ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

שעור 20[1]

תאריך: 24.11.89

 

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

 

 

הכל ברור?

[שום דבר]

[צחוק], זה סימן טוב.

דף 89

ספר שערי אורה - השער החמישי - הספירה השישית.

נתחיל בסוד אות השלישית מאותיות השם, דהיינו אות ו'.

"סוד אות שלישית מאותיות השם

[האות]

היא רמז לו' ספירות למטה מן הג' ספירות העליונות והיא אות ו'". אז אני מזכיר רק בקצרה: התחלנו בקוצו של יו"ד: כתר. יו"ד: חכמה ו-ה"א ראשונה זה בינה. ג' העליונות, הנסתרות זה: כתר, חכמה, בינה, י', ה'.

וסוד אות שלישית זה ה-ו' של שם הויה. ה-ו' רומז לשש ספירות של התפארת. מחסד, שנקראת גם כן גדולה, עד יסוד. זה מובן?

"והיא סוד קשר כל הספירות העליונות והתחתונות והיא עולה עד הכתר ויורדת עד המלכות ומתיימת כל הספירות, וכולן מתאחדות בה מהן למעלה ומהן למטה, מהן לימין ומהן לשמאל, והיא הנקראת קו האמצעי". ראינו כבר בקטעים הקודמים, שעיקר התגלות שם הויה בבחינת שם המפורש זה הספירה תפארת ולכן בהקבלה בין השמות והאותיות ראינו שדווקא שם הויה שייך לספירת תפארת. אני חוזר אולי בקצרה על אותה הקבלה כדי שהכול יהיה ברור לכולם: אני חוזר מהתחלה:

יש הקבלות בין העולמות, הספירות, ואותיות שב-יהו"ה.

עולמות: עולם דא"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

הספירות זה: כתר, חכמה, בינה, תפארת, מלכות.

והשמות זה: התחלת של ה-יו"ד, ה-יו"ד, ה-ה"א הראשונה, ו"ו, ה"א אחרונה.

פה, זה המדרגה של א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

וראינו שפה, זה התגלות של ההויה הכוללת, ולכן הספירה תפארת, שכוללת שש ספירות, היא העיקר של ההתגלות. זה מובן ? לוכן הקבלה בין השמות שנכתבים במקרא והספירות, העולמות, ואותיות של השם המפורש: אז אני חוזר עכשיו על מקצת דבריו:

אהיה,

שם של לספירה חכמה: יה.

שם של ספירה בינה, זה: יהו"ה בנקוד אלקים.

ו' זה: יהו"ה בלי אותיות, זו הויה הפשוטה שמתגלית דרך הספירה תפארת.

פה חסד זה: א"ל, א', ל'.

גבורה: אלקים,

התפארת של התפארת זה: יהו"ה,

השם צבאות זה: נצח,

אלקים צבאות זה: הוד,

אל חי, אל שדי, זה: יסוד.

אח"כ השם אדני א', ד', נ', י' זה: מלכות.

במקרא הנקודות של השם יהו"ה של התפארת, הן הנקודות של המלה אדני.

[.]

אפשר לומר זה תלוי במדרגות של התגלות. אני רוצה להסביר את הכוונה פה. כשאנחנו מדברים על השם, שזה נקרא ש', מ'. השם זה התגלות של האין סוף, בהקשר לעולמות. כי אין לנו תפיסה ל-'הוא', אלא רק לשמו. לכן השם בדרך כלל זה ההתגלות של ה 'אין סוף' , שהוא נסתר לגמרי, כשהוא מתגלה בהקשר לעולמות שברא. כל פעם הכוונה 'הוא ושמו', 'הוא' זה המדרגה הכי עליונה, שמו זה התגלות.

פה במישור של השם המפורש 'הוא' זה ספירת כתר,

ו'שמו' זה הגילוי, ההתגלות של הספירה כתר שמתגלה דרך התפארת.     

והספירה מלכות זה ההיכל של ההתגלות. כי היכל זה בגימטריה ששים וחמש, זו אותה גימטריה של אדני. יש פסוק בחבקוק (חבקוק פרק ב', (כ') "ויהו"ה בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ", [2]'הס' זה הגימטריה של היכל ואדנות. יש שתי כוונות שנות: כשהשם הוא הכלי, והמלכות זה האור, או כשהמלכות זה האור והשם הוא הכלי, זה שייך לעניין אחר, שנלמד אח"כ. זה עניין של אור ישר ואור חוזר. מכל מקום פה יש נקודה חשובה, כפי שאמר הרב פה, ה-ו' של השם המפורש זה הקו האמצעי שמאמת את התגלות כל ההויה ומאחד את כל הממדים של אותה התגלות. אבל בכל זאת, תגידו לי אם זה מספיק ברור: כשאנחנו מבטאים את המלה השם, ש', מ', צריך להבין את אותה מלה, את אותה תיבה ש', מ' כפשוטה.

ההתגלות של הוא, המאציל, הבורא, היוצר, העושה, והכוונה בלשון המקובלים זה: ה 'אין סוף ברוך הוא', אז השם זה התגלות.

בשיעור הראשון למדנו כלל וגם בשנה שעברה : הביטוי: "השם אלקי ישראל" זה התגלות של ההויה במדרגה של אצילות, ספירת החכמה. אחר כך צריך להתרגל לכל המדרגות האלו. אבל מכל מקום, פה, אנחנו מגיעים לנקודה חשובה, העיקר של העיקר, זה ה-ו'. אחר כך נלמד כמה דוגמאות וכמה רמזים דרך הספר הזה של המקום שתופסת האות ו' במקרא. זה אחד מהעיקרים של כל המקרא זה האות ו'. תזכרו כבר ש יש איזה רמז ברור בין המספר של האות ושש הקצוות, שש הספירות של תפארת. יש גם בשטח של התגלות העולמות וגם בזמן של התגלות העולמות יש סוד המספר שש בכל פעם, שש שמגיע לשבע. שש, שבע, שישי, שביעי זה תפארת ומלכות, שם ומלכות: זה כל המתכונת של העולם, אם בבחינת הממדים של השטח, אם בבחינת הממדים של הזמן, זה גילוי סוד האות ו'. יש איזה רמז בתקוני הזהר בין כמה רמזים שיש בתיקוני הזוהר על המלה 'בראשית', הרמז כשאנחנו קוראים את המלה 'בראשית': ברוא שית, שית במובן הארמית של שיתא. בבריאה של שש "ברא אלקים את השמים ואת הארץ". בראשית, דהיינו, העיקר של הבריאה, זה המתכוונת של 'שית', 'שיתא' בארמית זה שש בעברית. אם נגיע פעם זה זה סוד שת בן אברהם ( בן אדם ) מה אמרתי? טוב [צחוק] פה יש איזה חידוש...שת בן אדם שהחליף את הבל אחרי שקין הרג אותו.

[.]

גם כן, אבן השתיה למשל זה קשור. טוב.

[הרב שרקי: מדוע יהו"ה אלהי ישראל, לא יהיה הואו?]

זה ה-ו' של השם של אצילות. יש גם כן הגדרה אצל המקובלים על העיקר בבנין המשכן: מה שנקרא ווי העמודים, כל הסוד של הווים האלו. [3]יש ספר של -אם אני זוכר, של בנו של השל"ה- שנקרא: "ווי העמודים".

אם כן רק נתרגל לאט, לאט. הכוונה בתפילה, כי עיקר הכוונות פה זה הכוונות של התפילה, הכוונה בתפילה זו: "ברוך אתה השם אלקי ישראל אלקינו מלך העולם", זה דרך המדרגה שנקראת תפארת ושהיא הרומזת לזכות של יעקב אבינו שנקרא ישראל. למדנו בשיעור הקודם ש

האבות הם עמודי העולם. לפי שאלה אחת שהיתה בצד הזה של השעור. זה אתה? לא לא , הוא לא נמצא פה. אני אזכיר את השאלה: כשהאבות תיקנו דרך מעשיהם את הזכות של הבריות, אז המקובלים אומרים שמתקנים איזה תיקון בספירות העליונות. בהגדרה של אבות: הם, הם מרכבה לשכינה, אז הגילוי, הכי מגולה, אם אפשר לומר, נגלה, של השראת השכינה בעולם, זה דרך יעקב אבינו, ואותו גילוי נקרא קדוש ישראל, אלוקי יעקב וקדוש ישראל. כשיעקב זוכה בשם ישראל אז, יש התגלות של השכינה, שהיא ההתגלות הכי מלאה שהייתה בעולם.

