ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

שיעור 19[1]

 

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

 

הוא חוזר על ההקבלה שיש בין מצד אחד הספירות והעולמות, מצד השני האותיות של שם המפורש.

אז ראינו את הקטע השייך לספירת כתר, דהיינו, באותה הקבלה, התחלה של האות יו"ד של י', ה', ו', ה'. ההתחלה של היו"ד נקרא: קוצו של יו"ד.

אנחנו הגענו לפסוק שרומז על המעבר בין ספירת כתר וספירת חכמה, שהיא השניה, דהיינו, התפשטות הצורה של האות יו"ד.

דף 88

הוא הסביר כבר שכל מה שנמצא למעלה מה 'ספירת חכמה', אין שום השגה ולכן זה נקרא: 'אין'. תזכרו את הפסוק: "והחכמה מאין תמצא". [2]בספר איוב זו שאלה, לפי הפשט של הפסוק זו שאלה, "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה". אבל לפי ההסבר הקבלי שהוא נותן פה: זו ההגדרה של המדרגה שנקראת 'חכמה': "והחכמה מאין תמצא". לכן, המדרגה של החכמה נקראת: התחלת המציאות. אחר כך נלמד את הנושא של המעבר בין המושג של 'הויה' והמושג של 'מציאות'. כשאנחנו אומרים למשל: שהוא הווה והוא נמצא זה לא אותה משמעות. לא רק שבבחינת פילוסופית, המשמעות של המלים האלו של המושגים האלו היא שונה לגמרי: הויה ומציאות; מ"ם לפי ההגדרות של המושגים הקבליים, ההבדל זה כמו ההבדל בין אין ליש. התחלת של התגלות המציאות נקראת קצת ישות, קצת יש. המדרגה של החכמה - נראה בכמה מקומות, בכמה ספרים אחרים - יש איזה רמז שהתחלה של התפיסה המחשבתית, ההשגה, היא מתחילה רק באופן מועט מאוד, רק במדרגה שנקראת חכמה. כל מה שלמעלה מהחכמה, אנחנו יודעים שקיים מכיוון שהעולם שמתחיל במדרגה של החכמה קיים, כל שכן שהסיבה שלו קיימת, והסיבה של היש זה האין; וזה הרמז - המקובלים אומרים - של הסוד של הפסוק: "והחכמה מאין תמצא". הפסוק הזה מאיר הרבה דברים בענין הספירות מכיוון שגם המשך הפסוק: "אי זה מקום בינה"; אחרי החכמה זה הבינה, ונראה שהבינה נקראת מקום. אבל לפני ההגדרה של מקום יש ההגדרה של התחלת המציאות. לפני שהמציאות מוגדרת בבחינת מקום, אז נקראת קצת יש, קצת ישות, לפי כמה מקורות. זה מה שהסביר המחבר פה, שזה סוד הפסוק בישעיהו:   "ואל מי תדמיון אל". [3]

דף87 למטה

"וזהו סוד קוצו של יו"ד, הקוץ העליון שהוא רמז לכתר עליון הנקרא אין הנשלל מכל ההשגות, אין מי שיוכל לדעת בו דבר זולתי אמונת מציאותו". אני יודע, מבחינת אמונה, שיש מציאות של אותה מדרגה שנקראת 'אין', כפי שרמזתי מקודם, מכיוון שאי אפשר להכחיש שהעולם קיים בבחינת מציאות, אז, כל שכן, הסיבה של העולם. אבל הסיבה של העולם, אם העולם מתגלה בבחינת מציאות, הסיבה של העולם לא מתגלית בבחינת 'מציאות' ולכן נקראת 'אין'. כל זה, עד כאן, ראינו בשיעור הקודם. אני רוצה להתחיל באותו פסוק.

[.]

אני אמרתי הסיבה לא המקור. בנקודה ההיא של ההסבר של הרב נדמה לי שכן, בלועזית קוראים למהלך ההסברה פה לא דדוקציה אלא אינדוקציה: מהתחתון לעליון. מכיוון שאי אפשר להכחיש את המציאות של העולם, אז כל שכן שאי אפשר להכחיש את המציאות של סיבת העולם, אפשר לומר מקור, שורש העולם. אח"כ נראה את ההבדלים שיש בזה. פה, הוא מסביר באופן ברור מאוד: אם העולם מוגדר כ-'יש', אז, הסיבה מוגדרת כ-'אין', יוצא שאין לנו תפיסה אלא דרך האמונה. אתם מוצאים בהרבה מקומות, אפילו אצל הפשטנים: "דע והאמן". [4]לכאורה יש איזו סתירה בין 'דע', ו-'האמן'. 'דע' בבחינת אמונה, זו הנקודה פה, זה ברור שקיים אבל אי אפשר לתפוס דרך הדעה, זה לא ידיעה אלא אם כן דרך האמונה. אנחנו למדנו הרבה פעמים אצל הרב ז"ל צבי יהודה, שיש חכמת האמונה שהיא למעלה מן השכל, אבל זו חכמה.

[התפיסה שלנו היא מלמטה-למעלה? הרב הסביר את הנקודה הזאת שכל תפיסה היא מלמטה-למעלה ז"א מתוך אותה אמונה שאנחנו קבלה מלמעלה יש לנו אותה תפיסה, כמו שאברהם הסתכל בעולם ומכיר את בראו?]

זאת אומרת הבסיס של העולם התחתון הוא למעלה, לכן ההתפשטות של העולמות היא מלמעלה-למטה, ופה זה הסדר של ההסברים שלו של מהלך הנקודות, שהוא מסביר את התפשטות האותיות מהנקודה הראשונה, י', ה' ו' ה'. כפי שנראה אח"כ. אבל כשהגיע מיד בהתחלה לתאר את המדרגה שנקראת כתר מיד הוא מגדיר אותה כ-'אין'. ואיפה אנחנו יודעים בוודאות מוחלטת שקיימת מדרגה שנקראת 'אין'? דווקא ממה שאנחנו תופסים למטה מזה שנקראת 'חכמה', אז הוא מביא את הפסוק: "והחכמה מאין תמצא", דהיינו, המקור של החכמה מוגדר באופן מוחלט כ-'אין'. התחלתי להסביר את זה ככה: מכיוון שאי אפשר להכחיש את קיום העולם המתמצא, העולם הנגלה, אי אפשר להכחיש את זה, אז כל שכן הסיבה שלו, השרש שלו, המקור שלו. ומכיוון שאנחנו מגדרים את העולם כ-'יש' אז זה ברור כי הסיבה מוגדרת כ-'אין'. וכל זה מהפסוק "והחכמה מאין תמצא". מאיפה יש לי אותה חכמה שיש 'אין'?! מהחכמה עצמה: "והחכמה מאין תמצא". פה יש לנו איזו תפיסה, דרך השכל, אבל שוב בבחינת חכמה שבאמונה ש-: מה זה בריאה? יש מאין. אם הבריאה היא 'יש' אז המקור של הבריאה זה 'אין'. זה לא אומר שאין – אתם רואים שאני לא מוצא ביטויים - מציאות חיובית, האין הזה הוא לא שלילי אבל הוא כל כך למעלה מהתפיסה שלנו כי גבי התפיסה שלנו הוא נקרא 'אין'. תחזור על התפיסה של הרב תראה איך הוא מסביר באופן ברור מאד.

[מה תפקיד האינדוקציה?]

להגיע לוודאות של מה שמסביר מה שלמטה מאותה מדרגה. המהלך, ההסברה היא מלמטה-למעלה, דהיינו מהמסובב לסיבה.

הדדוקציה, דרך הדדוקציה אני לא מגיע לידיעה חדשה. אבל הידיעות הפרטיות שאני לומד דרך דדוקציה הן בוודאות מוחלטת.

אבל באינדוקציה זה ההפך, אני מגלה משהו חדש, אבל אין לי וודאות. מכיוון שזה יצא מהנחה של השכל שלי.

[למה זה יוצא מהנחה? סה"כ זה העולם איך שאני רואה אותו]

תסביר למה אתה חותר.

