פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת ויצא

דבר תורה שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין (ה"ע – הערת העורכים)

שיחת הרועים

"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ, כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים, וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר? וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם: הֲשָׁלוֹם לוֹ? וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר: הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ: לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן. עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, א–י).

אחרי שיצא מבאר שבע בברחו מפני שנאת עשיו, יעקב מגיע לבאר בשדה שממנה ישקו את כל העדרים: "וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן". בפרשה זו התורה מציינת פעמיים שכתנאי לגלילת הָאֶבֶן הגְּדֹלָה אשר עַל פִּי הַבְּאֵר, נדרשת נוכחותם של כל הרועים, כדי שיוכלו יחד לגלול אותה. הדיוק הזה רק מעצים את הניגוד עם המחזה שבהמשך: בראותו את רחל, יעקב גולל לבדו את האבן מעל פי הבאר, ומשקה "אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ".

סיפור התולדות של האומה הישראלית מתחיל כאן, במפגש בין יעקב ורחל. מדוע התורה מספרת לנו שפגישה זו בין יעקב הרועֶה לרחל הרועָה, החשובה כל כך להמשך התולדות, מתרחשת על רקע דו־שיח בין רועי "שלושה עדרי צאן" ובין יעקב, עבד ה'? על מה מדובר בשיחה זו, התמימה לכאורה? מהי הבאר הזאת? ומהי האבן הגדולה הסותמת אותה?

בשורות הבאות אקרא קריאה מדרשית בשני רבדים: הרובד האחד הוא החיפוש של יעקב אחר האחווה, והרובד הנוסף הוא עומק ההבדלים שבין תפיסת ישראל ובין תפיסת אומות העולם בעניין מהות האדם, ייעודו וגאולתו. השיחה הזאת, הנראית כשיחת נימוסין, מתחילה בקריאה אַחַי! ומסתיימת במילה שָׁלוֹם, וטמונה בה משמעות עמוקה. נושא השיחה הוא גורל האדם והדרך לגאולתו, והיא מתקיימת בין יעקב, רועה עברי ממשפחת אברהם, ובין 'רועי אומות העולם' שהתאספו בחרן. רועים אלה נקראים "בני קדם", כלומר 'בני המזרח', או 'בני הקדמון', על שם המוצא הקדום בזמן ובמרחב של רועי העולם, על פי הנבואה העברית.

ישנם שני סוגים של רועים. הסוג הראשון הוא אלה אשר זקוקים לאחידות מדומה כדי למלא את תפקידם. הם כת סגורה השומרת בקנאות על סמכויותיה: "וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ" (שם לט, ג). לאף אדם אין גישה למי הבאר, פרט להם.[1]

לעומתם, יש רועים אשר לכאורה המניע שלהם הוא פרטי, משפחתי, אך למעשה הם פועלים לטובת כלל האדם, כגון יעקב.

וזה תוכן השיחה בין יעקב לרועים:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם?

וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.

וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר?

וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנו.

וַיֹּאמֶר לָהֶם: הֲשָׁלוֹם לוֹ ?

וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם.

ניתוח מדויק של שיחה זו, על פי החכמה העברית, מגלה את עומק ההבדל שבין התפיסה הרוחנית של ישראל, המושתתת על המוסר, ובין המסורות הדתיות השונות שצמחו באנושות מראשיתה – לפני הופעת עם ישראל, או מחוצה לו – העוסקות לרוב בפולחנים דתיים, אך הן משוללות תקווה לתיקון מוסרי אמיתי, למרות מה שנראה כהתייחסות לבעיית המוסר בטקסטים הפולחניים שלהן.[2]

על רקע מילות המפתח שבהן משתמש יעקב: "אחים", "שלום", עולה השאלה כיצד אותה האחווה אפשרית, בעוד הוא בורח מפני שנאת אחיו: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (שם כז, מא).

