שיעור של מניטו על פרשת השבוע, שניתן בשנת תשנ"ד, 1994.

לפניכם שני טקסטים: הראשון -תרגום בעברית, השני -המקור בצרפתית. 

 

הטקסט עוד לא עבר עריכה לשונית מקצועית, שתיעשה לקראת יציאת הספר לאור

 

תרגום מצרפתית: אברהם כליפא

תמלול לצרפתית: Textline26

תודה ללנה וראובן רוזנטול

 

 

 

שיעור על פרשת שמות

שנת 1994

 

 

שיכול ידי יעקב

מניטו: שאלו אותי שאלה בשיעור הקודם, אבל השואל אינו נוכח. מי שאל אותי שאלה בסוף השיעור הקודם?

קהל: זה היה על שיכול הידיים בברכה של יעקב.

מניטו: לא, זו הייתה שאלה אחרת.

קהל: לזיכרוני השאלה הייתה מדוע בני ישראל לא יצאו מיד ממצרים[1]?

מניטו: בדיוק.

נענה על שתי השאלות, נתחיל מן הראשונה כי השנייה מחברת אותנו לפרשת השבוע.

 

 

תֵּמוֹת של זהויות

עיכוב הלידה של האימהות

תֵּמָה[2] חשובה מופיעה במהלך ההיסטוריה של משפחת האבות, אך גם ממשיכה במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. התורה מתארת באופן די מפורט מספר תֵּמוֹת של זהות, בדרגות שונות של משפחת האבות; במיוחד העובדה שאימהות עם ישראל מתעכבות ללדת. אני יודע שרגילים לומר שהן היו "עקרות" במשך זמן רב, אך דבר זה אינו מדויק, שהרי בסופו של דבר הן כן יולדות, סימן שהן לא היו עקרות. אלא יש מניעה ללדת, עד שיהיה מובטח – על פי קריטריונים מיוחדים שקבעה התורה – שהנולד יתאים למה שמצפים שהוא יהיה, ולא יהיה רק בגדר של "דומה לו בלבד"[3], שזה אסון. מפני שכאשר מופיע בהיסטוריה דמיון בלבד של תכניות מסוימות, מעתה הוא קיים, לפי שכל דבר שהקב"ה בורא או נותן לו להתקיים, בלתי הפיך. כאשר הדומה בלבד מופיע, זה באמת אסון, הוא קיים וצריך לקחת אותו בחשבון. זו תֵּמָה חשובה מאוד, שהתורה מבארת כך: אם הקב"ה נותן לדבר מסוים להתקיים, הוא יודע מדוע, ולכן עלינו לקחתו בחשבון לא משנה מה יקרה.

אז אנחנו חיים בעולם עמוס מפסולת של כישלונות העבר, אבל כיון שאותם דברים היו קיימים, אז הם קיימים. יש להוציא מזה מוסר השכל, אבל כל אחד מבין אותם ברמתו, לפי ניסיונו האישי ולפי הבעיות שעליו לפתור. אין להסיק מסקנות גורפות. אגב, אלו תֵּמוֹת שאין בהם כללים גורפים וכל מקרה לגופו. אך הכלל העולה מכאן חשוב מאוד: מה שקיים, קיים. במיוחד לאור תפיסת עולמה של התורה, של התנ"ך, שהעולם הזה הוא עולמו של בורא שיודע איך הוא מנהל את עולמו. לכן גם אם יש דברים שאנחנו לא מבינים – ויש הרבה דברים שלעולם לא נבין, לא מפני שאנחנו לא מסוגלים להבין, אלא מפני שלא צריך להבין, איני יודע אם מה שאני אומר מובן – מה שקיים קיים, וצריך לקחת אותו בחשבון. זה לא אומר שלא צריך להיאבק נגד הרע כאשר הרע קיים, אבל – וזו תֵּמָה קצת שונה – יש דברים הדומים בלבד לאמת, שמעמיסים על העולם של האמת. אפשר לדבר הרבה על תֵּמָה זו, אבל זה הנידון כאן.

כל זאת על מנת לדבר על איחור ההולדה במשפחת האבות. מדוע שרה כל כך מתעכבת ללדת? משום שהיא צריכה ללדת את יצחק. "יצחק" פירושו: הוא יצחק בעתיד. היא צריכה ללדת את בן האדם שיהיה שבע רצון ממצב העולם רק כאשר העולם יהיה ראוי שנהיה שבעי רצון ממנו – הוא יצחק בעתיד. הסכנה של דמיון בלבד, זה בן של אברהם שצוחק בהווה. מי שכבר למד את ההבדל שבין ישמעאל ליצחק יודע שהתורה אומרת על ישמעאל שהוא היה "מְצַחֵק" (בראשית כא, ט), צוחק בהווה. אתם רואים שבלשון התורה, הדמיון בלבד של יצחק, זה ישמעאל.

לא התכוונתי לבחור בנושא עכשווי, מפני שזה נושא עכשווי כבר ארבעת אלפים שנה... בעזרת ה' אנחנו יודעים שזה לא יימשך עוד הרבה זמן, אבל בינתיים אנחנו בפנים... אני פותח סוגריים על מנת לבאר במה מדובר. אתם רואים שצריך לקרוא את התורה בעברית דווקא. כאשר שרה מבקשת מאברהם לשלח את הגר וישמעאל – במונחים פוליטיים ישראליים עכשוויים זה מכונה "טרנספר".

[שלשום קראתי כתבה לפיה טרנספר של ערבים אסור, אבל של יהודים זה מותר.

קהל: מי אמר את זה?

מניטו: מי אמר את זה? ממשלת ישראל...]

כדי לחזור לעניין של אברהם ושרה, כאשר שרה מבקשת מאברהם לְשַׁלֵּחַ, לגרש, את הגר ובנה ישמעאל, נימוקה היה מפני שהוא "מְצַחֵק": "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (שם). הוא היה צוחק בהווה. לכן שרה אומרת: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם, י). שימו לב לשתי המילים שבסוף שני הפסוקים הרצופים: "מְצַחֵק", "יִצְחָק". אם נשווה בין "מְצַחֵק" – לצחוק בהווה, לבין "יִצְחָק" – לצחוק בעתיד, אנחנו מבינים שיש כאן עניין הרבה יותר משמעותי מאשר העובדה שישמעאל היה לועג ליצחק. אתם זוכרים את המדרש: אחרי שיצחק נולד, אברהם עשה משתה "בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (שם, ח). כלומר ביום שיצחק מסוגל לאכול בעצמו, עצמאי, הוא קיים בכוחות עצמו ולא תלוי בחלב אמו, אברהם עושה משתה גדול. זו הלידה האמתית אם אפשר לומר. לא, הייתי אומר שזו לידה שנייה. זו סוגיה שמופיעה בתלמוד: ההנקה היא ההשלמה החוץ-רחמית של החיים התוך-רחמיים, משום שיש איברים מאיברי העובר שעוד אינם מסוגלים לסבול האכלה שאינה חלב האם[4]. אתם יודעים שהחלב זה דם שנהפך לחלב.[5] זה אותו הנושא: היינו צריכים להיות עוברים במשך שנים עשר חודשים – אני מציין כאן את דברי התלמוד – תשעה תוך-רחמיים, ועוד שלושה חוץ-רחמיים[6]. עם התפתחות ההיסטוריה, ההנקה החוץ-רחמית נמשכת יותר מאשר שלושה חודשים, אבל אלו המספרים – אני לא רוצה לומר סימבוליים, זו לו המילה המתאימה – המדויקים לפי התורה.

לכן ביום היגמל את יצחק, זו לידתו האמתית, ובו ביום אברהם עורך משתה גדול. ישמעאל כבר היה יותר מבן 13 – ואני מצטט לכם מדרש ידוע – במהלך המשתה הזה ישמעאל צחק על יצחק. המדרש הביא לנו מה היה תוכן הצחוק הזה, ישמעאל אמר: "הוא חושב שהוא יירש את אברהם, אבל אני הוא הבכור".[7] ועוד לא גמרנו עם הדבר הזו... אגב המדרש אומר: "אני הבכור, ואטול שני חלקים"[8]. אתם יודעים שלפי התורה הבכור יורש פי שניים, לכן ישמעאל יורש שני חלקים: ערב הסעודית, ופלסטין... עדיף לצחוק מאשר לבכות, כי עוד מעט נסבול מכל זה... כל זה כדי לציין לכם שאנחנו חיים את ההיסטוריה של האבות, ולכן אנחנו מכירים את הסוף: עם ישראל מנצח. כל השאלה היא באיזה מחיר? זה תלוי בזכותם, ובמידת אחריותם של היהודים. היהודים הם אומה בלתי אחראית. אני לא יודע אם אתם מבינים מה שאני רוצה לומר.

אני חוזר לנושא: יצחק מופיע בתורה כילד המובטח, שלידתו מתעכבת, משום שאם יולדים בחפזה דמיון בלבד, זה אסון. זה יהיה ישמעאל.

[נולדתי בארצות המוסלמיות, לכן יש לי היכרות גדולה עם הזהות של ישמעאל, ואני יודע מניסיון שהאירופאים לא מבינים בזה כלום, שום דבר. יש ביניכם כאן אשכנזים וספרדים, אני יכול לומר שהן האשכנזים והן הספרדים בעלי תרבות אירופאית לא מבינים שום דבר בזהותו של ישמעאל. צריך להיוולד ולחיות אצלם כדי לדעת מה זה. זה אופן שונה להיות אדם, שאין לו שום קשר לאירופאי, למערבי וכו', זה משהו אחר. כאמור, אני נולדתי בין הערבים, וזה עוד היה תחת שלטון צרפתי, זו אגב הסיבה שאני עוד בחיים, בזכות זה שהמשטרה הייתה משטרת צרפת... האלג'ירים זוכרים במה מדובר... אתם יודעים שיש אגדות על החתונה האידילית היהודית-ערבית. תקראו את הספר "יהודים וערבים", אחד מספריו הראשונים של אלברט ממי – שלא חשוד בגזענות כלפי הערבים – שם הוא תוקף את הקלישאה, הדמיון, של דו-קיום שאנן בין יהודים וערבים בצפון אפריקה. והוא עוד היה תוניסאי, אבל אם הוא היה מרוקאי, מסקנתו הייתה פי מאה יותר גרועה... בתוניסיה, אפילו הערבים נחמדים מאוד, כשהם נחמדים... אבל הערבים המרוקאים, ה' ישמור, כשהם רעים...

אני לא יודע מדוע אני מספר לכם את כל זאת, כנראה שיש סיבה. אני רק רוצה לומר שצריך לדעת שיש אופנים שונים להיות אדם. אני גויסתי ב-"לגיון הזרים" – אני לא יודע אם פעם סיפרתי לכם זאת, אני לגיונר לשעבר, לא ידעתם את זה... זו תמיד בדיחה גדולה כשאני מספר את זה, מה, אני, לגיונר??... כפי שאתם יודעים, אני יהודי ממוצא אלג'ירי, ועם ממשל וישי, יהודי אלג'יריה איבדו את אזרחותם הצרפתית. כאשר האלג'ירים התגייסו למען שחרור צרפת, גויסנו ללגיון הזרים. לאחר מכן הועברנו ל-"גדודי המושבות", איני יודע אם אתם מכירים. לכן אחרי שהייתי לגיונר, הייתי בחיל הים, בחיל הקולוניאלי הצרפתי... בגדוד שלי היו סנגלים והודו-סינים[9]. אני יכול להבטיח לכם שהערבים זה דבר אחד, הכושים זה משהו אחר, והצהובים זה עוד משהו אחר. כל אלו אופנים להיות אדם שונים בתכלית. לסיכום, כמובן שאין לעשות הכללות, וברמה האישית היו לי חברים הן בקרב הערבים, הן בקרב הכושים, והן בקרב הצהובים. אגב אלו שאהבתי יותר, היו הסנגלים. יש להם רעננות נפלאה, הם הנוער של האנושות, הם נשארו צעירים. עם כל זאת, הייתה מילה אחת משותפת לשלשות סוגי המחלקות, והיא המילה "בלגן". היו להם שלושה אופנים שונים כדי לומר זאת, אבל זה אותה המילה: בלגן. כיון שהאירופאים היו מפקחים על הכל, היה קצת פחות בלגן...]

כל זה כדי לומר לכם שצריך להבין היטב שישנם אופנים שונים להיות אדם, ואי אפשר להשליך את צורת המחשבה של אופן אחד על אופן שני. זו הטעות הגדולה של הישראלים שבשלטון כיום. הם חושבים כאילו אנו נמצאים בעימות בין בלגים ללוקסמבורגיים... זה לא אומר שאם ספרדים היו בשלטון, המצב היה יותר טוב. המצב היה יותר גרוע, כי יש לספרדים אלפיים שנה של שעבוד אצל הערבים, וכשהם פוגשים את האדונים לשעבר, הם חוזרים להיות עבדים. ויש יותר גרוע מספרדי, זה אירופאי שחושב את עצמו לספרדי... האירופאים נאיביים: הם מכינים מלחמה גדולה בין האסלאם למערב, שהם הולכים להפסיד. ברגע האחרון הם יגברו, אבל הם יפסידו. איני יודע מדוע אני מדבר אתכם על כל זה. אלו ענייני השעה... אני לא יודע אם שמתם לב עד כמה המערב מחמש את הארצות האסלאמיות, שמתכוננות לצאת למלחמה נגדם. תראו מה הולך ביוגוסלביה.

נחזור לנושא: כל אלו תֵּמוֹת של זהות שבהיסטורית עם ישראל. שרה מתעכבת ללדת את יצחק, אחרת היא עלולה ללדת את ישמעאל. הרי יש לאברהם מיד בן מהגר, כך שהמניעה לא באה מצדו של אברהם אלא מצד הרחם. הרחם טרם מוכן ללדת את הילד המיוחל. המהירות, ההקדמה, חוסר הסבלנות, גורמת לזה שאברהם והגר מולידים את ישמעאל. אבל תזכרו שתי מילים: מְצַחֵק, יִצְחָק.

אסביר זאת לפני שנעבור לדוגמאות אחרות, משום שחשוב להבין שלא מדובר באנקדוטה שבה יש ילד שצוחק, ומגרשים אותו בגלל זה, וזה הופך להיות השורש של עימות בן יותר מארבעת אלפים שנה, שמביא לאן שהוא מביא. התוספתא[10] מבארת מה הפירוש של לצחוק בהווה: להיות שבע רצון ממצב העולם כמות שהוא כעת. ואילו יצחק יוכל לצחוק רק בעתיד, כאשר העולם יהיה כזה שמותר יהיה לנו להיות שבעי רצון ממנו. אתם רואים את הפרספקטיבה שנפתחת כאן: ישמעאל הוא בנו של אברהם ולכן הוא יכול לצחוק, כי הוא יודע שיש בורא לעולם, יש אדון, יש משגיח. הצחוק אפשרי רק כאשר יודעים שהקב"ה הוא זה שברא את העולם, ושלמרות מצבו העכשווי של העולם, יודעים שיש משמעות, כי הקב"ה ברא אותו, ולכן אפשר לצחוק. ישמעאל מסוגל לצחוק לפני הבורא, כי הוא הבן של אברהם שמכיר בזה שיש בורא. אבל הוא צוחק בהווה, כלומר הוא שבע רצון ממצב העולם כמות שהוא כעת, עם הטוב והרע שבו. ואילו יצחק איננו יכול לצחוק אלא בעתיד, כאשר העולם יהיה כזה שיהיה מותר לצחוק. זו גמרא מפורשת (ברכות לא, א). ומהו הפסוק שממנו לומדים זאת? "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהלים קכו, ב). כלומר יצחק צוחק, אבל בצחוק מאופק. הוא מונע את עצמו מלצחוק כל עוד מצב העולם הוא כמות שהוא, עם הטוב והרע שבו.

