ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

דבר תורה שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין (ה"ע – הערת העורכים)

 

 

הניסיון התשיעי של אברהם: הרחקתם של הגר וישמעאל

 

"עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם" (אבות ה, ג).

 

בפירושו על משנה זו רש"י מפרט את עשרת הניסיונות האלה,[1] שהאחרון שבהם הוא עקדת יצחק על גבי המזבח. הניסיון הקודם, התשיעי, קשור לדמותו של ישמעאל, כמסופר בפרשתנו:

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל. וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק. וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ:  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק (בראשית כא, ח-י).

"הקורא התמים" שקורא את הפסוקים האלה, והוא לא שמע על היריבות הקשה השוררת בין צאצאי ישמעאל ובין צאצאי יצחק על ירושת אברהם, יכול בהחלט להגיע למסקנה שהסיפור הזה בלתי סביר לחלוטין. איך להבין ששרה, אישה נדיבת לב במידה כזו שכאשר ראתה שהיא לא תוכל להביא זרע לאברהם היא מבקשת ממנו לקחת לו את הגר לאישה, אותה שרה היא זו שמבקשת עתה מאברהם לגרש את הגר ואת בנה בטענה שהילד הזה... צוחק?! המעשה של הילד כל כך זניח, כל כך ילדותי - פשוטו כמשמעו – שהטענה נגדו רק מדגישה, לכאורה, את האופי הבלתי מתקבל על הדעת של הסיפור.

חז"ל מפרשים את האירוע הזה בדרך שרק מעמיקה את התמיהה לגבי השפיטה של שרה על צחוקו של ילד ("ותרא שרה..."), והופכת אותה למובנת עוד פחות:

    

"מְצַחֵק": תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר:

  • דרש ר' עקיבא, אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה.[2]
  • ר' אליעזר אומר, זה גילוי עריות.[3]
  • ר' ישמעאל אומר, זה שפיכות דמים.[4]
  • ואני אומר, חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק מי שעושה כן, אלא אין צחוק זה אלא ירושה, שהיה ישמעאל מצחק ואומר: "אני בכור ונוטל שני חלקים".

ורואה אני [=רשב"י] את דבריי מדברי ר' עקיבא. (תוספתא של מסכת סוטה, ו, ג)

 

הטקסט הזה מעלה תהיות רבות, אחת מהן קשה במיוחד. הרי רבי עקיבא, רבי אליעזר, ורבי ישמעאל היו מרבותיו של רבי שמעון בר יוחאי. בין חכמים בשיעור קומה שכזה לא יתכנו אמירות שיש בהן נימה של חוצפה, גם בעת חילוקי דעות.

שתי הערות עשויות להאיר קושיה זו:

ראשית, יש להבין מה מביא את רבי עקיבא, רבי אליעזר ורבי ישמעאל לאבחן בצחוק של ישמעאל הילד את הנטייה לשלוש העברות החמורות ביותר המוזכרות בתורה:

  • בין האדם למקום: עבודה זרה.
  • בין אדם לעצמו (כלומר, למעלתו הפנימית כאדם): גילוי עריות.
  • בין אדם לחברו: שפיכות דמים.

שנית, מה טמון בדברי רבי שמעון בר יוחאי על ישמעאל "בביתו של אותו צדיק"?

התשובה לשאלות אלה קשורה להבדל בין "מְצַחֵק" - בזמן הווה, ובין "יִצְחָק" בעתיד. הניגוד שבין שתי המילים בולט על רקע מיקומן בסוף כל אחד משני הפסוקים.[5] ואמנם הגמרא דנה לעומק בהבדלים שבין שתי המילים האלה,[6] אך נתמקד כאן בתמצית העניין ובמהותו.

הבן של אברהם - בין יצחק בין ישמעאל - יכול לצחוק, משום שעיקר בשורתו של אותו צדיק הוא שיש בורא לעולם, ומכאן שהישועה אפשרית.[7] אולם קיים הבדל מהותי בין "מְצַחֵק", בהווה, ובין "יִצְחָק", בעתיד. "מְצַחֵק" מבטא הסתפקות במציאות העכשווית של העולם כמות שהוא, דהיינו, עולם של "טוב ורע".[8] "יִצְחָק" מבטא שמירה של הצחוק המלא למציאות עתידית של עולם מתוקן, כשיגבר הטוב.

כאשר שרה רואה את ההבדל בין הצחוק של ישמעאל (בהווה) ובין הצחוק של יצחק (בעתיד), היא רואה,[9] מצד אחד: דת המנותקת מן התיקון המוסרי המסתפקת במצבו הנוכחי של העולם, ומצד שני: דת המזוהה לחלוטין עם התיקון המוסרי, דהיינו, דת המשקפת את התוכן המשיחי של נביאי ישראל. זה מה שהסבירו רבותיו של רבי שמעון בר יוחאי.