[המציאות איך שהיא מתגלה לעיניים אז אני רואה איך שהיא והאינדוקציה שלי יוצאת מהעולם הממשי הזה]

אבל יש שתי אפשרויות: מי שנוטה להאמין אז מיד הוא רואה בוודאות של העולם כתוצאה, את הסיבה, מי שלא נוטה להאמין, אף על פי שהוא תופס אותו עולם הוא לא רואה, הוא לא רגיש, לאותה אמונה. מכל מקום יש אמונה תחילה. איך לתפוס את זה? כי עולם האמונה זה לא שייך לשכל, הוא שייך למשהו יותר פנימי מהשכל, זו הנשמה, זו הנשמה שמאמינה, והשכל מסביר במה הנשמה מאמינה, אבל השכל לא מאמין, זה לא שייך לו ענין האמונה, לשכל. דרך השכל אני מבין, אני מבין או לא מבין. מה בנפש שלי מאמין זה לא השכל זה הרצון, זה משהו יותר פנימי מהשכל, או לפי הלשון המקובלים זה יותר למעלה מהשכל, נגיע לזה מיד, לרצון. אתם זוכרים? כמה פעמים במדרש, אני לא יודע למה חשבתי על זה, אבל זה יכול לשמש כדוגמא, יש כמה פעמים במדרש שכשיש פשט של פסוק קצת קשה להבנה לפי השכל, הגמרא כבר או המדרש אומר, "אלמלא" הפסוק לא היה נכתב לא היה אפשר לקרוא אותו. (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צה עמוד ב') "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו"), [5]זה מלא הומור: ברור שאם לא היה כתוב אי אפשר לקרא. למשל: הנביא אומר כשהקב"ה שואג כארי[6], איזה מן שבח זה? אם זה לא היה נביא שאמר את זה, אסור לנו לומר דברים כאלו. נכון? אז אתם תופסים. מכל מקום הנביא אמר, צריך ללמוד מה הוא רצה לומר. בהתחלת המדרש, כשמשה רבנו היה כותב   "נעשה אדם בצלמנו", [7]לשון רבים, המדרש מסביר שהמלאך אמר לקב"ה אתה נותן פתחון פה לאפיקורסים. התשובה של הקב"ה: טוב!מי שרוצה לטעות שיטעה . יש ענין של הרצון, יותר פנימי מהשכל כשכל.

מכל מקום, מה שלמעלה מהתפיסה הראשונית של התגלות העולמות זה נקרא חכמה לפי סוד פסוק אחר "כלם בחכמה עשית". [8]מה שלמעלה מזה קיים, אבל צריך לדעת שאין שום תפיסה אפשרית, לפי הסברה הפשוטה: אם מה שקיים נקרא 'יש' המקור של זה נקרא 'אין', פשוטו כמשמעו. לכן הוא מביא את הפסוק: "ואל מי תדמיון אל". בפסוק הזה המלה 'אל' השניה זה אל אלקות, היא רומזת לכתר, לאותה מדרגה של כתר, הנרמזת לקוצו של יו"ד כפי שהגדיר. "ואל מי תדמיון", 'מי' זה שם של בינה.

אם אתם רוצים להבין במשהו בבחינת דמיון, אז צריך ללמוד בעולם הבינה, במדרגת הבינה -שהיא למטה מהחכמה- ומזה להקיש דרך מה שאומר הפסוק: "ואל מי תדמיון אל". ולכן תמצאו שאף על פי שבאופן כללי השם של הספירה כתר זה השם אהיה, אנחנו מוצאים גם כן בהרבה מקורות, תמצאו את זה בהרבה ספרים שהיא גם כן השם של הספירה בינה לפעמים, לפי אותו פסוק. "ואל מי תדמיון אל", יוצא כי העולם הבינה שנקראת 'מי', זו המדרגה של הדמיון האפשרי: "וביד הנביאים אדמה". [9]החשיבות של הדמיון לכל חכמת האמונה היא גדולה מאוד. נראה את זה אח"כ בנושא אחר. ולכן מוצאים שהמקובלים נתנו את שם אהיה גם כן לספירת הבינה, ויש גם כן מקורות שהשם אהיה נמצא גם בכתר גם בחכמה וגם בבינה, רק צריך להתרגל באיזה אופן יש היוצא מן הכלל הזה. אם תמצאו פעם שם אהיה זה כתר, פעם זה בינה, פעם זה חכמה, אין סתירות, אלא זה אופנים שונים שהדמיון הזה מתגלה קצת יותר, ולכן כל פעם שיש איזה רמז לשם מיוחד של שם המפורש, לאיזושהי מדרגה צריך לדעת בדיוק לאיזו מדרגה מתכונים.

"...ואל מי תדמיון א"ל , כלומר, אפילו בצורת האותיות המורות על עצם ההוי"ה, אין לו דמיון אות ידועה להורות עליו, זולתי מצד אות הבינה שהיא מורה ומעידה עליו וזהו 'ואל מ"י תדמיון א"ל'". 'מי' זה השם של הספירה בינה, זה קשור לכל העניין התשובה. כל העניין תשובה קשור לספירת בינה. כל העניין של כוונות התקיעות כל העניין של התשובה זה קשר לספירת בינה. יש הרבה פסוקים, לפי הפשט מורים על זה: "ולבבו יבין ושב ורפא לו" [10]למשל, אבל יש פסוק עקרי בתורה "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים", [11]"מי יתן", לפי הקבלה 'מי' זה עולם הבינה. לכאורה לפי הפשט זה פסוק קשה מאוד, הקב"ה אומר: "מי יתן"? יש זולת הקב"ה שאפשר לומר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי"? לפי ההסבר הקבלי, זה פשוט מאוד, רק כוח הבינה מחזירה אותם לתשובה שיראו אותי. "מי יתן"? ה-'מי' יתן ש-"לבבו יבין ושב ורפא לו". יש הרבה סוגיות על אותו נושא. למשל, יש לכם מסכת ברכות יש איזה הסבר: (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א') "גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: (שמואל א' ב') כי אל דעות ה'". [12]מיד אחר כך באותה סוגיה הגמרא אומרת: עם הארץ אסור לרחם עליו אולי מישהו יכול להביא גמרא?

[אורי שרקי: כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו"] לא צריך. קומי אורי כי בא אורך [צחוק]. אפשר לקשור את זה להגדרה של עם קשה עורף. מה זה קשה עורף? זה קשה הבנה. מי שמבין קצת ערבית, זו אותה מלה בערבית. להבין זה לערף בערבית. קשה עורף זה קשה הבנה, דהיינו יש לו קושי לחזור בתשובה, מכיוון שאין לו אותו כלי של חזרה בתשובה שנקרא בינה. אפשר לקשור את זה לפסוק: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ", זה הפסוק שהרמז לתשובה שבאה מהבינה, לכן המקובלים הגדירו את הבינה בשם 'מי'. זה כלל, כל פעם שאנחנו מוצאים איזה רמז בפסוק 'מי', אז מי זה רומז לבינה. ונראה הרבה דוגמאות.

[מה הקשר בין שאלת הזהות והבינה]

איזו שאלת הזהות?

[של מי, מי זה? שואלים על הזהות: מי?]

אני מתחיל קצת בהתחלה להבין את השאלה שלך. זה עמוק מאוד השאלה שלך. היית מעדיף מה?

[לא מעדיף שום דבר]

אולי מה זה היה יותר קל? כשאנחנו רומזים לעולם הבינה, לעולם החכמה, לעולם היצירה, כל עולמות, מדרגות בבחינת 'מה', ברור שזו התגלות של הוא, כי הוא המאציל, הוא הבורא, הוא היוצר, הוא העושה. 'מי' זה ברור שזה הוא בבחינת עולם הזה.

[למה זה דווקא בבינה?]

כי זו הבינה. צריך לתפוס את כל מושג במשמעות שלו, כי רק הבינה מגלה מה שצריך לתפוס כדי לחזור בתשובה. זה נושא של למוד לפני עצמו!!. אבל פה התורה מגלה לנו שכח הדחף של התשובה זה כוח הבינה, זה לא כל כוח שכלי כלשהו, אלא כוח מיוחד: הבינה. מה זה בינה? זה להבין דבר מתוך דבר. ויש הרבה הגדרות אבל זה הנושא של התשובה, שזה נושא לגופו.

