חיי שרה

סוף הסכסוך בין ישמעאל ליצחק

הדברים שלהלן עוסקים בסכסוך ששרר בין ישמעאל, שנולד להגר ולאברם (לפני שקיבל את השם אברהם), ובין יצחק שנולד לשרה ולאברהם.

ישנה מסורת שלמה לגבי דרך ההבנה של סיפורי התולדות של משפחת האבות, מסורת המקבלת את השראתה מהעיקרון הפרשני שניסח הרמב"ן: "מעשי אבות סימן לבנים".[1] מפיו של מו"ר ר' יעקב גורדין ז"ל (שהיה הרב האשכנזי הראשון שלי) זכיתי ללמוד את השיטה הפרשנית הזאת, עתירת המשמעות, של גדולי מפרשי התורה, הרואים במדרש מפתח להבנת הנושאים הקשורים לזהות ישראל. במובן מסוים, בסיפורים ההיסטוריים הללו, התורה מגלה לנו את "תעודת הזהות" שלנו, בתור הקדמה לתורה כחוקה, כאמנת זהותנו.

כמובן, אין להבין את העיקרון של "מעשי אבות סימן לבנים" כך שאותם האירועים או המעשים בחיי האבות עתידים לחזור על עצמם במעין גזירת גורל. אלא יש כאן, בצורה עמוקה יותר, חשיפה של המצבים הקיומיים והחברתיים־פוליטיים שעם ישראל בתור כלל עתיד לעמוד בהם, ולמצוא להם פתרון במהלך ההיסטוריה שלו.

את המצבים הללו חוו האבות מול סביבתם במישור האישי, הפרטי. והנה, אנו רואים שאותן דמויות מרכזיות השייכות לנוף האנושי של האבות ממשיכות עד היום להתייצב מולנו, מתוך אותה היריבות ומכוחם של אותם הטיעונים. ישמעאל ממשיך לתבוע לעצמו, בפה מלא, את הארץ של אברהם.[3] עשיו, אשר במשך אלפיים תבע לעצמו את השמים של ישראל,[4] הֵחֵל להכיר בזכותנו למקום על פני האדמה. במשך אלפיים , ללא ארץ וללא שמים משלנו, כל שנותר לנו היה אופק הגלות. והנה, עם הקמת מדינת ישראל ותחייתה של האומה העברית, היסטוריית האבות יצאה לפתע מהמחתרת.

עם זאת, אנשי רוח רגישים, מהאקדמיה ואף מהישיבות, אחוזים חלחלה לשמע הרעיון שישראל מעולם לא חדל להיות ישראל בזהותו העברית, למרות כל התחפושות שהיו חלק מאסטרטגיית הישרדותו בגלות. במקביל, מתברר שישמעאל ועשיו – ואחרים כמותם – ממשיכים להיות אותם ישמעאל ועשיו שהיו אז.

ואכן, עצם המחשבה שקיימת במסורת ישראל הכרה עצמית כזאת עלולה בהחלט לגרום לסחרחורת. הדבר אולי מסביר מדוע רבים מבני עמנו, חכמים וטובים, העדיפו בהזדמנויות כה רבות להסיט את מבטם ממה שחשבוהו לגורל מסחרר מדי. על פי רוב, הם בוחרים לראות בסיפורים ההיסטוריים שבתורה מכלול מעשיות דתיות המיועדות לחזק את 'הלב היהודי'.

כך או כך – הפסוקים כתובים, עומדים וקיימים, וכדאי לכל אחד להיחשף, אפילו במקצת, להיגיון הפנימי שלהם.

בסיפור מותו של אברהם "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי, מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.[5] וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (בראשית כה, ז–ט).

באותו הפרק, בפסוק "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם" (שם, יב), ישמעאל נקרא "בן אברהם", ולא "בן אברם" (כשמו בעת לידתו של ישמעאל - בראשית, טז, טז) הסבר פשוט לדבר הוא שמאחר שאברם קיבל בינתיים את השם אברהם, התורה משתמשת רק בשם זה.[6] אך הסבר זה נותן מענה רק לביטוי "בֶּן אַבְרָהָם", ולא לביטוי "אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם", שלכאורה אינו מדויק.[7] יתר על כן, יש מקום לתמוה על הנאמר באברהם שהוא מת "בְּשֵׂיבָה טוֹבָה", כדברי רש"י.[8] איך ייתכן שאברהם ימות בשיבה טובה בשעה ששורר בין שני בניו, ישמעאל ויצחק, סכסוך קשה כל כך?![9]

תשובה לשאלות אלה טמונה בדברי רש"י על הפסוק "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו": "מכאן שעשה ישמעאל תשובה, והוליך את יצחק לפניו,[10] והיא 'שֵׂיבָה טוֹבָה' שנאמר באברהם" (מקור הדברים בבבא בתרא טז, ב).