אלא שהדברים עתיקים: מראשית ההיסטוריה האנושית, מאז שבן האדם, קין, הרג את אחיו הבל, המילה 'אח' כמעט נעלמה מן התורה. מעתה אפשר לקרוא את כל סיפורי התורה כ'מסע בעקבות האחווה האבודה'.^[3] נצטרך לחכות לאברהם כדי לראות שוב את המושגים 'אח' ו'אחות' חוזרים לעולמו של האדם. הנבואה העברית מגלה לנו, בדרכה, את התוכנית האלוהית לאדם, את אתגריה, ואת המצבים הדרמטיים המתלווים אליה: מצבים סוציו־היסטוריים החוזרים ונשנים תמיד, דרך העלילות והגלגולים של עמים ותרבויות, עד לסיומם בימות המשיח באחרית הימים.

המסע בעקבות האחווה

יעקב יצא זה עתה מכישלון הניסיון האחרון לאחווה, הפנימי ביותר, ביחסיו עם עשיו אחיו. עוד קודם לכן, תיארה לנו התורה את הפרידה בין אברהם ללוט, הדוד והאחיין – כמעט אחים^[4] – ולאחר מכן את הפרידה בין יצחק לישמעאל, אחים למחצה שלא מחליפים מילה וחצי מילה, והתורה לעולם אינה מכנה אותם 'אחים'. אחריהם באים יעקב ועשיו, אחים בני אותה האם, כמו קין והבל, ובנוסף גם תאומים. הם אכן מדברים זה עם זה, ושיחתם היא שיחה מכרעת לעתידה של גאולת האדם: למי שייכות הבכורה והברכה? מי מסוגל להיות אח לאחיו?^[5] מי יזכה בשם ישראל?^[6]

ואכן כך אמרה האֵם, רבקה: "וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה" (שם כז, מב–מג). יעקב שומע בקולה ובורח אל המקום אשר בו, אולי, יודעים עדיין מה פירוש הדבר להיות 'אח', אל משפחת אמו. יעקב בורח מפני השנאה והתסכול של עשיו, ומוטלת עליו משימה נוספת: לקחת לו אישה ממשפחתו של לבן בחרן. לבן, אח לרבקה, היה נכדו של נחור, אחיו של אברהם. גם נחור, כמו אחִיו, עזב את הציוויליזציה הארורה של בבל בימי נמרוד באור כשדים, אך הוא עצר בדרך.^[7]

לכן, המילה הראשונה של יעקב כשהוא מגיע לבאר בחרן היא: אַחַי! הרי הוא ראה שהאנשים שם הם רועים...^[8]

אַחַי! למרות הכל, חרף העובדה שכל מה שהוא יודע על מה שאירע במשפחת אברהם היה יכול – ואולי אף היה צריך – להביא אותו לייאוש מוחלט ביחס למושג 'אח'. נראה שבמילה זו התורה רצתה להבליט את האופטימיות הבלתי נדלית של האדם העברי, המחפש ללא לֵאות את האחווה, למרות כל האכזבות ( בנושא זה אני נזכר תמיד באמירה המחרידה של מאנס שפרבר^[9] בעניין השואה: "נפלנו קורבן לאוצרות התקווה שבלבנו").

שתי תפיסות על ייעוד האדם

המדרש,^[10] המפענח את המשמעות הנבואית של המילים שבפסוקים אלה, מוביל אותנו למהותן הפנימית. במסעו של אברהם מאור כשדים לארץ כנען, העיר חרן הייתה התחנה העיקרית באמצע הדרך, והמדרש אומר שהשם "חרן" פירושו: "חרון אף", מקום הכעס.

