התגלות המשיח ומלחמות העולם - מניטו ותלמידיו

התגלות המשיח ומלחמות העולם

הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו) ותלמידיו

בשיעור למדו מניטו ותלמידיו את הספר אורות הקודש, בפרק עת תחיית הקודש קלז, ואורות המלחמה פרק ו.

תמלול: איתי קולין

 

---

 

מניטו: מכל מקום, יש פה רעיון ברור: איזה עיכוב הכרחי שאוסר למשיח להתגלות עד אחרית הימים. מה שאני רוצה לשאול: האם למישהו יש איזה קשר עם המקורות, יש איזה מקור שמדבר על זה? אני לא זוכר. זהו, המשפט האחרון: "...רגליו של משיח אסורות בהן, הולכות ומשתברות"[i]. אז משתמע מזה שיש איזה עיכוב לביאת המשיח.

הרב אורי שרקי: יש נדמה לי בילקוט שמעוני, על ישעיהו סימן ס', הוא מדבר על זה שכאשר יתגלה המשיח ישימו עליו שלשלאות של ברזל.[ii]

מניטו: באחרית הפרק? לא, אבל זה מחזיק את השאלה. מה... טוב, העניין הוא ככה: פה מתגלה רעיון שיש עיכוב שמונע למשיח לבוא. טוב, אני רוצה להתחיל בזה. אה, איך נתחיל? זה נושא רחב מאוד.

אליעזר שרקי: השבועה, סוד השבועה.[iii]

מניטו: סוד השבועה? אני חושב שאין שום רמז למשיח ב'סוד השבועה'. כל עניין השבועות – אין שום רמז למשיח[iv]. אז פה צריך לחזור לרמב"ם: חזרה לארץ ישראל, וגילוי המשיח. אף על פי שזה יותר מקשור – זה אותה תקופה, אבל זה לא אותו מושג.

הרב מאיר אלפסי: כאן הרב מדבר על משיח בן יוסף? כנעורת לפני אש.[v]

מניטו: לאו דווקא. לאו דווקא, מכיוון שבהתחלת הקטע יש איזה קשר בין מה שמתרחש בישראל, ומה שמתרחש בכל העולם כולו. אף על פי שזה שייך גם כן למשיח בן יוסף. אבל מכל מקום, לפי דעתי, הדגש הוא יותר למשיח בן דוד. כי משיח בן יוסף, זה שייך לישראל עצמו[vi]. אולי נתחיל בזה: ההבדל בין התקופה של משיח בן יוסף והתקופה של משיח בן דוד. התקופה של משיח בן יוסף – הסימן זה סוף הגלות, זה קיבוץ גלויות. זה משיח בן יוסף. ולכן זה שייך בעיקר לישראל. בכל זאת, הרב פה רו[מז], יותר מרומז – הוא מציין איזה מין הקבלה בין מה שמתרחש בישראל ומה שמתרחש בכל העולם כולו. כבר בשורה:

"וכל העולם כולו הולך ורועש, ורעש מלחמה".[vii]

אליעזר שרקי: באופן כללי נראה שכאילו בקשר בין המלחמות העולמיות שמתעוררות בזמן שיבת ישראל ו'שלשלאות המשיח' – [הקשר] הוא שמה שהיה מונע ממשיח לבוא הוא סדר העולם. היה מין סדר או סידור במציאות, שבסדר הזה – הסדר החברתי, ההיסטורי – לא היה מקום בכלל לשיבת ציון. כי כל המלחמות האלו שוברות לגמרי את כל מערכות החיים והמדיניוּת הכללית, ויוצרות אפשרויות של הופעת סדר חדש.

מניטו: נגיע לזה. אם אני זוכר ב'אורות' בהתחלה, יש איזה רמז לזה גם כן.

אליעזר שרקי: 'אורות המלחמה'.

מניטו: כן, יש איזה יעד משיחי בכל מלחמה.

קהל: ...אורו של משיח.

הרב אורי שרקי: אני חושב שלגבי השלשלאות באמת יש אולי כאן רמז.

מניטו: תקרא, תקרא.

הרב אורי שרקי: "כל העמים מתפתחים, ויוצאים אל הפועל על ידי תנועותיהם הטבעיות. המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי עמקיה. ישראל הוא האספקלריא הכללית של כל העולם, וכל זמן שיש עם בעולם, שלא יצא אל הפועל הגמור בכל תכסיסיו, יש כהות לעומת זה באור הספוג של כנסת ישראל. על כן בכל זמן שמלכיות מתגרות זו בזו^[1] יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים, וממילא יולד כח השלמה בכנסת ישראל והיא מצפה לרגלו של משיח שיבא ויופיע במהרה בימינו."

מניטו: טוב, פה זה ברור. זאת אומרת, זה ההסבר: שבסוף התקופה של כל המאורעות אז יש הקבלה בין מה שקורה בעולם הגדול ומה שקורה בישראל. אבל אני רציתי להתחיל ברעיון הבסיסי – מה המשמעות של הכלל הזה: שיש עיכוב למשיח להתעורר. לפי דעתי, כפי שאני אמרתי, זה מסביר איך זה מתפת... איך זה...

הרב אורי שרקי: מתפתח.

מניטו: איך זה מתפתח, כן.

אליעזר שרקי: אסור על פי הדיבור, "אנוס על פי הדיבור".[viii]

מניטו: אנוס על פי הדיבור. אז אולי תתחיל בזה, ולאט לאט אני... [ix]

אליעזר שרקי: אני חושב שפשיטא: מן הגלות הראשונה של בני ישראל במצרים יש דיבור אלוקי אומר: "כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה". יש מין קצבה כזאת שלפני כן – לא...

קהל (?): נאמר על יעקב, על בני יעקב: אילו לא ירד, אז היו יורדים בשלשלאות של ברזל.

מניטו: כן, זה לא אותן שלשלאות.

אליעזר שרקי: לכאורה יש משהו, באמת שהוא חידה הדבר הזה. זאת אומרת, ההכרח של מין קצבה זמנית שהיא...

מניטו: אבל, טוב, אני נזכר שיש מדרש, אולי רש"י מביא את זה בהתחלת פרשת וישב: ביקש יעקב אבינו לשבת בשלווה. קפץ...

כמה תלמידים: קפץ עליו רוגזו של יוסף (בראשית רבה פד ג).

מניטו: רוגזו של יוסף. וייתכן שזה בפירוש...

קהל (?): "וישב יעקב"

מניטו: "בארץ מגורי אביו", כן. ייתכן ש... רש"י מביא את זה, וייתכן שזה דיוק בפירוש שנקרא 'באר מים חיים'. אתם מכירים את הפירוש של באר מים חיים?

קהל (?): על רש"י.

מניטו: לא לא. על 'אור החיים'.[x] אז יש שמה דיוק, אבל אני לא זוכר...

קהל: של האור החיים?

מניטו: זה פירוש על האור החיים, לפי דעתי. זה נקרא 'באר מים חיים', ויש איזה דיוק שאני רוצה לזכור [להזכיר] אותו ולהסביר אותו: שעיקר 'רוגזו של יוסף' הוא, בנושא הזה, זה: להביא גרים לישראל. כי יעקב חשב שזמן הגלות תם. שהוא קיים את 'ידע תדע' של אברהם. אתם זוכרים מקורות על זה? על מה שאני אומר? אני למדתי את זה בְּפֵירוש ככה: הוא חשב שכל מה שנאמר לאברהם – 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' – הוא ספג את זה. ולכן "וישב". יש איזה מתח בין המושג "וישב" ובין המושג "מגורי אביו". אפשר לשמוע את זה בפשט: וישב יעקב בארץ מגורי אביו. האבות קיבלו עליהם את הגרוּת, את הגלות בארץ ישראל, והרמז הוא ביצחק: וישב יצחק בגרר (בראשית כו ו). וכדי לחסוך לָבַּנים שלהם את הגזירה של הגלות. אז יעקב חשב שהוא הצליח, שהוא סוף הגלויות: "וישב". אבל 'רוגזו של יוסף' – וזה הפירוש אולי של 'באר מים חיים' – שמביא עוד גרים. אי אפשר להיות במנוחה, בשלווה, כל עוד שכל 'הנשמות שבגוף'[xi] – אפשר לומר את זה ככה אולי – לא נכנסו לישראל. תפסת את הרעיון פה? ואני משוכנע שיש מקור כזה.[xii]

ולכן, אני חוזר להסבר של המהר"ל – השאלה של המהר"ל היא: למה הגלות לא מתחילה באברהם? אם החטא היה כבר באברהם, למה זה לא מתחיל באברהם? ויש לו שתי תשובות: אם הגלות הייתה מתחילה באברהם – זה ישמעאל היה שייך. ואם היה מתחיל ביצחק, הגלות – עשיו היה שייך. ולכן, אם היו שייכים לגלות, היו גם כן להם אחיזה על ארץ ישראל. כי יש קשר בין הבשורה של הגלות, הבשורה המרה של הגלות, וההבטחה לארץ ישראל. רק מי שמסוגל לעניין של הגלות, הוא מסוגל לארץ ישראל. זוכרים? זה התשובה ראשונה של המהר"ל[xiii]. ולכן הוא מסביר את זה לפי סדר ההגדה, על פי הפסוקים. אולי נזכיר את המשנה ההיא, זה מתחיל ב"יהושע". בפסוק ביהושע?

הרב אורי שרקי: "צא ולמד"

מניטו: לא, זה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו... לעבודתו... שנאמר?

הרב אורי שרקי: "ויאמר יהושע אל העם"

מניטו: זהו. תמשיך.

הרב אורי שרקי: זכור את היום אשר יצאתם ממצרים

מניטו: לא לא, לא לא.

הרב אורי שרקי: "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם... ועבדו אלוהים אחרים...".

מניטו: זהו, אחר כך?

הרב אורי שרקי: ואתן לו את יצחק.

מניטו: לא, לפני "ואתן לו את יצחק". "וארבה את זרעו" – זה ישמעאל. "ואתן לו את יצחק. ואתן ליצחק..."

הרב אורי שרקי: "את יעקב ואת עשיו"

מניטו: "עשיו, ואתן לעשיו את הר שעיר... "

הרב אורי שרקי:"את הר שעיר"

מניטו: לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצריימה". רק יעקב ובניו התחילו בגלות. זה מובן? אני הסברתי את זה פעם, אני, יתכן שלמדנו את זה בשיעור הזה? לא זוכר. שצאצאי ישמעאל היו בכל העולם, אבל אף פעם בגלות. היו ככובשים בכל העולם כולו, אף פעם לא ידעו מה זה גלות.

אליעזר שרקי: זה אפילו מפורש [בקוראן?]: זה אסור להיות בגלות אצלם.

מניטו: אה, כן? אצלם.

אליעזר שרקי: זה מקורות מפורשים. אסור להיות בגלות.

מניטו: זהו, זה יפה. פה יש נקודה חשובה. ולכן יש להם בעיה עם ישראל, מכיוון שדווקא בישראל הם בגלות, בפעם הראשונה. זה ברור. וגם כן, צאצאי עשיו היו בכל העולם כולו ככובשים, וגם הם לא ידעו מה זה גלות. רק בני יעקב ידעו מה זה גלות, ולכן ארץ ישראל שייכת להם. זה ברור. אז זה התשובה הראשונה של המהר"ל, פחות או יותר.

התשובה השנייה, ופה אני הוספתי כמה חידושים: שאצל אברהם זה לא חטא – [השאלה] "במה אדע", כי זה שייך למידה שלו. זה מידה מופרזת, מסביר המהר"ל. אבל לפי דעתי אפשר לפרש את המהר"ל ככה: שאצל אברהם אבינו זה מידה טובה. זה לא חטא. מכיוון שהוא הצדיק של מידת החסד. ולכן אין מקום אצל אברהם של מושג 'חסד מופרז'. כי החסד של אברהם הוא צריך להיות מוחלט. ולכן אין חטא של הפרזה במידה אצל אברהם לפי מידת החסד, או אצל יצחק לפי מידת הדין! זה התפקיד שלהם! זה מובן? ולכן אין מקום לומר שיש איזה שמץ של חטא גם אצל אברהם וגם אצל יצחק להיות צדיק של מידה מיוחדת ולא של ייחוד המידות. כי זה תפקידם. ישראל מתחיל מיעקב והלאה.

קהל (?): אף על פי שהם צריכים להוכיח שהם מתאימים לצד השני

מניטו: יפה! ולכן והאלוקים ניסה את אברהם בסוף העשרה ניסיונות. אין לי מקור מפורש בזה, אבל הרעיון הוא פשוט: תשע הניסיונות הראשונים זה לפי מידת החסד, והעשרה לפי מידת הדין[xiv]. ולכן כתוב...

קהל (?): מה עם גירוש ישמעאל?

מניטו: גם כן, אפשר לפרש לפי דעתי. אני חוזר לגמור עם עקידת יצחק ונחזור לזה. כי המדרש רבה מדגיש את זה. הוא אומר: "והאלוקים ניסה את אברהם" - וה' [שם הויה] ניסה את אברהם אין כתיב. והאלוקים ניסה את אברהם.[xv] אתם מבינים? פה יש חידוש בפשט.

קהל (?): אה, 'עתה ידעתי'.

מניטו:" עתה ידעתי", יפה. זה מה שאתה אמרת. ייתכן שעניין של גירוש ישמעאל – יש ספק אם זה בתוך הניסיונות.

הרב אורי שרקי: יש שיטות שונות...

קהל (?): "אחר הדברים האלה"

מניטו: יש מחלוקת בזה.

קהל (?): יש על זה מחלוקת? על גירוש ישמעאל?

הרב אורי שרקי: אני יודע רק שיש רשימות שונות

מניטו: יש רשימות שונות[xvi]. צריך לבדוק, אני לא זוכר בדיוק.

קהל (?): עשרה ניסיונות ברש"י

מניטו: אתה צודק. יש דעה כזה. "וירע הדבר בעיני אברהם" (בראשית כא יא)

קהל (?): ש"ויהי אחר הדברים האלה" של העקידה, זה אחרי גירוש ישמעאל.

מניטו: אה, זה חידוש בשבילי. תסביר את זה קצת יותר.

קהל (?): יש שלוש דעות מה זה "ויהי אחר הדברים האלה". אחת מהן זה אחרי גירוש ישמעאל, שבאמת, האכזריות כאילו של הגירוש אפשרה את זה.

מניטו: יש מקור לזה?

קהל (?): כן.

מניטו: במדרש?

קהל ?: זה המקור: "ויהי אחר הדברים האלה" – יש שלוש דעות, אחת הדעות שזה אחרי גירוש ישמעאל.

מניטו: לא לא לא. אפשר לפרש ככה. אבל אני שואל אם יש מקור במדרש (צחוק קל). אפשר לפרש ככה. כי יש לי, זה... דרך אגב, לא מצאתי מקור, אבל לפי דעתי זה ברור מאוד.[xvii]

אליעזר שרקי: יש מקור בתפילה. זה הקריאה של יום ראשון של ראש השנה: גירוש ישמעאל, ויום השני אומרים עקידת יצחק.

הרב אורי שרקי: אבל שמה זה לידת יצחק, העיקר שם.

הרב מאיר אלפסי: בעצם אברהם אבינו לא השלים עם הגירוש, הוא לא קיבל אותו.

מניטו: של ישמעאל? ברור שלא.

אלפסי: ואחרי זה הוא גם כן החזיר אותו.[xviii]

מניטו: ברור שלא. יש בזוהר[xix] שאנחנו משלמים את ה: "לו ישמעאל יחיה לפניך". (בראשית יז יח). לא, רציתי להסביר משהו, אולי למדתי את זה פעם...

הרב מאיר אלפסי: פה בעצם הייתה הסכמה של הקב"ה.

מניטו: מה?

הרב מאיר אלפסי: פה בעצם הייתה הסכמה של הקב"ה לדעתו של אברהם.

מניטו: לא!

הרב מאיר אלפסי: "לו ישמעאל יחיה לפניך".

הרב אורי שרקי: לא.

מניטו: לא! אתה צודק, אבל, לא לא. ולכן הוא נתן לו ברכות. אין הסכמה על עניין של גירוש ישמעאל. כי "וירע הדבר בעיני אברהם על אודות בנו". מה שאמר יוסף – הוא צודק: אברהם לא רצה את זה. אבל יש הסכמה בין הקב"ה לשרה. "כל מה שתאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא יב). לא, פה צריך לברר את זה. אני רוצה לפני שנגיע שוב לזה. ש...

קהל: אמרת שתשע ניסיונות...

מניטו: זהו. כדי לדעת מיהו הצדיק של מידת החסד. ובפעם העשירית זה דין שבחסד, אם אפשר לומר ככה. מלכות דחסד. אז "והאלוקים ניסה את אברהם". וכך לפי דעתי אצל יצחק: יש לו תשע ניסיונות של מידת הדין, השאלה היא האם אתה באמת הצדיק של מידת הדין. אבל כדי להיות שורש של ישראל, צדיק אמיתי של ייחוד המידות, בפעם האחרונה – זה לפי מידת החסד. ולפי דעתי, אני לא זוכר את המקורות, אבל למדתי את זה: לפי דעתי יש קצת כישלון בעקידת יצחק לאברהם[xx]. אנחנו רואים את זה בירמיהו הנביא שאומר: ולא עלתה על לבי" (ירמיהו יא ה). המדרש מפרש ורש"י מביא את זה: זה עקידת יצחק. אתם זוכרים את זה?

הרב אורי שרקי:"שלא ציוויתי ולא עלתה על לבי". "אשר לא ציוויתי" – זה עקידת יצחק, "ולא עלתה על ליבי" – זה בנו של מלך אדום. (תענית ד א)

מניטו: תזכיר?

הרב אורי שרקי:שהקריבו אותו על הבמה, כשבאו בני...