['מי' זה רומז ליסוד: "מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב"]

לא בשיעור שעבר אולי באיזה שיעור, בשנה שעברה אבל בנושא אחר. כל פעם צריך לזכור איזה קונטקסט,כן? שמה מה אמרתי? 'מי' זה רמז ליסוד כי ביסוד יש התגלות של יסוד דאימא דהיא בינה, אם אתה זוכר, יתכן שאתה לא זוכר אבל זה ההבדל. אני מסביר קצת בקצרה מה שקורה באותה שאלה, אבל זה קצת קשה משנה לשנה, לא בשבילי, לא בשבילך אלא בשביל אלו שלא שמעו את זה, זו שנה שלמה כדי להגיע לזה. בנוסח הספרדי אומרים "מי שברך אבותינו הקדשים אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה", דוד ושלמה זה בבת אחת מלכות, אז יש איזה רמז לכל עמודי עולם חוץ מיוסף. "מי שבירך אבותינו, אברהם, יצחק יעקב משה אהרן דוד ושלמה", יוסף, יסוד, איפה? לכן זה ברור שהכוונה של "מי שבירך" זה דווקא מקור הברכות דהיינו: יסוד. ולכן פה יש דוגמא של המלה 'מי' זה גם כן כנוי אפשרי למדרגה של יסוד. כפי שרמזתי מקודם אהיה זה אפשר או כתר או חכמה או בינה, תלוי באיזה אופן באיזו בחינה, אבל שמה ההסבר, זה בעץ חיים, שכוחו של יסוד כמקור הברכות בא דווקא מהיסוד של אבא שמתגלה דרך היסוד של אמא ביסוד של תפארת, אבל זה כבר קצת יותר מדויק. כשאנחנו אומרים 'מי' אז יש רמז ליסוד אבל בכוונה מדויקת של שרש היסוד הזה שהוא בינה. למשל, אם יש פה איזה ספר בראשית עם רש"י אראה לכם דיוק של רש"י ממש מפתיע, זה למדתי באיזה ספר של מקובל אחד מרומניה, שם הספר זה 'אמרי יוסף' אם אני זוכר, שכתב פרוש קבלי על רש"י על התורה, ברומניה, הכול קורה בעם היהודי, אני לא יודע איפה הוא כתב את זה, אולי מאה וחמשים, מאתיים שנה, ואני קבלתי את הספר הזה מתלמיד אחד שהיה לי בפריז לפני ארבעים שנה, שהביא את זה מהגולה שלו, זה היה סבא שלו שהיה לומד בזה. בפסוק   "ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך ", [13]מה אומר רש"י?   "ויקרא לבנו ליוסף - למי שהיה יכולת בידו לעשות", [14]יש כוונה אחרת. "ויקרא, לבנו ליוסף" רש"י אומר: למי שהיה יכולת בידו לעשות". ל-'מי'. יפה, בדיוק.

[בעניין של הופעת המציאות, מה המחשבה תחילה]

מדרגה שנקראת חכמה,

[הפילוסופים אומרים: אני חושב זה סימן שאני קיים]

זו הטעות של הפילוסופים. אני שמעתי מלה יפה פתגם יפה מהרב שטיינזלץ, שמעתם על הרב שטיינזלץ? הוא נתן הרצאה בשבועות, הוא אמר: Descartes אמר ככה: אני חושב זה סימן שאני קיים, הוא השיב לו משהו יפה מאוד, הוא אמר: הוא קיים אז אני חושב.

[מי זה הוא? ה'?]

הרב שטיינזלץ אמר: הוא קיים לכן אני יכול לחשוב, זה מובן? זה יפה מאוד. אז כדי לפרסם את הרב שטיינזלץ.

[אנחנו לא מסכמים להגדרה הזאת]

אני לא אומר שלא מסכימים, קודם כל צריך לתמוה: צריך להוכיח שאני קיים? הנושא הוא רחב מאוד אבל הוא מגיע למסקנה שהוא קיים בבחינת מחשבה, שהוודאות שיש לו שהוא קיים זה רק בבחינת מחשבה. זו הגדרה של פילוסוף אמיתי, הוא לא בן אדם, הוא מחשבה. אחר כך בלטינית שלו הוא אומר שהנשמה שלו היא המחשבה. מה שחסר זה הבסיס של המוסר האמיתי. כי הבסיס של המוסר האמיתי נראה אח"כ, : זה הרצון, זה לא המחשבה. אם הוא צודק שהקיום של האדם זו המחשבה והערך של המחשבה, יש רק מועטים בעולם, שאפשר לקרא אותם בני אדם, הפילוסופים. זו הטעות של הפילוסופים: הם רוצים לדבר על הזהות של האדם, סוף, סוף מדברים רק על הזהות של הפילוזופים, כל השאר זה זיפת. [צחוק] . הערך של האדם לפי התורה זה הרצון הטוב, זה לא המחשבה טובה. מכיוון ש-: "אם עם הארץ הוא חסיד"? צריך הרבה מחשבה טובה כדי לבסס את הרצון הטוב, אבל העיקר זה הרצון הטוב זה לא מחשבה. כי כל העולם של מצוות מעשיות ושכר ועונש וכל הערכים של התורה, הבסיס זה הרצון, זה לא מחשבה. שוב היינו צריכים למשנה שמסבירה: ולא עם הארץ חסיד כי יש הניסיון של הרבנים שאמרו שיש הרבה סכנה עם חסיד שהוא עם הארץ, הם אמרו: ולא עם הארץ חסיד. אבל שוב: המחשבה זה ערך חשוב מאוד אבל זה כלום גבי הרצון, זה הנושא שלנו.

[החכמה היא המקום של הכול]

כן, אבל החכמה נקרא רצון.

[החכמה שאנחנו מוצאים כאן זו לא החכמה של הפילוסופים. החכמה שבאה אחרי ההסבר, ז"א 'יש' שבא אחרי ה-'אין', הוא לא 'יש' שמנותק מן ה-'אין']

זהו. אפשר להגדיר את זה עוד בצורה אחרת: זו החכמה שמתגלה מלמעלה-למטה, ולא החכמה של הפילוסופים שמתגלה מהפילוסוף עצמו מלמטה-למעלה, ואין למעלה ממנה. זו התקרה: המחשבה אצלם.

[ובכל זאת כתוב שהם קרובים]

קרובים בבחינת השכל. כשהשכל שלהם הוא אמתי אז האמת היא אחת. כשחשבתי על אותו נושא, אני מצאתי אותו ככה, הריה"ל מסביר את זה באותו כיוון, צריך במקרה, ממש במקרה, מגיעים לאיזה ענין שכלי אמתי, במקרה. אולי זה ענין של בלעם, כלפי משה רבנו,  הוא במקרה. אתם מבינים ויקרא ויקר סוף, סוף אין להם וודאות, ומכיוון שאין להם הוודאות של אותה אמונה, אז הם חיים בעולם טרגי לגמרי, זה ההפך של השמחה של התורה, מכיוון שאין להם על מה לבסס את האמונה שלהם. זה קצת דרש אבל כפי שאומר סעדיה גאון: האמונות שלהם זה רק דעות, אני בדעה. זה דרוש [צחוק] כי הכוונה של אמונות ודעות היתה קצת אחרת, אבל מכל מקום זה המשמעות 'opinion' בלטינית. זה הנושא מיד אח"כ:

"וזהו 'ואל מ"י תדמיון א"ל' בכוח הבינה הנקראת מ"י יכולין אנו לדמות מציאותו, לא ד"א

[דבר אחר, דרך אחרת. זה הכוח של חכמת הקבלה כידיעת הנבואה "ביד הנביאים אדמה", זה נושא לגופו]

. ודע כי זהו סוד קוצו של יו"ד של שם המיוחד שהוא רומז למציאות עליון

[צריך לומר עליונה]

מאין גבול ושיעור. ומסוד קוצו של י' יצאה אות י' שהיא נקראת חכמ"ה רצו"ן". אז פה יש מקום ללמוד היטב כדי לא ליפול בטעויות דווקא של המבנה השכלי של הפילוסופיה. אצל הפילוסופיה חכמה זה לא רצון, חכמה זה הכוח השכלי שנותן לי להבין, שנותן לי לתפוס דרך נאמר מושגים מופשטים, האמת האוביקטיבית -כפי שהם אומרים- חוץ מכוח הרצון. אם יש הבדל בין חכמי התורה שהם מקובלים וחכמי התורה שאינם מגדירים כמקובלים, ההבדל קשור לאותו נושא, שלפי הפשטנים נאמר, הערך העליון זה השכל; והרצון זה כוח של האדם אבל פחות מזה, למטה מזה, הכוח של אותו רצון, פחות מהשכל זה כוח סוף, סוף בהמי, הדחפים והנטיות שבאות מהנפש הבהמית. הרצון לוקח באותה אוירה פילוסופית איזו נימה שלילית. אצל המקובלים זה ההפך: הרצון זה למעלה מכול, זה התחלת הגלוי ההויה, התפשטות של רצון הבורא, ולמטה מהרצון יש השכל. אני לא משוכנע, למשל אני למדתי אותה הסוגיה בעקר ב-'שמונה פרקים' של הרמב"ם, אני לא משוכנע שהרמב"ם חשב שהשכל הוא למעלה מהרצון, אף על פי שלפי פשט הכתובים שלו נראה ככה. אם יש פה שמונה פרקים נחזור על אותו דיוק שפעם למדתי. לפעמים יש אחרי מסכת סנהדרין הפרוש של הרמב"ם.