"סוד אות שלישית מאותיות השם", ו'השם' צריך להבין את זה פשוטו כמשמעו ש' מ'. יש איזו מציאות שנקראת 'שם' שהיא מגלה את, נאמר השראת השכינה. את הקשר, את היחס, בין האין סוף ועולמו. ברור שהכוונה בעיקר בתפילה זה 'הוא', דהיינו הרמז ל-'אין סוף', אבל הכוונה של הקריאה בשם, זה השם ש', מ'. יש פסוק בספר דברים (דברים פרק כח, (נח) "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה", [4]זה כתוב שמה בפסוק ש', מ'. בתקופות של ההתגלות, בתקופות של, לא רק הנבואה. אלא בתקופות ממש, פשוטו כמשמעו, של התגלות, למשל דור המדבר, זו תקופה של התגלות בעולם, זה דור מיוחד ולא לחנם שהוא נקרא דור דעה, הייתה התגלות ממשית של, בעולם הזה, מעין עוה"ב. למשל רש"י על הפסוק בשבת 'ויברך ויקדש' (בראשית פרק ב', (ג')   אומר רש"י? זה נתגלה במן, דרך המן. . [5]המשמעות של המושג 'ברכה' והמשמעות של המושג 'קדושה' באותו פסוק: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת" אז זה התגלה דרך המן. זה היה ניסיון מציאותי, כי ביום השישי יש תוספת ברכה וביום השביעי יש קדושה. זו דוגמא אחת של תקופות של התגלות. בזמן של העולם שלנו כל זה נסתר. אנחנו יודעים שזה אמתי אבל בבחינת האמונה אנחנו יודעים את זה. אבל דור המדבר חזה העולם מעין עוה"ב. אפשר לקשור על זה מה שאומר המדרש "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". [6]אותו דור זה דור מיוחד לכן נקרא דור דעה. ולכן השמות, אשר המקרא משתמש בהם, אותם השמות באותה הגדרה בבחינת שם ש', מ', התגלו באותה תקופה. יתכן מאוד, אני לא זוכר אם למדתי את זה באיזה ספר, אם זה בא אלי ככה, מילידי רוחי, יש קשר בין המלה שם ש' מ', השם שמורה על ההתגלות של רצון הבורא והמלה 'שמים'! זה המקום של השמות, שמים. השמות מתגלים מן השמים. זה לא הפשט אפילו של המדרש, אבל זה קשור.

"סוד אות השלישית מאותיות השם היא רמז לו' ספירות למטה מן הג' ספירות העליונות והיא אות ו'. והיא סוד קשר כל הספירות העליונות והתחתונות והיא עולה עד הכתר ויורדת עד המלכות". אפשר להבין מה שהרב אומר ככה: ה-ו' הזה הוא קשור לכל הממדים של השם המפורש, אבל בבחינת קו האמצעי, הראש של אותו ו' עולה עד הכתר; והגב, הגוף נאמר, של אותו ו', יורד עד המלכות.

אחר כך נלמד מה קורה כשהעולמות העליונים הם בתיקונם, אז יש איחוד מגולה של הממדים האלו בספירות העליונות, ואז מתגלה כלי של הספירה שנקראת דעת. זה נראה אחר כך, זה איחוד העולמות, זה גמר התיקון. מכל מקום זה שייך לאותו קו האמצעי.

יש הגדרות שקשורות למה שאומר הרב פה. שמלמעלה-למטה המילוי של ספירה כתר מתגלה דרך ספירת חכמה מצד ימין, ספירת בינה מצד שמאל. במלים אחרות, המילוי שבכתר, התוכן, הבכוח, של אותה התחלה של קוצו של יו"ד שבכתר, מתגלה בבחינת חסד, דרך ה ספירת חכמה, ומהווה התחלה של קו החסד; בבחינת דין דרך ספירת בינה, וזו התחלת קו הדין.

אבל אותו מילוי אחר כך מתגלה דרך תיקון שש הספירות של הקו האמצעי שנקרא ה-ו', וכשהאיחוד, התיקון הוא בתיקונו נאמר, אז אותו מילוי מתגלה בבחינת דעת למעלה מהתפארת, והתפארת זה הגילוי של המילוי של דעת. ואחר כך גמר התיקון זה כשמלכות יכולה להיות הכלי של הגילוי של התפארת באיחוד גמור. אני מודע שזה לא ברור. צריך להתרגל. זה תכנית ל אולי חודש שלם. צריך להתרגל . נראה איך האורות מתגלים, מתפשטים, כל אחד בממד שלו, אור זה זכר או נקבה? זכר, כל אחד בממד שלו; ואחר כך כל ההיסטוריה של העולמות זה להצליח באיחוד מחדש, בזווג מחדש של כל הממדים האלו.

וכשהאיחוד יצליח אז האורות דחכמה דרך בינה ותפארת מתגלות במלכות וזה תיקון של עולם במלכות שדי, כפי שאנחנו אומרים בתפילה. פה, לא צריך לעבור על כל הפרטים האלו, רק להתרגל, ואני אחזור כמה פעמים על זה עד שזה יהיה בבחינה 'ותרגילנו'.

['שם' אצלינו היום מתפקד כשם עצם כללי, פה זה מתפקד כשם פרטי, ספציפי לא כשם כללי]