מניטו: כן, זה עניין של [התופת]. שנטה לשחוט אותו [הכוונה לאברהם]. גם המדרש [מפריז] בזה [xxi], על מה שמסביר על "ואל תעש לו מאומה". כי רצה לכל הפחות משהו, והקב"ה אמר לו: שום דבר. (צחוק קל) זוכרים את זה, כן?

הרב מאיר אלפסי: בעצם אברהם אבינו לא היה צריך לשחוט אותו?

מניטו: לא. אף על פי שראיתי ב...

הרב אורי שרקי: [...]

מניטו: (צחוק קל) אף על פי שהפירוש של המלבי"ם הוא ברור מאוד: אם היה כתוב "ועשהו עולה", אבל כתוב "והעלהו עולה". לא "ועשהו עולה". תראו את זה במלבי"ם.[xxii] אף על פי שאני קראתי ב'מכתב מאליהו' שאילו העקידת יצחק הייתה זבח שלם זה היה ביאתו של משיח.

הרב אורי שרקי:כן? יש לזה צליל מאוד לא סימפטי, כן זה...

מניטו: נוצרי. נכון. זה 'מכתב מאליהו' (צחוק). לא, הפרשה של 'מכתב מאליהו' זה פרשה אחרת. ייתכן שהתלמידים שלו נתנו צורה... מה שנתנו. אני לא יודע. אבל שמעתי הרבה תלמידים שלו, שמשוכנעים שהוא אמר את זה. טוב.

קהל (?): אולי הוא אמר, הוא לא כתב. אליהו לא כותב (צחוק קל)

מניטו: ו...(צוחק) טוב, וגם ליצחק – "אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי" (ישעיהו מג כז): "אביך הראשון חטא" – זה עקידת יצחק, ו"ומליציך פשעו בי " – זה יצחק שאהב את עשיו, [ואני אמרתי] "ואת עשו שנאתי" (מלאכי א ג)[xxiii]. זה המקור. ולכן היה צריך מבחן, ניסיון במידה המקבילה, אבל ייתכן מאוד שהיה פגם בזה. זה מה שרציתי להוסיף. תפסת את העניין? כי ראיתי באיזה מקור[xxiv], אולי רש"י מביא את זה בפירושו על פרקי אבות: שלאו דווקא אברהם היה לו עשרה ניסיונות. גם יצחק וגם יעקב, אבל זה לא נכתב בפירוש.

הרב מאיר אלפסי: הקומרנא מביא שכל אדם עוברים עליו עשרה ניסיונות במהלך החיים. הוא מביא את ה...

מניטו: כל אחד לפי מידתו. אז פה יש חידוש חשוב: תשע ניסיונות זה שייך למידה שלו. והאחרונה זה למידה המקבילה. פה יש הכלל של ייחוד המידות. שזה חשוב. ממה יצאנו? ההסבר השני של המהר"ל: שגבי אברהם – לא שייך שום חטא[xxv]. הוא היה צדיק גמור. במילים אחרות הוא מסביר את זה ככה, אתם זוכרים את זה, ב'גבורות ה'?

הרב אורי שרקי: גבורות ה'.

מניטו: גבורות ה'. אלא אם הבנים חוזרים על אותו חטא, אז השורש מתגלה אצל אברהם. מהו השורש? של מידה מופרזת. אבל אצל הבנים מידה מופרזת זה חטא, לא אצל האבות. זה ברור, כן? ולכן זה ההסבר השני, שהגלות לא הייתה יכולה להתחיל עם אברהם. ולכן נחזור לנקודה שלך: כי עיקר הגלות זה היה יעקב אצל לבן. ויעקב חשב שזה מספיק, שהוא גמר את זה. זה התחיל שוב עם שנאת חינם של אחי יוסף, וזה נתן ליעקב להבין שצריך עוד להמשיך בתקופה של גלות. ולכן לפי דעתי, בכוונה של, אליבא דמהר"ל אם אפשר לומר את זה ככה, הגלות איננה טבעית לעולם. זה חוזר לנושא שלנו. הגלות איננה טבעית לעולם. ולכן, שוב, צריך להסביר למה ההתפתחות של ההיסטוריה בעולם זה יותר גלות מגאולה[xxvi]? תפסתם את השאלה?

קהל (?):

מניטו: מבחינה כמותית, כן.

קהל: לגבי ישראל?

מניטו: לגבי ישראל. ואחר כך נראה את הקשר לאומות העולם. מכל מקום, לפי מה שאנחנו רואים: בדיעבד אנחנו רואים שכך היה. ולכן צריך לתת הסבר: למה כך היה. אבל מלכתחילה – זה לא היה מוכרח. שוב אנחנו חוזרים לאותו קושי: מלכתחילה זה לא היה מוכרח. אבל מכיוון שכך היה, ובאופן כל כך כבד, זה נותן לחשוב שאולי זה היה מוכרח מלכתחילה. אבל לפי דעתי זה לא רוח התורה. לפי רוח התורה הגלות היא לא טבעית, וזה הכוח של המהר"ל[xxvii] בעניין הזה.

הרב אורי שרקי: אנחנו רואים שהחטא הוא טבעי. החטא הוא מצד הטבע. וכיוון שהחטא הוא גורם הגלות, לפחות הגורם של הגלות נמצא בטבע. כמו שהגלות הראשונה היא מאדם הראשון: "ויגרש את האדם", מכוח החטא. החומר מוביל לחטא.

מניטו: אני רוצה להסביר את זה אולי ברבד אחר: עצם הבריאה כבריאה, וזה אני רוצה לקחת כנושא לשיעור ב'מאיר': אצל/עצם הבריאה כבריאה זה גלות. ולכן יש רבד אחד, יותר מטאפיזי נאמר, שהמצב של בריאה זה להיות בריחוק[xxviii].

קהל (?): ירידה.

מניטו: ירידה, ובעיקר ריחוק מהמקור – וזה גלות. ולכן יש מצב של גלות שאפשר לקרוא את זה לפי הקבלה: 'הסתר פנים'. אבל הסתרה בתוך הסתרה – זה לא הכרחי. והסתרה בתוך הסתרה זה התוצאה של החטא שמביא גלות, 'גלות פלוס' אם אפשר לומר. לכן צריך להבחין בין שני המדרגות האלו של גלות. הרבדים האלו. במצב של ההיסטוריה של הבריאה, יש ריחוק, אבל יש נבואה, יש גילוי. יש הסתר פנים, אבל הסתר פנים שאפשר לדחות אותו דרך הגילוי. אבל יש מצב של חורבן, והגלות של אחרי החורבן זה הסתרה בתוך הסתרה. זה לא הכרחי מלכתחילה. זה מה שרציתי לציין. זה מספיק ברור?

קהל (?): לכן מה שמקביל לזה זה האיסור על אומות העולם לעשות יותר מדי (כתובות קיא) זאת אומרת, 'הסתרה בתוך הסתרה' זה מזמין את ה'יותר מדי' של...

מניטו: אפשר לשייך. בעניין של השבועות?

קהל: כן. זאת אומרת, שאילו לא היה הסתרה בתוך הסתרה אז היינו [...] ולא היה מצד אומות העולם.

הרב מאיר אלפסי: הרב מחלק את זה להסתרה לשם גילוי, והסתרה לשם...

מניטו: לא לא. הסתרה כמצב הטבעי של העולם עד אחרית הימים. זאת אומרת הייתה תקופה של גילוי אלקות, של השראת השכינה. ואותה תקופה מתחילה בשבת בראשית. משבת בראשית ואילך יש מצב של הסתרה בעולם. זה מובן? אבל יש אפשרות לצדיק להתעלות מזה ולזכות בגילוי. למשל, אני נזכר עכשיו פסוק בתהלים שאנחנו שרים את הפרק בנוסח הספרדי בסוכות. וזה שיר חסידי:

הרב אורי שרקי:כאייל תערוג... צמאה נפשי לאלוהים

מניטו: צמאה נפשי לאלוקים לאל חי. זה מצב טבעי, שאף על פי שיש לי אפשרות של אותו גילוי – "מתי אבוא ואראה?". אני נמצא בגלות, אבל יש לי אפשרות של גילוי. זה הרבד הראשון של התגלות שאיננה הגלות כקללה, הגלות כעונש, כתוצאה של חטא. זה גלות כמצב הטבעי של הבריאה כבריאה. אני, כל פעם שיש לי ויכוח עם הנוצרים, אני משתדל לברר את העניין ככה: האמונה שלהם היא שהמצב של הבריאה היא מצב של חטא. ולכן מה שהם קוראים 'ישועה' זה ישועה מן הירידה של החטא. לפי תורת ישראל האמונה היא אחרת לגמרי! הישועה זה הישועה של המצב של בריאה. של המצב של בריאה שהיא בריחוק, בירידה, בגלות מן המקור, אבל זה לא מצב של חטא. להתעקש באותו ריחוק זה חטא. אבל להיות נולד כבריאה זה לא חטא! הרב אשלג הסביר את זה יפה בהקדמות שלו[xxix]: היצר הרע בשורשו הוא לא רע. זה רצון לקבל. זה שורש של כל רע, אבל בשורשו זה לא רע. זה מובן? זה הולך לאותו כיוון. להיות בריאה זה לא רע. אף על פי שהפסוק אומר באופן פשט: "ובורא רע" (ישעיהו מה ז). כי בריאה זה ריחוק. אבל אם מוסיפים חטא, אז התוצאה של חטא זה הסתרה בתוך הסתרה. ולכן, לפי דעתי, לאותו נושא, אין הכרח לגלות במושג הרגיל שלנו: הגלות אחרי החורבן. אין שום הכרח.

שוב, יש במקרא, ואחר כך בתורה שבעל פה עד ימינו אנו, יש שני ממדים של האספקלריה של אחרית הימים. או זה דרך ניסים גלויים – הכול בסדר, הכול טוב, או זה דרך ייסורים. אבל זה לא הכרחי שזה יהיה דרך ייסורים. במשך הזמן, בהתפתחות הזמן – וזה טעון הסבר, אבל זה בדיעבד – חכמי ישראל, כבר נביאי ישראל ראו שעם ישראל בחר בצד השני, של 'בעיתה', דרך ייסורים. אבל זה לא היה הכרחי מלכתחילה. זה מובן?

הרב אורי שרקי: אבל 'אהיה אשר אהיה' - כמו שאני עימם בגלות הזו, אהיה עמם בגלויות אחרות.[xxx] אז זה עוד בראשית האומה.

מניטו: כן, דהיינו: שהנביא ומקור הנבואה רואָה מה הבריאה עתידה להביא בגורל שלה. אבל זה לא הכרחי שזה יהיה ככה. אם יהיה גלות, יהיה גם כן... בדיעבד אנחנו רואים שכך קרה. אבל זה לא אומר שזה היה הכרחי שזה יקרה ככה. אני רגיל לומר בכל השיעורים: בתנ"ך, במקרא – אי אפשר להבין פסוק אם אני מסיק מסקנות מפסוק הבא, כבר. אני לא יודע מה קרה אחר כך. זה מובן?

קהל: הראייה מהעקידה.

מניטו: הראייה מהעקידה.

(צחוק משותף)

קהל (?): יש 'חטא' לשון חיסרון, כמו שמביא המהר"ל[xxxi], שלוש פעמים לפחות במקרא, שמלכתחילה זה היה צריך להיות חיסרון. אבל זה נהפך לחטא.

מניטו: זהו, זהו. אבל זה לא הכרחי, זה מה שאני רוצה לומר. אולי זה קצת יותר מדי חסידי, בתרבות הנוכחית. דווקא החסידים שמו הדגש במה שאנחנו מדברים בזה. אבל מכל מקום צריך לראות את הדברים בשורשם: אם אני אומר שזה הכרחי, אז זה כבר אספקלריה אחרת לגמרי.

הרב אורי שרקי: אבל יש "נורא עלילה על בני אדם", כדי להכשיל אותם, על אדם הראשון זה נאמר. (תנחומא וישב ד?) להכשיל אותו שיחטא ואז יגורש מגן עדן. יש תכנון כזה.

מניטו: אני למדתי את העניין של העשרה ניסיונות של עם ישראל במדבר. איך אומר הפסוק? "זה עשר פעמים"?

הרב אורי שרקי: "וינסוני"

מניטו: עשרה?

הרב אורי שרקי:"זה עשר פעמים" (במדבר יד כב)

מניטו: עשר פעמים. ויש הסבר אצל המפרשים: הניסיון כניסיון, המבחן כמבחן היה צריך להיות. אבל צורת התגובה של עם ישראל היא החטא. ולא עצם המרידה, נאמר. המרידה כמרידה, בצורה החיצונית, פורמלית. הבנתם מה שאני רוצה לומר? המבחן של המים...

קהל (?): אמרת פעם: למה בעטו. זה לגבי אומות העולם

מניטו: זה העניין של סוכות, אבל זה מקביל, זה מקביל. זה אותה משמעות. זה עניין של התלונות, הצורה של התלונות. אבל עצם התלונה לא. יש פשט, כבר בפסוק: "היש ה' בקרבנו אם אין", אפשר להבין את זה בפשט של הפסוק, כי הפסוק לא אמר היש בקרבנו ה' אם לא, באופן חיובי. הם היו צריכים לדעת אם מתחילים בתקופה שההתגלות היא בבחינת 'יש', או בבחינת 'אין'. אין שום חטא באותה שאלה[xxxii]. אלא הצורה של השאלה, אם אני תופס אותה, אם 'לא' – זה כבר חטא. אבל לשאול: האם השראת השכינה היא בבחינת 'יש' או בבחינת 'אין' – זה לא חטא! אדרבה, בחינת 'אין' זה יותר עמוק, זה יותר חזק.

קהל (?): האם אי אפשר לראות...

מניטו: עוד לא הגענו לשאלה שלנו, כן?

קהל: כן, אבל התהליך שפה...

מניטו: רגע, ואחר כך צריך לברר "אנוס על פי הדיבור". רק התחלת בדברים. זה לא הסוף, כן?

קהל: פעם אתה הסברת בסוף הגלות-מצרים היה מצד ה' הוא מיהר את התקופה האחרונה של הגלות, ומתוך זה באו את העשרה מכות. שהיה בתור חסדי הבורא למהר את התהליך האחרון, את התקופה האחרונה. ופה אנחנו רואים מין – גם כן בתוך הגלות – תקופה שהכול ממהר יותר. ונשברות, והולכות ונשברות...

מניטו: איך אומרים בעברית: "accélérer".

הרב אורי שרקי: מואץ.

מניטו: מואץ.

קהל (?): ומתוך זה באים הייסורים. זאת אומרת, כביכול שלפני כן זה לא היה מבחינת לגמרי ייסורים.

מניטו: רק דקה, אם אני זוכר היטב, זה על הפסוק של משה רבנו: "למה הרעתה לעם הזה" (שמות ה כב). אז זה לאו דווקא עשר מכות, אלא הצורך של העשר מכות.

קהל (?): כן, כל התקופה האחרונה שהייתה מאוד קשה. אבל גם הזמין את החיפזון, את הגאולה בחיפזון. זאת אומרת בתוך ה'בעיתה' זה היה 'אחישנה' שהזמין את הייסורים, והזמין את כל התקופה האחרונה והשבירה של...

מניטו: אז?

קהל: אז זה אותו תהליך פה. זאת אומרת בסוף ההיסטוריה יש איזה מין...

מניטו: כן, תשמע. אני לא הצלחתי להסביר מספיק מה שאני רוצה להסביר. זה קשור למה שאמר אורי גם כן, כשהביא את ספר אורות. כל מה שאנחנו אומרים עכשיו, זה מסביר – מכיוון שכך הדבר – אז צריך להיות מה שאתה אומר. מה שאתה אמרת גם כן: מלחמות נוראות אצל אומות העולם, במקביל לשיבת ישראל לארצו. אבל השאלה שלי היא יותר עקרונית: למה, איך להבין את העיכוב של המשיח? אם יש בזה הכרח מלכתחילה? שכל עוד שהמצב של העולם לא נותן – אסור למשיח להתגלות. אפשר להסביר את זה ככה אולי. יש לי רעיון מאחורי ה...(צחוק)

הרב אורי שרקי: כן, אולי זה מזכיר לי רעיון אחר שהרב אמר, זה בקשר ל: מדוע לאדם הראשון אסור לאכול מעץ החיים אחרי החטא. כדי שלא ייכנס לעולם הבא עם חטאו. כך, אם המשיח בא לעולם שאינו מתוקן אז זה מכניס את העולם בחסרונו לנצח.

מניטו: יפה. יפה. ההסבר שלך יצא ממה שאמרתי מקודם.

הרב אורי שרקי: כן

מניטו: יפה. אני חושב שהקשר הזה הוא נכון. אני פעם למדתי את זה, שמשיח זה בגימטרייה נחש, נחש זה בגימטרייה משיח. ואיך להסביר את זה? זה הכוח שלא הצליח להיות משיחי, הופך להיות נחש.

קהל: זה כיוון אחד של ההסבר.

מניטו: דהיינו?

קהל (?): הנחש הופך למשיח.

מניטו: זהו! זה מה שאני רוצה לומר.

קהל (?): נדמה לי שהסברת איך המשיח הופך לנחש.