[(אם יש עבירה זה במדרגה של השכל)]

אם יש עברה, באיזה חלק? באמונות טפלות אם אני זוכר: "ואני אומר... ....לפי אמונת דעת טפלה או לפי אמונת דעת אמתית...") [15]זהו. יפה. אני משוכנע, וצריך למצוא את כתב יד שלו, אני משוכנע שפה הוא קשור עם המקובלים באופן אדוק מאוד. אני רוצה להסביר. הנושא שלו שמה היא, הוא מחפש באיזה כוח במה שהוא קורא כוחות, חלקים של הנפש, יש מקום למצווה ועברה דהיינו יש מקום לבחירה. והוא אומר: בכוח השכלי, אין מקום של מצוה ועברה, מכיוון שאין מקום לבחירה, כמו בכוח (...) והוא אומר שיש בעיקר מקום למצווה ועברה דהיינו תורה, רק בכוח שהוא מגדיר כ-'כוח המתעורר' [16]דהיינו הרצון. אבל המלה 'כח המתעורר' לפי המושגים של הפילוסופיה דאז זו מלה כבר קצת שלילית כפי שאמרתי, זה מתעורר דווקא מהנפש הבהמית, מהגוף, מהדחפים של הגוף. והוא מוסיף אבל יתכן מאוד, אני הוספתי מאוד, יתכן, הוא אומר שיש מבוכה מכיוון שיש המצב של אמונה בטלה ואמונה אמתית.

אז מה זה אמונה? האמונה באה דווקא ממה שהרצון שלי מחליט בין הדעות שלי. יש לי דעות כזה דעות כזה לפי השכל, אבל מאיפה באה האמונה? אני, הנשמה שלי מחליטה שהיא רוצה להאמין בזה ולא בזה. זה מובן כן? לכן הרמב"ם מכניס את הרצון בשכל. ואף על פי שאמר שהשכל זה למעלה מכוח המתעורר, סוף, סוף הוא מכניס את הרצון דרך האמונה בטוב של השכל ולכן הוא מקובל, לא, הוא שייך למקובלים, לא מכיוון שהרב הראשי אמר, מכיוון שהוא כתב ככה.

אני לא חושב שהרמב"ם היה שייך לבתי מדרשים של המקובלים, אבל מכל מקום מכיוון שהוא חכם אמתי כפי שציינת, הכוח של השכל שלו, מכיוון שהרמב"ם היה מאמין - סוף, סוף היה יהודי, לא היה פילוסוף- אז הוא פגש את האמת.

[חכמה בבחינת רצון]

הכנסת מושג אחר: 'מחשבה'. מיד נראה את זה בדיוק לפי הרב פה

"ומסוד קוצו של י' יצאה אות י' שהיא נקראת חכמ"ה, רצו"ן", הוא מוסיף רצון וחכמה. רוב המקובלים מגדיר את הכתר כרצון. נכון? המדרגה של כתר לפי כל המקורות נקראת רצון, רצון מבחינת 'אין' כי ההופעה של הרצון היא באה מה-'אין סוף', זה ממש בבחינת אין. למה זה ככה? זה למעלה מהשכל הטבעי. כך הוא רצה. לכן, שוב אני חוזר, גם בעולמות של הנשמה שלנו, המדרגה שנקראת יחידה נקראת רצון ונקראת אין, לפי ההסבר של השל"ה בעיקר. הוא מסביר שזה התחלת הקו, הקו המתפשט בחלל, התחלת הקו נקרא צינור, התחלת הצינור זה צינור אותיות רצון, זה הדיוק של השל"ה.

ההתחלה זה הרצון בבחינת אין. אחר כך יש הבחינה של חכמה, שנקראת גם היא רצון ונקראת מחשבה. נראה מיד ההבדל במשמעות הקבלית של המושג 'מחשבה' והמשמעות הפילוסופית. המשמעות הפילוסופית, זה השכל וזה למטה, זה במדרגה של בינה. ולכן אצל המקובלים יש הרצון, הרצון שמתגלה במחשבה זה החכמה, ואחר כך מה שנקרא אצל הפילוסופים מחשבה דהיינו השכל, במובן של השכל הפשוט של המהר"ל, שהיא במדרגה של בינה. במדרגות הנשמה, הנפש, צריך לחזור במושגים של הנשמה: יחידה-כתר, חיה-חכמה, נשמה זו מדרגה המחשבה בבחינת שכל, אבל המחשבה של החכמה זה התגלות הרצון במחשבה. בעברית, אין מחשבה סתם כמו במושגים של הפילוסופים, שכל. אין מחשבה מופשטת, יש מחשבה למשהו, זה כבר הכיוון של הרצון. אני חושב על משהו, אני לא חושב סתם בעברית. אין מושג בעברית, שאומר אני חושב במובן של הפילוסופים. המחשבה גרידא, המחשבה מופשטת, התפיסה מדעית של איזה אובייקט של מחשבה. אלא בעברית חושב זה למשל, "סוף מעשה במחשבה תחילה", מחשבה של אותו משפט זו חכמה (תהלים פרק קד, כד) "כלם בחכמה עשית", [17]"סוף מעשה במחשבה תחילה" זה בחכמה. מחשבה, אני חושב עם איזה כיוון, עם איזה רצון.

זהו המדרגות: רצון זה כתר, מחשבה דהיינו התגלות הרצון לחכמה זו חכמה, לכן גם היא נקראת רצון.

[פלפול]

לכן המהר"ל כעס כל כך על זה. יפה.

[לשמה]

לא, לא דווקא זה ההפך. למוד תורה לשמה זה לשם מי שרצה שהתורה היא ככה, מי שרצה; מה שרצה מי שרצה, לשמה, לשם התורה. זה לא למוד מופשט, בלי שום אינטרס, אלא לשמה: כדי לקיים מה שהיא רוצה. אני זוכר את הדיוק של הרב שהיה חוזר על הגרסה בתפילה - תזכרו את זה - אנחנו אומרים את זה לפני ק"ש: "להבין, להשכיל לשמור לעשות ולקיים". כל עוד שהוא לא מגיע לקיים לא קיים כלום. אז זה הסוד של 'לשמה': לקיים מה שהיא רוצה. לקיים זה יותר עמוק מלעשות, לקיים, אז זה 'לשמה'. זה מובן. הרבה פעמים אנחנו שומעים שתורה לשמה זה בלי לקיים; דווקא זה ההפך. זה מובן כן?

"ומסוד קוצו של י' יצאה אות י' שהיא נקראת חכמ"ה, רצו"ן באין גבול, וזהו סוד והחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב)" הצד ה-'אין' שבכתר מתגלה בחכמה ב-'אין גבול'.

16 ב' דניאל

"וסוד החכמה היא ספירה שנייה. ואין הוא סוד ספירה ראשונה. ושתי אלו הספירות כלולות בסוד י' בקוצו ובצורתו. נמצאת למד כי אות י' של שם המיוחד כוללת שני שמות משמות הקודש, והם שתי ספירות העליונות הנקרא אהי"ה י"הי אהי"ה, סוד קוצו של י', י"ה, צורת האות: סיד אות שנייה מאותיות השם שהיא ה', היא רמז לבינה אשר היא סוד קשר ט' ספירות וקשר י' הספירות: היא קושרת ג' ספירות עליונות, שהם כתר חכמ"ה בינה, עם גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד, וגם העשירית שהיא מלכו"ת בהיותה נקשרת עם יסוד. נמצאת בינה קושרת ו' ספירות, שהן שבע עם ספירת מלכות, עם ג' ספירות עליונות. וזו היא אות ה', שזו היא אות שנייה של שם יהו"ה יתברך, שהיא סוד הבינה. ושמה המיוחד לה בתורה הוא יהו"ה שצורת האותיות הן אותיות"

צד ב' קלטת 17

"וסוד החכמה היא ספירה שנייה. ואין הוא סוד ספירה ראשונה". הספירה הראשונה זה קוצו של יו"ד. למה הוא חוזר? "ו-'אין' הוא סוד ספירה ראשונה", כי יש מחלוקת. לפי דעתי אין מחלוקת בקבלה, אף על פי שלכאורה יש מחלוקת בין הספרים של הקדמונים. יש בהתחלה, כשהתחילו לכתוב, רמזים מכיוון שהיה צריך לגלות קצת, כדי ללחום דווקא נגד הפילוסופיה הדתית - אתם תופסים למה אני מתכון- כי לכאורה, הקבלה היתה צריכה להיות בעל-פה ולהישאר בעל-פה. הפלא שיש לנו ספרים, מכיוון שאם אתה כותב ספר, הספר יכול ליפול בידי כל אדם. ולכן מהי ההגדרה של חכמת הנסתר?! היה צריך להסתיר! למה כתבו ספרים? למה המקובלים החליטו לכתוב ספרים? אמרתי כבר את העיקר: כדי ללחום נגד ההפצה של הפילוסופיה הדתית, שנקראת תיאולוגיה. לכן בעיקר הכתיבה של התיאולוגיה הפילוסופית היתה כל כך חזקה, זו התקופה שהתחילו לגלות את ספר הזהר, לכן ההיסטוריונים אומרים שספר הזהר מתחיל באותה תקופה: זו התגלות הספר הזהר, אתם תופסים את העניין. זה המאה השלוש עשרה.

