כתבי הרב קוק: ספר אורות - שיעור 10 | שלושת הכוחות: שורשי המאבק על הזהות

 

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

 

 

 

"שלשה כוחות מתאבקים כעת במחנינו, המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם את שלשת הכחות הללו, - שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כ"א את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו, - נניח בפזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה. הקודש, האומה, האנושיות, - אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם. איך שהן מניותיה של ההרכבה הזאת, אם חלק אחד מאלה תופס מקום פחות או יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה צבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצוא שום צורה קבועה של חיים אנושיים, שלא תהיה מורכבת משלשתם. ההתמזגות הדרושה של שלשה התביעות הגדולות הללו מוכרחת היא לבא בכל קבוצה, שיש לה תקוה של חיים עתידים, וכשאנו סוקרים בחיינו ורואים אנו, שהכחות הללו, למרות תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבוא להצלה. יסודתו של הפירוד היא בצדדים השליליים שכל כח רואה בחברו, והצדדים השליליים מצד עצמם באמת אינם ראוים לשמם זה, כי בכל כח בודד, ביחוד נפשי, מוכרחים להיות צדדים שליליים, בפרט בהתפשטותו היתרה על חשבונם של כחות אחרים. בזה אין להפליא בין הקודש ובין החול: הכל נכנס תחת קו המדה והכל צריך משקל, "אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינה שורה אלא במשקל..."

(הרב קוק, 'אורות התחיה' פרק יח')

 

 

מניטו: משבר השבטים והעדות בתקופת הגאולה, זה היה הנושא הראשון, אז בחרתי כנושא שני- 'משבר האידאות', נאמר לפי המושג של הרב, או 'משבר הדעות', האידאולוגיות- כל זה, זה משבר. אז נתחיל מיד את הקטע הראשון וכרגיל אני אסביר לפי המקורות, אם יש צורך להסביר. אם יש שאלות אולי, נראה גם כן אותן. אתם שומעים אותי? אז אנחנו מתחילים מיד.

זה הפרק יח' דף ע' בספר ב'אורות התחיה'.

"שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו"

"מחננו"- זה מחנה היהודי ולא רק מחנה היהודי אלא בפרט המחנה הציוני דאז, לפני יותר מ 50 שנה. ז"א לפני קום המדינה.

"שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו"

"מחננו"- זה לשון רבים, יש אולי הרבה מחנות, אבל זה 'במחנה יהודה' כנראה זה לשון יחיד...

"המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ ישראל"

ז"א כבר ביישוב הישן, לא - זה כבר משהו אחר. ביישוב לפני קום המדינה .

"אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל"

ז"א שורש הבעיה שהרב רוצה לדון בה, לא התעוררה בתקופה שלנו. אלא שהוא מתחיל מהתחלת ההיסטוריה של עם ישראל ונראה אחר כך מההתחלה של האנושות כולה, מכירים את זה כן. אני חוזר על זה:

"אבל פעולתם"- המלחמה ביניהם בשלושה כוחות האלו, מיד הוא מסביר אותם- "היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל"- ז"א זאת תוצאה מהחיים של האומה. "חיים"- זה לשון רבים ויש מקח, יש מחלוקת ,זה עניין החיים.

אבל הבעיה היא לא רק בעיה רק של עם ישראל וזה בולט בהיסטוריה של עם ישראל עם כמה סיבות שאנחנו נחזור עליהם. אבל זה מצב שייך לזהות האנושית בכלל, מחיי האומה בכלל, הוא מסביר את זה מיד:

"ושורשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם"

אולי פה כבר הגדרה קצרה: נראה ששורש הכוחות האלו, שהם שלושה, זה בא ממבנה נפש האדם ומאחורי זה יש הרבה מקורות, במהר"ל בפרט[1]. יש סגנון מיוחד בספרי המהר"ל אבל המקור זה כבר ב'שמונה פרקים' של הרמב"ם והמקורות הבסיסיים של התורה על מבנה נפש האדם. אתם זוכרים , כי לפי הקבלה יש חמש מדרגות, זה בא מהמדרש[2]: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. לרוב, בעולם שלנו, יש רק המדרגות התחתונות[3]: נפש, רוח- בעיקר- ושורש של הנשמה, איזה ניצוץ של נשמה. היוצא מהכלל של נשמות גדולות, יחידי סגולה, יחידי סגולה, נקראים "יחידים" שהגוף שלהם מבחינת הכלי של הנשמה הוא מספיק זך כדי להכיל את כל המדרגות, אז הם נקראים- "יחידים"[4]. ז"א זה נדיר מאוד. לרוב זה נפש, רוח ואיזה ניצוץ של נשמה, שורש הנשמה שחודרת בעולם התחתון. כל שאר האורות זה נשאר בבחינת 'אור מקיף'. אבל 'אור פנימי' יש רק המדרגות התחתונות שהם - אני חוזר על זה: נפש, רוח ונשמה. אז "מרחבי רוח האדם" ואחר כך הוא מדייק יש שלוש מדרגות.

"אומללים נהיה אם את שלושת הכחות הללו, שהם מוכרחים להאחד אצלנו"

יש הכרח מיוחד לגבי הגורל של עם ישראל שיש צורך של איחוד, באלף, של כל הכוחות האלה. לרוב זה בא מהתגלגלות הדברים, במשך הזמן, מאדם הראשון עד כל תקופה ותקופה עד ימינו אנו כמובן. זה לא קורה בהכרח שאדם אחד יש לו נפש, רוח, נשמה משורש אחד[5]. יש והרבה מקרים , רוב המקרים, הנפש הוא משורש אחד, הרוח משורש אחר והנשמה משורש אחר. לכן יש מלחמה פנימית בכל אחד ואחד בין הכוחות האלו.

עכשיו, לא הגדרתי מיד מה התוכן - העצם של 'כוח הנפש', 'כוח הרוח', 'כוח הנשמה', נגיע לזה. אבל צריך להבין את זה. למה יש בעיה? מכיוון שכל הכוחות של הנשמה הם התגלות משורשים, שורשי שורשים, שהם הספירות, סוף-סוף. אז ייתכן מאוד שנפש של בן אדם אחד בא משורש ספירה אחת והרוח שלו לא מאותו שורש אלא משורש של ספירה אחרת ולכן זה נדיר מאוד המקרה שיש הרמוניה, כמו שאומר הרב, או שלום בין השורשים. אפשר להגדיר את זה כ'המלחמה הפנימית' ליחיד: בכל יחיד וכל כלל, בין הכוחות של הנפש שלו. זה מספיק מובן, כן? אני רוצה לשמוע, זה ברור כן, לא? צריך לחזור על זה או לא? איזה צורך לחזור!? זה ענין של ניסיון, מה צריך להסביר? טוב, אני חוזר על ההגדרה. אולי נקרא מההתחלה:

"שלשה כחות מתאבקים כעת במחנינו"

איזה מחנה? של הזהות היהודית בתקופה של התחלת הגאולה, בתקופה ההיסטורית של הציונות. וזה באמת לא צריך להסביר הרבה. אנחנו יודעים שבחברה היהודית, בחברה הישראלית, יש כמה מחנות שהם במתח ויותר ממתח ביניהם, כן. מאיפה זה בא המלחמה ההיא? אז:

"המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ-ישראל" זה הסברנו כבר מקודם – "אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל" - זה מתחיל מהתחלת ההיסטוריה של עם ישראל, כבר מאברהם, יצחק ויעקב הם שלושה ולא במקרה, יש המתח הזה. נמשיך:

"ושורשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם"

כן. זה מובן? מה זה "מרחבי רוח האדם"? בנפש האדם יש כמה כוחות, כמה חלקים אומר הרמב"ם בהתחלת 'שמונה פרקים'. אבל כל נפש יש לו כוחות, כוחות שייכים לעולם החיצוני, זה נקרא בעיקר 'נפש'. כוחות השייכים לעולם הפנימי, זה נקרא 'רוח', וכוחות ששורשם בעולמות העליונים בקודש שבהוויה, בשורש ההוויה, וזה נקרא 'נשמה'. יש גם כוחות יותר עליונים : 'חיה' ,'יחידה'.

ומה שאמרתי , אני חוזר על זה, לרוב זה נקרא נר"ן - נפש, רוח, נשמה. או נשמה, רוח, נפש אבל רגילים לומר: נפש, רוח, נשמה, נר"ן, כן. וכל בן אדם יש לו נפש משלו - יש שתי מדרגות: 'הנפש הראשונה',

'הנפש השנייה'...זה נלמד בנושא אחר - רוח,

וניצוץ של נשמה, זה מובן?

אבל המקרה הרגיל וזה תוצאה של התולדות מאז אדם הראשון עם כל הגלגולים וכל התלאות וכל התגלגלות הדברים שלא קורה, זה נדיר מאוד שבן אדם אחד יהיו לו הכוחות האלה משורש אחד. הבנתם? כי שורש השורשים, שורשי השורשים של כל הכוחות של: נפש, רוח, נשמה זה סוף סוף למעלה-למעלה, פנימי, פנימי, בספירות עצמן. זה רק בקצרה, זה לא קבלה, זה רק פשט.

( הפסקה קצרה בקלטת )

מניטו: ו...א...אז קורה, וזה המקרה הרגיל, ששורש הנפש בא מספירה מיוחדת, שורש הרוח בא מספירה אחרת ושורש הנשמה גם מספירה אחרת, וזה יותר מסובך מזה, .... ולכן כל בן-אדם הוא עולם של מתחים ומלחמות פנימיות, כך אומרים, בעולם הפנימי שלו. וזה המצב של היחיד, זה גם המצב של כל כלל, כל חברה, כל אומה, כל המין האנושי בכלל, זה מובן?

אבל מה שמוסיף הרב מיד- בישראל יש הכרח, חובה, לאחד את זה, כי כך צוונו. כך אומרים? צוונו כן. זה המבנה של ההתחלה של 'מורה נבוכים'. יש האדם, והאדם צריך להכיר בבוראו, להכיר את בוראו אם אתם רוצים. אבל בפרק החמישי כבר, הרמב"ם אומר זו מצווה, חובה לישראל, לא לאומות העולם, אבל לישראל יש חובה לבנות את האחדות ההיא.

זה פשט הפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יה' אֱלֹקינוּ יה' אֶחָד, לפי הרמב"ם זו מצווה בפני עצמה. ולפי כוונות המקובלים, כשיהודי מתפלל, קורא "קריאת שמע", הוא אומר את "קריאת שמע", הוא בונה את ייחוד ה'. זה לא ניתן, צריך לבנות את זה[6], זה מובן? לא? זה...

אני מחפש מושג, מילה, אבל תעזרו לי – הוא 'עושה' את זה, צריך 'לעשות את האחד', בעולם. כי בעולם, זה עולם הריבוי, זה לא ניתן, זה ניתן כאידאל, כשאיפה, כמצווה, כחובה.

אולי בקצרה אני אסביר את זה. יש לכם פסוק ידוע וְהָיָה... בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. טוב, אתם יודעים שהמילה השם הראשונה זה יקוק, ואנחנו אומרים 'השם'. אבל המילה השנייה זה שין מם - וּשְׁמוֹ אֶחָד, אבל מה פשט הפסוק? למדנו הרבה פעמים את הפסוק הזה בהיבטים שונים, כן.

לפי הנושא שלנו - וְהָיָה ... בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד -אז מה הוא לא אחד? וּשְׁמוֹ אֶחָד?... הבנתם את השאלה? זו קושייה עצומה, גדולה, אין, אין... מה פירוש?. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד- זה כבר ככה, ה' אחד. וּשְׁמוֹ אֶחָד –וזה עוד לא ככה, ייחוד ה' צריך לעשות, לבנות. 'השם'- שין מם, שם השם[7]. תפסתם את הפשט? זה פשט פשוט, זה הפשט: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד, וזה כבר ככה, וּשְׁמוֹ אֶחָד - הוא עוד לא ככה. אז, זו השאיפה של כל האנושות - וְהָיָה ...בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. זה נאמר לכל אדם.

אז מה המשך הפסוק?... זה בנביא זכריה, אם אני זוכר... זכריה כן: וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ - זה שייך לאנושות כולה. אף על פי שיש לנו פשט ציוני - מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, ז"א גם תל אביב, לא רק חברון ולא רק שכם...זה מובן?

קהל: הרב...

מניטו: רק אני אגמור...אני אגמור את המשפט. אבל מה שמוסיף הרמב"ם שעם ישראל קיבל את החובה לאחד שם השם. אחר כך אני אסביר...