כל זה כדי לומר לכם תֵּמוֹת אלו מדברות על דברים חשובים מאוד שהתורה מספרת לנו, אלו תֵּמוֹת הנוגעים אל הזהות, ולא אנקדוטות כפי שניתן היה לחשוב. זה העימות שיש בין שני האופנים להיות בן של אברהם: שניהם מסוגלים לצחוק, אלא שאחד צוחק בהווה – זה הצחוק של רשע. צריך להיות רשע כדי להיות שבע רצון מן העולם כמות שהוא. אני עדיין מצטט לכם את הגמרא, אל תחשבו שאני חידשתי את זה. שום דבר לא ממני. אם אני אומר לכם דבר שלא למדתי מן המקורות, אני מודיע לכם שאני מחדש. זה קורה לי בדרך כלל פעם בשנה...

לכן ישנן תֵּמוֹת של זהות המיוחדות להיסטורית עם ישראל, ובמיוחד תֵּמָה זו: מניעת ההולדה עד שהנולד יהיה בדיוק זה שמייחלים לו. משום שהדמיון בלבד מסוכן, וברגע שהוא קיים, הוא מתרבה, וצריך לקחתו בחשבון, וזה בלתי הפיך. אתם תראו איך התורה מציינת זאת – לא ארחיב כי לומדים זאת רק בתורת הקבלה: שרה הייתה צריכה להגיע לגיל מסוים כדי ללדת את יצחק, תשעים שנה. מדוע תשעים? ואברהם היה אז בן מאה. מדוע מאה? ואחרי שרה, זה אותו דבר עם רבקה. אחרי רבקה, זה אותו דבר עם רחל. אחרי רחל, זה אותו דבר עם חנה, אמו של שמואל. זו תֵּמָה השייכת להיסטורית עם ישראל: צריך להמתין, לפעמים הרבה זמן, כדי שהילד המובטח ייולד.

[בסוגריים, יש כאן שאלה נוספת: מדוע הקב"ה מבטיח וזה מתעכב? הקב"ה לא יכול לעשות שמה שהוא מבטיח יתקיים מיד? אלא שיש תנאים חסרים מצד הבריאה. זה מובטח, אבל מחכים שכל התנאים יתקיימו.]

ואני חושב שהייתה לנו דוגמה לכך, דורנו דור מועדף שזכה להמחשה נפלאה של דבר זה: חכינו במשך אלפיים שנה לקיום ההבטחה, החזרה לירושלים, החזרה לציון.

[כשהייתי ילד בתלמוד תורה, כשהיינו מדברים על ארץ ישראל, לא משנה על איזו עיר – חיפה, טבריה – זה היה "ירושלים". לא היינו אומרים "ישראל", אלא "ירושלים".]

חיכינו לחזרה לירושלים במשך אלפיים שנה, ופתאום זה קורה. כך במשך אלפיים שנה אברהם ושרה ציפו לילד המובטח. וכשהילד הגיע, כולם צחקו.

[אספר לכם אחד מזיכרונותיי: האם אתם זוכרים את הצחוק של נאצר בנאום הלאמת תעלת סואץ[11]? זה היה בשיא הקיץ, הדלקתי את הרדיו, ושמעתי את הצחוק הזה של נאצר. אמרתי לעצמי: זה, זה הצחוק של ישמעאל. אתם מבינים על מה אני מדבר? שמעתם את הצחוק הזה? מי שגדל בארצות האסלאם יודע מה זה הצחוק של ישמעאל.]

כדי לחזור לנושא, יש לנו כאן תֵּמוֹת של זהויות.

[אפתח סוגריים בנוגע למה שלימדתי הבוקר לקבוצה אחרת במכון מאיר, וכבר דיברתי על זה כאן, שהוא עניין מאוד חשוב, בנוגע ליצחק. אתם יודעים שאנחנו במשא ומתן מול הוותיקן כדי אולי לחתום על הסכם ראשון, שנראה לאן הוא יוביל. זהו סיפור מאוד מורכב, המשא ומתן נמשך מספר שנים. עכשיו שזה נגמר, אני יכול לספר לכם שהייתי מעט מעורב בזה. הוותיקן היה בסופו של דבר מחויב להכיר במדינת ישראל, בצורה זו או אחרת. אני מוכרח לומר שזו לא טובת מדינת ישראל אלא טובת הוותיקן. אם הוא היה מכיר במדינת ישראל בעת הקמתה, היינו חוסכים שבע מלחמות שעשינו עם העולם כולו. הוותיקן נקלע בסופו של דבר למבוי סתום, ומחויב להכיר באופן זה או אחר במדינת ישראל. זה ייחתם ביום חמישי[12]. אם יש לכם כבלים, ואתם יכולים לצפות בערוץ "פרנס - 2", אני מחר מתראיין שם, וזה ישודר ביום חמישי.

יש בעצם לוותיקן שלוש בעיות עם מדינת ישראל: בעיה עם עם ישראל – ההיסטוריה היהודית, עם הדת היהודית – היהדות, ועם מדינת ישראל. אלו שלוש בעיות שונות. כרגע הוא מחויב לפתור את הבעיה שלו עם מדינת ישראל כמדינה, משתי סיבות עיקריות: כל מדינות העולם מכירות במדינת ישראל אחת אחרי השנייה, ולא יתכן שהוא יהיה האחרון שיעשה זאת. לא יעלה על הדעת שהכנסייה הקתולית לא תכיר במדינת ישראל, כאשר מדינה כמו אזרבייג'ן עשתה זאת... הסיבה השנייה היא שיש להם אינטרסים במדינת ישראל. הם ישבו בארץ ישראל במשך מאות שנים, ויש להם אינטרסים נדל"ניים, ביניהם מגרש הרוסים, שאמנם שייך לכנסייה האורתודוקסית אבל זו גם כנסייה. לכן יש להם אינטרס להיות נוכחים במהלך המשא ומתן על ירושלים. למדינת ישראל כמדינה אין שום אינטרס בזה, משום שזה מזמין את שתי הבעיות הנוספות: צריך לדבר גם על היחסים בין דת לדת, וביחסים כלפי עם ישראל, כולל השאלות על אושוויץ, כי זה חלק מההיסטוריה של היהודים. אתם יודעים שהם רוצים לספח לעצמם את כל זה. זה מסובך מאוד. מכל מקום, הם נקלעו למבוי סתום, והם כעת מחויבים לחתום.]

אני חוזר לנושא הכללי: יש תֵּמוֹת של זהות ייחודיים להיסטוריית עם ישראל, והבאתי לכם דוגמה אחת, התֵּמָה של עיכוב ההולדה של הילד המובטח. והתיאולוגיה הנוצרית יצרה לכך חיקוי גשמי: הלידה מבתולה. הילד נולד למרות היעדר אפשרות ההולדה, הם יצרו דגם אלילי: הבתולה ילדה. תעזבו את זה, זה הסיפורים שלהם...

 

 

המשמעות של שיכול ידי יעקב

אני חוזר לנושא: דוגמה נוספת של תֵּמָה של זהות, זה שיכול הברכות.

אתייחס לאופן אחד לגשת לעניין: בתורת התולדות ישנה תֵּמָה שחוזרת הרבה מאוד בהיסטוריית המשפחות של התנ"ך: הבכור והקטון[13]. יש אופן אחד להיות בן, שהוא להיות הבן הבכור. ויש אופן להיות בן, שהוא להיות הקטון. והירושה של הדור הקודם מופקדת בידי שתי זהויות אלו. והנה זה תואם במהלך ההיסטוריה לשתי מידות שאנו מוצאים בזהות עם ישראל, שהם מידות סותרות: הסבלנות וקוצר הרוח. הסבלנות, זה כאשר שמים דגש על ירושת העבר שצריך להצליח. קוצר הרוח, זה כאשר שמים דגש על הכישלון של ירושת העבר שיש להחליף. אני לא יודע אם אתם תופסים את זה: בהיסטורית עם ישראל אנו רואים ששתי המידות הללו פועלות, על אף שהן סותרות. כלומר הזהות היהודית בעלת סבלנות אין סופית – חצינו את כל ההיסטוריה – יחד עם חוסר סבלנות יום-יומית – "מחר", "היום", "מתי יבוא? היום אם בקולו תשמעו". קוצר הרוח. אבל זה חוצה את כל הדורות, הסבלנות. הסבלנות, היא מידתו של הבכור, ואילו קוצר הרוח היא מידתו של הקטון. תמיד קיימת בקרב הצאצאים ריאקציה של הדור הבא או של סבלנות או של קוצר רוח. מכאן רואים ששני הכוחות פועלים בהיסטוריה. עכשיו, אם נותנים את ברכת הסבלנות למי שבאופן טבעי בעל סבלנות, וברכת קוצר הרוח למי שבאופן טבעי בעל קוצר רוח, הם נפרדים ולא ייפגשו לעולם. לכן יש צורך בשיכול הברכות: נותנים לבכור את ברכתו של הקטון, ולקטון את ברכתו של הבכור. זה לא יותר מורכב מזה. זו הסיבה שבכל מעבר דור, האב משכל את ידיו ונותן את הברכה של האחד לשני, ושל השני לאחד, כדי שתהיה אפשרות של איחוד בין שני הייעודים.

אמחיש לכם זאת: יצחק צריך להעביר לבניו שתי ברכות, ברכת החומריות וברכת הרוחניות. התורה מלמדת אותנו שלעשיו יש ייעוד חומרי, ולכן צריך שברכת החומריות תינתן ליעקב. יש ליעקב ייעוד רוחני, ולכן צריך שברכת הרוחניות תינתן לעשיו. כל זה כדי שתהיה האפשרות של איחוד ביניהם. אחרת הם נפרדים באופן בלתי הפיך. אלו שני ייעודים אנושיים כל כך שונים, שהם בלתי תואמים. צריך להבין היטב, שהאופי העל טבעי של היסטוריית עם ישראל, הוא הצפייה להולדת סוג של אדם שיש לו שני הייעודים ביחד. והנה מבחינה אנושית, זה בלתי אפשרי.

אני מרבה לומר זאת לבחורי ישיבות שבאים להתייעץ איתי.[14] למשל: בחור ישיבה אמר לי: יש לי כישרון בציור, אבל הרב שלי אמר לי שאם אני לא לומד תלמוד עשרים וארבע שעות ביממה, לעולם לא אהיה יהודי טוב. אבל אני רוצה להיות צייר! מה אני עושה? אתם מבינים את הדרמה. אני קצת מקצין, אבל זה נכון עבור כל הייעודים. תשובת ההלכה ברורה מאוד: יש קודם כל לנסות עם לימוד התורה במשך חמש שנים (חולין כד, א). אם רואים שזה לא עובד ואין ברכה, מנסים עוד חמש שנים. אם גם זה לא עובד, הולכים לעשות עסקים, ומצליחים, כי בינתיים נהיינו חכמים... ונותנים מעשר לישיבות...

התשובה שאני רגיל לתת ושקיבלתי מרבותיי: תלמד תורה. אם אתה רואה שאתה יכול להיות גדול בתורה, תישאר בתורה כי אנחנו זקוקים לתורה. ויש כזה אחד במאה שנים...

[גדול בתורה זה לא משגיח של האטליז, או של הבד"צ... צריך גם את זה אבל זה לא תורה, זה שולחן ערוך, זה משהו אחר... הרי אתם חושבים שחיכינו ארבעת אלפים שנה כדי לדעת איך לאכול כשר? כל גדולי התורה שמלמדים אותנו היום איך לאכול כשר, עושים מאתנו צחוק. ואיך עשינו במשך ארבעת אלפים שנה?! אני לא יודע אם אתם מבינים מה אני רוצה לומר... קוראים להם "גדול", "גאון", הם סך הכל משגיחים... וכיון שאין להם מה לעשות, הם ממציאים דינים. אני לא צוחק! הם משתעממים, ולכן הם ממציאים לנו חומרות. זה נקרא: קל, וחומר... אתם צוחקים? זה דרמטי! תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: לפני כן, איך היינו עושים? וכותבים ספרים על גבי ספרים, "טלאי על גבי טלאי". אתם יודעים איך מכנים חכם מזויף? "חמור נושא ספרים"[15]... זה חמור, כי הגענו לשלב הזה. וזה כמו עם הדומה בלבד, אחרי שהספרים כבר נכתבו, צריך להתחשב בהם, ואז לא מוצאים את ידינו ורגלינו. האם זה ברור מה שאני אומר? התורה היא תורה שבעל פה.

יש משפט בסוף ספר קהלת: "עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ"[16]. הפשט הוא שזה לא חכמה לכתוב ספרים ללא סוף. אני לא יודע מי הראשון שאמר שאנחנו "עם הספר". אומר לכם, זה "אחד העם" שהמציא את זה. ואני זוכר את מה שאמר הרב צבי יהודה קוק על זה: אנחנו לא עם הספר, אנחנו לא עם של ספרנים, אנחנו העם של מי שאמר מה שכתוב בספר. זה משהו אחר לחלוטין! מה זה עם הספר... עם של ספרנים?! אלא הפכנו להיות עם של ספרנים. אני לא יודע אם אתם מכירים את היקף התופעה של הוצאה לאור, של חזרה, ביאורי מילים וכו'. אני מקווה שמה שאני אומר ברור? זו דרמה, כי אחרי שהספר כבר קיים, צריך להתחשב בו. אם הייתם יודעים מה כמות הספרים שצריך להשליך לגניזה... אין לכם מושג...

כשהקב"ה דיבר אל בני האדם כדי לתת להם תורה כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". אתם חושבים שהקב"ה כתב ספר ונתן אותו למשה? הוא דיבר. וכשהוא שם לב שבני אדם עלולים לאבד את הזיכרון, אמר להם עכשיו תכתבו. יש פסוק בתורה שאומר שעכשיו שקיבלנו את התורה, תכתוב אותה כדי שלא ישכחו אותה[17]. אבל קודם כל התורה היא דיבור, לא ספר. זו בעיה חשובה מאוד, הפכו את הזהות של המסורת, בנו אוניברסיטאות, כותבים דוקטורטים על תזות, על ספר. וקוראים לזה "המסורת"... אני לא יודע אם אתם תופסים את החשיבות של מה שאני אומר כאן. כאילו שהקב"ה ברא בית-דפוס... הקב"ה ברא עולם... זה ברור, כן?

לכן כדי להיות תלמיד חכם אמיתי – ואני מאוד רציני, אתם יודעים שגם כשאני מתבדח, אני מתכוון ברצינות – צריך ללמוד עשרים וארבע שעות ביממה, אחרת אתה רק חובבן. ועל מנת להיות מתמטיקאי אמתי, צריך עשרים וארבע שעות ביממה, אחרת אתה חובבן.

לכן כאשר בחור ישיבה בא להתייעץ איתי, אני אומר לו מה שאומרת ההלכה: תנסה עם לימוד התורה חמש שנים. אם אתה רואה שאתה לא מצליח להיות גדול, תנסה עוד חמש שנים בישיבה אחרת. אם אתה לא מצליח, תבחר את הייעוד החומרי שלך, ויחד עם זאת אתה מתנהג כיהודי טוב, ואתה לומד תורה שעתיים ביום. אבל זה חובבנות. אתה מקיים כל מה שצריך, אבל זה חובבנות. תלמיד חכם אמיתי זה עשרים וארבע שעות ביממה. מתמטיקאי אמיתי זה עשרים וארבע שעות ביממה. ואני מכיר הרבה מאוד אנשים טובים מאוד, שבזבזו את חייהם, משום שהם יכלו להיות מתמטיקאים גדולים, אבל הם הפכו להיות משגיחי כשרות, אחרי סטאז' בישיבה בבני ברק. אני לא יודע אם דבריי ברורים. כי אחרי שעברו את גיל עשרים וחמש, כבר אי אפשר להיות מתמטיקאי גדול. ואילו כדי להיות תלמודי גדול, צריך להגיע לגיל שבעים. ובינתיים, החברה גדושה בהרבה מאוד משגיחי כשרות. זו הסיבה שבגללה יש כל כך הרבה כשרויות. הם צריכים להתפרנס...]

