שיעור על פורים 

שיעור שניתן ע"י הרב אשכנזי בקרית ארבע.

המקור לכתובים נמצא בתוך גנזך כתבי היד של הרב.

תמלול: דניאל ביבאס

‏

עריכה: צוות מכון מניטו 

אין בידינו את הקלטת המקור של השיעור, כך שאין לנו כרגע אפשרות לבצע לשיעור הגהה. אך יש לראות בדברים מקור נאמן למניטו.

תוכן:

מגילת אסתר: נס וצער

תום המלכות

תום הנבואה

חלומות של צדיקים

מגילת אסתר: נס וצער

מניטו: חשבתי לחלק את הלימוד לשני חלקים. בחלק הראשון נלמד קצת חידושים על אסתר במגילה. נתחיל בשני דברים.

קודם כל על הפסוק הראשון, יש מאמר בגמרא (מגילה י, ב) חשוב כשלעצמו: כל סיפור שמתחיל ב"ויהי בימי" – ב"ויהי" בדרך כלל, אבל ביתר דיוק ב"ויהי בימי" – זה לשון צער. אני יודע שכבר למדנו את הכלל הזה, אבל נראה מה אומרת הגמרא.

אז הפסוק אומר: וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ – שימו לב לטעמים של המסורת: "ויהי בימי" – "ויהי" בטרחא, "בימי" במאריך. המילה "ויהי" כאילו מנותקת מההסבר של "בימי אחשורוש", לכן יש עניין של "ויהי" בפני עצמו. הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה. נראה אחר כך ההגדרה של אסתר המלכה, שהיא מלכה של מאה ועשרים ושבע מדינה. למה? זה כבר מתחיל בהגדרה של מלכות אחשורוש בכלל הזה של לשון "ויהי", שאינו אלא צער. כפי שאומרת הגמרא במסכת מגילה (שם): אמר ר' לוי, ויש אומרים ר' יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה. והדיוק של "אנשי כנסת הגדולה" - כי הם חיו את העניין הזה. כי אנשי כנסת הגדולה הם האחרונים של הנביאים. ואלו שבהם עלו מבבל עם עזרא, סביב לעזרא באותה תקופה בערך, ולכן המאורע של "ויהי בימי" - הם חיו על בשרם. אותו צער של "ויהי בימי אחשורוש".

בהמשך הגמרא: כל מקום שנאמר "ויהי בימי" אינו אלא לשון צער. ודוכתיה (זאת אומרת דוגמא) ויהי בימי אחשורוש – הוה המן.

הפירוש של 'התורה תמימה'[ז] הוא הבא: טעם הדבר דכל "ויהי בימי" אינו אלא לשון צער, כתבו המדרשים משום דכיוון דמייחס הכתוב את הימים לאדם אחד כאילו הימים לו לבדו הם ולא לכל באי עולם והול"ל "ויהי במלוך אחשורוש", אלא ודאי משום שהם ימי צרה, ומאת הקב"ה לא תצא הרעות ולכן תלה הרעה באחשורוש.

כאילו יש דבר מסוים, מוגדר דרך האדם המיוחד ששמו אחשורוש. זה מה שקרה, מכיוון שהימים האלו היו ימי אחשורוש. זה מובן. אבל עדיין לא למדנו - למה זה לשון צער?

אלא ודאי משום שהם ימי צרה ומאת הקב"ה לא תצא הרעות לכן תלה הרעה באחשורוש. וה'תורה תמימה' כשמביא המקור במסכת מגילה, מוסיף "הוה המן". אני לא נתתי את ההסבר למה ה'תורה תמימה' מדגיש המן. יתכן לומר שכל הסיפור של אחשורוש כאחשורוש זה סיפור של שמחה: "ליהודים היתה אורה ושמחה" דווקא בימי אחשורוש. ובהרבה נושאים בתלמוד כשרוצים לומר ימי הפורים לא אומרים "ימי אסתר" או "ימי מרדכי" אלא "ימי אחשורוש". למשל, העניין של שושן פורים. מכיוון שהערים "מוקפות חומה מימי אחשורוש". אנחנו יודעים מאותה סוגיה שהפסוק אומר "בימי אחשורוש", אבל בגמרא נאמר "בימי יהושע" כדי לייחס כבוד לארץ ישראל (ירושלמי, מגילה, א, א). זה נושא בפני עצמו. אנו אם כן רואים שהסיפור דרך אחשורוש זה לא סיפור של צער, אלא זהו המן - מכיוון שבימי אחשורוש היה המן, וזה הצער של אותם הימים. זהו ההסבר של התורה תמימה.

אבל מכל מקום רציתי לשאול שאלה קצת אחרת: אחרי כל מה שפירש ה'תורה תמימה' שאף על פי שהצרה באה דרך המן בימי אחשורוש, כי סוף סוף אחשורוש זה – ורש"י מדגיש – הוא "ברשעו מתחילתו ועד סופו",[20] רמז שהיה מלך רשע. אבל בכל זאת, אנו רואים שדרך אחשורוש קרה נס: הנס של אסתר המלכה שהצילה את היהודים באותה תקופה. לכן יש כאילו איזה צל של סתירה בכל העניין. אם היה כתוב: "ויהי בימי אחשורוש, היה הוא המן רשע מתחילתו ועד סופו", או במקרא או בפירוש - זה היה יותר קל. אבל סוף סוף אחשורוש – אף על פי שאנחנו יודעים מפי רש"י שהיה רשע - נראה כאילו הודות אחשורוש קרה אותו נס של אסתר המלכה.

חוץ מזה לפי הקבלה – חוץ משני פסוקים אני חושב- כל פעם שכתוב "המלך" זה רמז להקב"ה. יש מגילות – ואנחנו קוראים אותה 'המגילה של הגאון' – שבכל ראש עמוד יש המילה "המלך".

מכל מקום, השאלה היא כך: סוף הסיפור – ואם לא נאמר רוב הסיפור – זה סיפור של נס, של שמחה. אז מה ראו אנשי כנסת הגדולה לתלות את העניין של צער דווקא באותו סיפור שמתחיל ב"ויהי בימי"? זה מובן?

לפי הפשט של התלמוד, הכלל הוא "כללי" יותר: "כל סיפור שמתחיל ב"ויהי" בלבד זה לשון צער. כל סיפור שמתחיל בלשון "והיה" זה לשון שמחה". היה לו לומר: יש לו מקרה שאולי בא כסתירה לכלל הזה: "ויהי בימי אחשורוש" זה לשון שמחה, זה עניין של שמחה. [אבל] אדרבה, הדגישו את זה דווקא, ומביאים את הפסוק הזה כדוגמא: "ויהי בימי אחשורוש". זאת אומרת, שצריך לחפש מה הייתה הצרה, כי לכאורה זה לא צרה אלא זה נס. ואולי משום כך פירש ה'תורה תמימה' שיתכן להסביר את זה כך: זה לא אחשורוש, אלא המן. אבל לפי המקרא זה אחשורוש!

ולכן אני מציע הסבר קצת אחר. זה לא סותר את ההסבר הראשון של ה'תורה תמימה' כמובן: שדווקא המחיר של אותו נס שהציל את היהודים - זה דווקא שאסתר המלכה עזבה את ישראל ונכנסה אצל הגויים כמלכה. זאת אומרת, כשאנחנו אומרים 'אסתר המלכה' אנחנו שוכחים סוף סוף שהיא הייתה מלכה של פרס ולא של ישראל.