אז אני חוזר על הפשט של אותו פסוק: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד, אתם יודעים שזה פסוק קשה לתרגם, להבין לפרש. ויש לנו פשט שייך לנושא שלנו - שְׁמַע יִשְׂרָאֵל - זו אזהרה כן - זו אזהרה, ה' אֱלֹקינוּ - ה' שהוא אלוקינו, זה השם האחד. אני חוזר על הפשט של המילים- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד. ז"א שיש הוא אמינא שיש ה' לא אחד. הבנתם? מיד: וְאָהַבְתָּ, אבל לפני וְאָהַבְתָּ, יש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שהוא נקרא: 'הייחוד התחתונה'[8], יש מילה בארמית אבל לא צריך...

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל... ה' אֶחָד - זה ה'ייחוד העליון', העליון. הייחוד התחתון, אנחנו אומרים את זה בלחש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". יש מספר תיבות בפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, שש תיבות? יש שש תיבות ב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יש סוגיה בפני עצמה במסכת פסחים על זה[9]. יש סיבות למה אנחנו אומרים את זה בלחש ולא בקול רם, חוץ מיום הכיפורים[10], אתם יודעים את כל הנושא הזה, אם יש צורך נחזור על זה, רק זה ידוע...

אם כן, החובה, לפי הפשט הזה, הוא כך- הגימטרייה של שם הוויה זה 26 , הגימטרייה של אֶחָד זה 13, אז כבר חלק מההוויה זה נקרא- 'השם אחד'. 'אחד' כבר. יש עוד, הצד של ההוויה שנקרא 'השם', ששייכת לעולם, זה עוד לא אחד, צריך לבנות את זה. תפסתם?

אז למי ניתנת אותה חובה? זה לעם ישראל. אנחנו יודעים, כמו שיש 13 מידות בשם, יש 13 שבטים בעם ישראל. זה מתאים. אתם זוכרים שיש איזו סוגיה, למדנו את זה בשיעור הקודם, אני חושב, ייתכן...יש לי בעיות של זיכרון..."אתם עשיתוני חטיבה אחת"[11] -למדנו את זה?

קהל: כן

מניטו: כן, אז מה כתוב בתפילין של מארי עלמא? כתוב וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אח"כ נחזור על הפשט הציוני: גּוֹי אֶחָד, זה בארץ ולא בחוץ לארץ[12]...(צחוק), זה שמענו מהרב, זה פשט יפה כן. ולכן מוטלת החובה על עם ישראל לקבל, לקלוט ולאחד את כל הריבוי של ההוויה בעולם, דרך האנושות, דרך הריבוי של אומות העולם, עד האיחוד בתוך עם ישראל.

ולכן אנחנו, לפי הכוונות של התפילה, לפי המקובלים, כשהמתפלל אומר- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד, לא רק שזו לא תפילה, זו קריאה, כן זו עבודה[13]. אנחנו אומרים זו תפילה, אבל צריך לדייק זו לא תפילה, תפילה זה שמונה עשרה, כן. אבל זו עבודת קודש, אחרת, עבודה שבלב גם כן אבל אחרת מהתפילה, במובן המדויק, זה נקרא 'קריאה', זו 'עדות' כן, אז לפי הפשטנים זה פשוט מאוד. זו מצווה להעיד בזה, שאנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים ועול מצוות[14], וזה מתחיל בעול מלכות שמיים. זה מובן, כן?

אבל, לפי הכוונות של המקובלים, כשהמתפלל אומר את השם, הוא צריך לכוון שהוא מאחד את השם, כי במציאות התחתונה 'השם', שין מם כן, שמו של השם הוא לא אחד, הוא מפוזר. הוא בבחינת הריבוי שיש בריבוי האינסופי, זה מדרגות. שבעים אומות, שלוש עשרה שבטים עד האיחוד של עם ישראל.

תפסתם את זה? זה לא קשה להבין.

ונחזור לפשט של הפסוק הקודם, שמביא רש"י בפרושו על הפסוק של קריאת שמע: וְהָיָה... בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד - וזה כבר ככה למעלה כן, וּשְׁמוֹ אֶחָד – זו הבשורה לעתיד והיה ביום ההוא. מה שהמצב הוא עוד לא ככה שהשם יהיה אחד, שין מם, כן. יש מן רמז שאתם יכולים להבין באופן קל מאוד, האות האחרונה של 'שמע' היא עין, עין גדולה. והאות האחרונה של 'אחד' זו דלת. הכוונה הפשוטה של הפשטנים זה "עֵד", אנחנו עדים, זו עדות[15], זה מובן?

אבל יש לה משמעות, לפי המשמעות של האות עין והאות דלת. ה'שם', שהוא מבחינת שבעים, שבעים בהקשר 'שבעים אומות', אנחנו מביאים את הריבוי הזה לשם של ארבעה אותיות, זה פשוט מאוד[16]. אז זה העניין שלנו. הכוחות שפועלים גם במרחבי רוח-האדם, בבחינת יחיד וגם בבחינת חברה, גם בבחינת האומה וגם בבחינת האנושות כולה, זו הבעיה של האדם, כבריאה, צריך לפתור בהיסטוריה של העולם.

אבל לפי הכלל, אתם זוכרים בגמרא: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה",[17] כל המין אנושי מחפש איזו דרך להרמוניה , איחוד הכוחות האלו- נפש, רוח, נשמה. אצל עם ישראל יש חובה לזה. זה קשור לחובה שיש ב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ יְהוָה אֶחָד. זה מובן? אין שאלות על זה?, עכשיו זה ברור, מה הייתה השאלה?-

קהל: [...]

מניטו: זה לא בדיוק כתוב ככה אבל נחזור על הנושא.

קהל: [...]

מניטו: כן, אבל הכוונה להעיד, לא הייתה הבחנה בין 'הוא' ו-'שמו'. ויש לכם גרסה שונה, בסידור האשכנזי[18] ובסידור הספרדי[19]. אתה הוא אחד מפני שבראת העולם או אתה הוא אחד מפני שנברא העולם. אם אתם רוצים ללמוד את הנושא זה, תלמדו את זה בהשל"ה "שני לוחות הברית",[20] יש לו פרק על העניין הזה, אתם זוכרים את זה?, למדתם את זה כבר? כן.

והוא מביא פה איזה רמז, כדי להסביר את פרקי דרבי אליעזר[21] על המילה- "הוא". "הוא" זה להיות- "הוא ושמו אחד". הא, וו, אלף- "הוא ושמו אחד" זה- "הוא". ז"א לפני בריאת העולם, אז 'הוא' ו'שמו' זה היה יחד, זה היה דבר אחד, כן. וכיוון שזה היה יחד, זה היה דבר אחד, ברור שגם השם היה אחד מאותה אחדות של הוא עצמו. הבנתם? המושגים ברורים? יש 'הוא' ו'שמו'.

אולי אני אסביר קצת, את המושג של 'שמו' של השם. יש פסוק אחד בספר דברים, אם אתם רוצים אפשר יהיה למצוא, זה בהתחלה בפרק ד' של דברים י"ג אבל, אה...אולי תחפש את זה[22] בספר דברים- לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה ושמה המילה "השם" זה כתוב שין מם. אתם זוכרים את הפסוק הזה? אף אחד? מה אתם עושים שבת בקריאת התורה? אה, בספר דברים אתם לא מקשיבים... (צחוק בקהל).

טוב, זו כבר סוגיה, פרשה בפני עצמה של גילוי הרצון. למשל המושג- וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם,[23] מה המשמעות של לדעת מישהו בשמו? מה, מה מגלה שם של מישהו? את השם של מישהו? זה לא קל להגדיר, כן. כשלמשל, כשאני מדבר על מישהו ואני אומר: פלוני בן פלוני, נאמר אברהם בן יצחק, לא רציתי לומר יצחק בן אברהם, כן. אברהם בן יצחק, אז יש כמה בני אדם שיכולים להיות נקראים באותו שם. אז לכן צריך אברהם בן יצחק ועוד כמה נתונים של איזו כתובת כדי לזכור מי. אבל זה רק חיצוני, זה תיאור חיצוני. כשאני אומר לדעת מישהו בשם, מה אני יודע כשאני יודע את שמו? באותה ידיעה מה אני יודע? זה מובן? אז השאלה מובנת. כדי שאני לא אזכיר אותו, דרך השְאלה, אלא כדי שאני אדע במי מדובר, כן. כתובת כן, אבל יותר מכתובת מיהו בעל הכתובת?

ולפי המשמעות של לשון הקודש: לדעת מישהו בשמו, זה לדעת את אופי הרצון שלו. איך הוא רגיל לרצות, כך אומרים? כשהוא רוצה מה שהוא רוצה. אז אני מכיר אותו. אז אני מכיר את העצם שלו, את הזהות האמיתית שלו זה נקרא 'לדעת בשם'. והמקובלים הסבירו שהמילה 'שמו' זה בגימטרייה – 'רצון'. אולי זה קצת מתמטיקה. רצון זה עולה שמו

זה מה שהשל"ה[24] מסביר, ברמז, על פרקי דרבי אליעזר, שלפני שנברא העולם היה 'הוא ושמו'- אחד. לא הייתה שום הבחנה בין 'הוא' - שאי אפשר היה להכיר אותו, אלא דרך- 'שמו'. ואפשר לחשוב, להבין את זה באופן קל מאוד, כן. הגילוי של המהות האינסופית של 'הוא' זה דרך רצונו. למשל, אצל האשכנזים יש מנהג יפה, לפני קריאת התורה אומרים- כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקינוּ,[25] זה גמרא מסכת ברכות, כן. מה זה שֵׁם ה' ? זו התורה. כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקינוּ. מה זה התורה? זה גילוי רצונו, לכן הוא - אי אפשר להבין, זה למעלה מכל השגה, מכל שכל. אבל אפשר להכיר אותו דרך גילוי רצונו וזה נקרא - 'שמו', זה מובן?

אז עכשיו אתם מבינים את הפשט של- "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". למשל, גם כן יש לכם במשנה והרבה פעמים בגמרא אמרות כאלו: "רצונו של אדם זה כבודו". מה זה "כבוד"? זה גם כן גילוי של הרצון. "יהי כבוד חברך חביב עלייך כשלך", מה זה "יהי כבוד חברך חביב עלייך כשלך"?- זה רק עניין של נימוסים? כדרך ארץ? נראה שלא. החבר יש לו גם רצון משלו, אז כשאתה מתייחס אליו, תתייחס לרצון שלו כמו שאתה מתייחס לרצון שלך. "יהי כבוד חברך" - פה מדובר בין תלמידי חכמים, כן. רק זה יכול לפתור את עניין המחלוקת בין תלמידי חכמים. כן.

"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"[26] - אלו ואלו רצון הבורא, אלו ואלו תורה, כן. אז תסכים פעם לרצות כמו שהוא רוצה כי אז המחלוקת נפסקת, זה מובן? זה הכבוד שנותנים לחבר, לא רק להגיש לו כוס מים, או 'בבקשה', 'תודה'- זה רק נימוסים. אלא בשעת המחלוקת, יהי רצון חברך חביב עליך כשלך... מה זה הרצון של החבר? 'חבר' זה תלמיד חכם[27] - איך הוא מקבל תורת ה'. מכיוון שהתורה זה גילוי רצון הבורא, זה מובן? וזה נקרא כבוד, וזה נקרא שם.

טוב, ולכן מה שאמרתי בפרקי דר' אליעזר, לפני בריאת העולם היה 'הוא ושמו אחד', 'השם' היה - זה רק תיאורים כדי להמחיש את הדברים – נבלע בתוך המהות של 'הוא'. כשעלה במחשבה לברוא את העולם, אז מה זה שם ה'? זה הרצון שלו גבי העולם, גבי עולמו. ולכן זה גם כן הבסיס של המדרש שאומר כי הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. אתם זוכרים המדרש הזה, בהתחלת המדרש רבה[28], כן. ז"א שהתורה היא ה...א.. איך אפשר לומר את זה...התורה היא ה'תעודת זהות' של העולם. מכיוון שזה רצון הבורא, כבורא. הוא ברא העולם לפי רצונו והוא גילה רצונו בתורה. זו הכוונה של המדרש, כן.

אז נחזור לזה, שההוויה בבחינת 'הוא' היא כבר בבחינת 'אחד' אז: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ, זה השם האחד ולא ה.... ופה אתם מקבלים את דעת הרמב"ם, על ייחוד ה'. כל מה ששייך לעולם זו עבודה זרה, אסור, זה לא שייך ל-'ה' אחד'. ייחוד ה' של הרמב"ם, זה לפי דעתי, לפי מה שאני למדתי עם כל הצופים הצעירים, כשהיינו בצופים,[29] זו ההגדרה הכי ברורה- כל מה ששייך לעולם הוא מחוץ לתחום של 'ה' אחד'. יש הוויה לעולם, אבל זו הוויה שמתגלית, מתבטאת, נמצאת מבחינת הריבוי. ולכן כל הגורל של כל העולם כולו זה להגיע לייחוד החלק הזה של ההוויה, שהוא העולם, זה שהוא מבחינת ריבוי. מה שמוסיף הרמב"ם וזה הביטוי של הרב קוק- שאצל האנושות כולה, אין חובה בזה. אנחנו יודעים שסוף- סוף זו השאיפה של כל העולם: זה סוד האהבה[30], זה סוד השלום וזה המניע של כל ההיסטוריה, כן.