טוב אני חוזר לנושא. מה אכלתי היום? פרה זועמת כשרה...

זו התֵּמָה של שיכול הידיים: כל פעם שמתחילים היסטוריה מחדש, צריך לתת לבכור את ברכת הקטון ולקטון את ברכת הבכור. אחרת שני ייעודים אנושיים אלו נפרדים.

יש ביטוי בתנ"ך שחוזר הרבה ושאתם מכירים: "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ"[18]. כל עוד השמיים מעל הארץ, הם נפרדים. השמיים עולים והארץ יורדת. צריך שהשמיים יהיו מתחת לארץ כדי לשאת את הארץ. מעין משל, אבל זה יותר ממשל. אם מקבלים שהשמיים יהיו מעל הארץ, אנחנו אבודים. כי השמיים עולים מעלה מעלה, והארץ נופלת מטה מטה. צריך שהשמיים יהיו מתחת לארץ. וזה אכן כך, ברוך ה'. אתם מבינים את המשל? אתן לכם שתי דוגמאות. יש שיר של אברהם אבן עזרא – אצל הספרדים שרים אותו ביום כיפור – שלמדתי עם הרב צבי יהודה קוק: "אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם אָרְצָה, כִּי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנָּה". הפשט מאוד יפה: אם היה נמוך יותר מן הארץ, הייתי משתחווה נמוך ממנה. השירה של ימי הביניים מאוד יפה. מצד הפשט זה מובן, יש כאן השראה של אדיקות שירית. אבל על פי תורת הקבלה, יש משמעות אחרת: "אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם אָרְצָה, כִּי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנָּה". הרי יש לתמוה: אתה נמצא מול הקב"ה ואתה משתחווה לארץ?! סוגדים לארץ?! מה זאת אומרת להשתחוות לארץ כשאתה נמצא מול הקב"ה? לכן המשמעות היא: אני משתחווה פנים כלפי הארץ, כי "אֵין", האַיִן, האינסוף, למטה ממנה. כלומר כאשר משתחווים על הארץ, בעצם משתחווים להקב"ה שנושא את העולם שהוא ברא. תפסתם את הרעיון?

זה קשור לנושא שלנו: כאשר יש שני ייעודים, שני כוחות, שתי נטיות, שהם שונים, צריך קודם כל לדעת שהם בלתי תואמים. האידיאל הוא להצליח לאחד ביניהם, אבל יש לדעת שזה על אנושי. "ישראל" נמצא מעבר ליעקב ועשיו. יעקב ועשיו בלתי תואמים: יעקב זה הייעוד הרוחני, עשיו זה הייעוד החומרי. כל עוד יעקב הוא יעקב בלבד, ועשיו הוא עשיו בלבד, אין מוצא. צריך שיופיע "ישראל", כלומר יעקב שהוא גם בעל ייעוד חומרי. ואז הוא נקרא "ישראל". נגענו בזה בשבוע שעבר [...][19]. אתם זוכרים מתי יעקב קיבל את השם ישראל? כאשר הוא חזר מגלות לבן, מאולץ על ידי נשותיו. רחל ולאה הן אלו שחייבו אותו לצאת מגלות לבן, וכשהוא מגיע לארץ כנען, הוא מקבל את השם "ישראל". כאשר הוא יורד למצרים, הוא שוב נקרא "יעקב".

אנסה להמחיש לכם זאת ביחס למה שאנו חווים בעולם עכשווי. זה אופן אחד להסתכל על הדברים. אבל לפני כן, תזכרו את התֵּמָה שהתורה מלמדת אותנו: יעקב זה הייעוד הרוחני בלבד, ישראל זה הייעוד הרוחני שמסוגל גם לייעוד החומרי, בתור צדיק. כי עשיו זה הייעוד החומרי בתור רשע. הבנתם את ההבדל שיש כאן. לומדים זאת בעיקר מנדרו של יעקב: כאשר יעקב בורח מארץ כנען אל בית לבן בגלל שנאת עשיו, הוא יוצא מבאר שבע – שם גרה משפחת יצחק – הולך צפונה עד ארם נהריים – אזור לבנון וסוריה – ששם שכן הענף השני של משפחת אברהם, לבן בן בתואל בן נחור אחי אברהם. יעקב עוצר בבית אל, שם מתרחש חלום הסולם, וכאשר הוא מתעורר "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר ... וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ ... וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים"[20]. זו לא תפילת אלילית, "אני עובד אותך בתנאי ש-", הלטינים היו אומרים: Do ut des, אני נותן לך על מנת שתיתן לי. אין זו התמקחות, אלא דבר אחר לגמרי, זה נדר. כלומר הוא נודר הנאה מן הברכה החומריות שרבקה הכריחה אותו לקבל, אותה ברכה שהייתה צריכה להינתן לעשיו. יעקב הוא סוג של אדם שלא סובל את הייעוד החומרי, אך רבקה הכריחה אותו לקבל את הברכה הזו משום שאם עשיו היה מקבלה, זה היה אבוד.

ניתן לפרט יותר, אבל אני אומר את הדברים באופן סכמתי. יעקב לא סובל זאת. יש אפילו מדרש על הפסוק "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה", לכאורה ידענו את כל הנתונים הללו מן הפסוקים הקודמים[21], לכן אומר המדרש: אנחנו מארץ החרון, חרון אפו של עולם. זו תֵּמָה חשובה מאוד, אולי נלמד זאת בהזדמנות אחרת. המקום שבו שהו הרועים ממשפחת אברהם, שנשארו ארמים. אתם יודעים שכשיעקב הגיע ללבן, הרועים שהו ליד הבאר, יעקב שואל אותם מניין הם, והם עונים "מחרן". והמדרש אומר: אנחנו מארץ חרון אפו של עולם. זו התֵּמָה של "החטא הקדמון" שיש אצל עובדי האלילים. יש בראשית העולם חרון אף שצריך לפייס. ויעקב אומר להם: "מֵאַיִן אַתֶּם"[22]. אתם נוצרתם מתוך האַיִן ולכן עליכם לזכות בקיום שלכם. אלו שתי תיאולוגיות שמתעמתות; התיאולוגיה של יעקב בתור רועה, וזו של רועי לבן בתור רועים. מכל מקום, המדרש אומר שיעקב יצא מבאר שבע בחרון אף, כי הוא שמע שהוא צריך להתחתן. הרי הייעוד שלו זה הספר! להקים משפחה?! אני איש הספר! אתם יודעים שהייעוד הרוחני הוא רק זה, ואילו אחריות המשפחה ניתנת לאישה. שמתם לב לזה? ולא רק אישה אחת, מסכן, ארבע נשים! לכן חרה אפו... זה "הריבוע של המעגל" המשפחתי... יעקב לא אוהב את הייעוד החומרי, לכן הוא אומר לקב"ה "וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ ... וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים"[23]. זה כל מה שאני מבקש!

יש אפילו פרשן חסידי ששאל: מה הפירוש של "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ"? הרי לחם זה בשביל לאכול ובגד זה בשביל ללבוש! והוא עונה: יעקב אמר, אני לא רוצה לחם כדי למכור אותו ולקנות בגד, ואני לא רוצה בגד כדי למכור אותו ולקנות לחם. אני רוצה לחם כדי לאכול ובגד כדי ללבוש. כלומר אפילו במסחר הוא לא רצה לעסוק. אתם רואים מה זה יעקב, אפילו מסחר לא מתאים לו. כלומר זה בחור ישיבה אמתי, ורק זה בלבד. אבל זה עוד לא "ישראל", זה בחור הישיבה. זה הכישרון הרוחני, הנזירי, הסגפני. הייעוד הזה הוא ממד של החברות האנושיות, ובעם ישראל זה ממד של הזהות היהודית, אבל כאשר יש רק ממד זה, זה הכישלון של עם ישראל. כי אנו מייחלים לישראל ולא ליעקב. לכן זה לא מיקוח, אלא זו דחייה של הייעוד החומרי.

והנה מצאנו לכך אשרור בפסוק נפלא. כאשר יעקב חוזר מבית לבן ועומד לפגוש את עשיו, הוא שולח אליו משלחת שתאמר לו: "עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ"[24]. את כל זה הקב"ה נתן לי. הפרשנים – ואצטט לכם כאן את רש"י – שואלים: במקום לשלוח משלחת שלום, הוא מעורר את רוגזו עוד יותר, שהרי הוא כאילו אומר לו "אתה רואה שהברכה שגנבתי לך, זה עבד, ועכשיו אני עשיר!" לכן מפרש רש"י: כל מה שאתה רואה, שור חמור עבד ושפחה, לא באו לי מברכת אביך, אלא הוא פרי עבודתי, לכן אל תשנא אותי. תבינו זאת: הברכה החומרית שעשיו היה צריך לקבל ושיעקב לקח על מנת שיהיה איחוד הייעודים והוא יהפוך להיות ישראל, כי ישראל זה יעקב ו"עשיו כשר". לא אמרתי שעשיו הוא כשר, אמרתי שישראל זה יעקב ועוד עשיו כשר. ואנחנו נמצא "עשיו כשר" אצל צאצאי יעקב, יוסף, שהמדרש מגדיר כ"שיטנו של עשיו"[25], משום שהוא ההוכחה שניתן גם להיות האיש של הייעוד החומרי וגם להיות צדיק. כאשר יש ליעקב שני הכוחות הללו, הוא הופך להיות ישראל.

ואנחנו חווים בעיה זו: במשך אלפיים שנה, הייעוד היהודי היה יעקב בלבד, והשארנו את הייעוד החומרי לגויים. אמנם גם אנחנו עסקנו בעניינים חומריים, אבל לא לעיני הגויים. העיירה הייתה גויה, הישיבה ובית הכנסת יהודי. זה יעקב אצל האומות. והנה לאחר אלפיים שנה, יעקב הופך להיות ישראל, כלומר האיש של הייעוד הרוחני לוקח בידיו את הייעוד החומרי והוא בונה קיבוצים, אוניברסיטאות, בתי חולים, ערים. ויעקב מתנגד לכל זה – בני הישיבות מתנגדים לחלוצים. הבנתם איך זה עובד?

קהל: [...]?

מניטו: לא, כי אנחנו שוכחים שיש חלוצים שהם יעקב-ישראל. כל פעם שמדברים על עניין זה, שוכחים שבנוסף לחילונים ולחרדים, יש היהודים הנורמליים... אלו שהם גם וגם. שוכחים אותם! והם תמיד הקורבנות... אני נשאל על כך לעיתים קרובות, וזה מצוין ששאלתם את השאלה הזו. אל תשכחו זאת: "ישראל" זה מי שהוא גם וגם. ויש שני קצוות: אלו שהם רק זה או רק זה. אבל מדוע מדברים רק על הקצוות ואף פעם לא על היהודים הנורמליים?! יש כאן חוסר צדק, יותר מזה, חוסר הבנה מוחלט. ואני לא יודע אם שמתם לב ששני הקצוות הללו הינם האויבים של היהודים הנורמליים. שניהם מאוגדים נגד היהודים הנורמליים. שמתם לב לזה? הרי מה קרה בממשלה הנוכחית? החרדים והחילונים כרתו ברית לא טבעית נגד הציונים הדתיים[26]. את כל זה אנחנו שוכחים. אבל רוב האומה, זה לא החילונים ולא החרדים, זה היהודים! לא אמרתי שהאחרים לא יהודים, אך הייתי אומר שהם ממוצא יהודי... זה עומק הבעיה.

הרבה פעמים אני אומר – ולצערי אני חושש שזה אכן מה שקורה, משום שדבר זה קרה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה שלנו – שהענף החילוני עזב את עם ישראל, הלך לאיבוד. הלך לייסד את המרקסיזם, האקזיסטנציאליזם ועוד מה שתרצו, ושהענף הדתי בלבד עזב אותנו והלך לייסד את הנצרות, את האסלאם. וזה מה שמחכה לנו! אתם יודעים, ניתן לראות במיקרוקוסמוס בתוך החברה הישראלית כיצד נולדו אותם זרמים אנטי-יהודיים שיצאו מן היהדות, שהיו או חילוניים או דתיים. וצריך לאזור אומץ על מנת להביט על המציאות כמות שהיא: הסיפור הזה כבר מסופר לנו בתורה!

לעיתים קרובות, כשאני בחוץ לארץ, שואלים אותי שאלה נאיבית – כמובן שאין שאלה נאיבית: מה עדיף: להיות דתי באקס-לה-באן[27] או אתאיסט בשומר הצעיר? ואני רגיל לענות: אי אפשר להיות נורמלי?... אחרי הכל, זו שאלה שגויה, מדוע חייבים לבחור בין דֶּבֶר לחולירע? אלא שיש בכל זאת הבדל גדול: עדיף להיות בבית מאשר מחוץ לו. לכן הרבה פעמים אני אומר – ואני אומר לכם זאת בצורה ברורה כדי שלא תהיינה אי הבנות: לעיתים קרובות אני מוזמן אצל השומר הצעיר, אז אני לא יכול לאכול שם, אבל אני מרגיש בבית. לעומת זאת אני לעיתים קרובות מוזמן אצל האורתודוקסים באנטוורפן, שם אני יכול לאכול, אבל אני לא מרגיש בבית. האם אתם מבינים את ההבדל? האם אי אפשר סוף סוף לבנות בית שבו ניתן גם לאכול וגם להרגיש בבית?... אבל זה עם ישראל, יש קצוות ו-... עד כאן... זו הדרמה יעקב-ישראל. וצריך להבין היטב שרק יעקב יכול להיות ישראל, אבל זה רק כאשר יעקב הוא ישראל שהוא ישראל. והנה למה אנו מצפים בסיפור הזה? מצפים לישראל ולא ליעקב. האם הבנתם?

וזה מה שאנחנו אומרים, אבל צריך לקרוא את התורה כמו שהיא כתובה. זה "יעקב אבינו", אבל הוא "ישראל", זה הבדל של היקף, של שיעור קומה. והחברה הישראלית נמצאת בתוך הבעיה הזו: "יעקב" הופך להיות "ישראל", ולכן יש לפנינו כל הדמויות: יעקב שלא רוצה להיות ישראל, עשיו שהוא עשיו בלבד, עשיו שהוא חושב את עצמו ליעקב, כשמה שצריך באמת זה יעקב שהופך להיות ישראל.

 

 

מדוע בני ישראל לא יצאו ממצרים עם פטירת יעקב

עכשיו אפשר ללמוד את הפסוק הראשון של פרשת שמות. אנחנו בסוף השיעור, אבל זה לא נורא...

קהל: לא ענית לשאלה מדוע בני יעקב לא יצאו ממצרים עם פטירת יעקב?

מניטו: אתם יכולים להבין מעצמכם: כל עוד יש להם הזהות "יעקב", הם תפוסים... דיברתי על זה בפעם שעברה.

קהל: העובדה שאפשר לחכות בתור יעקב בגלות, עד שהקב"ה ייתן לנו סימן...

מניטו: כן, זהו זה. אלו סוגים של אליבי...

אומר לכם, בבדיחותה, אבל זה לא בדיחה: אני חונכתי לפי מסורת הספרדית. במסורת הספרדית, מי שהמתנדנד בזמן התפילה בבית הכנסת, זורקים אותו דרך החלון. רק לזקנים אדוקים מאוד, מיסטיים, התירו להתנדנד "באצילות"... וגם זה... וזאת משום שלפני הרבה זמן, הייתה טכניקה מיסטית של נדנודים בזמן התפילה, זה מדע שלם. אבל כאשר רואים את אותם הצעירים שמתנדנדים בהתפרצות, הפסיכולוגים יודעים במה מדובר... אין לזה שום קשר עם המיסטיקה. זו נוירוזה מינית. טוב, כמובן אני מקצין... אבל לא כל כך. הגיל שלי מאפשר לי לספר מה שמתרחש אצל הנערים... ויש להיזהר מזה, זה מדע שלם. הגבול שבין המיסטיקה האמתית לבין המיניות, דק מאוד. אני זוכר שהיה לי מורה לצרפתית, בשם מר מוניו, שאמר לנו דבר מאוד יפה: כשכותבים שירים בגיל 17, זה בגלל שאנחנו בני 17. אם כותבים שירים בגיל 70, זה בגלל שאולי אנחנו משוררים. זה מאוד יפה. אותו דבר עם המיסטיקה: כשאתה מיסטיקן בגיל 17, זה בגלל שאתה בן 17. אם אתה מיסטיקן בגיל 70 זה בגלל שאתה אולי באמת מיסטיקן. צריך להיות רציני. כאן זה אותו הדבר.