ולכן פה יש מקום לנושא מיוחד. הצער שהיה דרך כל המאורעות - בחלק השני של הלימוד נראה איך מתחילה תקופה קשה מאד של הגלות, הגלות אחרי יציאת מצרים, הגלות ממש - חזרה דווקא באותו זמן: חורבן בית ראשון. וליתר דיוק: אף על פי שהיתה הצהרת כורש, שהיתה להם אפשרות לחזור לארץ ישראל ולשים קץ להתחלת הגלות של גלות בבל - לא רצו, הרוב לא רצה, נשארו בפרס.[21] והגלות של חורבן בית שני זה רק חזרה של אותו "ויהי" שהתחילה דווקא בימי אחשורוש. זהו ההגדרה של יהדות בבל. יהדות בבל זה הסמל של הגלות, של הגולה, וזה מתחיל דווקא בחורבן בית ראשון. מה שקרה אחרי חורבן בית שני - גלות אדום וערב - זה רק נוסף לגלות בבל.

תום המלכות

ולכן אפשר להסביר את זה ככה: מה זה הצער של לשון "ויהי"? זה מה שקרה לאסתר המלכה. כי [הצער התהווה] דרך אסתר המלכה שהצילה את היהודים. אבל באיזה מחיר? עזבה את ישראל. ואסתר המלכה זה לאו דווקא אסתר – אישה, יהודייה אחת - וזה, זה כבר כשלעצמו חמור. התלמוד מסביר איך אסתר המלכה הייתה יכולה להיות אשת מלך גוי. יש הסבר של התלמוד – זה לא נושא שלנו – היא הייתה "קרקע עולם" (סנהדרין, עד, ב). זאת אומרת, יש איזו מגמה, לפי המשמעות העמוקה של ההיסטוריה, שהיה צריך להציל את עם ישראל דרך אסתר המלכה, דרך מה שקרה לאסתר המלכה ואחשורוש. יש הסבר, שלאמיתו של דבר לא הייתה אסתר עצמה, זה היה גולם בדמות אסתר שהיה אצל אחשורוש. אבל זה דבר אחר. זה ידוע. (זוהר, דברים, רעו, א). אבל מכל מקום, זה ההסבר שאני מציע לכם: "ויהי" לשון צער - זה פרשת אסתר. ולכן ההגדרה של המגילה זה 'מגילת אסתר' ולא 'מגילת אחשורוש' ולא 'מגילת המן', ולא 'מגילת מרדכי'. זה 'מגילת אסתר'.

אז 'מגילת אסתר', שוב, זה היה נס של אסתר המלכה, אבל זה האסון של עזיבת המלכות מישראל. כי דרך אסתר המלכה, המלכות עוזבת את ישראל ונכנסת אצל הגויים עד ימות המשיח. והייתה מלכות בבל, עכשיו מלכות פרס, ואחר כך מלכות מדי ויוון, אדום, ורק המלכות החמישית תהיה מלכות המשיח.[ח]

אף על פי שאסתר אינה שייכת לשבט יהודה, למלכות בית דוד, היא שייכת לַמלכות: דרך מלכות בית יוסף – יוסף ובנימין. היא שייכת לשבט בנימין. יוסף ובנימין זה הזרם של משיח בן יוסף, יהודה זה משיח בן דוד. מכל מקום - יוסף מלך, יהודה מלך. ואנחנו לומדים בנושאים אחרים: יש קודם כל משיח בן יוסף, זה מלכות. ואף על פי שזה מלכות בזעיר אנפין כלפי בית דוד, משיח בן יוסף זה מלכות. משיח בן דוד זה מלכות המשיח. פשוטו כמשמעו. ולכן המלכות עוזבת את עם ישראל, והגויים יורשים את המלכות של עם ישראל.

ופעם הסברתי את זה ככה. אין לנו סמך על זה, מכיוון שאנחנו חיים את המאורעות האלו. אנחנו חיים בתקופה שיש לה משמעות לגבי אותו נושא: שהמלכות מתחילה לעזוב את אומות העולם. מאז מלחמת העולם הראשונה אנחנו רואים שהשושלת של המלכים אצל הגויים מתחילה להיפסק. זה מתחיל באותה תקופה של הצהרת בלפור. מה שמאפיין את הנושא הזה באופן – אפשר לומר – נפלא, ששושלת כוש (אתיופיה) היו מגדירים את עצמם הארי של יהודה. זוכרים את זה? עכשיו התחלנו לשכוח את כל זה. והם היו אומרים ש"הם המלכים של ישראל האמיתיים דרך מלכות שבא". זה מלכות דוד, שלמה, אַמֵדה, והסמל שלו היה הארי של יהודה.[ט] ומה שיותר מרשים אולי זה השושלת של פרס שנפסקה,[י] ואיטליה, יוון. טוב, ספרדים זה יוצא מן הכלל, הפסיקה וחזרה. והמלכות שהייתה אחרונה זה אנגליה. אז נחכה ונראה.

וזה ידוע, שלפי ההלכה כשרואים מלך של הגויים אומרים ברכה. כי יש איזה צל, איזה רמז של מלכות ישראל, שנכנסה אצל הגויים מאז התחילה התקופה של הגלות. זה מובן? זה נושא בפני עצמו, אבל זה חשוב להזכיר את זה.

אז הכל מתחיל לחזור לישראל עד שתגיע תקופה של מלכות ישראל, פשוטו כמשמעו, במהרה בימינו. נראה ונחיה[יא]. אז זה העניין של מגילת אסתר.

תום הנבואה

אבל בכל זאת, מצאו בתלמוד רמז אחר לגמרי שאני רוצה להזכיר. בתלמוד (חולין, קלט, ב) שאלו את חכמי ישראל: "אסתר מן התורה מניין?" - רמז לאסתר מן התורה מניין? - "אמר להו" - הרב השיב להם - "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים" (דברים לא, יח). מה המשמעות של אותו רמז? יש באותו דף בגמרא: "משה מן התורה מניין? המן מן התורה מניין? המן העץ הזה. ואסתר מן התורה מניין? הסתר אסתיר" פני מהם ביום ההוא".

אז נראה איזה אסון קרה פה. אבל דרך הדרש הזה אנחנו רואים שהמילה 'אסתר', אף על פי שהמשמעות העברית היא לשון נסתר, ולכן יש מקום לאותה דרשה - הסתר אסתיר – זה דומה מאוד - הדרשה אינה באה על המילה הראשונה "הסתר", אלא על המילה השנייה "אסתיר". "וקרינן אסתר" - ויש פה רמז כי המילה אסתר זו מילה פרסית, זו לא מילה עברית, ולכן אין כאן "משחק מילים" גרידא. צריך להבין מה ראו חכמי הגמרא להבהיר לנו שיש רמז לאותו אסון שנרמז במילה "ויהי" דווקא באותו פסוק "הסתר אסתיר פני ביום ההוא".

התשובה היא – מיד נקרא מה הסביר ה'תורה תמימה' - אבל התשובה היא: סיום הנבואה.

וסיום הנבואה יש לה כמה סיבות: אנחנו לומדים דרך ספר הכוזרי - אין נבואה אלא בארץ ישראל, או קשורה לישראל - וכשעם ישראל יושב על ארצו. מכיוון שפה - איזה עידן שונה לגמרי. מאדם הראשון דרך האבות ועד חורבן בית ראשון הייתה נבואה בעולם. ופה יש לשון כפול - "הסתר אסתיר"-. אז יש שתי מדרגות, ואפשר ללמוד את הנושא הזה בקבלה כמובן, אבל [גם] בתורת הנגלה – בעיקר אצל הרב נחמן מברסלב שמסביר את אותם הדברים במשמעות הנגלה של הדברים: יש הסתרה, ויש הסתרה בתוך הסתרה. "אסתיר פני מהם" – זו הסתרת פנים. אבל "הסתר אסתיר" – זו הסתרה בתוך הסתרה. אומרים את זה בלשון הקבלה: "הסתרה בגו הסתרה". בתוך.

