ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

Price: $-

 

שיעור 18[1]

תאריך שיעור: 5.11.89

 

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

 

 

בשנה שעברה נסינו ללמוד השער הראשון של שערי אורה. שיעור אחד בשבוע זה באמת לא מספיק כדי להתקדם בלימוד הזה. אני מציע שכל שיעור נלמד נושא בפני עצמו, וסביב או דרך אותו נושא נלמד את השאלות השייכות לנושא הזה. נלמד דרך הנושא של שערי אורה. יש כמה שיטות בקבלה, אבל המטרה של הלימוד הזה, לפי דעתי... צריך להיות לברר את המשמעות, את המובנים של המושג המדויק כפי שמחבר זה או אחר השתמש בו. לכן אני מציע: נתחיל באיזה נושא כולל שבחרתי בשערי אורה. מתוך זה נראה איך להחליט: אם להמשיך בשערי אורה או להתחיל מהתחלה במושגים הראשונים של 'עץ חיים'. אז רק בקצרה אני מזכיר לכם ש

לפי כל חכמי הקבלה, ההתפשטות של אור אין סוף מגלה מה שאנחנו מגדירים כ-'שם יהו"ה'. ואחכ נראה בדיוק באיזה מדרגה של הספירות של העולמות מדובר.

התפשטות האור שנכנס בתוך החלל כדי לבנות את העולמות -אחרי הצמצום- מאציל קודם כל את שם ה', דהיינו: המדרגה שנקראת עולם האצילות, וההקבלה בין העולמות לספירות, זה נקרא ספירת חכמה. תראו את המבנה פה של הספירות ואסביר לכם את ההקבלה.

פה, שערי אורה שייך לשיטה של הקבלה שקדמה לקבלה של האר"י ז"ל; ולכן אם אני משתמש במושגים המיוחדים לקבלת האר"י אני מציין את זה: למשל בשערי אורה אין כמעט - אלא אם כן ברמיזה - שום רמז למה שאנחנו קוראים 'הצמצום'. רק אח"כ, כשהיה צריך לגלות, לדייק במושגים האלו, במרוצת הדורות כשחכמי הקבלה ראו שצריך לגלות קצת יותר בכתב מכיוון שהחכמה התמעטה, אז חדשו מושגים כדי לגלות עניינים בנושאים, כי בדורות הקודמים לא היה צריך לדייק בזה, כי זה היה מובן מאליו.

אז יש לנו כבר שלשה מושגים:

ה-'אין סוף', בבחינת הבורא שקדם לכל העולמות,

ו-'אור אין סוף' שנאצל מהאין סוף,

ומאור אין סוף הזה נאצל שם ה' בתוך החלל, שבתוכו אח"כ נבנו העולמות.

אז כשמדובר בשם ה': שם הויה, שם המפורש לפי כמה הקדמות בנושאים אחרים, מדובר בהתפשטות האור של הקו במדרגה שנקראת: חכמה.

אני מזכיר לכם את ההקבלה בין העולמות ומבנה הספירות. כי – ואני מתחיל שוב ממה שהתחלתי - לפי כל השיטות, לאמיתו של דבר, יש חמשה עולמות, וחמש ספירות. אבל ספירה אחת שהיא ספירה תפארת, כוללת שש ספירות.

ולכן ההקבלה היא:

כתר נקרא: עולם דאדם קדמון. לא אומרים אדם קדמון, אומרים: א"ק, מחמת הכבוד שיש באותה מדרגה.

אני מסביר עכשיו בקצרה את ההקבלה בין שמות של העולמות ושמות של הספירות.

בהתפשטות הקו שנכנס בתוך החלל מאור אין סוף, קודם כל יש התפשטות של הספירה כתר. אז בבחינת העולמות זה נקרא עולם דא"ק, בבחינת עולם זה עולם שלם לפני עצמו, שאין לנו שום השגה, שמה. אח"כ נלמד איך אנחנו יודעים שזה קיים, אבל זה דרך האמונה: מלמטה-למעלה: מכיוון שיש עולם, עולם הזה, עולם שלנו, אז מוכרח שקדמו לעולם שלנו כמה עולמות שיש לנו רק השגה בהם מבחינת רמז.

מלמעלה-למטה ההתפשטות הראשונה של האורות האלו שנכנסו בתוך החלל, בבחינת הספירות זה נקרא ספירת: כתר, בהרבה מקומות תמצאו: 'כתר עליון', ובבחינת עולמות זה נקרא העולם דא"ק.

אח"כ, אחרי, שוב צמצום, ואחרי התפשטות למטה מאותה מדרגה של כתר, עולם דא"ק, יש התפשטות של עולם האצילות שזה מקביל לספירה 'חכמה'. כשאנחנו אומרים שם ה', 'השם אלקי ישראל' מדובר באותו עולם: עולם האצילות. אז תזכרו את זה: כל פעם שאתם מוצאים בכתבים: "שם ה' יתברך", למשל פה, השם אלקי ישראל, זה התפשטות של ההויה דעולם אצילות שנקראת: שם ה', זה כולו אלקות.

אח"כ יש עוד צמצום, במלכות דחכמה, ומתגלה העולם דבינה, ספירת בינה זה עולם הבריאה,

אח"כ שוב באותו תהליך, זה תהליך אינסופי, אנחנו מדברים רק בדרך סכמתי, זה עולם היצירה שהוא מקביל לספירת תפארת; הספירה תפארת שכוללת חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, כל זה נקרא: תפארת, אבל המרכז של אותו עולם, אם אפשר לומר הנקודה המרכזית של אותו עולם הנקרא עולם היצירה, מקביל לספירה תפארת, נקרא גם כן תפארת.

אח"כ העולם החמישי, זה עולם העשיה שמקביל לספירה מלכות.

פה יש לנו, בבחינת ההקבלה, את המבנה של הספירות מצד אחד ואת השמות של העולמות מצד שני. אני חוזר לשמות של העולמות:

עולם דא"ק,

עולם האצילות, והמדרגה של 'השם אלקי ישראל', שם הויה, ההויה הכוללת.

עולם הבריאה,

עולם היצירה,

עולם העשיה.

ואחרי העולמות האלו של האצילות של הקדושה והאלקות, אז מתחיל את העניין של העולמות התחתונים שזה נקרא עולם הפרוד. אז צריך להתרגל לאט, לאט לכל המושגים האלו. במקביל, כל זה נקרא שם הויה י' ק' ו' ק'.

במקביל לפי צורת האותיות של השם:

קוצו של יו"ד זה במדרגה של כתר, עולם דא"ק.

יו"ד זה: חכמה, עולם דאצילות.

הה"א הראשונה זה: בינה, עולם הבריאה.

ה-ו"ו של השם זה: תפארת, עולם היצירה.

וה-ה"א אחרונה זה: מלכות, עולם העשיה.

שם הספירות: כתר, חכמה בינה, תפארת - שזה כולל: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד - ומלכות.

כשמדובר ב-'יהו"ה אלקי ישראל', מדובר בהתגלות ה' בבחינת עולם האצילות, וזה נקרא: ההויה הפשוטה.

ההויה הכוללת, הכוללת את כל העולמות, את כל העולמות האלו שנקרא עולמות 'אביע': אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

בבחינת עשרה שמות שאנחנו מוצאים במקרא שאינם נמחקים(מסכת סופרים), כל ספירה שייכת לשם מיוחד במקרא.

עכשיו תרשמו את ההקבלה של השמות המתגלים במקרא:

במדרגה של כתר זה השם: אהיה.

חכמה זה שם: יה, י' ה'.

בינה זה שם י' ה' ו' ה' בנקודות של השם אלקים. למשל, נראה דוגמה כבר בשיעור הערב. יש בפסוק, מלה, התיבה: י' ה' ו' ה', שאנחנו קוראים בתורה אלה"ים, מכיוון שהנקודות זה הנקודות של השם אלקים.

יהו"ה בנקודות אלהי"ם זה בינה.

חסד זה: אל.

גבורה זה: אלהים.

יהו"ה בלי נקודות זה: תפארת, זה התגלות שם המפורש, הספירה תפארת. תפארת זה: י' ה' ו' ה', בלי נקודות.

אח"כ נראה למה בספרים שלנו של המקרא זה כתוב עם הנקודות של הספירה מלכות, שם אדני.

נצח זה: השם צבאות.

הוד זה: אלקים צבאות.

יסוד זה: א"ל שדי, או א"ל חי, אבל לרוב זה א"ל שדי.

ומלכות זה אדני.

לכן יש לנו, כל פעם, צריך לזכור את ההקבלות האלו.

אני חוזר: בבחינת עולמות, ההתפשטות של העולמות זה: עולם דא"ק, עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשיה.

בבחינת הספירות זה: כתר, חכמה, בינה, תפארת, מלכות.

בבחינת האותיות של השם זה: קוצו של יו"ד, יו"ד, ה"א הראשונה, ו"ו, ה"א אחרונה.