מניטו: לא לא. אני לוקח את העניין בהתחלה: מה זה כוח של הנחש? זה, אפשר, כל זה זה הווא אמינא, זה נראה מה יוצא מזה. צריך קודם כל להסביר מה זה 'הנחש', מאיפה זה נובע? זה לפי אותה גימטרייה, זה כוח שהייעוד שלו מלכתחילה היה להיות משיחי, ונכשל. ולכן המשיח זה התיקון של הנחש[xxxiii]. זה ברור? הנחש הקדמוני, כבר בהתחלה, זה נשמה שהייתה צריכה, יכולה, היעד שלה היתה להיות משיחית, וזה נכשל[xxxiv]. ובמקום נשמה... הדוגמה שלי זה יעקב ועשיו: זה אותה זהות, אבל אחד – הוא אדם אמיתי בבחינת 'אתם קרויים אדם', והשני – הוא אדם הטבעי, דהיינו הנחש. והמדרש מציין את זה: עשיו היה לו נחש על הירך.[xxxv] ויש גם פסוק: "כי לא נחש ביעקב" (במדבר כג כג), כי הנחש הוא בעשיו (צחוק). ולכן התיקון המשיחי זה דווקא להפוך את הנחש למשיח. אז פה יש אולי איזה פתח לעניין שלנו: כל עוד שהמצב הכלל עולמי הוא – כפי שאתם אמרתם – הוא לא נותן את האפשרות, אז אסור לתת לכוחות האלו להתגלות, כי זה כוחות של הנחש. ולכן צריך המלחמות האלו כדי לתקן...

הרב מאיר אלפסי: אסור לכוחות האלה להתגלות, או שבעצם הכוחות האלו לא יכולים להתגלות מכוח זה שבעצם כל מה [...] זה מהתיקון. משה רבנו – גם דרגתו גבוהה, שהוא קיבל מכוח ישראל, כשישראל ירדו גם הוא הולך – "כי שיחת העם" (שמות לב ז).

מניטו: לא. כל עוד המצב של העולם לא נותן זכות, למשל דור יציאת מצרים והופעת משה רבנו, אז אסור שהכוחות האלה יתגלו. כל פעם שהכוחות האלו מתגלים בלי הזכות של הדור – אז יוצא משיח שקר. משיח שקר זה נחש. אפשר אולי להתקרב לנושא ככה. מה אתם חושבים על זה?

אליעזר שרקי: לכן צריך הכנה לדור.

מניטו: לדור. ופה אני רוצה לדייק. כשהמקורות אומרים 'דור' זה לאו דווקא דור ישראל! זה הדור כולו[xxxvi]. ופה אנחנו מבינים את ההקבלה שמייד הרב עושה, וכל המקורות שהוא מדבר על זה.

קהל: יש קשר עם 'הלוויתן'? שאמרת שכוחות שמתפרצים בבוא הזמן, [...] לעתיד לבוא...

מניטו: כן, ייתכן שזה אותו נושא: צריך להכשיר את הלוויתן. ולכן הוא בא מהמים ושמים מלח – זה ההכשרה (צחוק), כי הוא במלח עד ש... (צחוק) כדי למתק[xxxvii]. טוב, זה לא בדיחה, זה הלכה... (צחוק)

הרב אורי שרקי: אז זה מוביל באמת לשאלה, לגבי הנושא שאנחנו עסוקים בו: זה "עת תחיית הקודש". כל המושג של 'בעיתה'. 'עת תחיית הקודש', כמין תאריך, כמין זמן המיועד להופעת המשיח. אם אנחנו תולים את זה במצב של העולם – אז אסור שיהיה תאריך.

מניטו: לא הבנתי את השאלה.

הרב אורי שרקי:אם אנחנו אומרים שהמשיח מעוכב מלבוא כל זמן שהעולם נתון במצב מסוים, אז אסור שיהיה תאריך לגאולה. אסור שיהיה זמן לגאולה. צריך לחכות עד שהעולם יתוקן.[xxxviii]

מניטו: אה, אני רוצה לתקן את זה ככה: אם יש מספיק זכות של תיקון, אז התקופה תהיה בבחינת 'אחישנה'. מייד כשיש מספיק זכות זה מתגלה. ואם אין מספיק זכות של תיקון, אז יש זמן קצוב ולכן יש הייסורין של המלחמות, כדי לתקן.

הרב אורי שרקי:אז ממש, בכל מקרה העולם יוצא מן המצב הזה.

מניטו: כן, כי יש לוח זמנים. יש בשורה, הבטחה: מכל מקום תגיעו. אם אתם מגיעים עם זכות – זה בבחינת 'אחישנה'. ואם לא, בסוף האלף השישי[xxxix].

אליעזר שרקי: אז צריך לקרוא ככה: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך", אבל בכל זאת זה יהיה עד ארבע מאות שנה. זאת אומרת...

מניטו: ואפשר להקדים.

אליעזר שרקי: ואפשר להקדים, כן.

הרב אורי שרקי:זאת אומרת, שבכל מקרה יהיה זכות, בין שנרצה בין שלא נרצה.

מניטו: זהו.

הרב אורי שרקי:זה הכוונה ש'לא זכו".

מניטו: מה שאמר הרב לא פעם: שכשאנחנו מגיעים לבחינה של 'בעיתה' אין עניין של זכות, אין בעיה של זכות.

קהל (?): אין בעיה, או...

מניטו: לא.

הרב אורי שרקי:אז למה כל המלחמות? כלומר...

מניטו: לא לא. צריך לדייק במושגים. 'הזכות'... למשל, אם אני זוכר פעם אני שואל את השאלה: יש הרבה גדולים בחו"ל שמפחדים לבוא לארץ ישראל. "אין לי מספיק זכות, זה זכות גדול לחיות בארץ ישראל. אין לי מספיק זכות". ולאותה שאלה הוא נתן את התשובה: כשמגיעים ל'בעיתה' אין בעיה של זכות. והמקור הוא ב'אור החיים' אתה זוכר את זה?

הרב אורי שרקי: בויקרא. (אור החיים על ויקרא כה, ד"ה כי ימוך).

מניטו: בויקרא. לא מדובר על זכות. אבל צריך לדייק: לפי דעתי – וזה למדתי מהרב, למדנו מהרב[xl] – לפי דעתי יש שני רבדים: העניין של זכות במעשים, במישור המעשים והעניין של זכות במישור הזהות. וצריך להבחין. יש זכות בבחינת זהות. יש זכות עצום, גדול לישראל, בבחינת זהותו. זה הקדושה הטבעית' שלו. וזה זכות. המושג של זכות לפי הזהות לא מצאו בפילוסופיה. מוצאים רק המושג של זכות לפי המעשים. אז כשהרב אמר "אין בעיה של זכות" זה עניין של בעיה של זכות לפי המעשים. לפי דעתי, כי זה לא שמעתי, אפשר להוסיף[xli]: הגורל של הפרט, הגורל של היחיד נשאר תלוי לזכות לפי המעשים. אבל הגורל של הכלל הוא לא תלוי לגמרי לזכות של המעשים. כי הוא טבעי. זה זכות הקדושה הטבעית של כלל ישראל.

קהל: בכל אופן, בסוף המחלוקת בין ר' אליעזר שרקי לר' יהושע, תמיד אומרים "יעמיד להם מלך קשה כהמן" (סנהדרין צז ב) זה האם יש...

הרב אורי שרקי: זה אחת הגרסאות.

מניטו: ומי שתק סופסוף שמה?

קהל [הרב אטון?]: כן, ברור. אבל זה דעת ר' יהושע. זה ר' יהושע אמר.

הרב אורי שרקי: כן, אבל בתוך דברי ר' יהושע יש שתי ברייתות: יש ברייתא שאומרת שמעמיד עליהם [מלך שגזרותיו קשות כהמן עד שיעשו תשובה], ויש ברייתא שאומרת: דיו לאבל שיעמוד באבלו (סנהדרין צז ב). בין כך ובין כך נגאלים ולא מוזכר שום...

קהל (?): זה מה שהכוזרי אומר על הגלות שהיא מכפרת.

הרב אורי שרקי: זה מה שאני רוצה לשאול: מה התפקיד של הייסורים?

מניטו: יש לי דיוק על זה: שמה המילה 'תשובה' זה שיבה לארץ. ו"יחזרו בתשובה", בבחינת ישובו. וזה תוצאה של "מלך קשה כהמן"[xlii]. אז זה הזכות של משיח בן יוסף דווקא. משיח בן יוסף – אי אפשר להבחין את הזכות – בתקופת משיח בן יוסף – לפי המעשים, אלא לפי הזכות. והמקור זה במדרש תנחומא אני חושב. כי במדבר הגויים שאלו על ארונו של יוסף שהיה מקביל לארון התורה: "מה טיבו של זה?", והתשובה הייתה: הוא קיים מה שכתוב בזה[xliii] אבל הפסוקים שמביא המדרש זה לא פסוקים של מצוות. אתם מכירים את המקור הזה. אתם מכירים את המקור הזה?

הרב אורי שרקי: כן, כן.

מניטו: זהו. משיח בן יוסף זה לא עניין של מעשים. ופה ה'פרי צדיק' ב'צדקת הצדיק' הוא חזק מאוד[xliv]. ואני זוכר הערב שלמדנו את זה עם הרב. שהוא אומר שאפילו החטאים של ישראל הם זכויות. איך להגיע להבין את זה? זה בצדקת הצדיק.

הרב אורי שרקי:כן. ב... זה ב'פרי צדיק' אני חושב.

מניטו: ב'צדקת הצדיק' זה כתוב. אולי בפרי צדיק...

 

[הפסקה בהקלטה]

 

מניטו: מבחינת הפרט – אני אוסיף את זה, אבל לפי דעתי זה הולך באותו מישור – מבחינת הפרט, הגורל של הפרט זה חידה. ויתכן מאוד שפה יש עוד מקום לְזכוּת לפי המעשים. זה מובן?

קהל (?): ומה [מקומָם]?

מניטו: טוב, זה עניין של צדיק ורע לו, צדיק וטוב לו. הוא צדיק בבחינת טבעו, אבל רע לו בבחינת המעשים, או טוב לו בבחינת המעשים.[xlv]

הרב אורי שרקי: אז לא כל כך ברור כאן מה תפקיד הייסורים. כלומר, האם התפקיד של הייסורים זה...?

מניטו: איזה ייסורים? של הגלות?

הרב אורי שרקי: לא, של תקופת המשיח, של חבלי משיח. האם בסופו של דבר יש כאן הכנעת זכות בעל כורחם של ישראל, או שזה נושא אחר לגמרי.

מניטו: תשמע, לפי פשט הדברים, ורוב המפרשים הסבירו את זה ככה, זה למתק את הדינים. זה עניין של זכות בבחינת "רצה הקב"ה לזכות את ישראל" – זָכּוּּּּּּּּּּת.[xlvi] סוף סוף... מה אמרת? איך אמרת?

הרב אורי שרקי: האם יש כאן הכנעה? האם זה נשאר בקטגוריה של הזכות, אבל זה זכות מיוחדת בעל כורחנו? כלומר, בין כך ובין כך יהיו זכאים, אפילו שאינם זכאים להיות זכאים? או שזה שייך לקטגוריה אחרת. כלומר, השאלה היא האם להכניס את חבלי המשיח לתוך המסגרת של הזכויות, [מאחורה].

מניטו: אני עוד לא תופס את הקשר בין חבלי המשיח וזכויות. זה מושג אחר. זה חבלי לידה.

הרב אורי שרקי: כי אנחנו הסברנו עד עכשיו שהעיכוב של בוא המשיח זה שהעולם תחת המצב של הנחש, וכן הלאה. אז אם כן, צריך שמשהו ישתנה במצב הזה לקראת הגאולה של 'בעיתה'. כלומר, מה מאפשר את בוא הגאולה של בעיתה? איך מסתיים המצב של הנחש?

מניטו: זה תיקון בעל כורחו. זה תיקון בעל כורחו! דרך ייסורים. טוב, וזה מושג...

הרב אורי שרקי: אז נראה שבשביל התיקון אין צורך בזכות. זה כל העניין. כלומר אני מבין שהמושג של 'תיקון' או 'מיתוק הדינים' הוא שונה מהמושג של [זכות].

מניטו: לפי דעתי כן. זה מושג אחר. 'זכות' זה קשור למדרגה של החלק שלך. לגורל. וזה השימוש העממי של הלשון: 'זכותו' – זה זכותו, זה זכותך, בזכותך, בזכותו. זה גובל למושג של 'גורל'. קצת, עם נימה של משמעות של 'מזל'.

קהל [הרב יעקב נהון?]: אני רגיל לשמוע הבדל, אבחנה בין המושג של 'זכות' והעניין של 'ברית'. ברית זה יותר מתאים מאשר זכות, ממה שאתה אמרת. ברית זה למעשה ששם ה' קשור לעם ישראל...

מניטו: יפה, כן, אתה צודק. זה המושג 'ברית'. זה מה שהתכוונתי לומר: 'קדושה טבעית'.

אליעזר שרקי: הזהות.

מניטו: זכות בהקשר לזהות, זה הברית. איך אומרת הגמרא?

קהל (?): 'זכות אבות תמה'.

מניטו: 'ברית אבות לא תמה'. זהו (שבת נה א).

קהל [הרב יעקב נהון?]: אז לכאורה, כל התפקיד של הייסורים, לכאורה זה באמת רק לבוא במקום זכויות.

מניטו: יפה, יפה, יפה. אפשר לסכם את זה ככה. אם יש זכויות זה בסדר – מוטב, ואם לא – ייסורים. לא לא, פה יש משהו שצריך להוסיף: השאלה היא האם הייסורים מוסיפים את הזכויות, על הזכות, בָּזְכות.

אליעזר שרקי: בזכות של הזהות.

הרב מאיר אלפסי: "חביבין [עליך] ייסורין? לא הן ולא שכרן".

קהל [הרב אטון?]: כי זה בחבלי משיח.

הרב מאיר אלפסי: יש להם תוספת שכר.

הרב אורי שרקי: "לפום צערא אגרא".

הרב מאיר אלפסי: הם לא רק מזככים, אלא הם גם כן מוסיפים שכר.

קהל: אתה זוכר מה שהרב אומר ב'עין איה' שמה? איפשהו "אתה רוצה איזה ייסורים", אומר: "לא הן ולא שכרן". אז איך הוא מפרש את זה? לא שהוא בורח מזכויות, אלא שהוא מעדיף לעשות מעשים טובים, ולא לעבור דרך התיקון, דרך ייסורים.

מניטו: יפה, יפה.

קהל: זה תיקון דרך מעשים שבא במקום הייסורים, לכאורה. צדיקים – אז משתדלים לא לעשות דרך ייסורים, אלא דרך זכויות נקיות.

מניטו: ושוב – זה חסידי [הערה לאריק: למה הוא אומר שזה חסידי?]. זה מובן, כן?

קהל: אבל פה, התקופה שצריכה לעבור בעולם זה תיקון עולם במלכות שדי. והבחינה הזאת היא בוודאי מזמינה ייסורים, בגלל שזה [גילוי מוחלט].

מניטו: מכיוון שאין מספיק זכות.

קהל: אני חושב שזה הטבע של הגילוי שמזמין את זה. אם זה היה תקופה אחרת, ייתכן שזה היה יותר בזכויות, אבל פה זה צריך להיות שליטה מוחלטת.

מניטו: טוב, כן, תפסתי, אבל אולי ניקח את הדוגמה של משה רבנו: האם משה רבנו היה צריך לסבול ייסורים? בזכות טבעו, בזכות זהותו, בזכות עצמו – היה זוכה!

קהל (אליעזר שרקי?): לסבול את עם ישראל, זה היה ייסורים] (צחוק קל)

מניטו: לא, אבל זה בא מעם ישראל (צחוק קל).

אליעזר שרקי: זה לסבול מלשון סָבַּל (צחוק של מניטו)

מניטו: אז לפי דעתי זה קשור להסבר הפשוט של 'הטוב והמיטיב'. אם אתם זוכרים את שורש העניינים בגמרא: לברך מעין הרעה ולברך מעין הטובה. לברך על הטוב מעין הרע, ועל הרע מעין הטוב. זהו? זה בברכות, כן?

הרב אורי שרקי: לא מכיר, אני לא מכיר.

מניטו: פרק תשיעי אולי בברכות. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואחר כך באותה סוגייה: חייב לברך על הטובה מעין הרעה, ועל הרעה מעין הטובה. והדוגמה 'לברך על הטובה מעין הרעה' זה הטוב והמיטיב. 'הטוב' – זה הטוב, ו'המיטיב' – זה ייסורים. כי 'מיטיב' זה דרך ייסורים. זה מובן הדיוק הזה? לא? עוד לא. לא. כשבא איזה טוב – אז צריך לברך. כשבא רע – גם כן צריך לברך. איך מברכים כשבאה הרעה? 'ברך דיין האמת' – זה לברך על הרעה מעין הטובה. כשבא טוב – צריך לברך מעין הרעה. כדי, שוב, עניין ייחוד המידות. אז איך מברכים? 'ברוך הטוב והמיטיב'. אז הטוב זה על הטוב. מה מוסיף המיטיב? המיטיב זה דרך ייסורים.[xlvii]

הרב אורי שרקי: המיטיב זה הנרות, אחרי שנשרפו.

מניטו: זה מובן?

אליעזר שרקי: אולי זה עניין שהברכה הזאת נתקנה כברכה רביעית על...

מניטו: על הרוגי בית"ר.

קהל: שקבר אותם, ולא נתן אותם ל[...].

אליעזר שרקי: וזה כבר תחילת התיקון של ימות המשיח. זאת אומרת, 'הטוב והמיטיב' זה בבחינת הייסורים, של הברכה שבייסורים...

מניטו: כן, פשט הברכה. איך להבין שאותה ברכה זה לברך על הטובה מעין הרעה? זה המילה 'מיטיב'.

קהל (?): המילה 'מיטיב' זה, המשמעות זה קונה זכויות של זהות. כי הוא מיטיב בזהות. זה הקניית זכות.

מניטו: כן. זה החידוש של אורי. כי הייסורים אולי מוסיפים על הזכות. אבל ההגדרה הבסיסית – לא צריך להתקשר לזכות. הייסורים צריכים, מכיוון שאין לי זכות. אז אולי התשובה לשמה הופכת את הייסורים לזכות ממש, מכיוון שהיא הופכת את הזדונות לזכויות.

