ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

תחייתה של האומנות העברית

 

דו-שיח בין מניטו לקבוצת אומנים ויוצרים ישראלים

מקור: הקלטת של רחל הדס ז"ל

תמלול: איתי קולין. להערות ותיקונים: 

 

 

מבוא לשיחה

 

לפניכם קטע של שיחה בין קבוצה של אמנים ויוצרים לבין מניטו שהתרחש בסוף שנות ה-80. הקטע הוא מתוך הקלטה חדשה שהגיעה אלינו, של סמינר בן שלושה ימים שכלל מפגש בין אמנים לרבנים בנוגע לסוגיות של היצירה העברית במדינת ישראל. בין מארגני האירוע היו מוטי שקלאר, אודי ליאון ורחל הדס. בין הרבנים המשתתפים היו מניטו, הרב עדין שטיינזלץ, והרב יצחק גינזבורג. בין האמנים המשתתפים היו עודד תאומי, אהרון מגד, אייל מגד, יונדב קפלון, שלמה בר (שאף ניתן לשמוע אותו בהקלטה) ועוד. לדברי אחד המשתתפים בשיחה, האומנים "אהבו מאוד" את מניטו ואת תורתו. תודתנו נתונה לרחל הדס ז"ל, תלמידתו של הרב, שהעבירה את ההקלטה אל מכון מניטו.

סוגריים מרובעים – תוספות של המתמלל.

 

 

 

קובץ 2

מניטו: ...כל מה שקשור לעניין של אומנויות. מכיוון שפחדו – אני מתכוון לחכמי ישראל, כן? לרבנים – שפחדו מעניין מסובך מאוד של ערבוב בעבודה זרה. ולכן יש איזה מין הפסק – כל מה שהיה אומנותי, ספרותי – יש איזה חשד של אפיקורסיות, במשך אלפיים שנה. ואולי ההסבר העיקרי זה זה: כי אין אפשרות של התחדשות רוח-הקודש רק לעם העברי [אלא] בארץ ישראל[1]. זה לא אומר שהיהודים לא היה להם כוח אומנותי, אבל זה בלי פירות. למשל, איך אני הבנתי את זה: כשאני הייתי חי בגולה, הייתי חי באלג'יריה, והייתי מכיר רק באומנות היהודית האלג'יראית. אחר כך התגלה לי שכל שבט, כל קהילה, יש לה אוסף עשיר מאוד של אומנות משלה. אבל לגבי הזהות שלי – זה היה זר לגמרי. באיזה מובן?

[הפסקה טכנית מצד הקהל]

מניטו: ...המילה 'זרה' היא פשוטו כמשמעו מה ששייך לנוכרים. זה עבודה ממש, של אותו בורא של עבודת הבורא, אבל היא זרה, היא אחרת. ולכן היו מפחדים מזה. ומה שאני הרגשתי - שהתוכן האומנותי היה בלי שום ספק מהאופי של הגויים האלו. ועם ישראל, זאת אומרת היהודים, נתנו רק איזה מין צד של קדושה. הוסיפו צד של קדושה. ועכשיו פה יש רק שתי נקודות, ואפשר לסיים את ההקדמה הזאת...

[הפסקה בהקלטה]

מניטו: ...ואני מקווה שעוד ניפגש, בעוד...

אולי אני אוסיף עוד נקודה כדי להתחיל בלימוד. למשל, הדוגמה הזאת של ההבדל בין התסביך של אדיפוס[2] – מכירים את כל הפרטים של כל הסיפור הזה, כן? – ועניין של עקידת יצחק, ההבדל הוא העניין של המוסר. זאת אומרת – כל החיים הרוחניים של הגויים, של אותם התרבויות, היו עשירים מאוד, אבל מנותקים מכללי המוסר. זה ההבדל. ולכן זה מתבטא גם כן בהבדל מבחינת הדת. זאת אומרת בתרבויות של הגויים 'דת' ו'מוסר' זה שני מושגים שונים. אצלנו זה אותו עניין: הדת היא המוסר, המוסר הוא הדת. ולכן בתחום של האומנויות כבר הבדל בין השמחה וההנאה.[3] זאת אומרת מה שמחפשים: אם זה הנאה – אז זה כבר עבודה זרה. אם זה שמחה – אז זה כבר קשור דרך המוסר למקור החיים.

טוב, מה שרציתי להסביר שאני חושב ש...

[הפסקה בהקלטה]

מניטו: ...אולי דרך השאלות. כי כל הדברים האלו, היו... למדנו אותם במשך אלפיים שנה, בכל החיים של הגלות, רק בבחינה אחת.

אולי אני אסביר את זה ככה: היינו 13 שבטים. 12 שהם 13. וייתכן מאוד שבמשך אלפיים שנה, מה שנשאר באופן גלוי זה רק השולחן ערוך של שבט לוי, שהיה השולחן ערוך הדתי המוסרי שלנו. אבל לכל שבט ושבט יש לו מין תבנית האנושית עם המציאות שלה. והתורה עצמה אומרת שהמלך היה צריך לכתוב ספר תורה לעצמו (דברים יז יח), וכל ראשי שבטים היו צריכים לכתוב ספר תורה לשבט שלהם[4]. זה אותו ספר, אותן האותיות, אבל תורה שבעל-פה - זאת אומרת הממד הרוחני השייך למידה זו או אחרת של שבט זה או אחר - זה היה התרבות העברית, כל זה...

[הפסקת ההקלטה]

...היה גילוי של התגלות האלקות...

[הפסקת הקלטה]

מניטו: ...צמצום רק בתחום של שבט לוי. זה מספיק ברור מה שאני מסביר?

קהל: אולי כדאי...

מניטו: לא, אולי אני אתן דוגמאות ככה, אבסטרקטיות. יש לנו שולחן ערוך של שבט לוי, זאת אומרת "תורת כהנים". אבל יש גם כן שולחן ערוך של הרופאים, של המהנדסים, של כל... אני לא רוצה לומר "מקצועות" - שזה קצת שלילי - אלא כל התפקידים לפקודיהם בחברה. אז באומה העברית היה הרוח הקודש השייך לכל ה'פקודים'.[5] ובחיים של הגלות נשאר רק מה שהיה צריך לשבט לוי. זה קצת מוגזם מה שאני אומר, כן? כי מבחינת 'פקודים' - היו גדולי ישראל מכל השבטים. אבל מבחינת כלל העם היהודי - גדולי ישראל - זה היו תלמידי חכמים של שבט לוי. תפסתם?

[הפסקה בהקלטה]

מניטו: ...[אבל בכל זאת] עברי. זה אולי מה שצריך לחדש.

קהל: כשאתה מתכוון לשבט לוי, זה אומר שבט לוי, או 'הצד הלוי' שיש...

מניטו: זהו. הדתיים. כי התפקיד, או התכלית ב... אני מתכוון בחברה, של הדתיים [...] זה התפקיד של שבט לוי! אז אי אפשר לעשות עַם ישראל רק עִם שבט לוי. בלי שבט לוי - ברור שלא. אבל רק עם שבט לוי - אי אפשר גם כן. ולכן קרה איזה צמצום בחיים הרוחניים שהתמקד דווקא על הנושאים השייכים לשבט לוי. ולכן אנחנו לא מוצאים מה אומרת התורה לכל העניין של כל האומנויות האלו. חוץ מהיוצא מן הכלל – המוזיקה, כי היא הייתה העבודה של שבט לוי [צחקוק]. זה לא חידוש, זה מפורש ב... ונקראת "עבודת עבודה". "עבודת עבודה" זו השירה.