בבחינת השמות שבמקרא זה: אהיה, יה, יהו"ה נקודות אלקים, א"ל, אלקים, שם הויה, יהו"ה צבאות, אלקים צבאות, א"ל שדי, אדני.

זה בקצרה כל מה שלמדנו בשנה שקדמה.

[גיל בן משה: השמות של הספירות]

חסד שנקרא גדולה אצל המקובלים הראשונים, חסד או גדולה זו אותה ספירה זה: א"ל.

גבורה זה אלקים.

תפארת זה שם הויה, הויה פשוטה, בלי אותיות.

נצח זה: יהו"ה צבאות.

הוד: אלקים צבאות.

יסוד זה: שדי, אל שדי.

ומלכות זה: אדני, א', ד', נ', י'. זה מובן? האם יש שאלות? טוב!

פה, צריך ללמוד שוב את הנושא של שבירת הכלים ושל תיקון שבירת הכלים דרך הפרצופים, כדי להבין למה יש לנו כל כך מושגים לאותה מדרגה.

בבחינת פרצוף כתר עליון יש לו שם בבחינת פרצוף, דהיינו, אחרי התיקון של שבירת הכלים. למשל בבחינת הפרצוף חכמה, עולם אצילות נקרא: אבא.

בינה נקראת: אמא, וכן הלאה.

זה עוד שורה של שמות שצריך להבין אבל זה שייך כבר לנושא אחר. מה קרה בשבירת הכלים? מה טיבו של תיקון של שבירת הכלים? איך הופיעו הפרצופים? ומה המשמעות של ההשגחה של הפרצופים? זה שייך כבר לנושא של מעשה מרכבה. אבל עכשיו, אנחנו עם שערי אורה לעניין של כוונות התפלה, כשאנחנו מתפללים: איך הכוונה עולה דרך מדרגה זו או אחרת כדי להגיע לנוכח התפלה שהוא י' ה' ו' ה' בשם תפארת.

סביב לנושא הזה, שאני מזכיר בתמצית, למדנו כל כך נושאים ששייכים -דרך פסוקים שהרב מביא- לעניין של כוונות התפלה, זה הנושא של שערי אורה. אז אם דרך השאלות שלכם צריך לחזור על נקודה כדי לברר את הבנת המושגים.

מגיעים להבנה של חכמת הקבלה רק אחרי הרבה, הרבה זמן של לימוד, עד שתופסים במה מדובר. לפני זה, צריך הרבה התרגלות למושגים האלו. המטרה של השיעור זה לברר את המשמעות של המושגים לפי לשון המקרא, שזו התחלה של חכמת הקבלה.

[לפעמים אנחנו מוצאים שלפי האר"י, הוא מסביר משמעויות לפי יעקב אבינו]

זה לא הנושא שלנו, אם אתם רוצים אפשר ללמוד את זה, אבל זה דרך קבלת האר"י, דהיינו: העץ חיים, ואנחנו פה עם שערי אורה, אנחנו בשיטה שקדמה לאר"י, זו חכמה של המקובלים של ספרד ממש. אני אסביר את זה בקצרה. הבנתם את השאלה. תסביר את השאלה לכולם

[לפי האר"י הוא משליך מושגים שלו על מהלכים קודמים לפני גילוי התורה שלו, השאלה: איך אנחנו מתייחסים לזה?]

תן דוגמא אולי.

[הוא מסביר שמה שיעקב אבינו שהוא פונה ללאה או אל רחל: זה תיקון מסוים שנעשה בעולמות. השאלה: אם יעקב אבינו חשב על זה?]

טוב אולי נתקלתם בנושאים כאלו בפירושים שלמדתם. פה, העניין הוא ככה:שיש ההקבלה בין עולם הספירות וכל התיקונים שצריך לתקן בעולמות של הספירות, ומה שנעשה בעולם שלנו, בהיסטוריה של העולם שלנו, דרך צדיקים, שהם כלי לשכינה, מרכבה לשכינה. ופה מופיעה הקבלה נוספת שאני רוצה ללמד בקצרה ופה יהיה לך פתח לנושא שלך לפי מה שאני למדי אם אתה רוצה להתעמק בזה אלה צריך ללמוד את השל"ה. יש הקבלה מדויקת בין עולם הספירות למעלה ועולם הצדיקים שגרים למטה בעולם התחתון, שחיים בעולם התחתון. זה בהיסטוריה של העולם המציאות, של עולם התחתון, שהאדם כבריאה מתקן את התיקונים שצריך לתקן בעולמות העליונים, ולכן, יש הקבלה בין כל חכמת הספירות וחכמת התולדות כפי שהתורה מספרת אותן במקרא.

[.]

בכלל האנושות דרך הצדיקים שלה, זה נקרא: מעשה צדיק. מעשה צדיק זה התיקון שעושה הצדיק בעולמות העליונים. דרך כל מצוה ומצוה יש תיקון, זה נקרא מעשה צדיק. הצדיקים שהיו כבר בבחינת מרכבה לשכינה - אם אפשר לומר- הם הדמויות, שהם הדגמים של התיקונים שצריך לתקן.

אני אסביר רק בקצרה הקבלה בין הצדיקים שהיו אבות העולם, עמודי עולם והספירות למעלה.

אברהם אבינו תיקן את ספירת חסד,

יצחק תיקן את ספירת גבורה,

יעקב אבינו תיקן את ספירה תפארת,

משה רבנו את ספירת נצח,

אהרן הכהן ספירת הוד,

יוסף עם פנחס תקנו את ספירת יסוד,

ודוד המלך את ספירת מלכות.

לכן, יש הקבלה מדויקת לכל מה שמתרחש בהיסטוריה של האבות דרך התולדות, וכל העניין של התיקונים של כל פרט ופרט בפרצופים של העולמות העליונים. זה אותה הקבלה שהאר"י רומז בפירושים שלו. כשמתחילים ללמוד את הטקסטים של הקבלה צריך להבין את זה פשט. הגאון מווילנה כבר הסביר הרבה פעמים: כי הסוד הוא הפשט האמתי. מי שלא מבין את הפסוקים כפשוטם האמתי הוא לא יכול להתייחס לכל עניין של קבלה. כל מטרה חכמת הקבלה זה: להפשיט את פשט הכתובים. בסוף לימוד של קבלה אנחנו מבינים יותר את הפשט של הפסוק. הפשט של הפסוקים, של הסיפורים של התולדות, רומז לכל מה שרומזים חכמי הקבלה על התיקונים של הספירות העליונות. למשל, זיווג של יעקב ורחל מתקן את הזיווג של פרצוף זה ופרצוף זה בעליונים. אולי אסביר את הנושא הזה: כשנבנו העולמות אז, קרה את העניין של שבירת הכלים, דהיינו: הכלים של העולמות לא היו מספיק בהירים, מספיק חזקים נאמר, החוזק שלהם זה הזכות שלהם, לא היו מספיק זכים כדי להכיל את האורות השייכים לאותן הספירות ולכן הכלים נשברו; והאורות הסתלקו מן העולם. זה מה שאנחנו לומדים במדרש: אלפיים תהו. אלפיים תהו זה אלפיים שנה של ההיסטוריה של העולם, של האורות של הספירות, של הספירה תפארת, עולם היצירה, הסתלקו מן העולם, לכן היה תהו בהו בעולם. האבות, אבות העולם, עמודי הבניין, תיקנו את הכלים של אותן האורות.

כשאברהם תיקן את הכלי של ספירת חסד - וזה כל המהות שלו זה כולו חסד, אברהם אבינו - הוא, הוא מדת החסד, אז כשתיקן את הכלי של הספירה חסד, האור של הספירה חסד שוב חזר בעולם שלנו, וכן הלאה עד דוד המלך שתיקן את הספירה מלכות.

בחורבן הבניין זה שוב מצב של תהו ובהו.

[הכוונה חורבן הבית?]