קהל (?): אם זה מיטיב, זה מה שהרב קרא לזה: זכות של זהות, לא זכות של מעשים. כי הוא מיטיב את הזהות את ה[...]

מניטו: כן, זה אתה הוספת, אבל זה לפי דעתי חידוש נכון (צחוק קל). הטוב זה מישור המעשים, המיטיב זה כבר הזהות. כן, כן, יש בזה משהו.

אז פה אולי הגענו להתחלה של התחלה של ההבנה: שכל עוד המצב של תיקון הכללי של תיקון העולם במלכות שד"י לא נעשה על ידי האסונות של המלחמות, אז אסור למשיח להתגלות. לפי דעתי. זה קצת מובן?

פה יש התחלה של ההסבר של הנושא הזה: למה צריך כל כך נוראות באחרית הימים? אז אולי פה יש לנו התחלה של הסבר: אם היה מספיק זכות – לא היה צריך כל זה. אבל מכיוון שאין מספיק זכות – אז צריך דרך הייסורים כדי לתקן את המצב ולתת אפשרות למשיח להתגלות. דאם לא כן, זה האסון של התגלות הנחש.

אליעזר שרקי: אבל פה שוב, העניין של ה...

מניטו: זה מובן? אבל רק רגע, אני רוצה להוסיף משהו. מה?

אליעזר שרקי: חסר ערך סגולי לעולם? או שצריך שהייסורים ושהחבלי לידה של ימות המשיח הם ישנו משהו במציאות הממשית העולמית של ה...?

מניטו: זה ההפך: המציאות של העולם גורמת את חבלי משיח. (פונה לאליעזר תוך צחוק קל) לא [מבין]? אולי נוציא את הגמרא של סנהדרין, 'ייתיה ולא אחמיניה'. יש איזה דעה שהוא היה מפחד מחבלי משיח, כן? זהו? אז אולי נלמד קצת את הקטע הזה. מה הייתה השאלה?

קהל (?): זאת אומרת שכל התקופה הזאת זה בירור של הזהות, וכל הייסורים זה ייסורים שבאים לברר את הזהות, גם של העמים וגם של עם ישראל. בגלל שאין מספיק התייצבות של הזהות.

מניטו: כן. ובתנאי שנבין שיש קשר הדוק בין המצב של דור של ישראל למצב של דור של כלל העולם. זה למדנו פעם, אולי אם אתם זוכרים: יש גמרא בסנהדרין שאומרת ששלושה היו יכולים לקבל את התורה: יעקב, משה, ועזרא. יעקב – הדור לא זכה, ולכן משה קיבל את התורה, עזרא – מכיוון שמשה קיבלה כבר (סנהדרין כא ב). אבל מכל מקום, הוא החזיר את /התורה/עטרה/ ליושנה. אז, לפי ההסבר הזה, "הדור לא זכה" איזה דור? דור של יעקב – אם זה רק ישראל, כולם צדיקים! ולכן צריך להבין שזה דור של העולם כולו. זה מובן? וזה נושא לא קל. דהיינו: זה הגדלות של מצרים דאז! שהיה דור של גילוי התורה. ‎

הרב מאיר אלפסי: אבל בעצם גם בדורו של משה הדור לא זכה. הקב"ה ניסה לתת את התורה גם לאומות העולם ולא רצו לקבל אותה.

מניטו: יפה. נו, זה שאלה יפה. אז איך אתה מתרץ את ה...?

קהל (?): אז הוא נתן לעם ישראל בכפייה, בגלל זה. זה היה מעין תורה, זה היה חלק.

אליעזר שרקי: אבל מאותה גלות מצרים יצא עם ישראל שקיבל התורה.

מניטו: זהו, זה מה שאני אמרתי מקודם.

קהל: אבל זה תורה שבכתב, אחר כך היה צריך עוד גלות!

מניטו: אבל הקושייה שלו נשארת.

הרב אורי שרקי: מה, מה השאלה שלו?

מניטו: השאלה שלו היא: אם נניח שיש זכות באותו דור של משה רבנו, דור כלל עולמי, מכיוון שהדור זכה שמשה קיבל את התורה, אז מה נעשה עם המדרש שאומר שאומות העולם לא רצו לקבל אותה?

הרב אורי שרקי: רצו שזה יהיה דרך ישראל.

קהל: ברור.

מניטו: זה תירוץ (צחוק משותף).

קהל (?): הם נחמדים, בכל זאת.

אליעזר שרקי: הרי יש מדרגות מדרגות. אבל גם הרב אומר שגם יצירת ישראל...

מניטו: לא, יש לי תשובה לזה.

אליעזר שרקי: טוב, אז זה אחר כך.

מניטו: מה?

אליעזר שרקי: כלומר שגם הופעת ישראל על במת ההיסטוריה כעם זה מין מציאות בדיעבד כדי לתקן מצב שהעולם לא היה מסוגל להיתקן בלי ה...

הרב אורי שרקי: ההתייחדות הלאומית.

אליעזר שרקי: הלאומית של ישראל

מניטו: זה מכל מקום, זה מכל מקום, אבל מתוך זה...

אליעזר שרקי: אז כרגע שהם נמצאים במצב כזה שהתיקון צריך לעבור/לעבוד/ קודם כל דרך ישראל, ברגע שיש מצב שישראל מקבל את התורה, אז זה זכותו של כל העם כולו.

הרב אורי שרקי: אה, זאת אומרת שזה זכות לאומות העולם לסרב לקבל את התורה, ובזה להכריח את ישראל להיות?

קהל (?): אבל הם קיבלו מהן תורה.

מניטו: זהו, יפה. זה פשט אותו המדרש: הם היו מסוגלים לקבל את כל התורה חוץ ממצווה אחת. נכון? זה התשובה לפי דעתי. מה אומר אדום? אומר אדום: יש פרט אחד שאני לא יכול לקבל: לא תרצח. שמשמע מזה – שכל התורה כולה היה מוכן, חוץ מזה.

קהל (?): כולם יחד הם זכאים.

מניטו: אפשר לומר את זה.

קהל: אבל כל אחד עומד לחוד.

מניטו: אפשר לומר, אבל יש עוד דבר. כשחוזרים בתשובה, חוזרים דווקא על אותה מצווה שהם לא רצו לקבל. למשל אדום: כשאדום מתחיל לחזור בתשובה, כל הדת שלו זה: "ואהבת לרעך כמוך". נכון? כשישמעאל חוזר בתשובה, כל הדת שלו זה טהרת המשפחה. זה בולט לעין. ולכן אפשר – זה שאלה יפה – אפשר לומר שדווקא המדרש הזה מגלה את הזכות של אותן אומות העולם שסירבו לקבל את התורה. לפי פשט המדרש! מכיוון שסוף סוף לא קיבלו מצווה אחת.

ופה יש עניין של ימים נוראים, עניין של התשובה: זה מגלה שבזהות של אומות העולם, אין אפשרות להתגבר על המושג של 'תשובה'. מה כל הפאניקה ההיא? אנחנו לא יכולים לקבל את התורה, מכיוון שאנחנו עלולים לחטוא על פרט אחד. כי זה ברכתנו. אבל אפשר לחזור בתשובה! אז זה סימן שאינם מסוגלים לעמוד על המושג תשובה, ולכן לא קיבלו את התורה. תפסתם את הקשר? ולפי דעתי זה הפשט של 'עם קשה עורף'. אולי תביא, אני זוכר שלמדנו את הפרט הזה: מה אומר רש"י על 'עם קשה עורף' בפרשת כי תשא. זה הגדרה של המושג 'עם קשה עורף'. שלא מסוגל לחזור בתשובה. מה אומר רש"י על זה?

קהל (?): אולי אפשר לקשר את שני המיעוטים של שני אומות העולם וישראל. מצד אדום – הם מצד לא תרצח, בגלל שהם ידעו שדרך הרצח הם ימנעו את ישראל מלהגיע לארץ ישראל, מצד ישמעאל...

מניטו: טוב, זה מדרש נוסף.

קהל (?): בסדר, דרך הגניבה, ואצל ישראל רק התורה שבכתב, בגלל שזה קשור גם לארץ ישראל. זאת אומרת המיעוט שלהם, של אותו דור, גם מצד אומות העולם וגם מצד ישראל זה היה ביחס לארץ ישראל.

מניטו: למה אתה מתכוון כשאתה אומר "מיעוט"?

קהל: מיעוט, זאת אומרת כל התורה חוץ מזה.

מניטו: לפי דעתי זה רק דרוש. לגופו של עניין, לא היו מסוגלים לקבל את התורה מכיוון שבזהות שלהם יש אבר אחד שלא מסוגל למצווה אחת. וזה ברור, זה קשור למה שמסבירה מסכת מגילה: כל מצווה קשורה לאיבר אחד. זה עניין של זהות.

אליעזר שרקי: אבל האם זה איבר אחד? האיבר הזה, הספציפי הזה, זה הזהות הפנימית של העם הזה! זה לא "הכול בסדר חוץ מאיזה פרט". הפרט הזה הוא שמאפיין אותו! זה הפרט המאפיין!

מניטו: אתה צודק, אבל כשחוזר בתשובה...

אליעזר שרקי: אז הוא ימות!

מניטו: לא (צחוק)

אליעזר שרקי: הוא לא יהיה הוא!

מניטו: דווקא (צחוק) זה זה התשובה (צחוק), זה התשובה. (צחוק משותף). "אדם כי ימות באוהל" של התשובה (צחוק). מה אומר רש"י על זה?

הרב אורי שרקי: יש פה פסוק: "כי עם קשה עורף הוא", אבל כאן רש"י לא מסביר את זה. אולי זה, "לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה".

מניטו: לא לא, זה לפני זה, לפני זה.

הרב אורי שרקי: "ילך נא..."

מניטו: לא לא. זה לפני זה. "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא".

הרב אורי שרקי: אה.

קהל (?): גם כל, למשל שהוא מקבל את התורה [...] נגיד, עשיו שהוא הורג, ידיו – "הידיים ידי עשיו". יש לו כוח ל[...] לישמעאל יש כוח...

מניטו: לשמוע, ישמעאל – שומע אל. לא, תמשיך תמשיך. "לך רד כי שיחת..."

הרב אורי שרקי: "עמך אשר העלית ממצרים".

מניטו: כן. "סרו מהר...".

הרב אורי שרקי: "מן הדרך".

מניטו: זה באותו פרק.

קהל (?): קשה עורף זה שייך לישראל מהבחינה הזו?

מניטו: קודם כל, קשה עורף נאמר לערב רב.

הרב אורי שרקי: "מחזירים קשי עורפם לנגד מוכיחהם וממאנים לשמוע" (רש"י על שמות לב ט).

מניטו: אם אני זוכר היטב, ספורנו מוסיף על זה: ולכן אין להם תקווה לחזור בתשובה. תראה אם אתה מוצא אותו. (ספורנו על שמות לב ט): וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה ערֶף הוּא: גִּיד בַּרְזֶל עָרְפָּם וְלא יִפְנוּ לִשְׁמעַ דִּבְרֵי שׁוּם מורֵה צֶדֶק, בְּאפֶן שֶׁאֵין תִּקְוָה שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה

אחר כך יש נחמה לישראל: כשהפסוק אומר: "סלחתי כדבריך", אז הערב רב נכנס לישראל, ולכן הקב"ה אומר למשה: תגיד לעם ישראל: אתה, אתה עם קשה עורף, מכיוון שהערב רב נכנס לפניך. אני אמצא מייד את זה. הנה פה:

"ויאמר ה' אל משה עם קשה עורף... כיליתיך. זה אחרי שהערב רב נכנס בישראל. זה ברור. בפעם הראשונה, 'עם קשה עורף', נאמר לערב רב. לפי דעתי יש איזה מין משהו דומה לחטא הקדמון. כי מהתחלת ההיסטוריה של העם היוצא ממצרים, יש זוהמת הנחש דרך הערב רב שנכנסה לישראל. תפסתם את זה? עִם הערב רב. אבל זה היה מוכרח. זה היה החלטה של משה רבנו.

אלפסי: 'עם קשה עורף' הראשון שהופיע זה בעצם יעקב, כשעשיו רצה לנשוך (בראשית רבה, עח ט). (צחוק משותף)

מניטו: ואחר כך משה רבנו, כשפרעה... (צחוק)

אלפסי: והקומרנא אבל מביא שזה שבח לישראל שהם לא נותנים לחיצונים לינוק מהם.

מניטו: זהו. אפשר להסביר את זה בדיעבד: מכיוון שאנחנו ככה, זה שבח. יש...

הרב אורי שרקי: הנה, מפורש בספורנו באמת: "וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה ערֶף הוּא: [גִּיד/ויד] בַּרְזֶל עָרְפָּם וְלא יִפְנוּ לִשְׁמעַ דִּבְרֵי שׁוּם מורֵה צֶדֶק, בְּאופֶן שֶׁאֵין תִּקְוָה שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה.

מניטו: יפה, זהו.

הרב אורי שרקי: ממש.

מניטו: אז 'עם קשה עורף' זה: לא מסוגל לחזור בתשובה. למה? פה אני הוספתי כמה הסברים, אפשר למצוא הסברים אחרים: מכיוון שלפי המחשבה הטבעית, התשובה זה מושג למעלה מהשכל. כי כדי לחזור בתשובה צריך מה שאנחנו מוצאים בעברית ו"ו ההיפוך, כשהעבר הופך לעתיד. אבל כדי שהעבר יהפוך לעתיד, צריך לחזור לעבר כדי לתקן אותו, וזה בלתי אפשרי בעולם הטבעי. ולכן מי שמתפקד לפי הזהות הטבעית של הנחש [למה הוא משתמש במילה 'זהות'? לכאורה יותר שייך פה 'מחשבה', 'מודעות' או 'מנטליות טבעית', למרות שמנטליות לא הייתה הלשון שלו. זהות כאן נשמעת משהו גנטי-דטרמיניסטי. בעצמו אומר במקומות אחרים שהאומות התרגלו למושג תשובה דרך אלפי שנים של לימוד תורה, והזהות שלהם השתנתה?], הוא לא מסוגל לתפוס מושג של תשובה. תשובה זה חידוש של התורה. ולכן יש מדרש שאומר, והרב מביא אותו ב'אורות התשובה', מדרש חשוב מאוד: שלפני בריאת העולם הקב"ה ברא את התשובה. כי אלמלא התשובה העולם לא יכול לתפקד. כי מהחטא הראשון – זה אבדון. זה מובן? ולכן העניין של התשובה זה לא טבעי.

אליעזר שרקי: אז זה מסביר את כל העניין, זאת אומרת של אומות העולם. הרי אומות העולם הם טבעיים! ולכן הם לא יכלו לקבל את התורה, ולכן אי אפשר לשפוט את: 'יכשר הדור או לא יכשר הדור' – לפי קבלת התורה או לא מאומות העולם (תנחומא נח ג) אלא אם רק ישראל יקבל או לא.

אלפסי: עכשיו אנחנו רואים שזה קשור גם לישראל שהם לא יכולים לחזור בתשובה.

מניטו: לא. יש קושי. מכיוון שיש ערב רב עד אחרית הימים. עד אחרית הימים: "וביום פוקדי ופקדתי", זה לפי הכלל הזה. זאת אומרת: מי שבאמת חטא בחטא העגל, אז – יום או יומיים זה יתגלה, והוא יקבל את העונש. תפסתם את העניין? [לא מובן כל כך. האם מדובר שהדבר יתגלה בתקופה קצרה – כפי שעבר למשה רבנו מיד לאחר חטא העגל, או שמדובר יום יומיים עד לימות המשיח].

קהל (?): ראיתי בפירוש האלשיך על התהלים (פא, יד), אז הוא מקשה שני דברים על הפסוק: לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו. "עמי" הוא אומר שזה ערב רב, שמונעים את ישראל כל הזמן. ואז אם כן, אז "ישראל בדרכי יהלכו".

מניטו: יפה. ואפשר להוסיף עוד דבר. זה לא אומר שעם ישראל לא חטא בעגל. אלא מהו החטא שלו? שלא היה מסוגל למנוע את זה. החטא – זה הערב רב שעשה. אבל האחריות של ישראל – שנתן את זה, שלא מנע את זה. ואני רואה במה שקורה בכל ההיסטוריה שלנו, כל פעם שצריך להוכיח/להכריע ביום הבחירות – "אשר בחר בנו", כן? – חצי חצי. (צחוק). זה פלא, אבל זה ככה.

הרב אורי שרקי: אז אין טעם ללכת לבחירות. זה חוק.

מניטו: אני פעם הסברתי את זה, אני לא יודע אם שמעתם את זה, אבל זה רק יישאר בינינו: כי סוף סוף העונש של חטא העגל – דור המדבר קיבל את זה, כשלא רצה להיכנס לארץ ישראל. ולכן זה פשוט בעיניי: סוף סוף קיבלו את התורה, אבל לא רצו להיכנס לארץ ישראל. וחטא המרגלים – זה קשור לחטא העגל: "ביום פוקדי ופקדתי" – זה על חטא המרגלים. ולכן מי שמקבל את התורה ולא ארץ ישראל – זהו זה הערב רב. זה מובן? וההסבר הוא פשוט: כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, לא לערב רב. ולכן לא אכפת להם. זה לא שייך להם. ולכן התורה – הם מסוגלים לקבל. ארץ ישראל? טוב, זה ארץ העברים... (צחוק קל)

קהל: ולכן הם קשורים לכוח של יסוד.

מניטו: איך?

קהל: לכן הם רוצים להעלות את דמותו של יוסף, שזה דווקא הצד שמרחיק.

מניטו: של חוץ לארץ.

