונשמות שנתפזרו בדורות כולם ונשקעו בכל שר ושר תחת השרים וצריך שיתגלגלו ויבואו כולם למצרים כדי שיהיו כולם נכללות בישזראל וכשבא יוסף למצרים לא היו שם כי אם שתי נשמות שהוליד שם אפרים ומשנה שתי משפחות קדושות מתתקנות שם אמנם שאר הנשמות מתפזרות תחת יד השרים לכך גלגל הב"ה רעב בעולם בענין שכל השרים נזונו מתחת יד שר מצרים ונשתעבדו לו והביאו כסף וזהב דהיינו זהב מצד הבינה נשמה וזהב גשמי גורם לרוחני וכסף מחסד רוח וע"י שהשרים נתרוקנו מכסף וזהב גשמי למצרים נתרוקנו כסף וזהב לרוחני ונתקבצו הנשמות ונצוצות שכינה שכשרים במצרים ונאסף הרכוש הגדול ואח"כ גלה ליעקב במצרים עם עיקר שכינה ועיקר נשמות כדי שיתוספו עליהם אותם הנשמות ויולידו שם ששים רבוא נשמות טהורות נקיות מכל סיג בסוד הגלגול".

[14] ראו בראשית רבה, פרשה ל"ח, פסקה י"ג.

[15] להרחבת הנושא, ראו שיעורו של מניטו בוידאו בעברית, תחת הכותרת: סיפורה של הזהות העברית: המפתח להבנת ההיסטוריה.

[16] משפחת אברהם היא מצאצאי ארפכשד בן שם. (בראשית יא פסוק י) לעומת זאת ארם הוא אחיו של שם ( בראשית פרק י פסוק כב ) מכאן ככל הנראה שהתואר 'ארמי' מגדיר זהות ולא מצב גניאלוגי. גם לא נראה שהתואר "ארמי" מגדיר ארץ מושב, מכיוון שהכתוב חוזר על כך מספר פעמים (בראשית פרק כה פסוק כ ) "בתואל הארמי מפדן ארם" כלומר יש כאן הדגשה שמעבר לכך שמקום מושבו הוא ארם, הוא גם ארמי בזהותו.

[17] ראו של"ה מסכת שבועות אות ז: " 'אשר באת' והענין נשמות ישראל שתילתן בפנימיות האילן והאומות מבחוץ על כן אפילו נתגייר ונכנס בקדושה אינו נכנס כל כך בפנימות שהוא קדש קדשים אמנם נשמת רות היתה מהפנימות רק הקדוש ברוך הוא דרך מעבר העביר נשמתה דרך מואב לעם הידוע לו יתברך והוא כמרכיב אילן באילן וזהו שאמר הכתוב אשר באת לחסות' וגו' כלומר ביאתך היתה דרך שם ולא שרש"

[18] שער הגלגולים פרק ז ושער הפסוקים על פרשת שמות. וראו זהר חי (קמאקנא) בראשית דף כ"ח עמוד ב: לאהדרא ערב רב בתיובתא כמו שהחזיר על ידי צפרה תפלה למשה את גופו להיות איש אלהים כולו טוב חשמל ובזה תיקן ערוה ורע של הבל כך רצה לתקן ערב רב שהם רע של הבל ולא היה עדיין הזמן והוא עצמו חטא אדה"ר שנתלבש בעץ הדעת להחזיר הכל לטוב והיה שלא בזמנו ונתגבר הרע ונדחה אדם כן ערב רב שרצה לתקן לא בזמנו גרמה לו ירידה וגרמו הגלות לירד ולברר ומשה נתגרש מהשגת שער החמישים.

[19]על הקשר בין הערב רב להלכה ולגדולי ההלכה נכתב הרבה במיוחד בשושלת חסידות קמארנא (ומניטו הרבה לצטט זאת). ראו לדוגמה היכל הברכה פרשת פנחס: "כמבואר בתוי"עי משם מרן אור עינינו רבינו הקדוש אור שבעת הימים מוהר"ר ישראל בעש"ט זי"ע ואלו היה זכינו לשתף בימי משה מהמשכו' מים אלו נקיים חסדים דאבא לא היה עוד אומה ולשון שולטת בנו אבל ערב רב המרו את רוחו ויבטא בשפתיו לערב רב המן הסלע הזה נוציא לכם מים כי הרי גם לעתיד לא יזכו ערב רב לשתו' ממים אלו ויהיו צריכין לאיסור והיתר טמא וטהור פסול וכשר ולא היה צריך לבטא זה בשפתיו כי באמת גם הקב"ה אמר לו ונתן מימיו מלא דמלא ממסדים דאבא להשקו' את ישראל עם הקודש זרע אל חי בני אברהם יצחק ויעקב ואח"כ והוצאת להם מים והיינו על ידי הכאה ובזה והשקית מלא יוד את העדה הקדושה ממימי החסדים דאבא ואת בעירם שהוא ערב רב תשקה מים רבים מי מריבה של איסור והיתר משורש גבורו' דאבא שנעשין חסדים דאמא ואם היה עושה כסדר זה היה היחוד נעשה כתקונו ועיין בלק"ת יתרו להבין הדבר על בוריו".