דיברתי על הנדנודים כדי לענות לשאלתך בצורה מתבדחת. יש אנשים שאומרים "אני הולך", אבל הם נשארים במקום, לכן הם מתנדנדים. מרוב הליכה במקום, מתנדנדים... זה כל הסיפור.

אספר לכם סיפור – אנחנו מעט מתבדחים אבל אלו דברים דרמטיים: אלפיים שנה – אתם יודעים מה זה אלפיים שנה?! – "לשנה הבאה", במשך אלפיים שנה! יש מדרש שאומר כך: בחלום של יעקב על סולם המלאכים, הוא רואה מלאכים "עולים ויורדים". שואל המדרש: המלאכים צריכים לרדת ולעלות, לא להפך. אחד המדרשים אומר: יעקב רואה את השרים של הציוויליזציות הגדולות עולים ויורדים, השיא והנפילה. הוא רואה את השר של בבל שעולה ויורד, את השר של פרס שעולה ויורד. והוא רואה את השר של רומה – שרו של עשיו – שעולה ונשאר למעלה. אז יעקב מפחד, מדוע הוא לא יורד? הקב"ה אומר לו: תעלה אתה כדי להוריד אותו! לא, הוא צריך להתכונן... "אני מתכונן". ההזדמנות השלישית היא תמיד ההזדמנות הקריטית. זה תמיד הולך בשלשות. כאשר זו ההזדמנות האחרונה, אסור להיכשל. עם ישראל עבר את הציוויליזציות של ימי קדם מהר מאוד. הן נעלמו ואנחנו כאן. והנה הגלות הזו, שהתחילה לפני אלפיים שנה, נמשכה במשך אלפיים שנה! היינו צריכים אלפיים שנה כדי לאזור אומץ להתעמת עם רומה. ורק השבוע אנחנו חותמים... כדי לחזור לענייני דיומא...

קיים סוג של חרדה כלפי המחויבות, שעלול להסתתר מאחרי אליבי של "הייעוד". "אני מחכה כי המידה הטובה היא לחכות". אם אני לא מחכה יותר, אין לי יותר מידה טובה. התרגלתי במשך אלפיים שנה שהמידה הטובה היא להמתין, ואתה מבקש ממני שלא להמתין? אני בוגד באותה המתנה! זה מה שהתרחש. תדמיינו אינרציה של אלפיים שנה – אינרציה זה עוד חלש צריך מילה יותר חזקה: "אני מחכה", "אני מאמין", "זה יבוא". הכל מושלך לעתיד דמיוני, שנה הבאה, שנה הבאה. פתאום, מגיע הזמן, אבל אנחנו ממשיכים: אני מחכה, אני מחכה... זה מה שקרה במצרים: הייתה הזדמנות לסיים את הגלות במועד שהיה צריך לסיים אותה, אבל התיישבנו. זה סוף הפרשה הקודמת, שבה בני ישראל מתיישבים במצרים. "בלאק-אאוט" של ההתגלות, ההתגלות שותקת, ומהפסוק האחרון של ספר בראשית – העברים מתיישבים במצרים – עד הפסוק שנקרא, שאומר שיצאו ממצרים. "בלאק אאוט", לא קורה שום דבר, אני מחכה.

הליקוי מאורות הזה, אנחנו הדור של סוף תקופה של אלפיים שנה שבה המידה הטובה הייתה להמתין. וזה העימות הגדול שיש לנו עם יהודי הגולה. יהודי הגולה מאשימים את הישראלים בבגידה כלפי המידה הטובה של "המתנה". האם זה ברור מה שאני אומר כאן? כמובן, אני מדבר בתור ישראלי... ויש עימות חמור מאוד: עבור הישראלי, יהודי הגולה נמצאים בפרהיסטוריה של ההמתנה, הם בתוך הישות "אב", שנמצא עוד בשלב ההבטחה שייוולד לו בן. ואילו הישראלי זה הבן שכבר הגיע. וזה פסוק מפורש בירמיהו: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"[28]. הבנים. ומה עם האבות? זה לא סיפור של מצב משפחתי, הרי אצל הישראלים יש גם אבות, ואצל היהודים יש גם בנים, אלא מדובר בבחינה של זהות עם ישראל. הבחינה אב, זה ההבטחה והמידה הטובה של המתנה שההבטחה תתקיים, ולהאמין שהיא אכן תתקיים. אבל הזמן חולף מהר. אנחנו בשיא אור היום, ויש עוד אנשים שאומרים: "עוד מעט יעלה השחר!", אבל אנחנו בחצות היום! אני לא יודע אם אתם מבינים את הדרמה. ואני מכיר הרבה מאוד מיהודי הגולה שמשוכנעים בכנות שאנחנו בוגדים ב"ציפייה היהודית". הציפייה היהודית היא: זה יבוא. אבל במדינת ישראל זה כבר הגיע... אני לא יודע אם אתם תופסים את הדרמה. אז הנה "יעקב" בתור יעקב, מתיישב במצרים, ואילו "ישראל" זה יעקב שעולה ממצרים.

קהל: יהודה לא יכל לעשות כלום? הרי הוא היה בעל הייעוד של "ישראל"!

מניטו: לא. הייתי מזהה זאת כך: הרי במשך אלפיים שנה, היו עברים בקרב היהודים, אבל הם לא יכלו לעשות שום דבר. למשל רבי יהודה הלוי – שהיה מגדולי רבותינו – אמר בזמנו: הגיע הזמן, אנחנו יוצאים מגלות ספרד וחוזרים לירושלים! גם הרמב"ן, אותו דבר. מי הלך בעקבותיהם? אותו דבר עם יהודה.

קהל: זהו, לא הולכו אחרי "יהודה".

מניטו: בדיוק! "יהודה" הלוי...

אספר לכם סיפור של אחד מרבותיי, שהיה אביו של רב שעימו למדתי, הרב אשלג האבא. אני למדתי עם בנו. שמעתם על הרב אשלג? בשנות ה-20, הוא היה רב בוורשה, והכריז לכולם: הגיע הזמן! צריך להתנתק! צריך לחזור! כל רבני וורשה רצו להכריז עליו חרם. הוא ברח, האחרים נשארו, ואני לא יודע כמה חודשים לקח לו להגיע לארץ ישראל, והוא היה מתפרנס כמשגיח בישיבה. הוא היה משנן משניות לילדים, למרות שהוא היה מקובל גדול. בוורשה רצו לשרוף אותו, כי הוא אמר הגיע הזמן, ואם אתם לא עוזבים... זה הרב אשלג. אך היו עוד הרבה כמוהו. ז'בוטינסקי בעצמו, דיבר על סכנת השואה, הסתובב מעיר לעיר בעיקר באמריקה, עם ספר תורה בזרועו, באומרו שצריך להציל את יהודי העולם. ואף אחד לא הקשיב לו, וגם אותו רצו לשרוף. זה אותו דבר. רבי יהודה הלוי, הרמב"ן, הגאון מווילנה. הגאון מווילנה אמר הגיע הזמן, אבל היהודים לא שמעו. זו אינרציה מסוג "יעקב".

קהל: אם כן מדוע הלכו אחרי שבתאי צבי?

מניטו: הוא היה משיח שקר. זו שאלה מאוד חשובה. אני פותח סוגריים: כל פעם שאחד אמר "זה אני, בואו אחרי", זה נכשל. בפעם ראשונה שעם ישראל הוא זה שאמר "אנחנו חוזרים", זה צלח. המשיחיות האמתית היחידה זו הציונות. משום שזה עם ישראל שאמר שהגיע הזמן, זה לא מיסטיקאי אחד שאמר "זה אני, בואו אחרי". כי כל פעם זה נכשל! האם זה ברור מה שאמרתי כאן? ולכן הגמרא מדברת על "ימות המשיח", והסימן של ימות המשיח זה כאשר היהודים חוזרים מכל העולם כולו. כל זה בסוף הפרק הראשון של מסכת ברכות, דף יב עמוד א[29]. זה "ימות המשיח", על פי פסוק מהנביאים. כשיהודי העולם כולו חוזרים לאחר אלפיים שנה, מתווכחים?! במשך אלפיים שנה הקב"ה היה ברוגז אתנו, פתאום הוא נותן אור ירוק, ואנחנו חוזרים מכל הארצות, אני לא יודע אם אתם קולטים זאת! והעולם כולו נגדנו! זהו הסימן שזה באמת הזמן. מי יזם את כל זה? אני יודע שזה מפחיד לשמוע זאת, אבל מי יזם זאת? הרצל... בור ועם הארץ בתורה. הוא לא ידע אלף-בית. כשהוא הגיע אל היהודים אמרו לו כמו שאמרו למשה במצרים: אתה מגמגם... אמר להם: אבל הגיע הזמן! אמרו לו: אבל אתה מגמגם. אני אומר זאת בצורה מתומצת. זו השאלה של יעקב שרוצה להיות יעקב בלבד, הוא מתיישב במצרים. ואנחנו במלכודת.

אם אני צריך לדבר כל כך הרבה על דברים כל כך פשוטים, זה סימן שיש לנו אלפיים שנה של אינרציה להבין. אתם לא יודעים עד כמה האמירה "לשנה הבאה בירושלים" הייתה כנה, בדבקות מוחלטת, במשך אלפיים שנה. פתאום מגיע הזמן שבו אנחנו יכולים להיות בירושלים, אבל ממשיכים לומר "לשנה הבאה בירושלים". אז במה מדובר?! והדבקות נשארת אותה דבקות.

לפני הרבה שנים טסתי למונטריאול על מנת להעביר שם סמינר. אתם יודעים שיש שם בעיקר יהודים יוצאי מרוקו. הם הצרפתים של קוויבק... זו אגב קהילה מאוד נחמדה. בסוף הסמינר, הם ארגנו לנו "ערב מרוקאי", וגם הזמינו את השגריר המרוקאי. אתם יודעים, הכנסת האורחים של המרוקאים, זה נפלא. צריך לחוות כדי להבין. בסוף הערב, כולם קמו ושרו את התקווה עם כוונה שאתם לא מדמיינים, הם אף הכריחו אותי לעמוד דום, כי זה ההמנון הלאומי, ואחר כך שרו "לשנה הבאה בירושלים", בכוונה מאוד גדולה. שאלתי את עצמי: ריבונו של עולם, מה קורה כאן? הרי "לשנה הבאה בירושלים" שלהם, זה רציני, אבל מה המשמעות אם אתה מסתובב סביב כדור הארץ? שלב ראשון: קזבלנקה - מונטריאול. שלב שני: אינדונזיה, ואחר כך נראה... אבל שני הדברים רציניים. הייעוד של ישראל זה "לשנה הבאה בירושלים", אבל איפה אומרים זאת? "יעקב" במונטריאול. ואי אפשר לומר שהם לא יהודים טובים: תפילין, כשרות, אתם לא יודעים מה יש במונטריאול, וגם בפריז, איפה שתרצו. החיים היהודיים האוטנטיים: יעקב בגטו. ובמקביל ישראל מתמודדת עם ההיסטוריה שלה. ועם הרבה כוונה הם אומרים "לשנה הבאה בירושלים". זה העניין, יעקב התיישב. אבל מדובר ב"ישראל" בירושלים!

תזכרו מה רש"י אומר בתחילת הפרשה הקודמת: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם"[30], סתומה מכל הסתומות – אני לא חוזר על כל הפרטים – הפרשה סתומה, ורש"י אומר שיעקב רצה לגלות את הקץ, ונסתמה לו הנבואה. בגלל ש"יעקב" לא רואה את הסוף של הגלות, רק "ישראל" מסוגל. הבנתם את ההבדל? יחד עם זאת, זה יעקב שהוא ישראל, אבל רק כאשר הוא ישראל. אכן, הישראלים ממוצא יהודי, אין לשכוח זאת, זו לא בדיחה. וכשהם שוכחים שהם ממוצא יהודי, הם הופכים להיות עשיו. אנחנו ממוצא יהודי. ואני יכול לומר לכם, נולדתי במשפחת רבנים, כך שאני חי בעיה זו: בני, בני בני, הופכים להיות עברים ממוצא יהודי. אני לא יודע אם זה ברור. זה לא בדיחות. אגב אתם כבר רואים זאת אצל הבנים והנכדים שלכם. כיון שזה הגיע אחרי אלפיים שנה, אנחנו המומים, חנוקים. מה קורה לנו? יציאת מצרים!

זו השאלה: יש חלק מעם ישראל שנשאר במצרים, זה יעקב, והחלק שעולה ממצרים, זה יעקב שחוזר להיות ישראל. זה העניין.

נלמד לפחות את הפסוק הראשון של פרשת שמות, ונראה איך כל מה שאמרנו כתוב. משם רציתי להתחיל, סוף סוף הגענו:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ

הבנתם, זה פשוט. עצם העובדה שמכנים אותם "בני ישראל" שבאו למצרים עם "יעקב", אנחנו יודעים שתהיה יציאת מצרים, כי אלו "בני ישראל" שירדו עם יעקב למצרים. זה ברור עכשיו.

אני מוסיף עוד כמה פסוקים:

רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.

הפרשנים מבארים כך: לפי הפסוק הראשון, בני ישראל שירדו למצרים עם יעקב, היו בנסיעה לכיוון מצרים, "מִצְרָיְמָה". יוסף בלבד היה מסוגל להיות במצרים ולהישאר "ישראל". ואתם רואים איך זה מתרחש בהיסטוריה: כאשר משפחת יעקב יוצאת לגלות, בני ישראל מתכנסים בתוך גטו, ויש יוסף אחד בארמון האליזה, דהיינו בארמון של פרעה... כלומר "היהודים" ברחוב פאווה[31], וה-"ישראלית"[32] ברובע ה-16. אתם מבינים את ההבדל... ויוסף בלבד מסוגל להיות ברובע ה-16 ולהישאר "יהודי". האמת, כל עוד הוא "ישראלית" זה עוד בסדר... אתם רואים שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה באותו אופן: יהדות צרפת, שהיינו חלק ממנה, ואני צריך לומר שאני לא מזלזל בכל זה, הרי אני מהרבנים הצרפתים הבודדים – אלג'יראי, אבל סוף סוף צרפתי – שמשרתים את יהדות צרפת גם לאחר העלייה לארץ. שמתם לב שאני טס מידי פעם. לכן אני לא סבור שזהות היהודי הצרפתי היא זהות שיש לוותר עליה, אבל צריך שהיא תהיה אוטנטית. זו קהילה שהתבוללה באופן תמידי, ללא הרף, ושכל פעם קמה לתחיה בזכות מהגרים. תראו מה שקרה לאחר מלחמת העולם השנייה: פליטי מרכז אירופה ופליטי צפון אפריקה ומצרים הם אלו שהקימו מחדש את יהדות צרפת. אבל אין "יהדות צרפת", אלא יש יהודים בצרפת. וכאשר הם הופכים להיות "ישראלית", זו הדרך הבטוחה להתבוללות... כמובן, יש שרידים בכל מקום, והכרתי צאצאים של משפחות יהודים צרפתים שהיו צרפתים עוד לפני ורקינגטוריקס[33]. זו לא בדיחה, "המוהיקני האחרון"[34] קיים בכל מקום... אבל זו קהילה שההיסטוריה שלה הינה היסטוריה של התבוללות מתמדת. כעת מתרחשת תחיה מלאכותית של התרבות היהודית בצרפת, בזכות זה שמדינת ישראל קיימת. אבל זו קהילה שהולכת ומתבוללת.