אלא אצל עם ישראל יש חובה לאחד. אתם רואים איך הנושא הזה קשור כבר לנושא של השיעורים הקודמים, כן? כי זה מתבטא גם כן במציאות של השבטים. זו הכוונה הראשונה של אותו פסוק: של שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, לפי המדרש, כשבני יעקב אמרו לאביהם: שמע ישראל, אבינו, ה' אלוקינו, כל אחד ואחד מהשבטים, ה' אחד. כן זה המישור...נאמר האתנו-סוציולוגי של הבעיה, פה אנחנו מגיעים בנושא של הנושא האידאולוגי של הבעיה- הכוחות המתבטאים בזרמים של האידאות בחברה הישראלית, זה מובן? אבל פה המבנה הוא: נפש, רוח נשמה וזה הריבוי בעולם הנפש.

אני חוזר עוד בקצרה על ההגדרה הראשונה שלמדנו ואחר כך נראה את ההגדרה של הרב, לפי הנושא שלו. כוחות הנפש זה הקשר בין הנשמה לעולם החיצוני, זה כוחות הנפש. תזכירו לי שאני אחזור על קטע שלמדנו בשנה שעברה, והרב מסביר את ההבדל בין נפש ורוח, ושוב לפי הבעיות של החברה שלנו, החברה היהודית והחברה הישראלית בעיקר. רוח זה החיים הפנימיים, ויש המון כוחות, המון מדרגות גם בנפש וגם ברוח, והנשמה, ולכל אחד ,כפי שאמרנו, לרוב יש רק ניצוץ של נשמה, יש איזו מין אחיזה מעולם הבינה שהיא עולם הנשמה[31] עד... חוץ מיחידי סגולה שהם נשמות גדולות, גם עלי אדמות, זה הקשר לקודש, זה מובן?.

אני לא רוצה להרחיב עוד בנושא הזה ונמשיך הנושא שלו. אז למה יש מחלוקת, מלחמה, עימות, מתח בין הכוחות האלה? לפי ההסבר של המקובלים, כי זה לא ניתן ככה באופן פשוט שגם כוחות הנפש, גם כוחות הרוח וגם כוחות הנשמה של כל אחד ואחד בא משורש אחד, מהספירות. אלא יש קלקול הצינורות[32], זה שייך לעניין של 'הצינורות התקלקלו', זה ביטוי גם בתורת הנגלה, כן. הצינורות של השפע, שהם הצינורות של השפע משורש ההוויה, עד עולמינו אנו התקלקלו, "מפני חטאינו"....

יש איזה רמז יפה בספר יצירה[33]: 'שפע' זה אותיות 'פשע' למפרע. לאמיתו של דבר זה פשע שזה אותיות שפע למפרע. אז כשיש פשע למטה זה מעכב את השפע מלמעלה, וה'ענג' נהפך ל'נגע', זה מספר יצירה[34]. חוץ מהסוד שיש בדבר, זה דבר יפה שכדאי לשמוע.

וגם, תראו את זה זה דיוק של השל"ה גם כן[35] - לשון הקודש זה בהחלט מדויק, כן - וגם 'צנור' זה האותיות 'רצון'[36]. הרצון הוא הצינור של השפע...אז הצינורות התקלקלו, ולכן בשעת הלידה, וזה מסובך מאוד, כשנולד תינוק אומרים לו: 'מזל-טוב'-'תודה רבה' (צחוק בקהל) ו.. אז זה לא ניתן ששורש הנפש ושורש הרוח ושורש הנשמה זה מאותו שורש. לכן יש את כל הבעיות הנפשיות וכו', וזה... אני לא רוצה לומר שזה נורמלי, אבל זה טבעי, כך הוא הטבע, כך הוא העולם. ולא צריך להתרגש אם מגלים בעיות כאלה - גם בחיי הפרט, וגם בחיי האנושות וגם בחיי האומה שנקראת 'ישראל' שזה תפקידה לקבל את הבעיה כדי לתקן אותה. זה מובן?, טוב, אפשר להמשיך. כן?

קהל: [...]

מניטו: לא הבנתי את השאלה, ולא הבנתי הקשר למה שאמרתי, תסבירי יותר

קהל: איך זה טבעי שאנחנו כאלה מסובכים?

מניטו: אה, זה עניין אחר. תראי מתוסבך, מורכב, להיות מסובך זה טבעי. אבל 'חטא' זה משהו אחר, מה אני עושה עם הבעיה שלי?, זה אני אחראי על זה, זה ענין אחר! כן. זה מובן? יש מצב שצריך לתקן אותו, אז אני לא אחראי על המצב, אף על פי שאני הוא האני שאני הוא (צחוק בקהל).   כיוון שנולדתי ככה, זה לא לחינם. יש איזה מקור, במסכת ראש השנה, שלפני שהקדוש ברוך הוא, מחליט לברוא איזו בריאה באדם, הוא מראה לו את הגורל שלו[37] אתה רוצה? זה העולם שלך, אתה לא רוצה?, טוב נראה בעוד עולמי עולמים. כל נברא נברא בצביונו, בדעתו, זו גמרא מפורשת, כן. שכחנו את זה, בשעת הלידה שוכחים את הכול[38]. ולכן אסור לדבר על מה שקדם לבריאת העולם, ואני לא מדבר על זה, כן (צחוק בקהל).

מהמצב,של תוצאה, של תוצאה... סליחה, של 'קלקול הצינורות', 'שבירת הכלים', אני לא אחראי. 'חטא' זה משהו אחר כן. 'חטא' בא לסבך עוד את המצב של תוהו ובוהו. מהצב 'תוהו ובוהו', אני לא אחראי, בבחינת אשמה, בבחינת חטאת. אבל אם הרצון שלי רוצה את הקלקול אז אני אחראי, זה עניין של בחירת הרצון, כן. שוב אנחנו חוזרים לרמב"ם, כן. כל אחד נולד עם נטיות, לזה ונטיות לזה, ונטיות לזה וכל אחד נדון לפי כל הנתונים, הדיין הוא דיין של צדק. זה הוא אמר בתורתו "צדק, צדק תרדוף", וכל שכן שהוא רודף צדק, כן. ולכן שופטים כל אדם לפי הנסיבות, כן. אבל יש חטאים שאנחנו לא כל כך חבים, לכן זה נקרא רק 'חטא'. 'פשע' זה עוד יותר חמור, וכן הלאה...'עוון'. אבל אם כבר נשתמש במושג 'חטא', זה לא כל כך חמור 'חטא', מה שחמור זה חטא בזדון, חטא במזיד, שנקרא 'פשע', זה כבר משהו אחר. אם הרצון שלי רוצה, אז אתה אחראי למה שאתה החלטת, זה מובן?.

קהל: זה קצת בעייתי פה מה שהוא אמר על הרצון...

מניטו: לכן דנים אותו לפי הטבע שלו, זה מה שאני אמרתי. אבל הדיין הוא פיקח, אי אפשר לרמות אותו (צחוק בקהל) כן...זה מובן? טוב אם אחם עוד שאלות שאפשר להמשיך קצת?, כי עוד לא הגענו לצלע הראשונה של המאמר

קהל: יש פה משהו לא ברור...

מניטו: זה כבר משהו (צחוק בקהל)

קהל: הרב אמר שכוחות הנפש באים מספירות שונות, ובגלל זה יש התנגשות. באופן מוחשי יותר , מתוהו...

מניטו: בזה לא נגענו. ברור שיש חוכמה שלמה על זה, זה עוד לא הקבלה המעשית, כן? זו עוד הקבלה העיונית, כן, אבל זה שייך לחוכמת הנסתר. רק רמזתי את ההסבר של המבנה של המשפטים פה. אני משוכנע שהנושא זה כפי שאמרת, זה מספיק ברור. רציתי רק להסביר את הנתון ה... - טבעי זו לא המילה אולי, הנתון המציאותי של המציאות. ככה היה במציאות, למה? מכיוון שלא כל פעם שורש הכוחות האלה הם מאותו שורש. ואולי רק ברמז: הכוח, הערך, המידה של אברהם אבינו היא ממידה מיוחדת, חסד. הכוח של יצחק אבינו זה ממידת הגבורה, הכוח של יעקב אבינו זה מידת התפארת, ויש מתח בין כל המידות האלו, עד שיעקב אבינו הצליח לאחד את זה אז נקרא ישראל. 'שמע ישראל " זה יפה, 'שמע ישראל' ולא נאמר 'שמע יעקב'[39], כן. הבנתם את העניין?.

וזו ממש בעיה, רק בקצרה: מי שיש לו שורש נפשו מספירה אחת ושורש רוחו מספירה אחרת איך יכול להתקדם. ולכן , כל המאמץ של החיים זה להגיע ל- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד.

קהל: אבל הם מתפללים אחד על השני

מניטו: מה?

קהל: אבל מתפללים אחד על השני, לא?

מניטו: תלוי למי, למי שכבר הצליח התיקון שלו ולמי שעוד לא הצליח התיקון שלו, למשל-

שאלה-[...]

מניטו: מה?

קהל: אם תיקן את הנפש, התיקון לא כולל גם את הרוח?

מניטו: לא, זו לא השאלה שלנו

קהל: לא?

מניטו: לא. "הזוהר" אומר: נותנים לו נפש[40]. זכה? נותנים לו רוח, זכה? נותנים לו נשמה, זוכרים את הזהר הזה? אבל לא אמר אם הרוח שלו תהיה מאותו שורש של הנפש שלו. אז מזל כשזה מאותו שורש. מה סוד המזל? זה לא מקרה, כן. זו פרשה בפני עצמה, כן. ולכן אני מוסיף את זה למה שאמרתי בעניין האבות, זה הפלא, זה הסוד של משפחת האבות, מאותה משפחה - אז האיחוד היה אפשרי. ולכן בני ישראל באים משורש אחד. אבל אחר כך, הכול מתפזר, הכול שוב נתון לכל הריבוי הזה וצריך לבנות ולבנות עוד.

תשמעו, הקושי של לימוד התורה זה שכל אחד נמצא בשלב אחר לגמרי במציאות, לפי העניינים האלה. ולכן כל אחד קולט לפי המדרגה שהוא הגיע, או לפי התיקון שלו[41]. לכן זה היה אסור ללמוד תורה בפומבי ככה. אנחנו במצב לא נורמלי, כן. המצב ההלכתי האמתי, זה רב אחד לתלמיד אחד[42]. וכמה נושאים - אולי שני תלמידים. והרב מחליט אם זה מתאים, לפי שורש נשמתם, כן. כל הלימוד ככה, זה מאז חורבן הצינורות, אם אנחנו לומדים בפומבי, זה קשה מאוד. כי כל אחד צריך להבין את הדברים לפי מדרגת התיקון שלו. זה מובן? ולכן יש הרבה רבנים כשמגיעים לעניין של מחשבה קצת עמוקה – ואנחנו בתורת הנגלה פה, יש רק רמזים שיש תורת הנסתר - השאלות זה אסור. אסור לשאול בפומבי. אתם יכולים לשאול, כי אנחנו עוד לא מגיעים לאותה מדרגה שזה אסור לשאול, כן (צחוק בקהל).

אתם מבינים את העניין?, יש עניין ש...השאלה שהיא נשאלת- רק הוא מבין אותה, ואולי הרב. החבר שלו כבר לא מבין את השאלה, הבנתם?, כן. לכן זה קשה מאוד. בפרט אני חושב כשיש מישור אחד שהיה כדאי להפסיק את השיעורים בפומבי, זה שיעורי מוסר. פה זה ממש קטסטרופה. שיעור מוסר בפומבי זה הורס כל המשתתפים חוץ האחד, ומי יודע מי, שזה שייך לו. אתם מבינים למה אני מתכוון, כן? טוב זה כל מה שקורה בישיבות הרגילות, לא אמרתי מילה אחרת... אלא הישיבות הרגילות. הם קוראים לעצמם 'הישיבות הגדולות', מה לעשות?

קהל: [...]

מניטו: תלמדו את הגמרא. "עשה לך רב וקנה לך חבר", זה משנה כבר. "עשה לך רב וקנה לך חבר", אז אני אמרתי יש מקרים שאפשר אולי שני חברים. אנחנו קטנים, ננסים גבי המצב התקין של לימוד תורה בעם ישראל. אנחנו חיים בעולם אחר לגמרי, בתקופה של ממש דלדול...הבנתם את מה שאני מנסה להבהיר. ולאט לאט, אנחנו בשלב 'התחיה', כן. ואתם יודעים שהשלב הראשון של התחיה זה מלא טומאה[43], כן. ולאט לאט זה ישתפר, ונחזור למצב הנתון הקודם.