כעת ניתן להבין את 'שיחת הרועים' כך:

אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם! באתם מה'אַיִן'. נבראתם מהאין, קיבלתם את כל הווייתכם וכל קיומכם מבורא אחד ויחיד, כחסד, כמתנת חינם. אך מתנה זו, בהיותה חינם, יוצרת נבראים יריבים, המתחרים ביניהם.^[11] הבורא נותן לנו הכל – חוץ מאהבת האח. דבר זה הוא תובע מאיתנו, למעננו: האדם קונה את הזְכוּת לקיומו כשהוא מתגבר על היריבות הטבעית בין הנבראים והופך ל'אח'. ולכן, המשימה המוטלת על האדם היא הדו־קיום בין הנבראים ואהבת האחים. ואתם, הרועים, תפקידכם להיות רועי השלום.

וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. הבעיה שלנו, הרועים של חרן, היא אחרת לגמרי. הבעיה שלנו איננה איך לזכות בקיומנו אחרי שנבראנו מן האין, כפי שאתה טוען. באנו מ"חרן", מחרון האף הרובץ על העולם מראשיתו. כעס קדמון רובץ על המציאות, והוא המקור לאבן הגדולה הסותמת את פי הבאר והמונעת מאיתנו להשקות את העדרים,^[12] מה שמסביר את גורלם של אלה אשר אתה מכנה אותם 'נבראים'. אנו יודעים שיחד נוכל, בסוף היום, להסיר את האבן מעל פי הבאר. תפקידנו כרועים הוא לשכך את חרון האף האלוהי על העולם.^[13]

וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר? הֲשָׁלוֹם לוֹ? האם לא שמעתם על משפחת אברהם? האם אינכם מכירים את לבן בן בתואל בן נחור, אחי אברהם? האם לא נותרו במשפחה זו מבקשי שלום? האם אין אצלם תקווה לשלום?

וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנו...שָׁלוֹם.^[14]

דו־שיח עקר זה בין תורת ישראל ובין האוטופיה המיואשת של רועי האומות – נמשך מדור לדור, ויימשך עד לאחרית הימים. אך הנה, פתאום, בראות יעקב את רחל,^[15] הוא מוצא בעצמו די כוח כדי להרים לבדו את האבן, והוא משקה "אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ".

בסיכום המדרשי התמציתי הזה מתעמתות שתי תפיסות על גאולת האדם. מצד אחד – המסר של יעקב־ישראל הרואה בבעיה המוסרית את הדאגה העיקרית בתולדות האדם. ואכן, מילת המפתח בשיחה זו מבשרת כבר את המסר החוזר של נביאי ישראל: שלום. מצד שני – התחושה שקיים חרון אף קדמון. תרבויות רבות חיפשו את המזור שיביא לשיכוכו, ולשם כך הן מציעות אסטרטגיות להשגת הישועה על פי המיתוס, במעטה של תיאולוגיות ואידיאולוגיות מגוונות.^[16]

עדרים עדרים, ואמת נעדרת

לסיום, ניתן להוסיף לעניין זה את דברי רבי יהודה בגמרא (סנהדרין צז, א):

"תניא ר' יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו... האמת נעדרת. אמרי דבי רב [=אומרים בבית מדרשו של רב]: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה".

רבי יהודה חוזר כאן על הנאמר בפרשתנו: מצד אחד – עדרים המובלים על ידי רועים של אמת מנופצת, וכנגדם – בן דוד.

הערות:

[1] הדתות המכונות 'אוניברסליות' (הנצרות והאסלאם), טוענות כי להן בלבד המפתחות לישועת נפש האדם (בנצרות: "אין ישועה מחוץ לכנסיה"; באסלאם: "יש רק אלוה אחד, והוא האל שלי..."). דתות אלה נוטות תמיד לגלוש לאימפריאליזם. מנגד, על פי התורה, לכל עם ולכל אדם פתוחה הדרך לישועה, אם רק ישמור על הכללים המוסריים הבסיסיים של שבע מצוות בני נח (מתוך המאמר "האוניברסליזם של האמונה היהודית", כי מציון על המועדים – בצרפתית, טרם תורגם).