תשמע, קודם כל צריך להבין שאנחנו משתמשים במלים של המקרא, במלים של התורה כדי לבטא כל מה שאנחנו רוצים לבטא בעולם שלנו מבחינת עולם הבריות. אבל קודם כל צריך להבין את המשמעות של כל אותן התיבות, של כל אותן המלים, בבחינת לשון הקודש. אם הבנתי את השאלה שלך, אתה שואל, כי עכשיו אנחנו משתמשים במלה 'שם' בבחינת הסכמה, בהסכמה, מוסכמות, מוסכם; 'הסכמנו' שלמשל התיבה 'שולחן' מורה על החפץ שנקרא באופן מוסכם, שולחן. אבל בבחינת לשון הקודש, כל שם מורה על עצם הדבר. למשל כשאנחנו מוצאים במקרא, המפרשים מדייקים, כשבן נולד מי נותן לו את השם? לפעמים זה האם שקראה את השם, לפעמים זה האב, לפעמים זה הקב"ה ש "ויקרא לו" אותו שם. אבל מכל מקום כשקוראים איזה נולד, איזה ילד שנולד, קוראים אותו בשם, זה לא עניין של הסכמה, זה גילוי רצון הבורא בשבילו.   למשל, תגידו לי אחר כך אם זה מספיק ברור,   שמות של האבות, שמות של כל הדמויות של המקרא זה לא שם מוסכם, זה לא שמות מוסכמים. אולי בפרשה שאנחנו עוסקים בה, כשאנחנו רואים ששרה אימנו החליטה להפריד, להבדיל בין ישמעאל ויצחק. אז זה מתגלה, הסיבה האמתית, הסיבה העמוקה לפי המדרש, כל שכן לפי הסוד, זה מתגלה דרך השם של הילדים האלו. כי יצחק נקרא יצחק לשון עתיד, וכששרה אימנו ראה את הבן של הגר המצרית מצחק, לשון הווה, החליטה: זה רשע זה צדיק. [7]אנחנו לא מבינים למה, צריך ללמוד. המדרש עוזר לנו להבין מה קרה: מי שצוחק בהווה, זה סימן שהוא רשע. זה מה שצריך להבין. מי שצוחק רק בבחינת לעתיד לבא, הוא בבחינת צדיק. אז אתם רואים שאי אפשר להבין את המסר של התורה, אפילו בספורים האלו, בלי להבין את החשיבות של המשמעות של שם של כל דמות ודמות שבמקרא. וזו רק דוגמא שכל מה שקורה בעולם יש לו שם עצם. למשל המדרש אומר על אותו פסוק: (בראשית פרק כא, (ט') "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק", חכמים גדולים באים ואומרים: אין שחוק זה, אלא גילוי עריות; אין שחוק זה אלא שפיכות דמים; אין שחוק זה אלא ע"ז. מה, בשחוק של ילד קטן, שרה אימנו ראתה לפי החכמים האלו, זה רבי ישמעאל זה רבי עקיבא וזה רבי אלעזר, ואחר כך בא רבי שמעון בר יוחאי להוסיף משהו. חכמים גדולים, עצומים, במדרש, זה לא סתם, אומרים מה ראתה שרה אימנו ואמרה לאברהם מכיוון שהילד הזה מצחק, בלשון הווה, (בראשית פרק כא, (י') "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", [8] מכיוון שבני יצחק הוא בבחינת צחוק, אבל לעתיד לבא. ויש הרבה מקורות בתלמוד על זה, מה ההבדל בין הצחוק בהווה והצחוק לעתיד. יצחק זה שם העצם של נשמה של הנפש של אותו צדיק, היא נקראת יצחק, זה לא שם מוסכם. שכחנו את כל זה, אבל זה מהתחלה: אדם זה אדם, קין זה קין, הבל זה הבל, זה לא שמות מוסכמות זה שם עצם כל פעם. המדרש הזה של רבי אליעזר, רבי ישמעאל, ורבי עקיבא, מכיון שרואים שבנו של אברהם אבינו יורש מהצחוק. מה זה צחוק? זו שמחה. מיד כשהבשורה של הבן מתקיימת אז יש אפשרות להיות בשמחה. איזו שמחה? בנו של אברהם יודע שיש בורא בעולם, יש משמעות בעולם. זה אופן אחד שאפשר להסביר את העניין, אפשר גם באופנים אחרים, אני לוקח שביל אחד מהעניין. ולכן כל בן של אברהם אבינו יש לו, בירושה שלו, יש לו את הסגולה של השמחה, אז הוא צוחק. אבל יש שתי אפשרויות: מי שמסתפק בהווה של העולם, כמות שהוא, עם הטוב ועם הרע והוא צוחק בלשון הווה, זה סימן, זה ברור, שבנפשו יש פגם של רשעות. כי כל עוד שמסתפק במה שהבורא לא מסתפק, כי הזמן של העולם לא נגמר, ולכן התיקון של העולם לא נגמר, וכל עוד שהעולם הוא בבחינת טוב ורע אז אסור למלא צחוק פיו בעוה"ז, זו גמרא מפורשת, (תהלים פרק קכו, (ב') "אז ימלא שחוק פינו", [9]מה זה אז? לעתיד לבא. כל עוד שאנחנו בבחינת עוה"ז, זה סוגיה בברכות לכוונות התפילה, הפסוק של (תהלים פרק ב', יא) "וגילו ברעדה, [10]יש גילה אבל גם רעדה, רק צחוק זה אסור. רק "אז ימלא שחוק פינו". שרה אמנו הבחינה את זה. מה זה להיות רשע? בין אדם למקום זה עבודה זרה, זה מה שאמר מי שאמר: הצחוק הזה זה עבודה זרה" והוא מביא פסוק על זה .בין אדם לחברו זה שפיכות דמים. בין אדם לעצמו זה גילוי עריות. לכן יש מסר ברור לאותו מדרש: מי שנקרא יצחק הוא בבחינת צדיק, מי שנקרא מצחק הוא בבחינת רשע. בא רבי שמעון בר יוחאי ואומר: איך יתכן, חס ושלום בביתו של אותו צדיק דבר כזה? ולכן רבי שמעון בר יוחאי אומר: אין שחוק זה אלא התחרות עם יצחק . ישמעאל היה צוחק על יצחק ואומר: אני נוטל שני מנות: הירושה של הבכורה, שני חלקים. [11]רבי שמעון בר יוחאי מפרש מה הוא רוצה לומר. לא שהוא מתנגד למה שאמרו רבותיו, היו רבותיו לרבי שמעון בר יוחאי: רבי עקיבא. למה אומר ככה? בביתו של אותו צדיק, כשישמעאל היה בביתו של אברהם, בביתו של אותו צדיק, דהיינו אברהם, הצחוק הזה, זה לא צחוק של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלא צחוק אחר שהמדרש מגלה את זה גם כן, מסביר אותו, הצחוק של התחרות. לא אתה בכור, אלא אני נוטל שני חלקים. אתם רואים שאנחנו חיים אותן הבעיות עם ישמעאל. מי שלומד את מה שנקרא הרגישות הדתית של המוסלמים כמוסלמים, אני לא יודע אם אתם מכירים מה זה להיות דתי אצל מוסלמי, אני משוכנע שאתם לא יודעים מה זה להיות דתי אצל גוי, זה בלתי אפשרי ליהודי לתפוס את זה, אבל בבחינת לימוד אפשר להגדיר. אז מוסלמי הוא בנו של אברם, אני מדייק לא של אברהם אלא של אברם. לפני שנוי השם של אברם לאברהם נולד ישמעאל. לכן אותו פסוק אומר: (בראשית פרק כא, (ט') "את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם". אבל כשנולד, אברהם היה בעודו בזהות של אברם, דהיינו לא יצא עוד לגמרי מקליפת ארם. הוא בתהליך, באותו תהליך נולד ישמעאל. ישמעאל, הוא כבר קשור לאמונה של אברהם שהכיר בבורא אבל הוא מסתפק בעולם של הבורא, וזה ממד דתי חשוב: להכיר בבורא, שהעולם שלנו יש לו בורא, זה האיסלאם. אבל העולם שלנו, כמות שהוא, זה סוף. זה הנקודה הסופית של העולם. אין לו תפיסה של עולם מאחר עץ הדעת טוב ורע. הוא, העולם של הבורא ברא וזה העולם, אין אחר עוד, זה העולם של טוב ורע. ולכן הצחוק, של ההנאה של העולם, אין שום רגישות למוסר של התורה, צריך להתגבר על ההנאה ולהגיע לשמחה של המצווה כדי לתקן את הרע שיש בטוב. זה ההבדל בין ישמעאל ויצחק. מצד אחד הוא מאמין אמתי, הוא מאמין שיש בורא, הוא בשמחה, כל מה שהוא מקבל מהנאות העולם הוא מקבל מהבורא, הוא דתי אמתי באותו ממד, אבל מה חסר? חסר ההבדל בין העולם בבחינת עוה"ז טוב ורע והעולם מבחינת (תהלים פרק קכו, (ב') "אז ימלא שחוק פינו" העולם שכולו טוב, העולם של המוסר, של תיקון המוסר. ולכן אין לנו כל כך הבדלים בהגדרה של הדת אצל המוסלמים, בבחינת דת, אבל מוסר, זה עולם אחר לגמרי. אז אתה רואה שזה חותר לעצם של הזהות, זה לא שם מוסכם. זה רק דוגמה אחת מני כמה.

[שנוי השם, שנוי שמו של אברם לאברהם]

זו פרשה אחרת. כדי להתקדם בנושא שלנו, רק ברמז קטן. המקרא מגלה לנו שאברהם בעודו אברם, נקרא אברם העברי. אברם העברי, באור כשדים, לפי הגמרא היה אב לארם. מה מסביר המדרש על הרצון של אברהם לנתק את עצמו ממה שקרה לאותו עם העברי מצאצאי עבר שהיו באור כשדים? שלילת עבודה זרה, האלילים והכרה בבורא, והוא באותו שלב, הוא מאמין אמתי בבורא בבחינת אלקים. אז הארמי הזה נאמר, היה כבר מאמין אמתי בבחינת בורא עולם ואיחודו בורא עולם אבל בבחינת אלקים. הוא צריך להגיע עד הפרשה של ברית בין הבתרים, עד שנכתב בתורה (בראשית פרק טו, (ו') "והאמין ביהו"ה" [12]אז יש מהפכה בזהות שלו. מהאמונה באלקים, אמונה אמתית, הוא מגיע לגילוי העצם העברי שבו "והאמין ביהו"ה". החידוש של אברהם זה אמונה ביהו"ה. כל עוד שהיה בבחינת אברם, הוא היה מאמין באלקים בורא עולם. וזה חידוש עצום! אז פה הוא מקבל שנוי השם, ואז הוא מגלה בזהות שלו את הסגולה להיות אב המון גוים מבחינה אוניברסלית, עברי ממש, כל עוד שהיה ארמי לא היה בבחינת אב המון גוים. אפשר גם כן לקחת כמה דוגמאות אחרות. יש לנו יחס, אני לא אמרתי תפיסה או השגה, בהשם עצמו, אבל יש לנו יחס ל-אין סוף דרך השם. אותו שם, ש', מ' התגלה בעולם בתקופות מסוימות, והנביאים היו יודעים אותו. אנחנו מאמינים, מכיוון שאנחנו בתקופה של הסתרת פנים של אותה התגלות. לכן השתמשתי מהתחלה בביטוי 'התגלות'. בתקופות של הסתר פנים, וכל שכן של הסתרה בתוך הסתרה, אלו שמסוגלים לרוח הקודש, דרך רוח קודש, יש להם איזה יחס לאותו גילוי. אבל מי שאינו מסוגל לרוח הקודש, וזה בני עליה הם מועטים, אז זה דרך האמונה. אנחנו מתקשרים לכל הספור של המקרא בהקשר לנושא שלנו, גילוי השכינה, התגלות, דרך האמונה. שוב, ויתכן אפשר להגדיר את זה, מה זו מטרת חכמת הנסתר? להגיע לזכות באותה סגולה של רוח הקודש כדי להכיר, בבחינת דעת, ולאו דווקא בבחינת אמונה. מה שנקרא בלשון הרמב"ם חסידות. מי שמגיע לרמה של חסיד, אז הוא מגיע לרוח הקודש. אתם זוכרים מה שמסביר הרמב"ם בהקדמה של פרקי אבות, ומה שהמקובלים מגדירים כקבלה. אז הרמב"ם מגדיר את זה כחסיד. אם הרמב"ם היה מקובל היה חסיד. אז מכיוון שהרמב"ם היה באמת חסיד. כל הלמוד הזה על הדוגמא זה חלק מהנושא, על השם יצחק, זה ברור שכל שמות שבמקרא זה אותו עניין. יש חכמים שמגדירים אותם כ-"דורשי רשומות", [13]הם מכירים את המשמעות של השמות. אז יש במדרש כמה רמזים אבל זה חכמה שלמה כי זה פשט המקרא. מה זה אדם, מה זה קין, מה זה הבל, מה זה אברהם, מה זה יצחק, מה זה יעקב? וכן הלאה. יתכן שזה אתה ששאלת אותה שאלה בשיעור הקודם נכון? [צחוק].