ויתכן מאוד שיהיה בכל מה שהבאנו מהגולה, ועכשיו אנחנו רואים את זה בכל קהילה - היה לה סגנון עשיר מאוד של התרבות היהודית. כל [מה] שהבאנו מהגולה - זה הצטמצם בישראל, זאת אומרת... התקטן, איך אומרים את זה?

קהל: התמקד.

מניטו: לא לא. בממדים. הצטמצם, כן. מכיוון שאנחנו במעבר שצריך להגיע לשלב אחר לגמרי, שלב עברי שמתחיל לאט לאט, זאת אומרת שיעור קומה של האומנות הישראלית היא בהתחלתה. היא.. אפשר לומר, זה רק התחלה, משהו קטן לגבי השיעור קומה של התרבות היהודית העתיקה. אבל מכיוון שזה מעבר מתקופה שנגמרה לגמרי... אני נוסע הרבה פעמים בגולה, ואני רואה שיש ניסיונות לחדש התרבות הספרדית, או האשכנזית, או האשכנזית דרך היידיש, או איזה... למשל בצרפת, כן? אבל זה מלאכותי לגמרי[6]. זה צריך להיות בעברית. כשזה בעברית - זה לוקח ממד אחר לגמרי. תפסתם במה שאני מנסה להסביר. למשל, רק אתמול בוושינגטון, [...] הסברתי לאיזה יהודי...

[הפסק הקלטה]

מניטו: ...הבעיה היא תיפתר. אבל יש צורך של הכנות. מה שאני מציע למשל, שהמפגשים האחרים, ובפרט נושאים מסוימים [...]: אחד לפי נקודת הראות של האומן, ואחד לפי נקודת הראות של המקורות ה...

קהל: הנקודה של שבט יכולה להתחדש בישראל רק על ידי ה[...], זאת אומרת - רק על ידי לימוד? אין אפשרות ל...

מניטו: אני רוצה, לפי מה שמסביר הרב קוק - קודם כל על ידי התחדשות החיים של האומה. ואז בא השלב שצריך להגדיר את ה... איך אומרים? לאמת את זה, אם זה ממש ישראלי או לא. זאת אומרת, זה - אולי פה צריך לבוא עם תפקוד האומה. ותלמידי חכמים שייכים לזרם... - לא, לא זרם, למקצוע זה או אחר - אז הם יכולים אחר כך להגיד אם זה בעיניהם קדוש או לא.

[הפסק הקלטה]

קהל (שלמה בר):[7] בצורת ה... נניח הנבואה, נניח ה... אני מבדיל, למשל, בין נבואה למוסיקה [מזרחית]. כשבא לך מסר מסוים נאמר, זה מין פריצת גדר, זאת אומרת... אתה כאילו... אתה פורץ איזה מסגרת מסוימת. עכשיו איך זה שיושב בתוך המסגרת יכול להסכים למה שאתה פורץ? אני תמיד רואה, זאת אומרת החידוש נגד התפיסה כמסגרת - לא לפרק אותה. אז איך יכול לקרות שאדם שנמצא בתוך המסגרת, יכול לראות מְעבר?

מניטו: אני חושב שאם הוא באמת נמצא בתוך המסגרת באופן סגור, מסגרת סגורה, הוא לא יכול. הוא לא יכול. זה נקרא "צדיק ורע לו". זאת אומרת הוא שייך כבר לתקופה קודמת.[8] האיש עצמו, שמקבל את המסר הזה, הוא צריך להבחין: מה בא מצד הרע? מה בא מצד הטוב? הוא צריך בעצמו להבחין את זה. אני יכול לומר רק בדברים כלליים מאוד: אם הוא מרגיש מהו הקריטריון של החיים האמיתיים, של המוסר האמיתי - הוא יכול לשפוט, הוא יכול לדעת את זה. למשל אם הוא כותב פיוטים, כן? פואט.

קהל: שירה

מניטו: שירה. הוא יכול לדעת: זה ייתן חיים למי שיקרא את זה, זה לא ייתן חיים. זה לא... זה סם, סם חיים או סם מוות.[9] הוא מעצמו יכול להבין את זה. מכיוון ש... כמו שאומרים המקובלים עכשיו: כל הצינורות האלו - הם מקולקלים. כל, הכול, המערכת של הצינורות הייתה מקולקלת.[10] ולכן צריך לעשות קטגוריות, זאת אומרת לעבוד על זה: מה הולך לצד ההנאה גרידא, מה הולך לצד שמחת החיים, מה הולך לצד השאיפה לקדושה? וכדי ל... איך אומרים? לגרוס קריטריונים ברורים שתלמידי חכמים של התורה יכולים להבין אותם, וגם [אומנים]. למשל - כשאני רואה איזה תמונה, אני אומר: "זה יפה" "זה לא יפה". זה קריטריון סובייקטיבי שאין בו חכמה, שום חכמה. צריך לעבוד על החכמה. ולמה איש דתי יכול לומר שבשבילו זה יפה, איש לא דתי אומר את ההיפך. למה? מאיפה זה...?

קהל: ממה זה נובע?

מניטו: ממה זה נובע? כן. זה עבודה שלא נעשתה עד עתה. אני מכיר הרבה אנשים מהדור, שמנחשים כבר שיש משהו, [...]. אבל העבודה עצמה לא נעשתה מספיק. לא התחילה אפילו.

קהל (שלמה בר): אתה לא חושב שאחד הדברים הראשוניים שאנחנו צריכים לבנות זה לנסות לקבוע קריטריונים, זאת אומרת נקודות מוצא שיסגרו אותנו, אתה מבין? כי ריבוי האפשרויות - זה פריצות. זאת אומרת, חייבים לקבוע אמת-מידה שממנה כולנו צריכים לחשוב. אחרת, זה גורם לאבסטרקט, ל... [הפסקה בהקלטה]

מניטו: ...בין אנשי התורה ואנשי האומנות. וכדי להגיע בזה צריך ללמוד יחד - וזה לא משנה איזה נושא - כדי שאחד יבין את השני: "מה קורה בחיים הפנימיים שלך? כשאני אומר: 'אמת' לפי התורה, כשאתה אומר 'אמת' לפי היופי - מה, מה קורה?", כדי שנבין אחד את השני. מה?

קהל: יפסיקו להיות רבנים, יתחילו ללמוד [...] אם יתחילו ללמוד את זה ביחד,

קהל (שלמה בר): [זה אחד]

מניטו: כן. ואני חושב גם כן, יש... היו כמה תופעות של האומנות היהודית ב[...]. אני לא מתכוון רק לעניין של חנוכיות. גוף החנוכייה - היא החיים התרבותיים של הגויים שהיו חיים כבר. אלא מה שיהודים עשו לעצמם - בתור [ה]יהודים - אפשר ללמוד את זה כדי לראות מה זה אומר למומחים של הדור, מה זה אומר להם? איפה עובר החוט של החיים הרוחניים האמיתיים. זה חי, זה מת. איך להבין את זה. מה שרציתי להביא, רק עדות - שלפי מה שאני למדתי, דרך אלפיים שנה - לא למדו דברים [...]. רק למדו מה שהיה קשור לדינים, זאת אומרת, לחיים של הבית דין.