יש לשים לב שהאירוע מתרחש בחברון. ישמעאל, שחזר ממצרים כדי להשתתף בהלווייתו של אברהם בחברון, נותן זכות קדימה ליצחק, ובכך הוא מודה שיצחק היושב בחברון נמצא בביתו. על פי התורה, זו אבן הבוחן של ההשלמה בין ישמעאל ובין יצחק.

בנוסף לכך, פרשנות זו של חז"ל מאפשרת לנו לפענח קושיה מפורסמת בדברי רש"י: על הפסוק "וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, יז), רש"י מציין לגבי המילה "וַיִּגְוַע": "לא נאמרה גוויעה אלא בצדיקים". הבעיה היא שביטוי זה, וַיִּגְוַע וַיָּמָת, כבר נאמר לפני כן על מותו של אברהם, וידוע שרש"י נוהג לפרש ביטוי הדורש הסבר בהופעתו הראשונה בתורה. מדוע חיכה רש"י עד לסיפור מותו של ישמעאל כדי לפרש את הביטוי?

אלא שהמילה וַיִּגְוַע מציינת את הסיום הביולוגי של חיי הגוף הצפוי לכל אחד ואחד משעת לידתו. המילה וַיָּמָת, לעומת זאת, מציינת את היפרדות הנשמה מהגוף. הצדיקים משלימים את כל משך החיים הצפוי להם מלידתם. אברהם ידוע כצדיק, ולכן לא היה צורך לציין שהמילה וַיִּגְוַע היא אות לצדקותו, מה שאין כן לגבי ישמעאל, שהפך ל"בן אברהם" רק אחרי שחזר בתשובה כלפי יצחק, בחברון.

דברים אלה נכתבו בתורה למען נדע אותם ונתייחס אליהם, בהתאם לעיקרון שמסר לנו הרמב"ן: מעשי אבות סימן לבנים.

על פי זה רואים כמה רחוקה המדיניות העכשווית של הממשלה (=בזמן הסכמי אוסלו. ה"ע) מהדרכת התורה. מה שהתעמולה הרשמית מציגה כ'השלמה' הוא שקרי במהותו לאור ההיסטוריה של סכסוך אשר ראשיתו בזמן האבות (הערת הרב אשכנזי בשנת תשנ"ה, 1995).[11]

[1] "אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'" (רמב"ן על בראשית יב, ו). ועיין במדרש תנחומא, לך לך, ט: "שכל מה שאירע לו (=לאברהם) אירע לבניו".

[2] ראהלעיל, פרשת בראשית.

[3] ראה לעיל, פרשת וירא.

[4] כלומר, את הבחירה האלוהית בישראל ואת מורשתו הרוחנית (ה"ע).

[5] הרב אלעזר ווג (1817–1897) מציין, בתרגומו לחומש לצרפתית, שיש בביטוי זה משום רמז להישארות הנפש. זו גם דעתו של הרמח"ל (הערה של מניטו).

[6] "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם" (שם יז, ה). וראה ברכות יג, א: "תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם – עובר בעשה, שנאמר: 'וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם'. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: 'וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם'".

[7] שהרי בשעה שהגר ילדה את ישמעאל, עדיין היה נקרא אברם, ואם כן, לשון הפסוק הייתה צריכה להיות "אשר ילדה הגר לאברם" (ה"ע). אותה קושיה עולה מן ההשוואה בין הפסוק "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כא, ט), ובין הפסוק "וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן" (שם טז, טו).

[8] רש"י לבראשית טו, טו: "'תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה' – בישרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת חמש שנים קודם זמנו, ובו ביום מרד עשו".

[9] ראה לעיל, פרשת וירא.

[10] כלומר, אף שישמעאל היה הבכור, הוא נתן את זכות הקדימה ליצחק, מה שמשתקף בסדר הבנים בפסוק: תחילה יצחק ואחר כך ישמעאל. הכרתו זו של ישמעאל היא ה'תשובה' שעשה (ה"ע).

[11] לעומת זאת, לאור הסכמי השלום האחרונים עם מדינות ערב ('הסכמי אברהם'), שנחתמו ללא מסירת שטחי ארץ ישראל, ראוי להיזכר בדברי הרב המופיעים בספר "הדיבור והכתב" (כרך ב' עמ' 154): "ביום שיבוא שלום אמיתי, "שלום הלבבות" בין מוסלמים ויהודים, בין ערבים וישראלים, העולם יהיה המום לראות את גודל הקרבה בין התרבויות..." (ה"ע).