פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת עקב

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין

* ה"ע – הערת העורכים

כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד (דברים י, יז)

"אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה?[1] [מפני] שהחזירו עטרה ליושנה.

בא משה ואמר: "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא".

בא ירמיה ואמר: "נוכרים מקרקרים בהיכלו - איה נוראותיו?". לא אמר נּוֹרָא.

בא דניאל ואמר: "נוכרים משתעבדים בבניו - איה גבורותיו?". לא אמר גִּבֹּור.

באו הם (אנשי כנסת הגדולה) ואמרו: "אדרבה! זו היא "גבורת גבורתו", שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקב"ה, איך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?

וחכמים (כלומר ירמיה ודניאל) כיצד עשו כך, ועקרו תקנה שתיקן משה רבנו הגדול מהם? (לומר שלשתם בתפילה) - אמר רבי אלעזר, מתוך שיודעין בהקב"ה שאֲמִתִּי הוא, לפיכך לא כיזבו בו (שכיון שלא הרגישו שהם יכולים לקוראו "הגדול הגיבור והנורא" – לא אמרו כן)".

(תלמוד בבלי, יומא, סט, ב, על פי מהדורת הרב שטיינזלץ)

"הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא"

המילים האלה - הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא - שאומר משה בפרשתנו, שולבו במסורת ישראל בברכה הראשונה של תפילת שמונה-עשרה, הנאמרת שלוש פעמים ביום, והיא עבור כנסת ישראל ליבה של עבודת התפילה. מילים אלה מקבילות למילים אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. אלוהי אַבְרָהָם - הַגָּדֹל, אלוהי יִצְחָק - הגיבור, אלוהי יַעֲקֹב – הנורא. אלה הן שלוש המידות העיקריות שבהן מתגלה האל האחד, וכל אחד משלושת האבות הגיע לידיעה ייחודית של כל אחת מהמידות האלה.

אברהם הוא הצדיק של מידת החסד, ומתוך שכך הוא מגלה לעולם את גדולתו של ה' כבורא. הגְדֻלָּה האמיתית היא זו המגיעה עד הקטן ממך. לכן מעשה הבריאה הוא בראש וראשונה מעשה של חסד, כדברי הפסוק בתהלים (לפי פרשנות מסורתית): כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג). אם כן אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, פירושו בעל גדֻלות.

יצחק הוא הצדיק של מידת הדין, המגלה לעולם את מידת הצדק המוחלט, שעל פיה על כל נברא להצדיק את עצם קיומו, את עצם הווייתו, שהוא קיבל במתנת חסד. יצחק היה נכון ל"עקדה" הזאת. הוא ידע שעל פי הדין המוחלט אי אפשר לפדות את עצם קיומו של הנברא אלא תמורת ההסכמה לוויתור על עצם הקיום. בנכונות עילאית זו הוא נפדה מהצורך באיזושהי "הקרבה" שלא היתה ולא נבראה משום שמראש היא לא היתה אמורה להתקיים, אלא כניסיון. יצחק הוא עד לכך שהנבראים נמשים בכל רגע מחדש מהאין אל תוך היש. לכן אֱלֹהֵי יִצְחָק, פירושו בעל גבורות.

יעקב, הוא הצדיק של איחוד המידות, איחוד שבו מתקיימת ההרמוניה – "תפארת" – [2] בין מידת החסד ובין מידת הדין. הוא מגלה לעולם את מידת הרחמים, הקובעת כי קיומם של הנבראים, שניתן להם כמתנת חסד, עומד כעת בזכות, על פי דין. מידתו היא מידת האמת. וכך הוא מכיר את ה' כנּוֹרָא, כי האמת מעוררת יראה:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי׃ וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם־בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם (בראשית כח, טז-יז)

הנביא מיכה צירף את שלוש המידות האלה בפסוק:

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ[3] לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם (מיכה ז, כ)

והנה, על הברית עם האבות בעניין ארץ ישראל נאמר:

אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק. וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם

(דברי הימים א, טז, טז-יז)

אכן אנשי כנסת הגדולה "החזירו עטרה ליושנה" בהשיבם את הריבונות של ישראל על אדמתו בתקופת בית שני, ובכך חזרו וחיזקו את אמיתת[4] כל המידות העליונות של ה' האחד.

[1] מועצה של חכמים (מתוכם גם אחרוני הנביאים), מאה ועשרים במספרם, שתקנו תקנות והנהיגו את העם בעת שיבת ציון בתקופת עזרא ונחמיה.

[2] כך גם היה רגיל לפרש הרב אליהו מונק זצ"ל את המונח תפארת: "הרמוניה". (ה. ע.)

[3] רמז למידת הגבורה: "וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק ". (ה. ע.)

[4] אמת, אמיתי, פירושם: יציב, איתן, ממשי. ללא ריבונות על הארץ, המידות העליונות פורחות באוויר ומאבדות מתוקפן. (ה.ע)