קהל (שלמה בר): למה זה קרה ככה?

מניטו: זה הפחד של העבודה זרה.

קהל (שלמה בר): האם כוח הנבואה, או... היא לא באה מתוך הטוב והרע ביחד? זה לא...

מניטו: גם. זה מה שאני...

קהל: אין הפרדה, זאת אומרת...

מניטו: צריך... אולי אני אסביר במושגים פשוטים של הקבלה. שורש הנבואה בא מעולם החכמה. ועולם החכמה הוא עולם עליון מאוד, כן? אז כל מה שבא מעולם החכמה, צריך לברר אותו ממש עבודת בירורים, דרך עולם הבינה. אחר כך זה מתפשט דרך המידות, המידות שאנחנו מגדירים אותם: החיים של הרוח. מה הוא ההבדל? להבין דרך החכמה זה להבין איך שני דברים הפוכים זה אותו הדבר, זאת אומרת: אין הבדל בין טוב ורע. החכם יכול להבין איך הרע הוא טוב, איך הטוב הוא רע. עולם הבינה זה ההבדלה בין בריות: זה טוב, זה רע. ולכן כשהמסר - כמו שאתה אמרת - בא מעולם החכמה, אם אין לי את האפשרות לברר דרך הבינה - מה זה טוב באמת, מה זה רע באמת - אז זה אבוד. זה ההבדל בין רוח הקודש ורוח הטומאה. רוח זה רוח, אבל זה יכול להיות מצד הרע או מצד הטוב. ולכן, זוהי ההגדרה של לימוד התורה: לברר דברים, כדי להבדיל מה בין טוב ורע, בכוחות של המידות המוסריות. העבודה הזו נעשתה לגבי החוקה של התורה, אבל לא לגבי התחומים האחרים. הבנתם? למשל - יש דבר יפה אצל המקובלים: הכוח של התורה שבעל-פה זה להוציא הסולת מהפסולת .[11] ההבדל זה פ"ה. אז זו אותה עבודה שצריך לעשות בתחום שלכם. יש מצב של ערבוב בין סולת - פסולת. צריך לדעת איפה הסולת ואיפה הפסולת.

קהל: וזה צריך לעשות בצמידות עם אנשים... עם דתיים - אסור?

מניטו: מותר, מותר. לא שמעתי איזה עילוי. אבל מה שזה ברור - שאף תלמיד חכם לא יכול לתת לכם. זה צריך לבוא מצדכם. תלמיד חכם של התורה יכול להסביר לכם איך המצב בתחום שלו, אבל הוא לגמרי לא מומחה בעניינים שלכם, בין אם זה שירה, אם זה אמנות אחרת. אלא - דברים כלליים מאוד, של אותו לשון הקודש של הקבלה. ומה התוכן בבחינת הניסיון המיוחד שלכם? רק אתם יכולים להסביר את זה.

קהל (שלמה בר): האם החכמה היהודית היא לא נובעת מחוק הצמצום?

מניטו: לא, זאת אומרת: בחכמה היהודית 'חוק הצמצום' זה אחד מהכללים החשובים כדי להבין הרבה דברים. אבל... למה אתה מתכוון?

קהל (שלמה בר): זאת אומרת, זה כמו אש בעצמותיי[12]. זאת אומרת, כשהנבואה באה, זה... אתה לא יכול לעמוד בפני זה!

מניטו: אז צריך...

קהל (שלמה בר): זה לא ריבוי אפשרויות. זה...

מניטו: נכון. אז צריך... אולי תעזרו לי עם איזה מילה.

קהל (שלמה בר): המסנן.

מניטו: כן. מה שקורה פה.

קהל (שלמה בר): אני מרגיש שלמשל... לקחת נניח, כלי מזרחי. נניח, חליל. ניקח חליל. אז נניח - בתוך חליל מזרחי יש לך שישה חורים. ובתוך חליל מערבי יש לך את כל האפשרויות. זאת אומרת: בנוי, קשרים, הכול. יש לך... עכשיו, בחליל המערבי אתה לומד את ידיעת האפשרויות. בחליל המזרחי - אין לך אפשרויות!

מניטו: אהא.

קהל (שלמה בר): זאת אומרת שהאפשרויות צריכות לבוא מתוכך, ולא מתוך לימוד הכלי. אז זאת אומרת שזה - צמצום האפשרויות מביעים [את העניין הזה].

מניטו: הבנתי. עכשיו הבנתי. נכון. ולכן המנגינה המזרחית, דרך החליל המזרחי, היא - איך אפשר להגדיר את זה, כמו שאמרנו מקודם - היא טבעית, מכיוון שהיא באה מהנפש. לפעמים המנגינה המערבית היא מלאכותית, מכיוון שזה תפקוד הכלי. יש כל [האפשרויות].

יתכן מאוד שְפּה יש התחלה של כלל חשוב: מה זה 'מלאכותי' ומה זה 'טבעי' בשירה? כי המושגים: 'כשר' – 'לא כשר' - אנחנו רגילים רק לעניינים של הדת ושל המוסר. מה זה 'כשר' - 'לא כשר' בשירה? רק אתם יכולים להגדיר את הקריטריונים. לעתים, אולי...

קהל (שלמה בר): [...] התרבות המערבית והתפיסות המוסיקליות הן - לפי דעתי - בהרבה מובנים הם [מוקלטים]. כי למשל - נקודת המוצא המזרחית היא נקודת מוצא כמו של חוט שני: של - עוד פעם - של צמצום האפשרויות. זאת אומרת - זה כמו עבודות פסיפס: זה עבודה של - קטן, שדורש לא [לחטוא], שדורש עבודה מאוד הפוכה מאשר תפיסה מרחבית. זאת אומראז יש לך נניח ארבעה צלילים שונים שמהם אתה יכול לפתח. אתה יכול לקפוץ מפה לשם, ומפה לשם. זאת אומרת: יש לך ארבעה דרכים שאתה בונה בדרך כלל קוביות, זה קונסטרוקציה של קוביות. עכשיו, בתפיסה המזרחית יש חוט, זה לא קוביה, זה חוט שמתפתל, ש...

מניטו: כן. אולי אני אסביר מה שהבנתי ממה שאתה אמרת, לפי הקבלה. יש אפשרות לגלות מה שקוראים בקבלה את 'העולמות העגולים'.[13] זאת אומרת: כל האפשרויות של המתמטיקה של העולם. ויש אפשרות לגלות את קו היושר. אז ייתכן מאוד - אני לא בטוח - ייתכן מאוד, שהתפיסה המערבית יותר שייכת לעולם העיגולים, והתפיסה המזרחית לקו היושר. מהו ההבדל? ההבדל שקו היושר זה הקו של איחוד כל המידות. והעיגולים זה פיזור כל המידות. אז בקשר לאיזה עולם, איזה מבנה של עולם מסוים, אז אפשר לגלות את כל האפשרויות, אבל לא כולן הן נותנות חיים. ויתכן מאוד שיש פה איזה הבדל דומה למה שמסבירים ככה. יש כלל: אני למדתי פעם כשהייתי בתלמוד תורה באלג'יר, הרבי שלנו היה מזהיר אותנו לא ללכת לשמוע איזה סוג מסוים של מוסיקה ערבית. והוא הגדיר את זה במוסיקה המערבית במה שקוראים [...]