קהל: ודרך זה הם משיגים את האלקות, דרך אלוקים שהוא לא שייך לארץ ישראל.

[לא מובן. האם ערב רב = החרדים לפי ההסבר הרגיל של מניטו, או החילונים הקוסמופוליטיים שחיים את דמותו של יוסף?]

מניטו: לא, אבל מה שאני אמרתי זה חמור מאוד. לכאורה כל גדולי התורה שמקבלים את התורה ולא ארץ ישראל זה ערב רב. יש מושג בקבלה: 'פרצוף של ערב רב'.

אלפסי: הזוהר עצמו מסביר...

קהל (?): זאת אומרת זה לא ערב רב, זה רבנים בלילה (צחוק של מניטו.

הרב אורי שרקי: אומרים שמי שעוד לא הגיע להיות רב, הוא ערב רב. (צחוק משותף)

אלפסי: לכאורה הזוהר עצמו כשהוא מגדיר את המי בעצם הכתות של הערב רב, אז לא כלולים בהם אותם תלמידי חכמים עצמם, בהגדרות של הזוהר.

מניטו: לא לא, מה שאני אמרתי זה לא נוגע ל... (צחוק קל). כי אני משוכנע שתלמידי חכמים הם מקדש מעט אפילו בחוץ לארץ, הם שייכים לארץ ישראל. אבל הבעיה היא מה זה 'תלמיד חכם'? זה עניין אחר, כן (צחוק קל). למה אני התכוונתי? העובדה של: קבל את התורה, אבל לא ארץ ישראל. זה חטא של דור המדבר, והשורש של החטא הזה זה הערב רב. החידוש שלי הוא פשוט מאוד: מי זה הערב רב? אלו שיצאו ממצרים, אבל לא היו מצאצאי השבטים. ולכן ארץ ישראל זה לא אומר להם כלום.

אלפסי: אבל הדין עצמו שחטאו בחטא המרגלים, הם בעצם עצמם הם היו האליטה של עם ישראל, [ולא] הערב רב.

מניטו: אבל הושפעו מהערב רב. זה מה שרציתי להסביר. כי פרעה ראה מה זה... כל מה שהסביר אהרן הכהן.

טוב, אז מה שרציתי להוסיף, אחר כך אולי נחזור ל[...] והדיבור, שייתכן שהתהליך של התיקון מהנחש למשיח, זה דרך חושן המשפט. כי זה אותן אותיות, ואותה גימטריה: חשן. ציון במשפט תיפדה (ישעיהו א כז) וכן הלאה. זה מובן, כן? [מה הכוונה חושן משפט כאן?]

אז לפי הפשט: "אנוס על פי הדיבור" זה אותו דיבור של אותו פסוק, "ידוע תדע". אבל אני למדתי לפי הקבלה – ופה אני חוזר לגלות, הבריאה כגלות – כי על הפסוק: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". כי מאז בריאת העולם, דיבור, דבר ה' הוא בגלות. וצריך לגלות, להביא גאולה לאותו דיבור. ולכן "אנוס על פי הדיבור" שקרא ליעקב כדי שיגאל אותו. תפסתם את הרעיון פה?

וזה הסוד של "כבד פה וכבד לשון" של משה. לפני יציאת מצרים – לא היה יכול לדבר. אחרי יציאת מצרים – הדיבור יצא. פה-סח, ופה-רע הזה של פרעה.

אליעזר שרקי: אז זה ה'שלשלאות הברזל', זאת אומרת שכל זמן שהדיבור חסום...

מניטו: יפה. הגענו. וזה מסביר את הגמרא: אם יעקב לא רצה לרדת למצרים, היו מביאים אותו בשלשלאות של ברזל כי היה צריך לגאל את הדיבור.

קהל (?): אה, זה היה [...] אז תשמעו את הדיבור.

מניטו: טוב, פעם הסברתי את זה בצרפתית: [משהו בצרפתית] איך אפשר לתרגם את זה בעברית? (צחוק) לגאל את הדיבור.

קהל: לגאול

מניטו: לגאול, כן, אבל במשמעות של גאולה.

הרב אורי שרקי: אבל יש קושי בגאולת הדיבור. כי לפעמים זה טוב שדיבור הוא אסור, כי יש דברים שאי אפשר לאומרם.

מניטו: זהו. כל עוד שאי אפשר – זה אסור. אז המשיח אין לו רשות להתגלות.

קהל (?): זה כל העניין של אסתר, שהיא לא מגדת, רק בסוף.

מניטו: יפה! כל העניין של אסתר בכלל, אנחנו מתחילים בעניין של 'הסתרת פנים' – הסתר אסתיר פני מכם של הגמרא (חולין קלט ב). מכיוון שזה תקופה של סוף הנבואה, סוף הגילוי, אז צריך להסתיר את הכול.

קהל: ומה שהיא לא מגדת זה את עמה, את הזהות.

הרב אורי שרקי: יש באמת, הרב בתחילת אורות הקודש מדבר על הקושי להדריר את הדיבור, לתת דרור לדיבור, שזה הסיבה שלא מתגלים סתרי תורה.

מניטו: זה אותו נושא! זה אותו נושא. ופה בפרק שלו יש הרבה רמזים לזה: הגיעה העת שמצווה, חובה, לעסוק ברזי תורה. זה כל מה שלמדנו. אז פה אנחנו מגיעים לנושא. זה מקביל: המלחמות באומות העולם וגילוי רזי תורה בישראל. זה מקביל. כל עוד...

הרב אורי שרקי: אפשר לומר שהמלחמה היא ניסיון של דיבור? זה נכון לומר את זה?

מניטו: לא, לא ניסיון. המלחמה זה הורס את הקליפות, וזה נותן אפשרות לדיבור להתגלות. זה הורס את הגסות של הסגנון של אומות העולם.

הרב אורי שרקי: אז אותם ההסברים שהמלחמה היא במקום דיבור, זאת אומרת שמי שלא הצליח לדבר – נלחם.

מניטו: אני שלום, וכי אדבר – המה למלחמה (תהלים קכ ז).

הרב אורי שרקי: וכאן אנחנו רואים פה לימוד הפוך, זאת אומרת...

מניטו: לא לא, זה אותו לימוד. איך אתה מסביר את זה?

הרב אורי שרקי: אני רוצה לומר, למשל, אני יש לי בראש הניסיון של קין מדבר אל הבל, והוא לא מצליח לומר מה שהוא רוצה לומר, אז הוא הורג אותו. וכאן אנחנו רואים לכאורה כיוון הפוך.

קהל (?): אני חושב שמה שמתגלה...

מניטו: אולי [למצוא] את זה פה. למה קין לא היה יכול לדבר עם הבל? מכיוון שהבל לא חינך אותו! הבל הוא משיח שנכשל. הוא אח שנכשל כ'אח'.

הרב אורי שרקי: אז זה העונש שלו.

מניטו: כן, זה לא אומר שקין לא היה רוצח, זה משהו אחר.

הרב אורי שרקי: כן, בסדר, מגלגלים חובה על ידי חייב (סנהדרין ח א).

מניטו: כן, ברור.

אליעזר שרקי: אבל לכאורה, אם אנחנו נחזור נגיד לסדר המעשי...

מניטו: אני רוצה להוסיף משהו כדי שזה יהיה ברור: אנחנו לא צאצאי הבל. אנחנו צאצאי ישראל, צאצאי שת. ושת – אשר שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין (בראשית ד כה). שת זה הבל שאי אפשר להרוג אותו. "שת לי". ופה דווקא     אומות העולם רוצים לראות בנו הבל! וזה האספקלריא שלהם: ישראל צריך להיות ההבל של אומות העולם. אבל אנחנו שת, ולא הבל.

קהל (?): גם ישמעאל לא דיבר.

מניטו: כן, נכון.

קהל (?): יש הרבה. יצחק לא.

קהל (?): גם יונה

מניטו: זה קצת... משהו אחר. לא רצה לדבר, אבל הוא מדבר הרבה (צחוק קל)

קהל (?): גם כשהוא מדבר הוא לא מדבר.

מניטו: נכון, אבל הוא מדבר (צחוק). מה שאתה אמרת זה קשור, זה לא הפוך.

מניטו: פה, מה שהרב מסביר, וגם ב"אורות" שכשאומות העולם, אינם מסוגלים – ויתכן שפה יש המשימה של ישראל – אינם מסוגלים בכוחות עצמם להגיע לאיזה זיכוך של הזהות, אז באות המלחמות כדי ל...

הרב אורי שרקי: כדי להוציא את הדינים.

מניטו: טוב. אז עכשיו אנחנו צריכים להבין. מה "חבלי המשיח" לפי הגמרא? אתה רוצה לקרוא את הגמרא?

הרב אורי שרקי: "עולא"

מניטו: כן.

הרב אורי שרקי: "אמר עולא: ייתי ולא אחמיניה. וכן אמר רבא ייתי ולא אחמיניה. רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" (סנהדרין צח ב).

מניטו: כן בהמשך, בהמשך.

הרב אורי שרקי: "אמר ליה אביי לרבא".

מניטו: לרבא.

הרב אורי שרקי: מאי טעמא? אילימא משום חבלו של משיח"

מניטו: זהו. אז מה זה "חבלו של משיח?"

הרב אורי שרקי: אהמ... יש פה רש"י?

מניטו: כן. זה בעניין הייסורים.

הרב אורי שרקי: "והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר"

מניטו: מה אומר רש"י על זה, על "חבלו של משיח?".

הרב אורי שרקי: "גורלו. ולקמן בעי מאי היא, ולקמן בעי מאי". ולקמן שואלים - מה הוא אוכל? מה זה גורלו?

הרב יעקב נהון (?): מסביר "חבלו - גורלו"

הרב אורי שרקי: כן, כמו "חבלים נפלו לי בנעימים"

מניטו: כן.

הרב אורי שרקי: חבל נחלה. גורלו של משיח "לשנא אחרינא: חבלו" - פחדים וחבלים שיהיו בימיו - "מחיל העובדי כוכבים".

מניטו: זהו. זה הייסורי... זאת... זה דווקא הנושא שלנו! כן?

הרב אורי שרקי: "והתניא, שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר"...

מניטו: טוב.

הרב אורי שרקי: "הא תורה והא גמילות חסדים"

מניטו: לפני שנגיע ל... ל"מר". איך - "תורה וגמילות חסדים" – ינצל מחבלו של משיח? איך להסביר את זה? איך להבין את זה?

הרב אורי שרקי: אולי כי "חבלו של משיח" זה בגלל שאין מספיק תורה ואין מספיק גמילות חסדים? כלומר אין מספיק זכות. אז מי שיש לו זכות...

מניטו: לא לא. טוב. זה השאלה. זה לא התשובה (צחוק). אתה מסביר את השאלה...

הרב מאיר אלפסי: כל העניין של התורה היא להתעלות מעל הגורל. התורה והמצוות - להתעלות מעל הגורל. הזוהר מביא: מי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים בעצם הגורל לא שולט בו. (זוהר, ויקהל, ב', קנח, ע"ב)

מניטו: כן. כן! אני הבנתי את זה בשואה. כי בתקופת השואה, וזה 'חבלים', כן? בתקופת השואה – אז העולם מאבד את כל משמעות. שואה – זה כמו המוות בגורל של היחיד. החוויה של המוות – זה נוגדת את כל האמונה! ובבחינת ההיסטוריה הכללית, השואה זה בניגוד לכל האמונות. אז מי שיש לו תורה – 'תורה' זה יחס לאמת. וגמילות חסדים – 'גמילות חסדים' זה המידות, הערכים, אז הוא מוגן מהאווירה החיצונית של תקופה של שואה, שאין משמעות לעולם. זה מובן?

ולכן אני לא יודע אם זה לפי הפשט של הגמרא פה. כי אחר כך שואלים "ומר", וזה עניין של "שמא יגרום החטא", איזה חטא? אבל מכל מקום בהגדרה של "חבלי משיח" זה מה שמתאר הרב פה: המצב של שואה בעולם. ומי שיש לו תורה וגמילות חסדים, אף על פי שהוא סובל את ה"חבלים" ואת הייסורין, לכל הפחות הצד של המשמעות של האמונה – הוא לא מאבד את זה.

הרב יעקב נהון (?): זה לפי פשט הגמרא לכאורה. כתוב: "ינצל מחבלו של משיח"

מניטו: זהו.

הרב יעקב נהון: לא מהתוצאות של...

מניטו: זהו

הרב אורי שרקי: רש"י אומר "פחדים".

מניטו: כן. ואני הייתה לי, כשהייתי חייל במלחמה, בזעיר אנפין, תפסתי את העניין הזה: כי – מי שחי אותה חוויה, זה היה ברור: עולם בלי שום משמעות.

קהל (?): בלי מנהיג.

מניטו: לא רק בלי מנהיג! בלי... לא היה אמת בעולם, הכול היה הפוך מכל האמונות של כל מאמין! לאו דווקא יהודי. אבל מי שבכל זאת, בעולם הפנימי שלו, היה קשור דרך תלמוד תורה לאיזושהי אמת מוחלטת בעולם, אף על פי שמה שקורה זה סותר וזה נוגד; מי שהיה לו שמץ של יחס של גמילות חסדים – ערכים, מידות – אז אף על פי שהעולם החיצוני היה גיהנם ממש! הוא היה ממשיך באמונתו. אפשר להסביר את זה ככה. זה מובן מה שאני אומר? כי הבעיה היא ככה: הרבה מאמינים איבדו את האמונה שלהם. אבל יש הרבה מאמינים שהאמונה שלהם התחזקה! אז מה ההבדל? אותה חוויה! כן? ולפי דעתי זה תורה לשמה, וגמילות חסדים לשמה.

אני זוכר את זה היטב. אולי פעם צריך להרחיב את הדיבור על זה: כי מי שלא חי באותה תקופה, באותה חוויה, לא יכול לתאר במציאות במה היה מדובר. דרך מושגים, דרך... דרך הגדרות. אבל החוויה עצמה – זה משהו אחר. העולם איבד את כל משמעות! אני זוכר פרט אחד: כי מי שהיה לו תקווה, טוב, הצד ה... הצד של ה... הכוחות ה... שהיו נגד הגרמנים, איך אפשר להגדיר את זה?

הרב אורי שרקי: בעלי הברית.

מניטו: בעלי הברית. כשינצחו – התקווה היא: הניצחון, ונצא מזה. אבל אני זוכר כאלג'יראי, הבעלי ברית ניצחו את הגרמנים באלג'יריה. ובכל זאת היהודים המשיכו להיות באותו סטטוס של רדיפה. ולכן לא היה שום תקווה מציאותית. הנה הם ניצחו במלחמה, ואנחנו ממשיכים להיות באותו מצב. תפסתם למה אני מתכוון. אבל בכל זאת, היינו ממשיכים להאמין. וזה מה שאומרת הגמרא: זה זכות התורה וגמילות חסדים. פה צריך להרחיב את הדיבור: למה התורה זה לא מספיק? לפי דעתי, מדובר במשיח. ומשיח זה הממד 'בין אדם לעצמו'. תורה זה 'בין אדם למקום', וגמילות חסדים זה 'בין אדם לחברו'. לכן צריך שני הממדים האלו.

קהל (?): יש גמרא... זה ר' טרפון?

הרב יעקב נהון (?): תורה, מי שיש להם תורה לא ניצול... התורה למעשים טובים אתה ניצול...

מניטו: כן.

הרב אורי שרקי: זה ר' חנניה בן תרדיון ויש את ר' יוסי בן קסמא, לא?

מניטו: זהו. יש גם מקור אחר. מי שאומר: יש לי רק תורה - תורה אין לו (קידושין סו ב). ושמה לפי הפשט זה תורה בלי גמילות חסדים. זה ברור.

טוב, אז התקדמנו קצת אולי לעניין, אז נחזור ל...

קהל (?): משיח בין אדם לעצמו.

מניטו: כן. במישור של המצוות לפי ההגדרה של המהר"ל: 'בין אדם למקום' זה מה שקוראים 'דת', 'בין אדם לחברו' זה מה שקוראים 'מוסר', 'בין אדם לעצמו' – צריך להבין את זה פשט: בין אדם לעצם אדם בו. 'עצם האדם' זה הבן-אדם, זה המשיח. אני פעם הסברתי את זה בשיעור על התפילה, על המקור בגמרא שדוד המלך לא אמר הללויה, רק אחרי קג פרשיות. אבל הגמרא (סוטה מב א) מקשה: "הני קג זה קד". והתירוץ של הגמרא זה 'אשרי איש' ו'למה רגשו גויים' זה פרשה אחת. וחיפשתי איך להסביר את זה: למה חילקו פרשה אחת לשני פרקים של תהלים? עד שמצאתי: שהחלק הראשון, שעכשיו הוא הפרק הראשון, מדבר רק בין אדם למקום; 'למה רגשו גויים' זה בין אדם לעצמו, למשיח. [והסיבה לחלוקה היא] מכיוון שהמינים, הנוצרים בעיקר, איחדו את זה. כי אצלם בין אדם למקום ובין אדם למשיח זה אותו דבר. אז לפי דעתי, אני לא מצאתי מקור לזה, אז חילקו את שני הפרקים, וזה שייך לברכת המינים.[xlviii] זוכרים את זה?

הרב אורי שרקי: כן, שמה יט תהילות או יט תהילות

מניטו: זהו. זהו. כי זה המינות העיקרית.

אליעזר שרקי: על כל פנים, סליחה שאני עומד פה: השלשלאות של מלך המשיח זה חוסר הבשלות של העולם.

מניטו: כן, כן. שזה אוסר למשיח להתגלות.

אליעזר שרקי: והמלחמה היא מזרזת...