כדי להסביר את הנושא: מאז מעשה בראשית יש הסתר פנים בעולם. כדי שתהיה בחירה לאדם צריך שהבורא יסתתר דרך המסווה של הטבע. ולכן נקרא "אלהים" ,בגימטריה הטבע. אבל [עדיין] יש נבואה, יש גילוי שכינה – והמצב הכללי זה הסתר פנים. וזה מסביר למה בני אדם הלכו בכיוון העבודה זרה, מכיוון שיש הסתר פנים. אבל יש גלוי שכינה דרך הנבואה ודרך כל המדרגות של הנבואה: רוח הקודש, נבואה והגילוי שכינה ממש. למשל בדור יציאת מצרים. זה דור מיוחד, זה דור בפני עצמו. גילוי שכינה: עד שנגלה עליהם הקב"ה במעמד הר סיני. וכשיש גילוי נבואה או גילוי שכינה - אין מקום לבחירה לאדם. זה צריך לזכור תמיד: אנחנו חיים בתקופה של העולם שהתחילה בסיום הנבואה. וכשיש העובדה, המציאות של נבואה, של גילוי – אין בחירה.

אז ההסתר פנים הקדמון ממעשה בראשית – בין שאר הסיבות לפי הנושא שלנו – זה כדי שתהיה בחירה לאדם. האל קורא את עצמו: "אל מסתתר בשפריר[22]" – "אל מסתתר", כדי שתהיה בחירה לאדם. אבל יש לנו אִמרה בשם הנבואה (דברים, לא, יח) על גילוי שכינה בעולם של הסתר פנים: יש גילוי, וכשהגילוי הזה של הנבואה מסתיים אז זה הסתרה בתוך הסתרה. וכשיש הסתרה בתוך הסתרה, שוכחים. ההסתרה עצמה – שוכחים אותה. כשמרגישים שיש איזה חיסרון, אז מרגישים החיסרון בהרגשה שלילית. אבל ההרגשה שלילית מביאה למשהו חיובי: יודעים שחסר משהו, לכן יש מקום לאמונה. אבל כשלא מרגישים בחסרון, גם האמונה מסתלקת. שוכחים שהיה משהו שחסר. זה מובן? ולכן יש עידוד לאמונה בכל התקופה של גילוי הנבואה של גילוי השכינה. וכשדווקא אותה תקופה מסתיימת, אין נבואה בעולם - מכיוון שעם ישראל נמצא בגלות, חורבן בית המקדש וכן הלאה - אז גם הדבר הזה שהיה פעם גָלוי – נשכח. ודרך זה נשכחה גם כן אותה הרגשה של החיסרון עצמו. זהו ההסבר של הרב נחמן מברסלב.

לכן אנחנו רואים שלפי הפסוק שלנו: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – זה מצב לא נורמלי, לא טבעי. המצב הנורמלי, הטבעי, זה הסתר פנים. אבל המצב הלא טבעי זה הסתרה בתוך הסתרה.

ואנחנו רואים את זה בשני דברים: עונש – זה עונש על מה? זה מה שאומר הפסוק: "כי פנה אל אלהים אחרים". זה כבר ההגדרה של התלמוד למה שקורה בגלות,[יב] במסכת כתובות (ק, י): "כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה". כאילו פונה לאלוהים אחרים. ובאותה גמרא ההסבר הוא הפסוק על דוד המלך: "לך, עבוד אלוהים אחרים". מכיוון שרצו לגרשו מנחלת ה' – מארץ ישראל – הוא אומר: זה כאילו אמרו לי "לך עבוד אלוהים אחרים". ולכן פה יש עונש, וזהו האסון: "ויהי" במלוא המובן, לשון צער, זה סיום של אותה תקופה של ברכה שהייתה נבואה בעולם, שהיה גילוי שכינה בעולם. ושוב אנחנו חיים בעולם אחר לגמרי.

חלומות של צדיקים

חוץ מהמקרים של ניסים גלויים וניסים נסתרים שרק אנשי רוח הקודש מרגישים בזה. ירדנו ממדרגה למדרגה. ממה שדומה, למה שדומה למה שהיה. ההרגשה של הצדיק שנמצא פה, ומסביב לאותה האווירה של הצדיק - יש מה שדומה להרגשה של רוח הקודש ושל גילוי שכינה.

כל הביטויים על זה שאנחנו לומדים במקורות, היה להם משמעות פשוטו כמשמעו באותה תקופה של גילוי שכינה. אבל בתקופה שלנו זה כאילו. כאילו מאמינים בזה, בלי להאמין, מכיוון שאין לנו ניסיון בזה.

אני רוצה להזכיר פה הסבר של המהר"ל מפראג על מה שאומרת הגמרא : "הכל מן השמים חוץ מיראת שמים". ומה הפסוק? "ועתה ישראל מה ה' א' שואל מעמך כי אם ליראה את ה'" (דברים, י, יב). ההסבר של הגמרא (ברכות, לג, ב) פשוט לגמרי: מכיוון שהכול ניתן מלמעלה למטה, מה שהקב"ה שואל מעמך זה מה ששייך לך, ושרק אתה יכול לתת לו: זה יראת שמים. ולכן הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים. העיקרון פשוט מאד. והגמרא שואלת : "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?!" - זאת אומרת: והאם יראת שמים זה דבר קטן? כשהפסוק אומר: "כי אם ליראה אותו". והגמרא משיבה: "הן, לגבי משה זה דבר קטן". זאת אומרת, כלפי משה יראת שמים זה דבר קטן, ולכן הוא יכול להגיד לעם ישראל "כי אם ליראה אותו", כאילו זה סתם. וההסבר הרגיל זה הענווה של משה רבינו. מכיוון שיש לו את הערך הזה, המידה הזו של יראת שמים בגלל שהוא עניו, אז הוא יכול לומר: זה דבר קטן. אבל אצל סתם בני אדם, אצל סתם 'עמך' ישראל - זה דבר גדול מאוד יראת שמים. מכיוון שהוא עניו הוא לא רואה את הקושי, את החומרה שבדבר. וזה ההסבר הרגיל.

אבל משה לא היה רק עניו. היה חכם. והוא היה יודע שאצלו זה היה דבר קטן, אבל אצל סתם בני אדם זה לא דבר קל. ולכן זה לא מספיק, ההסבר אינו מספיק. ולכן אני הסברתי פעם את זה כך: יש שתי משמעויות למילה "לגבי משה". "לגבי משה" – זה כלפי משה. אבל "לגבי משה" אפשר [גם] להבין על יד משה: כשמשה נמצא, אז יראת שמים זה דבר קטן. אם אתה נמצא על יד משה, אז זה דבר קטן, וכשמשה מסתלק אז זה דבר גדול. זה מה שרמזתי מקודם: שיש לנו דוגמא של דוגמא, של רמז של רמז, של צל של צל של העניין הזה של גילוי שכינה, נבואה, רוח הקודש - אצל הצדיקים בכל דור ודור. ולכן זה לא לחינם שדווקא החסידים היו מבינים את הדבר הזה: הגדלות שבנוכחות של הצדיק. על יד הצדיק הכול יותר קל. הערכים הם יותר קלים. אין ספקות. כשיש צדיק פה, אי אפשר להתווכח. רואים. יש מישהו. אף על פי שלא מבינים, מרגישים בזה. טוב, זה מובן, כן?