קהל: [...]

מניטו: זאת אומרת - שתי מנגינות מקבילות, אבל שאי אפשר לאחד אותן. וזה שייך לעולם העבודה זרה. זאת אומרת - זה שולל איחוד המידות. ולכן ההשפעה על הנפש היא טמאה. אבל הוא הסביר לנו שזוהי ההלכה. אבל עכשיו, מכיוון שלא מבינים מה קורה, מותר לשמוע. אבל יש אנשים שרגישים לזה, וסובלים מזה, וכשהיו שומעים [לילות] של מוסיקה ערבית - זה אפשרי, כן? - ואחר כך הם הוציאו [יצאו] מזה, ממש עם השפעה של נטייה לדברים נוראים - מבחינה פסיכית - כי ההשפעה מההריסות של הנפש[14] שבאה מסוג זה של מוסיקה [כזו] או אחרת. אבל כל זה - יש הרבה תחומים שמכיוון שהחכמה נאבדה, אז זה - כאילו זה מותר. אבל לאמיתו של דבר, אם היינו יכולים להבין אותה חכמה, הרבה דברים היו אסורים בתחום של האומנות. כי ההשפעה לנפש - היא חזקה מאוד!

למשל, בתחום אחר לגמרי: תפילה עם כוונות, תפילה בלי כוונות. עכשיו, מכיוון שאנחנו איננו מסוגלים להתפלל בכוונות, אז מותר להתפלל בלי כוונות. אני לא מתכוון לכוונה הפשוטה שאתה צריך לדעת מה אתה עושה, להיות מתכוון למה אתה עושה, לא לכוונות של המתפלל. זה [מותר]. אבל גם השירה של התפילה, היא מסוג של כוונה! יש כוונות אמיתיות ויש כוונות שאינן אמיתיות. אז עכשיו נותנים להתפלל על כל שיר שאתה רוצה, מכיוון שאתה לא מסוגל להבין החכמה המדויקת. אם היינו בתקופה שהיה צריך להבין את הכוונות האלו, לא היה מותר להתפלל בכל שיר! זה מובן.

קהל: אז גם טעמי המקרא זה פירוש של ה...

מניטו: ברור.

קהל: [...]

מניטו: ברור. גם בתפילה. אני זוכר שהיינו לומדים המשנה - עם טעמים. רש"י - עם טעמים מסויימים, בעל פה, כן? כדי להבין את המשמעות של הדברים - צריך הטעם! ובמובן המוסיקלי של ה...

אבל יותר מזה – התפילה, שאתה מדבר לקב"ה, הטון של התפילה צריך להיות מדויק לפי הכוונה של המשמעות של המילה. עכשיו חזנים עושים...

[הפסקת ההקלטה]

מניטו: וזה ממש...

[הפסקת הקלטה]

מניטו: גם זה נאבד.

קהל: [איך זה בדיוק?] [...][15]

מניטו: לא. לא השימוש של המילים בשפה המדוברת, אלא הטעם של המילה לפי לשון הקודש. למשל: אם אני אומר" שמע ישראל", אז כשאני אומר "שמע", אני מבין איזה מילה שבמילון צרפתי יש לו גם משמעות, במילון... אני לומד בצרפתית: ecoute - "שמע". אבל המובן של המילה לפי לשון הקודש הוא אחר לגמרי! מה זה שי"ן? מה זה מ"ם? מה זה עי"ן? - באותו סדר[16]?

קהל (שלמה בר): האם ל"שמע" אין מרחב מסוים של זמן? מדויק?

מניטו: תסביר מה שאתה אומר.

קהל (שלמה בר): מבחינת... למשל - אם כל אות היא מהות, אז גם יש לה זמן. היא מוגדרת גם בזמן.

מניטו: אה. כן. בשירה? כששרים אותה?

קהל (שלמה בר): כן. האם בקבלה אפשר להגיע לזה? זאת אומרת, להבין...

מניטו: יש למשל בתלמוד הסברים לזה. למשל על המילה "אחד": צריך להדגיש על הדל"ת, ולא לחטוף על החי"ת.[17] אבל... ויש הסברים מדויקים בכוונות של הקבלה. למה [דווקא] ככה?

קהל: תקיעות השופר...

מניטו: גם כן.

קהל: ...טעם גדול [...] ששמה, הזה, המוזיקה מופשטת. זאת אומרת ששמה אין בכלל מילים. כל היסוד, השורש המוזיקה בעצם זה תקיעת השופר, שהיא הקול בלי מוסיקה, וזה גם השורש של המוזיקה. שמה יש אותם הדברים שאתם אמרתם. אם היו יודעים מה זה שופר, אז היו יודעים...

מניטו: זהו. כל זה נאבד. כל זה נאבד. חוץ מ...

קהל: חוץ מ... [...]

מניטו: כן, כל זה כתוב. אבל מי מבין את זה? צריך לעבוד על זה כדי להבין, עם המשמעות המוסיקלית.

[הפסקה בהקלטה]

קהל (שלמה בר): שלכל אות בקשר לאות שלה אחריה יש משמעות של זמן שאתה מוציא אותה.

מניטו: אה. אולי אני אסביר. מה שאני אמרתי - "משמעות". זאת אומרת: האות שי"ן, יש לה איזה משמעות רוחנית. האות מ"ם גם כן. האות עי"ן גם כן. [כל אלו] מוציא בבת אחת, באותו סדר: ש'-מ'-ע', זה המילה "שמע". אבל מה שמענו במילה "שמע"? שמעתי רק [מילה של מילון]. לא, לא התכוונתי למשמעות של המילה לפי לשון הקודש. וגם הטעם ששרים - "שמע ישראל" עם הטעמים - יש לו גם כן משמעות רוחנית שאנחנו לא יודעים אותה[18]! זאת אומרת - ברור שהנשמה מבינה, אבל לא אנחנו. זה עמוק, עמוק, עמוק. אז כל החכמה הזו הייתה... היו יודעים אותה חכמה. למשל כשהחליטו לכתוב את הטעמים, טעם, מכיוון שפחדו שזה ייאב... איך הגדירו - כך צריך לכתוב, וכך צריך לכתוב?

קהל: אז זה מתקשר לקבלה מעשית. זאת אומרת - אדם שכבר שולט בידע הזה, הוא כבר מסוגל ל... [לברוא ולפגוע]...

מניטו: אני חושב שאיזה שיר יפה - זה כבר עניין של קבלה מעשית. למה השיר הוא יפה או לא יפה? אני לא אמרתי מה זה "כישוף", אבל זה משהו קרוב קצת.

קהל: [...]

מניטו: ברור. לא, רק אני רציתי לומר שיודעים שזה נמצא, אבל זה נאבד. ומה שנשאר, זה רק בתחום שאני הגדרתי: שולחן ערוך של שבט לוי.‎ אז אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל בעיון הזה.

