ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', איתי קולין

* ה"ע – הערת העורכים

 

 

משה המאחד

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם...(שמות לה, א)

שתי דמויות מרכזיות בעם ישראל זכו לתואר "מקהיל", כלומר "מחבר את הקהל", משה רבנו ושלמה המלך. משה רבנו: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, ושלמה המלך: דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.[1] משה רבנו מוסר את החכמה העילאה (החכמה של מעלה) ושלמה המלך הוא בעל החכמה התתאה (החכמה של מטה),[2] אך המשותף ביניהם הוא שנס ה"התקהלות" התרחש באמצעות הדיבור. על שלמה הפסוק אומר: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד", ועל משה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם". כוח הדיבור הוא המביא את בני האדם להתחבר ביניהם.

וכך רש"י מפרש את הפסוק הפותח את הפרשה:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה: למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר, והוא לשון "הפעיל", שאינו אוסף אנשים בידיים אלא הם נאספים על פי דיבורו...

יש לשים לב להדגשה של רש"י: "למחרת יום הכיפורים". זה קורה ביום י' בתשרי "הראשון בהיסטוריה", היום שבו הורדו הלוחות השניים אחרי הסליחה והכפרה על חטא העגל.

התורה ניתנה ביום ו' בסיון. ארבעים יום לאחר מכן, ביום י"ז בתמוז, משה יורד מן ההר ובידו לוחות הברית הראשונים. בראותו את הפסל, את עגל הזהב אשר הערב רב כפה על אהרון, משה שובר את הלוחות. במשך ארבעים יום, עד א' באלול, משה מתפלל ומבקש רחמים על העם, כדי שהעונש על החטא יושהה. בתום ארבעים יום נוספים, עד י' בתשרי, משה מקבל את לוחות הברית השניים. השתלשלות אירועים אלה, המגיעים לשיאם ביום הכיפורים הראשון, מסבירה למה סוף סוף עם ישראל התאחד כולו מסביב למשה.

ואכן, בשלב ראשון, העם מכיר במשה כמוסר התורה, כמי שבזכותו ה' מגלה את התורה לישראל.[3] בתור שכזה, משה הוא איש ההתעלות המוחלטת, ההוויה הנבדלת. כאשר משה מדבר, העם יודע שה' מדבר. ומכאן יראת הכבוד אשר רוחשים כלפיו. הוא איש התורה, ההלכה והמשפט, האיש שבעטיו החטא הוא חטא, והעונש הוא עונש, שעלול להביא את החוטא לאבדון.

אך משה הוא גם המציל של העם בשוברו את הלוחות. זאת אנו לומדים מהגמרא המפרשת את הפסוק:

ַויֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שמות לד, א).

"אשר שברת": אמר לו הקב"ה למשה: אשר שברת – יישר כוחך ששברת. מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלוחות (מסכת שבת, פז, א).[4]

אין הקב"ה יכול לשבור בעצמו את הלוחות, הרי הוא אמת ותורתו אמת, ושבירת הלוחות פירושה ביטול התורה. אך הוא מצפה ממשה שיזום מהלך של "השהיית" התורה להצלת העם.[5] וכאשר משה עושה זאת, ה' מברך אותו. דמותו של משה כמציל העם מחטא הנובע מהתורה שהוא בעצמו מסר, מתגלה בתפילתו למענם:

וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב,לב) רש"י: "שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים".

משה הוא אם כן בעיני ישראל איש התורה וגם איש התפילה. כאיש התורה הוא מביא את דבר ה' אל האדם. וכאיש התפילה, הוא מביא את דבר האדם אל ה'. בהיותו איש אחדות ה', משה הוא גם "המקהיל", הערב לאחדות בין בני האדם.

 

 

[1] קהלת (א,א) . בתרגום השבעים ליוונית "קהלת" זה Ekklesiastes, דהיינו "איש הקהל".

[2]קהלת: "על שם שקיהל חכמות הרבה" (רש"י, שם).

[3] וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם... (שמות יט, ט).

[4]רש"י (שם): "אשר": אישור שאישרו ושיבחו על שבירתן.

[5] אם העם היה מקבל לידיו (נוכח עגל הזהב!) את לוחות הברית עליהם כתוב:  "לא תעשה לך פסל...", הוא היה מתחייב כליה במקום. ע''י שבירת הלוחות, משה משהה (זמנית) את התורה ומציל את העם. (ה.ע(

 

הוספת תגובה