פעם המשלתי זאת כך, ונסיים עם המדרש הזה: יש בגמרא תיאור של יום הדין, בו הקב"ה יכנס את כל הגויים משפחה משפחה. זה בתחילת מסכת עבודה זרה[35], שם יש מדרש שאומר שבאחרית הימים הקב"ה יכנס את כל העמים לעמוד לדין, לפי משפחות. בסופו של דבר, הם מגיעים בערבוביה – קוסמופוליטיזם בין-לאומי – הקב"ה אומר להם שזה לא עובד כך, וכדי לדון אותם עליהם להתייחס לפי משפחות. שתי משפחות בלבד מצליחות לעשות כן, רומה ופרס. מנקודת מבט של פענוח טיפולוגי-דתי, אלו הנצרות והאסלאם. מכאן – ואגב המהר"ל גם מתבסס על מדרש זה – אנו לומדים שהאסלאם זה פרס. היה צריך להגיע עד ימינו כדי לדעת שהפונדמנטליזם של האסלאם זה אכן איראן, יותר מערב הסעודית.

המדרש אומר שכל אומה תעמוד לדין – אחרי שהן יתייחסו לפי משפחות – והקב"ה שואל אותם: "ומה עם התורה?". כל משפחה תסנגר עבור ההיסטוריה שלה, והקב"ה עונה להם שכל מה שאתם אומרים שעשיתם, אני עשיתי! מסחר – אני עשיתי. מלחמות – אני עשיתי, "ה' איש מלחמה". כלומר העולם שבראתי מתפקד כי אני גורם לו לתפקד, לא אתם יצרתם את הציוויליזציות. אז האומות אומרות: התורה זה היה הרציני? לא ידענו. תן לנו את התורה כמו שנתת אותה לעם ישראל, ותראה שהכל יהיה בסדר. אתם עוקבים? כל זה נמצא בגמרא. והם אומרים: לא חייבתנו לקבל את התורה, כמו שחייבת את ישראל, שכפה עליהם הר כגיגית בהר סיני. תחייב אותנו ואתה תראה! הקב"ה עונה להם: אני לא מחייב אתכם, אבל אני נותן לכם מצווה אחת, מצוות סוכה. נראה אם אתם מסוגלים לקיימה. תקימו את "המועדון הים תיכוני" ונראה איך זה עובד... אגב זה כך במציאות... "המועדון הים תיכוני" זו התורה של האומות... וזה יהודי שהקים להם אותו... הם בונים סוכה, והקב"ה מקדיר את החמה עד שהם נאלצים לצאת מן הסוכה תוך טריקת דלת. אומר להם הקב"ה: אתם רואים שאתם לא מסוגלים לקיים אפילו מצוה אחת מסוג זה. הגמרא שואלת: זה לא הוגן, למה הקב"ה הקדיר את החמה עד שהיו חייבים לעזוב את הסוכה? התשובה נפלאה: לפי ההלכה מותר לצאת מן הסוכה אם חם מאוד, אבל לא טורקים את הדלת... זה ההבדל הגדול. כאשר יהודי מנוע מלקיים מצווה, הוא עצוב מכך. ואילו הגויים מחככים כפיהם ואומרים "אין לנו תורה, אנחנו רגועים"... אתם רואים את ההבדל. המדרש מסתיים כאן, הגויים נפסלים, הם לא מסוגלים לקיים אפילו מצוות סוכה. אגב חג הסוכות זה החג שבו אנו מתפללים עבור הגויים, זה קשור, שבעים אומות.

ואני המצאתי המשך למדרש הזה: כאשר הקב"ה רצה לדון את האנושות, המלאכים אמרו לפניו אי אפשר לדון, משום שרק עם ישראל קיבל את התורה. הקב"ה עונה: אם כן נדון רק את עם ישראל. זה לא מדרש אנטי-יהודי, כן?... כלומר כיון שרק עם ישראל קיבל את התורה, נדון רק את עם ישראל לפי התורה. והנה כל האומות קמות כאחד ואומרות: אנחנו רוצים להעיד שעשינו כל מה שהיה ביכולתנו כדי למנוע מן היהודים לקיים את התורה. ואז הקב"ה אומר לעם ישראל: בינינו, יצאתם בזול...

כלומר לפי המדרש הזה, אי אפשר לדון את האומות בגלל שהן לא קיבלו את תורה, ניתן לדון אותם רק לפי החוק. אז איך נדון את האומות? לפי היהודים שלהם. כלומר כאשר היהודים הגרמנים יגיעו ליום הדין, הקב"ה ישאל אותם: האם טוב עשיתי לברוא גרמניה? נראה מה הם יענו... לפי זה גורלה של צרפת בידינו... הקב"ה ישאל אותנו "מה דעתכם על צרפת?". אז, יקריאו שמות, ונשמע קול "יהדות צרפת"? והתשובה: "מתה למען צרפת...". זה מה שרציתי לומר, זו יהדות שמתבוללת באופן מתמיד. אבל יש לנו אותה סכמה: בני יעקב זה ישראל, אבל בתוך גטו. הם לא מסוגלים לסבול את החיים בעולם החיצוני. יוסף בלבד מסוגל, אבל היה רק יוסף אחד שהיה צדיק. כל השאר... תראו מה שקרה עם הנצרות, שהיא משיחיות של אחד מבניו של יוסף, זה אותו כיוון.

טוב, למדנו לפחות פסוק אחד, נתראה בשבוע הבא.

 

 

הערות

[1] הערת המתרגם: ר' בהמשך השיעור ש-"מיד" הכוונה עם האסף יעקב אל עמיו.

[2] Thème, דהיינו סוגיה, נושא ורעיון כללי.

[3] Approximation.

[4] אולי ע"פ בבלי, יבמות יב, ב: "תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה ... מניקה שמא תגמול בנה וימות".

[5] בבלי, נדה ט, א.

[6] ראה בבלי, נדה, כז, א: א"ר אבין בר רב אדא אמר רב מנחם איש כפר שערים ואמרי לה בית שערים מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש ומאן נינהו יהודה וחזקיה בני רבי חייא.

וראה עוד בבלי, יבמות, פ, ב: אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה.

[7] להרחבה על הנושא, ראו ב'כי מציון' על פרשת וארא.

[8] תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק ו הלכה ו: אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ודברי נראין מדבריו דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה שנ' וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל שהיה בונה במסין וצד חגבים ומעלה ומקטיר לעבדה זרה רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין שחוק האמור כאן אלא גלוי עריות שנאמר בא אלי העבד העברי וגומר מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש את הגגות ומענה את הנשים רבי ישמעאל אומר אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים שנ' ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו ויקומו ויעברו במספר ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל נוטל קשת וחצים ומזרק כלפי יצחק שנ' כמתלהלה היורה זיקים וגומר כן איש רמה וגומר ואני אומר חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק ההוא כך אפשר למי שנאמ' עליו כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומר יהא בביתו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אלא אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחין ואומרין נולד בן לאברהם נולד בן לאברהם נוחל את העולם ונוטל שני חלקים והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר אל תהו שוטים אל תהו שוטים אני בכור ואני נוטל שני חלקין.

[9] שמה של ויאטנם באותם ימים.

[10] ר' הערה 8.

[11] 26 ביולי 1956.

[12] ביום חמישי 30 בדצמבר 1993 נחתם בירושלים הסכם הכרה הדדית בין מדינת ישראל לבין ה"כס הקדוש".

[13] היליד האחרון. המונחים המקצועיים בצרפתית: primo géniture et ultimo géniture.

[14] לאחר התייעצות עם הרב אורי שרקי ותלמידים נוספים, יש לציין שהדברים של מניטו נאמרו אל תלמיד מסוים בהקשר מסוים: בחור ישיבה, על רקע הוראת רבו. נאמן לדרכו בפסיקת הלכה, דברי מניטו במקרה זה נאמרו לאותו תלמיד שנמצא במסגרת מסוימת, ולא כהוראה מעשית לכלל. אין כאן כדי לשלול מקצועות אחרים, אלא סיטואציה מסוימת שבה השואל צריך לברר האם הוא מתאים למקצוע לימוד התורה ועליו להמשיך בו, ולא לשבור את דמות הרב של התלמיד (הערת המערכת).

[15] זוהר חדש, תיקונים כרך ב דף סט עמוד ב.

[16] קהלת יב, יב.

[17] דברים לא, יט-כא.

[18] דברים יא, כא.

[19] ההקלטה הראשונה נגמרה.

[20] בראשית כח, כ-כא.

[21] שם כח ז : "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם".

[22] שם כט, ד.

[23] שם, כח, כ-כא.

[24] בראשית לב, ה-ו.

[25] בראשית רבה, ויצא, פרשה עג, ז.

[26] "ממשלת רבין השנייה", 1992-1995, שבה הורכבה הקואליציה ממפלגות העבודה, מר"צ וש"ס.

[27] עיר בצרפת, מקום מושבה של "ישיבת חכמי צרפת" משנת 1945 ועד ימינו.

[28] ירמיהו לא, טז.

[29] בבלי, מסכת ברכות דף יב עמוד ב: תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם

[30] בראשית מז, כח.

[31] הרחוב המרכזי של "רובע היהודים" בפריז.

[32] כינוי לבני האומה הישראלית מאז נפוליאון. מניטו רומז שהמכנים את עצמם כך הינם היהודים המתבוללים.

[33] ראש שבט גאלי שהתפרסם כמנהיג המרד הגאלי נגד הרומאים בשנת -52 למניינם.

[34] ביטוי מושאל עבור "שריד אחרון של עדה".

[35] בבלי עבודה זרה ב,א – ג,ב, עיי"ש.

 

 

 

 

En italique : intervention du public

En rouge - Passages peu clairs - A réécouter

 

Rav Léon Ashkénazi - Manitou - Parachat Chémot 94

Qui m'avait posé une question la dernière fois à la fin du cours, mais qui n'est pas là ?
C'était de ce côté-là.

C'était toi ?

Non, c'était encore une autre…
Bon, je vais répondre à cela rapidement.

On avait posé le problème aussi pourquoi les Bné Israël ne sont pas partis tout de suite ?

Très bien. Exact. C'est vous qui avez posé la question ? C'est quelqu'un là-bas.

La même personne. La même personne.
C'est-à-dire ?

La même personne qui a posé la question.
Elle a posé la question deux fois.

Carole… Carole Rosenthal.
Carole, nahon, Rosenthal.
Bon, ça y est. Je me rappelle. Nous allons répondre à ces deux questions. D'abord à celle-là.
Parce que la deuxième question nous ramène à la Paracha de la semaine.
Alors vous m'excusez, je vais vraiment parler lentement. Je vais essayer de parler lentement.
Donc, si j'ai bien compris Carole ne s'est pas manifestée car elle est à la manifestation ! Ça doit être ça (rires).
Écoutez, c'est un thème important que nous avons dans l'histoire de la famille des Patriarches, mais qui se continue dans la suite de l'histoire d'Israël. On dirait qu'il y a un certain nombre de thèmes d'identité que la Torah explique assez en détail, à certains niveaux de la famille des Patriarches, en particulier. Le problème de... - c'est un mot que chaque fois je cherche en français, mais je crois qu'il n'existe pas... - les mères d'Israël tardent à enfanter. Je sais, dans la traduction, on dit qu'elles sont stériles longtemps, mais ce n'est pas le mot exact, puisque finalement elles enfantent, c'est qu'elles n'étaient pas stériles. Il y a empêchement à enfanter, jusqu'à ce qu'il soit assuré, pour des critères propres à la Torah, que l'enfant qui sera né sera - comment dire ? - on parle français, c'est difficile de traduire de l'hébreu - sera... 'matim', compatible à ce qui est attendu, et ne soit pas une approximation, ce qui est une catastrophe.

Parce que lorsque dans l'histoire apparaît une approximation de certains projets, elle est là. Tout ce que D.ieu crée ou laisse exister est irréversible. Lorsque l'approximation apparaît, c'est vraiment une catastrophe, elle est là, il faut en tenir compte.

C'est un thème très important que la Torah - comment dire ? - explique. Si D.ieu a laissé exister quelque chose, Lui sait pourquoi. Par conséquent, il faut en tenir compte quoi qu'il en soit.

Nous sommes dans un monde encombré de déchets, d'échecs du passé. Mais puisque cela a existé, cela existe. Il y a des leçons de morale pratiques à tirer de cela, mais chacun le comprend à son échelle, par rapport à son expérience et aux problèmes qu'il a à résoudre. Il ne faut pas tirer de conclusions généralisées. D'ailleurs, ce sont des thèmes où on ne peut pas avoir de règles générales. Chaque cas est un cas particulier. Mais le principe qui est indiqué là est très important. Ce qui existe existe, étant donné que - en tout cas dans la cohérence de la perspective de ce qu'enseigne la Torah, ce qu'enseigne la Bible - ce monde est le monde d'un créateur. Il sait comment Il gère Son monde, et donc, même s'il y a beaucoup de choses que nous ne comprenons pas et que nous ne comprendrons jamais, pas parce que nous ne pouvons pas comprendre mais parce qu'il ne faut pas comprendre. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là ? (rires). Ce qui existe existe et donc il faut en tenir compte. Cela ne signifie pas qu'il ne faut pas lutter contre le mal quand le mal existe, mais, c'est un thème un peu différent, il y a des approximations de la vérité qui en font le monde de la vérité.

Je vais parler beaucoup de ce thème. Mais c'est un peu le cas.

Pourquoi je vous ai parlé de ça ? Pour vous parler de ce retard de l'enfantement dans la famille des Patriarches. Pourquoi Sarah tarde tellement d'enfanter ? Parce qu'elle doit enfanter Yitzhak. Yitzhak, cela veut dire ''il rira''. Elle doit enfanter un fils de l'homme qui ne sera satisfait du monde que lorsque le monde méritera qu'on en soit satisfait. Il rira dans l'avenir. Et le risque d'une approximation, c'est précisément un enfant d'Abraham qui rirait au présent. Ceux qui ont déjà étudié la différence entre Ichmaël et Yitzhak, savent que la Torah dit d'Ichmaël, qu'il riait au présent. L'approximation d'Yitzhak, c'est Ichmaël, dans les termes de la Torah.

Ce n'est pas du tout intentionnellement que j'ai choisi un thème d'actualité. C'est un thème permanent depuis 4000 ans (rires). Et grâce à D.ieu, nous savons que cela ne va pas durer longtemps. Mais, enfin, on y est encore.

Alors, j'ouvre une petite parenthèse pour expliquer de quoi il s'agit.

Oui, il faut lire le récit de la Torah en hébreu. Lorsque Sarah intervient pour demander à Abraham de chasser Hagar et Ichmaël - en termes de politique israélienne contemporaine, ça s'appelle le transfert. Vous avez entendu parler du transfert ? Chaque fois que j'arrive en transfert à Zurich et que je vois ''transfert'' (rires)… Vous voyez ce que je veux dire ? Comment on dit en français ? J'ai oublié.

Transit

Transit. C'est de l'anglais. J'ai lu avant-hier un article qui disait que le transfert des arabes c'est interdit. Le transfert des juifs, c'est cachère. Vous avez remarqué ça ?

Qui a dit ça ?

Qui a dit ça ? Le gouvernement israélien (rires).

Alors, en tout cas, pour revenir à l'histoire d'Abraham et de Sarah… Lorsque Sarah intervient pour demander à Abraham de renvoyer - Chaliah (6.25), ça veut dire divorcer, renvoyer - Hagar et le fils de Hagar qui est donc Ichmaël, la motivation qu'il donne, c'est qu'il riait (Vatéré Sarah ète ben Hagar hamitsrit acher yalda léavraham métsahek). Il riait au présent. Alors elle dit, garech ète ama véet béna ki lo yirach ète ben haama im béni im Yitzhak (6.45). Voyez, c'est deux mots qui sont à la fin de deux versets qui se suivent. Elle a vu le fils de Hagar l'égyptienne, que Hagar l'égyptienne avait enfanté à Avraham, riant, au présent. Et elle dit, renvoie Hagar ta servante et le fils de la servante, car il n'héritera pas avec mon fils, avec Yitzhak. Si on compare les deux "Métsahek" - rire au présent - et Yitzhak - rire au futur - alors on comprend que c'est quelque chose de beaucoup plus important que simplement le fait qu'Ichmaël se moquait d'Yitzhak.

