ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

תמלול השיעור

תמלול, כותרות, ומקורות: איתי קולין

 

 

...בשיעורים הקודמים, אם אני זוכר, למדתם את התחלת פרק חמישי במסכת ברכות. ואני רוצה לסכם בכמה משפטים כל מה שלמדנו בשיעורים הקודמים: זה היה בעצם הקדמות לפי הגמרא. על הלימוד של השמונה עשרה, ונשאר לנו, אם אני לא טועה, עוד מקור אחד במסכת עבודה זרה, ואח"כ נתחיל בלימוד של השמונה עשרה עצמו.

ואח"כ תחלקו את הספרים, אם נגיע.

אז עיקר הנושא היה ההקבלה בין המושג "תהילה" והמושג "תפילה". זה למדנו דרך הפסוק הראשון של השמונה עשרה, פסוק מספר תהילים: "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". הנושא היה: מה הקשר בין תהילה לתפילה. את כל זה למדנו בשיעורים הקודמים.

ולמדנו בעיקר שלפי ההגדרה של המושג "תפילה", שזה קשור למשפט, דין, כדי לדעת אם יש מספיק זכות כדי לקבל מה שמבקשים. זה למדנו כבר, לא צריך לחזור על זה. אז קודם כל צריך להבין: שאי אפשר לבקש אלא אם יש זכות לבקש. הנושא הראשון זה נושא של הזכות.

הנושא השני זה למי אני, ממי אני מבקש. זה קשור לעניין של השבח של ה', ש-לפני מי אני עומד כדי להתפלל. וזה נקרא "תהילה" בלשון המקרא. זה למדנו בקשר, גם כן, למושג "הלל" אם אתם זוכרים את זה. כשיש מצב של טוב מוחלט - אפשר לומר את ההלל. כשיש ספק, כשצריך לדון אם יש מספיק זכות - אז בא המושג תהילה. "להתהלל", זה מקביל ל- להתפלל. להלל. להתהלל. זאת אומרת, להתהלל זה להלל אע"פ שיש מקום למשפט...[1] ...מספיק ברור. אם יש עוד שאלות, בהמשך הלימוד.

אז פה יש לנו במסכת עבודה זרה דיון על הסדר בין התהילה והתפילה בשמונה עשרה. דהיינו – התפילה כעבודה. התפילה כמצווה. בשיעורים הקודמים למדנו את העניין של התפילה כ-רשות להתפלל, זכות להתפלל. אבל יש לנו מצווה מיוחדת, עבודה, שצריך להתפלל. אז תוך כדי העבודה של תפילה כעבודה - יש לנו גם כן מקום של התפילה כרשות, כזכות לבקש. זה מובן. כל זה, זה הסיכום של מה שלמדנו עד עכשיו.

אז תקראו את הדף פה, מהשורה השנייה, בסוף השורה השנייה של עבודה זרה. טוב זה שייך לנושא יותר רחב, ופה מגיעים:

 

הסוגיה במסכת עבודה זרה: בקשה ותהילה

"דתניא, ר' אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל,[2]"

ובכן, פה יש לנו שני מושגים, מדויקים - לשאול את הצרכים, אם יש איזה חיסרון, יש לנו רשות, ויש לנו מצווה, לבקש איזה טוּב מהבורא, איזה ברכה מהבורא, כדי למלאות את החיסרון. זה נקרא "לבקש צרכיו". זה ברור כן?

אם כן:

"ר' אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל,"

ולכן פה הנושא הוא: מה הקשר בין הבקשה והתפילה עצמה? וישנו פסוק:

"שנאמר: (תהלים קב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו וגו',

זה פסוק בתהילים.

ו"אין שיחה אלא תפלה,"

לכן, לפי ההנחה שאין שיחה אלא תפילה, שאנחנו לומדים מפסוק אחר בספר בראשית:

"שנאמר: (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה;"

[3]...ראינו כבר מקור אחר על זה... ר' אליעזר...שהוא אומר: "שואל אדם צרכיו" זה - "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". "כי יעטוף" זה שואל צרכיו. תראו אח"כ ברש"י[4].