ולכן זה ההסבר של "הסתרה בתוך הסתרה". והנה איך ה'תורה תמימה' מסביר את זה (פירושו על דברים, לא, יח):

"כמה פירושים וביאורים ורמזים נאמרו בביאור אגדה זו. ולי נראה פשוט עפ"י הדרשה הבאה : 'אסתיר פני ביום ההוא' – אמר הקב"ה: 'אף על פי שהסתרתי פני מהם, בחלום אדבר בו' (חגיגה, ה, ב)".

והדרשה היא לכאורה פשוטה: יש הסתר פנים של בחינת הנבואה, אבל בכל זאת בחלום אדבר בו. וזה הקשר שמסביר ה'תורה תמימה', וזה פירוש עמוק מאוד, בין הגילוי והנס הנסתר - דרך החלום של מרדכי. דרך החלומות יש משהו שדומה לנבואה עצמה, והצלת היהודים באה דרך החלום, אף על פי שהייתה הסתרת פנים. וזה ההסבר של ה'תורה תמימה': "בחלום אדבר בו – ופרש"י – ביום ההוא קדייק – ביום ולא בלילה" - לפי דיוק בפסוק. בלילה יש משהו שדומה קצת לגילוי השכינה וזה נקרא 'חלום'. החלום של בעל רוח הקודש כמובן. לא החלום של חולה חלום.

ואנחנו רואים שכל הגילוי הזה של הנס, של אסתר המלכה, בא דרך החלום של מרדכי. "שמראים לו חלום כדי שיתפלל על הדבר". זה קצת הסבר מוסרי, אבל בכל זאת נקבל. שמראים לו חלום כדי שיתפלל על דבר? לא. זה שייך לעניין, מכיוון שמרדכי חלם, אז סוף סוף אסתר המלכה ביקשה - והיא קבלה את זה - מהיהודים שיתפללו. והנס, אולי - זה שהתפללו. אולי. פה קבלו לעבוד על עצמם. אולי זה התחלת הנס.

נמשיך בדברי ה'תורה תמימה':

"ורצה לומר – דכשעתידה לבוא איזה גזירה וצרה חלילה, מראה הקב"ה את הדבר למי שראוי בחלום הלילה כדי שיתפלל ותתבטל הגזירה. והנה איתא במדרשים על הפסוק באסתר "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" מאין ידע? בעל החלום הגיד לו [והובא בפרש"י שם] וזהו ששאלו : אסתר מן התורה מניין? כלומר עניין אסתר ומקריה – שיודיע הקב"ה דבר גזירה בחלום כדי שיתפללו – איפה רמוז בתורה? והשיב רב מתנה : "ואנכי הסתר אסתיר" וצ"ל וגומר שסמך על יתר לשון הפסוק "ביום ההוא", וע"פ הדרשה על אותו הלשון "בחלום אדבר בו" וכמש"כ ויען כי עיקר המגילה נקראת על שם אסתר ולכן תלו השאלה על שמה ואף רב מתנה כיון להשיבם בערך לשון נופל על לשון הסתר אסתיר, ודו"ק".

"ודו"ק" – על מה הוסיף דו"ק? אתם יודעים את המשמעות של המילה דו"ק? בישיבות אומרים: "דרוש ותמצא קל". אני למדתי כשהייתי בתלמוד תורה: "דרוש וקבל שכר". ולכן הוא רומז שיש עוד סוד בדבר. כי הוא נתן לנו הסבר נפלא: אף על פי שיש הסתרת פנים, זה רק ביום, כפי שאומר הפסוק. בלילה יש אפשרות של חלום, וזה מציל את הקהילה. כאילו נביא בא, הגיע והסביר להם מה לעשות כדי לצאת מאותה צרה. והוא מוסיף "ודו"ק". מה יש לדייק? לפי מה שלמדנו, יש רמז יותר ישיר בין המילה אסתר - אף על פי שהיא פרסית - והמילה "הסתר אסתיר" של הפסוק בעברית. זאת אומרת, הוא רמז את זה ה'תורה תמימה': "לשון נופל על לשון". אבל אנחנו לא מבינים שלשון נופל על לשון מעברית לפרסית, ומפרסית לעברית![יג]

ויש עוד דוגמא בנושא אחר: "פורים כפורים.– זה דרשה עמוקה מאוד - מה הקשר בין פורים לכפורים? אבל כפורים זה מילה עברית, "פורים" זה מילה פרסית. ומה זה לשון נופל על לשון? זה לא סתם, יש משהו יותר עמוק. לכן לפי הלימוד שלנו פה צריך להבין את זה כך : "הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – המשמעות הכללית זה סיום הנבואה. גמרנו! אין שום גלוי שכינה.

ודווקא מגילת אסתר זה תקופת סיום הנבואה. ולכן – וזה נושא אחר – השם המפורש נעלם במגילה. אין שום רמז מפורש במגילה לקב"ה. וזה גם נושא בפני עצמו, כפי שאמרתי. זה ספר בתנ"ך שאין שום זכר לקב"ה, כאילו יצא מבית מדרשו של הקיבוץ המאוחד!

אז זה מה שצריך להיות : "ויהי" של הפסוק הראשון זה הצרה גדולה ביותר, זה הצער הגדול ביותר.[23] דרך אסתר המלכה המלכות עוזבת את עם ישראל, ויתר על כן סיום הנבואה: הסתרה בתוך הסתרה.– זה מה שרציתי להציע לכם בעניין זה.

ובאותו נושא, באותו הקשר, מכיוון שרמזתי לעניין שאין שם המפורש מתגלה במקרא הזה, אנחנו יודעים שבעילום שם יש כמה ראשי תיבות וסופי תיבות בסדר זה או אחר בכמה פסוקים. ויש מקור מיוחד שהוא בפרק ד', פסוק יד' : "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות".[יד]

אז אנחנו רגילים למצוא באותו פסוק את הרמז - איך אומרים? לא גילוי שכינה – אלא התגלות של ההשגחה בהיסטוריה "ממקום אחר". אבל בכל זאת, אני זוכר שפעם למדתי את זה.– הביטוי הזה: "ממקום אחר" – הוא קצת קשה. זה לרמוז לקב"ה.[טו] והביטוי "ממקום אחר" הוא לא מתאים, כי "מקום אחר" זה הולך לכיוון של הסטרא אחרא. זה דרש קשה מאוד. אף על פי שהמילה 'מקום' היא שייכת לקב"ה, אבל הביטוי "מקום אחר" זה מקום אחר! ויותר מזה: אם ההשגחה באה מהקב"ה ממקום אחר, התוצאה זה אסון : "את ובית אביך תאבדו". תפסתם את זה? השאלה מובנת?

ולכן אני מציע את ההסבר הזה: זה קשור למה שמגבילים את השמחה של פורים "עד דלא ידע", שצריך לשתות יין "עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן" (מגילה, ז, ב). "ברוך מרדכי" - זה מצד הקדושה. "ארור המן" – זה מצד הסטרא אחרא. אז מה הוא רוצה לומר? יש כאן שני דברים חשובים: קודם כל אנחנו רגילים לדעת שיש יהודים תמימים, שחושבים בכנות שצריך להשתכר בפורים כקוף. איך אומרים בעברית? כחזיר. ואנשים בעלי מידות! מה קורה? קרנבל או פורים? אז צריך להבין את הפשט: "עד דלא ידע" – ולא עד בכלל.

פה יש ניסיון, מבחן עמוק מאוד של כל עניין היין: החטא נכנס לעולם דרך עץ הדעת טוב ורע. "המן" מן התורה מניין? "המן העץ" (חולין, קלט, ב) - עץ הדעת טוב ורע.. ואחר כך אנחנו רואים מה קרה לנוח אחרי המבול, מה שהתורה מספרת על איך כל ההיסטוריה מתחדשת: כרם, יין, שכרות. ופה יש מבחן. כי היין נותן את הערבוב בין טוב ורע. אז להגיע עד אותו גבול, ולהסתפק בזה. זאת אומרת, המצווה היא כפולה: קודם כל להיות בשמחה של היין. זה מצווה, חובה. אבל אחר כך להסתפק בגבול. וזה קשה מאוד. עד דלא ידע, ולא יותר. זה הדבר הראשון.