[הרב שרקי : מתגלה במאה שלוש עשרה]

לפי מה שלמדנו אצל בתי מדרשים של המקובלים, התלמידים היו להם מגילות, מגילות, בכל התקופות, כדי לרשום. אני זוכר שאני התחלתי שהייתי ילד, כבר בר-מצוה, התחלתי ללמוד הנושאים האלו, בספר של אחד מהמשפחה, במשפחה היו כותבים את הספרים שלהם ככה: כשהתלמיד היה לומד בעל פה איזה פרק הוא היה כותב אותו והוא היה עושה את הספר שלו ככה, היו רק כתבי יד, כל כתב יד היה שייך לחכם מיוחד, איך הוא רשם מה שלמד מרבו, אבל העיקר של חכמת הקבלה היתה בעל פה ונשארת עד עכשיו בעל פה. אבל יש לנו דרושים. השאלה היא: למה התחילו לכתוב דרושים בכלל? זה היה מסוכן. אנחנו רואים עכשיו, בעולם הנאור נאמר. פעם הסברתי שבגולה יש קוטביות בין שני סוגים של חכמת הגולה: או בבל או אלכסנדריה.

מה זה אלכסנדריה? זה תרגום של המקורות של חכמת ישראל בשפה אחרת או בתפיסה השקפתית אחרת לגמרי: זה אלכסנדריה. אתם רואים יש תרגומים של כל הספרים, עכשיו אתם נכנסים לחנות, אני רוצה ספר קבלה. כמה קילו אתה רוצה? הכול בהישג יד. מתרגמים את זה, ומי קורא? דווקא הגויים. וכל אחד עושה מזה מטעמים משלו זו אלכסנדריה. אנחנו התחלנו באיזה מין תקופה של גלוי סודות התורה, יתכן מאוד שזה סימן של אחרית הימים; יש לנו נבואה, כי באחרית הימים סתרי תורה יהיו בפי תינוקות, זה מתחיל, זה בפי מרצים באוניברסיטה זה תינוקות. למרות זה החליטו להתחיל לכתוב ולגלות כדי ללחם נגד תיאולוגיה, דהיינו הפילוסופיה הדתית, או המחשבה הדתית של הפילוסופים המאמינים.

[.]

הרמח"ל דיבר הרבה על זה, ודווקא המחלוקת היתה בימי הרמח"ל, למה הוא כותב? אז הוא אמר, זה הייתה דעתו שהסיום של משיח בן יוסף, שהעיקר היה העץ חיים, ואחריו מתחיל העידן של אורות משיח בן דוד, זה הרמח"ל שאומר את זה. אם אני זוכר היטב כל השערוריה שהייתה סביב הרמח"ל היתה: למה אתה כותב 'ספר עץ חיים'? כי הוא כתב, אתם מכירים את הספר שנקרא ' תיקוני הזהר, זה שבעים תיקונים על הפסוק הראשון של התורה והוא כתב 'תיקונים חדשים', הוא כתב את זה בארמית של זהר, תיקונים על הפסוק האחרון של התורה. זו דוגמא של מה שקרה אצל המקובלים כשהבחינו שצריך כדי להציל את עם ישראל מהפילוסופיה צריך לגלות חכמת האמת. היו תקופות, למשל, הרמב"ן התחיל לפרש -בפרוש שלו על התורה- התחיל לפרש קצת על פי הקבלה, ורק בספר בראשית, אם אני זוכר; והרמב"ן היה ראשון שחילק את הפצת תורה בין הנגלה ובין הנסתר. עד רש"י, כולל רש"י, באותם הפרושים היה הנגלה והנסתר בבת אחת. אחרי הרמב"ן, יתכן מאוד שזה הסיבה של כל המחלוקות של רמב"ן על רש"י בפרשנות התורה, הרמב"ן החליט להפריד בין זה לזה. אתם רואים את זה בעיקר אצל רבנו בחיי שאומר: בדרך האמת זה רק ברמיזה. אצל האשכנזים, עד התקופה של תורת הרמב"ן, אצל האשכנזים זה היה בבת אחת הנגלה והנסתר באותו משפט. רק אצל הספרדים התחילה ההפרדה בין נגלה לחוד ונסתר לחוד. יתכן מאוד שמה שקרה אצל האשכנזים, זה נשאר רק הנגלה אחר כך, והנסתר היה באמת נסתר פרט איזו רמיזה אצל החסדים הגרמנים בספר החסידים, אותו בית המדרש, ואחר כך התקופה של החסידים של הבעל שם טוב. ולפי דעתי, יתכן מאוד שמעז יצא מתוק, שאנחנו צריכים רמז שאנחנו נמצאים באחרית הימים כי יש הקבלה בין הגאולה, חזרה לארץ ישראל והתגלות הזהר, יש נבואה כזו.

[הרמב"ן]

מכיוון שהבחין שזה מסוכן, כל אחד, בר דבי רב, בא ואמר לפי הקבלה.

[למה זה מסוכן]

אם זה היה מצב שלא תבין או לא תבין, אבל הם הבינו, מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, הם מתחילים לגלות פנים בתורה שלא כהלכה. זה מה שאני מבחין באלכסנדריה של ימינו. אני קורא הרבה ספרים בצרפתית בעיקר גם באנגלית שמגלים פנים בתורה שלא כהלכה, מהתחלה עד הסוף מאל"ף עד תי"ו, הייתי אומר עד אומגה. [צחוק]. למשל קראתי מאמר על מה שרמזת על תורה לשמה, שהופכים את הקדרה על... לפי דעתי זה ממש מסוכן, [18]יתכן שעוד כמה דורות הכול יתברר אבל עכשיו כל מה שמפיצים בתרגומים האלו זה ממש, לוקחים את המקורות של חכמת האמת ומוסיפים את זה לפילוסופיה כפילוסופיה. לכן צריך להיזהר מאוד. מכיוון שדברתי על הרב שטיינזלץ, יתכן מאוד שמצד אחד הרבנים שהחרימו את הספרים שלו, מצד אחד היו צודקים יש ביטויים מסוכנים מאוד אבל מצד שני אני בדעה שכל מה שהפיץ, ועשה לעם ישראל, קירב אותו לתלמוד, זה עובר על הכול. אבל מכל מקום, יש קצת משהו בלתי אחראי, בסגנון שהוא תופס ביטוי זה ביטוי אחר, כי כשפילוסוף לוקח את זה, יש פילוסופים,כפי שאמר יוסף, יש פילוסופים חריפים מאוד אז גונב את זה, תופס את זה ועושים את זה כפירה גמורה.

[.]

אני לא חושב שהוא מכניס דברים של קבלה, אבל הוא מכניס דברים של חסידות.

[.]

לפי דעתי הרב ש"ך הוא לא מתכון, הוא לא מתמצא בזה. הסיבות אחרות לגמרי. הסיבות שפסל כפי שאנחנו יודעים אותם זה ענין כספי.

[.]

זה היה רק דוגמא דרך אגב. זה משהו בריח לא כל כך טוב. למה דיברנו על כל זה.

יש מדרגה של הרצון שמתגלה במחשבה.

[.יש מחלוקות בין המקובלים]

זו לא מחלוקת.

[הרב אמר שיש מחלוקת בספרים בין המקובלים]

תוסיף: מחלוקת לכאורה, אה נכון: ולכן המקור גם אצל המפרש שלו זה מה שכתוב בספר יצירה: עשרה ולא אחד עשרה ולא תשעה   אתם זוכרים את הביטוי בספר יצירה, כי כשהיו אומרים שכתר הוא ה-'אין סוף', ועשר ספירות זה מחכמה עד מלכות כולל דעת.