Vous vous rappelez ce que dit le Midrach ? Lorsque Yitzhak est né, Avraham a fait un festin. ''Béyom ygamel Yitzhak'', ''le jour où il a été sevré''. C'est comme cela que l'on dit en français. Le jour où Yitzhak peut se nourrir par lui-même, devenir autonome, ''Béyom ygamel'', ça veut dire qu'il existe par lui-même, il n'est plus rattaché à l'allaitement de sa mère, Avraham a fait un grand festin. C'est la vraie naissance. Je dirais… une deuxième naissance.

C'est un thème qu'il y a d'ailleurs dans le Talmud. L'allaitement, c'est l'achèvement de la vie intra-utérine, mais un achèvement extra-utérin. C'est clair les mots que j'emploie ? Parce qu'il y a des organes de l'embryon qui ne peuvent pas encore supporter directement le ''nourrissement'' par le lait de la mère. Vous savez que le lait, c'est une transformation du sang de la mère. Vous savez cela ? Bon, donc c'est ce thème là. En réalité, nous devrions avoir 12 mois d'embryon. Je vous cite l'enseignement du Talmud. Il y en a 9 intra-utérin et 3 extra-utérin. Avec le temps de l'évolution de l'histoire, cet allaitement extra-utérin dure plus longtemps que trois mois. Ce sont les chiffres, je ne veux pas dire symboliques, ce n'est pas le mot, mais les chiffres exacts selon la Torah. Disons que le jour où Yitzhak est déjà sevré, c'est sa vraie naissance. Et ce jour là, Avraham fait un festin. Ichmaël était déjà âgé de 13 ans. Vous vous rappelez… il avait plus de 13 ans puisqu'il avait 13 ans quand Yitzhak est né. Et lorsque … - là je cite un Midrach qui est très connu - pendant ce festin, Ichmaël riait de Yitzhak. Et le Midrach nous a laissé le contenu de ce rire en disant, c'est un rire de dérision. Il croit, c'est Ichmaël qui parle de Yitzhak, qu'il héritera d'Avraham, mais c'est moi l'aîné. Vous verrez que ce thème là, on n'en a pas fini avec. D'ailleurs le Midrach cite, c'est moi l'aîné dit Ichmaël, et j'hériterai de deux parts.

Vous savez que l'aîné d'après la Torah, hérite de deux parts d'héritage ? Alors Ichmaël hérite de deux parts : l'Arabie et la Palestine. Vous avez remarqué ça (rires) ?

Et alors, comme quoi je dis ça, il vaut mieux en rire qu'en pleurer. On va bientôt en grincer des dents. Mais parce que c'est pour indiquer que nous vivons l'histoire de Patriarches. Donc nous connaissons la suite. Nous connaissons la fin. C'est Israël qui arrive triomphant, mais à quel prix ? Ça, ça dépend du mérite et ca dépend, disons, de la responsabilité des juifs. Les juifs sont un peuple irresponsable. Je ne sais pas si vous comprenez ce que je veux dire là (rires).

Bon, je reviens au sujet.

Vous voyez qu'Yitzhak apparaît dans le texte comme un enfant promis mais qui tarde à être enfanté, engendré, parce que si on enfante précipitamment une approximation, une catastrophe, ce serait Ichmaël. Voyez, je vous dis, moi, je suis né dans un pays d'islam, donc j'ai beaucoup de familiarité avec l'identité d'Ichmaël et je sais par expérience que les Européens n'y comprennent rien, mais alors rien du tout. Il y a parmi vous des achkénazim et des séfaradim. Je peux vous dire que les Achkenazim et les séfaradim de culture européenne ne comprennent rien à ce que c'est qu'Ichmaël. Il faut avoir vécu chez eux et être nés chez eux pour savoir ce que c'est. C'est une autre manière d'être homme qui n'a rien à voir avec l'Européen, avec le l'Occidental, c'est autre chose. J'ai fait mon service militaire, indépendamment des Arabes chez qui je suis né, et encore sous domination française, c'est pourquoi je suis vivant, parce que la police était française (rires). Les Algériens se rappellent de quoi il s'agit. Mais vous savez, il y a des légendes du mariage idyllique judéo-arabe, disait Albert Memmi, qui n'est pas suspect de racisme anti-arabe. Lisez bien Albert Memmi, ''Juifs et Arabes'', un de ses premiers livres. Et où il dénonce, ce cliché, cette légende de la coexistence idyllique entre Juifs et Arabes en Afrique du nord. Lui était Tunisien, mais s'il avait été marocain, ça aurait été 100 fois pire. Les tunisiens encore, même les arabes sont très gentils… quand ils sont gentils (rires). Mais les arabes marocains, D.ieu préserve, quand ils sont méchants.

Alors pour revenir au sujet, là j'ai fait mon service dans le… - je ne sais pas pourquoi je vous raconte tout ça, bon, il doit y avoir une raison.

Ichmaël, Ichmaël…

Ichmaël oui. Non, je ne parle pas des Arabes, mais je veux dire autre chose. Il faut savoir qu'il y a différentes manières d'être homme. J'étais mobilisé à la Légion étrangère. Je ne sais pas si je vous avais raconté ça, non ? Je suis un ancien légionnaire, vous ne savez pas ça (rires) ? Ça, c'est la grande blague quand je raconte ça, moi un légionnaire (rires) ! Et comme vous le savez, je suis originaire d'Algérie. Quand il y a eu le régime de Vichy en France, les juifs algériens avaient perdu la nationalité française. Lorsqu'il y a eu la mobilisation des Algériens pour la libération de la France, alors on a été mobilisé à la Légion, tout simplement (rires). Et alors, après, la Légion on a été versé à la coloniale. Je ne sais pas si vous savez ce qu'est l'infanterie coloniale (13.05). Alors, après avoir été légionnaire, j'ai été soldat de marine, l'infanterie coloniale française (rires). Et alors, j'étais dans un régiment où il y avait des Sénégalais et des Indochinois. Et je peux vous garantir que les Arabes c'est une chose, les noirs c'est une autre et les jaunes c'est encore une autre. C'est des manières d'être homme complètement différentes. Je dois vous dire qu'en récapitulant, il ne faut pas généraliser, à l'échelle individuelle, j'ai eu des amis et chez les arabes et chez les noirs et chez les jaunes. Ceux que j'ai préférés, c'est les Sénégalais. C'est vraiment une humanité… extraordinairement la jeunesse de l'humanité. Ils sont restés jeunes. Mais il y avait un mot commun aux trois genres de bataillons, des bataillons de tirailleurs. Vous savez ce que c'est un arabe tirailleur ? Il tire ailleurs (rires). Tirailleurs marocains d'ailleurs. Et les Sénégalais… (14.12), de pagaille. Mais alors, ils avaient trois manières de prononcer le mot de pagaille. Mais c'était le même mot : la pagaille. Bon, les Européens étaient là, c'étaient eux qui encadraient, alors il y a un peu moins de pagaille (rires). Non, pour vous dire qu'il faut bien savoir ça. Il y a des manières d'être homme différentes. On ne peut pas raisonner, projeter sur une manière d'être homme donnée, et les coordonner d'une autre manière d'être homme 14.28. C'est clair. Et ça, c'est la grande erreur des Israéliens au pouvoir aujourd'hui. Ils raisonnent comme si on avait affaire à un conflit entre Belges et Luxembourgeois. C'est clair. Enfin, je reviens au sujet. Et ça ne veut pas dire que si c'était des séfaradim qui étaient au gouvernement, ça irait mieux. Ça irait pire. Parce que les séfaradim ont 2 000 ans d'esclavage chez les Arabes. Alors quand ils rencontrent les anciens maîtres, ils redeviennent esclaves. Je ne sais pas si vous comprenez ça aussi. En tout cas, pour revenir… Sliha ?

Donc les Européens aussi doivent devenir esclaves ??? (15.20),

Pire que ça, pire que ça. Il y a pire qu'un séfarade, c'est un Européen qui se prend pour un séfarade (rires). En tout cas, pour revenir au… Non, les Européens sont naïfs en fait. Ils sont en train de préparer une grande guerre entre l'islam et l'occident… qu'ils vont perdre. In extrémis, ils vont la gagner, mais ils vont la perdre (rires). Je ne sais pas si vous voyez. Je ne sais pas pourquoi je parle de tout ça. Mais enfin, c'est les problèmes du jour… Je ne sais pas si vous vous rendez compte à quel point l'occident est en train d'armer les pays d'islam, qui se préparent à faire la guerre contre eux. Je ne sais pas si vous voyez ce qui se passe. Regardez ce qui se passe en Yougoslavie. Ne serait-ce que ça.

En tout cas, pour revenir au sujet… de quoi je parlais d'ailleurs ? Je parlais…

Des approximations…

Oui… quel était le sujet général d'où j'ai parlé de cela en particulier ?

L'empêchement d'enfants… ??? (16.12),

Sliha ? Oui, ce sont des thèmes d'identité que nous avons dans l'histoire d'Israël.

Alors, Sarah s'attarde avant qu'elle n'enfante d'Yitzhak, parce que sinon elle risquerait d'enfanter Ichmaël. C'est clair ce que je dis là.

Hagar, Abraham a tout de suite un enfant. Donc l'empêchement ne vient pas de d'Abraham. Et l'empêchement vient de la matrice. La matrice n'est pas encore prête à donner l'enfant attendu. Alors, la précipitation, l'anticipation, l'impatience d'anticipation fait que Abraham, avec Hagar, a Ichmaël. Mais retenez le mot métsahek, Yitzhak. Alors ça, j'explique avant de prendre d'autres exemples, parce que c'est important de savoir qu'il ne s'agit pas simplement d'une anecdote où on voit un enfant rire, alors on l'expulse. Et alors ? C'est l'origine d'un conflit de plus de 4 000 ans qui aboutit là où il aboutit. C'est dans la Tossefta. Le Midrach a expliqué qu'est ce que ça veut dire rire au présent ? Ça veut dire, se satisfaire de l'état du monde comme il est maintenant, alors qu'Yitzhak n'aura le droit de rire qu'à l'avenir, lorsque le monde sera tel qu'on aura le droit d'en être satisfait. Voyez, la perspective qui s'ouvre, là. C'est très différent. Alors effectivement, Ichmaël est un fils d'Abraham. Il peut rire parce qu'il sait que le monde a un créateur, parce qu'il sait que le monde a un maître, un Machguiah, une providence. Et le rire n'est possible que lorsque c'est D.ieu qui a créé le monde. En dépit de l'état du monde. Il y a un sens, puisque c'est D.ieu qui l'a créé. Alors on peut rire. Donc Ichmaël est capable de rire devant le créateur. Il est le fils d'Abraham qui reconnaît qu'il y a un créateur. Mais il rit au présent. Ça veut dire qu'il est satisfait de l'état du monde comme il est maintenant, avec son bien et son mal, alors que Yitzhak n'a le droit de rire qu'à l'avenir, lorsque le monde sera tel qu'on aura le droit de rire, et que ça. C'est une Guémara que je vous cite là. Et quel est le verset qui dit ça ? Un verset que vous connaissez. J'interroge ceux qui savent lire les Psaumes. C'est un verset des Psaumes qui dit exactement ça.

Az…

Az yimalé sthok pinou

Yaffé, Az yimalé sthok pinou

Alors seulement on aura le droit de rire. Vous avez compris ? C'est-à-dire, le fils d'Yitzhak, 18.45 Yitzhak rit, mais il rit d'un rire réprimé. Il s'empêche de rire, et que ça. Tant que le monde est ce qu'il est avec son bien et son mal. C'est clair cela ? Non, c'est pour vous indiquer qu'il s'agit dans ces thèmes de choses extrêmement importantes que la Torah nous raconte. Ce sont des thèmes d'identité et ce ne sont pas des anecdotes comme on pourrait croire.

Et alors voilà le conflit de deux manières d'être fils d'Abraham. Les deux sont capables de rire, mais l'un rit au présent. C'est le rire d'un Racha. Il faut être Racha pour être satisfait du monde comme il est. Comme j'ai l'habitude de dire, je cite toujours la Guémara, hein, ne croyez pas que ce que je vous répercute ça vient de moi. Rien ne vient de moi. Et je vous dis ça parce qu'on n'a pas le temps de… si vous voulez, je peux vous donner les références, mais on n'a pas le temps. Si je vous donne une explication que je n'ai pas apprise, je vous avertis ça, c'est moi qui explique. En général, ça ne m'arrive qu'une fois par an (rires).

Alors, en tout cas, pas pour revenir au sujet, c'est qu'il y a des thèmes d'identité propres à l'histoire d'Israël, en particulier celui là : l'empêchement d'enfanter jusqu'à ce que l'enfant soit vraiment celui que l'on attendait. Parce que l'approximation est dangereuse, il faut qu'elle s'installe. Elle se multiplie, elle est là et il faut en tenir compte. Et c'est irréversible. C'est clair ? D'ailleurs, vous verrez comment la Torah indique cela. Mais je n'expliquerai pas beaucoup parce que l'on n'apprend cela que dans Kabala. Il fallait que ça arrive à un certain âge pour pouvoir enfanter Yitzhak : 90 ans. Pourquoi 90 ans ? Et à ce moment là, Abraham a déjà 100 ans. Pourquoi 100 ans ?

Bon, je reviens au sujet. Après Sarah, nous voyons la même chose avec Rivka. Après Rivka, on voit la même chose avec Rachel. Après Rachel, on voit la même chose avec Hannah, la mère de Shmouel. C'est un thème de l'enseignement de l'histoire d'Israël et il faut attendre longtemps, parfois, pour que l'enfant promis naisse. Et entre parenthèses, c'est encore notre sujet. Pourquoi D.ieu promet et s'attarde ? Est-ce que D.ieu ne peut pas faire que ce qu'il voudrait, que ce qu'il promet, se fasse tout de suite ? C'est parce que du côté de la créature, il y a des conditions qui manquent. C'est promis, mais on attend que les conditions soient là. Et je crois que nous avons eu un exemple. Nous avons été d'une génération privilégiée. Nous avons attendu 2 000 ans l'accomplissement d'une promesse : le retour à Jérusalem et le retour en Israël.

Je me souviens au Talmud Torah quand j'étais enfant, quand on parlait d'Erets Israël, quelle que soit la ville, Haïfa, Tibériade, c'était… Jérusalem. On ne disait pas Israël, on disait Jérusalem. Le retour à Jérusalem, on l'a attendu 2 000 ans. Subitement, il arrive. Et pendant 2 000 ans, Abraham et Sarah attendaient l'enfant promis. Et quand l'enfant est arrivé, tout le monde s'est mis à rire. Je ne sais pas si vous vous rappelez. Je vais vous raconter un souvenir. Je ne sais pas si vous vous rappelez de la nationalisation par Nasser du canal de Suez. Qui se rappelle de ça ? Le rire Nasser. C'était en plein été. Je me rappelle, j'ai ouvert la radio et j'ai entendu ce rire de Nasser. Je me suis dit ça, c'est de rire d'Ichmaël. Vous voyez de quoi je parle ? Vous l'avez entendu ce rire là ? Alors je reviens, en tout cas… ceux qui ont vécu en pays d'islam connaissent ce que c'est que le rire d'Ichmaël.

En tout cas, pour revenir au sujet, nous avons là des thèmes d'identité. Quel était le deuxième thème duquel on était parti ?

Pourquoi les enfants d'Israël ne sont pas partis d'Egypte ? 22.36

Voilà. Mais avant d'arriver là,

… 22.40 ?