ובכל לימוד הלכה בנושא של היין של פורים יתכן שיש איזה סתירה עם ההלכה: שאסור להגיע למצב כזה, ודווקא בפורים... אף על פי שיש דעות אחרות שדווקא ביום פורים אפשר להיות כבהמות. טוב, זה דעה "אחרת"...

ונחזור לנושא שלנו. אם אסתר המלכה מחליטה לדבר עם אחשורוש, עם כל הקושי שיש בדבר, עם כל הפחד שלה להציל את העם שלה, אז זה בסדר - ההשגחה תהיה בדרך הישרה. ואם לאו - אז זה בא דרך המן, "ממקום אחר". תפסתם את הדיוק? ואני רוצה לתת הסבר פשוט מאוד בעניין. יש מדרש שמוסר לנו: "אם אתם תחזרו למוטב – טוב, ואם לאו - אני שולח לכם מלך קשה כהמן והוא יחזיר אתכם" (סנהדרין, צז, ב). זוכרים את המדרש הזה? אז זהו העניין: אם זה בא דרך מרדכי, זה בסדר גמור – "ברוך מרדכי". ואם לאו, אז זה בא מ"מקום אחר", אז מגיעים לאותו בלבול של "ברוך המן" חס ושלום. וזה מה שאמר הפסוק: "ואת ובית אביך תאבדו". מכיוון שאם זה דרך המן, אז אוי ואבוי על אסתר, על מרדכי, על כל המנהיגות. זה מה שרציתי לציין בנושא. ואני חושב שהגענו ועברנו את השעה.

הערות

[א] יתכן שיש כאן תהליך נוסף שמייצגת אסתר. הצלתה של אסתר את היהודים במקביל לאבדתה, מקבילה לתהליך היציאה לגלות: אמנם בניגוד לעמים אחרים שנכבשו, עם ישראל ניצל ביציאתו לגלות, אך המלכות אבדה ממנו ועוברת באופן מקיף מעם ישראל אל הגויים (אף שנותרה לעם ישראל השפעה על המלכות דרך ההשפעה ההדדית שנוצרה בינם ובין הגויים בגלויות השונות).

[ב] להרחבה והעמקה בנושא, ראו בשיעוריו של מניטו על שערי אורה, ספירת גבורה, שיעור 75: "המלך הוא בבחינת השר למטה. זה ידוע. האישיות שלו היא אישיות פרטית, אבל היא מייצגת את הכלל. כמו ישראל - יש העניין של 'נשמה כוללת.' כל אחד ואחד יש לו נשמה פרטית, אבל יש אנשים, נפשות שיש להם נשמה כוללת, יותר משאר הנפשות. והנשמה הכי כוללת היא נשמתו של המשיח. ויש הביטוי הזה: אלוהי האלוהים ואדוני האדונים מלך מלכי המלכים. הקב"ה הוא מלך של מלכי המלכים. 'מלכי המלכים' - זה השרים. והמלכים זה המלכים למטה אז הוא מלך מלכי המלכים. המלכים זה מלכים בשר ודם, כן? והם שייכים לאלקות, המלכים של אומות העולם. שייכים לאלקות של השרים שלהם. זה ידוע, זה הלכה. וכשרואים איזה מלך, צריך לומר ברכה. "אשר חלק מכבודו לבשר ודם" כשרואים מלך של ישראל: "אשר חלק מכבודו ליראיו." אבל המלכים של הגויים זה "לבשם ודם" גם אם הוא נשיא, הוא בבחינת מלך. הוא מייצג את השר של האומה."

[ג] בשיעורים אחרים, מניטו מדבר על ישראל כתמצית האנושות, בין אם כנושאת הזהות של אדם הראשון, ובין אם כנושאת הזהות של כלל האומות לאחר דור הפלגה. ראו למשל בשיעורים 'להתחיל מבראשית' שיעור 1: "אחרי עבר זה הייתה התקופה שאנחנו קוראים לזה 'דור הפלגה', של התפלגות אומות העולם. עד כאן – האדם היה אחד, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים (בראשית יא א), האוניברסליות הייתה אמיתית. אחרי העניין של מגדל בבל זה התפלג, ואנחנו מוצאים 'אומות העולם'. וכל אומה ואומה זה צורה מיוחדת להיות אדם. אבל עבר היה הדור האחרון של האדם הכולל, של האדם השלם, שהוא 'כל האדם'. אם כן, מאותה תקופה - מפלג והלאה – יש שבעים אומות העולם, כל אומות העולם. ומחוץ לאומות העולם – שכל אומה ואומה זה צורה אחרת להיות אדם - יש אדם מיוחד שנשאר בו את הזהות של אדם הראשון, דרך שושלת של שם, זה הזהות של עבר, שהוא האדם האמיתי והכולל."

וראו עוד על הקשר המהותי בין ישראל לעמים בספר סוד מדרש התולדות, כרך 2, בפרק 'ירידה לצורך עלייה': "הברכה שאנו מברכים בכל יום בתחילת תפילת שחרית ״אשר בחר בנו מכל העמים״. הפשט הרגיל הוא שה׳ בחר בנו כעם מכל העמים, אולם אפשר גם להסביר שהקב״ה לקח מעט מכל עם מבין אומות העולם ויצר מכך את עם ישראל".

[ד] מניטו החשיב מאוד את השפה בתור אמצעי המבטא זהויות של אדם ואומה. במהלך השיעור, בדברו על העברת המלכות מישראל לאומה הפרסית, יתכן והוא רומז על האופן שבו העברת המלכות מתבטאת גם במעבר של השפה - מעברית לפרסית - בביטוי 'הסתר אסתיר': "יש רמז יותר ישיר בין המילה אסתר - אף על פי שהיא פרסית - והמילה "הסתר אסתיר" של הפסוק בעברית. זאת אומרת, הוא רמז את זה התורה תמימה - לשון נופל על לשון. אבל אנחנו לא מבינים שלשון נופל על לשון מעברית לפרסית ומפרסית לעברית". וראו בהקשר זה גם דברי רמ"ק, פרשת לך לך, שער ו, סימן ב, שערך "שפה" בגימטריא זהה לזה של "שכינה".

[ה] הדברים הבאים נרמזים בשיעור, וראינו צורך להעמיק בהם כדי להשלים את ההסבר על השינוי התפיסתי שחל בעם ישראל לאחר הפסק הנבואה. בשיעוריו על מתן תורה, שנמצאים באתר מכון מניטו, מניטו מרחיב על הנושא: "הכוונה של הגמרא היא אחרת: מה שקרה בימי אסתר, בימי אחשוורוש זה הפסק גילוי הנבואה, וההכרח שבא מגילוי הנבואה זה נרמז באותו פסוק: "הסתר אסתיר פני מכם". הסתרת פנים של הקב"ה נותן בחירה לאדם. זה מובן? אע"פ שאותה הסתרת פנים, מבחינת הסתרה שבתוך הסתרה זה עונש. אני רוצה אח"כ להסביר קצת יותר. אע"פ שלפי הפשט של אותו פסוק: "הסתר אסתיר פני מכם" – זה עונש, מכל מקום מזה, מתוך זה אנחנו לומדים כי הסתרת פנים של הקב"ה נותן בסיס לבחירה של האדם. כי כשיש התגלות אין בחירה. ולכן כשיש הסתרת פנים יש בחירה.