אמרתי חרבן הבניין. כי חרבן הבית זה המאורע ההיסטורי שרמז לחרבן הבניין. ולכן, כל שומר מצוות, לפי עולמו שלו, אז, הוא מתקן עולמו שלו, אבל דרך כל התפשטות של תהליך של כל התיקונים האלו. יש לנו שבעים שנה כדי להצליח לתקן כל אחד את העולם שלו, אם פחות אם יותר, אבל זה "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", [2]ושבעים שנה, לפי חכמי הקבלה, זה מספיק ויותר כדי לתקן כל אחד העולם שלו. אם הוא לא מצליח חוזר בגלגול אבל רחמנא לצלן חוזר חלילה. שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים, וכן הלאה. אבל מכיוון שכל ישראל ערבים זה בזה, כל אחד עוזר לשני, פחות או יותר. מכיוון שאנחנו נמצאים עוד - אני מקווה שזה סוף אותה תקופה של תהו ובהו, זה בשלהי אותה תקופה זה כבר אתחלתא דגאולה-, מכיוון שאנחנו נמצאים במצב של תהו ובהו, אז, יש קלקול הצינורות, הכול הוא ב...בלגן שלם, ולכן לא מבחינים איך זה מתתקן. מכל מקום העבודה של התיקון נעשתה דרך הצדיקים. מי הם הצדיקים? שומרי מצוות. כל מקיים מצוה אחת מתקן תיקון אחד - בעולמו שלו. מכיוון שכל העולמות של עם ישראל הם מעורבים זה בזה, ודרך ישראל ההשפעה זה בעולם כלו, אז העולם מתתקן לאט, לאט. אבל מכל מקום, זה בבחינת פרט, אע"פ שיש קשר בין כל פרט ופרט. אבל האבות, הם תקנו את הכלי של הספירות בבחינת מרכבה לשכינה, זה משהו בלי שום יחס עם הכוח של הצדיק הרגיל, נאמר. האבות זה משהו אחר לגמרי, זה בממד אחר לגמרי, לכן, אין לנו מושג מה זה 'חסד' אלא דרך חסד של אברהם. אין לנו מושג מה זה 'גבורה' אלא דרך גבורה של יצחק, וכן הלאה. וזה הגילוי שם יהו"ה זה דרך האבות. שם יהו"ה אלקי ישראל זה אלקי אברהם, ואלקי יצחק, ואלקי יעקב. כדי להגיע להשגה של: מי הוא יהו"ה אלקי ישראל זה דרך המידות של האבות; זה ההסבר של האר"י.

[הממד ההיסטורי של מתן תורה הוא שונה לחלוטין ממצב ההיסטורי של דור הפלגה, מבחינת החזרת האור]

זה התיקון של מה שקרה בדור הפלגה: זה החזרת האור. דהיינו, התיקון של הכלי של מדת נצח נעשה על ידי משה רבנו, אז האור של נצח התגלה שוב בעולם. באיזושהי בחינה זה תיקון של החטא של דור הפלגה.

[אבל קדמו לו יעקב, אברהם, יצחק]

ברור, ברור. אם אתם תפסתם, אני התחלתי בספירת חסד, לא מדברים על העליונות. מי היו הצדיקים שתיקנו את כתר חכמה, לא מדברים. מתחילים באברהם אבינו. אז פה, אתה רואה, יש גילוי של ממד מיוחד של חכמת הקבלה שבדורות הקודמים לא היה צריך לגלות את זה בפרטי פרטים, כי זה היה ידוע. אני רוצה להסביר פה את הנושא: חושבים שכל עוד שמוסיפים ספר מגלים עוד יותר, דבר חדש לגמרי בחכמת התורה, זה ההפך, מחזירים מה שנשכח. הדורות הקודמים לא היו צריכים את זה מכיוון שזה היה מובן, זה היה חכמה טבעית שלהם; כשהיו קוראים, היו קוראים עם אותה חכמה. אבל כשהדור מתמעט, המאור של הדור, הגדול של הדור מבחין בזה וניתנה לו לא רק רשות, אלא חובה לגלות קצת יותר, לגלות, זאת אומרת להפוך את הנסתר לנגלה, זה נקרא לגלות. כשהאר"י כתב, התלמידים שלו, כשכתבו מה שכתבו, זה כדי להחזיר לזיכרון שנאבד מה שנאבד. אבל ברור שהסגנון המיוחד של חכם זה או אחר בכל דור ודור זה חידוש, הסגנון זה חידוש. זה דומה מאוד לחידושים שיש בסגנון אצל הנביאים, זה אותה נבואה, אבל כל נביא בדורו יש לו סגנון השיך לו. אבל תוכן הנבואה שלו, הכול זה נאמר בסיני למשה רבינו. זו גמרא מפורשת, שכולם נאמרו למשה מסיני ותלמיד וותיק רשאי, אני הוספתי הערב, יש לו חובה, לחדש, לגלות, כשיש צורך בדור מסוים מחמת השכחה של החכמה. זה ההפך של מה שאומרים באוניברסיטה. ממש ההפך הגמור זו גמרא ידועה, אני זוכר היטב אני שמעתי מהרב יהודה ז"ל שהיה מביא או מחפץ חיים או מהגאון, נדמה לי שזה מהגאון: כל התורה שבעל פה כולה היא נמצאת במקרא, כל המקרא כולו נמצא בחומש, כל החומש כולו בספר בראשית, כל ספר בראשית כולו בפרשת בראשית, כל פרשת בראשית כולה בפסוק הראשון, כל הפסוק הראשון כולו בתיבה בראשית, וכל התיבה בראשית בב' של בראשית.(פתחי שערים פירוש לסד"צ) מי שמבין את הב' של בראשית תופס את כל התורה כולה, וכל השאר צריך ללמוד את הפרקים, ולכן התורה מתחילה ב ב'. כל זה, זה רמזים, יש המון, המון רמזים שאתם מוצאים פה ושם; אבל העיקר, כשהדור צריך, אז קם גדול של הדור ומחדש, לכאורה, בסגנון הוא מחדש, אבל בתוכן הוא מגלה מה שנשכח. רש"י לא היה צריך פרוש רש"י, אחרי רש"י אנחנו צריכים פרוש רש"י, רש"י לא היה צריך פ' רש"י. וכן הלאה. דור המדבר, דור מתן תורה, לא היו צריכים את כל הלימודים שלנו, כשהיו שומעים פסוק המלאכים היו מסבירים להם מה אומר הפסוק. ויש מקורות כאלו. לא היו צריכים כל מה שאנחנו צריכים, טלאי על גבי טלאי. יש פסוק בקהלת: "עשות ספרים ... אין קץ". [3]'עשות ספרים', זה דוחה את הקץ, אין קץ. הכול היה בלשון הקודש. ויש הגדרה של חכמת הקבלה, שהיא בעיקר חכמת לשון הקודש. מי שלמד לשון הקודש הוא מבין את המקרא לפי הקבלה. לכן, אפשר להגדיר את זה ככה: כל עיקר חכמת הקבלה זה לימוד לשון הקודש, דהיינו המקרא כפי שהנביאים מסרו לעם ישראל. פה, זו שאלה חשובה מאוד, כי המצוות זה התיקונים שנעשים על ידי עם ישראל, וזה היה -כל המצוות- זה היה הדרך ארץ של האבות. בחיים שלהם, בדרך ארץ שלהם, תקנו את העולמות. ואנחנו מתקנים, אותו תיקון, דרך המצוות. זה סוד הפסוק - ואנחנו לומדים אותו פסוק לפי נושאים שונים - "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". [4]החידוש שהביא משה רבנו, זה ש-'צווה', צווה כתורה של מצוות לקהלת יעקב את התורה של האבות. "תורה צווה לנו משה". האבות קיימו את התורה בבחינת מידות, זה ידוע, שמרו את המצוות. זה היה החיים שלהם, הדרך ארץ שלהם זה היה התיקון של העולמות. ואותו תיקון של העולמות אנחנו מקיימים אותו דרך המצוות שלנו. ולכן אתה מוצא, למשל, בקבלה של האר"י, בפרי עץ חיים איזה תיקון נעשה על ידי איזה פרט של מצוה זו או אחרת. וזה מקביל לאותם התיקונים שהאבות עשו כמרכבה לשכינה, שהחזירו את הכלים של אותם האורות.

דף 87

"סוד שם יהו"ה יתברך על דרך כלל שמות הקודש", מה זה כלל שמות הקודש? הוא רוצה ללמוד את ההקבלה שיש בין כל פרט של שם הויה, השם הכולל, ו ה'שמות הקודש' שאנחנו מוצאים במקרא. זה ממש סכמתי, בקצרה.

אתם רואים? הוא מתחיל ככה: 'דע'. 'דע', מכיוון שאתה לא יודע אז 'דע'. ( צוחק) אם היית בסדר, היית יודע כבר.

"דע כי כל שמותיו יתברך כולם נשואים וכלולים על השם המיוחד שהוא שם יהו"ה יתברך; מהם כדמיון שורשים, ומהן כדמיון ענפים, ומהן למעלה בראש נוף האילן". פה כתוב 'נוף האילן', אפשר לקרא נוף האילן, זה יפה; אבל מכל מקום לפי דעתי צריך לתקן, זה גוף האילן. ופה הוא לוקח את הדגם של אילן, יש דגם של פרצוף אדם, יש דגם של הספירות כל אחת בתוך חברתה, אבל פה הוא מתייחס להגדרה של אילן.

"והשם המיוחד יתברך עומד באמצע ונקרא קו האמצעי". במבנה של הספירות פה, הקו האמצעי זה: כתר, תפארת, יסוד, מלכות. והעומד באמצע של הקו האמצעי זה: תפארת. תפארת זה המדרגה של השם המיוחד. כל עיקר של התגלות שם ה', זה התגלות של התפארת. וכדי שהשם של התפארת תתגלה, ה-ו' של ההויה הכוללת, צריך כל הענפים וכל השרשים. אבל העיקר של התגלות ההויה כהויה זה נקרא: י' ה' ו' ה', שם תפארת. כל השמות, אפילו יותר למעלה או יותר למטה - אבל אפילו יותר למעלה מההויה כהויה, למשל שם אהיה - זה לצורך התגלות שם של התפארת.