יש חלוקה אצל המקובלים בין העולמות העליונות דהיינו: כתר, חכמה, בינה והעולמות התחתונות דהיינו: תפארת ומלכות; העולמות של י' ה' והעולמות של ו' ה'. אני אתייחס הערב רק לכלל אחד של אותה חלוקה. העולמות העליונות זה נקרא עולם האמת, לא במובן של עולם האמת בתורת הנגלה: בית החיים, אלא עולם האמת דהיינו התגלות האמת. באותו עולם, עולם האמת, אין בחירה לבריות. לבריות שנמצאות באותן מדרגות, אין בחירה.

ועולם ד ו' ה' זה דווקא עולם הבחירה. זה מובן?

[בחירה היא לכאורה האקט של הבריה עצמה המעשה של בריאת העולם הוא מעשה של בחירה]

צריך לדון על זה, מכל מקום, אני לא מתייחס באותו מישור של הבחירה של הבורא, אתה מתכון לחופשיות של הבורא כי באותה מדרגה זה למעלה מהבחירה. אבל זו לא תשובה. אני לא אתייחס לאותו נושא אלא לבריות, הנברא, אין שום בחירה באותן מדרגות. הבחירה מתחילה דווקא מתפארת ולמטה, ב-ו' ה'. אתם רואים את ההקבלה: י' ה', ו' ה'.

ה-ו' זה התפשטות של ה-יו"ד למטה. והתיקון של העולמות (דברים פרק כט, (כוח) והנגלת לנו ולבנינו עד עולם", [14]הנגלות זה תפארת ומלכות. התיקון של העולמות זה לתקן את ה-ו', ולהחזיר אותו במדרגה של יו"ד. זה מספיק ברור? עוד לא! יש פסוק ביחס לאותו נושא (זכריה פרק יד, ט') "והיה ... ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד". [15]

השם בבחינת עולם הזה זה: י' ה' ו' ה'.

והשם בבחינת עולם הבא זה: יהיה, י' ה' י' ה'.

כשהעולם ד-ו' ה' עולה למדרגה של י' ה' אז זה גמר התיקון, אז מתגלה השם יהי"ה, י' ה' י' ה'.

תזכרו את זה, כל התיקונים שצריך לתקן בעולם זה: לתקן את ה-ו' ולהחזיר אותו במדרגה של י', וזה תלוי בכלי של ה-ו' דהיינו המלכות, ה-ה' אחרונה. כשה-ה' אחרונה היא מתוקנת, אז היא יכולה לעלות באותה מדרגה של ה-ה' הראשונה: בינה, זו העליה של מלכות לבינה, ואז ה-ו' דתפארת עולה למדרגה של חכמה, זה גמר התיקון. בלשון אחרת ממה שראינו בהתחלת השיעור. אז תזכרו את הפסוק "ביום ההוא יהיה ה אחד ושמו אחד"

אצל המקובלים העניין של הבחירה זה דווקא מה שצריך לתקן. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לבחירה, כדי לתקן את העולם. אבל השאיפה, המטרה, זה דווקא לתקן את העולם ולאבד, לגמור עם הבחירה, להגיע למדרגה של האמת. כי הבחירה זה דווקא האפשרות של החטא, והשכר של הצדיק שהוא מאבד את אותה בחירה. הוא לא יכול לבחור ברע, זה השכר של הצדיק.

צריך להבין את זה. צריך להגיע לאיזה גיל כדי לתפוס את זה.

עד שבעים שנה צריך לתקן את העולם ולכן הבחירה זה ערך עצום. מי שאין לו בחירה הוא לא יכול לתקן את עולמו. אבל השאיפה, המטרה, זה להגיע למצב שלא צריך בחירה, כי הבחירה היא מסוכנת, כי דווקא דרך הבחירה אנחנו מגיעים למכשול של החטא. אז, אנחנו נמצאים במדרגה של למעלה מהבחירה.

[סוף סוף כל עוד שיש בריאה, יש ניתוק בין הבורא והבריאה, חייב להיות בחירה. גם במצב שנגיד שמלכות עולה לבינה ה-ו' עולה לחכמה, בכל זאת חייב להיות שגם החכמה יהיה במצב של בחירה]

אני אומר דווקא ההפך. רק כדי לדעת, אנחנו לא יכולים לתפוס במה מדובר בניסיון, לא רק, בכל המקורות כשמדובר בבינה, בחכמה, בכתר, אין לנו שום ניסיון מזה. לפי הכלל הזה, אפשר להאיר את הנושא: מכיוון שאנחנו נמצאים בעולם של הבחירה ומדובר בעולמות של י' ה', בעולם האמת לא בעולם הבחירה, רק אני הוספתי, קצת נחמה, צריך לדעת את זה שהשאיפה של הצדיק זה להגיע לאותה מדרגה. אולי אני אתן את הדוגמא של הבעל תשובה. הקריטריון של תשובה אמתית, זה שבעל תשובה לא יכול לחזור לסורו, לא יכול, אין לו בחירה בזה וזה השכר שלו. כל עוד שלא יגיע לאותה מדרגה שהוא לא יכול לחזור לאותו חטא, זה סימן שהתשובה איננה שלמה. כשהתשובה היא שלמה, הוא לא יכול. איפה הבחירה? אין לו, וזה השכר שלו. זה התהליך של העולם. לפי תורת הרב התשובה האמתית זה חזרה של העולם כולו לאותה מדרגה שלמעלה מהבחירה. אז אם ככה, ואחר כך נראה השאלה, אם ככה מה התועלת של בריאת העולם?

צד ב' קלטת 18, 17 של דניאל.

[.]

זה ההבדל בין המושג של גן עדן והמושג של עולם הבא. ההבדל שאין הבדל, זה אותו עולם. [צחוק]. אבל מה הוא ההבדל? שהגן עדן זה היה מתנת חנם, ועולם הבא זה אותה מתנת חנם, אותו עולם, אבל עם הזכות של אחרי הבחירה של העולם הזה.

[.]

נכון, אני לא נכנסתי לאותה מדרגה. רק הנושא בכללו. ודווקא אני נזכר באיזה מדרש שיש בהתחלת פרשה 'חיי שרה' בזהר. הזהר שואל: למה הנשמה יורדת למטה, היא כל כך בעולם שכולו טוב שמה למעלה, למה היא רוצה לרדת? זה מדרש בזהר, כי למעלה לפני הבריאה, לפני שירדה למטה בגוף היא בבחינת בת בבית אביה, ואביה: המלך, אבל כשהיא למטה, היא בבחינת אישה בבית בעלה, וזה השוני המהותי בין שני המצבים האלו. בת אצל אביה היא חיה בחיים של מתנת חנם, זה לא שלה, אף על פי שיש לה כל מעדני עולם, זה לא שלה; אבל אישה בבית בעלה זה שלה. מכל מקום יש איזו תוספת, זה נלמד כשנגיע לחידוש שיש באור ישר. באור ישר האור חזר אבל חוזר עם תוספת יש. סליחה באור חוזר.

באור חוזר יש כפליים, באור חוזר יש תוספת מאור ישר.

[למעלה יש בחירה בטוב, טוב בבחינת בחירה]

תשמע אתה צודק. באותה בחינה: בריאה להיות בורא ובחירה להיות בוחר זה אותו דבר. אני עושה ממני מה שאני רוצה, זה סוד הרצון.

[.]

למשל. זו ההויה אמתית. אבל זה שונה לגמרי של העניין של הבחירה משל הפילוסופים. אבל בעולם של ו', ה' יש בחירה, וקבלת עול מלכות שמים זו אותה כוונה: לאחד י' ה' ו-ו' ה'. אז בזמן של הכוונה אנחנו תחת עול מלכות שמים, אנחנו יצאנו מאותו עולם שיש בחירה. הרב דווקא מדגיש את החשיבות של ה-ו'. ב-ו' זה מתחיל העניין, העניין, דהיינו, מטרת הבריאה. וזה ברור, כי הבורא זה בבחינת 'עולם הבינה' שנקראת 'בריאה', (תהלים פרק פט, (ג') "עולם חסד יבנה", [16]הבריאה מתחילה בחסד. הבורא ברא את העולם מחסד עד מלכות.

פעם למדנו דרך רמז, אני אזכיר את זה בקצרה, זה בפסוק ג' של מעשה בראשית (בראשית פרק א':

(ג)"ויאמר אלהים יהי אור", זה אור דחסד.

"ויהי אור", אור דגבורה.

(ד') "וירא אלקים את האור כי טוב", אור דתפארת.

"ויבדל אלקים בין האור", אור דנצח.

"ובין החשך", זה אור דהוד, פה יש סוד.

(ה') "ויהי ערב", אור דיסוד.

"ויהי בקר", אור דמלכות, וכל זה יום אחד. [17]אז, "עולם חסד יבנה" זה מתחיל ב-יהי אור. השאלה היא למה הוד זה חשך?

[.]

השאלה היא למה הוד זה חושך? (זכריה פרק יד, (ז') "לעת ערב יהיה אור". [18]פה ספירת הוד כשנגיע נראה שזה לא קל. הפך אותיות של הוד זה: "ליבי דוה" ד' ו' ה', [19]ד' ו' ה', כל העניין הזה זה קשור שמה בספירה(?).