ולכן אותה הסתרת פנים התחילה בימי אחשוורוש, בימי אסתר, ואע"פ כן קיבלו את התורה. קיבלו אותה מאהבה, והסימן שקיבלו – קריאת המגילה, ולכן לפי ההלכה קריאת המגילה זה מצווה לא פחות חשובה מקריאת התורה. כי קריאת המגילה זה דווקא ההוכחה שקיבלנו את התורה. ולכן כל הדינים של קריאת התורה, אותם הדינים שייכים לקריאת המגילה.

אז אני חוזר על העניין שנגעתי בו: מאז בריאת העולם יש הסתרת פנים, אלא – יש נבואה. ולכן בתקופה של הנבואה, אע"פ שיש הסתרת פנים – יש גילוי שכינה. ולכן אין כל כך בחירה לאדם כלפי הקב"ה. אלא רק אם הוא מסתיר פניו מבחינת הסתרה בתוך הסתרה. כשיש הסתרה בתוך הסתרה – אז זה קללה לעולם, זה הפסקת הנבואה. זה מובן? בתקופה של הנבואה היתה תקופה של התגלות השכינה. אבל בתקופה של הגלות - יש גלות של השכינה. גילוי שכינה – זה הגאולה, זה סוף הגלות. וגלות – זה הסתרת השכינה, זה גלות השכינה. אבל מכל מקום, ההתמדה של עם ישראל בנאמנותו לתורה אחרי הפסקת הנבואה – זה ההוכחה שברצונם, במעמד הר סיני, קיבלו את התורה".

[ו] ראו בשיעוריו של מניטו על 'שערי אורה', שקובצו תחת הכותרות ביוטיוב: 'השם הפרטי – סוד הגורל', ו'סוד השמיטה': קהל: אז יוצא שהבחירה החופשית היא תחום מאד מסוים. מניטו: בתוך אותו תכנית של כל אחד. בעל כרחך אתה מי שאתה. בעל כרחך! כן. אבל בתוך התכנית הזו אתה חופשי להיות צדיק או רשע. לתקן או לקלקל, חלילה. זה מובן. אי אפשר להיות מישהו אחר ממה שאתה! זה בעל כרחך. זה משנה מפורשת[ו]: "כל הנבראים נבראו בדעתן בצביונם, בקומתן" וכן הלאה. וזה אשליה! לחשוב על הבחירה מחוץ לגזירת הבורא. בעל כרחך נולדת כפי שנולדת! וזה דווקא מן המידות הטובות של הצדיק להכיר בזה, להסכים עם זה, להיות הבן של האב שלו. "כבד את אביך ואת אמך"[ו]! להסכים בזה. יש סוד למה כל אחד נולד, במשפחה שהוא נולד. זה גזירה מן השמים להסכים בזה. זה המצווה הראשונה של "כבד את אביך ואת אמך". זה מובן?"

"אז - קיבלת איזה גורל, ובתוך הממדים של אותו גורל יש לך בחירה לטוב ולרע. את אותה בחירה - היא מוגבלת, כפי שאתה אמרת, היא מוגבלת דווקא באותו גורל שאתה מקבל בשעת הלידה" [...] "דע מה למעלה ממך - זה המעשים של הבריות שגורמות - אם זה כוח הרחמים, או כוח הדין שמכריע. צריך לזכור את זה כל פעם. לזמן מסוים. אחר כך - יש תקופות. ואחר-כך זה רצון הבורא שפועל. "וריחמתי את אשר ארחם" מקור וחנתי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם זה סוד השמיטה. דהיינו - הרשות נתונה בשש שנים. אבל בשנה השביעית, בעל כורחך, זה שבת לה.' רצון הבורא מתגשם סופסוף. ולכן יש תקופה שהכל לפי הזכות, מלמטה למעלה. אבל סופסוף רצון הבורא יתקיים. זה מובן, למדנו את זה בצורות שונות. [...] בסוף הפרקי אבות יש משנה כזו: "הכל צפוי והרשות נתונה" הרשות נתונה, עד זמן קצוב. אבל הכל צפוי. זה עניין של ה... הבריאה מקבלת, אוכלת, ממה שעשתה. ולכן האושר שלה תלוי בה. אבל בכל זאת רצון הבורא שברא כדי להיטיב לבריותיו - יתקיים, לבסוף. איך זה יתקיים? זה תלוי לפי הזכות של המעשים".

[ז] ר' ברוך לוי אפשטיין מפינסק.

[ח] ראו בהרחבה בשיעורי מניטו על חנוכה.

[ט] השושלת הסולומונית, היו שושלת של קיסרים אתיופיים ששלטו באתיופיה מהמאה ה-13 ועד המאה ה20. עמדה ציון, אותו מזכיר מניטו, היה מהבולטים והחזקים שבהם. שושלת הסולומנים טוענים שמוצאם משלמה המלך ומלכת שבא, דרך שושלת מנליק.

[י] הכוונה למהפכה האיראנית שהתרחשה בשנת 1979, שלאחריה עלה לשלטון האייתוללה חומייני.

.

[יג] "לשון נופל על לשון" הוא צירוף לשוני שבו מילים הן בעלות הגייה דומה, אך משמעותן שונה ולעיתים אף סותרת אחת את השנייה (רש"י משתמש בכך לעיתים קרובות).

[יד] כוונתו שניתן לאתר בכמה פסוקים את שמות הקב"ה (שם הויה ושמות נוספים) דרך ראשי או סופי התיבות שלהם. כלומר שם ה' מתעלם, מכוסה, בפסוקים הללו. אולם, מניטו מוסיף, קיים מקרה ייחודי של התעלמות בפסוקים: "ממקום אחר". במקרה הייחודי הזה עוסק מניטו בקטע הבא.

[טו] 'מקום' בערכו המספרי (186) הוא שם הויה בהכאה (י' פעמים יו"ד, ה' פעמים ה"א, ו' פעמים וא"ו, ושוב ה' פעמים ה"א). פרט לכך, בספרות חז"ל הביטוי 'מקום' מיוחס לקב"ה ("בין אדם למקום"), כפי שמסביר הרב בהמשך.

[1] המושג 'מקרא' בדברי מניטו כוונתו לגילוי משמעות ההיסטוריה לפי הבורא, כפי שהדבר משתקף בסיפורים שמספר התנ"ך כולו. ב'כי מציון' על פרשת בא, מניטו כתב על כך: "עלינו להפנים שהחוקים והמצוות הם רק ממד אחד של התורה. אך הנבואה העברית היא קודם כל גילוי משמעות ההיסטוריה בראיית הבורא. ולכן 'הסיפורים ההיסטוריים' שבתורה, הנקראים בפי חז"ל 'מקרא', הם בעצמם תורה. הנושא נדון בסוגיה חשובה בתלמוד הבבלי (ברכות ה, א): "אמר רבי לוי בר חמא, אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (שמות כד, יב): 'וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם'? 'לֻחֹת' – אלו עשרת הדברות, 'תּוֹרָה' – זו מקרא, 'וְהַמִּצְוָה' – זו משנה, 'אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי' – אלו נביאים וכתובים, 'לְהוֹרֹתָם' – זה תלמוד. מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני". היה ראוי ללמוד את הסוגיה כולה, אך כאן נבאר רק שתי נקודות: א. "תורה – זו מקרא". במקרא משולבים יחד הסיפור המקראי ותיאור נתינת המצוות לישראל. ב. "והמצווה – זו משנה". אלו הן המצוות הנלמדות הלכה למעשה במשנה ובתלמוד."

[2] על משמעות הדמויות בסיפורי התנ"ך כמייצגות זהות כללית בעם ישראל, ראו בסוד מדרש ההפכים 'בין מיתוס למדרש'.