[בפרדס]

יש איזה רמז בפרדס, טוב, זו המחלוקת בין הפרדס והעץ חיים. אבל מכל מקום חוץ מהפרדס, בתקופה שלפני הפרדס, היו רמזים שהיו מדברים כי הכתר הוא במדרגה של ה-אין סוף', כתר הוא אין סוף, לכן עשר ספירות זה הספירות שלנו עם הדעת. כשנגיע לחכמה ובינה נראה מה זה דעת: זה גילוי האיחוד בין חכמה ובינה נקרא דעת. זה המילוי של כתר שמתגלה במדרגה של הדעת כשיש זיווג, איחוד גמור בין חכמה ובינה. אז השאלה היא האם הדעת היא במנין ספירות או לא. אם הדעת איננה במנין הספירות, אז נמצא תשע ספירות, אם הדעת היא במנין הספירות עם כתר זה אחת עשר ולכן הוא אומר לא אחת עשר, לא תשע וזה סימן אותה משנה של ספר יצירה, כי אותה מחלוקת היתה קדומה מאוד. לפי דעתי יש אפשרות, אבל תרשמו את זה בסוגריים, יש אפשרות להבין את זה, כי היו מקובלים כאלו שהיה להם תפיסה בכתר, ולכן אמרו שזה למטה. טוב אני סוגר את הסוגריים, תפסתם קצת פחות או יותר.

[.כי באמת כתר הוא אין סוף]

כלפי, אבל זה לא מה שהיו אומרים. כי בין כתר ואין סוף יש עוד מדרגה שגם הגאונים הראשונים דברו עליהם: הצחצחות. נגיע לזה פעם, בהקבלה בין הספירות והמידות, שלוש עשרה מידות ועשר ספירות אז יש עוד נקודות שנקראות... זה השורש של הקווים, של קו החסד, וקו הדין וקו הרחמים זה נקרא צחצחות למעלה מכתר.

[הפרדס]

גם למעלה מזה.

[רמזת שפרדס זה דווקא בכתר]

תמצא ברב האי גאון יש רמז שזה למעלה מכתר, ענין הצחצחות. אבל זו רק דוגמא לאותו ענין, זו דוגמא שלא כתבו דברים כאלו. אנחנו לא מוצאים כל כך מקורות בכתב, רק מסורת בעל פה. כשהיה צורך לדייק, אז שלחו תשובות לשאלות וזה נתפס איזה רמז, נתפס ונדפס. אני לא יכול לומר מה מוטב: שיש לנו ספרים או שלא היו ספרים. אם לא היו ספרים, לא היה שיעור כזה. אבל אם לא היו ספרים יתכן שזה היה קבלה יותר אמתית, אני לא יודע. יתכן שאני אמרתי דבר שלא צריך לומר. אני נזכר חידוש אחד על פסוק בקהלת: (קהלת פרק יב' (יב) "עשות ספרים (הרבה) אין קץ", [19]ולפי הפשט עשות ספרים הרבה, אבל אפשר להבין את זה: עשות ספרים זה דוחה את הקץ. מכיוון שאם יש ספרים צריך ללמוד אותם, צריך ליישב את המחלוקות, צריך המון המון לבושים, טלאי על גבי טלאי, לבושים על גבי לבושים: וזה דוחה את הקץ. סוף סוף כשגומרים ללמוד ארבעים שנה, רואים שהכול פשוט ולא צריך הרבה אלא רק משפט אחד.

[תקופה שלנו בתור תקופה של התגלות של הנבואה. הרבה דברים שהיו כתובים]

נכון כי אנחנו צריכים את זה. אבל אני זוכר מורה אחד שלי שאמר, כשאנחנו הגענו, אפילו בתורת הנגלה, להבנה קצת יותר עמוקה, אז הוא היה משבח את הנשמות שלנו. כי הקבלה אמתית זה לשון הנשמה, אז לא צריך ספרים, צריך נשמה.

[.]

הראשונים זה אבותינו הראשונים. מכיוון שבאה מצוה לכתוב ספר תורה, זה חידוש! לכאורה לא היה צריך לכתוב ספר תורה. יש מצוה לכתוב ספר תורה זה חידוש. יש מצוה מפורשת בתורה לכתוב ספר תורה, כל מצוה זה חידוש של התורה. היה צורך לכתוב אז יש מצוה לכתוב. אבל מלכתחילה לא היה צריך כי מה כתוב בתורה: "ויאמר", "וידבר", לא וכתב. התורה היא על פי הדברים, התורה היא תורה שבעל פה בעיקר. מכיוון שהיה צורך אז באה החובה לכתוב. אבל באה החכמה של שלמה ואמרה, זו הזהרה: לעשות ספרים זה לא יפה. אני לא אומר את זה מכיוון שאני לא כותב, [צחוק] זו מסורת.

"וסוד החכמה היא ספירה שנייה, ואין הוא סוד ספירה ראשונה. ושתי אלו הספירות כלולות בסוד י' בקוצו ובצורתו. נמצאת למד כי אות י' של שם המיוחד כוללת שני שמות משמות הקודש והם שתי ספירות העליונות הנקרא אהי"ה י"ה; אהי"ה, סוד קוצו של י', י"ה, צורת האות,

[זה על האות הראשונה]

סוד אות שנייה מאותיות השם שהיא ה', היא רמז לבינה אשר היא סוד קשר ט' ספירות וקשר י' הספירות: היא קושרת ג' ספירות עליונות, שהם כתר חכמ"ה בינה, עם גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד

[דהיינו התפארת]

, וגם העשירית שהיא מלכו"ת בהיותה נקשרת עם יסוד". נראה אח"כ שיש איזה מסך בין יסוד ומלכות, מסך, רקיע, יותר חזק ממה שקיים בין כל שאר הספירות ובעיקר יש מסך בין הראשונות שנקראות נסתרות: כתר, חכמה, בינה והתתאות שנקראות הנגלות. יש מסך ביו י' ה', ו-ו' ה', זה סוד האיחוד כשמתכונים לכל מצוה ומצוה אז אומרים :"לשם ייחוד קודשא בריך הוא" באיחוד גמור בין י' ה' ו-ו' ה', זה נושא חשוב מאוד נלמד אותו אחר כך. מה ההבדל בין עולמות הנסתרות כתר, חכמה, בינה, והעולמות הנגלות מחסד עד מלכות? חסד פה נקראת גדולה וזו אותה ספירה. המסך בין יסוד ומלכות, זו בעיה בפני עצמה, נושא בפני עצמו, לכן הוא אומר: זה כוח הבינה שמקשרת העליונות והתחתונות בבחינת תשע עד יסוד, וגם העשר בבת אחת, כשהמלכות היא קשורה ליסוד. אתה רואה? פה יש לנו רמז למה שאמרנו קודם: כי כוח היסוד גם מכוח הבינה.

"נמצאת בינה קושרת ו' ספירות שהן שבע" ו' ספירות שהן שבע זה תפארת ותפארת ומלכות. ו' ספירות, תפארת שהן שבע, עם מלכות.

"נמצאת בינה קושרת ו' ספירות, שהן שבע עם ספירת מלכות, עם ג' ספירות עליונות. וזו היא אות ה' שזו היא אות שנייה של שם יהו"ה יתברך, שהיא סוד הבינה. ושמה המיוחד לה בתורה הוא יהו"ה שצורת האותיות הן אותיות יהו"ה ונקוד אותיות הוא נקוד אלהים".

כל פעם שיש יהו"ה בנקודות אלקים זה רמז לבינה.

אנחנו חוזרים לאותה הקבלה של השמות והאותיות:

כתר זה שם: אהיה,

חכמה זה שם: יה,

בינה זה שם יהו"ה בנקודות אלקים מכיוון שדווקא נראה שבבינה מתחיל להתגלות את שרש הדינים, את שרש הדין, זה אחוריים של בינה .

[בינה היא קשר עולמות?]

בינה היא קשר עולמות.

[שני הדברים מתאחדים כשבינה היא קשר עולמות ושרש הדין, שרש הגבורה?]

כן! זה הפשט, נאמר, הסוד של הפסוק הראשון: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". בראשית ברא, הבורא זה במדרגה של בינה אז הבריאה, בינה זה עולם הבריאה, הבריאה היא הקשר בין מה שיש למעלה ומה שיש למטה.

יש שלושה מושגים:

שמי השמים זה: כתר, חכמה, בינה.

שמים זה: תפארת.

וארץ זה: מלכות.

יש איזה רמז שהתגלות התורה מתחילה בבינה, לכן יש כמה פרקים של ספר בראשית שקודמים לפרשת בראשית. יש איזה רמז למה שאנחנו אומרים בפיוט של יגדל אלהים חי". [20]"ראשון ואין ראשית לראשיתו". מה הוא הרמז?

יש ראשית שזה: בריאה,

ויש ראשית לראשית שזו חכמה,

ואין הוא אין ראשית לראשיתו. ה-'אין' הוא הראשית לראשיתו. כל זה נאמר פה אבל נרמז בפיוט הזה: "ראשון ואין ראשית לראשיתו". אבל ראשיתו האחרון זה עולם ה-"בראשית ברא".