יש לנו גם כן אבות דרבי נתן[44], על המשנה "עשה לך רב". באבות רבי נתן, אני לא זוכר בדיוק את המשפט, אבל התוכן. והוא מדגיש 'רב אחד', שמי שיש לו יותר מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה בתלמודו. למדתם את זה פעם? כן. רב אחד שילמד ממנו, הלכה, אגדה, מחשבה, תלמוד, הכול, כן. מקרא, 'הכל'. וכל עוד שלא מגיע לאותו מצב אינו רואה סימן....

(הפסקה בקלטת)

מניטו: של כל הרבנים היו נוכחים, היו על יד רבם והיו שומעים את כל הדעות, אז זה כדי לשמוע את הדעות של האחרים. אבל בבחינת היחס בין תלמיד לרבו, הבנתם מה שאני אומר?...כן?.

למשל יש לכם הגדרה: מה זה 'עם הארץ'? מי שמקבל את כל החומרות של כולם[45], זה נקרא עם הארץ (צחוק בקהל). 'רב לכם', זה יותר מדי... יש עוד הגדרה של 'עם הארץ', אני שמעתי את זה כשהייתי קטן בתלמוד תורה, מה זה עם הארץ? מי שיודע את כל הש"ס ורק הש"ס[46], זה נקרא: 'עם הארץ'. אתם מבינים את זה?, אם הם היו בני אדם אנחנו היינו חמורים. זה נקרא 'עם הארץ' אצלם, אצל תלמידי חכמים. כל זה היה כדאי לזכור, אבל נחזור אולי לנושא, כן...

קהל: אם יש רב אחד ותלמיד אחד, איך יכול להיות ריבוי של כל הדעות?

מניטו-איך יכול להיות?

קהל: ריבוי של כל הדעות, אבל יש לנו את האלוקים

מניטו: לא הבנתי את השאלה

קהל: אם לכל רב יש תלמיד אחד...

מניטו: לכן, לכן המשנה אומרת "והעמידו תלמידים הרבה". ויש מחלוקת בגמרא, אתם זוכרים את המחלוקת[47]? סוף -סוף, ההלכה היא שמקבלים רק תלמידים הגונים. תלמיד שנקרא 'תוכו כברו'. זו כבר סוגיה בפני עצמה- מה זה 'תוכו כברו', כן. אבל סוף -סוף, גם על אותה הלכה וויתרנו, כן. תלמיד שאינו 'תוכו כברו' אל ייכנס לבית המדרש. זו גמרא מפורשת, כן. וגם זה וויתרנו. ויש בגמרא יומא[48] הגדרה: תלמיד שאינו תוכו כברו אינו תלמיד חכם. כל זה שכחנו, כל זה לא רוצים להתייחס, זה בגלל שאנחנו בשעת משבר. לכן זה עניין של הצלת נפשות. אז לא מתייחסים להלכה של הנושא, של העניין. תפסתם את ה...אבל כתוב במשנה: "והעמידו תלמידים הרבה", לא כתוב: תלמידים רבים. זו עוד בעיה, כן. מה ההבדל?

קהל: [...]

מניטו: מה?

קהל: [...]

מניטו: כן, זה כבר דרש יפה. אבל מה ההבדל בפשט? 'והעמידו תלמידים הרבה'. והעמידו הרבה את התלמידים. התלמידים שלכם - תעמידו אותם הרבה. זה כבר מצב קצת אחרת, כן. מה זה להעמיד תלמיד? טוב, אתם רואים שיש הרבה, הרבה ללמוד כדי להתחיל באלף בית (צחוק בקהל). אתם מבינים, שאנחנו עוד בשלב של האקסטרא א"ב, טרום אלף בית.

שאלה: במצב כזה [...]

מניטו: לא. מכיוון שאם אני תפשתי את השאלה, צריך להבין מה זה 'תלמיד חכם'. תלמידי חכמים זה מיעוט, אבל התורה של תלמידי החכמים שייכת לכל עם ישראל. זה לא משנה, בעל הבית צריך ללמוד תורה, אבל צריך ללמוד תורה כהדיוט, כבעל הבית. פה מדובר במשניות השייכות לתלמידי חכמים, תלמידי חכמים צריכים ללמוד. סוף- סוף הסנהדרין זה שבעים. סה"כ כל הש"ס היו 300 תלמידי חכמים, כל הש"ס. עכשיו זה כל התלמידים, כן.

ולפי הרב, הרב קוק זכרונו לברכה, הוא אמר, יש פרק על זה, אנחנו במצב יותר עשיר בחוכמה ובתורה מהבית השני[49]. יש כבר אפשרות בכוח בדור שלנו, יותר גדולה מהתורה של הבית השני, בארץ ישראל. אני לא מתייחס עם מה שקורה בגולה. גם שמה המצב ישתנה כבר לטובה. אבל בארץ ישראל יש כבר כוח יותר גדול, בבחינת בכוח, כן. מהמצב שהיה בבית שני, כבר עכשיו, זה לא נראה לעין, אבל תראו מה המספר של תלמידי ישיבות ולא ישיבות. זה ממש - חומר נפץ, פעם זה יתפוצץ, ואז נראה. אני זוכר תקופה, דור ש.. לא היה מצב כזה. היו מחפשים סופרים וספרים, ככה עם זכוכית מגדלת.. ופתאום זה לקח ממדים, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם.

זה גם כן, המצב לגבי הכוח הלאומי של עם ישראל, הכוח הצבאי, המדיני, הפוליטי זה לקח ממדים, רק היהודים לא רואים מה קורה. והרב, אני זוכר את זה, הרב צבי יהודה, ז"ל, כבר הרב זצ"ל אמר שאנחנו מתחילים, בשעתו אמר את זה, בתקופה יותר גדולה מהבית השני ומבחינת הניסים יותר גדולה מדור יציאת מצריים[50], אבל צריך לראות מה קורה, עֵינַיִים לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, כן. יהיה לנו הזדמנות בעזרת ה' ללמוד את כל זה על הפסוקים שלו, כדי לראות מאיפה היה יכול לומר דבר כזה. לא לשכוח שאנחנו בסוף הגלות האחרונה. אנחנו בסוף הגלות האחרונה. זה נקרא 'קץ המגולה'. ולכן מי שרואה, רואה ומי שלא רואה, לא רואה אותם הדברים הגדולים. אתם זוכרים את ההקבלה, זה בא מתורת המהר"ל:[51]

• שגלות מצריים זה מקביל ללידתו של אברהם אבינו
• גלות בבל זה מקביל ללידתו של יצחק אבינו
• וגלות אדום זה מקביל ללידתו של יעקב אבינו

ורק בסוף יעקב נקרא ישראל, וזו מדינת ישראל. אנחנו בסוף של כל התהליך הזה. צריך לתפוס את זה, כן. וזו לא מיסטיקה, זו היסטוריה, זה ניסים.

מה שאמרנו על הניסים, אתם מכירים את הכלל: נס נסתר הוא יותר גדול מנס מגולה. אז נס נסתר רק חכמי הנסתר יודעים לדבר על זה, אבל אי אפשר להכחיש שקורה משהו, כן. אולי אני חוזר על זה, אני רואה שרק אני שייך לדור שלי (צחוק בקהל) זה היה דור צעיר, אבל בכל זאת זה קודם...

מי שנולד אחרי תקופת השואה והתקומה, הוא לא יכול לתאר לעצמו מה היה המצב של עם ישראל לפני זה, בדור הקודם. אי אפשר לתאר. אפשר לדעת באופן שכלי, באופן מופשט, תאורטי. אבל לתאר ממש, מה היה המצב, מה המהפכה שהייתה על הדור שלנו, במשך רק כמה דורות אי אפשר להסביר את זה. פה צריך להבין שוב את .. הזה 'זָכוֹר אַל תִּשְׁכָּח '[52], מי ששוכח לא זוכר, לכן אל תשכח.

זה מזכיר לי את ה...למה למשל דור המדבר נקרא 'דור דעה'[53]? הם ידעו, אחר כך הדעת היא דרך אמצעית. אבל מי שהיה נוכח למאורעות הוא היה דור דעה ממש, זה דור ענקי. זהו? אני זוכר פירוש, של מי זה הפירוש? ייתכן שזה של המלבי"ם, זה מדבר על נוח, למדנו כמה פעמים פרשה של נוח. יש שלוש פעמים בתוך הפסוק של 'נוח':

• אלו תולדות נוח
• נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו
• את האלוקים התהלך נוח

ממש שלוש פעמים, הפירוש הזה אומר, אני לא זוכר בדיוק מי אמר את זה[54]: שהיה צדיק לפני המבול, היה צדיק בדור המבול והיה צדיק אחרי המבול, זו הזכות שלו. והמצב לפני המבול זה מצב עולם מסוים. העולם במבול, זה עולם מסוים בתוך הטבע, כן. והעולם אחרי המבול, זה עוד עולם אחר. והזכות של אותו דור, שהיו צדיקים גם לפני השואה, בתוך השואה ואחרי השואה. גם לפני התקומה, בתוך התקומה וגם אחרי התקומה. אז הדור שלאחרי התקומה, הוא לא יכול לתאר לעצמו מה היה המעבר בין העולם שקדם והמעבר והעולם שלנו, תפסתם?

ולכן, מי שנולד עכשיו, בפרט בארץ ישראל, זה טבעי לו - יש לנו דגל, יש לנו דואר, יש לנו מדינה, יש לנו ספרים, יש לנו... לא היה, כל זה לא היה. היה המצב של העם היהודי מפוזר ומפורד, נרדף. שכחו , שוכחים את זה, כן. אז עכשיו אפשר להבין יותר, למה התורה חוזרת כל כך פעמים.

כי כולם שוכחים, כי באמת כולם שכחו. זה מובן מה שאני אומר, כן. כשהרב אומר, ייתכן מאד, בדורות הבאים אז יגלו את זה: זה היה דור ענקי, דור המייסדים – דור הפלמ"ח, דור המערך, דור הליכוד (צחוק), דור המדור. ובצורה דומה שאנחנו מתייחסים עכשיו למכבים, אולי לאנשי כנסת הגדולה, טוב, זה מובן? אז נמשיך, איפה הגענו? כן בשורה הרביעית:

" אומללים נהיה אם את שלשת הכחות הללו, שהם מוכרחים להאחד אצלנו"

זה היה כל ה... כל הזמן, שדברנו, על כל הנושאים האלו. "שהם מוכרחים להיאחד אצלנו" - עם ישראל לא יכול להתקיים אלא באיחוד הכוחות האלה. יש חובה לזה בעם ישראל. זה מובן, כן? אז נמשיך:

"לסייע כל אחד את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת".

ז"א, כל נטייה, נטייה של כוחות הנפש של כוחות הרוח, של כוחות הנשמה, הם צריכים להשלים את הכוח האחר, את הכוחות האחרים. לא רק זה, לרפאות את המחלות של הקיצוניות של כל אחד ואחד. כל אחד צריך למזג את ה... זה מובן? כן. ואתם רואים שאנחנו במשבר עמוק מאוד. כי כל הזרמים האלו, שאחר כך הרב יגדיר אותם מיד, הם נלחמים אחד כנגד השני. ונראה מבחינה היסטורית, מיד וגם לפי הנסתר של העניין, איך זה היה, לא מוכרח, כמעט בלתי נמנע, שהדבר יקרה כזה.

זה קשור לנושא הקודם, מיד אני אסביר. מה חסר לנו? זה שבט לוי, שבט לוי היה מאחד את כל השבטים[55]. פתאום, פתאום אנחנו מגלים שבהיסטוריה שלנו יש כל השבטים, כל השבטים, חוץ משבט לוי שהיה מאחד את כל הכוחות האלה. ואלו שהיו צריכים להיות, להיות ב...נאמר ב... איך אומרים את זה בעברית? בתפקיד של הלויים, ראו את עצמם כראשי שבטים, לא אמרתי 'ראשי ישיבות'...

כיון שהם, כל אחד מייסד שבט! והם היו צריכים להיות השבט המאחד את כל השבטים, כן. תפסתם את זה? זה מצב של התפוררות, של נטייה לריבוי ולהקצנה של כל זרם וזרם. מה חסר? ברור שחסר שבט לוי. ואתם זוכרים מה אמר הרב ב..., ב...- בצרפתית אומרים

- ce l'évidence

בשיעור הקודם - שמשה, ....