[3] דיון נרחב על ההבדל בין שני סוגי המלכויות הללו, ניתן למצוא בספר 'המספד למשיח', ובשל"ה על פרשות 'וישב, מקץ, ויגש', אותיות כג , מו-מח.

[4] הרמ"ק בפירושו 'אור יקר' על הזוהר, פרשת לך לך , שער ב סימן ו (כרך שנמצא בספרייתו של מניטו) : "והענין הוא כי מדת המלכות היא מדה עשירית סוף כל האצילות תקרא שכינה וביאור מלה זו הוא מלשון השוכן אתם והענין כי מה שיאיר וישכון עם ישראל בתחתונים מהאלהות הקדוש והטהור יקרא שכינה בענין שלא יצדק מלת שכינה במדה זו בכל בחינותיה רק בפאת בחינתה השוכנת בתחתונים תקרא שכינה".

[5] ראו על כך בהרחבה ב'אור יקר' בהערות הבאות, ובשל"ה פרשת בא, אותיות יג, ו, טז (הוצאת יד רמ"ה), ובשיעורי מניטו על שערי אורה, שיעורים 33 ו-37: "בגלות השכינה מתכסה עם כל אותם מלבושים וכנפים, זה התוקף של השרים שישראל משעובדים תחת השפעה של כל שר ושר, ומקבל רק דרך מה שהאומה של אותו שר נותנת לישראל [...] כפי שצינתי כבר, והרב רמז את זה בשעורים הקודמים, כי בגלות, עם ישראל מקבל רק חלק שנותן אותו שר של אותה מדינה. למדנו את זה כשלמדנו שמסוכן להתפלל בכוונות בחוץ לארץ, כי השפע בא לשרים, והם לא נותנים את החלק הראוי לעם ישראל".

[6] ראה בהערה הבאה, וכן בפרקי אבות, ו, ז: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" – פשטם של דברים מלמד שסיפור אסתר קשור להבאת גאולה לעולם.

וראה בספרו של הרמ"ק 'אור יקר' על פרשת וישב: "וכיוצא אסתר אם מצאתי חן בעיני המלך וכו' והטעם כי יתלבש המדרגה העליונה וההשגחה שם ויהיה ההשגחה נראית בו בשר ממש וזה מצד מה שישראל גורמין אמנם העיקר תלוי בקדושה הפנימית המתלבשת שם והנה נותנין אל הענין העליון וישרת אותו הענין כמה דכתיב השבעתי אתכם בנות ירושלם וכו' ישראל הגולה ומשועבד תחת יד הגוי במצות הבורא וגזרתו העליונה כל העבודה שהוא עושה לגוי גזור וכאשר מקבל בסבר פנים יפות ועושה הכל כנגזר מלמעלה והוא בשעור שהכל במספר במדה ואם ימרוד מורד בהשגחה העליונה הגוזר השעבוד העליון מדה כנגד מדה ולזה הזהיר ירמיהו לישראל שישתעבדו ויתנו צוארם תחת יד נבוכדראצר מפני שצרוף זה הוא אל הנפשות בכור ההוא ולזה הכל נחשב לפניו יתברך כצדקה כל מה שהגוים אוכלים וכל הצרות השרות שאדם סובל ראה כמה סבל יעקב בבית לבן והרי לבן רשע גמור כדי לפדות הנשמות ההם וכן הגולים עובדין כדי לפדות נפשם ונפש זולתם דהיינו וישרת אותו קבל גלותו ושעבודו בסבר פנים יפות ונתן עולו באמונה על צוארו לתקן צורך גבוה כיון שכן נגזר מלמעלה ודיניו על האדם יתברך מכמה דרכים וכולם צרוף עליון וה' צדיק יבחן והעומד במבחן ממש גורם עילוי אל הספירה העליונה ואין לך מבחן גדול מהגלות".

[7] ראו בזוהר (הוצאת ראובן מרגליות ומוסד הרב קוק), פרשת חוקת, קפג, ב: "רבי יצחק פתח, ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות וגו'. מגלת אסתר ברוח הקודש נאמרה, ובגין כך כתובה בין הכתובים. ויהי ביום השלישי, דאתחלש חילא דגופא, והא קיימא ברוחא בלא גופא, כדין ותלבש אסתר מלכות. מאי מלכות. אי תימא בלבושי יקר וארגוונא, הא לאו הכי אקרי. אלא ותלבש אסתר מלכות, דאתלבשת במלכות עלאה קדישא, ודאי לבשה רוח הקדש."

דוגמה נוספת כיצד דמויות תנ"כיות משקפות את העולמות העליונים ואת הספירות, ניתן לשמוע בשיעורי הרב על תורת התולדות שנמצאים באתר, שיעור שני, ביחס לחטא של דוד המלך: "לפי הקבלה, מסבירים קצת יותר. שכל אחד מ"עמודי העולם" נתנסה ונבחן לפי כל מידה ומידה. וכולם הצליחו: אברהם - לפי מידת החסד - הצליח. הוא הצדיק של מידת החסד. וכן הלאה. עד יוסף, שהוא פנחס, שנתנסה, והצליח. כן? יוסף הצדיק - יותר מזה אי אפשר. אבל המקובלים אומרים: שנשאר בעולם, הבחינה, המבחן, הכי קשה עד אחרית הימים - זה העניין של חטאו של דוד. תפסתם? זה העניין של חטאו של דוד המלך. העניין הזה הוא יותר קש... זה היצר הרע הכי קשה שבעולם! וזה שצריך לגמור פעם.

קהל: מה? אשת איש?

מניטו: ממ... נאמר ככה. כי, לאמתו של דבר, לפי ההלכה לא היתה אשת איש. למה? מכיוון שהוא היה גוי. חוץ מזה, הוא מרד כלפי המלך, שהיה דוד, והיה חייב מיתה מכל מקום. אבל - יש סוד בדבר. זה... אי אפשר להבין בעמקות, אלא לפי הקבלה, הנסתר: איזה, פתאום, איזה אישה ששמה "בת שבע". איזה שם פה? "בת שבע"? יש לה שבע אבות? זה הספירה "מלכות", שהיא "בת שבע". תפסתם את העניין? ואיך קוראים לבעלה? "אורי", פתאום. כן? זה שם קבלי... טוב. וצריך להבין את זה! זה היה במציאות! זה התגשמות של העולמות. אבל צריך להבין שיש סוד בדבר. ויש גמרא מפורשת, בשבת, בפסחים גם כן, שהיא מסבירה שהוא נקי מכל חטא! זה תפקוד העולם! זה מה שקורה בין ספירת מלכות והאור של הספירות. ומה? זה מידתו – "מלכות". זה מידתו של דוד המלך, כן? תפסתם את הנושא".

וראו דיון נרחב של מניטו בנושא זה בשיעורים על שערי אורה שיעור 19 – מבא לספירת תפארת, שיחד עם שיעור 18 מהווים מבוא חשוב של מניטו לתורת הקבלה. השיעורים זמינים באתר מכון מניטו להאזנה.

[8] פרדס רימונים, שער ערכי הכינויים, ערך 'קרקע': "קרקע נקראת השכינה (בתקונא יט, דף) מפני שהיא קרקע עולם לכל הט' ספירות העליונות ועליה אמרו (בסנהדרין דף, עד) אסתר קרקע עולם היתה. ובה נטועים איש על מקומו ובמציאות זה נקראת קרקע." ".

[9] הדברים מפורשים גם בתלמוד. ראו מגילה טו, ב: בלילה ההוא נדדה שנת המלך:" אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם".

[10] חגיגה ה, ב: "מאי מפני גוה אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים ר' שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים".