דף 89

"כי מידת הגבורה הנקרא אלהים היא מושכת מן הבינה. ולפיכך בכל מקום שאתה מוצא בתורה יהו"ה אדני

[ואדני זה שם מלכות]

כגון: יהו"ה אדני חילי (חבקוק ג, ט), או אדני יהו"ה כגון: ויאמר אברם אדני יהו"ה מה תתן לי   –

[השם יהו"ה]

יהו"ה העומד בפסוקים אלו וכיוצא בהם הוא סוד הבינה". וכל פעם צריך להבין את הקונטקסט של הפסוק דרך אותה הגדרה, דהיינו לאיזו מדרגה יש הכוונה של הפסוק לפי הנושא. יתכן שאולי זה כדאי שפעם ניקח כמה דוגמאות מהפסוקים האלו שהוא מביא. למה דווקא הוא מביא אותם הפסוקים כדוגמאות? כדי להבין לפי הפרשנות דרך מה שהוא מוסר לנו את סוף סוף פשט האמתי של המקרא הזה.

"יהו"ה העומד בפסוקים אלו וכיוצא בהם הוא סוד הבינה שהיא רחמים ודין",

רחמים בבחינת יהו"ה, צורת האותיות;

ודין בבחינת הנקודות.

פה יש נושא חשוב מאוד. מאיפה נובע את הדין בעולם? כי התחלת התפשטות של קוצו של יו"ד - וזו התפשטות הנקודה הראשונה, הנקודה המרכזית, איך היא מתפשטת- ודרך ההתפשטות שלה, באיזשהו שלב שהוא מדרגת הבינה הדינים מתחילים להתגלות, מאיפה באים הדינים האלו? כי למעלה יש רק רחמים גמורים.

ראינו כבר שהשם של ספירה כתר זה: א"ל, זה א"ל בבחינת חסד עליון, כי השם של א"ל זה השם של המידה חסד אבל יש בחינה שנקרא 'חסד עליון' שהיא כתר וגם השם שלה זה א"ל: "אל מי תדמיון אל", הא"ל הזה של אותו פסוק. אז הכול מתחיל ברחמים גמורים, יש מדרגה של רחמים גמורים, רחמים פשוטים אבל בכל זאת זה רחמים: חסד עליון. כי הרצון לברא עולם זה בא מאהבה הגמורה, מאהבה המוחלטת. זה סוד האהבה זה רצון להמציא רצון כפי שאומר הרב אשלג, אותה מדרגה של כתר בבחינת רצון הוא מגדיר אותה כרצון להמציא רצון; לפני כל רצון מיוחד, זה כבר מתגלה בחכמה "כלם בחכמה עשית", הרצון להמציא רצון זה אהבה גמורה, זה חסד עליון, זה רחמים גמורים. איך יתכן שהדין מתגלה, מאיפה זה בא? יש לנו בשורה טובה בפסוקים: "יהו"ה לבדו ביום ההוא", נראה אחר כך ש-: 'היום ההוא' זה דווקא הבחינה של כתר שנקראת ה-'הוא'.

היום הזה, עצם היום הזה זה בחינות אחרת, למטה מזה. אבל היום ההוא, בסוד "הוא ושמו אחד", [21]זה דיוק של השל"ה גם כן, 'הוא': זה הוא ושמו אחד, אותיות 'הוא', הוא ושמו אחד, זו הבחינה הכי עליונה, שמה "הוא ושמו אחד" אין הבדל בין הוא ושמו, לכן זה רחמים גמורים. הפסוק אומר: "יהו"ה לבדו ביום ההוא", מה זה לבדו? ברור שהוא לבדו, לבדו בלי שתוף אלקים, כי השם אלקים מתגלה בהקשר לעולם הזה. בבחינת עוה"ב זה השם לבדו, בלי אלקים, זו שמחה גמורה, חסד גמור. אז מאיפה באים הדינים?

[.]

מה שאתה מסביר זה: כדי שיהיה עוה"ז צריך דינים. אבל השאלה היא למעלה מזה, אם אפשר לומר. נתת תשובה מבחינת צמצום, אבל לפני שנגיע לזה, איך לתפוס שבמקום הזה, שזה רחמים, למשל בבינה, יש גם כן דין? אם היינו אומרים שהצמצום, שנקרא גבורה, למשל יש נושא חשוב מאוד: "מפי הגבורה שמענום", [22]מה הקשר עם הצמצום? אם הצמצום של גבורה היה מתחיל למטה מחסד מבחינת (תהלים פרק קיז, ב') "גבר עלינו חסדו", [23]גבר זה גבורה, אבל פה אנחנו מגלים שהדינים הם למעלה מזה, שרש הדינים זה בבינה. הדינים ממש זה גבורה ולכן השם של הספירה גבורה זה אלקים, א', ל', וכו'. אבל איך, וזה נרמז בנקודות אלקים בשם הויה דבינה, איך לתפוס את אפשרות של דינים כרוכים ברחמים? הוא רומז את זה באיזושהי מילה - רשמתי את זה אני יכול לומר את זה בעל פה-, יש לכם בדף 89, למטה בהערות א': "תחילתו מהבינה. כי היא מתחלת תולדות הדין מאחורי החכמה כדלקמן בביאור כינוי השם המיוחד", אז אותה מלה 'אחורי', 'אחוריים' זו התשובה של השאלה שלנו. הדין זה רציני מכיוון שהדין זה אחוריים של הרחמים. מכיוון שהרחמים זה רציני אז אחוריים של הרחמים זה רציני ולכן הדין זה רציני. אני חוזר על ההסבר ותגידו לי אם זה ברור

יש פנים ואחור. כל פנים יש להם אחור, והדין זה אחוריים של הפנים של חסד, רחמים. כשהאור מתפשט בבחינת משפיע למקבל, אז האור מתפשט פנים אל פנים: זה נקרא רחמים. כשהקו יורד והבריאה יכולה לקבל את האור שיורד דרך הקו: אור ישר זה פנים, זה נקרא פנים.

כשהמקבל לא זוכה לקבל אז הוא דוחה את האור והאור מאיר את המקבל בבחינת אחוריים. תפסתם את זה?לכן הדין זה נקרא אחוריים של הפנים. וכשהאור מסתלק זה הדין. הבורא משפיע על הבריאה אף על פי שאין לה זכות, אבל מאחוריים, מכיוון שהאור מסתלק הוא מאיר בהסתלקותו זה נקרא דין.

[.]

מה שגורם שהרחמים מתהפך לדין, שרשו במקבל. זה המקבל שדוחה, אז הדחיה של האור מגלה את הדין. מה זה הדין? זה הרחמים שמאירים מרחוק, בהסתלקותם. כל עוד שאני לא זוכה, האור מסתלק. מיד כשאני זוכה, שהכלי הוא יותר זך אז האור חוזר בבחינת פנים, ולכן פנים ואחור זה אותו דבר, הכול תלוי במקבל. מכיוון שהרחמים של האור ישר שבא בפנים אל פנים זה רציני מאוד, אז יוצא שאחוריים של זה, זה גם רציני .

[מה ז"א רציני]

רציני? היינו חולמים לאיזה עולם שלפי הפסוק של: (תהלים פרק פט, ג') "עולם חסד יבנה", [24]שיבנה רק בחסד!

אבל הרע הוא באמת רע; הדין, מדת הדין היא באמת קשה, מדת הדין; לכן אמרתי רציני. מאיפה באה הרציניות, זה לא רק ציני אלא רציני, הרציניות של הרעה הזה של מדת הדין? זה בא כי החסד הוא רציני, החסד הוא גמור לכן אחוריים של החסד זה רציני גם כן, זה גמור גם כן. אסור לומר שהרע באותה בחינה זה רק העדר של הטוב, זה ההפך של הטוב, זה אחוריים. המלה הקבלית אחוריים היא במקומה. הפנים מאירים, אבל לפנים יש אחוריים.

[בבחינת ימי קדם: 'שמי שמים' שם אין רע]

לא, שמה הכול אלקות. אבל דווקא אלקות זה אחוריים של ההויה.

[משה (שמות פרק לג, (כג) "וראית את אחרי ופני לא יראו", [25]זה אחורי הפנים]

זו התחלת ההסבר. זה הרמח"ל שהסביר את זה באופן ברור מאוד, דווקא זה החסד עצמו שהופך את עצמו מבחינת אחוריים למדת הדין כדי שהתהליך של הזכות של הבריאה מתחלה בדין הכי - אני לא רוצה לומר הכי קשה - הכי תחתון, כדי לזכות ולהתעלות עד המדרגות של החסד.

ההתפשטות של העולמות זה מחסד עד דין.