מניטו: כן, היא נותנת את האפשרות. ולכן זה מסביר מה שחשבו כמה מהחסידים בתקופת נפוליאון, שזה: 'הנה המשיח'. מכיוון שראו את המלחמות הגדולות. זה מחזיק [מה זה מחזיק דעתם?] דעתם, כן?

אלפסי: מה שהרב אמר לגבי הנוצרים, שהחלוקה הזאתי לכאורה הם רואים את זה בתור אחד, לא?

מניטו: כן

אלפסי: בעצם החלוקה כתוצאה מהמינים, חילקו את...

מניטו: זהו, ולכן זה שייך לברכת המינים – מספר יט. כי הגמרא אומרת בפירוש: הני יח יט לא מצאתי מקור לזה, אבל לפי דעתי זה ברור... זה כל כך ברור. ופה צריך לתת הסבר: הוא רוצה לומר שרשראות בר', אבל זה אותה מילה, אשר רגליו של משיח אסורות בהם. זה מתחיל עם עניין הנחש.

הרב אורי שרקי: בפרק קג-קד ראיתי ב'מעלות התורה' שאחיו של הגר"א אומר שק"ג זה גימטרייה 'עגל'.

מניטו: אהא.

הרב אורי שרקי: יכול להיות שיש קשר למינות בזה.

מניטו: כן, זה קשור.

הרב אורי שרקי: [...] רק מביא את הגימטרייה.

מניטו: פה הגענו לחידוש חד: האיסור של גילוי המשיח, כל עוד המצב הכללי בעולם לא נותן את האפשרות. כי כשיש גילוי, אז יש עבודה זרה של משיח שקר.

אליעזר שרקי: אבל הרב הזכיר בהתחלה, או רמז לפירוש אחר, שהעיכוב הוא מצד הגרים, "בארץ מגורי אביו" וכו' (בבא בתרא קיב א). זאת אומרת שכל זמן שאין...

מניטו: מספיק גרים.

אליעזר שרקי: אבל לכאורה זה תנועה הפוכה: זאת אומרת, הגרים הם באים, מצטרפים לישראל כאילו להוסיף ממד לישראל או בבחינת... אבל לא לתיקון העולם. הגרים לא מתקנים את העולם.

מניטו: אה! זה צריך עיון. מכיוון שזה עניין של תוספת-יש בישראל. זה סוד ר' עקיבא. הם מביאים את המדרגה החמישים/החמישית, ולכן זה לתיקון העולם.

אליעזר שרקי: תיקון העולם דרך ישראל

מניטו: ברור.

אליעזר שרקי: אבל בבחינת ההכנה ותיקון העולם כעולם.

מניטו: נכון, דרך ישראל, אבל סוף סוף זה אותו דבר. כאילו אותו המדרש, אבל צריך למצוא את המקור, אותו מדרש אומר: כל עוד שאין מספיק גרים שהביאו את ה'יתר' לישראל – זה סוד יתרו, זה רות, וכו' – אז המשיח לא יכול להתגלות. אז פה אנחנו מגיעים לדבר שצריך לברר אותו. דהיינו: דרך ישראל, כשלעצמו, המשיח היה יכול להתגלות מייד אחרי האבות. זה: אברהם, יצחק, יעקב, הרביעי – זה המשיח. או יהודה, או יוסף, אז זה מתחיל...

[הפסקה בהקלטה]

 

[i] אורות הקודש, עת תחיית הקודש, קלז : "השלשלאות אשר רגליו של משיח אסורות בהן הולכות ומשתברות מתפרקות ונעשות כנעורת לפני אש כחוטי פשתן דקים שעוברים בין להבות בוערות"

[ii] ילקוט שמעוני רמז תצ"ט: "התחיל הקב"ה מתנה עמו כשברחו א"ל הללו שגנוזים אצלך עונותיהם עתידים להכניסך בעול ברזל ועושים אותך כעגל הזה שכהו עיניו ומשנקין (תרגום צוקה שניקא) את רוחך בעול ובעונותיהם של אלו עתיד לשונך להדבק בחכך רצונך בכך אמר משיח לפני הקב"ה רבונו של עולם שמא אותו צער שנות רבות הם א"ל הקב"ה חייך וחיי ראשך שבוע גזרתי עליך אם נפשך עצבה אני טורדן מעכשו אמר לפניו רבש"ע בגילת לבי ובשמחת לבי אני מקבל עלי על מנת שלא יאבד אחד מישראל ולא חיים בלבד יושעו בימי אלא אף אותם שגנוזים בעפר ולא מתים בלבד יושעו בימי אלא אף אותם מתים שמתו מימות אדם הראשון עד עכשו ולא אלו בלבד אלא אף נפלים יושעו בימי ולא נפלים בלבד אלא אף למי שעלתה על דעתך להבראות ולא נבראו בכך אני רוצה בכך אני מקבל... שנו רבותינו עתידין אבות העולם לעמוד בניסן ואומרים לו אפרים משיח צדקנו אע"פ שאנו אבותיך אתה טוב ממנו שסבלת עונות בנינו ועברו עליך מדות קשות ורעות מה שלא עברו על הראשונים ועל האחרונים והיית שחוק ולעג באומות בשביל ישראל וישבת בחשך ואפלה ועיניך לא ראו אור וצפד עורך על עצמך וגופך היה יבש כעץ ועיניך חשכו מצום וכחך יבש כחרס וכל אלו מפני עונות בנינו רצונך יהנו בנינו מטובה זו שהשפיע הקב"ה לישראל"

משמע שהמדרש מקשר בין ייסורי המשיח ומאסרו לבין העונות של ישראל ושל אוה"ע.

מניטו לעומת זאת הדגיש את המאסר כעיכוב של ביאת המשיח.

[iii] כתובות קיא א: "ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". ועיינו במיוחד בספרו של הרב עטיה: "לך לך וסוד השבועה" שנמצא בספרייתו של מניטו.

הרב עטייה אף נתן למניטו את הספר פרדס רימונים לרמ"ק שאותו הוא הוציא לאור וצירף לספר הקדשה אישית.

[iv] במספר מקומות (במאמר 'ויהי באחרית הימים', שיורים על תורת התולדות שיעור 2, שיעורים על התפילה בברכת מקבץ נדחי עמו ישראל, ועוד), קבע מניטו שהשבועות תקפות רק בתקופת הגלות ומאבדות את תוקפן עם תחילת קיבוץ הגלויות. את קיבוץ הגלויות קבע מניטו – בעיקר בעקבות הרמב"ם בהלכות מלכים – כתחילת ימות המשיח.

[v] נראה שהרב אלפסי מסתמך על הביטוי של הראי"ה: "כנעורת לפני אש... חוטין של פשתן" שמהדהד את מדרש תנחומא בתחילת פרשת וישב: "שראה יעקב אלופי בני עשו נתירא אמר מי יוכל לעמד כנגד אלופים אלו משל למה הדבר דומה לגמלים הךבה שהיו טעונין פשתן היה עומד הנפח ותמה ואמר היכן יכנס כל הפשתן הזה פקח אחד היה שם אמר לו מה לך לתמוה ניצוץ אחד יצא ממפוח שלף ויכלה אותו אף כך כשראה עקב אבינו עשו ואלופיו נתירא אמר מי יוכל לעמד לי כנגד אלו אמר לו הקדוש ברוך הוא גץ שלך יכלה אותם וזה יוסף". הרב מסיק מכאן שמדובר על משיח בן יוסף.

[vi] על פי מניטו התפקיד של משיח בן יוסף הוא פרטיקולרי, בעוד שזה של משיח בן דוד הוא אוניברסלי.

ראו בספר סוד מדרש התולדות, כרך ח, בפרק: משיח בן יוסף: ברצוני כעת לחדד נקודה מהותית ביותר: יוסף אינו משיח, גם יהודה אינו משיח. כאשר אנחנו מדברים על משיח, אנחנו מדברים על צאצאי יוסף ועל צאצאי יהודה. תפקידו של משיח בן יוסף אינו המשך תפקידו של יוסף. דווקא להפך: למדנו שהייתה אצל יוסף נטייה ל״חוץ״. ׳אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל׳,[11] מדגיש הנביא. ויחד עם זאת ׳הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם׳.[12] משיח בן יוסף אינו ממשיך את הקו הזה. הוא דווקא מי שמחזיר את היהודים לארץ. הוא התיקון של הנטייה שהתגלתה אצל יוסף.... אסביר נקודה נוספת: ישנם שני שלבים משום שיש שתי משימות. הראשונה, להחזיר את ישראל על במת ההיסטוריה העולמית, להחזיר לנו את עצמאותנו, להתחיל לבנות את החברה הישראלית על יסוד ערכי המוסר. כל זה שייך לתקופת משיח בן יוסף. תיקון משוואת האחווה בחברה הישראלית, גם זה שייך לתקופתו של משיח בן יוסף. להפוך את החברה הישראלית למגדלור כלפי האומות כולן, לתקן את משוואת האחווה ברמת האוניברסל האנושי כולו, זה כבר תפקידו של משיח בן דוד. זה מתחיל בימינו. לכן, כאשר שואלים אותי האם אנחנו באתחלתא דגאולה, אני מחייך. אנחנו בשלב מתקדם בהרבה. האם אתם רואים כאן את הפרדוקס? יוסף נטה לחוץ ויהודה לפנים. משיח בן יוסף נוטה כלפי פנים. הוא בונה את החברה הישראלית. משיח בן דוד נוטה כלפי חוץ. הוא עסוק באוניברסל האנושי כולו, אולם כל זה מציון. לא משום מקום אחר בעולם. הוא יכול לעשות זאת משום שהבנייה של תקופת משיח בן יוסף היא בנייה איתנה. לכן אני נוטה לומר היום שעברנו כבר את השלב של משיח בן יוסף ונכנסו לתקופה חדשה של משיח בן דוד. מכאן הדאגה הרבה שלי כלפי היהודים שנשארו בחוץ. מה הם עוד עושים שם?

[vii] שם.

[viii] הגדה של פסח.

[ix] למושג 'אנוס על פי הדיבור' הקנה מניטו משמעות ייחודית: לא שהדיבור של הקב"ה אנס את יעקב לרדת למצרים, אלא שהצורך בגאולת הדיבור אנס את יעקב לרדת לשם. ראו בשיעורי הרב על נתיב התורה למהר"ל: "אנוס על פי הדיבור של ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך״. ראיתי מפרש שהסביר שידוע שהקב״ה ברא את עולמו בדברו - ׳לעולם ה׳ דברך ניצב בשמים׳. מאז בריאת העולם, הדיבור של ה׳ הוא בגלוּת בעולם והוא צריך גאולה (זהר וארא כה ב). ולכן הדיבור שהיה בתוך מצרים הוא שהכריח את יעקב לרדת למצרים כדי לגאול אותו. אנוס על פי הדיבור - שהיה בקליפות של מצרים. ומכיוון שהיה צריך לרדת, יוסף הקדים". וכן בשיעורי הרב על שערי אורה, שיעור 32: "כיוון שלמשל העניין של 'אנוס על פי הדיבור', צריך להציל את ניצוצות הקדש שהם בחוץ. יש הכרח 'אנוס על פי הדיבור', הדיבור הוא בגלות, צריך לגאול אותו. מאז בריאת העולם 'דבר י"י' הוא בגלות. מה אומר הפסוק? "לעולם יהו"ה דברך נצב בשמים".מבריאת העולם דבר יהו"ה הוא בחוץ, זה כל העניין של 'פה רע', ואחר כך צריך 'פה סח' כדי לתקן. לעניין שמשה רבנו בגלות היה כבד פה, לא היה יכול לדבר, בשעת הגאולה הוא המדבר, "הם המדברים" זה פסוק מלא". כלומר עד תחילת הגאולה יש כבלים על הדיבור, בדומה לשלשלאות שעל רגלי המשיח. את הכבלים שעל הדיבור קישר מניטו לניצוצות שיש להוציא ממצרים. האם באופן דומה השלשלאות שעל רגלי המשיח קשורות לניצוצות הללו?

יש להבחין שמניטו לא נתן מייד את ההסבר שלו, והחליט להעניק מקום לתלמידו להתקדם עם הרעיון שלו. דרך הרעיון של התלמיד, השלים מניטו את הסברו שלו.

[x] אולי הכוונה לפירוש באר מים חיים של בעל "סידורו של שבת", שנדפס יחד עם פירוש אור החיים. בפרשת וישב נכתב שם: "והודיע הכתוב כאן כי לא כן חלק יעקב אדרבה ישב לו בפירוש בארץ מגורי אביו להיות גר בארץ שקיבל עליו לשלם השטר חוב כי גר יהיה זרעך ולא ברח מגזירתו של הקב"ה ולכן אומר הכתוב להלן אלה תולדות יעקב וכו כלומר אלה הסיבות והגילגולים שהגיעם עד שבאו לכלל יישוב במכירת יוסף עד שיעקב ובניו ירדו מצרימה הכל היה לפי שהם תולדות יעקב והוא קבל עליו ועל זרעו אחריו להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם בכדי לצאת ברכוש גדול להוציא כל הנצוצות של הקדושה שהיו מוטבעים בעמקי קליפת מצריים לקחת בלעם מפיהם להיות חיל בלע ויקריאנו ולירש הארת אח"כ נחלת ה'... כי הנה יעקב אבינו כשראה שנאמר ליצחק גור ברקת הזאת וכאמור שיקובל גירות שלו גם כאשר יהיה בארץ הזאת היה סבור יעקב שגם הוא לא יצטרך לילך לגור בארץ אחרת וקיבל עליו גירות בארץ מגורי אביו ואכן לא כן היה דעת אלוהינו ית"ש...והיה מוכרח לירד למצרים לטעמים כמוסים לאל תמים דעות ב"ה וע"כ אמחז"ל ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשאות של ברזל אלא שזכותו גדלה וגרם להיות אשר בחבלי אדם נמשך לשם ע"י סיבת מכירת יוסף".

[xi] יבמות סג ב: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.

[xii] ספר הגלגולים פרק א: "ונמצא כי בדור הזה האחרון שאנחנו בו היה השכינה מתלבשת ברגלים וכל הנשמות היוצאות מתוך הקליפה הם מבחי' הרגלים של אדה"ר וכשיגמרו להתברר אלו הנשמות כדין ייתי משיחא וזה שרמז בפ' פקודי עד דמטי רגליו ברגליו והבן זה ובזה תבין למה גלו ישראל ונתפזרו בד' רוחות העולם וגם למה גלתה השכינה עמהן אך הענין כאשר ישראל חוטאים גורמים שיתלבשו הנשמות תוך הקליפות והנשמה התלויה באותו האבר הנפגם ע"י החטא מתלבשת באותו האבר ממש כנגדו בקליפה   ואז גולה לשם אותו היהודי הבא מן אותו השורש ומן בחי' הנשמה ההיא כדי להוציאה משם ובכח קדושת השכינה אשר היא אש אוכלה שגלתה לשם מושכין אותן הנשמות מתוך הקליפות ומיטהרות ומיתדבקות עמהם והנה בדרא בתראה דמלכא משיחא כבר נגמר להתברר כל קומת אדה"ר ולא נשארו כי אם העקביים שלו וכשיגמרו להתברר אז יבא משיח בן דוד וז"ס אד"ם ר"ת אד"ם דו"ד משי"ח וזש"ה אשר חרפו עקבו"ת משיחך".

לדיון נרחב בנושא זה ראו במספר מקורות בפירוש אור החיים לר' חיים בן עטר על התורה, ובמיוחד בפירושו על בראשית כח ה.

[xiii] ראו בנצח ישראל פרק א, ובגור אריה, בראשית פ"א אות ב ג: "כל הדורות היו מכעיסין לפני הקב"ה עד שבא אברהם וקבל שכר כולם נטל הקב"ה הארץ מן האומות ונתן הארץ לזרעו של אברהם לנחלה ולא לכל זרעו שהרי אמר לאברהם ידוע תדע בי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו ולא נתקיים זה לא בישמעאל ולא בעשו רק בזרעו של יעקב שהיה הקב"ה מביא אותם לשיעבוד ונתקיים בהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ובו ולפיכך נתינת הארץ לישראל ולא לישמעאל ולא לעשו" וכן בגבורות ה' פרק ט ובגור אריה בראשית   :"כל הדורות היו מכעיסין לפני הקב"ה עד שבא אברהם וקבל שכר כולם נטל הקב"ה הארץ מן האומות ונתן הארץ לזרעו של אברהם לנחלה ולא לכל זרעו שהרי אמר לאברהם ידוע תדע בי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו ולא נתקיים זה לא בישמעאל ולא בעשו רק בזרעו של יעקב שהיה הקב"ה מביא אותם לשיעבוד ונתקיים בהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ובו ולפיכך נתינת הארץ לישראל ולא לישמעאל ולא לעשו".

וכך משמע גם מפירוש רש"י בשם מדרש רבה על בראשית לו ז: "מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב של גזירת 'כי גר יהיה זרעך' המוטל על זרעו של יצחק אמר אלך לי מכאן אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר".

[xiv] ראו בזהר וירא קיט ב :"מאי טעמא והאלהים נסה את אברהם ולא כתיב נסה את יצחק אלא את אברהם ודאי דבעי לאתכללא בדינא דהא אברהם לא הוה ביה דינא כלל מקדמת דנא והשתא אתכליל מיי"א באש"א ואברהם לא הוה שלים עד השתא דאתעטר למעבד דינא ולאתקנא ליה באתריה".