רבי שמעון בר יוחאי, מצדו, קובע שיש הבדל מהותי בין ישמעאל בתוך בית אביו ובין ישמעאל מחוץ לבית אביו. ענין זה התבהר בהיסטוריה של צאצאי ישמעאל, לפני האסלאם של מוחמד, ואחרי האסלאם. ישמעאל, לאחר שחזר לאמונתו של אברהם, כבר איננו – עקרונית - עובד אלילים, שטוף זימה, ושופך דמים.

לפי זה, "צחוקו שבהווה" כבר איננו הצחוק של דת נטולת מוסר, כי אם צחוק של לעג כלפי יצחק בעניין הארץ אשר נתן ה' לאברהם עבור זרעו אחריו דרך יצחק ויעקב.[10]

היסטוריונים, סוציולוגים ופוליטולוגים יידָרשו לפענח לאור הניתוח הזה את ההיסטוריה העצומה של תרבות האסלאם בת אלף וארבע מאות השנים. על כל פנים, מדהים לגלות את ההתאמה הקיימת בין דברי רבי שמעון בר יוחאי ובין הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעניין ארץ ישראל.

ועדיין נשאלת השאלה: במה אירוע זה, שיוביל לגירוש של הגר ושל בנה ישמעאל, מהווה ניסיון עבור אברהם? האם זה מפני שגילה את טיבו של ה"צחוק בהווה" שמאפיין את בנו? ייתכן שיש לכך רמז בפסוק: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ (בראשית כא, יא).[11]

עם זאת, המשך הכתוב מראה שכל הנושא הזה אינו עבור אברהם אלא תקלה מצערת בלבד. אומנם זו תקלה חמורה מבחינת הרגשות הטבעיים של אב כלפי בנו, אך הניסיון עצמו הוא הרבה מעבר לכך:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא, יב). 

הניסיון של אברהם הוא אפוא בפסילתו של ישמעאל בהתאם לבקשתה של שרה, ולאישור האלוהי עליה. ואברהם קיבל את הדין, כדברי המשנה:

"עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם" (אבות ה, ג).

בסופו של דבר, אברהם התגבר על סלחנותו כלפי ישמעאל, ויש בכך בשורה לבניו.[12]

 

 

 

[1] רש"י: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו... תחלה בקש נמרוד להרגו, ונחבא בקרקע י"ג שנה. שוב השליכו באור כשדים. והגלהו מארץ מולדתו. והביא הקב"ה רעב בימיו. ונלקחה שרה בבית פרעה. ובאו המלכים והגלו את לוט בן אחיו. והראה לו בין הבתרים שעבוד ארבע מלכיות שימשלו בבניו. וצוה למול את עצמו ואת בנו. ואמר לו לגרש את ישמעאל בנו עם אמו. וצוהו לשחוט את יצחק בנו. הרי עשרה. ולא הרהר אחר מידותיו ית' מרוב אהבתו".

[2] שנאמר: "ויקומו לצחק" (שמות לב, ו).

[3] שנאמר: "בא אלי העבד העברי לצחק בי" (בראשית לט, יד).

[4] שנאמר: "יָק֤וּמוּ נָא֙ הַנְּעָרִ֔ים וִישַׂחֲק֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ ..." (שמואל ב, ב, יד).

[5] וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק.  וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק (בראשית כא, ח-ט).

[6] א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר: " אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהלים קכו, ב)".

[7] כי הבורא רוצה בטובת נבראיו, בניגוד למצב הנגזר מההנחה שהעולם קיים במקרה, שבו האדם אבוד, ללא תכלית, במציאות עיוורת. (ה.ע.)

[8] כמו שנאמר בעץ הדעת: "עץ הדעת טוב ורע". לא נאמר עץ דעת "הטוב והרע" – הטוב לחוד והרע לחוד -, אלא "טוב ורע", המשמשים יחד בערבוביה, מה שמשקף את המציאות של העולם הזה.

[9] בראייה נבואית (ה.ע.)

[10] וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ [יעקב] אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ (בראשית לה, יב).

[11] רש"י: עַל אוֹדֹת בְּנוֹ, ששמע שיצא לתרבות רעה, ופשוטו על שאומרת לו לשלחו.

[12] הדברים נכתבו בשנת 1995 על רקע הסכמי אוסלו שבמרכזם עמדה הנכונות לויתורים על ארץ ישראל. (ה.ע.)

הוספת תגובה