משה צריך לחזור ואחר כך אליהו הנביא[56]. זוכרים את זה בשיעור הקודם? לגבי משה וזו הסגולה שלו, יש פסוק שאומר: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זה הכוח של משה, והוא משבט לוי. אתם זוכרים את זה? וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי אז נולד הלוי ללוי, כן. ואז יש לו הכוח של "ויקהל", יש גם כוח דומה לזה, זה שלמה המלך שנקרא קהלת, תחזרו על הפסוקים.

אז זה נקרא חוכמה, חוכמת משה נקראת חוכמה עליונה, וחוכמת שלמה זו חוכמה תתאה[57], תחתונה. יש משהו מקביל בין משה ושלמה, לכן יש לזה רמז גם במדרש של תורת הנגלה - תפילה למשה, ושלמה. אותיות "למשה" זה "שלמה", הבנתם את ההקבלה? למדנו ל זה אולי פעם, אם אני זוכר, על התשובה[58], כן. אז שלמה שבנה בית המקדש, זה פשוט. תורה ובית המקדש, טוב, הסיפור הוא אקטואלי לכן אני עובר לנושא אחר. יש שאלות? אז אני חוזר על זה:

"שיבצר כל אחד מהם את הקצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו, נניח בפזורם", למשל בפיזורם, "במרידתם זה על זה".

ואני רוצה שתבינו מה שאומר הרב, הוא לא במחנה אחד ומדבר על המחנות האחרים, ... הוא אומר את הדברים שהוא אומר שזה שייך לכל המחנות. ההקצנה במחנה אחד, אפילו המחנה השייך לקודש, כן, זה חמור כמו אולי יותר מההקצנה במחנות האחרים.

"ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה"

זה המצב שאנחנו חיים בו. וייתכן מאוד שאותו מצב הולך ומחמיר, אבל ייתכן שזה הסיבות לתקווה. זה לא יכול להיות יותר חמור (צחוק בקהל) אז המפנה יבוא, המפנה יבוא...

קהל: זה יכול לקרות בלי מפנה?

מניטו: כן, אבל יש לנו הבטחות ו...יש עוד השגחה, כן. זה ממש מסתורי, איך החברה מתקיימת, אם מי שרואה את הנטיות להקצנה, לא רק כל זרם נגד זרם אחר, בתוך כל הזרמים. וכשהרב היה קיים אז עדיין הייתה איזו תקווה של 'שבט לוי'. עכשיו משנפטר הרב, אני לא יודע איפה יש תקווה כזו.

צריך שוב 'בריאה יש מאין', ואני אומר את הדברים במודע, דברים כפשוטם. אותה תקווה שהייתה, נעלמה, אנחנו לא רואים איפה ה'מרכז העולם'[59], והמשכיל ישכיל. פה מגיע להגדרות: איזה מחנות -

              "הקודש, האומה, האנושיות",

ומיד נגלה את הכוחות באומה הישראלית, ששייכות ל'קודש', מיד נראה את זה, הוא קורא לזה 'האורתודוקסים', כן. עכשיו צריך לומר 'החרדים' אולי, אני לא יודע. אפילו 'החרדים הציונים' זה חרדים. ו...

קהל: [...]

מניטו: מה?

קהל: אז למה הרב לא קורא להם 'חרדים'?

מניטו: הוא קורא להם ..., דיברנו על החרדים בשיעור אחר. והמחנה השני זו 'האומה', נאמר- הלאומיים

קהל: הלאומנים

מניטו: לא, לאומנים זה כבר שלילי, 'הלאומיים' יש דבר כזה לאומיים? ה'ציוניים', כן, פשוטו כמשמעו. 'האנושיות' זה 'הליברלים', זה ה...

קהל: המוסר

מניטו: 'המוסר'- נראה, צריך לדייק את זה, זה ההומניסטים נאמר, כן. אבל בתוך כל מחנה ומחנה יש הקצנה של כל הזרמים משהו מפתיע, משהו, משהו מדהים, כן. לפי דעתי, יש רק תגובה אחת – מה שאמרתי מקודם, המצב הוא כל כך חמור שאין לו ברירה צריך לתקן …(צחוק בקהל).

אחר כך נחזור על העניין של שבט לוי, שזה העיקר. קצת הערה על זה, כי זה נושא בפני עצמו נלמד את זה אחר כך, אולי בעוד כמה חודשים נגיע לתיקון של המצב, עכשיו מגלים את השאלות, את הבעיות, כן. יש לרב הרבה פרקים על המשוררים בישראל ועל התפקיד של המשוררים. אתם זוכרים את זה?

קהל: [...] הספרות

מניטו: כן, בעיקר המשוררים. הוא בעצמו היה משורר גדול. כן. ולפי דעתי, אני רק אומר את זה עכשיו בקצרה, התפקיד של שבט לוי עכשיו תופסים המשוררים. המשוררים האמיתיים. כי הדיבור שלהם שייך לאומה כולה מבחינת אחד. כן. ואין הרבה כאלו, אני לא רוצה עכשיו לתת דוגמאות. אבל כשיהודים, בפרט ישראלים בעברית, קוראים את המאמרים של המשוררים, איך אפשר לומר- השירה של המשוררים, אז זה כבר מגלים קצת את הסגולה של שבט לוי. וזה לא לחינם ששבט לוי שהיו מאחדים את כל השבטים, היו דווקא המשוררים של עם ישראל. אז ייתכן שהתיקון יבוא לא מהמרצים באוניברסיטאות, לא מאנשי הפוליטיקה - וכולם יודעים לדבר משהו דומה לשירה - וגם לא מהרבנים, לרוב, כן. אלא דווקא התיקון יבוא למפרע מהמשוררים שיחזירו לא רק את השאיפה לתיקון של הפרופיל הזה, של איש משבט מבית לוי. תפסתם את העניין? טוב.

אז לא אמרתי שכל משורר הוא קדוש. אלא...(צוחק) אני מקווה שהבנתם מה שניסיתי ל... ואני זוכר ש..., זה דבר שבהיסטוריה, בכל התפוצות, כל התנועה של חזרה לזהות היהודית, חזרה לתורה, מה שקוראים 'תשובה', התחילה הודות למשוררים. אני מכיר את המקרה של צרפת, אבל זה לא רק בצרפת, גם בארצות אחרות. זה התחיל הודות ודרך המשוררים. יש אחד שכדאי להזכיר את שמו, בצרפת, זה היה אדמונד פלֵג. כן, הוא התחיל את זה. והוא לא היה אורתודוקסי. בקושי היה יהודי, אבל היה יהודי גדול והייתי תלמידו ואני גאה בזה. זה לא אומר שהנטייה ליהדות שלו הייתה אמיתית, זה עניין אחר. אבל הוא החזיר את ה...איך אומרים? אני זוכר שבדור ההוא, ילדי ישראל, כי היינו ילדים, מכל הזרמים התכנסו רק סביב לשירה של אדמונד פלג. בכל נושא אחר היו מתפלגים. וזה סוד שמו- פֶּלֵג, כן...סוד הפלגה (צחוק) ייתכן שפלג זה מין תיקון של מה שצריך[60]...השם האמתי שלו זה היה פלגבון, הוא הוציא את ה'בון', מכיוון שרצה להיות צרפתי, אז היה 'פלג', אבל זה מה שעשה האיש הזה, כן.

ויש עוד, וגם בישראל, יש שירה בעברית, שרק היא מבטאת את הצורך לשבט לוי במובן שאני אמרתי. זה מובן? אני לא חושב שהגזמתי, כן. זה רק גילוי של כיוון אחד, ואני זוכר איך הרב היה מחבב את ביאליק. כל פעם שהיה מדבר על ביאליק... וביאליק זה ממש מפלצת אצל החרדים, כן (צחוק בקהל) והיה אומר "זהו זה". זה דברים שצריך להבין לעניין, כן?

קהל: מה הגדלות של המשוררים שהם דווקא מאחדים את העם?

מניטו: מכיוון שכל יהודי ולא משנה מאיזו עדה, מאיזה זרם, מאיזו בית מדרש, מאיזה בית כנסת, מאיזה בית מדרש, יכול לשמוע את הדיבור של נשמת ישראל. בלי להיכנס להגדרות מסוימות של ארבע אמות של הגדרה זו או אחרת, 'אם אתה לא שייך לאנשי שלומינו אז הדיבור שלך זה לא שייך לי', אתם יודעים את המצב. כן.

כשקוראים שירה, שירה עברית אמיתית - ברור כן. אני זוכר - זה בעייתי מה שאני אומר פה...מפני כשאני שומע את הרדיו, השירים של הזמרים העממיים, יש איזה מין צליל של טהרה בטומאה שלהם גם כן, אפילו אם זה שיר טמא יש איזה צליל של בריאות נפש שלא שומעים אצל הגויים. הבנתם מה שאני אומר, לא? אז צריך ל...אתם זוכרים מה שאמרתי קודם, כל אחד איפה שהמדרגה שלו, תופס, לא תופס... זה לא משנה (צחוק בקהל). זה טבעי כן, יש בשפה העברית, אף על פי שהשפה העברית יכולה לשמש לעבודה זרה, למשל הכנענים וכו'.

יש איזו מין קדושה טבעית, טהרה טבעית, שמי שלא חי חיי הגלות לא יכול לשמוע, אולי, כן. אבל צריך לדעת את זה. שיש אפילו ברדיו הישראלי משהו יותר קרוב לשירה של הלויים מאף שירה אחרת. זה צריך להבין את זה. ואם אתם רוצים אפשר לפתוח מעבדה ולבדוק את זה במעבדה, כן.

.....

• ה'קודש' שייך לכוחות הנשמה, כמובן,
• 'האומה' שייך לכוחות הרוח, יש קשר - 'רוח הקודש'[61].
• 'האנושיות' שייך לכוחות הנפש.

יש עוד איזו סטרוקטורה שלמדנו, אחרת, שאפשר ללמוד גם כן מתורת המהר"ל[62], ש-

• המישור של בין 'אדם למקום'- זה הקודש,
• 'בין אדם לעצמו'- זו האומה,
• 'בין אדם לחברו'- זו האנושות.

כן, זה מובן ההקבלה הזו? כן. והצרה והבעיה שהוא מביא, סוף סוף, הכוחות האלו אינם במקום אחד. אולי אני אתחיל בהגדרה ההיא. הצרה של העולם שלנו שהמושגים, האידאות, הערכים והאנשים אינם במקום אחד. יש לכם מחנה מסוים שהערכים הם אמיתיים, אבל האנשים...אוי ואבוי, כן. יש לכם מחנה אחר שהאנשים הם אנשים גדולים אבל הערכים שלהם... רחמנא ליצלן, כן (צחוק בקהל) אתם מבינים למה אני... אז אני אגמור את המשפט ואני חוזר למה שאמרנו נפש ורוח...נקרא את זה, קראנו את זה כבר בשנה שעברה:

"אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם".

זה מובן, פשוט, ברור, כן. אני חוזר: לא רק ליחיד, לא רק לחברה, אלא לאנושות כולה. זה מה שמתפקד בהיסטוריה. מה שאנחנו מחפשים זו דרך לאחד את זה. שיהיה שלום בין המחנות האלו, ואז- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ יְהוָה אֶחָד, כל מה שאמרנו בהתחלה.

"איך שהן מניותיה של ההרכבה הזאת, אם חלק אחד מאלה תופס מקום פחות או יותר עקרי"

אבל לא לשכוח מה שאמרנו קודם:

"אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם. אצל איזה יחיד או אצל איזה צבור. אבל לא נמצא ולא נוכל למצוא שום צורה קבועה של חיים אנושיים, שלא תהיה מורכבת משלשתם".

לכן הכרחי לפתור את הבעיה.

"ההתמזגות הדרושה של שלושת התביעות הגדולות הללו: מוכרחת היא לבא בכל קבוצה, שיש לה תקוה של חיים עתידים".

פה יש נקודה חשובה מאוד. יש בכל הזרמים, והמספר הוא אינסופי, של כל השיטות, של כל הכתות נאמר, כת זה קצת שלילי. בחברה היהודית ובחברה הישראלית זה אינסופי, יש שתי קטגוריות:

1. אלה שנושאים את העתיד של האומה
2. ואלה, אפילו אם זה נראה פורה, ועשיר וחי, תוסס - לא נושאים את העתיד של האומה

איך לדעת מהם הקריטריונים? הקריטריון, לפי דעתי, פשוט מאוד. מחנה שיש בו כוח יצרני – טוב, זה מובן 'כוח יצרני' - נושא את העתיד של האומה. מחנה ששומר על העתיד, ולפעמים ההקצנה היא לפי הכוח של השמירה, כן, אינו נושא את העתיד. זה לא חזרה לשורשים כדי לבנות את העתיד, בסוד ו' ההיפוך[63], העבר הכי עבר כדי שהעתיד יהיה הכי עתיד – זוכרים את זה, מבינים את זה? אלא, זו חזרה לאיזשהו שלב של העבר שהיה חי בזמנו ושמחַיים אותו, אתם מבינים שבדקדוק יש כוונה אחרת, טוב - מְחיים אותו בצורה מלאכותית, בכסף אמריקאי (צוחק), ולכן צריך להסביר את זה כמו שהוא.