"והשאר השמות

[ושאר השמות צריך לומר]

כלולים בו מזה ומזה כדמיון ראש האילן ושורשיו וענפיו. כיצד? אות ראשונה של שם יהו"ה יתברך שהיא רומזת שני שמות".

אות ראשונה: זה היו"ד.

"אות ראשונה של שם יהו"ה יתברך שהיא רומזת שני שמות, קוצו של יו"ד הפונה למעלה". האות הראשונה רומזת לשני שמות מכיוון שיש: "קוצו של יו"ד הפונה למעלה"

"קוצו של יו"ד הפונה למעלה רומז אל האור הגדול הקדמון עומק ההויה הקדמונית בעצם אמיתתו ונקרא אהיה". כשהקו שמתאצל, שנאצל מאור אין סוף נכנס בחלל של העולמות, אז הוא נכנס גם הוא בצמצום עצום. יש שתי קטגוריות של צמצום. מה זה צמצום? כל נמצא בעולם יש לו כלי ואור. החידוש של הנברא כנברא זה הכלי, אבל האור בא מאור אין סוף בצמצום עצום. כי הבריאה כבריאה, בבחינת כלי, היא לא יכולה לסבול ולקבל את האור המוחלט, האור, דאור אין סוף; ולכן, כשהקב"ה עלה במחשבתו לברוא את העולמות, אז הוא צמצם את האור שהאציל בתוך העולמות כדי שהעולמות יוכלו לקבל אותו. ולכן: בשרש התפשטות של הקו שיורד בחלל כדי להאציל את העולמות , יש צמצום עצום, זה נרמז בקוצו של יו"ד. יש רק גילוי, זעיר לגמרי, של תוקף ה 'אור אינסוף' שנשאר מחוץ לעולמות ושאין לנו בו תפיסה כלל. צריך להעיד שזה בלתי אפשרי: כי אין במהות הבריאה לסבול את האור של הבורא. ולכן, הקו שבא מאור אינסוף כדי להחיות את העולמות - כי בלי הקו הזה הם מתים לגמרי, חוזרים להעדר המוחלט - אז, הוא רק הארה של הארה בצמצום עצום, בלי סוף, מהאור אינסוף עצמו. ויש אלפי אלפים של הבדלות, מסכים, כדי שסוף, סוף, דרך המסך האחרון שנקרא: 'רקיע', האור הזה בא בעולם שלנו, ונקרא "יהי אור". האור הזה בא בצמצום עצום משורש האור שנקרא 'אור אינסוף', ושהוא הארה של האין סוף. אתם רואים שדרך המושגים האלו, חכמת הקבלה נותנת להבין שזה בלתי אפשרי לשכל האנושי לתפוס את המהות של הבורא. רק דרך ההכרח השכלי שמכיוון שיש עולם תחתון אז מוכרח שיש בורא, אבל זה דרך האמונה. איך לתפוס את התפשטות האור שמחיה את העולמות -והשרש זה הסוד של הפסוק: "יהי אור"- אתם רואים הפשט של הפסוקים הראשונים של מעשה בראשית ברורים לגמרי. כשהקב"ה רצה לברוא את העולמות, מה היה המצב של העולמות? "תהו ובהו וחשך על פני תהום": [5]זו המהות של העולם כעולם. העולם כעולם זו תוצאה של העדר של האור. עולם של חושך ותהו ובהו זה לא עולם. זה כוחו של ההסבר של רש"י, [6]לפי הפשט, "בראשית 'ברוא' אלקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו" אז "ויאמר אלקים יהי אור", לכן האור נכנס במידה, במידה שהכלי של העולם יכול לסבול אותו. האור שנכנס בעולם זה האור של האור, שנקרא: 'יום', הוא תוצאה של אין סוף הליכים של צמצומים עד שהבורא ראה שהעולם יכול לקבל, אז נאמר 'כי טוב', כשהעולם יכול לקבל. אם כן ההתחלה של התפשטות הקו הדק הזה -אחרי כל הצמצומים האלו-

קלטת 16 ב' (לא טוב), קלטת שלי צד ב'

אני לא זוכר אם דייקתי: יש 'צמצום קדמון' זה הצמצום שבנה את החלל, האור הסתלק לגמרי בנקודה אחת שלו ונבנה חלל כדי אח"כ להאציל אור כדי לבנות העולמות והחלל, כי לפי הקבלה זה ההפך מהפילוסופיה. הפילוסופיה חושבת כי האין קדם, והיש בא מהאין, ואף שכל לא יכול לתפוס את זה.

לפי חכמת הקבלה היש קדם, ומחמת הצמצום, האין בא מהיש. ובתוך האין הזה שבא מהיש, אז בא הקו כדי לבנות יש באין את העולמות.

15 ב' של דניאל

ולכן המדרגה ההיא של התחלת הקו שיורד וכשיורד מצטמצם, הוא קשור עוד - אע"פ שיש אין סוף מסכים וצמצומים עד האור אין סוף שהוא רק הארה של עצמותו של אין סוף. אין לנו שום תפיסה במה מדובר, רק השכל מכריח אותנו להבין שזה ככה. מכיוון שיש תוצאה, מכיוון שיש עולם יש גאולה (עלול של היללה??). התחלת האמונה זה לתפוס את העולם כ 'עלול של עילה'. ולכן, כשאני תופס את העולם אני תופס בבת אחת שיש בורא של העולם. מי הוא? אי אפשר. אני מנסה להסביר למה אי אפשר לתפוס את זה. מכיוון שלפי ההגדרה של הבריאה זה ההפך של הבורא. אז אין ביכולת הבריאה לתפוס מה זה מהות של הבורא, כי הבריאה אינה סובלת את ההפך שלה. כשהאור בא בתוקפו הוא מחריב את הכלי. ולכן, אין בכוח הכלי לתפוס את האור, אלא רק דרך הארה רחוקה מאוד, מאוד, וזה נותן לנו איזה מן רמז שיש משהו, שיש מישהו.

[]

רק דרך מדרגות, מדרגות. אבל כל אחד והמדרגה שהשיג. בהתחלת, התהליך, יש שבירת הכלים, זה נרמז. מה שנשאר זה רק רשימו של העניין, ולא העניין עצמו, לכן זה סוד העליה של הנשמה, כל עוד שהנשמה מתעלה ממדרגה למדרגה היא תופסת קצת יותר, קצת יותר, אבל הסוד של חכמת התורה זה דרך אותן מלים, אותם פסוקים, אותן תיבות, אותן אותיות, כל אחד נמצא במדרגה אחרת. כשהפסוק אומר: 'אור', מי שתיקן רק עשיה דעשיה, אז הוא שומע, תופס, אור דעשיה דעשיה. אבל מי שכבר נמצא בבחינת חכמה דבינה, אז הוא תופס את האור בבחינת חכמה דבינה. זו אותה מילה כשמדברים, אני אומר: 'אור', הוא שומע 'אור', אבל מה אני אומר, מה הוא שומע? מי שמדבר, מדבר במדרגה שלו, מי ששומע שומע במדרגה שלו. אין שום יחס בין אור דעשיה ואור דיצירה, כל שכן אור דבריאה ואור דחכמה. מה שנקרא אור דעשיה זה חושך גבי אור דיצירה, חושך ממש. כל אחד לפי המדרגה של התיקון שלו. אבל הסוד של התורה זה אותה תורה לכולם. יש מדרש שמסביר כי דווקא בהר סיני, כל העם היו כולם בא במדרגה שלו.

בפסגה של ההר, היה משה רבנו, קצת למטה אהרן הכהן, עד אחרון, אחרון. זה אותו קול וכל אחד שמע במצב שלו, הרבה קולות, אבל כל אחד, כל אחד. כל אחד בכ"ף קול אחד בקו"ף. למשל, אם אתם לומדים מה קורה בעולמות העליונים, אפילו דרך הרמב"ם, יש כת של מלאכים הכי גבוהים ואין להם שום תפיסה במה מדובר, והם נמצאים בשיא של המעלות. אז מסתבר, כפי שאתה אמרת, מה שאנחנו משיגים, כל אחד במדרגה שלו, זהו זה.