אבל אנחנו ממשיכים לפי סדר, מהלך הספרים. אם כן יש סדר: קודם כל שואל צרכיו, שנאמר: תפלה לעני כי יעטוף, ורק אח"כ מתפלל: ולפני ה' ישפוך שיחו. לפי ר' אליעזר הסדר של השמונה עשרה היה צריך להיות, אני לא רוצה לומר, מיד הסדר של השמונה עשרה. אלא הסדר של אותה עבודה שנקראת "שמונה עשרה". אז היה צריך להיות: קודם כל הבקשות, ואח"כ התהילה בתוך התפילה. ונראה לאט לאט, כי לפי ההלכה הסדר הוא קצת שונה. קודם כל הסברה של ר' אליעזר:

"שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל. שנאמר: תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ואין שיחה אלא תפלה שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה."

"ר' יהושע אומר: יתפלל"

קודם כל

"ואח"כ ישאל צרכיו,"

ויש לו עוד פסוק מספר תהלים:

"שנאמר: (תהלים קמב) אשפוך לפניו שיחי"

כבר למדנו ששיחי זה תפילה.

"צרתי לפניו אגיד."

"צרתי לפניו אגיד" זה שאלת צרכים. בקשות[5] זה מובן. לכן יש לנו 2 שיטות, לפי הסדר שמה שאנו קוראים, מגדירים, כ-עבודה של התפילה. או, קודם כל: התהילה ואח"כ הבקשה - וזה הסדר של ר' יהושע, הדעה השנייה. או: קודם כל התהילה[6] ואח"כ הבקשה[7]– זה הסדר של ר' אליעזר. אז הגמרא ממשיכה:

"ור"א נמי הכתיב: אשפוך לפניו שיחי!"

איך ר' אליעזר מסביר את הפסוק של ר' יהושע?

"הכי קאמר: אשפוך לפניו שיחי"

שזה תפילה

"בזמן שצרתי לפניו אגיד"

קודם כל - צרתי לפניו אגיד, ואח"כ - אשפוך לפניו שיחי

"ור' יהושע נמי הכתיב: תפלה לעני כי יעטוף! הכי קאמר: אימתי תפלה לעני? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו."

ולכן יש אפשרות להסביר [את] הפסוק של ר' אליעזר לפי, אליבא דר' יהושע, ולהיפך. ולכן הגמרא ממשיכה:

"מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי,"

אם כן, אם ככה, המשמעות של הפסוק, זה לא דווקא לפי ר' יהושע, או לא, דווקא, לפי ר' אליעזר. וזה סימן שהמחלוקת היא יותר עמוקה. יותר רחבה:

"במאי קמיפלגי? כדדריש ר' שמלאי, [דדריש ר' שמלאי:] לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, מנלן? ממשה רבינו, דכתיב: (דברים ג) ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך וגודלך."

זה השבח. אני מגדיר לפני מי אני עומד, אני עומד שבחו של מקום, זה התהילה. זה ברור כן? רק אח"כ:

"וכתיב בתריה: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה;"

זה הבקשה.

ולכן הדגם של תפילתו של משה רבנו, זה, לפי הסדר הזה, זה קודם כל השבח, התהילה, ואח"כ - הבקשה. זה דרשה של ר' שמלאי.

"רבי יהושע סבר: ילפינן ממשה,"

זה הסדר לפי דעתו הוא.

"ור"א סבר: לא ילפינן ממשה,"

ולכן ר' אליעזר צריך להסביר למה ההלכה לפי דעתו היא - שאנחנו לא יכולים לקחת את הדוגמא של משה כדגם של התפילה שלנו. זה מה שמסביר ר' אליעזר:

"לא ילפינן ממשה, (כי משה) שאני"

משה זה מקרה שונה

"משה דרב גובריה (הוא)"

משה היה אדם גדול. ולכן יש במשה, כאדם גדול, מספיק חכמה, מספיק גדלות, מספיק זכות לפי מעשיו, כדי לסדר את תפילתו כפי שאמרנו פה: קודם כל השבח, וזה שבח יציב, אמיתי, בטוח, ואח"כ הבקשה[8].

אע"פ שפה זה לא קל. זה נושא קשה מאד. מכיוון שאנחנו יודעים, דווקא, שבאותה תפילה של משה רבנו, זו הייתה תפילה בלשון תחינה, בלי להתייחס לזכות. תראו מה שאמרו המפרשים על "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור". וזה הדוגמא פה. ולכן הנושא הוא לא קל.