אני עוד מוסיף משהו כי אני עלול לשכוח ואח"כ תשאל: מה זה הבריאה? זה העולם ד-יה, י' ה', יורד בחלל של הנגלות ונהפך ל-ו' ה'. והתיקון של העולם, זה התיקון של ו' ה', הנגלות, כדי לתקן אותן ולהעלות אותן למדרגה של י' ה', "והיה.. ביום הוא יהיה". השם של העולם הבא, בבחינת עולם הבא נאמר, זה לא י' ה' ו' ה' זה י' ה' י' ה', זה השם 'יהיה'. זה שם יותר נעלה מכל השמות כולם. והיה ביום ההוא יהיה מבחינת עולם הזה, מה אומר לנו השם יהיה? הוא אומר לנו: אהיה אבל זה דרך י' ה' ו' ה'. אפשר לקשור את זה, אע"פ שאני לא בטוח שאבן גבירול ב-'כתר מלכות' שלו שם את חכמת הקבלה בדיוק, אבל מכל מקום, זה הסוד של 'כתר מלכות'.

כשזה נגמר אז הכתר היא במעלה של המלכות והמלכות היא במעלה של הכתר. זה עוד פרשה אחרת.

חכמי הקבלה, נלמד את זה אחר כך דרך השל"ה, כי הוא סידר את זה באופן הכי פשוט, הסבירו את זה ככה: שאנחנו נמצאים בעולם שנקרא עולם המום מ' ו' מ'. תראו בכמה מקורות, בכוונות של כמה סדורים, כי השם מום זה שם קדוש מ' ו' מ': זה גילוי השם, רצון השם גבי העולם שלנו שנקרא 'עולם המום'. מה הגימטריה של מום? שמונים ושש, הטבע. מה ההבדל בין עולם האמת ועולם הבחירה? עולם האמת, לפי הגדרה שראינו ועולם הבחירה זה ההבדל בין עולם האמת, עולם המחשבה, מחשבת הבורא ועולם הטבע. בבחינת הטבע נכנס סוד המום.

ראינו כל המדרגות כבר בשיעור הקודם:

הרצון כרצון זה בבחינת כתר,

הרצון כמחשבה זה בבחינת חכמה,

ומחשבת הבורא זה בבחינת בריאה.

עד כאן זה שלמות גמורה, זה, והמדרגה התחתונה של עולמות העליונות נקראת בחינה עולם הבא, עולם הבינה.

ויש למעלה מזה: (תהלים פרק פד, (ח') "ילכו מחיל אל חיל", [20]אין סוף מדרגות עד אין סוף עולמות. אבל בכל זאת, מיד כשאנחנו נכנסים דרך ה-ו', אז אנחנו נכנסים מבחינת השם השייך לטבע: זה השם אלקים, זה שם קדוש אבל בגימטריה 'מום'. אז הם מסבירים ככה:

ההגדרה של האורות העליונים במקרא זה 'מים', (בראשית פרק א', (ב') "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". [21]וכאשר ה-יו"ד של מים יורד למטה מופיע המלה 'מום'. כאשר ה-יו"ד של חכמה יורד דרך ה-ו' של תפארת, מתגלה עולם הטבע שהוא עולם 'המום', ושבו יש הרווח של הבחירה, ושבו צריך לתקן את התיקונים. ושורש כל התיקונים זה נמצא בבינה. ולכן בינה זו התחלת התגלות הדינים כפי שראינו בשיעור הקודם. עכשיו תבינו למה המקובלים אומרים שהמלה 'מום' זה שם קדוש, לא סתם המום הזה של הטבע. זה התגלות הנברא.

מה ההבדל בין הנברא והבורא? זה 'המום', של הנברא. אפשר לקשור את זה לעניין של מיעוט הלבנה: (בראשית רבה פרשה ו ד"ה ג רבי יודן) "הביאו כפרה עלי"[22]. כי התנאי של הבריאה, התנאי של קיום הבריאה כבריאה, והגדרה של הבריאה זה להיות זולת מהבורא, אז התנאי, זה האי-שלמות של הבריאה, דאם לא כן, לא היתה בריאה. אם הבריאה הייתה שלמה מלכתחילה, לא היה הבדל, לא היה הפרש, בין הבורא והנברא. התנאי של הקיום של הבריאה זה 'המום' של הבריאה, והמום הזה הוא קדוש.

אתם רואים איך המקובלים מדייקים בכל ההגדרות האלו, וזה מגלה שהקבלה קדמה לתורת הנגלה, כי רק דרך הקבלה, הביטויים של תורת הנגלה, יש להם משמעות. בלי זה, זה דווקא דבר מוסכם. זה מובן מה שאני אומר ככה? הקבלה זה המפתח לתורת הנגלה. כי בלי זה אין לנו לשון הקודש, יש לנו נאמר לשון דתי, של דתיות, של מוסר. אבל גם אצל הגויים יש להם לשון של דתיות של מוסר. אבל חכמת האמת, וזו הגדרה של חכמת הקבלה לפי המקובלים, למשל רבינו בחיי כשאומר: לפי חכמת האמת, חכמת האמת זה חכמה של לשון הקודש. אני חוזר למה שראינו בשיעורים הקודמים: עיקר למוד חכמת הנסתר זה למוד השפה העברית בבחינת לשון הקודש, זה העיקר. כל השאר זה דרושים של חכמי הקבלה, כל אחד והדרוש שלו. אבל העיקר זה לתפוס את משמעות העברית כפי שהשתמשו בה הנביאים, זה עיקר חכמת הקבלה. זה מובן מה שאני אומר? אתם רואים איך זה פשוט. למשל כשנגיע ללמוד של ה-ו', אז נראה למשל סוד ו' ההפוך, וכל הנושאים שיש בזה. אבל זה מתחיל ומסתיים בדקדוק עברי, אבל דקדוק עברי לפי חכמת הנביאים, לא לפי חכמת המדקדקים.

[עשרים ושתים אותיות]

יפה. גם המספרים זה לשון עברי. יש ספר של מקובל ענקי, שהיה מדור הקודם של האר"י, שזה רבי דוד בן זמרא, על אלפא-בתא, כל חכמתו וזה כל הקבלה, זה דרך ההסתכלות של המשמעות של אות ואות באלפא-בתא של הלשון הקודש. ולכן לא צריך להגיע למכשולים של המיסטיקה שזו פילוסופיה על נושאים של קבלה אבל לא קבלה ממש. הקבלה ממש זה עברית, בבחינת לשון הקודש, כדי להבין את המקרא וכדי להתחיל להבין כוונות המצוות והתפלות. זה העיקר. כל המיסטיקה אחרת זו מיסטיקה. יש קבלים מיסטיים, למשל הרב אברהם אבולעפיה, אבל רבי אברהם אבולעפיה לא היה רבי אברהם אבולעפיה אם הוא היה קודם כל מקובל, המיסטיקה שלו זו מיסטיקה אבל הקבלה שלו זה משהו אחר. יש קצר אצלו אבל

[האותיות מאל"ף עד ת"ו קדם]

קודם כל מי אמר שזה קדם?

[כל חכמת הקבלה היא סוד האותיות, גם הדבור בעצם נובע מהאותיות. ]

אתה מתכון לצורת האותיות? תשמע, תשמע, האותיות, היו קודם כל בעל פה, רק אחר כך, למפרע בכתב: "ויאמר ה' אל משה". לא כתב, אמר. יש מצווה: כתוב! כדי לא לשכוח. זה למפרע! מלכתחילה זה דבור, כי (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מב עמוד א') "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם". [25]מי שלומד את האותיות דרך הכתב, זה כדי להגיע למשמעות של המאמר של כל אות ואות. ברור. זה משני הצורה, זה משני. תראו אח"כ , זה רק כדי לעזור למתחילים כדי להגיע במה מדובר. במה מדובר זה למעלה מהאותיות, זה שם שלא נכתב ולא נקרא. הכתיבה זה למפרע, זה ממש מאוחר בתהליך הזה. אני למדתי שזה סימן של ילדות של האנושות.

[.]