אולי בצורה אחרת, כל מדרגה נקראת האלקות של המדרגה התחתונה: למשל ספירת הוד היא האלקים של ספירת יסוד. ספירת יסוד היא האלקים של ספירת מלכות. ולכן, מי שבתיקון שלו, הגיע למשל עד התיקון של הספירה של ההוד של העולמות, כל מה שנמצא למעלה מזה זה אלקות בשבילו. אבל למי שנמצא כבר יותר למעלה, זה עולמות, זה לא אלקות. זה מסביר למה חכמי הקבלה נתנו ככלל שיש נושאים שלמדים רק לתלמיד אחד כי תלמיד מסוים נמצא במדרגה מסוימת, תלמיד אחר במדרגה אחרת. מה שזה כבר אלקות בשבילו זה עוד עולמות בשבילו, ולכן אי אפשר ללמוד יחד. במושגים אחרים, מה שעוד אור מקיף למישהו, זה כבר אור פנימי למישהו אחר, וזה אותו נושא.

[.אז המושג של אלוהות הוא יחסי]

לכן אני התחלתי עם שערי אורה, כי יש מדרגה שהיא אלקות גמורה: זה עולם אצילות. ונלמד אח"כ שעולם אלקות זה עד עולם העשיה, כולל עולם עשיה דשם הויה, אח"כ זה עולם הפרוד. וגם בעולם הפרוד יש נשמה אלקית שמחיה את... אבל השם אלקי ישראל זה: השם המפורש שהוא אצילות של העולמות. [7]וכל השאר זה כבר התחלה של הסכנה של עבודה זרה, יש כוח אלקי, אבל, אם מבדילים מהמקור שהוא השם האחד זה כבר אליל, זה כבר עבודה זרה. זה מסביר את הקיום של עבודה זרה.

[מאלקות לעולמות]

ההפך: מעולמות לאלקות. למשל, בעולם האצילות, אם אנחנו מדברים באור וכלי בעולם האצילות, צריך לדעת כי בעולם האצילות גם הכלי הוא אור; אבל זה רק יחסי לאור שלו שהכלי נקרא כלי אבל הוא אור גמור. זה סוד פנים ואחור. יש לנו דוגמא, זה משה רבנו, "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלהים", [8]שהוא הגיע לנצח והוד של חכמה.

[מה המשמעות של 'מחציו ולמעלה' אלקות?]

צריך להבחין, לפי הנגלה או לפי הנסתר?כי יש מקום לטעות, אבל יש הסבר עמוק של המהר"ל על זה, זה ב 'תפארת ישראל' או ב 'גבורות ה' ', יש לו פרק על זה. המדרש אומר: "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלהים", זה על המקרא "איש האלהים", [9]משה נקרא "איש האלהים", חציו למעלה אלקים, חציו למטה אדם. וזה מדרש מסתורי, זה דומה, זה קשה מאוד, לפי הפשט. אפשר, אפילו לפי הפשט של המדרש לקרא את זה באופן פשוט: חציו ולמעלה אלקים, חציו ולמטה אדם. הוא בין האלקות והעולמות. חציו של משה רבנו ומעלה אלקים, חציו ולמטה אדם. לפי הפשט זה: חציו למעלה.. זה מוציא כל הקושי. לפי הכוזרי זה פשט, כי יש דומם, צומח, חי, חי המדבר, נביא. אז נביא הוא בין חי המדבר שהוא אדם והא"ל. ומשה רבנו הגיע למדרגה של נביא, הוא רבן של כל הנביאים. חציו של משה ולמעלה אלקים חציו ולמטה אדם, זה חוזר על הפשט. באיזושהי בחינה יש לו חצי קשור לאלקות וחצי קשור לאדם. אע"פ שאין מקדשין לחצאין אבל זה עניין אחר, זה עניין של הלכה. [10]

זה מה שרציתי לדייק על הקוצו של יו"ד. הקוצו של יו"ד הזה זה הקשר בין הקו שיורד בעולמות -כדי להחיות אותן - ואור אינסוף. מכיוון שהוא הקשר עם אור אינסוף שמסובב את כל העולמות, אז הוא כבר קשור באותו אור שאין לנו שום תפיסה. ולכן, קוצו של יו"ד שרומז לכתר נקרא: 'אין'; והוא מסביר מיד למה נקרא: 'אין', מבחינת: 'אין גבול'. אע"פ שלמטה יש מידה, הוא פונה לעניין של גבול, אבל בשרשו הוא קשור לאין גבול אז נקרא אין גבול.

[.מה ההבדל בין אין גבול לאין סוף]

אין גבול זה למטה מאין סוף. אין סוף זה למעלה מאין גבול, אע"פ שלפי הפשט זה דומה, כאילו זה חופף, אבל זה לא אותו דבר. כדי להבין לפי המושגים שלנו, של השכל האנושי: מה זה 'אין סוף'? אי אפשר להבין באופן ישיר, ולכן הצורה של המלה היא שלילית: אין סוף. כי אנחנו תופסים רק מה זה: סוף, ואנחנו מאמינים שיש מעלה שהיא: אין סוף. 'סוף', אנחנו מבינים, 'אין סוף', אנחנו לא מבינים. אבל יש מלה שמפרשת מה זה, זה המלה: 'ראשית'. ראשית זה מציאות שהיא כולה ראשית אין לה סוף, כל כולה היא ראשית, אז אין לה סוף. אם תופסים את המלה ראשית, זה הפשט של הפסוק, במהות שנקראת ראשית ברא את העולם, אז ראשית זה אין סוף, כי בראשית שהוא כולו ראשית אין סוף. ממדרגה למדרגה אפשר לתפוס מה זה סוף. אין סוף א"א לתפוס. זה רק נרמז שזה ההפך מהסוף. אבל אם תופסים את המלה 'ראשית' - אני חוזר על ההגדרה, זו הגדרה פשוטה אבל עמוקה מאוד, הייתי אומר עמוקה ואין סוף - שמהות שכל כולה היא ראשית, זה כוח החידוש המתמיד, שוב, זה סוד הרש"י על אותה מלה. במהות שנקראת ראשית נברא העולם, [11]והוא נותן שתי דוגמאות: תורה וישראל. [12]

תורה - אין חקר, אין גבול, אין סוף, זה כולו ראשית, זה כולו חידוש, זה מהות שכזו שהיא כולה ראשית.

וישראל זה: "נצח ישראל לא ישקר", [13]זה כולו ראשית, אין סוף. זה קשור לסוד שיעקב אבינו לא ראה את הקץ, מכיוון שבמהות שכולו ראשית אין קץ, אז הוא לא ראה את הקץ ופחד. 'אין גבול ' זה מושג למטה מאין סוף. יש פסוק בדברים: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", [14]אצל העמים יש גבולות, אתם רואים שבישראל אין גבולות? אין עניין הזה שנקרא 'גבול', זו לא בדיחה.

[.]

דווקא מחמת המהות של ישראל אי אפשר... המושג של גבולות שייך לעמים, לא לישראל "כי לי כל הארץ", [15]כתוב. זה הפשט: כל הארץ. ארץ ישראל זה מרכז הארץ, אבל "כי לי כל הארץ". התפיסה של גבולות זה בא מהעמים. יש כמספר בני ישראל, אבל המספר של בני ישראל "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר", [16]אין גבול למספר... יש איזה ממד של אין סוף במהות של ישראל, כמו שיש ממד של אין סוף במהות של התורה זה מה שאמר רש"י זו מחלוקת בין המפרשים: למה בחר במדרש בין כל הדברים שנקראים ראשית במקרא, הוא בחר רק: תורה וישראל? תרומה נקראת ראשית, הרבה דברים נקראים ראשית, למה רש"י בחר דווקא בתורה וישראל? זה לפי המדרש, במדרש רבה, הדברים שקדמו לעולם, כמה מהם נבראו לפני בריאת העולם, כמה מהם עלו במחשבה להיבראות וביניהם תורה וישראל יש להם ממד של אין סוף. צריך להבין את זה: מי שלמד קצת תורה יודע שאין גבול ללימוד התורה. זה לא כמו אצל חכמות הגויים, שיש איזו חכמה סגורה, עם גבולות, ואח"כ מפרשים של מפרשים של מפרשים, מה מוסיפים? שום דבר. הכוח של החידוש בתורה זה בא ממהות התורה שאין חקר, ו..שוב ישראל. יש איזה ממד של נצחיות, ואז, הוא נקרא ראשית. על זה רומז רש"י " בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית".

[.]

זה מדרש. זה במדרש רבה בהתחלה, יש ששה דברים שקדמו לבריאת העולם וביניהם תורה וישראל ושמו של משיח, בית המקדש, וכן הלאה, ומוסיפים גם: התשובה שנבראת... העניין הוא: למה רש"י בחר דווקא בתורה וישראל? זה הנושא. כי בבחינת ההסבר שאנחנו לומדים, מה זה: אין סוף? 'אין סוף', שוב, זה ביטוי שלילי, מכיוון שאין לנו תפיסה במה מדובר. אבל יש ביטוי חיובי זה: ראשית. אם תופסים את המשמעות של ראשית, אז תופסים את המשמעות של הביטוי 'אין סוף' אצל המקובלים. זו מהות שהיא כולה ראשית.

[יש אפשרות לתפוס את הביטוי ראשית?]

