פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת ויקהל

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, שדמה קדר, בלה בל אנג', איתי קולין

משה המאחד

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם" (שמות לה, א).

שתי דמויות מרכזיות בעם ישראל זכו לתואר 'מקהיל' – משה רבנו ושלמה המלך. משה רבנו: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה", ושלמה המלך: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם".^[1] משה רבנו הוא נציג החכמה העילאה – החכמה העליונה – ושלמה המלך הוא בעל החכמה התתאה – החכמה התחתונה.^[2] בשני המקרים, הנס של אחדות הקהל הושג באמצעות הדיבור. על שלמה המלך נאמר: "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד", ועל משה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם". כוח הדיבור הוא המחבר בין בני האדם.

וכך רש"י מפרש את הפסוק הפותח את הפרשה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה – למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר. והוא לשון 'הפעיל', שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הם נאספים על פי דיבורו". רש"י מדייק בתאריך האירוע: "למחרת יום הכיפורים", כלומר, למחרת י' בתשרי הראשון בהיסטוריה של עם ישראל, היום שבו קיבל משה את הלוחות השניים, אחרי החטא והכפרה.

כזכור, התורה ניתנה ביום ו' בסיון. ארבעים יום לאחר מכן משה ירד מן ההר ובידו לוחות הברית הראשונים. בראותו את הפסל אשר נכפה על אהרון על ידי ה'ערב רב' שהצטרף לישראל ביציאת מצרים, משה שבר את הלוחות. כל זה התרחש ב־י"ז בתמוז. במשך ארבעים יום, עד א' באלול, משה ביקש רחמים על העם, כדי שהעונש על החטא יושהה. בתום ארבעים יום נוספים, ב־י' בתשרי, משה קיבל את לוחות הברית השניים. השתלשלות האירועים הללו, שהגיעה לשיאה ביום י' בתשרי, יום הכיפורים הראשון בהיסטוריה, מסבירה למה בסופו של דבר עם ישראל כולו התאחד סביב משה.

אכן, משה מופיע תחילה כמי שבזכותו ה' נותן את התורה לישראל.^[3] בשלב זה, משה הוא איש העילָאיוּת המוחלטת. העם יודע שכאשר משה מדבר – ה' מדבר, ומכאן יראת הכבוד כלפיו. הוא איש החוק, האיש שמתוקף דברי התורה שהוא מוסר החטא הוא באמת חטא, והעונש נורא, מפני שהוא עלול להביא את החוטא לאבדון.

אבל משה הוא גם מי שמציל את העם כשהוא שובר את הלוחות.^[4] את זאת אנו לומדים מהגמרא (מסכת שבת, פז, א):"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שמות לד, א). אמר לו הקב"ה למשה: אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ – יישר כוחך ששברת. מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלוחות.^[5]

המילים "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" נראות כמיותרות בפסוק, ומכאן שמשמעות הכתוב היא: "טוב ששיברת". אין הקב"ה יכול לשבור בעצמו את הלוחות, כי שבירת הלוחות פירושה ביטול התורה, והרי הוא אמת ותורתו אמת. אך הוא מצפה ממשה שיזום מהלך של 'השהיית' התורה לצורך הצלת העם.^[6] כאשר משה עושה זאת – הקב"ה מברך אותו.

דמות זו של משה, המציל את העם מחטא הנגזר מהתורה שהוא בעצמו מסר, מתגלית במלוא עוצמתה בתפילתו למען העם: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם לב, לב). ורש"י מבאר: "שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים".

אם כן, בעיני ישראל משה הוא גם איש התורה וגם איש התפילה. כאיש התורה הוא מביא את דבר ה' אל האדם, וכאיש התפילה הוא מביא את דבר האדם אל ה'. בהיותו איש אחדות ה', משה הוא גם 'המקהיל' אשר עָרֵב לאחדותם של בני האדם.

[1]קהלת א, א. בתרגום השבעים ליוונית "קהלת" מתורגם Ekklesiastes, דהיינו "איש הקהל".

[2]"קֹהֶלֶת – על שם שקיהל חכמות הרבה" (רש"י, שם).

[3]"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט).

[4] משה שובר את הלוחות לפני שהעם מקבל אותם, כדי שלא יתחייבו באיסורים הכתובים בהם ובעונש המתחייב מעבירה עליהם (מפי הרב אשכנזי).

[5]תורה תמימה, שמות, לד, א. וברש"י (שם): "אֲשֶׁר – אישור, שאישרו ושיבחו על שבירתן".

[6] אם עם ישראל היו מקבלים לידיהם (נוכח עגל הזהב!) את לוחות הברית, עליהם כתוב: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל..." (שמות כ, ד) – הם היו מתחייבים כליה במקום. על ידי שבירת הלוחות, משה משהה את התורה, ומציל את העם (ה"ע).