זה נושא אחר, כי בנושא שלנו יש גם כן מדרגה שגם הכלים של האותיות זה לא כתב. יש מדרגות שגם הכלי של האור זה אור. וכשהיה צורך לכתוב כדי לזכור זה סימן של ירידה. אני זוכר את הרב צבי יהודה ז"ל כשהיה כועס על מה שאומרים על איך קוראים לו, יהודי חשוב, אחד העם, זה לא סתם אחד העם, שאמר 'עם הספר', הוא (הרב) היה כועס על זה: אבל אנחנו לא עם של מוכרי ספרים או כותבי ספרים. אנחנו עם של מי שנתן את הדיבור שנכתב בספר. העיקר של תורה שבעל פה, קודם לגמרי על התורה שבכתב. זה אסון שקרה, שהחליפו את הסדר, זו צדוקיות. הקב"ה לא ברא ספר, הוא אמר. ומכיוון שהיה צורך לא לשכוח, אז נתן פקודה: כתוב! כדי לא לשכוח. אבל הנביא אומר: (מלאכי פרק ג', (כב) "זכרו תורת משה עבדי". [26]

[הגדלות של ה-אין סוף שהוא מתגלה בסוף]

לפי דעתי זה למפרע. אני רוצה לומר, זה נושא אחר, יש בכתב יותר מבמחשבה שלי, אבל מצד אחר יש במחשבה שלי יותר מבכתב. יש שתי הבחינות, אבל זה לא הנושא. הנושא, שעיקר המהות של האותיות זה לא הכתב. מה שכתוב בבבא קמא, מי שמביא ראיה מהספר, ואפשר להביא ראיה מהקבלה, איש מפי רבו, אז מוטב, אף על פי שזה אותה דעה, זה בסוף פרק ראשון של בבא קמא על ארבעים חסר אחד. שכחתי את הגרסא, אחד אומר שמעתי מרבי שארבעים יכנו זה רק, אחד אומר אני רואה את זה (בספר) קיללו אותו, אחד שבוחר ספר תורה מת על ספר תורה חי?! [27]שכחנו את זה: כל המחלקות שבעולם באים מהספרים.

[.מה הכוונה בספר וספר וסיפור]

כי בכל ספר יש שלוש בחינות:

יש הספר כמו הסופר רצה לכתוב אותו, רק הוא יודע,

והספר כמו שהקורא קורא אותו, רק הוא יודע,

והספר כמות שהוא.

יש הרבה נושאים שיש לנו:

דעת התורה,

דעת משה רבנו,

ודעת הקב"ה באותו פסוק.

ולכן זה נושא קצת אחר. ברור שאנחנו חיים בתקופה של ירידה מאז יציאת מצרים, נאמר מאז סיום דור המדבר, לכן אנחנו צריכים ספרים. בלי ספרים אי אפשר ללמוד. אבל זה סימן של ירידה. אפלטון היה אומר כבר בתקופה שלו, זה סימן של ילדות של מין האנושי, שצריך לכתוב כדי ללמוד. אני רגיל לומר לתלמידים, מתי זה התחיל בשבילי, כשהייתי מורה צעיר לפני הרבה זמן. [צחוק] . פעם בכיתה שאלתי מישהו לחזור על השיעור הקודם, אז הוא אמר לי בחוצפה שלמה, אבל הוא היה צודק, אתה המורה כשאמרת את השיעור היה לך רשומות ואתה רוצה שאני, התלמיד, אני אגיד מה אמרת? אז מאז אין לי רשימות. עכשיו מוכרח שיהיו ספרים, יש נפילה. שמעתי את זה ממישהו אינני זוכר: יש בכתב משהו יותר יפה מדיבור זה הפיוט של הכתב. בכתיבה יש צד של פיוט שקשה מאוד לבטא את זה בדבור סתם.

[.]

יפה, זה חידוש אבל אתה רואה שהחידוש זה בעל פה!

[בעולם התחתון]

אבל מבנה של המחשבה תחילה של מגלה התורה זה לגלות בדבור ולא בכתב.

[דבור הוא הגילוי של המחשבה]

לא. עיקר התורה: "וידבר אלקים", "ויאמר אלקים", צריך לבדוק במקורות. יש מצוה אחת לכתוב ספר תורה, זו מצוה בין המצוות.

[מביא גאולה לעולם]

מה אמרו החכמים? בראשית נמי מאמר הוי, [28]תראו מה שאומר המהר"ל על עשרה מאמרות, למה לא היה אפשר לומר: ויאמר אלקים? הוא מסביר יפה שמה, זה מה שאומרת הגמרא: בראשית נמי מאמר הוי והמפרשים מפרשים את זה לפי המלה 'ארשת שפתים'.[29] אם אנחנו אומרים שבראשית לא היה מאמר אז אי אפשר להגיע להסבר של "ברוך שאמר והיה עולם". וההבדל בין חכמת יוון וחכמת ישראל, שלפי חכמת יוון העולם נברא דרך הלוגוס: הכתב; וחכמת ישראל דרך "במאמרו ברא שחקים". זה ההבדל! כי מאחורי הדיבור יש מישהו, מאחורי הכתב....

[יוון]

תשמע! כשהפילוסופים היוונים הקדומים התחילו לייסד את הפילוסופיה זה מתוך כפירה לאלילות. וכשמתייחסים לאלהות, הפילוסופים הקדומים, הם מתיחסים לאלהות ולא לאלוה, למישהו, ולכן הם נוטים לומר שהעולם נברא דרך, אין מלה בעברית מקראית, דרך מה שהם מגדירים כלוגוס. ביוונית לוגוס: זה גם דבור וגם הגיון. בלטינית כבר זה נפרד 'ratio', 'oratio', אבל אצל היוונים ההבדל מתורת ישראל, זה הכתב ולא הדבור.

[.]

לא, כשמתייחס לבורא עולם, אצל אפלטון, זה לא מישהו זה אלקות. אתה תופס את ההבדל?

[בכתב]

לא, כי הכתב מורה על הבלתי-פרסונלי של החכמה,

הדיבור מורה על מי שאמר, יש מישהו.

כי מאחורי הכתב המישהו הסתלק, נעדר, לא מאמינים בו, מאמינים בספר. וזה המכשול של הצדוקיות. כשמדובר ביהודי מאמין, שיש לו ספרים אז הוא מאמין שהספר נכתב על ידי מישהו. אבל זו אמונה. רוב המרצים באוניברסיטות, בישראל, באוניברסיטות היהודיות, יש להם איזה מין סכיזופרניה רוחנית. מצד אחד הם מאמינים שמישהו נתן את התנ"ך, מצד שני הם לא מאמינים שמישהו כתב את התנ"ך, התנ"ך נמצא כגניוס, לפי החכמה של הגניוס של ישראל: "סופיה", וזו המחלה של הצדוקיות: "סופיה!". זה כבר מימי בית שני המחלוקת בין חכמי ישראל וחכמי יוון זה על אותו נושא. צריך להיזהר מזה, מהפה ולחוץ אז אומרים אנחנו מאמינים במי שהיה. זה מהפה ולחוץ.היתה בדיחה בין הליטאים והפולנים, הפולנים אמרו מליטאים שיש להם יראת השולחן ערוך, והליטאים אמרו מהפולנים שיש להם יראת השם, אבל זו עבודה זרה. עד כדי כך, זו בדיחה אבל זו לא כל כך בדיחה. צריך להיזהר מזה. אז זה ההבדל. אז שוב אני חוזר: כשאומרים שהרמב"ם היה פילוסוף, שוכחים שהרמב"ם היה יהודי. כשיהודי מדבר על עניינים של פילוסופיה, זה יהודי מאמין שמדבר בזה. אבל כשאריסטו מדבר זה אריסטו שמדבר. כשיהודי מדבר, יהודי מאמין מדבר על הערך של הכתב, זה הכתב של מי שאמר וכתב.

[הקב"ה ברא את העולם, הוא קרא בתורה!]

בתורה של מי כתב. זה יפה!יש גם כן מדרש שאומר: שישכחו אותי אבל שלא ישכחו את תורתי, אבל שישכחו זו שכחה. מכיוון שאנחנו נמצאים בתקופה של הסתר פנים, אף אחד לא יכול לזהות, וזה הכוח של הליטאים, יש סכנה של עבודה זרה, אם אתה מתחיל לזהות אולי אתה מדבר על אליל ולכן מותר להסתיר. אם אנחנו לומדים את הנושא צריך להגיע לסוף של העניין: או יש מישהו שאמר או אין מישהו. אני אתן לכם דוגמא אחרת על אותה שאלה שלפי דעתי זה חשוב מאוד. יש שתי אפשרויות לתת את ההגדרה של 'האדם'. או 'חי המדבר' או 'חי המשכיל'. בדרך כלל הפילוסופים בוחרים ב-'חי המשכיל', הרבנים בוחרים ב-'חי המדבר'. מה ההבדל? זה אותו הבדל כי דרך השכל כשכל, לא ברור שיש מישהו, אבל דרך הדיבור ברור שיש מישהו. 'חי המדבר' זה הבסיס של המוסר. 'חי המשכיל' זה הבסיס של הפילוסופיה. אין בסיס של המוסר, מכיוון שאין מישהו בנפש המשכלת. יש מישהו דרך הנפש המדברת. זה הבדל תהומי.

[עכשיו צריך לברר למה זה ככה מאיפה נובע ההבדל הזה]

מכיוון שהבריאה כבריאה בפני עצמה יש לה כוח משלה, וזה הכוח של חוקות הטבע. חוקות הטבע זה כבר עולם שלם שמתפקד מעצמו. וזה המסווה של הטבע שמכסה, מסתר, את מי שאמר וברא. אתם רואים שזה דווקא הנושא שלנו. מ-יו"ד ל-ו"ו זה המכשול. צריך להגיע לאותה כוונה לנחש את גילוי ה-יו"ד דרך, -מאחורי ה-ו'-, דרך ה-ו'.