קהל:...[משהו שהרב] מנסה להעביר לנו - אתה מביא איזה כיוון, אבל מה... מה המקצוע [...] כשאתה אומר [...]שורש האותיות ש-מ-ע, והוא מניסיונו [...] מרגיש את זה בזמן, מפני שזה הכל [...]

מניטו: ברור ש... לכן אני אמרתי...

קהל: אז אם נתרגם את זה, מניטו, זה מה שהצעת!

מניטו: כן. ברור, ברור.

קהל: זה לשון מוזיקלית.

מניטו: יש זמן של [מתאר] של הנקודות ושל הטעמים: למה זה כל כך זמן? וזה פחות, וזה יותר?

קהל: בדיוק. זה, זה מה שחשוב. זה מה שבונה את נקודות המוצא.

מניטו: כן. אז - זה אפשר, זה אפשר לדעת, מכיוון שזה נשאר. אפילו בלי הלשון [...] זה נשאר. ויודעים, כששרים איזה פסוק: למה צריך לשיר ככה - קמץ או פתח? ולא אחרת? אבל זה רק התחלה של חיפוש ארוך מאוד.

תראו, הבעיה היא: להחזיר לאומנות את המקום שהיה לה בחיי הרוח. ולאו דווקא בחיי ההנאה, התרבות. זהו, זה כלל מסוים.

עכשיו אני באמת מצטער כי אני צריך ל... אני פה, אני מאחר. אבל יש לכם מומחים...

[סוף ההקלטה]

 

 

 

נספחים

 

נספח א': תמלול מתוך שיעורי הרב על מאמרי הראי"ה, נר חנוכה:

טוב, אני חוזר מצד אחר לשאלה שלך: ההיסטוריה שלנו עשתה שסופסוף במשך כל התקופה של הגלות נשארו בישראל רק הכוחות והסגולות של שבט לוי, משבט לוי. ההתייחסות לתורה כ-רבנים. וכל הסגולות והכוחות של שאר השבטים – זה נאבד. ויש הרבה פרקים ב"אורות" של הרב, שזה מין התחלה של נבואה שזה עתיד להתעורר במדינת ישראל. ולכן אנחנו יודעים איך להיות דתי לפי התורה. אנחנו לא יודעים איך להיות אמן לפי התורה. אנחנו לא יודעים איך, למשל, להיות רופא לפי התורה. איך להיות משפטן לפי התורה.

והקונפליקט הזה, העימות הזה בין תרבות יוון ותרבות התורה – זה המצב של החברה הישראלית! חזרנו עם הגלות, מהגלות – עם כל הבעיות של הגלות. זאת אומרת – החיסרון הזה שכל מה ששייך לתרבות הכללית – לקחנו את הכלים סופסוף מהתרבות היוונית! ולכן אתם יודעים, זה עוד סיבה למה הסיפור הזה לא נכתב – מכיוון שלא נגמר. זה אותה מלחמה שאנחנו ממשיכים בתקופה שלנו. אז ודאי שיש אומנות כשרה לפי התורה. ודאי שיש כל זאת לפי התורה, אבל כל עוד זה מעורבב, מלוכלך, מכל רוח הטמאה ההיא שבא מהחוש היווני של העולם.. כי זה עולם מת!

לא פעם אני מצטט את הדוגמא ההיא, אתם יודעים שאסור להיכנס בכנסייה, או ב.. טוב... בבתי עבודה זרה, וגם במוזיאון, כמו שאומרים. יש איזה רגש יהודי שלא סובל את זה. יש פסלים שמה, כן? אז פעם לשם מצווה, הייתי מוכרח להיכנס ולראות מה זה הסטטואר היווני. וראיתי את זה כ-שוק! כן? זה צורה של חיים מתים: עיניים בלי שום אור. ואתם מתארים לעצמכם במה מדובר. למה דיברתי על זה? מה דיברנו מקודם? מה אמרתי מקודם?

קהל: שחזרנו מן הגלות

מניטו: טוב. אבל אני אקח את העניין מצד אחר. אבל אתם יודעים שכל מה שמגדירים כאומנות יהודית – התוכן הוא גוי, ועם איזה ציור יהודי. זה מובן? למשל החנוכיות: עד התקופה שלנו שיש כבר קצת, מעט חנוכיות ישראליות – כל החנוכיות היהודיות היו מסגנון של הגויים עם איזה טעם יהודי. זה מובן? זה לא רק החנוכיות, זה כל ה.. כל ה... שלנו.

ומה שרציתי לומר שזה: יש הבדל בין הפרופיל של הזהות היהודית של סוף תקופת הגלות, מה נשאר מהתורה? רק הצד של... ("הקודש"? – הכל קדוש) הצד של הלוויה[20], הכהונה, כן?

אני זוכר תקופה שהיינו, הייתי צעיר, בגיל שלכם (קצת פחות) וכשהיינו רוצים ללמוד יהדות, ללמוד תורה, ללמוד יהדות נאמר, אז היו אומרים לנו: "אתה רוצה להיות רב?" (טוב סופסוף – למה לא?) אבל זה הגיע ממש לאותו מצב! יהודי שרצה ללמוד קצת תורה היה צריך ללכת לבית מדרש לרבנות. זה מה שנשאר. אתם מבינים את המצב. עכשיו ברוך ה' זה משתנה קצת. אפשר גם ללכת בבית מדרש בלי ללמוד יהדות.

 

 

נספח ב': מתוך ההקלטה 'מהפכת הזהות העברית', מפגש שני:

זה הצד החיובי שיש בציונים החילונים. הם החזירו את העבריות. כי העברי של החילוני, הוא יותר עברי מהעברי של הדתי. לרוב. יש יוצא מן הכלל. זה יותר עברי! לא פעם, כשאני שומע ברדיו את השירים של המשוררים, אז אני מתאר לעצמי – זה חוזר.

קהל: זה באמת פלא! שדווקא הראשונים, שרו שירים שיש בהם משהו.

מניטו: כן.

קהל: עכשיו אנחנו אין לנו את הכוח הזה.

מניטו: כן. נכון.

ד"ר דניאל שליט: מי זה "אנחנו"? [...]

קהל: תיקח את הציבור של גוש אמונים,

ד"ר דניאל שליט: הציבור של גוש אמונים הוא לא יוצר שום דבר, זה...

קהל: אי אפשר להגיד שהוא לא יוצר כלום,

ד"ר דניאל שליט: מה, מה הוא יוצר?

קהל: אם תיקח את השירה...

מניטו: בגוש אמונים רגילים – זה אולי מנהג אשכנזי – לשיר על פסוקים. וזה מנהג אשכנזי. אבל אצל הספרדים היו משוררים, שנתנו לנו המון המון טקסטים, לא פסוקים, טקסטים. וזה, כפי שאתה אמרת – המשוררים הציונים הראשונים החזירו את זה, החיו את זה.

קהל: יש איזה רוח שנושבת מהשירים הללו, שיש בהם איזה טהרה, איזה שהוא גוון מיוחד.

מניטו: אתה צודק.

והשאלה היא: למה בבתי מדרשיות, ב...ישיבות עכשיו – לא מרגישים בזה! זה לא יוצא! יוצא דת!

ד"ר דניאל שליט: לא רק זה, אלא שאתה מסתכל על איפה הגינה לא יפה, אצל מי הגינה לא יפה? אצל תלמיד חכם.

