פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת נח

דבר תורה שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין (ה"ע – הערת העורכים)

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' (בראשית ו, ח).

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (שם, ט).

הפסוק הראשון (פסוק ח) מסיים את פרשת בראשית. הפסוק השני (פסוק ט) פותח את פרשת נח. המסורה כנראה רצתה להפריד בין שתי אמירות הנראות כסותרות זו את זו.

הביטוי נֹֹחַ מָצָא חֵן הו חד-משמעי. ההצלה הזאת באה לו מתוך חסד מאת ה', ולא מתוך זכות כלשהי. זאת מתנת "חינם".[1] האנושות כולה עומדת 'להימחות'[2] במי המבול ונח ניצל כי הוא "מצא חן".

הגמרא אומרת את זה בצורה ברורה מאוד:

תנא דבי ר' ישמעאל: אף על נח נחתם גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה' שנאמר: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה ... כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם  - ונח מצא חן בעיני ה' (מסכת סנהדרין קח, א).[3]

קביעה זו של הגמרא מחייבת אותנו להתמודד עם השאלה: אם אכן נח נושע "חינם", מדוע התורה רואה צורך להודיע לנו, בפסוק השני, שנח "אִישׁ צַדִּיק הָיָה"?

מונחת לפנינו אחת הסוגיות הסבוכות ביותר לכאורה בפרשנות המקרא. אגב כך, הנצרות גם מצאה בה סמך לשיטתה בנושא 'החסד האלוהי', לפיה: "מי הוא צדיק? מי שזכה באותו "חסד"..."

ברור שאין זו דרכה של תורת ישראל, אלא: הצדיק הוא מי שחי בהתאמה מדויקת לסולם ערכים, לנורמה, לתורה.

והנה, נח נקרא לא רק צדיק אלא גם תמים, דהיינו "צדיק במעשיו, תמים בדרכיו" כלשון הגמרא (מסכת עבודה זרה ו, א). ולמרות הכול, הוא ניצל דווקא מתוך חסד. איך ליישב את הסתירה?

על פי הקבלה, כרגיל, העניין פשוט ואין בו סתירה: נח נקרא צדיק עם אלוהים, עם בורא העולם המתגלה בשם 'אלוהים': אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. פירוש הדבר שחייו התנהלו על פי מה שמכונה "המוסר הטבעי" (במשמעות הרחבה ביותר של מושג זה). לעומת זאת, לפני ה',[4] לפני מי שמתגלה בשם ה', לפני מי שמגלה את הערכים העליונים של החיים שעתידים לבוא, החיים שמעבר לטבע, נח עדיין אינו יכול להיקרא 'צדיק': הוא "מוצא חן".

רק עם אברהם תופיע מדרגה זו של הצדיק ההולך "לפני ה'": וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (בראשית יז, א). הצדיק "על-פי אברהם" מתהלך לפני ה', הוא סולל את הדרך לה' בהיסטוריה האנושית. לעומתו, הצדיק "על-פי נח" מתהלך "את האלוהים". הוא מסתפק במחויבות לקניינים המוסריים שכבר הושגו. לוּ הדבר היה תלוי בזכויותיו הוא, הוא לא היה ראוי להיות נושע כי הוא אינו מסוגל להיות מושיע.[5]

אם כך, מדוע הוא "מצא חן"?

החן שהוא זכה לו הוא אמנם "חינם", אך הוא אינו שרירותי. נח ניצל כי הוא נושא בקרבו, בתולדות העתידות לצאת ממנו, את האפשרות של הופעת הצדיק "על-פי אברהם". הוא ניצל כי הוא אבי אבותיו של אברהם.

לפי זה, ניתן להבין טוב יותר את הרצף שבין שני הפסוקים דלעיל. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ... הסיבה ל'חן' נמצאת בתולדותיו.[6] וזה מה שמסביר רש"י על פסוק זה:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק - הוֹאִיל וְהִזְכִּירוֹ סִפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר" :זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי, י, ז).

התורה אינה מציינת את צדקותו של נח כסיבה להצלתו - הרי הוא ניצל בזכות תולדותיו - אלא על מנת ש"נספר בשבחו", שנדע שהוא היה שונה מבני דורו.

זה גם מה שאומר לנו הפסוק:

וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה (בראשית, ז' א).

הצורה הלשונית אֹתְךָ רָאִיתִי במקום "ראיתיך" הביאה את מפרשי הזוהר להבינה כ"אות בךָ", רמז לאברהם. "ראיתי אות בך", "ראיתי צדיק לְפָנַי".

כעת, הפסוק ממשלי שרש"י מצטט מקבל משמעות רחבה יותר: הברכה שנסתלקה מן הארץ - בעקבות חטאו של קין - שבה אליה בזכות אברהם. לכן יש לקרוא את הפסוק כך: זֵכֶר צַדִּיק (נח) - לִבְרָכָה (אברהם)![7]

[1] 'חינם' מלשון 'חן'.

[2] וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה ... וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ... (בראשית ז, כג).

[3] ראה את דברי ה"תורה תמימה" במקום: "נח לא היה ראוי להנצל אבל שמצא "חן"... דבר שאין ראוי לו מצד עצמו או מצד הדין והיושר אלא רק מצד החסד והחנינה".

[4] שם הווי-ה.

[5] משה נקרא כך כי "מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". לפי זה הוא היה צריך להיקרא "מָשוּי". אלא שמו משה כי הוא מסוגל למשות אחרים מן המים (מפי מניטו, ה. ע.).

[6] על-פי העיקרון התלמודי "ברא מזכה אבא" - הבן מזכה את האב (מסכת סנהדרין, קד,א).

[7] אברהם נקרא 'ברכה', שנאמר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל ...וֶהְיֵה בְּרָכָה (בראשית, יב, ב).