ויו"ד זה רומז ל-'הוא'.

ו' זה רומז ל'שמו'.

ולא לחינם שאנחנו חוזרים כל פעם "הוא ושמו אחד". אבל המכשול הוא ככה, אני אסביר את זה בבחינת קצת פילוסופית, אני רגיל להסביר ככה: מה שמגלה מסתר, ככה אומרים? מסתיר. מה שמגלה מסתיר. ולכן בגילוי יש סכנה של עבודה זרה. אם אני לוקח את הלבוש שהוא גילוי, במקום מה שהלבוש מגלה. אז הטבע מגלה את הבורא אבל בטבע כטבע יש לה מכשול. ולכן מדברים, כשאומרים 'הוא', מתכוונים לאלקות בבחינת בלתי-פרסונלית, ולא האלוה. כאן נראה דווקא את ההבדל, כבר הרב רמז בשיעור הקודם, בין א"ל, אלוה, אלקים, האלקים, זה בחינות שונות; אבל לפי אותו נושא החלוקה בין חכמי ישראל והפילוסופים זה החלוקה בין האלקות והאל. אני יודע, לפי ניסיוני, שבעולם של התרבות הנוכחית, התרבות המערבית, יש איזה בושה לדבר על זה, לדבר שאנחנו מאמינים במישהו, אז מתרגלים לדבר כאילו מדברים רק על משהו: האלוקות, ואתה מבין אם אתה מבין.

[.]

אני משוכנע שליהודים שהיו בתרבות הנוצרית בפרט, למזלי אני נולדתי אצל המוסלמים, אבל אני יודע את זה מהניסיון, שהוגי דעות יהודים שהיו בעולם בתרבות הנוצרית מפחדים מזה. אבל איזו בושה! זו לא סיבה מכיוון שהם מאמינים באליל שלהם, שאנחנו לא נאמין באל שלנו. יש פסוק שאומר, אבל זה רק דרש: (דברים פרק יב, (ד') "לא תעשון כן ליהו"ה אלהיכם"[30].                      

[.]

יפה, לכן אנחנו אומרים רק בלשון נסתר: 'הוא'. אסור לבטא את השם. זה יותר מבושה, איך אומרים בעברית, זה עניין של צניעות. מה ההפך של הצניעות? עזות, זה אסור. ברור. אבל הכוונה היא ברורה: "מי שאמר והיה עולם". לדבר על "מי שאמר והיה עולם" בבחינת אלקות בלתי-פרסונלית, זה המסווה של הפילוסופיה, זה המסווה של הכפירה. כל פילוסוף כפילוסוף הוא כופר בעיקר. אצלי זה בלי שום יוצא מן הכלל. אבל זה קורה שמאמין הוא גם כן פילוסוף, אז צריך להבחין: אם מדבר כמאמין או כפילוסוף. אבל לרוב הספרים שיוצאים מן האוניברסיטות יש בלבול גמור בין שתי הבחינות. רק במרכז הרב, בתורת הרב, היה אסור לערבב את שני עולמות האלו, או זה או זה, כדי שזה יהיה ברור. זה מובן מה שאני אומר? אני לא מכיר בעולם הישיבות שיטה אחרת משיטת הרב שאסר לערבב, אם זה במוסר, אם זה בפרשנות, לערבב את שתי עולמות האלו: או זה פילוסופיה, או זה תורה. מה ההבדל? זה אותו הבדל: או יש מישהו או יש חכמה :סופ-יה. אני לא יודע למה הגענו לזה אבל זה היה צריך כמובן, כנראה. אני זוכר השיעורים של הרב שאמר: יש חכמה של האמונה אבל מי שמתבייש באמונה כבר נמצא בעולם אחר לגמרי. אולי בקצרה אני מזכיר את העיקר פה. המעבר בין הנסתרות והנגלות: (דברים פרק כט, (כוח) הנסתרת ליהו"ה אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", המעבר זה אותו מסך שיש בין בריאה ויצירה, בין בינה ותפארת, אז ה-יו"ד מתפשט דרך ה-ו' ומתחיל עולם הטבע מבחינת השם. זה שם דאתגליא. אז פה יש המקום של המום והמקום של הבחירה ומקום מוכן לתיקונים.

סוף השעור.

 

[1] [י.ג: האות ו, השם, עולם האמת מול עולם הבחירה, בע"פ ובכתב. קלטת 18 של יהודה שלי, 17 של דניאל]

[2] חבקוק פרק ב

(כ) וידוד בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ.

[3] שמות פרק כז

(י) ועמדיו עשרים ואדניהם עשרים נחשת ווי העמדים וחשקיהם כסף.

[4] דברים פרק כוח

(נח) אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ידוד אלהיך.

[5] רש"י בראשית ב', ג' ד"ה (ג) ויברך. ויברך ויקדש- ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד להם עומר לגלגת ובששי לחם משנה

[6] רמב"ן שמות פרק טז פסוק ו

ואמרו במכילתא (להלן פסוק כה) היום אין אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא. וזה יסבול שני פירושים, שנאמר שיהיה בבני העולם הבא מי שלא הגיעה מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא, כמעלת דור המדבר שהשיגו לזיו השכינה בים, כמו שאמרו (במכילתא לעיל טו ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומאותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן:

ויותר נכון שרמז הכתוב לדברי ר' אלעזר בן חסמא במלת היום שבני העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, כמו שאמרו (ברכות יז א) אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והן נהנין מזיו השכינה. ובני העולם הבא יתקיימו בהנאתן מזיו השכינה בהדבקם בו בעטרה שבראשם. והעטרה היא המידה הנקראת כן שאמר בה הכתוב (ישעיה כוח ה) יהיה ה' צבאות לעטרת צבי, ובה נאמר (שה"ש ג א) בעטרה שעטרה לו אמו. ורמזו על קיום בני העולם הבא, ורמזו על עיקר המן. ואמר הכתוב (תהלים עח כג - כה) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, לחם אבירים אכל איש, וכן אמר (שם קה מ) ולחם שמים ישביעם שנראה מזה שיהיה הדגן הזה בשמים והורידו להם בפתיחת דלתיו, והוא מה שפירשתי שנתגשם האור, כי באור העליון יאמר הכתוב כלשון הזה נפתחו השמים ואראה מראות אלהים (יחזקאל א א). או שכבר היה בשמים, כמאמרם (אבות ה ו) שנברא בין השמשות

דברים רבה פרשה ז ד"ה ח ויקרא משה

ח ויקרא משה אל כל ישראל הלכה אדם מישראל שעמד לקרות בתורה מהו שיהא מותר לו לקרות פחות מג' פסוקים כך שנו חכמים הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים לימדונו רבותינו למה התקינו שלא יפחות משלשה פסוקים כנגד אברהם יצחק ויעקב, ד"א כנגד משה אהרן ומרים שניתנה תורה על ידיהן א"ר הושעיא ראה הפחות בימי משה מה שלא ראה יחזקאל גדול בנביאים בני אדם שדברה עמהם שכינה פנים בפנים שנא' (דברים ה) פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו' א"ר שמעון בן יוחאי מנין אתה אומר אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם א' לא היתה השכינה נגלית עליהן דכתיב (שמות יט) כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני מעשה בר' שהיה דורש בבית המדרש הגדול וכשהיה מבקש ליכנס לדרוש היה אומר ראו אם נתכנסו כל הקהל ומהיכן אתה למד ממתן תורה מנין שנא' (דברים ד) באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי, ד"א רבנן אמרי את מוצא כשנתן הקב"ה למשה את התורה בקריאה נתנה לו מנין שנא' (שמות יט) ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה, אף משה רבינו כשבא לשנות את התורה לישראל אמר להם כשם שקיבלתי את התורה בקריאה כך אני מוסר לבניו בקרייה מנין ממה שכתוב בעניין (דברים כט) ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם.

[7] בראשית פרק כא

(ט) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק:

(י) ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק:

(יא) וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו:

(יב) ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע:

(יג) וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא:

(יד) וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע.    

[8] בראשית פרק כא

(י) ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק.

[9] תהלים פרק קכו

(ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ידוד לעשות עם אלה.

[10] תהלים פרק ב

(יא) עבדו את ידוד ביראה וגילו ברעדה.

[11] רמב"ן בראשית פרק כא פסוק ט

מצחק - לשון עבודה זרה, לשון רציחה, לשון גילוי עריות, מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים, ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח). ומתשובת שרה אתה למד כי לא יירש בן האמה הזאת וגו', כל זה לשון רש"י:

ואף כאן הרב כותב המחלוקות כולם, דתניא (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג) אמר רבי שמעון בן אלעזר

[אצלנו הגירסא בן יוחאי]

ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו, דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, אין צחוק אלא לשון עבודה זרה וכו', ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך, איפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (לעיל יח יט) יהא בביתו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים, אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה, שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין, אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים, שמתשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם אתה למד וכו',

[12] בראשית פרק טו פסוק ו

והאמן בידוד ויחשבה לו צדקה.                                          

[13] רש"י משלי פרק א פסוק ו

להבין משל ומליצה - שיתנו לב להבין במקראו' שני הדרכים המשל והמליצה שיבינו את מה המשיל למליצה ואף מן המליצה לא יסורו לבם שגם היא צריכים להבין כשאמר להצילך מאשה זרה ונכריה על הבלי מצרים נאמר הרי המשל ואף המליצה שהוציא משלו בלשון אשה הבן בה והזהר מאשה זרה (ס"א זונה):

דברי חכמים וחידותם - דורשי רשימות מקרא מלא וחסר רמז דמיון וחידה.      