אבל לפי הבעיה שלנו, אפשר להסביר [את] דעת ר' אליעזר פה: אי אפשר לפסוק כר' יהושע שלוקח את הצורה, אפילו הצורה החיצונית, הסדר של מהלך הדברים בתפילתו של משה, מכיוון שמשה זה מקרה אחר לגמרי. לכן נקשור את שני הדברים. מכיוון שדווקא משה לא צריך זכות כדי להתפלל, אנחנו לא באותה מדרגה, ולכן הדגם של משה זה לא הדגם של התפילה שלנו.

נמשיך:

"וחכ"א: לא כדברי זה ולא כדברי זה,"

לא כדברי ר' יהושע, ולא כדברי ר אליעזר

"אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה."

מה זה "שומע תפילה"? זה ברכה אחת באמצע[9] הברכות האמצעיות, שהם הברכות של הבקשות לפי הסדר של השמונה עשרה שלנו: יש קודם כל שלוש ברכות של תהילה, אח"כ שתים-עשרה שהם שלוש-עשרה, של בקשה, ואח"כ שלוש ברכות של תהילה.

עכשיו דעת הגמרא היא מובנת. אנחנו לא יכולים לעשת לא כר' יהושע ולא כר' אליעזר. ותוך כדי הסברים דעת ר' אליעזר מובנת מאליה: מכיוון שלפי דעתו של ר' יהושע אפשר להתפלל כמו משה רבנו התפלל, אבל אנחנו לא באותה מדרגה, עם ישראל בכללו, כן? אבל לא היחיד. וייתכן מאד שזה ההסבר, שסופסוף ההלכה היא: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא יש לנו סדר מיוחד, מבחינת כלל, אנחנו מתחילים.. כלל ישראל, אנחנו מתחילים כמשה: שבח ואח"כ בקשה. מבחינת פרט אנחנו לא עושים כמשה: בקשה ואח"כ שבח. אבל זה התפילה של העבודה של כלל ישראל, ולכן הסדר שלנו הוא סדר שמאחד את 2 הדעות.

אז מה אמרו ב"שומע תפילה"? זאת אומרת: אחרי השבח ו..של ההודאה, ההודיה סליחה, שבהתחלה, ולפני השבח של ההודיה בסוף, בתוך הבקשות - יש בקשה מיוחדת: "שומע תפילה", אז פה כל אחד ואחד שואל צרכיו. בהרהור. לא בפה מלא. ואנחנו יודעים איך היא ההלכה.

ואח"כ נראה מה היא ההלכה למעשה. אבל עכשיו דעת ההלכה היא מובנת. יש בין הבקשות, יש בקשה מיוחדת שהיא שומע תפילה, בכוונה של היחיד, באותה ברכה, באותה חתימה של "שומע תפילה", הוא יכול לכוון, לשאול צרכיו. ונמשיך עד סוף הסוגיה:

"(אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.)"

וזה בסוגריים כי זה עוד לא הלכה למעשה.

"(מסורת הש"ס: [אר"י א"ש הלכה כדברי חכמים].) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה - אומר. א"ר חייא בר אשי אמר רב, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה,"

ודוגמאות:

"אם יש לו חולה בתוך ביתו - אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה - אומר בברכת השנים. אמר ר' יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו כסדר יוה"כ - אומר."

וכך אנחנו עושים...

ולכן, המבנה של התפילה שלנו זה: קודם כל שבח - הגדרה לפני מי אני עומד, (זה אנחנו נלמד עוד היום על הסידור), אח"כ - הבקשות של עם ישראל, כל אחד רשאי לכוון על צרכיו הפרטיים כשהוא אומר את הבקשה של עם ישראל, דרך כל חתימה וחתימה של כל ברכה. ואח"כ אחרי הבקשות – שוב שבח. זה המבנה של השמונה עשרה.