מניטו: זהו

וחוץ מזה, וזה – אני מצטער על זה, מכיוון שסופסוף אני ממוצא ספרדי. עכשיו אני ישראלי, אם ירצה ה'. כשאני רואה את הדמויות – חוץ מהשר בארי, שיש לו קצת איזה... כבוד עצמי – את הדמויות של החברי כנסת הספרדים של ש"ס – זה ממש ההוכחה של כל מה שאמרנו. זה סוף הדרך ארץ! ואני זוכר שהס... הסמל של הדרך הארץ זה היהדות הספרדית. והספרדים האלו שהפכו להיות בבלים הם ממש, צורה של גסות...

[הפסקת ההקלטה]

בישיבות האלו, השאלה ההיא לא יוצאת. אז צריך למצוא איזה פתרון. אני מאמין במה שאמר הרב, והרב צוקרמן רגיל להסביר את זה יפה: "צריך להאמין בבריאות של עם ישראל. זה עם בריא". אבל כל עוד, כל יותר דתי שהוא – הוא מאבד את ה... את הבריאות הנפשית ההיא.

טוב, אז אלי נעשה הפסקה כדי לאכול משהו, ואחר-כך נמשיך, נמשיך ללמוד פשוט...

[הפסקת ההלקטה]

 

 

 

 

[1] להסבר רחב של מניטו להתחדשות רוח הקודש לעם העברי בארץ ישראל ראו סוד לשון הקודש כרך 1 שיעור ו :" היום איננו חיים בעולם שיש בו בחינת נבואה. מאז חורבן בית המקדש נעלמה הנבואה. יש לציין, שהנבואה לא נעלמה באופן פתאומי. בתחילה נותרה רק רוח הקודש, בבחינת כלל, וכיום אנו נמצאים בתקופה שיש בה רוח הקודש בבחינת יחיד, למקובלים, תלמידי הנביאים. יחד עם זאת, נראה שאנו מגיעים לתקופת התחדשות כוח הנבואה בבחינת כלל ישראל. הרמזים הראשונים לכך, הצלילים הראשונים של תחילת נבואה, נשמעים בקרב המשוררים הישראלים. לכאורה, הדבר פרדוכסלי, ואין להכחיש ששירתם עדיין מלאה טומאה יוונית, אך שירי "עמך ישראל" הם ממש שירים הקשורים לנבואה. גם בחו"ל שירת ארץ ישראל נושאת קדושה. אפילו בשירה החילונית לגמרי, לכאורה, יש מין טהרה. לעומת זאת, בשירי אומות העולם, נדיר מאד שיש צליל כזה. תופעה זו היא תוצאה של התחדשות רוח הקודש בבחינת כלל, הנובעת מכוחה של לשון הקודש. מי שמדבר עברית, אפילו חילוני לגמרי, רוח הקודש מדבר בו אפילו אם אינו מרגיש בזה. כמו שכתוב ברמז (בבא בתרא קנח, ב) "אוירא דארץ ישראל מחכים". כוח זה בא מכוח האדמה של ארץ ישראל, כלשון הכתוב (דברים לב, מג): "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". יהודי שמגיע לארץ ישראל הופך לנביא. הארץ הופכת את היהודים לעברים."

[2] אדיפוס הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית. שרשרת אירועים הובילה אותו לסוף טראגי וצפוי מראש שבו הוא רצח את אביו ונשא את אימו לאישה. סיפורו של אדיפוס הפך למפורסם ומטבע לשון בתקופה המודרנית בעקבות תרגום של המיתוס לשפה הפסיכולוגית וסימבוליקה שביצע זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנאליזה. פרויד טבע את המושג 'תסביך אדיפוס' שבו הבן מאוהב באימו ושונא את אביו. התסביך המקביל לו אצל בנות נקרא 'תסביך אלקטרה', על שם אלקטרה בתו של אגממנון.

[3] על ההבדלים בין שמחה להנאה בתורת הרב, ראו בספר 'שערי דמעה' בפרק :"לעבדה ולשמרה": "האדם צורך את העולם הזה, במיוחד את עפר הארץ. מה התכלית שלו כאשר הוא אוכל את העפר? התשובה הראשונה היא אנתרופוצנטרית, אגואיסטית, אנוכית: האדם אוכל כדי להתקיים. התשובה השנייה היא שהאדם אוכל, צורך, כי כך הוא מתקן, כי כך הוא הופך לשותפו של הבורא במלאכת התיקון. כל אחד מאתנו צריך להשיב לשאלה זו והתשובה צריכה להיות כנה. כדי לחדד את השאלה, אני רגיל לציין את הדוגמה של אכילת הדג בשבת. הפרובלמטיקה העומדת לפני כולנו ברורה. יש מצד אחד מצווה לאכול דג בשבת. אבל השאלה היא כאשר אוכלים את הדג בסעודת שבת, האם האכילה הזו היא לשם המצווה, או אני אוכל אותו כי אני פשוט אוהב את טעם הדג הזה - הוא ערב לי מאוד, ולכן יש באכילה זו גם צד של הנאה אנוכית, והמצוות לא ניתנו להנאה. כל אחד צריך לשאול את עצמו את השאלה וגם להבהיר לעצמו אם התשובה עליה היא כל כך ברורה וחדה. מה הפתרון? האם יש בכלל פתרון? האם אין כאן אנטינומיה מוחלטת בין ההנאה האגואיסטית ובין התחושה של חובה הלכתית? התשובה של חז״ל היא שכל עוד נשארים במדרגה זו, האנטינומיה נשארת. צריך להתעלות ולהגיע למושג חדש המכונה ״שמחה של מצווה״. זו מדרגה חדשה, אחרת לחלוטין. ההנאה האגואיסטית, לתועלת עצמית בלבד אסורה. חז״ל אינם באים לשלול אותה, משום שאין זה מציאותי לשלול הנאה גופנית זו. היא קיימת בכל מקרה אצל רובנו. הפתרון הוא לתעל את ההנאה לכיוון חיובי, לכיוון של שמחה של מצווה, כי שמחה זו מותרת.[78] כאשר אני אוכל לשם מצוות עונג שבת, שהיא חובה, אני מחבר בין שני הצדדים, הצד הגופני והצד הנשמתי.[80] צריך לדעת שלפעמים זה דורש חיים שלמים כדי להגיע למדרגה זו. לכן אסור להתייאש ואסור לחוש רגשי אשם כל עוד איננו מגיעים למדרגה זו. דילמה זו היא רק דוגמה של הפרובלמטיקה העומדת לפני כל אדם: מה ברצוני לעשות עם חיי? האם ברצוני ליהנות בצורה אנוכית או האם ברצוני גם להיות שותפו של הבורא ולקחת על עצמי את חלקי בעבודת התיקון, כל אחד לפי כישרונותיו, כל אחד לפי שורש נשמתו? הבורא מצפה ממני לעבוד כדי למלא את חלקי במשימה ועליי לתת, קודם כול לעצמי, תשובה כנה לשאלה זו. ברצוני להדגיש כי העבודה ה״דתית״ של האדם היא מלכתחילה עבודת התיקון ואנחנו נראה בהמשך השיעור שעבודה זו נקראת בתורה ״אכילה״ ואצטרך להגדיר למה הכוונה. התורה מצפה מאתנו להיות שותפים במודע למהלך של תיקון העולם. התורה גם רוצה שנבין שהעבודה שלנו, הנראית עבור רבים מאתנו, עבודה בנאלית, היא עבודת קודש. לא פחות ולא יותר. גדולי החסידות הדגישו ובצדק נקודה זו: עבודת העגלון אינה חשובה פחות מעבודת הצדיק.