Je vais vous ouvrir une parenthèse que j'ai enseignée ce matin dans un autre groupe du Mahon Méïr, dont j'ai déjà parlé ici et qui est très importante.

A propos précisément d'Yitzhak. Vous savez que nous sommes en pourparlers avec le Vatican pour peut-être essayer de signer un premier accord qui ??? 22.13. C'est une histoire très difficile et les tractations ont duré plusieurs années. Je peux vous dire, maintenant que c'est fini, que j'ai été un peu mêlé. Et le Vatican était obligé finalement de reconnaître Israël, sur une forme ou sous une autre. C'est son intérêt à lui. Ce n'est pas l'intérêt d'Israël, je dois vous dire. Mais si le Vatican avait reconnu Israël à la fondation de l'État d'Israël, on aurait économisé cette guerre qu'on a eue avec le monde entier. Mais finalement, le Vatican, pris au piège, est obligé de reconnaître, sous une forme ou sous une autre, l'Etat d'Israël. Ça va se signer jeudi. Si vous avez les câbles, si vous pouvez avoir France 2, je serai interviewé ce jeudi là-dessus.

A quelle heure ?

Je ne sais pas encore (rires).

C'est bon signe ca. France 2 de France.

France 2 de France, oui.

TV5

Non pas TV5, France 2.

Brouhaha.

Je ne sais pas. Je dois enregistrer demain. Elle vous téléphonera la secrétaire, elle vous dira.

Et alors, attendez… Qu'est ce que je dis… Que je ne dise pas de secret public (rires du public). Euh, bon, le Vatican est obligé de le signer. En fait, le Vatican a trois problèmes avec Israël. Il a un problème avec le peuple juif et l'histoire juive. Il a un problème avec la religion juive, le judaïsme. Il a un problème avec l'État d'Israël. C'est trois problèmes différents. Et actuellement, il est obligé de résoudre le problème avec l'État d'Israël comme État. Pour deux raisons essentielles. D'abord parce que tous les États de la planète reconnaissent Israël l'un après l'autre. Il ne peut pas rester à la fin, le dernier. C'est impensable que l'Église catholique ne reconnaisse pas l'État d'Israël, alors que même l'Azerbaïdjan l'a reconnu (rires). Deuxième raison, ils ont des intérêts en Israël, parce qu'ils ont occupé le pays pendant des siècles. Ils ont des intérêts matériels dont le Migrach Haroussim, par exemple, qui appartient à l'Église orthodoxe. Mais enfin, ils ont encore une église. Et ils ont des intérêts à être présents au moment des négociations sur Jérusalem. Et vraiment, Israël, en tant qu'Etat, n'a aucun intérêt à ça, parce que ça enclenche les deux autres problèmes. Il faut aussi qu'on discute des rapports de religion à religion et les rapports avec le peuple juif, dont, par exemple, les questions d'Auschwitz, par exemple. Ça, ça fait partie de l'histoire des juifs. Et vous savez qu'ils veulent s'annexer tous ces choses là. Enfin bref, c'est très compliqué. Mais en fin de compte, ils sont pris au piège. Ils sont obligés de… pourquoi je vous ai raconté ça ? Je me suis mis à penser à Rome (rires).

Brouhaha

Non, attendez... oui, et de quoi j'ai parlé du Mahon Méïr ? Je ne vous ai pas dit ! A propos de quoi j'ai discuté ? Non, c'était il y a longtemps. A propos de quoi du Mahon Méïr ? Voyez, ça m'échappe. J'ai pensé à trop de choses à la fois. Il ne faut jamais faire ça. Mais quoi qu'il en soit, je reviens au sujet général.

Il y a des thèmes d'identité qui sont spécifiques à l'histoire d'Israël. Je vous ai donné un exemple. Ça a été le thème du retard de la naissance de l'enfant promis. Non, ça n'a aucun rapport avec ce que je voulais dire, ça me reviendra peut-être tout à l'heure. Mais la théologie chrétienne en a fait une maquette, que c'est la naissance à partir d'une vierge. Voyez, c'est l'impossibilité de la naissance, mais l'enfant naît quand même. Ils ont poussé une maquette païenne, la Vierge a enfanté. Je ne sais pas si vous voyez ce que je veux dire ? Bon, oubliez ça, c'est des histoires… (rires).

En tout cas, je reviens au sujet. Alors, cet autre exemple, c'est l'entrecroisement des bénédictions. Et voilà, je suis sur cette question là. Vous voyez, je vais prendre une manière d'aborder le problème. Il y a dans les engendrements un thème qui revient très souvent dans l'histoire des familles de la Bible, c'est l'aîné

et le dernier né. Les termes techniques en français, c'est la primo-géniture et l'ultimo-géniture. Je ne sais pas si vous voyez… Il y a une manière d'être le fils qui consiste à être le fils aîné. Et il y a une manière d'être le fils qui consiste à être le fils dernier, c'est-à-dire le benjamin. Et d'ailleurs, c'est biblique puisque Benjamin était le dernier fils de Jacob. C'est de là que ça vient. Et alors, il y a deux identités à qui est confié l'héritage de la génération précédente. Or, ça correspond dans l'histoire, dans le déroulement de l'histoire, à deux vertus qu'on trouve dans l'identité d'Israël, mais qui sont deux vertus contradictoires : la patience et l'impatience. La patience c'est lorsqu'on met l'accent sur l'héritage du passé qu'il faut réussir. L'impatience, c'est quand on met l'accent sur l'échec de l'héritage du passé qu'il faut remplacer. Alors je ne sais pas si vous percevez cela ? Dans l'histoire d'Israël, on voit que les deux vertus sont alors à l'œuvre, mais elles sont contradictoires. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ? Disons que chez les juifs, c'est une patience infinie. On a traversé l'histoire. Et une impatience quotidienne. Demain, demain, aujourd'hui. Oui, vous voyez ce que je veux dire ? Quand viendra t-il ? Tout de suite ? Hayom im békolo tichmaou. L'impatience. Et puis ça a traversé les siècles, la patience. Alors la patience, c'est la vertu du premier né. Et l'impatience, c'est la vertu du dernier né. Voyez, il y a toujours dans la descendance une réaction de la génération suivante, soit de patience, soit d'impatience. C'est clair ? Alors, on voit qu'il y a deux forces en œuvre dans l'histoire. Mais si on donne la bénédiction de la patience à celui qui naturellement, est dans la patience, et la bénédiction de l'impatience à celui qui naturellement est dans l'impatience, ça se sépare et ne se rejoindra jamais. Alors, il y a entrecroisement des bénédictions. On donne au premier né la bénédiction du dernier né et au dernier né la bénédiction du premier. C'est clair ? Voilà, ce n'est pas plus compliqué que ça.

C'est pourquoi, chaque fois qu'il y a un relais des générations, le Patriarche entrecroise les mains et donne la bénédiction de l'un à l'autre et la bénédiction de l'autre à l'un. Ca y est, c'est clair ? De telle sorte qu'il y ait une chance d'unité des vocations. Je peux vous donner une illustration de cela. Il y a par exemple dans le problème de la bénédiction d'Isaac qui doit transmettre deux bénédictions à ses fils, la bénédiction matérielle et la bénédiction spirituelle. Or, on en apprend du récit de la Torah qu'Ésaü avait la vocation matérielle. Donc il faut que la bénédiction matérielle soit donnée à Jacob. Jacob avait la bénédiction spirituelle. Il faudrait que la bénédiction spirituelle soit donnée à Ésaü pour qu'il y ait une chance que ça s'unifie, parce que sinon, ils se séparent irrémédiablement. Ce sont deux vocations humaines tellement différentes qu'elles sont incompatibles. Ça, il faut bien savoir que le caractère surhumain de l'histoire d'Israël, c'est d'espérer l'engendrement d'un type d'homme qui ait les deux vocations à la fois. Or, humainement, c'est impossible. Ça, j'en parle souvent aux élèves de Yéchivot qui viennent me demander conseil. Je vous donne exemple : un élève de Yéchiva m'a dit ''J'ai la vocation de la peinture. Mais mon maître m'a dit que si je ne passe pas 24 heures sur 24 pour étudier le Talmud, je ne serai jamais bon juif. Mais moi, je veux être peintre. Comment je peux faire ?''. Vous avez compris le drame ? Bon, je pousse les choses à la limite, mais c'est vrai dans toutes les vocations. La réponse de la Halaha est très claire. Il faut le savoir. On essaye d'abord la Torah, cinq ans. Si on voit que ça ne marche pas, on ne sent pas de la bénédiction, alors on essaie encore cinq ans (rires).

Et après ?

Et si on voit que ça ne marche pas, on va faire du commerce et on réussit parce qu'on est devenu plus intelligent ??? 31.50 (rires). Non, mais ce n'est pas une blague (rires). Et on donne la dîme aux Yéchivot (rires). Et en plus, c'est comme ça que ça marche. Donc je reviens, je reviens 32.00. Alors la réponse que je donne et ça, je l'ai appris de mes maîtres, c'est que… que dit la Torah ? 32.05 Si tu vois que tu peux devenir un grand de la Torah et un grand de la Torah, ce n'est pas un Machguiach de boucherie. C'est pas… (rires). Si vous voyez ce que je veux dire. Le Ehcher du Badatz, du machin… Ma zé ça ? On a besoin de ça aussi. Mais ce n'est pas de la Torah, ça, Ça, c'est le Choulhan Harouh, c'est autre chose. Alors, si tu vois que tu peux être un grand de la Torah, reste dans la Torah, on a besoin de toi et il y en a un par siècle (rires). Maintenant, parce que vous croyez qu'on a attendu 4 000 ans pour savoir comment il faut manger Cacher ? Alors, tous ces grands de la Torah qui nous apprennent aujourd'hui comment manger Cacher… Ils se foutent du monde. Et pendant 4 000 ans, comment on a fait ? Je ne sais pas si vous comprenez ce que je dis ? On les appelle Gadol, Gaon… Ce sont des Machguihim, c'est tout. Comme ils n'ont rien à faire. Ils inventent des Dinim. Mais je ne blague pas. Ils s'ennuient. Alors ils nous inventent des Houmrot. Ça s'appelle 'Kal Vahomer' (rires). Et alors ? Vous rigolez ? C'est dramatique. Posez-vous la question simple : et avant comment on faisait ? Exactement. Alors on ajoute des livres et des livres et des livres, ??? 33.22. Vous savez qu'on appelle un faux savant ? ''Hamor Nossé Sfarim'' : ''un âne chargé de livres''. D'ailleurs, en français il y a une phrase comme ça ''Peau d'âne'' (rires). C'est grave parce qu'on est arrivé à ce stade là. Et puis, c'est comme pour les approximations, une fois que les livres sont écrits, il faut en tenir compte. Alors on ne s'en sort plus (rires). Est-ce que c'est clair ce que je dis ? La Torah, c'est la Torah Chébéalpé. Il y a une phrase à la fin du livre des Proverbes, ''Assot sfarim ein kets''. Si vous voulez, je vous donne le verset, c'est dans le Tanah. ''Assot sfarim ein kets'' : ''faire des livres sans fin''. Ça, c'est le Pchat. Faire des livres sans fin, ce n'est pas ça la Hohma. C'est des livres sans fin. Je ne sais pas qui a inventé de dire que nous sommes le peuple du livre. Non, mais ça je suis très sérieux. Je vais vous dire d'où ça vient. C'est Ehad Haam qui a inventé ce… Je me rappelle de l'enseignement du Rav Kook à ce sujet. Nous ne sommes pas le peuple du livre. Nous ne sommes pas un peuple de libraires. Nous sommes le peuple de celui qui a dit ce qu'il y a écrit dans le livre. Ça n'a rien à voir. Ma zé, un peuple du livre ? Un peuple de libraires ? Mais on est devenu un peuple de libraires. Je ne sais pas si vous savez, le phénomène d'édition, de répétition, de gloses, des glosateurs (rires). Et c'est clair, ce que je dis là, j'espère ? Et alors… mais c'est un drame. Parce qu'une fois que les livres existent, il faut en tenir compte. Si vous saviez le nombre de livres qu'il faudrait mettre à la Gueniza, vous n'avez aucune idée. Lorsque D.ieu a parlé aux hommes pour leur donner la Torah, c'est ''Vayédaber Hachem el Moché Lémor''. ''Et D.ieu a parlé à Moïse pour dire''… Vous croyez que D.ieu a fait un livre pour le donner à Moïse ? Il a parlé. Et quand il s'est aperçu que les hommes risquaient de perdre la mémoire, il leur a dit alors, mets ça par écrit. Nous avons un verset dans la Torah pour dire… Et maintenant que la Torah a été révélée, mets-là par écrit pour ne pas qu'ils l'oublient. Mais la Torah a d'abord été une parole, pas un livre. C'est un problème important que ??? 35.34. On a transformé l'identité de la tradition. On a fait des universités. On fait des doctorats sur des thèses, sur un livre. Et on appelle ça la tradition. Je ne sais pas si vous comprenez l'importance de ce que je dis là. Comme si D.ieu avait créé une imprimerie. Il a créé un monde (rires). Et bon, je reviens… C'est clair ce que je dis là ? Je reviens au sujet et… de quoi je parlais ?

Si on a vraiment la vocation d'être un Haham, pas un Machguiah…

Non, non. Ce que je dis, c'est que pour être un vrai talmudiste, et là non, je suis sérieux. Vous savez, je ne blague jamais, même quand je vous fais rire. Et pour être un vrai talmudiste, il faut 24 heures sur 24, sinon on est un amateur. Et pour être un vrai mathématicien, il faut 24 heures sur 24, sinon on est un amateur. Alors donc, quand le candidat Bahour Yéchiva vient me poser… me demander un conseil, qu'est ce que je fais ?… Alors je lui réponds ce que dit la Halaha. Essaie la Torah cinq ans. Tu vois que tu ne réussis pas vraiment à être un grand, essaie encore cinq ans dans une autre Yéchiva. Si tu ne réussis pas, et bien, tu choisis ta vocation matérielle, temporelle. Et puis tu es un bon juif, tu étudies 2 heures par jour, mais ça, c'est amateur. Et puis tu pratiques tout ce qu'il faut. Mais c'est amateur. Un vrai Talmid Haham, c'est 24 heures sur 24. Un vrai mathématicien, c'est 24 heures sur 24. C'est clair ce que je dis là ? Et je connais des quantités de gens très bien qui ont gâché leur vie parce qu'ils auraient pu être de grands mathématiciens, et ils sont devenus Machguiah de boucherie, après avoir fait un stage dans une Yéchiva de Bné Brak. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là. Parce que quand on n'a pas 37.35 dépassé 25 ans, on ne peut plus être un grand mathématicien. Et alors que pour être un grand talmudiste, il faut arriver à 70 ans. Alors, entre temps, on est encombré par des Machguihim de boucherie. C'est pourquoi on a tellement de labels de Cacheroute. Il faut bien qu'ils gagnent leurs vies (rires). Bon, allez, je reviens au sujet.

Qu'est ce que j'ai mangé aujourd'hui ? De la vache enragée cachère.

Alors voilà, voilà donc le thème du croisement des… Chaque fois qu'il y a une remise en jeu dans une histoire qui va recommencer, alors, il faut donner à l'aîné la bénédiction du dernier et au dernier, la bénédiction de l'aîné. Parce que sinon, ces deux vocations humaines se séparent. Je vous ai expliqué l'expression de la Bible qui revient souvent, que vous connaissez, ''Kimé Hachamaïm al Haarets''. C'est cette expression ''les cieux au dessus de la terre''. Et alors, il faut bien se rendre compte tant que les cieux sont au dessus de la terre, ça se sépare. Les cieux montent et la terre descend. Il faut que les cieux soient en dessous de la terre pour supporter la terre. Je prends ça un peu comme une image. Mais c'est plus qu'une image. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ? Non, ce n'est pas clair ? Si on accepte que les cieux soient sur la terre, on est perdu, parce que les cieux montent de haut en haut et la terre tombe de bas en bas. Il faut que les cieux soient en dessous de la terre. Vous ne comprenez pas l'image ? Et d'ailleurs, c'est comme ça que c'est, grâce à D.ieu. Je vais vous donner deux exemples. D'abord, un poème d'Abraham ibn Ezra, qui me revient en mémoire, dans le rite séfaradi, on le chante le jour de Kippour. Et je vais vous expliquer la phrase. Je l'ai étudiée avec le Rav Kook, cette phrase là.