כן. 'ראשית', זה גילוי, במציאות שלנו, הראשית זה הגילוי של האין סוף. איך הממד של אין סוף מתגלה בעולמות שלנו, אם הוא לא מתגלה בבחינת ראשית? כי ההפך של הראשית זה לא הסוף, אלא זה השארית שהוא שוב ראשית ממשהו. וזה אותן האותיות: ראשית ושארית. ולכן זה מתחיל בבראשית, וזה מסתיים בלי סוף, והבשורה זה "והיה... שארית ישראל". [17]'שארית ישראל' זה כבר ראשית.

[השארית זה המילוי?]

לא. אם אנחנו מסתכלים במשמעות של הביטויים, מה הוא ההפך של ראשית? לפי השכל האנושי, ההפך של ראשית זה: הסוף. זה מתחיל באיזשהו ראשית, ומסתיים באיזשהו סוף. אבל בעברית של התורה, בלשון הקודש, ההפך של הראשית זה לא הסוף זה השארית. אבל השארית הוא בעצמו צמצום של הראשית ששוב מתפשט כראשית, לכן, יש ממד של נצחיות בעניין. אם נשאר רק יהודי אחד זה כבר הראשית של עולם שלם. אנחנו לומדים זה מאברהם אבינו. שארית ישראל. מה יכול להיות? אחד? זה כבר התחלה של עם שלם. תלוי אם יש בת זוגו לו, אבל יש. את הכוח הזה של החידוש, שהוא הראשית המתמיד, אין בגויים. למשל, המקביל בסטרא אחרא של ישראל זה עמלק, מה אומר הפסוק? "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אבד", [18]זה לא ראשית כמו ישראל, הפסוק מדייק מיד: "ראשית גויים עמלק (אבל) ואחריתו עדי אבד". אצל ישראל, זה ראשית שהוא ממש ראשית, ראשית שמביא לשארית; לא שכפי שאומר פרק ראשון של תהלים: "ודרך רשעים תאבד" - האבדון, זה עמלק. אע"פ שהוא ראשית גויים יש לו סוף, מכיוון שלגויים יש סוף, יש גבול בגויים. תזכרו את הפסוק: "יצב גבלת עמים למספר בני ישראל". מגלים אח"כ במהר"ל, הוא לימד הרבה על זה, שיש מספרים שהם -בבחינת מספר- הם אינסופיים, מספרים שרומזים לאין סוף. למשל מספר: עשרה, מספר: שתים עשרה, שלוש עשרה, לאמיתו של דבר אולי כל המספרים באיזושהי בחינה, רומזים לאין סוף, אע"פ שזה מספר, זה רומז לקדושה של האין סוף.

"קוצו של יו"ד הפונה למעלה רומז אל האור הגדול הקדמון עומק ההויה הקדמונית בעצם אמתתו ונקרא אהיה, שהוא נקרא אין גבול. ונקרא אין לפי רוב התעלומות מכל הנמצאים עליונים ותחתונים, שאין מי שיוכל להבין בו דבר,

[ולכן נקרא 'אין', באופן שלילי]

ואם שאל השואל עליו: מה הוא? תשובתו הוא, אין, כלומר, אין מי שיוכל להבין בו דבר". זה מוכרח לפי השכל, כי ההגדרה של הבריאה זה להיות ההפך של הבורא. ממלה: 'אין', אין שום אפשרות בבריאה לתפוס את המהות של הבורא. לכן, הבורא ממילא נקרא: 'אין' כלפי הבריאה. אם הבריאה היא בבחינת: 'יש', אז היש של הבורא הוא בבחינת: 'אין' כלפי הבריאה. אז זה לא ה-'אין' של הפילוסופי, ה-'העדר'. ה-'אין' הזה של העדר זה התוצאה של הצמצום. מה שקדם לכל זה ה-'יש'.

כדי לבנות מקום לעולמות, אז האור הקדמון הסתלק בנקודה אחת - זה סוד הצמצום- ואז מתגלה חלל ריק, לא כל כך ריק, אבל ריק לגמרי, לא כל כך, אבל מ"מ ריק.

באותו חלל האור חוזר, האור חוזר בצמצום שני עצום של הקו הזה, והרמז של הקשר בין הקו והאור אינסוף שבא ממנו זה המדרגה שנקראת: כתר, שנקראת אהיה, ונקראת 'אין גבול' מחמת שהיא קשורה לאור אינסוף. זה הפשט שלו. אח"כ הוא מגיע לפסוק מפורש שמסביר את זה.

"ועל זה נאמר: מקצה השמים ועד קצהו אתה דורש, אבל אינך דורש מה למעלה מה למטה", פה, זה ברייתא, זה משנה, זה הסגנון של הברייתא אסור לדרוש מה למעלה מן הקצה, [19]הקצה זה קוצו של יו"ד. מה למעלה? אסור, מכיוון שזה בלתי אפשרי. אני זוכר כל פעם, היינו לומדים הלכות ממרים עם הרב ז"ל, היינו צריכים להסביר מה זה: אסור ללמד תורה לאומות העולם, תורה שבעל פה. אחד מן התלמידים שאל: מה זה אסור? התשובה שלו היתה: זה בלתי אפשרי, אז זה אסור, מכיוון שזה בלתי אפשרי זה אסור. הברייתא פה אומרת: אתה לא דורש מה למעלה, מכיוון שזה בלתי אפשרי אז זה אסור.

[.]

מכיוון שזה לא טבעי, זה רק אשליה, זה אסור, כי זה מביא פגם, כי זה מביא תקלה, קלקול. מי שאין בכוחו לתפוס מה למעלה, והוא מתקשה לשאול: מה למעלה, מה למעלה? סוף, סוף, זו סכנה בשבילו, סוף, סוף, הוא נופל להיות חולה נפש אז לכן זה אסור:   "ונשמרתפ לנפשותיכם" [20]

[הרמב"ם במורה, תארים שלילים, לאן הוא מתכוון?]

אני זוכר שלמדנו את זה פעם. הוא מתכוון ל-'אין סוף', כי כל העניין של השיטה שלו להגדיר תארים שליליים זה מקביל למה שאומרים המקובלים: 'אין סוף', בבחינת שלילית. כי מכיוון שהתארים הם סותרים זה את זה, אם אתה נותן הגדרה חיובית, אז אתה שם סתירה מוחלטת; ולכן, השיטה של הרמב"ם, היא להגדיר את התארים באופן שלילי כדי להוציא את הסתירה והוא רומז ל-'אין סוף', כי ב-אין סוף ההפכים מתאחדים. אבל בעולם הגילוי, ההפכים הם הפכים, הם בסתירה. למשל, דוגמא פשוטה: מדת החסד ומדת הדין. ההגדרה של מדת החסד סותרת את ההגדרה של מדת הדין - אני עכשיו בשיטה של הרמב"ם – אז אם אתה אומר שאתה תופס באופן חיובי את ההגדרה של מדת החסד, ואתה תופס באופן חיובי את ההגדרה של מדת הדין, אז אתה תופס סתירה, איך אתה יכול לומר השם אחד? ולכן, הרמב"ם בחר בבחינה פדגוגית שלו, להגדיר באופן שלילי. דהיינו: מה זה גדול - גדולה זה חסד - מה זה גדול? זה אינו קטן. מה זה גיבור? זה לא חלש. בין לא קטן ולא חלש, אין סתירה; אבל בין גדול וגיבור יש סתירה. תפסתם את זה? הרבה, הרבה מפרשים באוניברסיטה לא תופסים את זה. הכוונה של הרמב"ם זה דווקא: 'אין סוף', לכן הוא מסביר את התארים בבחינת שלילית. כי דווקא אנחנו מוצאים אצל המקובלים כי ב-'אין סוף' יש איחוד של ההפכים, אבל זה למעלה מהשכל. כשאנחנו אומרים ההגדרה: "שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד", זו העדות שאע"פ שהתארים סותרים זה לזה י"י הוא אחד. אבל זה למעלה מן השכל, זה דבר שבאמונה, אז זה הנושא של רמב"ם. זה מובן? אם הפסוק היה אומר: י"י אלהינו הוא יחיד, אין שום קושי. אבל הוא יחיד הוא רק הסטרא של הטוב;אבל 'י"י אחד' זה האחדות של ההפכים. איך אני יכול לומר שהוא בעל החסדים והוא בעל הגבורות? זה תרתי דסתרי. לכן, בא הרמב"ם, ובאופן - ממש חכמה יתרה - אז הוא פרט את זה אצל הפילוסופים בהגדרה של התארים שליליים; אבל זה לא אומר שהתארים אינם חיוביים: ההגדרה שלהם שלילית, אבל התארים הם חיוביים. זה למעלה מן השכל עד שמגיע למדרגה של חכמה שאפשר לתפוס את איחוד ההפכים. למשל, כשאנחנו קוראים פסוק: "גבר עלינו חסדו", [21]הפסוק הזה מגלה את האיחוד של ההפכים. חסד וגבורה זה הפכים, אז איך החסד גבר? כשנלמד קצת יותר, נראה שצמצום זה גבורה, התפשטות זה חסד, זה רחמים. אצילות זה רחמים, צמצום זה גבורה. אז איך אומר שהחסד התגבר? זה ההפך! החסד הוא נהפך להפך של חסד? לכן צריך להגיע לאותה מדרגה של איחוד של ההפכים כדי להבין את פשט הפסוק: "גבר עלינו חסדו", כדי להבין שגבורה בבחינת גבורה היא חסד, באיזו בחינה? "גבר עלינו חסדו", החסד נעשה גבורה, אבל זה החסד שנעשה גבורה: י"י אחד. לכאורה תופסים את זה כגבורה; אבל במהות של אותה גבורה זה חסד, זה למעלה מן השכל. אז כל עוד שאתה מגדיר גבורה כגבורה, ההגדרה חיובית, חסד כחסד הגדרה חיובית, אתה לא יוצא מהסתירה. לכן הרמב"ם פירש את זה, ואומר כי הגדרה של התארים לפי שכלנו זה הגדרה שלילית; ולכך הוא מוציא את הקושי של הסתירה ההיא, איך? באותה צורה שהמקובלים אומרים 'אין סוף'. זה מובן קצת?