וראו עוד ברמ"ק, בספר 'אור יקר', פרשת ויצא, שער ו, סימן יג: "בח"ל ניצוץ שלה מתלבש בשר ההוא שישראל תחת ידו בסוד ומלכותו בכל משלה דהיינו י' אתוון מתלבשין בי' קליפות לאכפיא לון כדי שלא יוכלו להרע ליימראל ולא יטמעו בניה ביניהם... שהוא למעלה בשמים כדפי' וא"ת כיצד תתלבש אור השכינה בשר החצוני זה אינה קושיא דהיינו דכתיב שמוני נוטרה את הכרמים בזמן הגלות שהיא משפעת לשרים שהם עומדים מזה ומזה למשעול הכרמים שהוא צנור האור הנמשך לא"י ובהיותה בגלות כתיב דרשו את שלום העיר דהיינו להשפיע לשר והיינו ישראל עומדים בח"ל עובדי ע"ז בטהרה הם כדכתיב כי גרשוני היום וכו' וכדפי' רז"ל וכבר הארכתי בספ"ר בשער אבי"ע".

[11] פיוט המיוחס לתלמיד הרמ"ק, ר' אברהם מימין.

[12] ישעיה, מה, מו: "אכן אתה אל מסתתר".

[13] בשיעורים אחרים, דן מניטו בצורות נוספות של האופן שבו ההתגלות נקלטה על ידי האנושות, כמו למשל הנביאים של אומות העולם, וסיפורי המיתולוגיה. על כך ראו בהרחבה בשיעוריו על 'תפארת ישראל' שיעור 1, ושיעוריו על האומנות העברית, שנמצאים באתר.

[14] של"ה, פרשת ויחי, אותיות ה, ו. וראו דיון מפורט של הרמ"ק על אפשרות גילוי השכינה דרך מקום גשמי, באור יקר פרשת לך לך, עשר ב, סימן ו (סוף דף קמט וראש דף קנ) בקטע המתחיל במילים "ואחר שביארנו".

[15] בשיעוריו של מניטו על דרך חיים למהר"ל, וביוטיוב תחת הכותרת 'יראת שמים', מדבר מניטו גם על היראה מפני הצדיק עצמו: "אני רוצה להזכיר איזה דיוק של המקובלים על סוף המשנה: יהי מורא שמים עליכם - זה לא רק עצה, מכל מקום זה לא ציווי, זה עצה. "ויהי מורא שמים עליכם" - ההסבר הראשון הרגיל ומוצאים אותו לפעמים בחסידות - שאם אתם עובדים מאהבה (בכל מקרה לפי המשנה) אז התוצאה שיהיה מורא שמים עליכם [...] אבל המקובלים דייקו במובן קצת אחר: יהי מורא שמים עליכם - זאת אומרת הבריות יראו ממכם. יראת שמים תהיה עליכם. כלפי הבריות. "ונתתי את מוראכם וחתכם בעיני העמים", כמו שאומר הפסוק. אולי היה לכם כבר ניסיון בחיים: כשפוגשים צדיק כזה שבאמת עובד באהבה - יראים ממנו. זה מגלה יראת הרוממות [...] יש הרבה סיפורים כאלה שהבעלי חיים והבהמות מפחדים מצדיק יש להם מורא [...] כשבהמה שונאת בן אדם, זה סימן שהבן אדם הוא רשע. שבהמה מפחדת מהבן אדם זה סימן שהוא צדיק. תפסתם את זה. זה לא זה לא רגיל עכשיו, כיוון שהדור לא בתיקונו [...] יש הרבה סיפורים בכל התרבויות: כשבא הצדיק אז אפילו האריה מפחד ממנו. מי שמתגלה בו קדושה הטבע מפחדת ממנו.

[16] יש להבדיל בין המושג צדיק ובין המושג חכם, בהתאמה להבדל שבין תפקיד החכמה – אותו ממלא החכם, ובין תפקיד הנבואה – אותו ממלא הנביא, ולאחריו הצדיק (יש לציין שהנביאים עצמם היו חכמים). להרחבה על הנושא, ראו בשיעורי מניטו על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 4, וביוטיוב "הנביא: "האמר"ל של העולם הזה": "פעם אני הסברתי את ההבדל בין נביא ומי שאינו נביא. למה הנביא יכול להיות מורה דרך? להנהיג את אלו שאינם נביאים. ולמדנו דווקא דרך המהר"ל^[16] שכח החוכמה של הנביא זה בעולם הזה. עולם הבא, "עין לא ראתה."^[16] יש חכמה אחרת שהיא חוכמת החכמים שהיא חוכמה של העולם הבא. זוכרים את זה? כוחו של הנביא זה בעולם הזה. "וחכם עדיף מנביא",^[16] מכיון שחכם רואה גם בעולם הבא. וההסבר של המהר"ל שהנביא רואה לא רק בבחינה שכלית אלא בבחינה מהותית. רואה בעולם הזה בבחינת עולם הזה. רואה את ההיסטוריה של העולם הזה. החכם – רואה מה שעין לא ראתה אבל השכל רואה [...] כשהגמרא אומרת: "חכם עדיף מנביא", תלוי במה המדובר. קודם כל אין נביא שאינו חכם, כן. אבל בעולם הזה, להתנהג בעולם הזה צריך נביאים. להגיע לעולם הבא צריך חכמים. ולכן חכם עדיף מנביא מאותה נקודת ראות שעולם הבא עדיף מעולם הזה. אבל כשאנחנו נמצאים בבעיות של העולם הזה, צריך נביא. חוכמה לא מועילה. החוכמה של העולם הבא לא מועילה בעולם הזה. ואנו עדים לזה, כן. מי שחכם בבחינת עולם הבא כשעוסק בעניינים של עולם הזה, מוסיף בלגן על בלגן. אתם יודעים את זה, כן. זה מה שקורה כל יום בישראל. הכוח של הנביא, שבדרך שלכולם יש אפילה, מכיוון שזה הזמן של הלילה, לא רואים איך להתנהג. הוא (הנביא) היה פעם באותו דרך, באור, וראה את כל המכשולים. ולכן אף על פי שגם הוא נמצא בלילה עם שאר בני האדם, הוא יודע: פה יש חור, פה יש... והוא יודע לתמרן עם הסכנות האלו, כן. הנביא הוא שידע את העבר כשהיה אור, אז כששוב נמצא בחושך, הוא רואה מה שכל בן אדם, שום בן אדם לא רואה, מכיוון שכבר ראה. ראה בעבר ולכן הוא יכול להגיד מה יהיה בעתיד".

[17] ראו בשיעורו של הרב על 'נתיב גמילות חסדים', שיעור 1, שנמצא באתר מכון מניטו.

[18] על שתי הדרכים הללו ראו מאמר 'מתן תורה' של הרב אשלג, וכן בשיעוריו על 'נתיב התורה'.

[19] להרחבה בנושא, ראו במאמרו של מניטו "ויהי באחרית הימים", בתת הנושא: "בעיתה-אחישנה".

[20] רש"י על אסתר, א, א. וכן במגילה, יא, א.

[21] ברכות ד, א: "כדתניא: (שמות ט"ו) עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית; עד יעבר עמך ה' - זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה; מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא". במסכת יומא, ט, ב, מרחיבה הגמרא על החטא : "ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. אמר ליה: אלהא! סנינא לכו, דכתיב (שיר השירים ח) אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".

[22] פירוש הרד"ק על ירמיהו מג, י: "והאהל הנאה נקרא שפריר".

[23] ירושלמי, סנהדרין, כח, ב: "רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא מייתי לה מן הדא וחיכיתי ליי' המסתיר פניו מבית יעקב וקיויתי לו אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר לו הקב"ה למשה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".