וכן בספר אבן שלמה פרק יא הערה ה בקטע שסומן על ידי מניטו בספר זה שנמצא בספרייתו :" ונקראים ע"ר מפני שהם ראשי העם בגלות ולכן נקראים רב. רב החובל (ת"ז ס"א א') וכמ"ש זכריה י"א לא' קראתי נועם ולא' קראתי חובלים וזה מרומז במ"ש וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה הם הע"ר שהם ראשי העם ואת לאה וילדיה אחרונים הם הע"ה הטובים שהם כפופים תחת הע"ר ואת רחל ואת יוסף אחרונים הם הת"ח שהם שפלים מכולם והם נקראים ע"ש רחל שהיא עקרת הבית וכן נקראים ישראל ע"ש יוסף (תז"ח כ"ז ג' )ונ"ל שאותן שאין להן ממשלה נקראים ערב זעיר ובת"ז נ' ז' ב' כתב ישמעאל ועשו הם סובין ומורסן (עי' ת"ז נ"ג א' מ"א ב' ר"מ מ"ח א') וע"ר הם שאור שבעיסה וע"כ צריך לבער חמץ בע"פ מו' שעות משום שהם עשו את העגל בשש והם גרועים מעובדי כוכבים שישראל נמשכין אחריהם ממה שרואין שהשעה משחקת להם וכמש"ל בהערה ב' פ"ב וזהו סיבת אריכת הגלות" וכן עוד שם סעיף ח:"הוא מערב רב הקופצים להורות וליטול עטרה".

[20] על הקשר בין ימות המשיח לערב רב ראו אבן שלמה שם ופתחי שערים , נתיב גדלות ז"א סוף פתח ס"ט

[21] ראו זהר בראשית דף מ"ו עמוד א : "מהו דכתיב ו יאמר אלהים יהי אור ויהי אור ולא אמר ויהי כן מלמד שהאור ההוא גדול ואין כל בריה יכולה להסתכל בו"

והשוו זהר חדש בראשית דף כ"א עמוד ב: "אמר ליה עקיבא וכי זאת היתה במעשה בראשית ולא יותר והא כתיב וייאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ולא נאמר ויהי כן יאלא ויעש אליהים את הרקיע וכן יהי מאורית ברקיע השמים להאיר על הארץ היה לו לומר מיד ויהי כן וכתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים אלא אימא לך כל דבר שלא היה בהם הכוח האצול מלמעלה נאמר מיד ויהי כן שהארץ הוציאה אותם בתשלום כל פעולתם ולא הוצרכה להמתין לכוח העליון להשלים תשלום אותה הפעולה אבל בכל דבר ודבר שהוציאה הארץ וקיום תשלום הפעולה לא היתה בה הוצרכה להמתין עד שיבא הכוח מלמעלה ויעשה הקיום ושלמות הפעולה וכן בכאן באדם הארץ הוציאה אותו הדבר המספיק לה לעשות ועמדה עד שיתן הכוח אותו שיש בידו לתת ולפיכך לא נאמר מיד ויהי כן עד שבא הקדוש ברוך הוא ונתן בו הכוח מלמעלה ועשה הקיום"

[22] להרחבה על הנושא, ראו בספר 'סוד העברי' כרך א', שער ראשון, בפרק: 'הבריאה'.

[23] ראו ציטוט מזהר חדש בהערה 20 לעיל

[24] להרחבה בנושא 'שבת הבורא', ראו בהקלטה בעברית של מניטו ביוטיוב: "שבת הבורא".

[25] פרקי דרבי אליעזר, פרק י"ח: "'ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד', וכך כל ימי המעשה. ברא יום שביעי, לא נאמר בו מלאכה, ולא נאמר בו 'ויהי ערב, ויהי בוקר', שהוא שמור לדורות". להרחבה בנושא, ניתן לעיין במאמרו של מניטו על פרשת בהעלותך, 'כי מציון', שנמצא באתר המכון.