[אנחנו מתפללים לפי כוונות של יהודה הלוי, לא לפי הרמב"ם]

לפי חכמת רבי יהודה הלוי, לא לפי חכמת הרמב"ם. דהיינו: כשאנחנו מתפללים, אנחנו אומרים: "האל הגדול, הגבור והנורא", והכוונה, המשמעות שאנחנו שמים במלים האלו זו משמעות חיובית, לפי הכוזרי, לא לפי התארים השליליים. אבל כשאנחנו לומדים, כשאנחנו חושבים, בבחינת החיים השכליים שלנו, אז אנחנו תופסים שזה סותר. כשאנחנו נמצאים "דע לפני מי אתה עומד", [22]לפני השם אחד, אין שום חשיבות לאותה סתירה. אני לא מבין, אבל אני יודע באמונה שהוא: "האל הגדול הגבור והנורא", [23]ואני מתפלל לפניו. אבל בלימוד, בלימוד השכלי אני מגלה את הסתירה. הרמב"ם בא לעזור לנו בלימוד, הכוזרי בא לעזור לנו בכוונות התפלה. ברור שכדי להיות מאמין צריך להאמין. כי לפי השכל הכול זה סתירה. למשל, לפי השכל הפשוט, בלי הארה של חכמת התורה שהיא בעיקר הנבואה, בלי מה שהנביאים באו להסביר לנו, שלמרות כל מה שאנחנו תופסים בשכל, כל הסתירות שיש בעולם, יש השגחה של האל האחד וזה למעלה מן השכל. למשל:מיד כשמתחילים "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" תופסים סתירה בין ההגדרה של אלקים הבורא והשמים וארץ והנבראים. כי העולם הנברא הוא עולם של גבול, של יחסים מקולקל כלפי האמיתות של הבורא שהיא המציאות המוחלטת. אז איך לתפוס את הסתירה: השלמות של הבורא והאי שלמות של הבריאה? איך לקרא את זה "בראשית ברא אלהים" -השלם לגמרי- את העולם האי שלם לגמרי? זה סתירה. אם היה איזה מין פסוק כי בראשית ברא אלקים לא את השמים ואת הארץ אלא את העולם השלם, אז זה מתאים: א"ל שלם בורא עולם שלם. לפי השכל זה מתאים. אבל זה רק לפי האמונה שצריך לסבול את זה, שהאל השלם ברא עולם של טוב ורע. רק אנחנו מאמינים שזה ככה מכיוון שהתורה אמרה. לכן אמרתי כדי להיות מאמין צריך להיות מאמין; כי לפי השכל, אי אפשר לסבול אפילו מפסוק הראשון. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (תוצאה:) והארץ היתה תהו ובהו". לפי השכל זה בלתי מובן. תפסתם את הקושי? מי שאומר שהוא תופס את המקרא, את התורה, את החכמה של התורה לפי השכל הוא משקר, או השכל שלו אינו בריא.

[.]

מכיוון שהוא מתבייש להאמין אז הוא אומר שזה שכלי, תגיד את האמת: אתה מאמין.

דף 88

"ועל זה נאמר: מקצה השמים ועד קצהו אתה דורש אבל אינך דורש מה למעלה מה למטה?

[זה אסור מכיוון שזה בלתי אפשרי.]

וזהו סוד קוצו של יו"ד, הקוץ העליון שהוא רומז לכתר עליון הנקרא אין, הנשלל מכל ההשגות, אין מי שיוכל לדעת בו דבר זולתי אמונת מציאותו.

[זה מה שאמרנו: אנחנו יודעים באמונה שהוא נמצא, לא יותר.]

ומציאותו איננו מושג לזולתו, ולפיכך נקרא אהיה בלשון מציאות

[בבחינה של העתיד של האיהי]

ואותה המציאות הוא לבדו יודע אותה. ולפיכך אמר לשון אהיה עם אל"ף, כמו אקום אדע אבין אעשה אבוא שהוא הדבר העומד בעצם אמיתתו. ולפיכך הוא אומר אהיה כלומר אני לבדי הוא היודע מציאותי וזהו קוצו של יו"ד של שם". יש מדרש שמסביר את זה על: "אהיה אשר אהיה", [24]אני מתגלה לפי מדותי: כשאני מתגלה כבעל החסדים: אהיה בבחינת חסד; כשאני מתגלה כבעל הגבורות: אהיה בבחינת גבורה. אהיה זה יתגלה לפי מדותי. אני אהיה. פה הוא מדייק רק אני יודע מי אני. אבל אתה יכול לדעת רק בבחינת המידות כשאתגלה: זה הלשון של העתיד.

"ומה שהוא נרמז בקוצו של יו"ד אין לו אות מסוימת בפני עצמו, לפי שאין מי שיוכל לשער אותו ולא לדמותו ולא לציירו אפילו בצורת הוראת אות ידועה. ולפי שנקרא אהיה בעומק ראשית ההויה, והוא הרחמים הגדולים" זה החידוש שאנחנו צריכים להבין: את המידה ההיא של אהיה, לשון עתיד, זה רחמים גדולים. כל הבשורות באל"ף של אהיה, כל מי, כל מה, שנשאר בבחינת עתיד זה רק טוב, לעתיד. כל הבשורות הן בבחינת עתיד, לכן זה נרמז ברחמים גדולים.

[.כתר?]

כן. בעצמה היא רחמים גדולים, אבל זה אני תופס דרך האמונה לא דרך השכל. אני יודע מה זה רחמים גמורים רק כשזה מתגלה ברחמים פשוטים.

[רחמים פשוטים]

זה למטה-למטה. רחמים פשוטים אני תופס, רחמים גדולים אני לא תופס, אבל אני יודע, בבחינת אמונה, שהשורש, המקור, של רחמים הפשוטים זה רחמים הגדולים. באותה מדרגה, רצון השם זה כולו רחמים, זה חסד גמור, זה נקרא גם כן: חסד עליון, וכתר עליון. רק למטה, ויש סיבה לזה, זה מתגשם מבחינת הדינים.

"הכופה כל בעלי דינין קשים ולכן נקרא א"ל עליון", כי א"ל זה לשון כוח. יש ברחמים גמורים כוח לכפות את כל הדינים שיש למטה.

"ולפי שנקרא אהיה בעומק ראשית ההויה, והוא הרחמים הגדולים הכופה כל בעלי דינין קשים, נקרא א"ל ועליו נאמר: ואל מי תדמיון א"ל (ישעיהו מ, יט). כלומר, אפילו בצורת האותיות המורות על עצם ההויה, אין לו דמיון אות ידועה להורות עליו זולתי מצד אות הבינה

[שנקראת 'מי']

שהיא מורה ומעידה עליו. וזהו 'ואל מ"י תדמיון א"ל', בכוח הבינה הנקראת מ"י, יכולין אנו לדמות מציאותו, לא דבר אחר(ת). ודע כי זהו סוד קוצו של יו"ד של שם המיוחד שהוא רומז למציאות עליון מאין גבול ושיעור. ומסוד קוצו של י' יצאה אות י' שהיא נקראת חכמ"ה, רצו"ן באין גבול, וזהו סוד והחכמה מאין תמצא". האין של הפסוק רומז לכתר.

[שם אהיה נזכר אבל יותר חמור להזכיר שם הויה]

מכיוון שהשם המורה על אדנות הבורא על עולם שלנו, זה שם הויה. כדי ששם הוי"ה יכול לפשט, צריך להתחיל בשם אהיה שהוא למעלה מעולמנו. זה שם נזכר, זה נזכר עד שם הוי"ה; אבל השם של אדנות של הבורא על העולם שלנו זה שם: הויה.  