בסיפורי התורה יש איזה פרק, אבל אין לנו זמן עכשיו אולי תזכירו לי שאני אחזור על זה, בפעם הבאה, זה התולדות דרך יהודה - בת שוע ותמר, רק בקצרה. אצל בת שוע זה היה בלתי אפשרי: ער, אונן, שלה אבל זה מבוי סתום, זה לא פורה, אף על פי שאותה משפחה של בת שוע הכנענית, הייתה משפחה של צדיקים. בלשון הפיניקית- המילה 'שוע' זה כמו תמר. אבל עם תמר, הכול פתוח, עד המשיח. מה ההבדל? שהמדרש בא ואומר: מי הייתה תמר? בתו של שם. השורש הכי קדום, אז העתיד הוא פורה. שוע זה איזה מין שלב, יפה מאוד, אבל זה כבר מבוי סתום. מכיוון שזה איזה מין... זה מין, במשמעות של המילה "מין"- מין צדיק. אבל 'צדיק' זה שֶם, הבנתם את ההבדל? זה מין מיוחד, אז מין מיוחד, זה כבר "מין". בשורשו הוא קשור לקודש הכללי, אבל מכיוון שהוא יותר מידי מיוחד - אין לו עתיד.

זה סוד הכשרות[64], כל מה שנקרא –"טמא" זה מי שיותר מידי מיוחד, אז הוא נקרא – טמא. הבנתם את זה? זה התבוללות כבר לטומאה. ולכן, חזרה לשורשים, צריכה להיות חזרה לשורשים ולא לאיזה מין גטו מצורה זו או אחרת.

ולכן העתיד של היהדות, זו העבריות הקדומה. ולא איזו תופעה, זו או אחרת, של יהדות עשירה לזמנה. אבל כל זה עבר עליו הכלח, מכיוון שזה כבר הפרה-היסטוריה שלנו. כל התקופה של ההיסטוריה של היהדות, זה כבר הפרה-היסטוריה שלנו. וצריך לחזור לפני הפרה-היסטוריה ההיא, לעבריות שלנו, לבִתּוֹ של שֶם.

זו ממש כבר תכנית שלימה שהרב נותן לנו פה. זה מובן? וזה מסביר למה אנחנו נמצאים באותו מצב, כן. סימן שיש הקצנה של כל אחד ואחד, בלתי אפשרי למצוא את הדרך של האחדות ויש שנאה בין האחים. אחים, אבל יש שנאה. למה? מכיוון ש "האחד איננו", זה מה שאומר הפסוק, "האחד איננו"[65] וזה כבר הרמז שבט לוי. זוכרים את כל זה, כן? לפי הקבלה זה עוד יותר מדויק, אבל אני לא רוצה להיכנס במושגים של הקבלה. רק נגמור את המשפט, איפה הגענו?

קהל: "שיש לה תקווה..."

מניטו: כן:

"שיש לה תקוה של חיים עתידים, וכשאנו סוקרים בחיינו ורואים אנו, שהכחות הללו, למרות תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבוא להצלה"... "הננו נקראים לבוא להצלה".

זה שבט לוי, פשוט. תראו מה כותב הרב, אחר כך נגיע לזה בשיעור הבא בהגדרה היותר מדוייקת של הדברים האלו:

"שלשת הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת האורתודוכסית" - ותשמעו מה הוא אומר - "כמו שרגילים לקראתה - ואולי זה חיוך של הגדרה, כן - "הנושאת את דגל הקודש"

תראו את דיוק הלשון:

"הנושאת את דגל הקודש טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצוה"

אי אפשר להיות יותר ברור מזה. למה 'הקנאה והמרירות'? מכיוון שכפי שהסביר כבר, פילוג שכל הכוחות, כוח אחד אמיתי כשלעצמו אבל נפרד מהכוחות האחרים, נופל "במרירות", "בקנאה", זה מובן.

אז אולי...זו כבר השעה (של סיום השיעור) אז תזכירו לי בתחילת השיעור הבא נמשיך בשיעור הזה. יש עוד פרק שמסביר קצת יותר ההבדל בין נפש ו     רוח והתפקיד של כל אחד...

 

 

 

 

[1] 'דרך חיים' פרק ד משנה כא וראו תמלול שיעורי הרב על נתיב התורה:" "ופירוש עניין זה כי בכמה מקומות בארנו כי חלקי האדם הם שלושה."זאת אומרת, הוא מתכוון למדרגות של הנשמה באדם, כן. וההגדרות של המהר"ל אינן בדיוק את ההגדרות של חכמי הקבלה. אז אני אסביר את זה בקצרה. לפי המהר"ל יש: גוף, נפש, שכל. זה המדרגה, "גוף" זה המדרגה של "נפש" אצל המקובלים. "נפש" של המהר"ל זה "רוח" אצל המקובלים ו"שכל" זה "נשמה", כן. אבל המדרגות התחתונות של הנשמה הן, לפי ההגדרות של המהר"ל, גוף - הנפש הגופנית, נאמר. גוף וחיי הגוף. חיי הנפש, החיים הפנימיים, וחיי השכל

."האחד הוא השכל, השני הוא הנפש, והשלישי הוא הגוף. אלו שלושה הם באדם."באדם. כי שאר הכוחות הם מסביב לאדם

[2] מדרש רבה בראשית פרשה יד סימן א וראו הסבר מקיף של מניטו לבחינות השונות( נפש רוח נשמה חיה ויחידה ) ב 'שערי דמעה' כרך ב פרק "אלוהי נשמה שנתת בי"

[3] ראו 'עץ חיים' שער ד פרק א:" ודע כי נר"ן מתלבשים תוך פנימיות הכלים שהוא הגוף. אך הנשמה לנשמה -- אין יכולת בגוף האדם לסובלה, ונשארת מבחוץ בסוד אור מקיף. וכשהוא מקיף את המוח מדור הנשמה אז הוא בחינת מקיף אל הנשמה; וכשהיא מקפת את הלב שהיא מדור הרוח אז הוא בחינת מקיף אל הרוח; וכשהיא מקפת לכבד מדור הנפש אז הוא מקיף לנפש; כי כמו שיש ג' בחינות אלו שהם נר"ן, כך הנשמה לנשמה צריך שיהיה בה בחינת ג' אלו, כולם בסוד אור מקיף.אמנם הגלגולת, שהוא סוד הכתר, משם שורש לנשמה עליונה הנקרא "יחידה". וטעם קריאתה "יחידה" לפי שהיא מקפת כל העולמות בבחי' נשמה לנשמה לבדה ולא בחי' נר"ן כמו שכתבנו בנשמה לנשמה כנ"ל. כי הלא לא יש רק ג' בחינת נר"ן וכנגדם יש ג' בחינות אלו בנשמה לנשמה, אבל דוגמת הנשמה העליונה הנקרא יחידה -- אין למטה דוגמתה בחינת ד' כנ"ל, וכולה היא מציאות א'. וזהו סוד הנקרא "יחידה" לפי שאין דוגמתה למטה "

וראו 'ארבע מאות שקל כסף' למהרח"ו: "כי עד הבינה שהיא האותיות יש כלים אך משם ולמעלה שהם כנגד חיה יחידה שבכל ספירה וספירה אין עוד כלי ( דרוש 'פנימיות וחיצוניות' ד"ה ואמנם)

וכן 'עץ חיים' שער 'המוחין' פרקים ז ו ח. וראו עוד פירוש 'שמן ששון' שער 'המוחין' פרק ה אות ג:"אך נגד חיה יחידה אין עוד כלי כי אין שם קליפה וביתר ביאור 'פתחי שערים' נתיב עיגולים ויושר פתח ה:"שאין כל הנשמה מתפשטת להתלבש באברי הגוף רק חלקים ממנה והם בחינת מדרגת נר"נ אבל נשאר ממנה חלק העליון שאין יכול להתלבש כלל בגוף והוא בסוד אור מקיף והם בחינות חיה ויחידה"

[4] תקנת השבין לר' צדוק הכהן מלובלין סימן ז סעיפים א ו ב

[5] 'שער הגלגולים' הקדמה לד דף לז ד"ה "ונבאר".

[6] ראו זהר חדש תיקונים דף קיז עמוד ב:" בר נש דאמליך לקב"ה על שמיא וארעא וארבע סטרין בהאי עלמא הכי קב"ה אמליך ליה על שמיא וארעא וארבע סטרין דההוא עלמא ובגין דא אוקמוה כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו ובההוא עלמא איהו בר נש בדיוקנא דמאריה בכולא והאי איהו ויברא אלהים את האדם בצלמו"

והשוו ל 'פתחי שערים' נתיב 'אורות אח"פ דא"ק' פתח א

[7] ראו 'ספרא דצניעותא' פרק ה על המילים 'אנשי השם' ובהרחבה בפירוש הגר"א שם ( הוצאת וילנא תקפ"א ומהדורות הצילומים להוצאה זו ) דף לד עמוד ב

[8] זהר תרומה דף קלד עמוד א"יחודא תתאה"

[9] גמרא פסחים דף נו עמוד א.

[10] משנה יומא פרק ג משנה ח.

[11] מסכת ברכות דך ו עמוד א. ראו שיעור קודם עמוד 71 .

[12] וראו עוד זהר ויקרא צג ב :"ודאי בארץ איקרון אחד עמה ( עם הארץ) הם אחד ולא אינון בלחודייהו"

[13] זהר שמות פרשת בשלח דף נז עמוד א( על פי תרגום הסולם ) : "לכלול גם מי שיודע ליחד את השם הקדוש הגדול שגם הוא צריך לרומם אותו כי זה הוא עבודה עליונה של הקב"ה. כתוב 'קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת' מהו 'באמת' הוא כמו שהעמדנו הכתוב 'תתן אמת ליעקב' שפירושו שיודע ליחד את השם הקדוש בתפלתו כראוי וזהו עבודת השם הקדוש ומי שיודע ליחד את השם הקדוש כראוי מקים אומה יחידה בעולם שכתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"

וראו ספר שערי דמעה כרך א עמ' 29 – פרק 'לעבדה ולשמרה'

[14] משנה ברכות פרק ב משנה ב:"שיקבל עליו עול מלכות שמים בתחעלה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות"

[15] זהר חדש כי תשא דף נ"ה עמוד א :" וְעַל זֶה יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה מְבִיאִים לָהּ הֶאָרָה בִלְחִישָׁה, מִמָּקוֹר שֶׁלְּמַעְלָה, וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְהַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם מֵעִיד בָּהֶם. וְעַל כֵּן עַיִ''ן וְדָלֶ''ת גְּדוֹלוֹת, לִהְיוֹת עֵדִים....".

[16] זהר תרומה דף קס עמוד ב:" אֶלָּא כֻּלָּם בָּאִים לִדְרָשָׁה. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל שֶׁל הַיִּחוּד וַדַּאי שֶׁזֶּה בָּא לִדָּרֵשׁ, וְכָאן רָמוּז וְנִרְאֶה הַיִּחוּד שֶׁל הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. שְׁמַע - ע' הִיא מֵהָאוֹתִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת, לָמָּה? אֶלָּא רֶמֶז הוּא רוֹמֵז בִּכְלָל אֶחָד, לִכְלֹל מַעְלָה וּמַטָּה כְּאֶחָד בְּיִחוּד אֶחָד. שְׁמַע - שֵׁם ע'. כָּאן נִכְלָל הַשֵּׁם הַזֶּה בְּאוֹתָם שִׁבְעִים שֵׁמוֹת עֶלְיוֹנִים לְהַכְלִילָם, שֶׁהֲרֵי הַשֵּׁם מִתְבָּרֵךְ מֵהֶם וְנִכְלָל בָּהֶם, וְצָרִיךְ לְהַכְלִילָם כְּאֶחָד בְּיִחוּד אֶחָד, וְלָשִׂים רְצוֹנוֹ בָהֶם"

ולהרחבת ההסבר ראו ב'סוד לשון' עמ' 105 :"עלינו להבין מה הוא שם: השם הוא היחס בין הוא לעולמו ."הוא" אחד אך מצד עולמו יש לו שבעים פנים. כל עוד שאנו בתהליך של העולם הזה השם מפוצל לשבעים שמות שבעים שרים עולם השרים שייך לעולם הזה אך יחד עם זאת שמו הוא גילוי כל ההוויה כולה בעולם הזה דהיינו כבר בעולם הזה יש ממד של הוויה שהוא האחד המוחלט. בפסוק שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד יש מעין אזהרה מרומזת שיש איזה שם שהוא לא אחד ברמיזה "יהו"ה" בגימטרייה 26 ו"אחד" בגימטרייה 13 דהיינו יש ממד של ההויה שהוא כבר אחד "יהו"ה" "הוא" ה' אלוהינו ויש ממד שני שאותו יש לאחד והוא בבחינת שבעים"

וראו להרחבה נוספת 'שערי דמעה' כרך ב הערה 74 :"בפסוק שמע ישראל, יש בחינה, לפחות תאורטית, של בחינה של ה׳ יהו״ה שאינו אחד, ח״ו, ויש בחינה של יהו״ה אחד. הציווי לנו בני ישראל הוא: רק יהו״ה אחד הוא אלוקינו. זה דורש לימוד, שנים של לימוד, כי קודם כול צריך לאחד את שמו. אפשר לומר כי השם של ההויה הוא בבחינת שבעים ממדים וצריך לאחד אותם בבחינת ארבע אותיות. אז זה שלמות הייחוד וזה תלוי בספירת מלכות"

[17] מסכת בבא קמא דף לח עמוד א.