[4] מדרש רבה, דברים ט', ד': "...רבנן אמרי, כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום, מה עשה, אמר רבי ינאי כתב י"ג תורות, י"ב לי"ב שבטים..."

[5] לעיון בנושא ה'פקודים' במשנת מניטו, כדאי לעיין במאמר שכתב הרב על פרשת במדבר בספרו 'כי מציון' שנמצא באתר: "ספר במדבר מתחיל במפקד אוכלוסין מפורט מאד של שבטי ישראל. על מנת להיות כשירה וראויה לשמש כלי להתגלות ה' ושכינתו, על העדה למנות סך מינימלי של אנשים, בכמות ובאיכות. זאת המשמעות של הביטוי "במספר שמות". מצד המספר, כל אחד שותף במידה שווה לכלל, בהיבט האנונימי שבו. אבל מצד השם, כל אחד מהווה זהות ייחודית, ללא תחליף, שבה מתגלה הסוד - עמוק עד אין חקר - של כל נשמה ונשמה בישראל. את הגוף, סופרים; לנשמות קוראים בשם. לכאורה יש כאן סתירה, שלא ניתן ליישב אותה, בין המספר (הכמות האלמונית) ובין השם (הזהות הייחודית של כל אדם). אך יש מונח המתעלה מעל סתירה זו, והוא ה"פקודים", כלומר התפקידים המיועדים לכל יחיד בחברה. ניתן אפילו לומר שעבור התורה, כל יחיד מגדיר את עצמו על פי החלק שהוא ממלא במשימה הכוללת שהוטלה על האדם מראשיתו, ביחס לבריאה: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית, ב, טו)".

[6] ראו על כך את הסיכום של ר' חיים רוטנברג למשנתו של מניטו בנושא זה בהקדמה לסוד מדרש התולדות כרך ג: "הדיון הרלוונטי בְּעֵינֵי הרב הוא הדיון בנוגע לתוכן הזהותי, הנחוץ לאומה החוזרת לארצה והרוצה לבנות חברה שבה תוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. המדובר בבנייה חדשה ולא בחזרה לעבר משום שהשאיפה לחזור למה שהיה אינה מאפשרת לגלות את מלוא הפוטנציאל הטמון בעם. הרב משתמש במשל העץ כדי להבהיר את כוונתו. יש בעץ שורשים, גזע, ענפים ועלים. השאיפה או הדרישה ל״חזרה ליושנה״, המאפיינת זרמים מסוימים של תנועת החזרה בתשובה, דומה לרצון של העלה שנפל לחזור לענף שממנו נותק. אבל ענף זה אינו יכול להיות יותר ממה שהוא כבר היה, ושאיפתו של עם ישראל היא הרבה מעבר לכל מה שהיה בתקופה היסטורית כלשהי, בייחוד אם מדובר בשאיפה לחזור למה שהיה בתקופה גלותית, מפוארת ככל שתהיה. השאיפה היא לחזור לשורשים שלנו, להיות גזע היכול לממש את כל הפוטנציאל הטמון בו. לכך התכוון הרב כאשר דיבר שוב ושוב על הצורך לבנות זהות חדשה, מעבר לכל הזהויות החלקיות שאתן חזרנו מן הגלות. במסגרת קיבוץ הגלויות צריכה להתבצע לא רק קיבוץ זהויות אלא בנייה של זהות עברית חדשה - זהות המבוססת על מימוש שתי האידאות העיקריות של עם ישראל: האידאה הלאומית והאידאה האלוהית."

[7] שלמה בר (נולד ב-1943 בשם יוסף בן־גוּזי) הוא זמר יוצר, מוזיקאי, פזמונאי, מלחין ומגיש רדיו ישראלי. בר יצר סגנון מוזיקלי ייחודי, אשר כיום ניתן אולי לאפיין אותו כ"רוק מוזיקת עולם" – המושפעת ממוזיקה ערבית וצפון־אפריקנית מסורתית, מסגנונות הודיים ופרסיים וממזמורי תפילה, אך גם מרוק מתקדם של שנות ה־70. גם תוכני השירים היו שונים משירי פופ שרווחו ברדיו הישראלי בשנות ה־70, או מהמוזיקה של "זמרי הקסטות", ושילבו מחאה פוליטית נגד הפלייתם של בני עדות המזרח בישראל ונגד עוולות חברתיות אחרות. נוסף על כך השתמש בר לעיתים קרובות בסגנון לירי ובשירי משוררים.