וכן באור יקר לך לך שער ב סימן יח: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו שהם נגד עשר ספירות ממש למתקן ולתקן דין אשר בעשר ספירות והיינו שעשרה דורות הקודמין פגמו עשרה פגימות למעלה ובא אברהם בעשרה נסיונות וסבל ותקן הדין העליון וכמו שהיה מתנסה וינומד כך היה מתקן המדה העליונה והדין ותקן מלמעלה ....עקידת יצחק מצד המלכות וכל א' וא' דינו חזק מחבירו היינו לתקן עשר ספירות עשר מדרגות שבמלכות כדי לנקותה ולטהרה שהנסיון הוא אל הצדיק להמשיך דינה מלמעלה למטה על הצד' להיות היא נטהרת לבעלה כדפי' במקומות אחרים"

[xv] זהר ויקרא יח: "והאלהים נסה את אברהם והאלהים דייקא, ודא הוא "ופחד יצחק".

דרך חיים למהר"ל אבות ה : והאלהים נסה את אברהם ולא כתיב וה' נסה את אברהם, כי הנסיון הוא שרצה הש"י שתהיה הידיעה בצדקתו של אברהם במדת הדין לא במדת הרחמים האין הידיעה במדת הדין רק כאשר נמצא נגלה בפעל לגמרי ואז הידיעה בצדקתו הוא במדת הדין וכאשר הידיעה בצדקתו במדת הדין דבר זה הוא טוב לו בודאי וזהו שאמר כי עתה ידעתי כי יר אלהים אתה פי' עתה ידעתי במדת הדין לגמרי.

ולפיכך נאמר אצל הנסיון והאלהים נסה את אברהם ולא כתיב וה' נסה את אברהם כי הנסיון הוא שרצה הש"י שתהיה הידיעה בצדקתו של אברהם במדת הדין לא במדת הרחמים ואין הידיעה במדת הדין רק כאשר נמצא נגלה בפעל לגמרי ואז הידיעה בצדקתו הוא במדת הדין וכאשר הידיעה בצדקתו במדת הדין דבר זה הוא טוב לו בודאי וזהו שאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה פי' עתה ידעתי במדת הדין לגמרי כי ירא אלהים אתה"

וראו אלשיך בראשית כב א : "לומר הנה אין ספק כי גם עד כה נתנסה אברהם אך היו הנסיונות בלתי קשים כזה שהיה מקום ליחסם אל מדת הרחמים אך על זה יאמר היום כי האלהים הוא בחינת מדת הדין נסה את אברהם וזה יכוין בוי"ו לומר כי אם עד כה נתנסה בשם רחמים כענין ויאמר ה' אל אברם לך לך שהוא אחד מן הנסיונות וכן השאר עתה והאלהים גם כן נסה וכו' כמדת רחמים שנסהו עד כה".

[xvi] סיכום של השיטות במניין הניסיונות והתייחסות לשאלת גירוש ישמעאל כניסיון, ראו במגן אבן לרשב"צ על מסכת אבות, פרק ה משנה ד.

[xvii] פירוש ר' אברהם בן הרמב"ם לספר בראשית: "ויהי אחד הדברים האלה וג' כלומר אחר גירושי ישמעאל ובחירת יצחק בחינוך ותוספת החיבה וההוקרה וברית אבימלך וקיום הבטחון והשמחה בתקוה".

וכן בפירוש הכתב סופר: "והיינו ויהי אחר הדברים האלה אחר הנעשה סמוך לזה ששלח את ישמעאל מעל פניו ומפרש הקרא בעצמו מהו אחרי ואלקים ניסה אברהם שניסה אותו מכבר לשלח את ישמעאל בנו מעל פניו ויאמר עתה ה' לאברהם קח נא את בנך את יחידך וכו' וא"ש ויהי אחר הדברים האלה".

[xviii] פרקי דר"א, פרקים לא לב.

[xix] זהר עם ניצוצי זהר, חלק ב פרשת וארא לב א.

[xx] ראו דברים דומים בפוקד עקרים, אות ט, אך ללא ההדגשה של הכישלון בעקדה אלא להיפך: "וכמו שאמרו בבראשית רבה נו ד גבי נסיון העקידה שאמר לו השטן לאברהם אבינו ע"ה למחר יאמר לך שופך דם אתה שהראה לו שדבר זה אסור לעשות והיא שפיכות דמים ואף שנצטוה מהש"י מסתמא הסביר לו כי אדרבא הנסיון היה להיפך שאע"פ שהש"י ציווהו וידע שכשיעבור ציוי הש"י יענש ואפשר יאבד גם חלק עולם הבא לגמרי יש לו למסור נפשו גם כן עבור קיום יצחק ואומה הישראלית היוצאה ממנו ואע"פ שעל ידי זה יאבד את נפשו ח"ו משני עולמות התעהו לומר שעל זה היה הנסיון שיתרצה למסור גם נפשו במה שיעבור על צווי ה' בשביל קיום יצחק ושלשלת זרע ישראל העתיד לצאת וזה היה עיקר הנסיון הגדול לאברהם במה שהיה היצר הרע מראה לו פנים בהיפך ושהנסיון בהיפך אלא שמכל מקום שם היה גם צד תאוה נוגע בדבר זה שלא לעקדו בשביל אהבתו ליצחק לאהבת יצחק היא המסיתו ומטעתו לומר לרע טוב וכיוצא בו נסיון דוד המלך ע"ה בבת ועל כן חשד עצמו יותר בזה שמא הנגיעה לאהבת יצחק היא המסיתו ומטעתו לומר לרע טוב".

[xxi] מדרש הגדול כב יב : "אל תשלח ידך אמר אברהם לפני הקכ"ה רבון העולמים אחנוק אותו ואעלהו לעולה לפניך אמר לו אל תעש לו מאומה אנתחנו איברים איברים לפניך אמר לו ואל תעש לו מאומה".

[xxii] המלבי"ם על בראשית על בראשית כב ב: והיל"ל (והיה לו לומר) והקריבהו או ועשהו שם לעולה, ומזה הי"ל להבין שהכוונה רק שיעלה אותו ואל יעש לו מאומה, וכן גם במקום שבא לשון העלאה בעולה לא בא בשום מקום בלמ"ד, רק אשר יעלה עולה בלא למ"ד, כי הלמ"ד מורה על ההקדש לבד לא על גוף המעשה, ומכ"ז הי"ל לדעת האמת, רק שה' אמר לו לשון שיטעה בו שיצחק עצמו יוקרב לעולה, ומרוב אהבתו לאלהים ומרוב חשקו לקיים מצותיו ומרוב שמחתו שזכה שבנו יהיה עולה לה' לריח ניחוח, לא חקר כלל ולא העמיק בדברים, ורץ כצבי למהר לעשות מצותיו, עד שהוצרך המלאך לעכבו:  

[xxiii] ראו פירוש רשי לישעיה מג כז : "ומליציך פשעו בי : אין לך בכל מליצים שאתה סומך על זכותם שלא מצאתי בו פשע יצחק אהב את שונאי".

[xxiv] סנהדרין קז א : "אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי אמר לפניו רבש"ע בחנני ונסני שנאמר א בחנני ה' ונסני".

וראה מהר"ל דרך חיים פרק ה משנה ג: "עשרה גסיונות נתנסה אברהם - יש לשאול למה נתנסה אברהם יותר מיצחק ויעקב ואף שמצאנו כי גם יצחק ויעקב נתנסו כדאיתא בפרק חלק מ"מ מצינו בפי' רק אצל אברהם".

[xxv] שם: "ודע כי ראוי שיהיה העונש נמשך אל זרעו של אברהם בשביל אברהם כי חסרון השורש יתגלה ויראה בענפים ביותר כי זה ענין הענף שבו יתגלה כח השורש ולפיכך חטא השורש יתגלה בענפים ביותר ממה שנראה בשורש עצמו".

[xxvi] לדיון על משך הגלות וימות המשיח ראו בנצח ישראל, פרקים כז כח.

[xxvii] נצח ישראל, פרק א.

[xxviii] ראו בספר קול המועד, בשיעור: ראשי השנים והזמן המתחדש: "אז אני אתחיל בעניין של הגאולה. וזה הצד השווה בין המושגים האלו: הבריאה והגאולה. מה קרה בבריאה? בלי להיכנס בסוד הדברים, בחכמת הנסתר, אבל רק באופן פשוט, באופן נגלה מאוד: כשהבורא החליט לברוא עולם, החליט לברוא רחוק ממנו, הוא שם רחוק ממנו את הבריאה, והוא אומר לה: תשוב. זה פשוט מאוד. כל ההיסטוריה של העולם זה בריאה, זה ריחוק מהבורא, וכל ההיסטוריה זה איזה מין ניסיון לשוב קרוב אל הבורא. וזה סוד הקורבן: להקריב, להתקרב. כל העבודה של הבריאה זה להתקרב לבורא. מזה אנחנו מבינים שהבריאה עצמה זה גלות. הבריאה זה גלות. ומכיוון שכל בריאה – ולא משנה מאיזה תרבות אדם זה או אחר משתייך – מרגיש בעצמו כבריאה, מרגיש בעצמו בגלות. והעולם מגלה איזה עַם שההיסטוריה שלו היא העדות שאפשר לצאת מהגלות. ולכן יש ממד מטאפיזי עמוק מאוד במה שאומות העולם מבחינים באמונת ישראל. ולכן מאמינים באמונת ישראל שאפשר לצאת מאותה גלות של המצב הקיומי של הבריאה כבריאה"..

[xxix] תלמוד עשר ספירות, חלק ראשון, הסתכלות פנימית, אות יז.

[xxx] הרמב"ן על שמות ג יד.

[xxxi] גור אריה, במדבר כח טו: "לשון 'חטאת' אין עיקר הלשון מי שחטא אליו יתברך שעבר דבריו כי לשון 'חטא' פירושו חסרון כדכתיב 'אנכי אחטנה מידי תבקשנה' 'קולע אל השערה ולא יחטא'(שופטים כ טז) 'והיה אני ובני שלמה חטאים' ולשון הכתוב בקרא יביא קרבן זה לחטאת פירוש החסרון מן העבירה שעשה יביא קרבן זה עליו".

[xxxii] מניטו מקשר בין קביעתו על כך שהחטא אינו בעצם הנסיון אלא באופן שבו הוא מתבצע – חטא או מרד.

נראה שבכך מניטו משיב על שאלתו של הרב שרקי: אכן אדם היה אמור לחטא ולצאת מגן עדן, אך האופן שבו הדברים התבצעו היה נתון לבחירתו. ראו למשל בספר סוד מדרש התולדות, כרך ט, בפרק: נורא עלילה: "אדם הראשון מוכרח לצאת מהגן. מדוע? משום שהמשימה שלו היא בחוץ, בשדה. מי בוחר איך לצאת? הוא בעצמו. אם איני יודע שהוא היה מוכרח לצאת בנקודת זמן כלשהי, הכול באמת עלילה. ומה שאני אומר כעת הוא מדרש מפורש: זמן היה לו לאדם הראשון שיכנס לגן עדן שנאמר ׳ויניחהו בגן עדן׳, וזמן היה לו שיצא משם שנאמר ׳ויגרש את האדם וגו׳׳. (קהלת רבה ג-א). אם זמן היה לו להיכנס לשם וזמן היה לו לצאת, איפה העלילה? היא בדרך, ומי קבע את הדרך לצאת? אדם הראשון בעצמו. ואם תאמר, אבל היה זמן קבוע מראש ליציאתו, אם כן, אתה גם צריך לקחת בחשבון את העובדה שהאדם הוא בן חורין ולכן הוא יכול להחליט אחרת. אלא אם כן תאמר שהאדם אינו בן חורין אלא מוכרח במעשיו. אין זו שיטתי ולא כך קיבלתי מרבותיי"

[xxxiii] ראו בשיעורי הרב על התפילה, ברכת קיבוץ גלויות: "יש איזה רמז אצל מפרשי הקבלה שנחש בגימטריא זה משיח. אז אני רוצה להסביר את זה כי זה לא סתם. כל הכוחות של האור הקדמון, (האור הקדמון היה כולו טהור) אבל כל הכוחות שנפלו בצד הטומאה נכפכו בבחינת נחש. אבל הגאולה המשיחית זה לגאול דווקא את אותם האורות. והמהפך בין נחש למשיח, אני מחפש מילה יותר ברורה - ההיפוך, כן? התמורה, זה דרך החושן, חושן משפט, זה אותיות נחש וזה בגימטריא "משיח". "ציון במשפט תיפדה". זה קשור גם כן למהלך הברכות, אחרי הגאולה זה "השיבה שופטינו".

[xxxiv] ראו בספר סוד מדרש התולדות, כרך ט, בפרק: גדולתו של אדם הראשון: "חז״ל מתארים את המאבק שפרץ בין האדם ובין הנחש, שהיה עד כה היצור המפותח ביותר, שהיה עד כה מלך הבריאה כולה, כלשון התוספתא: "וכן מצינו בנחש שנתן עינו להרוג את אדם ולישא את חוה, א״ל המקום: אני אמרתי תהיה מלך על כל בהמה וחיה, עכשיו ארור אתה וגו׳; אני אמרתי תילך בקומה זקופה עכשיו על גחונך וכו׳; אני אמרתי שתאכל מעדנים כאדם עכשיו ועפר וכו׳; אתה אמרת אהרוג את האדם ואשא את חוה עכשיו ואיבה אשית; נמצאת אומר בנחש מה שביקש לא ניתן לו ומה שבידו נוטל ממנו". (תוספתא סוטה פ״ד, ה״ה). ״אני אמרתי תהיה מלך על כל בהמה וחיה״ - אותו נחש היה אמור להיות העיקר, התמצית של הבריאה כולה, ואנחנו יכולים להבין, מתוך התיאורים השונים של חז״ל במדרש, שלמעשה מדובר במה שאני רגיל לכנות ״האדם הטבעי״.כלומ ר יצור בעל שכל, בעל כל הפונקציות האינטלקטואליות. היצור הזה, הנחש, נקרא במדרש אחר על הפסוק המעסיק אותנו כעת ״גולם״: ׳ויפח באפיו׳ מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד הרקיע וזרק בו את הנשמה, לפי שבעולם הזה בנפיחה לפיכך מת אבל לעתיד בנתינה שנאמר (יחזקאל לו) ׳ונתתי רוחי בכם וחייתם׳. (בראשית רבה, פרשה יד-ח). בעזרת מדרשים אלה אפשר להבין את ההבדל בין אדם הראשון ובין הנחש, האדם הטבעי. מבחינה חיצונית, אין שום הבדל. שניהם נראים מבחוץ אותו דבר. שניהם בעלי אותן תכונות, אותן יכולות שכליות, תבוניות. שניהם בעלי חכמה הנקראת ערמה - ״חכים״ בתרגום אונקלוס.מה ט יב ערמה זו? חכמה זו מאפשרת לפתח את העולם מבחינה טכנולוגית - וזה דבר חשוב ביותר. השאלה היא שאלת התכלית. מה אותו יצור יעשה עם פיתוח זה, עם קידמה טכנולוגית זו? וכאן בא לידי ביטוי ההבדל התהומי בין הנחש, הגולם, ובין אדם הראשון: אם היצור המפתח חסר כל תודעה מוסרית, הוא יוכל בעזרת אותה קידמה טכנולוגית להביא את הבריאה כולה אל כיליונה. במילים אחרות: בהעדר הכרעה מוסרית מצד ״נזר הבריאה״, אותה ערמה, אותה חכמה המבדילה אותו מכל הברואים, תתברר כמסוכנת ביותר, כהרסנית".

[xxxv] השל"ה, תורה שבכתב, פרשת תולדות,אות כב : ד"ה "ועתה אבאר הסוד".

[xxxvi] ראו בשיעורי הרב על שערי אורה, שיעור 40: "יש תשובה אחרת זה: "הדור לא זכה", אם הדור היה זוכה, אז בכל דור, הצדיק שבדור היה יכול להיות אברהם אבל זה קשור לזכות של הדור. זה נושא שצריך להבין אותו. כשאנחנו אומרים הדור לא זכה, הכוונה זה לא הדור של ישראל אלא הדור כולו. יש מקור במסכת סנהדרין, שיעקב אבינו היה מסוגל לקבל את התורה אבל הדור לא זכה, איזה דור? בניו של יעקב אבינו היו כולם צדיקים אלא הדור כולו, הדור של המין האנושי. ההתפתחות של הדור מגלה כי זה הזמן, אם אפשר לומר את זה ככה. אז אם הדור זוכה, זה במהרה בימינו, אחישנה. אם הדור לא זוכה צריך לחכות עד הזמן הקצוב "וקראתם דרור"....

[בדורו של יעקב לא קיבל את התורה מכיוון שהדור לא זכה, דור של משה?]

כן! זה מגלה שמשמע שזכה, וזכה שהתורה מספרת עליו.

[.למה הם היו טובים יותר?]

משה קיבל את החינוך של בתו של פרעה, זה לא סתם כל הסיפור הזה, זה סיפור של המקרא, של ספר תורה. ויש מדרש שמגדיר את התורה באותו שם: בתיה, התורה שמה בתיה. המדרש אומר בת יחידה היתה לי, המדרש מדבר על התורה: בת יחידה היתה לי ועם ישראל הוא החתן של התורה, ואז, אני לא זוכר את המילה בדיוק, צריך לקיים את "שארה כסותה ועונתה", ולכן התורה נקראת בת יה במדרש, בתיה זה בתו של פרעה. זה בבחינת הסוד זה ברור, בבחינת הנגלה קשה לתפוס. אבל יש משהו באותה תרבות, שמהצד הטוב שלו יצא משה...

[אבל זה יחידים: בתיה הייתה בתו של פרעה. פרעה היה הרשע הגדול ביותר. מה הוא היה יכול לעשות לעם ישראל, פרעה?]

פה אנחנו מתקשרים לנושא שלנו, יש איזו זהות מיוחדת של תרבות מיוחדת שבתוך האח שלו מתוך האח שלו יצא הטוב הזה שנקרא יציאת מצרים.