[18] אַתָּה הוּא עַד שֶׁלּא נִבְרָא הָעולָם אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא הָעולָם.

[19] אַתָּה הוּא אֶחָד קוֹדֵם שֶׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֶחָד לְאַחַר שֶׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם.

[20] של"ה הקדמת 'תולדות אדם' פרק 'בית ה'

[21] פרק שלישי

[22] דברים פרק כח פסוק נח.

[23] שמות פרק לג פסוק יב.

[24] של"ה ,חלק 'עשרה מאמרות' בית ה בעיקר באות מג בשם הרמ"ע מפאנו

[25] מסכת   ברכות דף כא עמוד א

[26] עירובין דף יג עמוד ב

[27] ראו בבא בתרא דף עה עמוד א: "ואין חברים אלא תלמידי חכמים"

[28] בראשית רבה פרשה א פסקה א: " כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם".

[29] ראו שערי דמעה כרך ב ( מבוסס על שיעורים באורסיי ) בפרק 'פתח אליהו':" הביטוי ״רבון העולם״ מתייחס למדרגת העולם הזה. אולם העולם הזה אינו רק מדרגה בפני עצמו. הוא הגילוי של עולמות עליונים יותר. לכן הקב״ה הוא ״רבון העולמים״, של כל העולמות וכל זה מתגלה אם מבינים שהעולם הזה הגלוי לעינינו מגלה גם את הנסתר שבשאר העולמות. הוא מגלה דרך השם אלוקים בבחינת ״הטבע״ אבל יש גילוי עליון יותר המסור לידי האדם: ה׳ הוא האלוקים. ה׳ יחיד - אלוקים רבים, כוחות רבים, מידות רבות. ה׳ יחיד והוא הא״ס ב״ה, והוא אחדות גמורה - הוא האלוקים, אלוקים רבים, כל הכוחות כולם, כלשון רבי חיים מוולוז׳ין: אלוקים - לשון רבים. הוא בעל כל הכוחות.[51]

יש לגילוי זה רמז בתפילת יום הכיפורים בווידוי הגדול לרבנו נסים ״רבונו של עולם קודם כל דברי אין לי פה להשיב ולא מצח להרים ראש וכו׳״, ״רבונו של עולם אם באתי לפרט את חטאי וכו׳״, ועוד קטעים רבים בנוסח שלנו בחזרת הש״ץ, וכך גם בתפילת מנחה. אולם בתפילת הנעילה לא אומרים כן אלא ״רבון העולמים חתמנו לחיים וכו׳״. מדוע? כי בתפילת נעילה עלינו מדרגה. אנחנו מוכנים להעיד שה׳ הוא האלוקים.

עדות זו מיוחדת לישראל לעת עתה. אומות העולם מכירות רק את המדרגה של האלוקים. לעבוד למדרגה זו בלבד זו עבודה זרה עבורנו ולכן היא אסורה לישראל. צריך לדייק. אחרי כל ע״ז יש מידה אמתית אולם ברגע שמנתקים בין מידה זו לשאר המידות, נופלים בטעות של הע״ז.[52] הקדושה קשורה לאיחוד, לאחדות. היא מתגלה כשיש אחדות - אחדות בעם, אחדות בערכים, כאשר השלהבת כולה קשורה לגחלת. היא אינה מתגלה דרך ניצוץ אחד. לכן האזהרה: ״כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלין עשר, אתחשיב ליה כאלו אפריש בך״.

[30] על סוד האהבה והקשר לסוגית 'הוא ושמו' ראו בתמלול שיעורים על שערי אורה שיעור 19: "כי הרצון לברא עולם זה בא מאהבה הגמורה, מאהבה המוחלטת. זה סוד האהבה זה רצון להמציא רצון כפי שאומר הרב אשלג, אותה מדרגה של כתר בבחינת רצון הוא מגדיר אותה כרצון להמציא רצון; לפני כל רצון מיוחד, זה כבר מתגלה בחכמה "כלם בחכמה עשית", הרצון להמציא רצון זה אהבה גמורה, זה חסד עליון, זה רחמים גמורים. איך יתכן שהדין מתגלה, מאיפה זה בא? יש לנו בשורה טובה בפסוקים: "יהו"ה לבדו ביום ההוא", נראה אחר כך ש-: 'היום ההוא' זה דווקא הבחינה של כתר שנקראת ה-'הוא'.

היום הזה, עצם היום הזה זה בחינות אחרת, למטה מזה. אבל היום ההוא, בסוד "הוא ושמו אחד" זה דיוק של השל"ה גם כן, 'הוא': זה 'הוא ושמו אחד', אותיות 'הוא', הוא ושמו אחד, זו הבחינה הכי עליונה, שמה "הוא ושמו אחד" אין הבדל בין הוא ושמו, לכן זה רחמים גמורים. הפסוק אומר: "יהו"ה לבדו ביום ההוא", מה זה לבדו? ברור שהוא לבדו, לבדו בלי שתוף אלקים, כי השם אלקים מתגלה בהקשר לעולם הזה. בבחינת עוה"ב זה השם לבדו, בלי אלקים, זו שמחה גמורה, חסד גמור.

וראו עוד ב'סוד לשון' כרך א בפרק ו :" נחזור לעניין של סוד הפסוק. לכל אדם יש תורה משלו, שאותה אף אחד מלבדו אינו יכול לחדש. רק בינו לבין עצמו האדם יכול להבין את המשמעות הפנימית של דברי התורה שהוא שומע. זהו סוד האהבה. רק שני חברים שיש ביניהם אהבה מבינים זה את זה, כפי שמוסבר בתלמוד (קידושין ל, ב):

מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: (במדבר כא) את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפהּ.

ואף על פי שלכל אדם יש תורה משלו, ישנה גם מדרגה של תורת כלל ישראל, שהיא אחת. אותה מדרגה נקראת דעת תורה, תורת משה. בתלמוד מובאות תורות רבות בשם רב זה או אחר. אך סתם תורה היא תורת משה, ומשה שקול כנגד כל ישראל.[7] בתורה שבעל פה 'סתם משנה - רבי מאיר', והמקביל בתורה שבכתב הוא 'סתם תורה - תורת משה'."

[31] זוהר בראשית פרשת לך לך דף פא:"נשמתא אתערי לאיניש בבינה" וכן 'תיקוני זהר עם פירוש אור יקר' בבא מציעא תיקון כא שער ו סימן כט שם מצוטט הפסוק שמניטו הרבה לצטט: "ונשמת שדי תבינם" וראו עוד בתחילת שער הנשמה ב 'פרדס'

[32] ראו לדוגמה 'שערי אורה' שער ח דיון מקיף וב'פרדס' שער הצינורות

[33] אולי כוונת מניטו ל'ספרא דצניעותא' על פי זהר במדבר פרשת נשא דף קלג עמוד א "תאנא בצניעותא דספרא ....מאי משמע עובר על פשע שפע דאקדים שי"ן לפ"א לא זכו עמוד ולא עובר" וראה ב'ספרא דצניעותא' פרק ב ובפירוש הגר"א שם.  

[34] ספר יצירה פרק ב משנה ב

[35] תורה שבכתב פרשת כי תשא אות יא.

[36] מקדש מלך ( הוצאת בני יששכר ירושלים תשנ"ו ) פרשת תרומה עמ' קנ"ז והובא בספרי חסידות רבים .

[37] גמרא ראש השנה דף יא ע"א: "דא"ר יהושע בן לוי כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו" וברש"י : "לדעתם - שאלם אם חפצים להיבראות ואמרו הן".

[38] נידה דף ל עמוד ב

[39] ראו סוד מדרש התולדות כרך ה עמוד 220:" ברצוני להציע את הדיוק של ה״בן איש חי״ בפרשת וישלח,[55] כבסיס להגדרה. ה״בן איש חי״ מדגיש ״כי ישראל הוא מספר יעקב משה דוד דשלשה צדיקים אלו צריכים להיות בחיבור אחד״. כלומר, הגימטרייה של המילה ״ישראל״ ששווה 541, שווה לסך הגימטריות של ״יעקב״ 182, ״משה״ 345 ו״דוד״ 14. יש בישראל שלושה ממדים: העם, התורה והארץ. יעקב מסמל את ממד העם, משה מסמל את ממד התורה ודוד מסמל את ממד הארץ. אי אפשר להפריד בין שלושת הממדים הללו: עם ישראל עם תורתו על אדמתו. ברגע שמפרידים בין ממדים אלו, אנו נקלעים לבעיות של זהות".

[40] זהר חלק ב דף צד עמוד א וראו הקדמת הזהר דף יב עמוד א

[41] להרחבת הנושא ראו שיעורים על שערי אורה שיעור 18:" אבל הסוד של חכמת התורה זה דרך אותן מלים, אותם פסוקים, אותן תיבות, אותן אותיות, כל אחד נמצא במדרגה אחרת. כשהפסוק אומר: 'אור', מי שתיקן רק עשיה דעשיה, אז הוא שומע, תופס, אור דעשיה דעשיה. אבל מי שכבר נמצא בבחינת חכמה דבינה, אז הוא תופס את האור בבחינת חכמה דבינה. זו אותה מילה כשמדברים, אני אומר: 'אור', הוא שומע 'אור', אבל מה אני אומר, מה הוא שומע? מי שמדבר, מדבר במדרגה שלו, מי ששומע שומע במדרגה שלו. אין שום יחס בין אור דעשיה ואור דיצירה, כל שכן אור דבריאה ואור דחכמה. מה שנקרא אור דעשיה זה חושך גבי אור דיצירה, חושך ממש. כל אחד לפי המדרגה של התיקון שלו. אבל הסוד של התורה זה אותה תורה לכולם. יש מדרש שמסביר כי דווקא בהר סיני, כל העם היו כולם בא במדרגה שלו.

בפסגה של ההר, היה משה רבנו, קצת למטה אהרן הכהן, עד אחרון, אחרון. זה אותו קול וכל אחד שמע במצב שלו, הרבה קולות, אבל כל אחד, כל אחד. כל אחד בכ"ף קול אחד בקו"ף. למשל, אם אתם לומדים מה קורה בעולמות העליונים, אפילו דרך הרמב"ם, יש כת של מלאכים הכי גבוהים ואין להם שום תפיסה במה מדובר, והם נמצאים בשיא של המעלות. אז מסתבר, כפי שאתה אמרת, מה שאנחנו משיגים, כל אחד במדרגה שלו, זהו זה.

אולי בצורה אחרת, כל מדרגה נקראת האלקות של המדרגה התחתונה: למשל ספירת הוד היא האלקים של ספירת יסוד. ספירת יסוד היא האלקים של ספירת מלכות. ולכן, מי שבתיקון שלו, הגיע למשל עד התיקון של הספירה של ההוד של העולמות, כל מה שנמצא למעלה מזה זה אלקות בשבילו. אבל למי שנמצא כבר יותר למעלה, זה עולמות, זה לא אלקות. זה מסביר למה חכמי הקבלה נתנו ככלל שיש נושאים שלמדים רק לתלמיד אחד כי תלמיד מסוים נמצא במדרגה מסוימת, תלמיד אחר במדרגה אחרת. מה שזה כבר אלקות בשבילו זה עוד עולמות בשבילו, ולכן אי אפשר ללמוד יחד. במושגים אחרים, מה שעוד אור מקיף למישהו, זה כבר אור פנימי למישהו אחר, וזה אותו נושא."