ולכן אתם רואים יש לנו מקור ברור מאד: יש איזה שילוב. לא רק הקבלה. קשר, יחס, בין המושג של "תהילה" למושג של "תפילה". זה מחזק עוד את דעת ר' יוחנן שתיקן את הפסוק של פרק נ"א בתהילים: אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. התהילה (תהילתך) היא כמו הכלי של הבקשה. והשילוב של התהילה והבקשה - זה נקרא תפילה. ולמה זה נקרא תפילה? זה מה שלמדנו מקודם,

יש איזה מקור אתם מכירים את הפירוש שנקרא "הכתב והקבלה"? זה דווקא לא לפי הקבלה אבל... יש בו מקור שם, אני לא זוכר את הדף, אולי אתה זוכר? או הפרק אפילו? הוא מסביר את זה. שלשון תפילה, לשון להתפלל, זה: להביא למשפט, שיוציא לאור משפטנו, כדי לדעת אם מה שאנחנו מבקשים יש לנו סמך, זכות, כדי לקבל.

זה בתמצית, פחות או יותר, כל מה שלמדנו בפרטים, דרך הרבה שיעורים, לא רק השיעורים שלי, בכל החודשים שקדמו מאז ראש השנה. זה העיקר.

עכשיו אנחנו מגיעים, אם אין שאלות על הנושא הכולל, אנחנו מגיעים לקריאה של הסידור עצמו. טוב, אין שאלות?

קהל: אפשר להגיד שברור למה הסדר כמו שהוא. אבל מה הפירוש, אם אפשר לדעת, שלהיפך: שזה ר' יהושע שאומר: קודם הבקשות. זה כמו ש...זה דומה למה שלמדנו שהדיין צריך קודם לפסוק דין, הלכה פסוקה?

מניטו: רק דקה. אני רוצה לראות את המקור.

קהל: מדוע הבקשות, מה הפירוש של בקשות קודם...?

מניטו: טוב. צריך להבין לפי הפסוק שהוא מביא: "תפילה לעני כי יעטוף" - זה בבחינת עני.

קהל: בגלל הפסוק?

מניטו: כן. זה המצב של תפילתו של העני. הפסוק השני... כי זה הפשט, פה הפשט הוא ברור: זה מתוך העניות שלו שהוא מבקש. אז זה הצורך של הבקשה עצמה, שהיא הסיבה שיש לו רשות להתפלל.

וזה למדנו מ-חנה בפרק חמישי של ברכות. זאת אומרת - זה הדעה הראשונה של החכמים על המושג של כובד ראש. אתם זוכרים את זה? "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"[10] מהי ההגדרה של "כובד ראש"? מרירות נפש של העני. זה לא הלך, כן?[11], כן? טוב, אז נתחיל מיד, ופה תוך כדי לימוד נראה את הדף במסכת.. איזה מסכת זה שמה? יומא. כן. נכון.

טוב. אז קחו.. יש הרבה פירושים על... השמונה עשרה, אבל אין הרבה... איך אני יכול לומר את זה? אין הרבה פירושים שיטתיים של הטקסט. אבל, מכל מקום, הפירוש הכי חשוב, (לא רק למתחילים, לאלו שרוצים לעיין) בכלל של נוסח התפילה, של - כל התיבות של נוסח התפילה – הן באות מהמקרא. ולכן, נראה כמה דוגמאות תוך כדי לימוד, אבל כדאי להבין את זה.

אני חוזר על הכלל שלימד ה"פרי צדיק".. כמה פעמים: שיש הגדרה מקבילה לנבואה ולתפילה. הנבואה – זה הקול שבא מהקב"ה, מהבורא לבריאה. והתפילה – זה אותו הקול שחוזר, מבחינת "אור חוזר" אם אפשר לומר, מהבריאה לבורא.

ולכן כל התוכן של סדר התפילות שקבעו אנשי כנה"ג הוא – מתוך תוכן הנבואה עצמה. והחידוש שלהם זה - סידור המילים. אבל התיבות עצמן, המילים עצמן – יש להם המשמעות שיש להם במקרא. זה מה שצריך להבין. טוב. אז נתחיל מיד.

אז נתחיל מיד ב-3 הברכות הראשונות יש מבנה שצריך להבין אותו. קודם כל, אתם יודעים שבסוף כל ברכה יש את מה שאנחנו קוראים - החתימה של הברכה. והחתימה של הברכה, הוא דווקא השבח שמדברים בו בגמרא: "התהילה". למשל בברכה הראשונה: "ברוך אתה ה' מגן אברהם". "מגן אברהם" - זה פה באותה חתימה של הברכה הראשונה - שמו של הקב"ה, מיוחד לכיוון, לכוונה של אותה תהילה, של אותו שבח שאנחנו צריכים באותה ברכה. וזה יותר בולט גם כן, בברכות שהם הבקשות: "חונן הדעת" - זה אחד מהכינויים, מהשמות. "המרבה לסלוח". וכן הלאה.

