ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

כי מציון - פרשת ויחי

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

הגהה: שדמה קדר

 

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית. יעקב יורד למצרים כדי לפגוש את יוסף, ולבסוף מתיישב שם עם כל משפחתו. עבור העברים, מתחילה אז גלות ארוכה שתימשך עד שמשה ישים לה קץ, כמתואר בתחילת ספר שמות.

אחרי סיפור מותו של יעקב ובקשתו של יוסף מאחיו שלא לקבור אותו במצרים (כפי שכבר עשה יעקב לפניו), הדיבור האלוהי נפסק. הוא יתחדש רק עם יציאת מצרים, מאתים ועשר שנים מאוחר יותר.

חשוב לציין: הדיבור האלוהי נאלם כאשר ישראל מנותק מארצו. כאילו בגלות לא קורה מאומה, למעט "התרחשויות דמוגרפיות", מה שמכונה בפי ההיסטוריונים: "תולדות העם היהודי". וכפי שנאמר: " וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מ"ז, כ"ז). במילים אחרות: "הם התחתנו ונולדו להם הרבה ילדים". אבל אגדה יפה זו הופכת במהרה לסיוט.

רמז להסתר הדיבור האלוהי ניתן כבר בראש פרשתנו: על פי רוב, בין פרשה לפרשה בתורה יש רווח המציין מעבר מנושא לנושא. חלק מהפרשות נקראות "סתומות" מפני שהן מתייחסות לעולמות הנסתרים, תוך כדי תיאור של אירועים המתרחשים בעולמנו הארצי. אחרות נקראות "פתוחות", ובנגוד לקודמות, הן דנות בדברים שבמציאותנו המיידית על אף שניסוחן מתייחס לסודות העולמות הנסתרים. אורך הרווח שונה בשני המקרים.

והנה, פרשתנו חריגה לגבי כלל זה. היא מתחילה ברווח שכמעט ואינו מורגש, ועל-כן היא מכונה: "סתומה מכל הסתומות". רש"י, המצטט את המדרש, נותן שני הסברים לתופעה זו:

"למה פרשה זו סתומה? לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם.

דבר אחר: שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו."

דהיינו, הגלות עלולה להביא לטשטוש זהותנו, וגם להתרוקנות של עצם מושג "הציפייה לישועה". הציפייה הופכת לאידיאל בפני עצמו, סוג של "ציפייה לשם ציפייה" תוך שיכחת תכליתה: הישועה עצמה, שצריכה להביא לקיצה של ציפייה זו...

יתר על כן, סתימה זו של הדיבור האלוהי מקבילה לגלות השכינה.

"רבי שמעון בר יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל בפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהם..." (מגילה כ"ט ע"א).

"שכינה עמהם", זאת אומרת: בגלות! רבי שמעון בר יוחאי רואה בכך ביטוי לחביבותם של ישראל בעיני ה'. והיהודים, מתוך דבקותם ואמונתם, התרגלו לחשוב שהשכינה נמצאת בגלות כדי להגן עליהם! אך מה המשמעות של עולם ללא שכינה, עולם שבו השכינה נמצאת "בגלות השכינה"?

זהו עולם "מחוסר התגלות אלוהית" בגלל גלותם של ישראל!

תקופה ארוכה, קרוב לאלפיים שנה, הנוצרים, ספוגי תפיסה אלילית יוונית-רומית, האשימו את היהודים במה שהם כינו "רצח האל". מפליא הוא שהם החלו נוטשים האשמה אווילית זו, שיש בה גם חילול שם שמים, דווקא לאחר השואה, ולאחר שהיהודים החליטו לשים קץ לגלותם.

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה..."

"ויקרבו ימי ישראל למות..." (בראשית, מ"ז,א'-ב')

מפסוק לפסוק, שמו של יעקב משתנה: "יעקב" הוא שמו של ישראל בגלות, כפי שנאמר בעת ירידתו למצרים :

"ויסע ישראל...ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב... אל תירא מרדת מצרימה..." (בראשית מ"ו, א'-ג').

השם "ישראל" ניתן ליעקב בעת שחזר מגלותו אצל לבן.

מסמיכות שני הפסוקים בתחילת הפרשה אנו לומדים דבר נוסף בעניין ההסתר שבגלות. יעקב בוחר לחיות במצרים, על כן: "ויקרבו ימי ישראל למות". לא ישראל, אלא "הימים" של ישראל. "ישראל" יורד למחתרת, שממנה הוא ייצא רק בתום הגלות.

והנה, עם הקמת המדינה היהודית על ידי התנועה הציונית, תמה גלותנו, והעם היהודי נקרא שוב בשמו: "ישראל".

 

הוספת תגובה