[42]  דרך חיים למהר"ל, משנה א' ד"ה "ועוד יותר בזה כי הרב שלומד תורה לתלמיד" ויש להשוות עם דברי המהר"ל בדרך חיים פרק ה' על כל המזכה את הרבים ד"ה "ומכל מקום יש לתרץ:" "כי לא נקרא רב אל תלמיד אחד כי הרב הוא רב אל תלמידים הרבה"

[43] סוטה דף מט עמוד ב, סנהדרין דף צז עמוד א וראו פנקסי הראי"ה בהוצאת מכון הרצי"ה חלק ראשון פנקס יא פיסקה כג עמ' תקכד :" כל היסוד של עקבתא דמשיחא וכל החוצפא שלה היא בחינת צואת הכלבים שמעבדים על ידה את העורות לכתוב עליהם ספרי תורה תפילין ומזוזות האמור בברייתא דפרק שירה והיינו שמהם ניקח כחות להפריד לפחות בין היראה והזעזוע גם בזמן הזה ולטעום את הטעם מעין עולם הבא של הטיול בגן עדן במדרגת והתהלכתי בתיככם' "

[44] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ח

עשה לך רב כיצד מלמד שיעשה לו את רבו קבע וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות. טעם שהניח לו במקרא סוף שיאמרו לו במשנה [טעם שהניח לו במשנה סוף שיאמרו לו במדרש] טעם שהניח לו במדרש סוף שיאמרו לו בהלכות טעם שהניח לו בהלכות סוף שיאמרו לו באגדה נמצא האדם ההוא יושב במקומו ומלא טוב וברכה: היה רבי מאיר אומר הלומד תורה מרב אחד למה הוא דומה לאחד שהיה לו שדה אחת וזרע מקצתה חטים ומקצתה שעורים [ונוטע] מקצתה זיתים ומקצתה אילנות ונמצא האדם ההוא מלא טובה וברכה. ובזמן שלומד מב' ג' דומה למי שיש לו שדות הרבה אחד זרע חטין ואחד זרע שעורים ונטע אחד זיתים ואחד אילנות ונמצא אדם ההוא מפוזר בין הארצות בלא טוב וברכה

[45] אור החיים ויקרא פרק כו פסוק ג וראו אבן שלמה פרק ד סעיף טו הערה ח

[46] השוו מסכת סוטה דף ב עמוד א :"אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמיד חכמים זהו עם הארץ" ולהרחבה ראו בשערי אורה שיעור 53 :" אז פה הוויכוח בין הפשטנים והמקובלים: אם הוא אוכל עץ החיים שהוא הקבלה קודם, אז עץ הדעת, שהוא המשנה, הוא לא פוגם בו, כי המשנה זה עץ הדעת טוב ורע כי במשנה יש טוב ורע, צריך ברור הגמרא, כדי לברר הטוב מן הרע. והגמרא ניתנה ברוח הקודש, דהיינו, רק מי שיש לו רוח הקודש הוא יכול להבין את המשנה. ויש איסור מוחלט, ללמוד את הדין מהמשנה. זה ידוע, זה נקרא מבלי עולם. ולכן העניין הוא פשוט מאוד: הסדר של הלימוד, אצל התלמיד, זה קודם כול גמרא, אחר כך קבלה. אבל אצל הרב, שכבר למד קבלה, הוא יכול להדריך את התלמיד בגמרא, לפי עץ החיים."

[47] גמרא ברכות דף כ"ז ע"ב – דף כח ע"א.

[48] מסכת יומא ע"ב ב

[49] אולי כוונת מניטו לאגרות הראי"ה אגרת רסו: "השכלול הלמודי הבא בסילוק רוח הקודש הוא צעד לנסיגה לאחור אע"פ שיש בו כמה מעלות טובות וזהו יסוד הבית השני שהיה מסולק שכינה ורוח הקודש וממולא באור תורה וחכמה עכשיו רוח התחיה מתרוצצת בקרבנו ואנו חייבים להחלץ חושים לסול את הדרך לרוח הקודש לגילוי אליהו להופעת הנבואה כשימלאו התנאים החיצונים יחד עם הדרכת התלמוד והחינוך המודרג אשר עד כה היו עומדים במצב של ניגוד זה לזה וכל המסתכל בארחות החיים ודרישותיהם בארץ ישראל ובמהלך כנוס הגליות והצעדים ההולכים לעומת העתיד הגדול שיש בו ישכיל שאין דברינו אלה חזון רחוק ולא השערה פורחת כ"א דבר מאומת לקוח מגופם של החיים כמובן ע"י סקירה עמוקה והרגשה חודרת בתוכיותם היותר עצמית ופנימית ואלה הם הנם יחידי הסגולה שרק ע"י המון הנכנסים לבית המדרש יובאו ת"ח שלמים כמו אלה אשר ההכשר לרוה"ק לא יחסר מהם לעת הדרוש לתחית האומה"

[50] השוו מסכת ברכות דף יג עמוד א

[51] לא מצאתי במהר"ל אך נמצא באור החיים שמות פרק כז פסוק כ על פי זוהר חדש בראשית דף ח ב ד"ה ויקרא אלהים לאור יום וכן בפירוש הגר"א על הזוהר יהל אור ( הספר היה בספריתו של מניטו ) פרשת קורח קע"ח ב

[52] דברים כה יז:  זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

[53] ויקרא רבה פרשת צו פרשה ט': "ודרדע זה דור המדבר שכולו דעה". וראו לעיל הערה 87

[54] ראו פירוש רד"ק על המילה "בדורותיו" וכן פירוש 'חתם סופר' על התורה ( מניטו ציטט אותו מספר פעמים) ד"ה "כי אותך ראיתי צדיק"

[55] ראו 'סוד מדרש' כרך ז בפרק 'השבט הי"ג':

שאלה: מיהו הכולל?

תשובה: הוא אותה דמות המאפשרת הופעת ממד האחדות במציאות. הוא המועמד לשאת את דינה. אם הוא קיים, הוא מגלה מומנט משיחי בתכלית, בלתי הפיך. ישראל מתאחד בזכותו והוא מאחד את ישראל עם האומות והן מתאחדות דרך ישראל.

מכיוון שזה לא הצליח בזמן יציאת מצרים, בעקבות חטא העגל, היה צורך להמציא אסטרטגיה חלופית זמנית והיא מופיעה כאשר שבט לוי מקבל תפקיד מיוחד בתוך עם ישראל: ׳וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם׳.[74] בחירת שבט לוי לתפקידו המיוחד אינה פוסלת את שאר השבטים אבל היא משאירה את העם לכאורה עם י״א שבטים אלמלא הפיצול של שבט יוסף לשני שבטים, אפרים ומנשה. עם הפיצול הזה יש לנו שוב י״ב שבטים ושבט לוי. בכוונה איני אומר י״ג שבטים כי מבנה זה זמני עד ימות המשיח. אז יהיה שוויון בין כל השבטים.

[56] הערה 138

[57] תיקוני זהר סוף תיקון ארבעים ושבעה וכן זהר האזינו דף רצז עמוד א :" כד נהיר דא חכמה עילאה חכמה דשלמה נהיר.....בן מאה ועשרים שנה אנכי היום....ההוא זכאה ( על משה ) דחכמתא עילאה ביה"

[58] ראו הרחבה בנושא ב'סוד לשון' כרך א פרק 'ים' בפסקה: 'הקדושה הנסתרת בעולם השפל'

[59] כוונתו כנראה ל"ישיבה המרכזית העולמית"....לאחר פטירת הרצי"ה שמניטו כינה אותו תדיר 'הרב'

[60] ראו 'שערי דמעה' כרך א פרק 'מנין לנו הזכות להתפלל' :" וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן.

רש״י מדגיש בפירושו שעֵבֶר היה נביא: ״למדנו שהיה עבר נביא שקרא שם בנו ע״ש העתיד״.[41] תוכן נבואתו של עֵבֶר, שחי בדור הַפַּלָּגָה, הוא הבנת משמעות מהלך ההיסטוריה. הוא מבין מה עלול להתרחש אם ימשיכו בני דורו באותו כיוון של פיצול זהות האדם לזהויות חלקיות. הוא היה מוטרד מהתפלגות העולם"

[61] על הקשר בין רוח הקודש לאומה ראו לדוגמה פירוש הגר"א לספר משלי פרק טז פסוק ד :" וכשהיו נביאים - היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה׳, והיה הנביא אומר, על־פי משפט הנבואה, דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו. ומשבטלה הנבואה יש רוח הקודש בישראל, ואיש עצתו יודיענו איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם." וכן בפירוש הרמב"ן לבבא בתרא דף יב עמוד א: " אע"פ שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון , נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה, לא נטלה אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם "

וראו שיעורים על שערי אורה :" אבל הרוח זה התפארת. שם התפארת זה הרוח, ורוח זה ענין מוסרי." ושם שיעור 49 : "  אף על פי שעיקר התגלות עולם מיוחד זה בהויה שלו, דהיינו הזעיר אנפין, והזעיר אנפין זה התגלות בעולם שלנו של הזעיר אנפין דחכמה שהוא אלהי ישראל. צריך לזכור את זה תמיד: השם 'אלהי ישראל' זה הזעיר אנפין דחכמה. זעיר אנפין דחכמה מתגלה דרך הבינה, בזעיר אנפין עצמו, והוא נקרא הויה." וב 'פרדס' שער 'ערכי הכינויים': ועיקר קדש סתם הוא בחכמה"

מתוך המקורות הללו ניתן להציע ש"רוח הקודש" היא הרוח – 'תפארת' – של הקדש – 'חכמה' , או 'אלהי ישראל'.

[62] דרך החיים ( לונדון תשכ"א הוצאת האניג) דף כו ד"ה והנה

[63] להרחבה ראו סוד מדרש התולדות כרך5 בפרק 'אברהם אבינו ומשה רבינו':" קיים הבדל מהותי בין הדרך שבה העברי תופס את ממד הזמן - המֶשֶך, העבר, העתיד, ובין הדרך שממד זה נתפס בשאר התרבויות. למשל, בתרבות יָוָן העתיקה, התקופה הראשונה נחשבת ל״תור הזהב״ ולאחריה קיימת ירידת דורות. מעשה ״תיקונו של העולם״, אם אפשר בכלל להתבטא כך בקשר לתרבות זו, כבר התרחש בעבר, ומאז אנחנו נמצאים בעולם מקולקל. לעומת זאת המשמעות המדרשית והקבלית של המילה ״ויהי״ מבחינת העבר היא צער משום שבעבר לא זכו הדברים להצלחה, ובהווה עדיין נמשכים המאמצים ההיסטוריים כדי להגיע לעולם שלם יותר. צער כי כל מה שהתרחש בעבר לא הגיע לידי תיקון.

השאיפה של הנפש היהודית לעתיד מתבטאת בפסוק ׳מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ׳.[9] הדברים באים לידי ביטוי גם בלוח הזמנים היהודי: תחילתו בערב והמשכו ביום. אין פירושו של דבר שהאור היה בעבר ואנחנו נפלנו לתוך חושך ללא תקווה. להפך, אנחנו נמצאים בתהליך שמקרב אותנו לאור. מתחילים בחושך כדי להגיע לאור. יתר על כן, מבחינה לשונית, ״ויהי״ אינו מציין עבר פשוט. המבנה שבו כולל את וא״ו ההיפוך: ״ויהי״ היה מעיקרו עתיד והפך להיות עבר, ובכך הוא מהווה סימן של הצער: מה שהיה אי פעם בבחינת עתיד הפך להיות עבר ולא הצליח, וזה הצער האמִתי.

מעתה יתבאר הכלל השני: ״והיה״ זה עבר, אך כאן העבר הפך לעתיד, וזאת השמחה האמִתית. זה גם אופי התהליך ההיסטורי של עם ישראל. כלל זה איננו רק כלל לשוני. לידיעתי, הוא אינו נמצא בכל אומה ולשון חוץ מעברית. המקובלים מפרשים אפוא את הכלל הזה כך: בזהותם של ישראל נמצא כוח ההיפוך, הכוח להפוך קללה לברכה, עבר לעתיד, וחיותנו היא מן הכוח הזה"

[64] ראו עוד ב'סוד מדרש' כרך ד בפרק 'התפתחות או אבולוציה אקראית' בפסקה 'מימוש מחשבת הבריאה ביום השישי'

[65] ראו של"ה פרשת וישב אות יב     ובפרשת קורח אות ג. וראו רש"י , על פי מדרשים, על בראשית פרק מב פסוק כו:"האחד הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו" וכן ב'נצח ישראל' פרק מד

וראו עוד בשיעורים על שערי אורה שיעור 22 :" כשיעקב אבינו ראה את יוסף במצרים, קרא ק"ש אומר רש"י, "ברוך שם כבוד מלכותו" זה ההמשך. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זה דווקא השלמות האיחוד, האיחוד התחתון, זה שלמות האיחוד: השלמת האיחוד. כי כל עוד שאנחנו לא מגיעים לשלש עשרה, הגימטריה של אחד היא חסרה, "והאחד איננו" אתם זוכרים את הפסוק של יוסף "שנים עשר... נחנו" חסר אל"ף [43]. כי "והאחד איננו"