ואם כן הגמרא עצמה, ואנחנו מוצאים את זה לא רק בפשט הגמרא אלא במפרשים הראשונים של הגמרא, בעיקר ברש"י - מגדירים את כל ברכה וברכה בשם מיוחד. פה יש לי את הספר של רינת ישראל, על מידות מניין[12], זה לא בדיוק... התפילה שונה. הברכה הראשונה נקראת "אבות". השנייה נקראת "גבורות". והשלישית נקראת קדושת, "קדושות ה'". פה זה כתוב קדושת ה', אבל זה...

אז מהי המשמעות של המבנה? אני צריך להתחיל בתהילה. לפני מי אני עומד כדי להתפלל. וכל מילה יש לה המשמעות שלמדנו לפי המקורות כבר. אני עומד להתפלל. ולכן התפילה נקראת "עמידה", ולא בכדי (למדתם את זה כבר, אני חושב). כי אני עומד כמי שעומד בפני בית דין, ולכן זה נקרא "עמידה".

המשמעות הכללית של 3 הברכות הראשונות

אז הברכה הראשונה, אני מתאר - לפני מי אני עומד. מי הוא ה' שלפניו אני מתפלל? והתשובה היא: אלוקי האבות. וזה השם של הברכה הראשונה. לכן היא נקראת: "אבות". זה מובן? אז פה אתם רואים שהסידור, לפי ההלכה, הוא הולך לפי שיטת המקרא. איך המקרא מגדיר את "אלוקי ישראל"? זה "אלוקי האבות". ונראה שהנושא הוא מיוחד מאד. ה-"גאל ישראל". ה-"גואל ישראל". זה השיטה של המקרא, שאנחנו מוצאים אחר כך בשיטתו של הריה"ל, של הכוזרי, ולא לפי שיטת התיאולוגים הפילוסופים. אנחנו לא נמצאים לפני הבורא כבורא. אלא לפני הגואל כגואל. דרך ההיסטוריה. דרך גילוי השגחתו בהיסטוריה. וזה השיטה של המקרא.

זה מובן הכן? למדתם את כל הנושא הזה כן? אני רוצה להיות בטוח.. ש-יש חשיבות מסוימת ל... זה לא פרט – לכלל הזה, ש:

אנחנו מתפללים לא לפני הבורא כבורא, ולא עם דעות, נאמר, מופשטות... של הגדרות... של המושג של "בריאה", אלא - דרך מושג אחר לגמרי, של: הגיבור שהוא הגואל.

ונראה את זה מיד בנוסח של הברכה הראשונה, זה..זה ברור:

"גומל חסדים טובים, קונה הכל וזוכר חסדי אבות, ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

וכאילו כשאני אומר: לפני מי אני מתפלל? זה אלוקי האבות - הכוונה היא: הגואל. שיש בידו יכולת לגאול. ולכן זה הגדרה של "החוויה הדתית", אם אפשר לומר את זה ככה, טיפוסית ליהדות כיהדות, מסוימת לגמרי.

 

בפני מי אנו עומדים בשעת התפילה?

זה מובן? אני רוצה להיות בטוח שזה מספיק מובן. החשיבות של אותה הגדרה שנותנת לנו את נוסח התפילה. זה לא תפילה דתית גרידא: אני יודע שיש בורא לעולם, ולכן אני נמצא לפני הבורא "ושופך שיחי" לפי לשון המקרא. אלא אני במצב מוגדר באופן מסויים, זה ההגדרה של עם ישראל שהם צאצאי האבות. ומכיוון שאנחנו יודעים דרך גילוי התורה, גילוי התנ"ך בדרך כלל, שהבורא התגלה כגואל - אז יש מקום לתפילה. לפני הבורא כבורא - אין מקום לתפילה. למה? וכבר אני חושב שהתייחסתי לזה בהתחלה: מכיוון שהבורא כבורא שם כל מה שצריך לבריות שלו בבריאה שלו. ולכן לפני הבורא כבורא - אין מקום לכוונת התפילה.