תיקון העולמות זה מדין עד חסד.

מתחילים את התיקון למפרע ממצב של תהו ובהו, של דין גמור ומתקרבים, מתעלים למדרגת החסד. ולכן מתקנים את המדרגה שנקראת מלכות, אחר כך יסוד, אחר כך הוד, אחר כך, וכן הלאה, עד שמגעים לחסד, שהוא מדת א"ל, וזה הסבר. המטרה הסופית זה החסד זה לא הדין. כשהקב"ה רצה לברוא עולם, רצה לברא עוה"ב שהוא חסד גמור, אלא כדי לזכות באותו עוה"ב צמצם אותו, וזה גלוי מדת הדין. אבל המטרה זה החסד, העוה"ז זה רק מעבר לעוה"ב.

[קנין הדין]

תשמע, למטה מתפארת זה עולם הפוך. תזכור את זה. אז לכאורה ההוד זה בצד מדת הדין, זה סוד של משה רבנו היה לוי ואהרן הכהן היה כהן. משה רבנו זה בנצח לכאורה, זה נושא אחר. כי אחרי המדרגה של תפארת לא רק שזה עולם יותר בצמצום אלא זה עולם הפוך, לכן שיכל את ידיו. זה נושא שנגיע אליו. היה צריך שהדין התגלה דרך הצמצום כדי שהעולם הזה התקיים כעולם הזה, אבל המטרה היא חסד גמור של עוה"ב.זה מה שרציתי לדייק. לפי הדיוקים...

מה זה דין? סוף סוף זה אחוריים של החסד. מכיוון - שוב אני חוזר על אותה מלה-: מכיוון שהחסד, ברוך ה', זה רציני אז הדין הוא רציני. בלי דין רציני אין רציניות בחסד.

[גבורות זה דין במובן של זכות]

זה בשעת הגאולה, בסיום אחרית הימים, לפני השלב של התגלות של חסד גמור אז זה יום המשפט, יום הדין, זה קשה; אבל זה סוף שלהי עוה"ז כפי שהסבירו המקובלים כי דווקא בסוף הלילה החשך הוא יותר חושך, הקור הוא יותר קור אבל פתאום זה אור: (ירמיהו פרק ל', (ז') "וממנה יושע)[26].

[ קשה לי המדרש אומר: בתחילה רצה הקב"ה לברא את העולם בדין ורק אחר כך שתף מדת החסד]

מדובר בעוה"ז. ודווקא המדרש צודק: עוה"ז היה צריך להיות כולו דין ולא התקיים, לכן שיתף קצת רחמים, מדובר בעולם הזה. כל פעם שיש בריאה זה עוה"ז. אני זוכר כשלמדנו את ברכת המזון עם הרב, הוא אמר כי כל 'הרחמן', הרחמן זה נוסף, זה נוסף לברכות. כי הצדיק של העוה"ז זה יצחק הצדיק, שהוא הצדיק של מדת הדין. אברהם, יעקב ישראל זה קשור כבר למה שקדם, מה שיהיה אחר כך. אבל הצדיק השייך לעוה"ז זה יצחק, כי הצדיק האמתי בבחינת עוה"ז צריך להיות צדיק של מדת הדין, זה העיקר. אבל מכיוון שאנחנו לא כל כך סובלים, אז מתקשרים לרחמנות של הבורא. איך נגדיר את זה?

dignité la, בלועזית, הכבוד של הבריאה זה מדת הדין, (קצת ליטאי כזה) אבל הוא שייך לעוה"ז.

[בינה יש בה גם דין גם רחמים]

אני רוצה לדייק לפי מה שהוא אומר: בינה הוא כולו רחמים אבל יש כבר התגלות של שורש הדינים, זה נרמז בנקודות.

[הרב שרקי: שתי הגדרות של הבינה, דמיון ואחר כך שכל]

יפה. אפשר. איך תפסת את זה? דמיון זה קשור למדת הרחמים, כי שכל פרושו: דין גמור. יפה, מאוד יפה. מכיוון שכדי להבין את הנבואה צריך דמיון. כדי לדעת מהו הדין של ההלכה צריך שכל, פלפול השכל. אבל פלפול מוגזם זה מוגזם, זה מנותק מהנשמה. אז למדנו הרבה דברים אולי נסתפק עכשיו.

סוף השיעור.

 

[1] [י.ג: כח"ב – חזרה והשלמה על קש"י, אות י ובעיקר אות ה ראשונה של שם הווי"ה. קלטת 17 של יהודה, 16 של דניאל. דף 88].

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8] תהלים פרק קד

(כד) מה רבו מעשיך ידוד כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך

[9] הושע פרק יב

(יא) ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה.

[10] ישעיהו פרק ו

(י) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו.

[11] דברים פרק ה

(כה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעלם.

[12] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א

אמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בתחלת ברכה של חול. ואמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: +שמואל א' ב'+ כי אל דעות ה'. וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: +ישעיהו כ"ז+ כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו. אמר רבי אלעזר: גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: +שמות ט"ו+ פעלת ה' מקדש ה'. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה - כאילו נבנה בית המקדש בימיו; דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות. מתקיף לה רב אחא קרחינאה: אלא מעתה, גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר: +תהלים צד+ אל נקמות ה'! - אמר ליה: אין, במילתה מיהא גדולה היא. והיינו דאמר עולא: שתי נקמות הללו למה? אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה - דכתיב: +דברים ל"ג+ הופיע מהר פארן, לרעה - דכתיב: אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.

[13] בראשית פרק מז

(כט) ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים.

[14] רש"י בראשית פרק מז פסוק כט

(כט) ויקרבו ימי ישראל למות - כל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו. ]

יצחק חי מאה ושמונים ויעקב מאה ארבעים ושבע. בדוד נאמר קריבה, אביו חי ארבע מאות שנים והוא חי שבעים

[:

ויקרא לבנו ליוסף - למי שהיה יכולת בידו לעשות:

שים נא ידך - והשבע:

חסד ואמת - חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול:

אל נא תקברני במצרים - סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה.

[15]

[16]

[17] תהלים פרק קד

(כד) מה רבו מעשיך ידוד כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך.

[18]

[19] קהלת פרק יב

(יב) ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר.

[20] (1) שער הכוונות - דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א

ועתה אכתוב נוסח התפלה שקבלתי ממורי ז"ל ובראשונה אכתוב ענין א' שא"ל מורי ז"ל בענין הפזמוני' והפיוטים שתקנו האחרוני' דע לך כי מורז"ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלו שסדרו האחרונים כגון ר' שלמה בן גבירל וכיוצא לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בס' דבורם בלי ידיעה כלל ובפרט פזמון יגדל אלהים חי כו' וכן ודוי אשמנו באומר ובפועל כו' וכן ביום הכפורים לא היה אומר ודוי של רבינו נסים ור' שם טוב ן' אדרוטל ור' יצחק בן ישראל שתקנו כל אחד ודוי בערבית ושחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה לא היה אומר אותם כלל אבל היה אומר התפלות והבקשות ופזמונים שתקנו הראשונים כמו תפלת ר"ע ע"ה ותפלת ר"א בן ערך ותפלת רבי נחוניא בן הקנה ע"ה וכן היה אומר כל הפיוטים ופזמונים שתיקן ר"א הקליר הלא המה במחזור האשכנזים לפי שכל אלו הראשונים תקנו דבריהם עפ"י חכמת האמת והיו יודעים מה שתקנו ואף גם אם הם באמצע ברכות יוצר היה אומרם לפי שהם היו תנאים והיו יודעים מה היו מתקנים וכל דבריהם היו מיוסדים על פי האמת. ושמעתי בשם מורי ז"ל כי הקליר שסדר קרוב"ץ במחזור האשכנזים הוא רבי אלעזר בר' שמעון כנז' במדרש ע"פ מכל אבקת רוכל זה ר"א בר"ש דהוה קראי ותנאי ופייטן וקרוב"ץ אבל אני לא שמעתי ממורי ז"ל.

[21]

[22] תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א

שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. (סימן: דמשמ"ק ס"ק). בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב: +תהלים ט"ו+ מזמור לדוד % ה' % מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם. הולך תמים - זה אברהם, דכתיב: +בראשית י"ז+ התהלך לפני והיה תמים.

[23] תהלים פרק קיז

(ב) כי גבר עלינו חסדו ואמת ידוד לעולם הללו יה.

[24] תהלים פרק פט

(ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכן אמונתך בהם.          

[25] שמות פרק לג

(כג) והסרתי את כפי וראית את אחרי ופני לא יראו.

[26]

 

הוספת תגובה