[איך אפשר להזכיר שם הויה מאשר שם אהיה]

כפי שאמר בהתחלה, שם הוי"ה מגלה את גוף האילן, כל האילן, הוא מתגלה, ומתבטא במלה: תפארת, אז, הוא מגלה את כל גוף האילן, והמעלה הכי עליונה, הכי מתגלה זה שם אהיה, לכן אין קושי.   נלמד את התפשטות ה-יו"ד, יו"ד: חכמה קדמה למשל בבר יוחי.     סוף השיעור.

 

[1] [י.ג: שנה חדשה, אחרי הפסקה ארוכה ולכן קודם כל הקדמה ואח"כ: שם אהיה / קוצו של יוד, בין ה"אין גבול" ל"אין סוף". רק באמצע עמ' 8 מתחיל ללמד את הספר, עד אז הקדמה שלא בהכרח קשורה לשלב זה בלימוד אלא לזה שעשו הפסקה ארוכה וגם הרחבה של רקע בקבלה ובמושגים קבליים. קלטת 16 של יהודה, קלטת 15 של דניאל, דף 87]

[2] תהלים פרק צ

(י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעפה.

[3] קהלת פרק יב

(יב) ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר.

[4] דברים פרק לג

(ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב.

[5] בראשית פרק א

והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים.

[6] רש"י בראשית פרק א פסוק א

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית ברוא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקב"ה בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'.

[7] רש"י מסכת ברכות דף נד עמוד א

כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים עד העולם - במסכת תענית (פ"ב דף ט"ז ב') אמרינן: אין עונין אמן במקדש, המברך אומר בסוף כל ברכה ברוך אתה ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך חונן הדעת, וכן בכולם, והעונין אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וילפינן לה מקרא דתפלת עזרא וסיעתו, ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא ברוך ה' אלהי ישראל עד מן העולם.

משקלקלו הצדוקים - ואמרו אין עולם אלא זה.

התקינו - עזרא וסיעתו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם, לומר ששני עולמות יש, להוציא מלב הצדוקים הכופרים בתחיית המתים.

רש"י מסכת ברכות דף סג עמוד א

ויברכו שם כבודך - ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עונים, והמברך אומר: ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העולם הזה לפני העולם הבא כלום, אלא כפרוזדור לפני הטרקלין, כלומר: הנהיגו ברכותיו בעולם הזה כדי להיות רגילים לעולם הבא שכולו ארוך.

תהלה אחת - שיענו פעם אחת: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

על כל הברכות - בסוף ברכה אחרונה.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה-נוסח ההגדה

מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום ב"ה לעבודתו, שנאמר +יהושע כ"ד+ ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

[8] דברים רבה פרשה יא ד"ה ד דבר אחר

דבר אחר וזאת הברכה אמר רבי שמואל בר נחמן כיון שבא משה לברך את ישראל באה התורה והקב"ה לברך את ישראל וזאת הברכה זו התורה שנאמר בה (דברים ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אשר ברך משה זה משה, איש האלהים זה הקב"ה שנאמר (שמות טו) ה' איש מלחמה וכל כך למה לקיים מה שנאמר (קהלת ד) והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ד"א וזאת הברכה א"ר תנחומא אם אלהים למה איש ואם איש למה אלהים אלא בשעה שהיה הושלך ליאור של מצרים איש ובשעה שנהפך לדם האלהים, ד"א בשעה שברח מלפני פרעה איש ובשעה ששיקעו אלהים, ד"א בשעה שעלה לרקיע איש ומהו איש לפני המלאכים שכולן אש ובשעה שירד מן הרקיע אלהים מנין שכתוב (שמות לד) וייראו מגשת אליו, ד"א בשעה שעלה לרקיע אלהים כשם שאין המלאכים אוכלין ושותין אף הוא לא אוכל ולא שותה מנין שנאמר (שם /שמות/ לד) ויהי שם עם ה' וגו', ד"א מהו איש האלהים א"ר אבין מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלהים.

[9] עזרא פרק ג

(ב) ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו ויבנו את מזבח אלהי ישראל להעלות עליו עלות ככתוב בתורת משה איש האלהים.          

[10] רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ח הלכה יא

עשה חציין למעלה וחציין למטה, אין הכשר אלא הסתום בלבד שעשה חציו למעלה וחציו למטה, והוא מתחלק בין הבעלים ועולה לשניהן, שהרי הכהן אינו יודע לאי זה מהן פירש, ולאי זה מהן היה הסתום, ושני הצבורין המפורשין פסולין, שהרי לא ידע אי זה עשה למעלה ואי זה עשה למטה ושמא העולה נעשית למטה והחטאת למעלה.

[11] רמב"ן בראשית פרק א פסוק א

בראשית ברא אלהים - כתב רש"י, אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח כב) ה' קנני ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיה ב ג) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית, ובכלם להם מדרשים, וקטני אמנה יספרו להם לרובם. אמרו (ב"ר א ד) בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה בזכות מעשרות ובזכות בכורים. בראשית ברא אלהים, אין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו כ) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח ד) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך. ועוד אמרו (ב"ר א ד) בזכות משה, שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו.

[12] רש"י בראשית פרק א פסוק א

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית ברוא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקב"ה בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'. ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכול ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום.

[13] שמואל א פרק טו

(כט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם.

[14] דברים פרק לב

(ח) בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל.

[15] שמות פרק יט

(ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ.

[16] הושע פרק ב

(א) והיה מספר בני ישראל כוחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי.

[17] הבטוי נמצא שבע פעמים בתנ"ך

יחזקאל פרק ט

(ח) ויהי כהכותם ונאשאר אני ואפלה על פני ואזעק ואמר אהה אדני ידוד המשחית אתה את כל שארית ישראל בשפכך את חמתך על ירושלם.

רד"ק זכריה פרק ט פסוק יג

הנה נשארו בארץ אחר גלות השבטים בימי הושע בן אלה מועטים כאשר מצאנו בדברי יאשיהו מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל והם גלו עם שבט יהודה ובנימן לבבל ושבו עמה' בשובם:

ועוררתי בניך ציון על בניך יון - אעורר אותם עליהם ואתן בהם כוח וגבורה וזהו שאמר ושמתיך כוחרב גבור.

[18] במדבר פרק כד

(כ) וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אבדבמדבר פרק כד

(כ) וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אבד.

[19] בראשית רבה פרשה א ד"ה י רבי יונה

רבי יונה בשם ר' לוי אמר למה נברא העולם בב' אלא מה ב' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה, מה לפנים מה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא, בר קפרא אמר (דברים ד) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום שנבראו אתה דורש, ואי אתה דורש לפנים מכאן, (שם /דברים ד'/) ולמקצה השמים ועד קצה השמים אתה דורש וחוקר ואי אתה חוקר לפנים מכאן, דרש רבי יהודה בן פזי במעשה בראשית בהדיה דבר קפרא, למה נברא העולם בב' להודיעך שהן שני עולמים העוה"ז והעוה"ב, ד"א ולמה בב' שהוא לשון ברכה, ולמה לא באל"ף שהוא לשון אר"ירה, ד"א למה לא באל"ף שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסין, לומר היאך העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון אר"ירה, אלא אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד, ד"א למה בב' אלא מה ב' זה יש לו שני עוקצין, אחד מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו, אומרים לב' מי בראך, והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואמר זה שלמעלה בראני, ומה שמו, והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו, א"ר אלעזור בר חנינא בשם ר' אחא עשרים וששה דורות היתה האל"ף קורא תגר לפני כסאו של הקדוש ברוך הוא, אמרה לפניו רבש"ע אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי, אמר לה הקב"ה העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ וגו', למחר אני בא ליתן תורה בסיני ואיני פותח תחלה אלא בך שנ' (שמות כ) אנכי ה' אלהיך, רבי הושעיא אומר למה נקרא שמו אל"ף שהוא מסכים מאלף, שנאמר (תהלים קה) דבר צוה לאלף דור.

[20] ירמיהו פרק יז

(כא) כה אמר ידוד השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם.

[21] תהלים פרק קיז

(ב) כי גבר עלינו חסדו ואמת ידוד לעולם הללו יה.

[22] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כוח עמוד ב

וכשאתם מתפללים - דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא.

[23] נחמיה פרק ט

(לב) ועתה אלהינו האל הגדול הגבור והנורא שומר הברית והחסד אל ימעט לפניך את כל התלאה אשר מצאתנו למלכינו לשרינו ולכהנינו ולנביאנו ולאבתינו ולכל עמך מימי מלכי אשור עד היום הזה.

[24] שמות פרק ג

(יד) ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם.

שמות רבה פרשה ו ד"ה ד וארא אל

אמרתי ליעקב (שם /בראשית/ כוח) הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו', בקש מקום לנטות אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי ולא שאלני מה שמי כשם ששאלת אתה.

 

הוספת תגובה