[אני לא מבין את המשמעות של הדור, הדור זה הכלל זה לא בתיה שהיא יחידה]

בתיה מבטאה את המדרגה של אותו דור, אותה תרבות באותו דור. למשל, תשמע: הדור של תרבות אדום, שיצאנו ממנה כדי לייסד את מדינת ישראל, זה דור מושחת של רשעים גמורים אבל דווקא מזה יצא אורו של משיח בן יוסף, זה פשוט, ברור."

[xxxvii] בבא בתרא, עד א : " הרג הקב"ה הנקבה ומלחה לצדיקים" .

ברכות ה א :"נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין נאמר ברית במלח דכתיב ולא תשבית מלח ברית ונאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם".

זוהר עם פירוש אור יקר לרמ"ק פירוש על פרשת בראשית סימן כא: "והנקבה דהיינו בחינת השמאל הרגה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא דהיינו סוד בחינת השמאל שהם הגבורות מצד השמאל שהם מתעלמות למעלה והיינו בינה עד הוד אתפשטת והיינו סוד גבורה זו מתעלת למעלה והיא סוד הריגה ביטול דיניה ומתיקותה בסוד מלח שהיא קיום הענין לתת שכר טוב אל הצדיקים בה בסוד כללותה בבינה".

[xxxviii] השוו תיקוני זהר עם פירוש אור יקר לרמ"ק כרך ג סימן יב : "לסיבה זו תהיה ייסורין וחבלי משיח לישראל להשיבם ולהנחילם הטוב והגאולה ולא אחריב עולמו מפני השוטים והיינו סוד שימותו רבים מישראל במלחמות וברעב ויצאו רבים לחוץ מכלל עם ה' ורבים ישובו מעון כי יזכו הכל כפי מה שיטו עצמם בייסורין הבאים לבררם אבל שיעלה בדעת שיהיה תשועה לישראל ושרץ בידם זה הבל ורבים מתאוים ליום ה' ולא ידעו שהוא להם חשך ולא אור למעני למעני אעשה בשביל מדותי שישתלמו ואעשה למען שמי שאינו שלם כל זמן שאיני מבער החיצונים ומיחד השכינה".

[xxxix] השוו נצח ישראל פרק כח: "וכן ב' אלפים ימי המשיח ר"ל שהם מיוחדים למשיח אבל קודם לכן א"א שיבא המשיח בשום אופן בכל תשובה ומעשים טובים בעולם רק באלו ב' אלפים אחרונים הם ימי המשיח שהומן האחרון הוא מיוחד אל ביאת המשיח ובתוך אלו ב' אלפים שנה זמן הכשר לזה שיבא המשיח הנה התבאר לך שהזמן אשר הוא מיוחד למשיח שיהיה מאחד את הכל הוא באחרית הימים שהוא השלמת ימי עולם וא"כ לא יקשה אם כ"כ מעכבין עקבת המשיה מפני שהזמן אשר ראוי לו הוא באחרון מן הזמן והוא מיוחד אליו ודבר בעתו מה טוב ולא אמרו ב' אלפים ימות המשיח רק לענין זה שאפשר לבא מלך המשיה באלו ב' אלפים והיינו דקאמר שני אלפים ימות המשיח ולא אמר שני אלפים מלכות המשיח ולמה תלה זה בימיו אבל מפני כי ר"ל כי שני אלפי הם הימים שאפשר לבא בהם המשיח... ואם ישראל זוכים זכות גדול מאד אפשר שיבא המשיח בתחלת הלק האהרון מימי העולם אבל אם אינם זוכים וכות גדול אינו בא רק בזמן שלו שהוא זמנו המיוחד לו ומוכן לו ביותר כמו שאמרנו למעלה".

[xl] אגרות הראי"ה, איגרת תקנ"ה, ד"ה : "ידע הדר"ג".

[xli] לדיון נרחב במשמעותה של סוגית הבחירה בכלל ובפרט במשנת מניטו ראו 'קול המועד' בסיכום השיעור 'ראשי השנים והזמן המתחדש', בפסקה בחירה ותשובה, עמ' 65. וכן בנספח ההערות וההרחבות על פסקה זו.

[xlii] יש למקום לבאר מעט את המהלך: שאלת התלמיד היתה האם לפי הסוגייה בסנהדרין בכל מקרה יעשו תשובה. שהרי גם לר' אליעזר וגם לר' יהושע הגאולה תלויה במעשים ולא בזכות. תשובת מניטו היא שהתשובה שעליה מדובר בגמרא אינה תשובה מחטאים אלא תשובה, שיבה, לארץ ישראל. ואם לא ישובו מעצמם לארץ, הקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה כהמן שיגרום להם לשוב לארץ.

[xliii] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דויהי פתיחתא.

וכן ראו בשיעורי הרב על שערי אורה, שיעור 35 ושיעור 68: "אבל יש נשמות כלליות, השאלה הייתה אצל האבות, ברור שהיו מדקדקים אבל לפי דרכם. יש במדרש תנחומא, יש מדרש יפה מאוד, יתכן שהרב מביא את זה ב-'מספד הגדול', יש מדרש שאומר כי במדבר היו ארונות של השבטים וגבי ארון של יוסף שהיה על יד ארון התורה, ארון הברית, הגויים היו שואלים: מה טיבו של זה, ארון של יוסף? אז היו משיבים להם, "והן משיבין ואומרים להן המת המונח בארון קיים כל מה שכתוב בזה", והם מביאים עשרה פסוקים שלא שייכים לעשרת הדברות, לא שייכים למצות, אלא עשרה פסוקים של מה עשה יוסף, זה מקביל לזה, זה מקביל לזה . אז מי שהוא שבבחינת יוסף זה יוסף הצדיק, אבל כולם ראו אותו כמצרי, ממש. זה דומה מאוד למה שקרה להרצל. כשהגיע ליהודים, מה אמרו לו? אתה גוי! ממש כמו יוסף: "כי כמוך כפרעה". וסוף סוף מתגלה שהוא יוסף הצדיק. באיזו בחינה יוסף היה צדיק? המדרש מסביר את זה: לא מביא סעיף זה של שולחן ערוך או סעיף אחר אלא פסוקים של חיי יוסף: מידתו. אנחנו מתקרבים לזה שעם ישראל בבחינת כלל הוא נדון לפי מדתו, היחיד נדון לפי המצות".

"ותלמדו כל המדרשים שאמרו על יוסף הצדיק, עד שסוף סוף הכירו ביוסף הצדיק. ראו אותו "כי כמוך כפרעה". אבל זה יוסף. בין כל המדרשים, אני מתכון למדרש שיש במדרש תנחומא: במדבר היו ארונות של השבטים וארונו של יוסף כמובן וארון הקדש. ואומות העולם היו שואלים, אומר המדרש: "מה טבעו של זה, ומה טבעו של זה?" התשובה של המדרש: "מי שנמצא בארון הזה קים מה שנמצא בארון הזה". והם מביאים עשרות פסוקים שאין להם שום שייכות לשולחן ערוך אלא להיסטוריה של עם ישראל. הגאון מווילנא הסביר את כל זה: כי גימטריה יוסף זה גימטריה ציון. לא זכינו אחרת, זכינו משיח בן יוסף בבחינת בן גוריון. מה אתה רוצה? אתה רוצה להתווכח עם הבורא? אני לא אומר שבן גוריון היה משיח בן יוסף, אולי זה יותר עמוק מזה. תקרא את הספר של תלמידי הגר"א ותבין במה מדובר. מה שקרה להרבה רבנים - שלמדו הרבה, אבל תורה לא למדו. למדו שלחן ערוך, למדו הלכה, למדו כל מה שאתם רוצים, אבל סתם תורה לא למדו, חוץ מהגאונים"

[xliv] ישראל קדושים, אות ח, סימן א: "ואח"כ זוכה להקדושה שיש לו בשורש מורשה מאבות שנוצר מזרע ישראל קדושים והוא כבר קדוש בתולדה מאבותיו דאע"פ שחטא ישראל הוא ואפילו פושעי ישראל עדיפי מנביאי אומות העולם". ובפרי צדיק, כי תשא: "וי"א סמני הקטרת שהחלבנה ריחה רע וע"י שמערבה עם העשר סממנים שריחם טוב נתהפך החלבנה עצמה לריח טוב ומכאן למדו לצרף פושעי ישראל באגודת תעניתנו והיינו שגם הנפש שככר נשקע ברע יש לו תיקון להתברר לטוב ע"י שמתחבר בצוותא עם עדה מישראל שהם עשרה שעי"ז יוכל גם הרע להתברר לטוב".

[xlv] ראו בשיעורי הרב על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 5: "אתם זוכרים את מה שלמדנו לפני הרבה זמן, כשלמדנו את תורת הרב נחמן מברסלב, כן. שהוא היה מסביר ונגיע לאותו נושא אחר כך, שהוא היה מסביר מה זה "צדיק ורע לו צדיק וטוב לו, רשע ורע לו רשע וטוב לו", היה מסביר מחוץ לפשט הרגיל. ש"צדיק וטוב לו", זה צדיק שההלכה כמותו. זאת אומרת הוא, מתנהג לפי דעתו ודעתו מתאימה להלכה. הלכה כמותו. אז הוא "צדיק וטוב לו" מכיוון שהלכה קבעה כמו החידוש שלו. "צדיק ורע לו", זה צדיק, ולכן הוא מקיים את ההלכה של הכלל, אבל יש לו רע מכיוון שזה לא ההלכה שלו, הבנתם? אז החידוש של הרב נחמן על "רשע וטוב לו" זה יותר עמוק. "רשע וטוב לו" זה הרשע של הסביבה של "הצדיק וטוב לו". וזה מתוחכם, כן. ו"רשע ורע לו" - אוי ואבוי, זה הרשע של הסביבה של הצדיק שלא הלכה כמותו. וזה אמת. זה מציאותי. לפי המציאות זה אמת".

[xlvi] מתוך שיעורי הרב על שערי אורה, שיעור 27: אולי, תבינו את זה דרך הפשט של המשנה "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות". אולי אתם זוכרים מהי הקושיה? הקושיה הייתה ההבדל גבי בני נח. יש להם רק שבע מצוות בני נח, אע"פ שהם לא מסוגלים לעמוד בזה, מ"מ יש להם רק שבע מצוות. [...] הקושי במשנה שלנו: "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". זה ריבוי מכשולים, אפשרות לחטוא. לכן לפי הפשט זה קשה לתפוס את זה. לכן צריך להבין את המילה לזכות דרך הקבלה: להיות זך, יותר זך". וכן בסוד מדרש התולדות, כרך 2, בפרק: ברית בין הבתרים: "צריך להסביר את המילה ״לזכות״ לא במובן של זכות אלא במובן של זיכוך. צריך לצרף את הבריות כמו שצורפים את הכסף כדי להוציא את הסיגים, את הקליפות. מי שעובר צירופים רבים יותר מגיע לזיכוך רב יותר".

[xlvii] ראו בשיעורי הרב על שערי אורה, שיעור 70: "אז קודם כל צריך להבין - המשנה אומרת: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", למה? כדי לאחד את המידות. אם אני מקבל הטוב ולא מקבל הרע הרי דומה כאילו אני מאמין בשתי רשויות. אז מה שצריך להבין לפי הפשט זה איך: "ברוך דיין האמת" זה "מברך על הרעה מעין על הטובה" (בבלי ברכות נד עא), וברוך הטוב והמטיב זה מברך "על הטובה מעין על הרעה". תפסתם את השאלה? אני אסביר: המשנה אומרת: צריך "לברך על הרעה" - כשאני שומע בשורה רעה, בשורות איוב למשל, כשקורה משהו רע, אני צריך לברך הבורא שמנהיג עולמו לפי מידותיו. ו[כש]אני מקבל רעה אני צריך "לברך על הרעה מעין על הטובה", מצד הטוב. הברכה על הרעה מצד הטוב זה "ברוך דיין האמת". אז צריך להסביר איך הגרסה של "ברוך דיין האמת" זה סימן שאני מברך על הרעה מעין הטובה. מובן? מי יכול להסביר? למדנו את זה פעם, אבל לפני הרבה הרבה זמן.

קהל: צריך לקבל.

מניטו: איך - כשאני אומר: "ברוך דיין האמת" - זה סימן שאני מקבל, לפי מעין הטובה? טוב, כשרע בא, הסקנדל שיש ברעה - זה שאני לא מבין איך זה מסתדר עם הדין! אם אני מרגיש שאף על פי שאני לא מבין, נאמר - אני מאמין, אני יודע שזה ככה, לכן אני מאמין שהרע הזה בא ממידת הדין ושזה אמת, אז זה כבר חצי נחמה. אם יש טעם - זה חצי נחמה. אף על פי שאני לא מבין את הטעם. אם אני מקבל הרע בבחינת שיש לזה טעם - אז אין... איך אומרים את זה בעברית?

הרב שרקי: התקוממות.

מניטו: לא, התקוממות זה התוצאה. זה כל הסוד של ספר איוב. כל עוד שאיוב היה משוכנע שהרע שבא אליו הוא בא באי-צדק, אז הוא היה בייסורי איוב. כשהקב"ה מתגלה אליו, הוא מסביר לו את סוד תפקוד העולם. איוב לא מבין כלום, והסימן שגם אנחנו לא מבינים כלום בכל הפרקים האלו... [צחוק] אבל רק הדבר שהקב"ה מדבר אליו - זה מרגיע אותו. אם יש דיין, יש דין. זה מובן? ולכן "ברוך דיין האמת". דין בלי אמת, זה לא הדין של הדיין האמיתי. זה מובן? לכן, אני מקבל רעה, ואני מברך את הבורא מעין הטובה. 'עין הטובה' זה האמת שיש בדין."

[xlviii] ראו בהקלטות שיעוריו של מניטו על התפילה:

"עכשיו השאלה של הגמרא:

"הני י"ח, דכתביא"

אתה אומר: שמונה עשרה פרקים, תהילים, פרשיות, לאמתו של דבר אם נפתח את ספר תהילים אנחנו מוצאים שיש תשע עשרה פרקי שהסיום שלהם הוא אותו פסוק של "יהיו לרצון אמרי פי". התשובה היא:

"אשרי האיש, ולמה רגשו גוים - חדא פרשה היא."

והתשובה של הגמרא ש-קודם כל, הסדר של המסורה הייתה שהפרק הראשון של תהילים והפרק השני: "אשרי האיש" ו"למה רגשו גויים", היו פרק אחד. והגמרא מסבירה את זה ככה:

"אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר:"

בסוף הפרק ק"ג של הספר:

"יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה."

והפעם הראשונה שהמילה "הללוי-ה" מופיעה בספר תהילים, ודוד המלך לפי ההסבר של הגמרא לא היה יכול לומר הללוי-ה עד שראה מפלתן של רשעים. מהמקור הזה אנחנו לומדים שיש ק"ג פרשיות לפני אותו פסוק של "יתמו חטאים מן הארץ". ועכשיו הגמרא מקשה, שואלת את אותה השאלה:

"הני ק"ג, ק"ד הויין! אלא שמע מינה: אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא."

לאמתו של דבר אנחנו לומדים שהפרק הראשון והפרק השני שצריך להתחיל עימהם אותו פרק אחד מעיקרא, לא מהעניין של "יהיו לרצון אמרי פי" – זה משני, לכאורה, אלא מעניין יותר רחב של: דוד המלך לא אמר את הללוי-ה רק אחרי ק"ג פרשיות. והגמרא מקשה: אם אנחנו פותחים את הספר אנחנו רואים שזה ק"ד. והתשובה היא פה:

"אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא". דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי; באשרי פתח –דכתיב, (תהלים א') אשרי האיש, וסיים באשרי - דכתיב (תהלים ב'), אשרי כל חוסי בו.

אשרי כל חוסי בו.

[...]

זה קשור לפסוק בסוף פרק ק"ג שהוא ק"ד בתהילים. הפרק של ראש חודש: "ברכי נפשי את ה'". ש"דוד המלך לא אמר הללוי-ה עד שראה במפלתן של רשעים". הפסוק הוא: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה' הללוי-ה". זוכרים שלמדנו את זה. והגמרא מסבירה: לא היה מקום לומר הללוי-ה כל עוד שיש חטאים ורשעים בארץ. אי אפשר לומר את המילה ההיא: "הללוי-ה". זה קשור למה שאומרת הגמרא ש-19 תהילים הראשונים היו 18. וכשהתרבו המינים היה צריך לחלק את הפרק הראשון ל-2 מזמורים, מכיוון שהחלק הראשון של הפרק מדבר על היחס בין ישראל לקב"ה, והחלק השני של המזמור הראשון – אתם זוכרים את התוכן של 2 המזמורים האלו? זה היחס לעם ישראל למלך המשיח. ומכיוון שהמינות הכי גרועה הייתה המינות של הנוצרים, שראו במלך המשיח איזה מין התגלות של הקב"ה עצמו, (אני [לא] רוצה לראות בהסבר הטמא שלהם), אז החכמים התחילו לחלק המזמור הראשון ל-2 מזמורים. אתם זוכרים את המקור. מכיוון שזה מתחיל ב"אשרי", מסיים ב"אשרי". הפסוק ראשון במזמור הראשון זה "אשרי האיש". והפסוק האחרון של המזמור השני זה "אשרי כל חוסי בו". "כל חוסי בו" זה המשיח, כן? אתם זוכרים את המקור בישעיהו. על העניין של ל"ו צדיקים.

"יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ:"^[xlviii]

לו בגימטריא – ל"ו. זה קשור לעניין. זה... זה הפסוק. "יעשה למחכה לו". זה בישעיהו. ו...אם אני זוכר היטב, יש פה משהו שצריך לדייק, אבל זה פסוק דומה אם זה לא אותו פסוק. זה סימן ש-2 המזמורים הראשונים היו מזמור אחד. ורק כשקרה המאורע של אותה המינות, אז החליטו שי"ח יהיה תשע עשרה.