[26] ראו הרחבה על הנושא בשיעוריו של מניטו על התפילה באתר המכון, בפרק מבוא לתפילה: "צריך להבין את זה. שהמושג "ברכה" בלשון הקודש, זה לא רק האמירה של הברכה. אלא - זה עובדה מציאותית, שבתוך הטבע יש משהו שהוא בא למעלה מהטבע - ונקרא "ברכה". הבנתם את זה? אבל יש כל כך ריבוי ברכות בעולם שהתרגלנו לזה ואבדנו את חוש הברכה. וזה עניין של הלכה: אסור ליהנות מדבר בעולם, בלי לומר ברכה. זאת אומרת: בלי להכיר את זה, לקבל את זה כ-ברכה. כי אם זה בריאה - זה שייך לבורא. וזה אסור לנו. "הקדש", אומרת הגמרא. "מעל בקודשים". זה גניבה. זה לא שייך לי. אז אם אני מכיר את זה כ-ברכה - אז יש לי רשות ליהנות מזה. מי שמהנה [נהנה] מהעולם בלי ברכה - זה פרק תשיעי של מסכת ברכות, נקרא מועיל (מסכת ברכות לה ע"א) זה עוד מימרא מיד אח"כ, הוא מעל. זה המשמעות זה - גזלן. הוא גוזל לאביו שבשמיים. ותראו איך החכמה של הדבר ביהדות היא הפוכה מאותו עניין אצל הגויים: אצל הגויים, כשאומרים ברכה - מכניסים קדושה בלחם, כביכול. ההלכה שלנו - צריך לברך כדי לבער את הקודש, את ההקדש מהלחם. תפסתם את ההבדל? זה הבדל מהותי כן? אפילו אצל.. בעולם החסידים, בעולם החסידות, כן? כשהרבי בֶּרָך על הלחם, אז אצלם, ובצדק, זה לחם קדוש. אבל במובן אחר של הנוצרים, כמובן. תפסתם את זה? [...] אצל הגויים - מה קורה? חתיכה של מצה, שזה נקרא ביוונית: לחם בלי חיים. אז שמים את החיים, באיזה מין טקס מאגי... זה עבודה זרה גמורה, כן? ולמה אני מסביר את זה? קודם כל מכיוון ש-התכלית של הברכה על האוכל בברכות הנהנין, הוא הפוך לגמרי ממה שקורה אצל הגויים. דווקא צריך להוציא את ההקדש, להכיר את זה כברכה. משהו שאבד כביכול את ההגדרה שלו כבריאה, טבע, וקיבל צורה אחרת - ברכה. זה בא מה', הברכה. הטבע בא מהאלוקים – "בראשית ברא אלוקים". ה' הוא האלוקים, אבל זה לא אותו שם. שמה - זה מדרגה של אלוקים, או למעלה מזה - מדרגה מה'. שם ה'. טוב. צריך ללמוד קצת כדי להבין את זה, אבל זה לא כ"כ קשה להבין. אנחנו כבר התרגלנו."

וראו הרחבה נוספת בתמלול שיעורים לנתיב התורה פרק ג בפסקה – 'תפקיד הברכה הסרת ההקדש' ובמקורות שם

[27] ילקוט שמעוני ( בשל הילמדנו ולא נמצא בילמדנו שלפננו ) תהילים מזמור לד פסוק ט "טעמו וראו כי טוב ה' ילמדנו אמר הקב"ה הוי מקיים כל מצות שנתתי לך בתורה אם אכלת מפירות הארץ או מן האילן הוי מברך עליהם שאם אכלת ולא ברכת אתה גוזל את הפירות ואת האילן ואת הארץ ולמי שהוא מגדלן ואם אכל אדם וברך הוא ממליך לבוראם הוי טעמו וראו כי טוב ה'"

[28] ראו מסכת ברכות דף לה עמוד ב : "מהו דתימא כיון דלרפואה קא מיכוין לא לבריך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מניה בעי לברוכי"

[29] זוהר בלק קצ"ג עמוד ב :"כי עשית פלא כי עשית אלף". ובואותיות דרבי עקיבא: "אמר רבי עקיבא אל"ף מהו אלף מלמד שאמרה תורה אמת למד פיך כדי שתזכה לחיי העולם הזה פיך למד אמת כדי שתזכה לחיי העולם הבא מפני מה מפני שהקב"ה נקרא אמת וכסאו מאז יושב עליו באמת"

רקנאטי בראשית דף א :" וא ראש לכל האותיות ולא עוד אלא אלף גורם לכל האותיות קיומן והאלף דמות המוח ומה אלף כשאתה זוכרה אתה פותח פיך .....למה א בראש שהיא היתה קודם לכל ואפילו לתורה ולמה בית קרובה לה' מפני שהיא היתה תחילה"

[30] להרחבת גישתו של מניטו לאמירת הלל בכלל וביום העצמאות בפרט ראו שערי דמעה כרך א בפרק 'אשרי יושבי ביתך' ובמיוחד בפסקה 'תהלה לדוד'

[31] מדובר בר' יצחק שניאורסון, קרוב משפחה של שושלת האדמו"רים בחב"ד. ראו על מפעלו ליסוד Le Centre de Documentation Juive Contemporaine בויקיפדיה תחת הערך 'המרכז לתיעוד יהודי בן זמנינו' וכן בויקיפדיה האנגלית: https://en.wikipedia.org/wiki/Isaac_Schneersohn

[32] זוהר במדבר רי"ט עמוד ב : "תוספת אלף שתיתאה קודם דיליה עק"ב חרב בי מקדשא ולבתר דיליה עד תשלום רע"ב יהיה ערב הה"ד "ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם".

הוספת תגובה