פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת לך לך

דבר תורה שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין (ה"ע – הערת העורכים)

אברם העברי

בסופה של פרשת לך לך, בהקשר של ברית המילה, 'אברם העברי'[1] מקבל את השם 'אברהם'.

וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים...וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם, וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ (בראשית, יז, א-ה).

הגמרא מפרשת את שינוי השם של אברם, המייסד הראשון של זהות ישראל, כאות למעבר למימד האוניברסלי. לגבי הפסוק 'אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם',[2] אומרת הגמרא: "בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו''.[3]

חז"ל מצביעים כאן בבירור על שני מאפיינים שונים של דמות אחת. בתחילה נושא אברהם זהות גלותית: ארם. הוא 'אב לארם'. רק מאוחר יותר, במיוחד אחרי פרידתו מלוט, ואחרי שחזר אל זהותו העברית, הוא הופך ליסוד שעליו תושתת הברית, שהיא בעלת משמעות אוניברסלית, ושאליה יתמסר ישראל בן יצחק בן אברהם.

כאן ראוי לציין שישמעאל נולד מאברם, ולא מאברהם. (לדיוקים האלה במשפחת האבות יש כמובן חשיבות רבה לגבי הזכות על ההבטחות והברכות ועל מסירתן לשושלת של יעקב-ישראל).

שני השמות אברם – אברהם

"וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד, יג): הפסוק מופיע בהקשר של 'מלחמת המלכים' בעֵמֶק הַשִּׂדִּים (היום אזור ים המלח), מלחמה שבה התערב אברם כדי לשחרר את לוט בן אחיו. אברם מכונה כאן עברי, עוד לפני שהוא עובר את השינוי הפנימי שהשם 'אברהם' יגלה אותו.

ביטוי זה - אברם העברי - מצביע קודם כל על ייחוסו המשפחתי. אברם הוא מצאצאי עֵבֶר, שהוא מבני בניו של שֵׁם. הוא מזוהה כ'עברי', גם בזמן שהוא עדיין נושא את השם ארם ('אב לארם'). זהות זו של ארם תישמר במשפחתו של אחיו נחור, שינחיל אותה לצאצאיו: בתואל, ולבן אחריו.

מכל הפרטים האלה אנו למדים שמשפחת אברהם היא משפחה של עברים הנמצאים בגלות בציוויליזציה של אור כשדים. למשפחה זו היה קשר מיוחד לארם, שהוא מצאצאי שֵׁם. (גם עֵבֶר הוא מצאצאיו של שֵׁם, אך דרך ארפכשד).[4]

רק חלק אחד ממשפחה זו שב ל'ארץ העברים'. ולאחר "ברירת הזהות" שמתוארת בפרוטרוט בספר בראשית, יעקב הוא שייקרא בשם 'ישראל'.

אם כן, בגלות, הזהות העברית הפכה למזוהה עם ארם. בכך היא נעשתה "ייחודית" מדי, משועבדת לדרך אחת מדרכי האדם, או בלשון התורה, למשפחה אחת מתוך 'משפחות האדמה'.[5]

בימינו אנו עדים להתפתחות דומה: גם אם יש משהו חריף בהשוואה זו, צמד המושגים ארמי-עברי מקביל מאד לצמד יהודי-ישראלי.[6] ואמנם ברור שצריך להבין את המושגים האלה בהקשרם החברתי-היסטורי, ביחס לתהליך גלות-שיבת ציון. הערכים שנוהגים לכנות יהדות הם בתוכנם ובמהותם עבריוּת, אותם הערכים העבריים ששמרו להם אמונים בגילגולי הגלויות, מתוך געגועים אליהם אך גם מתוך תקווה לתחייתם.

מעמדו של האדם העברי

לגבי הביטוי 'אברם העברי', המדרש אומר את הדברים האלה:

"ויגד לאברם העברי." רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן:

• רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד.
• רבי נחמיה אומר: שהוא מבני בניו של עֵבֶר.
• ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר, והוא משִּׂיח בלשון עברי.

שלושת הפירושים האלה למילה 'עברי' מגדירים היטב את מצבו הקיומי של אברם העברי בזמן שהוא החליט לעזוב את הגלות באור כשדים. הוא היחיד מבין צאצאי עֵבֶר שעדיין דובר את שפת הנבואה שקדמה ל'בלילת הלשונות'[7] במגדל בבל ('הוא משִּׂיח בלשון עברי'), והוא מייסד את התכנית המשיחית של ההיסטוריה הישראלית. תכנית זו תתנגש, עד להגשמתה באחרית הימים, עם שאיפות השלטון של אימפריות העולם.

התורה רומזת לעניין זה[8] בסדר היוחסין של שֵׁם שבפרק י בבראשית. הדמויות מוזכרות שם ברשימה סתמית של שמות, מלבד עֵבֶר, שעליו נאמר: וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ... (בראשית י, כה).

מכאן עולה בבירור שהזהות העברית נושאת מימד אוניברסלי, שקדם להתפלגות האנושות 'לגויים, ללשונות ולמשפחות עמים'.[9]

[1] ...ויגד לאברם העברי... (שם יד, יג).

[2] דברי הימים א א, כז.

[3] במסכת ברכות ,יג,א.

[4] וכך סדר התולדות: שם הוליד את ארם. הוא גם הוליד את ארפכשד, שזה סדר צאצאיו: שלח – עבר – פלג – רעו – שרוג – נחור – תרח. תרח הוליד את אברם, נחור והרן (אביו של לוט). (עיין בראשית יא, י-כז).

[5] ישראל איננו עוד משפחה ממשפחות האדמה (אינה נמנית ברשימת שבעים העמים המוזכרים בספר בראשית) אלא הוא היסוד המאחד שלהן (יסוד זה בא לו מעֵבֶר, מלפני התפלגות העמים). על כך הרב אשכנזי היה מצטט את הרב אליהו בן-אמוזג שהיה אומר שב"מחרוזת הפנינים" של העמים, ישראל איננו עוד פנינה אלא החוט המקשר של המחרוזת. (ה. ע.)

[6] "הזהות היהודית בגלות תמיד מחוברת לזהות העמים שאליהם הוגלתה: יהודי-צרפתי, יהודי-גרמני, יהודי-מרוקאי, וכן הלאה" (מפיו של מניטו).

הזהות הארמית ספציפית מדי, היא לא הייתה יכולה לשאת מסר אוניברסלי. בשביל זה אברם היה צריך לחזור לשורש העברי. בדומה לכך, הזהות היהודית (יהודי-צרפתי, יהודי-גרמני וכד') חייבת לחזור ליסוד העברי (הישראלי) שלה על מנת שתוכל לקיים "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג). (ה.ע)

[7] עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ (בראשית יא, ט).

[8] כלומר האופי האוניברסלי של הזהות "עבר" ושל שפתו.

[9] מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם (בראשית י, ה).