[2] גם הדתות שצמחו מהתנ"ך, כמו הנצרות והאסלאם, אמנם אימצו את יסודות המונותיאיזם העברי, אך לא הציבו את התיקון המוסרי של האדם כציר המרכזי של ישועת הנפש (על פי הרב אשכנזי).

[3] ראה לעיל, פרשת תולדות,; להלן, פרשת מקץ.

⁴ בראשית יג, ח: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט... כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

⁵ הבכורה (=הכהונה) והברכה שמורות למי שמסוגל להיות כהן לאחיו, כמו אהרן הכהן – אוהב שלום ורודף שלום, המברך את ישראל ומוריד להם שפע וברכה מאת ה'. כך מתפקד גם עם ישראל ביחס לאומות – גוי קדוש וממלכת כהנים לאומות העולם (ה"ע).

⁶ ראה מדרש תנחומא, פרשת קדושים, ב.

⁷ עיין רש"י לבראשית יא, לב, על המילים "וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן".

[8] הרועה דואג לצאן, כלומר מהות תפקידו היא לדאוג לאחרים, כמסורת בית אברהם.

[9] מאנס שפרבר, 1884–1905, סופר והוגה דעות יהודי ממוצא אוסטרי (ה"ע).

[10] בראשית רבה, ע, י.

[11] מאחר שהאדם נברא בחסד גמור, חסד המתפשט ללא תנאי וללא גבול – מושג הגבול זר לו, ולכן הוא איננו נוטה מטבעו לצמצם את עצמו למען קיומו של השני, כך שכל הנבראים נמצאים יריבים זה לזה (ה"ע).

[12] כלומר, להעביר שפע לנבראים (ה"ע)

[13] הדברים רומזים לכעס האלים ומלחמתם באדם במיתולוגיות העתיקות, וכן למוטיב של החטא הקדמון בתיאולוגיה הנוצרית (ה"ע).

[14] ה"שלום" של הרועים הוא שלום לקוני, הבא לשים קץ לדו־שיח, ותו לא (ה"ע).

[15] התורה קושרת קשר ברור בין אהבת איש ואשתו ובין האהבה בין האחים. פרופ' אליענה אמאדו לוי־ולנסי* הייתה רגילה לציין, בדרכה, שיוסף - האח הבכור האוהב את אחָיו, ובכך שם קץ לקללה של קין - נולד מיעקב ורחל, הזוג היחיד שעליו התורה אומרת שאהבו זה את זו ללא סייג. אמנם בין יצחק ורבקה גם מוזכרת אהבה, אך התורה מוסיפה: "וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סז). בניגוד לכך, אהבת יעקב את רחל הייתה מראשיתה נקייה מכל מניע אחר: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל" (שם כט, יח). המסר חשוב: רק אלו שחיים בצורה עזה את האהבה שבין איש לאשתו, אלו שהאישה הפכה להם לאחות, כבימי האבות, מסוגלים ללמד את אהבת הרֵעַ, לחיות אותה ולהעיד עליה. התלמוד מלא במקורות ברורים ומפורשים בעניין זה, במיוחד בפרשנותו לשיר השירים (הערה של מניטו).

* Eliane Amado Lévy-Valensi (1919–2006), אשת הגות דגולה הקרובה ל'אסכולת פריז', שפעלה להתחדשות ההגות היהודית בצרפת אחרי השואה. הייתה מרצה לפילוסופיה בסורבון. אחרי עלייתה ארצה התמנתה לפרופסור לפילוסופיה ולמחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן (ה"ע).

[16] ביסוד כל המיתולוגיות על בריאת האלים, העולם, והאדם, מונחת אימה הרובצת על האדם מפני היש, וכל אסטרטגיות הישועה באות לשכך את האימה הזאת בכל מחיר, כולל קורבנות אדם. הדברים מקבלים ביטוי גם בשפות האירופאיות: המילה panica, למשל, מרמזת על האל פן שמייצג את מציאות הטבע הלא-מעודן (ה"ע).