ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

כי מציון - פרשת משפטים

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

עריכה לשונית והגהה: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', בת שבע גז' ואיתי קולין

* ה"ה – הערת העורכים

 


נעשה ונשמע

"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).

אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב : ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג, כ( ברישא עושי והדר לשמוע [קודם "עושי" ואחר כך "לשמוע"]?".

זו סוגיה ידועה. על פיה, זכות מיוחדת היא לישראל שהוא מוכן לקיים את התורה עוד לפני ששמע והבין איך מקיימים אותה. אין ספק שיש כאן יסוד חינוכי עתיק ומעשי מאוד. אל לו לאדם לדחות את עשיית הטוב עד שישלים את לימוד כל החכמות וכל והידיעות בנושא. אחרת, חייו יגיעו לקיצם בטרם יחל את עשייתו. חכמינו הירבו להביא דוגמאות לגישה חסרת היגיון זו:[1] הייתכן שאדם יסכים להכניס מזון לפיו רק לאחר שילמד את פעולת מערכת העיכול?

אך האמת היא שפירוש זה, שישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע", הוא דרש, כלומר גילוי הארה של חכמה הטמונה בלשון הפסוק. לעומת זאת, ה"כלי יקר",[2] בהסתמך על מסורת חכמי ספרד, מעיר שלפני העשייה יש לשמוע מה שצריך לעשות, לכן יש לכאורה סוג של סתירה לוגית בפסוק כפשוטו. יש אפוא לאמץ את קריאת הפסוק של מסורת זו, דהיינו: כל מה שה' כבר אמר–נעשה, והיה ונשמע מצוות נוספות–גם אותן נעשה.[3]

קריאה זו מבוססת על סדר האירועים המתואר בפסוק ז לעיל: משה קורא ב"ספר הברית" (כלומר, לפי רש"י, "מבראשית ועד מתן תורה ומצוות שקיבלו במרה") ועל קריאה זו עונים בני ישראל: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".

"ונשמע"

עוד לפני כן, בני ישראל התחייבו פעמיים לעשות את "כל אשר דיבר ה'".

א. "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח).

ב. "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שם, כד, ג).

בשני המקרים בני ישראל מתחייבים ב"נעשה" בלבד.

בירור ההקשרים השונים של שני הפסוקים האלה מבהיר לנו על מה חלה ההתחייבות של בני ישראל בכל אחד משני המקרים.

בפסוק הראשון, העם עונה למשה ומתחייב לדברים שהוא מוסר מפי ה', עוד לפני מתן תורה:

"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, יט,ו).

בפסוק השני, העם עונה למשה ומתחייב להישמע להזהרות שלא לעלות בהר סיני בעת התגלות ה':

"וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ" (שם כד,ב).

לעומת זאת, חשוב לציין שההתחייבות "ונשמע" שמוסיף העם בפסוק ז (בתחילת דברינו) היא לכריתת ברית על התורה.[4]

המשמעות הפנימית של הטוב מתגלה מתוך הגשמתו בעשייה. אפשר להמשיל זאת לאהבה: מי שמעולם לא אהב–לעולם לא יידע מה זאת אהבה. עם זאת, מעשה המצווה לבדו, ללא חדוות לימוד התורה, הוא כגוף ללא נשמה.

 

הפרי קודם לעלים

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים) שיר השירים ב, ג) למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה, פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע (שבת פח, עא).

רבנו תם (בתוספות, שם) מקשה: והרי אנו רואים שעץ התפוח אינו שונה משאר עצי הפרי והוא מוציא עליו לפני הפירות. והוא מתרץ כך: התפוח המוזכר בפסוק הוא האתרוג, בהתאם לתרגום הארמי.[5] עץ האתרוג, פירותיו נשארים על העץ גם אחרי נשירת העלים, וכאשר צומחים עלים חדשים נראה שהפרי קדם לעלים.

כך המצוות: ההבנות והמשמעויות החדשות שלהן, המתחדשות מדור לדור, צומחות בצל שמירת המצוות בסגנון הישן של התקופה הקודמת.[6]

 

מה שגלש...

מספרים על הבעל שם טוב שפירש לתלמידיו את הפסוק בשיר השירים (ז, יד):

"חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ"

הפשט הוא: גילויי האהבה, החדשים והישנים, כולם שמורים לאהוב, לדוד. אך הבעל שם טוב פירש כך: הפירושים החדשים והפירושים הישנים, את כולם שמרתי לדוד היחיד והמיוחד. שאלוהו תלמידיו המודאגים: ומה איתנו? לנו לא מסרת כלום? והוא ענה: "כן מסרתי, מה שגלש!".[7]

[*] למאמרים נוספים והקלטות של מניטו בעברית – חפשו 'מכון מניטו' בגוגל וביוטיוב

 

[1] ראה "ליקוטי אנשי שם" על הפסוק.

[2] רבי אפרים שלמה לונשיץ (1619-1550), תלמיד המהר"ל מפראג. "כל אשר דבר ה' נעשה. לא אמרו לאלתר נעשה ונשמע. ייתכן לפרש לדעת חכמי ספרד שפירשו שכל פרשה זו היתה אחר קבלת עשרת הדברות ..." (ע' שם בהרחבה). (ה.ה.)

[3] ועל כך היה הרב אשכנזי אומר שמדובר בשרשרת אינסופית: "שמענו ונעשה, ונשמע ונעשה, ונשמע וכו', וכו'...". (ה.ה.)

[4]שכן, הוספת "ונשמע" ל-"נעשה", היא תגובת העם בעת ששמעו מפי משה את ספר הברית: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).

[5] "היכמה דיאי ומשבח אתרוגא ביני אילני אלני סרק...".

[6] משמעות המצוות מתעדכנת מדור לדור, מדור האבות לדור הבנים. הדבר נכון ביתר שאת בדור הגאולה, במדינת ישראל, שבה יתגלו במצוות משמעויות וממדים שונים משהיו להן בגלות, אך המשמעויות החדשות האלה נבנות בהדרגה, ללא ניתוק, בצל ובחסות המשמעויות הישנות. ואולי לזה רומז סוף הפסוק בשיר השירים המובא לעיל: "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי" (ב, ג). (ה.ה.)

[7]ראה רשפי אש השלם אות ק"י, רבי מרדכי בן דב (מנשכיז): "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. מרן הבעל שם טוב הקדוש זצוקלל"ה זכותו יגן עלינו, אמר, חכמות חדשים וגם ישנים, דודי זה הקדוש ברוך הוא, צפנתי לך בשבילך, ושאלו אותו הלא רבינו אומר תורה, והשיב כמו השופך לחבית, והיתרון נשפך ממילא מחמת שהוא ממולא על כל גדותיו וכו', וכן במדות רעות ח"ו, כשנראה, בוודאי יש בפנימיות יותר".

 

הוספת תגובה