יש לכם ב"נתיבות עולם" של המהר"ל פרק שלם על זה. כי המצב של עובד ה', "עבודה", בפשט המילה - הוא יותר ברור בשעת התפילה אפילו יותר מבשעת לימוד האמונות! כי בתפילה אני מעיד שאני תלוי בבורא. ולא רק שאני יודע שיש בורא. היחס בין הבורא לבריאה במציאות, ולאו דווקא דרך אמונות ודעות. ולכן פה, יש מקום לאותה תפילה רק למי שנחוץ לגאולה. ולא לחינם אנחנו מסיימים את העבודה הקודמת של קריאת שמע וגאל ישראל, ומיד מתחילים להתפלל, ולבקש ביותר פרטים את עניין הגאולה. זה מובן?

ולכן מתחילים ב"ברוך". "ברוך", זה מדרגה אחרת. זה מושג אחר מ"בורא". זה אותו בורא – אבל כ"מקור הברכות". מה שאני מבקש זה לא מה שהבורא שם בעולמו הטבעי. מי שמסתפק בחיים הטבעיים – אין מקום בשבילו בתפילה. כי הוא מסתפק בחיים הטבעיים. יש לו אפשרות של הודאה, מסוג אחר לגמרי, אבל הוא לא מכיר מי הוא ה"ברוך", "מקור הברכות", אותם הברכות שאני צריך למעלה מן הטבע. כי ההבדל, השוני שיש בין "ברכה" ו"בריאה" - זה אותו הבדל שבין טבע לנס. טבע זה טבע, ברכה זה נס. ולכן צריך להבין את זה: הברכות באות ממקור יותר עליון מהשורש של הטבע. ולכן אנחנו בפני הברוך. ואתם יכולים למצוא את זה ביחס לכל המושגים שמתחילים להתגלות עם אברהם אבינו: המושג של "ברכה". הברכות של מלכי-צדק. המושג של ברוך. אנחנו כל כך רגילים שאנחנו לא רואים את החידוש שמתחיל פה. עד כאן, בני אדם, והגדולים שבהם – והיו נביאים, מאדם הראשון עד אברהם אבינו, היו נביאים. למשל תראו מה אומר המדרש על עבר, שעבר היה נביא. אבל זה לא בולט במקרא, מכיוון שנבואתו הייתה בבחינת יחיד.

שוב זה מתייחס למה שאומר הכוזרי, מה ההבדל בין הנבואה בין אומות העולם, שהיא בבחינת יחיד (אצל אומות העולם), והאמונה[13] של ישראל שהיא בבחינת כלל, אבל בלאו הכי היו נביאים. וזה כל העניין של "העניין האלוקי" (שהצלם האלוקי לפי המקרא והעניין האלוקי לפי הריה"ל בכוזרי).

ומי ש...אני חוזר לעניין שלנו, ש: עד אברהם אבינו, היינו יודעים שיש בורא. זו הייתה אמונה אמיתית. אבל לא היה את המבחן, (לא, זה לא המושג) לא היה את הניסיון, (לא ניסיון) החוויה, של התגלות הבורא בעולמו. ידעו שיש בורא. אבל רק מאברהם אבינו ואילך ובעיקר ביציאת מצרים, זה נושא חשוב.

אז התוכן של אותה אמונה שהייתה אמיתית אצל אבות העולם עד אברהם אבינו, שיש בורא, הייתה... איך אומרים את זה? המושג נעלם ממני? התגלות במציאות. בבחינת השגחה. כל עוד שלא יצאנו ממצרים, לא ידענו שאותה אמונה שיש בורא היא כל כך חשובה. שזה לא רק אמיתי, אלא יותר מאמיתי. שהבורא משגיח בעולמו.

 

[1] [10 שניות בשמע גרוע]

[2] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ז עמוד ב

[3] [?5:56 שמע גרוע 5 שניות]

[4] רש"י תהלים פרק קב

(א) תפלה לעני - ישראל שהם עם עני:

כי יעטף - בהתעטף נפשם בצרה:

[5] [?7:46]

[6] ? [הבקשה]

[7]? [התהילה]

[8] [?11:25]

[9] ? [בסוף]

[10] ברכות ל א

[11]

[12] [? ]

[13] [?31:33 נשמע כמו "נבואה"]

 

הוספת תגובה