[8] הרב מזכיר כאן ברמיזה תורה שלמה שמסר לתלמידיו על המשמעות ההיסטורית של ספר איוב, תורה שמורחבת בהקלטות אחרות. קיבצנו את חלקי ההקלטות הללו בהקלטה ביוטיוב: "איוב במבט מטא היסטורי". מצורפים מספר קטעים נבחרים: "וזה מסביר גם כן, מה שאומרת הגמרא על איוב. אתם יודעים את כל המחלוקת שיש בין המפרשים אם איוב היה ונברא, ואם איוב לא היה ולא נברא, אלא משל הוא. אתם יודעים את זה. אבל אותה מחלוקת היא בגמרא. לא בביקורת המקרא, כן? היא בגמרא. אז שוב. זה עוד קשור במה שהתחלנו. אותם המושגים, אצל החכמים, התלמידי-חכמים, יש להם משמעות אחרת אצל ביקורת המקרא. זה מובן? ואני שמעתי בתלמוד תורה כשהייתי לומד אצל אבא שלי ז"ל, שהיה קורא ככה: איוב לא היה ולא נברא אלא למשל. איוב לא היה ולא נברא אלא למשל. זאת אומרת - היה ונברא, אבל למשל... תפסתם את זה. זה דרש. זה לא הפשט של ה... אבל זה אולי יותר מדרש. מי יודע מה. זה מסביר הרבה דברים, ודווקא, הגמרא מסבירה, שאיוב היה בימי אברהם אבינו. שאיוב היה בן יוצאי מצרים. שאיוב היה בכל תקופה שיוצאים מתקופה תרבותית, היסטורית, נבואית, מסויימת, ונכנסים בתקופה שבאה אחר כך, ומכיוון שלא יכול להתאים את עצמו, את נפשו, לתקופה הבאה, נשאר צדיק, אבל בבחינה אנאכרוניסטית. מתחיל ל... לקבל ייסורים ולא מבין למה. מכיוון שהוא מרגיש בסתירה, באי צדק, אין לו שום מעשה רע! הוא שומר מצוות כדין וכדת. והוא - אין לו אושר [...] וזה מאיר את המצב הנוכחי, גם כן, בהיסטוריה שלנו. זה ברור ש... יצאנו מתקופה מיוחדת, של היסטוריית עם ישראל, ונכנסנו בתקופה של אתחלתא דגאולתא של התחלה של משהו. שברור למאמינים זה התחלה של ימות המשיח. אז יש הרבה צדיקים שנשארים קשורים להגדרת הערכים, אני לא אומר ערכים, זה אותם הערכים, אבל להגדרת הערכים של דור קודם. לא! לא של דור קודם! של פרהיסטוריה קודמת. ולכן מרגישים בפנים שלהם את סבל איוב [...] ? זה ממש מה שמסבירה הגמרא. איוב נמצא בכל תקופת מעבר! אז בכל תקופת מעבר יש צדיק שסובל. סובל מה? אין לו שום מעשה רע! זה לא לפי המעשים. זה לפי ה"יש" של הנפש. שורש הנשמה. טוב, אני אומר עכשיו, ולא התכוונתי לדבר על זה. דברים חמורים מאוד! [...] בכל תקופת מעבר מעולם לעולם. למשל - אנחנו עוברים מעולם הגלות שהסמל של הצדיק זה היה יוסף הצדיק, העברי שהולך בחוץ אצל המצרים. ואנחנו כבר התחלנו בתקופה אחרת לגמרי - תקופה של משה רבנו, אותו עברי-מצרי שחוזר לעבריות שלו. אז כל הצדיקים שממשיכים בדרכו של יוסף - סובלים. זה נקרא... זה מובן? וזה יהודי הגולה. וזה נקרא... רבני הגולה - כי יהודים לא סובלים... וזה נקרא לפי ההגדרה של הרב נחמן מברסלב: "צדיק ורע לו". זה צדיק שלא הלכה כמותו. [...] אני זוכר פעם שאלתי את אבא ז"ל, מו"ר אבי היה מחמיר בהרבה הרבה הרבה... לא רק הלכות, אלא מנהגים. אז שאלתי אותו פעם: "ועכשיו אנחנו צריכים הלכה אחידה, לעם אחד". "ואם הסנהדרין מחליט לפי אותה מצווה" "שההלכה צריכה להיות לפי הקולא" "ואתה - מחמיר באותה הלכה. מה תעשה?" אז הוא אמר לי, פשוט: "אני ממשיך בחומרא שלי, אבל אני... "אגיד לתלמידים - שההלכה היא הקולא". [...] אני זוכר במלחמת ששת הימים, כשצה"ל הגיע לכותל, הוציאו בעיתונים תמונה, ממש משהו... יוצא מן הכלל במשמעות ההיא. וראיתי אחד בתמונה, אחד מהיהודים של מאה-שערים, שהיה מסתכל ב'הורה' של חיילי צה"ל. ב'הורה' של חיילי צה"ל לפני הכותל. קצת מרחוק, והוא מסתכל באיזה מין... התלבטות ההיא, משהו נורא, מה שהיה במבט שלו, "כאילו יש אפשרות שהם צודקים, ואני לא?" אתם מבינים את המצב..."

[9] מסכת יומא, עב ב: "וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה"

[10] ככל הנראה הרב רומז כאן למושג 'קלקול הצינורות' שהזכירו מקובלי ספרד הראשונים, בין היתר מוזכר אצל הרמ"ק ואצל ר' יוסף ג'קטיליה בספרו 'שערי אורה': "בא אדם הראשון וחטא, נתקלקלו השורות ונשתברו הצינורות ונפסקו הבריכות, ונסתלקה שכינה ונתפרדה החבילה. באו אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום, התחילו להמשיכה למטה ותיקנו לה ג' כסאות, והמשיכוה קצת המשכה ועשו גופותיהם כסאות לשכינה, אבל לא נמשכה השכינה בארץ לדירת קבע, אלא לדירת עראי, והיתה יושבת על גביהם. והסוד: ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית יז, כב), רוצה לומר מעל אברהם ממש. וביעקב ויעל מעליו אלהים (שם לה, יג) ועל זה אמרו: האבות הם המרכבה. נמצא השכינה בימיהם פורחת באוויר, ולא מצאה מנוח לכף רגלה בארץ כאשר בתחילת הבריאה. בא משה רבינו עליו השלום וכל ישראל עמו ועשו משכן וכלים, ותיקנו קלקול הצינורות, וסידרו את השורות, והתקינו את הבריכות, והמשיכו מים חיים מבית השואבה והחזירו השכינה לשכון בתחתונים, באוהל, אבל לא בקרקע כאשר בתחילת הבריאה, וסוד זה הוא: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח).". הרב מתייחס לנושא במספר שיעורים, בין היתר בשערי אורה ובנתיב התורה למהר"ל, שיעור 4: "ולכן המקובלים סיפרו שלפעמים בחלום בא איזה מגיד ומגיד להם מראשית אחרית. מגיד דבריו ליעקב. היו תקופות שהיו משתמשים במגידים. ובתקופה האחרונה, הגדולים אסרו להשתמש במגידים. זה אי אפשר לדעת באיזה צינורות זה בא, כן. כי אנחנו בדורות האחרונים. ובפרט הגאון מווילנא אסר לגמרי את זה."

[11] זוהר במדבר רכז ע"א:" עד שטוחנים אותו בריחים דאינון לקבל טוחנות דפומא דבר נש דיצריך למטחן בהון מלין דאורייתא עד דיהון כקמח סלת נקיה ובנפה דאיהי שפה אתבריר פסולת דאיהו סובין דאורייתא ער דישתכח הלכה סולת נקיה"

[12] על פי ירמיהו כ פסוק ט.

[13] ראו בספר 'סוד מדרש התולדות' כרך 4 בפרק: רז היושר והעיגולים בפסקה 'שימוש במושגים קבליים' הסבר נרחב של מניטו על היושר והעיגולים.

[14] כוונת הרב כנראה היא שישנה השפעה מאותו סגנון מוסיקה שהורס את הנפש.

[15] לא נשמע ברור.

[16] להרחבה והסבר על משמעות האותיות וצירופן למילים ראו פרדס רימונים לרמ"ק שער האותיות פרקים א ו ב וספר פתחי שערים לר יצחק אייזיק חבר נתיב אורות דעקודים פרק א.

[17] שולחן ערוך, סימן סא: סעיף ו - ח: צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה: מעלה ומטה ולד' רוחות. ידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש. לא יחטוף בחי"ת ולא יאריך באל"ף.

[18] על משמעות הטעמים בקבלה והקשר לממד הזמן ראו תקוני זוהר ג ע"ב: טו ב ( תיקון חמישי ):" ובה אית עת וזמן לכלא כל טעמי ונקודי ואתוון כלילן בה" וכן בפירוש שיעור קומה לרמ"ק פרק ז :" מאורות הכתר הם רבות מאד מאד אין מחקר למספרם לכך יתרבו הטעמים על הנקודות והם עיקר להנהיג התיבות וינהיגום פעמים במרוצה פעמים בעיכוב פעמים בתנועות רבות מאד והיינו סודם נעלם מנהיגים כל המציאות כראוי ורצון עליון ולא עוד אלא משניס צורת התיבה מענין לענין ...... ויש אל הטעמים ענין נוסף שאין אל האותיות ואל הנקודות והוא קשר וחיבור אלו עם אלו ולא יבא זה בלא זה ...וענין זה סוד עמוק מאד מאד מורה על המאורות העליונים שהם מתייחסים וסודס מדה א' "

 

 

הוספת תגובה
  • לא נמצאו תגובות