[14] דברים פרק כט

(כוח) הנסתרת לידוד אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.

סנהדרין דף מג, עמוד ב' אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: לפי שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן כתנאי: דברים כ"ט+ הנסתרות לה' אלהנו והנגלות לנו ולבננו עד עולם.

[15] זכריה פרק יד

(ט) והיה ידוד למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ידוד אחד ושמו אחד.

[16] תהלים פרק פט

(ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכן אמונתך בהם.

[17] בראשית פרק א

(ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור:

(ד) וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך:

(ה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

[18] זכריה פרק יד

(ז) והיה יום אחד הוא יודע לידוד לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור.

[19] איכה פרק ה

(יז) על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו.

[20] תהלים פרק פד

(ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.

[21] בראשית פרק א

(ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים.

[22] רש"י במדבר פרק כוח פסוק טו

(טו) ושעיר עזים וגו' - כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, הכל כמו שמפורש במס' שבועות (דף ט א). ונשתנה שעיר ראש חדש שנאמר בו לה', ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד, ושאר השעירין למדין ממנו. ומדרשו באגדה אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח:

על עלת התמיד יעשה - כל הקרבן הזה:

ונסכו - אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס עמוד ב

לר' חנינא בר פפא, מהו? כיוון דלא כתב בהו למינהו - לא מיחייב, או דילמא: כיוון דהסכים אידיהו - כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא? תיקו. רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: +בראשית א'+ ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב +בראשית א'+ והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: +עמוס ז'+ יעקב הקטן שמואל הקטן +שמואל א' י"ז+ דוד... הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו +במדבר כ"ח+ לה' - אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. רב אסי רמי, כתיב: +בראשית א'+ ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא, וכתיב, +בראשית ב'+ וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא! מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו;

בראשית רבה פרשה ו ד"ה ג רבי יודן

אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, שאני הוא שגרמתי לו להכנס בתחומו של חבירו, ומה אם זה שנכנס ברשות כך פגמו הכתוב, הנכנס שלא ברשות על אחת כמה וכמה, רבי לוי בשם רבי יוסי בר אלעאי אמר דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול, והקטן מונה לקטן, עשו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, א"ר נחמן והוא סימן טב, עשו מונה לחמה שהיא גדולה, מה חמה הזאת שולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך עשו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, יעקב מונה ללבנה שהיא קטנה מה הלבנה הזו שולטת בלילה וביום, כך יעקב יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא.                                                    

[23] בראשית פרק א

(ט) ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן.

[24] רש"י שמות פרק לג פסוק כא

הנה מקום אתי - בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו. ומדרשו על מקום שהשכינה שם מדבר ואומר המקום אתי, ואיני אומר אני במקום, שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו.

בראשית רבה פרשה סח ד"ה ט ויפגע במקום

ויפגע במקום, ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (שמות לג) הנה מקום אתי, הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, א"ר יצחק כתיב (דברים לג) מעונה אלהי קדם אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו ואם עולמו מעונו מן מה דכתיב (תהלים צ) ה' מעון אתה, הוי הקב"ה מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו, א"ר אבא בר יודן לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס שנאמר (חבקוק ג) כי תרכב על סוסך

[25] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מב עמוד א

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: וליבריך הטוב והמטיב! אמר ליה: אטו כי חסר מי מברכינן דיין האמת, דלבריך הטוב והמטיב? וליברכינהו לתרוייהו! - כיוון דהיינו אורחיה - לא מברכינן. ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו - כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא: +שמות י"ב+ החדש הזה וכתיב התם +שמות ט"ו+ זה אלי ואנוהו. תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש - דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד. מרימר ומר זוטרא מכתפי (אהדדי), ומברכי. אמר ליה רב אחא לרב אשי: במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים, אמר ליה: האי - נשי דידן נמי מברכי. אלא כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: ברוך % וכו' % אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתן אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים. +משלי כ"ד+ כי בתחבלות תעשה לך מלחמה. אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: במי אתה מוצא מלחמתה של תורה - במי שיש בידו חבילות של משנה, קרי רב יוסף אנפשיה: +משלי י"ד+ ורב - תבואות בכוח שור.      

[26] מלאכי פרק ג

(כב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים.

[27] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פז עמוד ב

רבא בריה דרב עולא: לא נצרכה אלא להעדפה, ה"נ לא נצרכה אלא להעדפה. במאי אוקימתא לבתרייתא? בסמוכין על שלחנו, גדולים - יתן להם מיד, קטנים - יעשה להם סגולה, אמאי? לאביהם בעי למיתבי! אמרי: כי קא קפיד - במידי דקא חסר, במידי דאתא מעלמא לא קפיד. והא מציאה דמעלמא קאתי להו וקא קפיד! אמרי: רווחא דקאתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה - קפיד, אבל חבלה דאית להו צערא דגופייהו ומעלמא קאתי להו - לא קפיד. והא התם דאית לה צערא דגופא ומעלמא קאתי לה, וקא קפיד! דקתני: ולא עוד, אלא (אפילו) אחרים שחבלו בה - חייבין ליתן לאביה! אמרי: התם דגברא קפדנא הוא, דהא אין סמוכין על שלחנו, אפילו במידי דאתי להו מעלמא קפיד, הכא דלאו גברא קפדנא הוא, דהא סמוכין על שלחנו, כי קא קפיד - במידי דקא חסר ליה, במידי דאתי להו מעלמא לא קפיד. מאי סגולה? רב חסדא אמר: ספר תורה, רבה בר רב הונא אמר: דיקלא דאכיל מיניה תמרי. וכן אמר ריש לקיש: לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד, ורבי יוחנן אמר: אפילו פציעה. פציעה ס"ד? אפילו רבי אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה,

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ב עמוד א

גמ'. מדקתני אבות - מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן? גבי שבת תנן: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת; אבות - מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן, לא שנא אב - חטאת, ולא שנא תולדה - חטאת, לא שנא אב - סקילה, ולא שנא תולדה - סקילה. ומאי איכא בין אב לתולדה? נפקא מינה, דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי, אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי - מחייב אבל חדא וחדא, ואילו עביד אב ותולדה דידיה - לא מחייב אלא חדא. ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה? הך דהוה במשכן חשיבא - קרי ליה אב, הך דלא הוי במשכן חשיבא - קרי לה תולדה. גבי טומאות תנן, אבות הטומאות: השרץ, והשכבת זרע,

[28] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לב עמוד א

גמרא. הני עשרה מלכיות כנגד מי? אמר (רבי) +מסורת הש"ס: % רבי לוי %+: כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהילים. - הלולים טובא הוו! - הנך דכתיב בהו +תהלים קנ+ הללוהו בתקע שופר. רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. רבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. הי נינהו - ויאמר - (ויאמר) דבראשית תשעה הוו! - בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב +תהלים לג+ בדבר ה' שמים נעשו.

רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש מכולן יצא. איבעיא להו: היכי קתני: שלש מן התורה, שלש מן הנביאים, ושלש מן הכתובים דהוו תשע - ואיכא בינייהו חדא, או דלמא: אחד מן התורה, ואחד מן הנביאים, ואחד מן הכתובים, דהויין להו שלש - ואיכא בינייהו טובא? - תא שמע, דתניא: אין פוחתין מעשרה מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות. ואם אמר שבע מכולן - יצא, כנגד שבעה רקיעים. רבי יוחנן בן נורי אמר: הפוחת - לא יפחות משבע, ואם אמר שלש מכולן - יצא, כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה: כנגד כהנים לוים וישראלים. אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן נורי.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מב עמוד א

אמר רב: הרגיל בשמן - שמן מעכבו. אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן: כגון אנן דרגילינן במשחא - משחא מעכבא לן. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, תכף לנטילת ידים ברכה. אמר אביי, אף אנו נאמר: תכף לתלמידי חכמים ברכה, שנאמר: +בראשית ל'+ ויברכני ה' בגללך. איבעית אימא מהכא, שנאמר: +בראשית ל"ט+ ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף.

[29] מצודת ציון תהלים פרק כא פסוק ג

(ג) וארשת - עניין מבטא ואמירה ואין לו דומה במקרא ובפייט של ר"ה ארשת שפתינו.

[30] דברים פרק יב

ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא:

(ד) לא תעשון כן לידוד אלהיכם.      

 

הוספת תגובה