Mais il y a un deuxième exemple, je voudrais le formuler à voix haute, pour ne pas l'oublier, sur ce thème là. Bon, ça me reviendra peut-être.

En tous cas, cette phrase de ibn Ezra qui dit comme ça ''Echtahavé hapaïm artsa ki ein lémata miména''. Le Pchat, et c'est très beau d'ailleurs comme Pchat, ''Echtahavé hapaïm artsa'', ''je me prosternerais face contre terre'', ''ki ein lémata miména'', ''parce qu'il n'y a rien de plus bas que la terre''. C'est très beau. C'est-à-dire que s'il y avait plus bas que la terre, je me prosternerais encore plus bas que la Terre. La poésie du Moyen Âge est très très belle. Et alors ça, au point de vue du Pchat, on comprend ce que ça veut dire. C'est un élan de piété poétique ''Echtahavé hapaïm artsa ki ein lémata miména''. Mais, al pi hakabala, ça veut dire tout à fait autre chose. Vous allez entendre les mots en hébreu et après je traduirai. ''Echtahavé hapaïm artsa ki ein lémata miména'' : pourquoi je me prosterne à terre ? Et d'abord, il faut s'étonner… quand on est devant D.ieu, on se prosterne à terre ? Qu'est-ce qu'on adore ? La terre ? Qu'est-ce que ça veut dire se prosterner à terre quand on est devant D.ieu ? Alors la phrase signifie ceci : Je me prosterne face vers la terre car le Aïn est plus bas que la terre. ''Ki ein lémata miména'' : le Aïn, le Ein sof, est plus bas que la terre. C'est clair ? Quand on se prosterne vers la terre, c'est qu'on se prosterne devant D.ieu qui supporte le monde qu'il a créé. Vous voyez l'idée ? C'est clair. Bon, alors vous rattachez ça à notre thème. Lorsqu'il y a deux vocations, deux forces, deux tendances différentes, il faut d'abord savoir qu'elles sont incompatibles. L'idéal, c'est d'arriver à les unifier. Mais il faut savoir que c'est surhumain. Israël est au delà de Jacob et Ésaü. Jacob et Ésaü sont incompatibles. Jacob, c'est la vocation spirituelle. Ésaü, c'est la vocation matérielle. Tant que Jacob n'est que Jacob, tant qu'Ésaü n'est qu'Ésaü, il n'y a pas de solution. Il faut qu'il ait un Israël, c'est-à-dire un Jacob qui ait aussi la capacité de la vocation matérielle. Alors il s'appelle Israël. C'est clair ? Voyez pourquoi, on va s'approcher de notre sujet. Il y a une… C'est ce dont on a parlé la semaine dernière, vers la fin…

Rav Léon Ashkénazi - Manitou - Parachat Chémot 1994 - Partie 2

Quand est-ce que Jacob a reçu le nom d'Israël ? Quand il est revenu de l'exil de chez Lavan. Contraint et forcé par ses femmes. C'est Rachel et Léa qui l'ont obligé à décrocher l'exil de chez Lavan. Alors, arrivé en pays de Canaan, ils reçoivent le nom d'Israël. Lorsqu'ils renaissent en Egypte, ils s'appellent de nouveau Jacob. Vous vous rappelez de ça ? C'est là où on était arrivé la semaine dernière.

Et effectivement, je vais essayer d'illustrer ça dans ce que nous vivons dans le temps contemporain. Bon, c'est une manière de voir les choses. Alors, ça, comme je disais tout à l'heure, c'est une explication que je vous donne. Mais retenez d'abord le thème de la Bible. Jacob, c'est la vocation spirituelle, et que ça. Israël, c'est la vocation spirituelle qui est capable de la vocation matérielle, comme Tsadik. Parce qu'Esaü, c'est la vocation matérielle, comme Racha. Vous avez compris la différence ? Et en particulier, on l'apprend, du vœu que Jacob va faire lorsque, s'enfuyant du pays de Canaan à cause de la haine d'Esaü, il va aller chez Lavan… Alors il sort, il part de Beer-Chéva. C'est dans la Paracha Vayétsé. Il part de Beer-Chéva où la famille d'Isaac habitait. Il va remonter dans Aram Naaraïm, qui est la région de Liban, Syrie, là-haut, là où se trouvait l'autre branche de la famille d'Avraham qui est resté dans l'exil d'Aram, là où se trouvait Lavan, fils de Bétouel, fils de Nahor, frère d'Abraham. C'est clair ? Vous identifiez ?

Et arrêté à Bethel par une vision, qui est la vision de l'échelle de Jacob… lorsqu'il se réveille de la nuit, alors il fait un vœu ''Vayidor Yaakov néder lémor''. Et, dans ce vœu - je voudrais rattacher à tellement de choses dans ce texte, je voudrais rattacher à ce que je disais actuellement… 2.00 - dans ce vœu, Jacob formule ce que nous avons dans le verset suivant. Il dit ''Si tu me donnes du pain pour manger et un vêtement pour m'habiller, tu seras mon D.ieu''. Ce n'est pas un… comment dire, comment on peut dire en français… ? C'est les prières des païens. Comment on dit en français ?

Chantage ?

Euh… un mot à côté. Je te sers à condition que. Les latins disaient ''Do ut des'' : ''Je te donne afin que tu me donnes''. Il y a un mot en français que j'ai oublié.

Marchandage…

Marchandage, oui. C'est tout à fait autre chose. C'est un vœu. Il veut se priver de la bénédiction matérielle que Rivka lui avait imposée, cette bénédiction matérielle qu'ils veulent à Ésaü. Jacob est un type d'homme qui ne supporte pas la vocation matérielle. Or, Rivka lui a imposé aussi la vocation matérielle, parce que si c'est Ésaü qui l'avait, c'est perdu. Je pourrais expliquer beaucoup plus en détails, mais je schématise.

Et Jacob ne supporte pas. Jacob ne supporte pas ! D'ailleurs, nous avons un Midrach qui dit que… à propos du verset ''Vayétsé Yaakov miBéer-Chava, vayéleh Harana'', ''Et Jacob sortit de Beer-Chéva et il a alla à Harane''. Bon, tous ces éléments, on les connaissait déjà d'après une information des textes précédents. Le Midrach dit ''Ma zé Harana ?'' : ''Haron hapo chel olam'', l'endroit de la colère du monde. C'est un thème très important, mais… on l'étudiera peut-être un autre jour… Cet endroit où étaient les bergers de la famille d'Abraham qui sont restés Araméens, les bergers de… Vous savez, quand Jacob est arrivé, il est arrivé chez Lavan et il y avait les bergers qui attendaient. Alors il leur demande ''D'où vous êtes ?''. Ils disent ''Nous sommes de Haran''. Et alors le Midrach explique : ''Nous sommes du pays de la colère, de la colère du monde''. C'est le thème du péché originel qu'on a chez les païens. Il y a eu à l'origine de l'histoire du monde une colère, et il faut, comment on dit en français… lépaiès, léfaiès, il faut (rires)… Ma ?

Colmater, apaiser…

… apaiser la colère.

Alors que Jacob leur dit : ''Méaïn atem'', ''Vous êtes du néant'', vous êtes créés du néant, il faut mériter de l'être. C'est deux théologies qui s'affrontent. La théologie de Jacob comme berger, la théologie des bergers de Laban comme bergers.

Quoi qu'il en soit, ce Midrach que je vous cite dit que Jacob est parti en colère de Béer-Chéva, parce qu'il apprend qu'il faut qu'il se marie. Alors que lui, sa vocation, c'est le livre… Pour fonder une famille… Alors que c'est le livre. Vous savez que la vocation spirituelle et que cela, la charge de la famille, on la donne à la femme. Vous avez remarqué ça ? Et non seulement ça… le pauvre, une femme… quatre ! (rires). Alors, il était en colère (rires). C'est la quadrature du cercle familial, du cercle de famille (rires).

Alors en tout, cas, Jacob n'aime pas la vocation matérielle. Alors il dit à D.ieu : ''Si tu me donnes du pain pour manger et un vêtement pour m'habiller, tu seras mon D.ieu ! C'est tout ce que je demande''.

Et alors, il y a un commentaire hassidique qui a posé la question suivante : ''Qu'est-ce que ça veut dire du pain pour manger, un vêtement pour m'habiller ? Le pain, c'est pour manger. Un vêtement c'est pour s'habiller''. Il dit ''Je ne veux pas du pain que je devrai vendre pour acheter un vêtement, je ne veux pas un vêtement que je devrai vendre pour acheter du pain. ''Si c'est du pain, c'est pour manger, si c'est un vêtement, c'est pour m'habiller''.

Le commerce, il a refusé. En gros, 5.54 qu'est-ce que c'est Jacob ? Même le commerce, ça ne lui va pas. C'est-à-dire un vrai Bahour Yéchiva. Et que ça. Ken ? Mais ce n'est pas Israël encore. Ça, c'est Bahour Yéchiva. C'est la vocation spirituelle, monastique, ascétique.

Vous savez, il y a des Hassidim qui sont comme ça. C'est le Hassid ascétique (rires). Et cette vocation, c'est une dimension des sociétés humaines. En Israël, c'est une dimension de l'identité juive. Mais quand c'est que ça, c'est l'échec d'Israël, parce que ce qu'on attend, c'est Israël, ce n'est pas Jacob. Est-ce que c'est clair jusque là ? Oui, et alors…

Donc ce n'est pas du tout un marchandage, c'est un refus de la vocation matérielle. Et effectivement, nous avons une confirmation. Lorsque Jacob revient de chez Lavan et qu'il rencontre Ésaü, il y a un verset extraordinaire que commente Rachi. Il envoie une mission, une délégation à Ésaü pour dire ''Im Lavan garti vééhar ad ata'' ''J'ai séjourné chez Lavan, j'ai tourné jusqu'à présent'', ''Vayéhi li chor vahamor vééved véchifra'' ''Et j'ai eu des bœufs, des ânes, des serviteurs et des servantes'', ''Et je t'ai envoyé'' ''Léaguid laadoni''. Tout ça, D.ieu m'a donné.

Alors les commentateurs - et je vais vous citer Rachi - posent la question… Comment… au lieu de lui envoyer une délégation pour faire la paix avec Ésaü, il va exciter sa colère en lui disant ''Mais tu vois, la bénédiction que je t'ai dérobée, ça m'a servi. Maintenant, je suis riche''.

Alors Rachi explique. Tout ça ''Vayéhi li chor vahamor vééved véchifra'', ça ne me vient pas de la bénédiction de ton père. C'est mon travail. Donc tu n'as pas à me haïr.

Il y a effectivement, comprenez bien cela, la bénédiction matérielle qu'Ésaü devait recevoir et que Jacob a pris pour qu'il y ait unité des vocations, pour qu'il puisse devenir Israël. Parce qu'Israël c'est Jacob plus Ésaü, les deux Cachers. Est-ce que c'est clair ?

Ne me faites pas dire des choses que je n'ai pas dites (rires). Je n'ai pas dit qu'Ésaü est Cachère. J'ai dit qu'Israël, c'est un Jacob plus un Ésaü Cachère. On va retrouver Ésaü Cachère dans la descendance de Jacob. C'est Joseph, que la Guémara définit comme ''Sitno chel Ésaü'', ''l'antagoniste d'Ésaü''. Il fait la preuve qu'on peut être homme de la vocation matérielle et être Tsadik. C'est clair, ken ? Alors quand il y a ces deux forces, Jacob devient Israël. Ça va jusque là ?

Alors nous vivons ce problème. Pendant 2 000 ans, la vocation juive c'était Jacob et que ça. La vocation matérielle, on la laissait aux goyim. En fait, on s'occupait quand même des choses de la matière, mais à l'abri des goyim. La cité était goy. La Yéchiva était juive, la synagogue était juive. La cité était goy. Ça c'était Jacob chez les Nations. Et puis, au bout de 2 000 ans, Jacob devient Israël. C'est-à-dire que cet homme à la vocation spirituelle prend la vocation matérielle. Et ils font des Kibboutzim, des universités, des hôpitaux, des cités, des villes. Et Jacob est contre. Les gens des Yéchivot sont contre les Haloutsim. Vous avez compris comment ça marche ?

Il y a une évolution en Israël ? 9.23

Non, parce qu'on oublie qu'il y a des Haloutsim qui sont Jacob Israël. Chaque fois qu'on parle de ce problème, on oublie toujours qu'indépendamment des Hilonim et des Harédim, il y a les Juifs normaux (rires), ce qui sont et l'un et l'autre. On les oublie ceux-là. Et c'est toujours les victimes. Vous avez compris ce que je vous dis ?

Très souvent on me pose la question, mais c'est bien que vous avez posé la question. Il ne faut pas oublier ça. Israël, c'est ceux qui sont et l'un et l'autre. Et puis il y a deux extrêmes : ceux qui ne sont que l'un ou que l'autre. Mais pourquoi on ne parle que de ces extrêmes, mais jamais des Juifs normaux ? Est-ce que c'est clair ce que je dis là ?

Il y a une injustice, plus qu'une injustice, il y a une incompréhension totale. Et je ne sais pas si vous remarquez que ces deux extrêmes sont les ennemis des Juifs normaux. Les deux, ils sont alliés contre les Juifs normaux. Vous avez remarqué ça ?

Qu'est-ce qui s'est passé dans le gouvernement actuel ? Les Harédim et les Hilonim ont fait une alliance contre-nature contre les sionistes religieux. Vous avez remarqué ça ? Bon, tout ça, on l'oublie. Mais la majorité du peuple, ce n'est ni les Hilonim, ni les Harédim. C'est les Juifs. Je n'ai pas dit que les autres ne sont pas Juifs, mais ce que j'aurais tendance à dire, c'est qu'ils sont d'origine juive (rires). Ce sont des Juifs originaux (rires). Voilà, c'est ça le fond du problème, ken !

Alors comme je vous dis, très souvent et malheureusement, je crains que ça ne soit comme ça. Ça nous est arrivé très souvent dans notre histoire que la branche Hilonite a abandonné Israël, s'est perdue. Elle est allée fonder le marxisme, elle est allée fonder l'existentialisme. Elle est allée fonder ce que vous voudrez (rires). Et que la branche religieuse nous a quittés et elle est allée fonder le christianisme, elle est allée fonder l'islam, elle est allée fonder… Charbeb heilei (rires). Mais en tout cas, pour revenir… (rires). Mais c'est ce qui nous attend.

Mais vous savez, on voit un microcosme dans la société israélienne. Comment sont nés ces courants antijuifs sortis du judaïsme ? Soit Hilonim, soit religieux. Il faut avoir le courage de voir la réalité en face. Cette histoire nous est racontée dans la Torah. Et alors très souvent, quand je suis en Houts Laarets, on me pose cette question naïve. Il n'y a pas de question naïve, bien sûr. Qu'est-ce qu'il vaut mieux ? Etre religieux à Aix-les-Bains ou être athée à l'hachomer hatsaïr ? Et alors, je réponds… et on ne peut pas être normal ? (rires). C'est une fausse question finalement. Est-ce que c'est clair ? Pourquoi on est obligé de choisir entre la peste et le choléra ? Seulement, il y a une grande différence. Il vaut mieux être dans la maison qu'en dehors. Alors très souvent, je dis, et je vous le dis en clair, pour qu'il n'y ait pas d'ambiguïté… Je suis assez souvent invité à l'hachomer hatsaïr. Et alors je ne peux pas manger à l'hachomer hatsaïr, mais je me sens chez moi. Alors que très souvent je suis invité chez des orthodoxes à Anvers… le monde à l'enverse (rires), ken ? Je peux manger, mais je ne me sens pas chez moi. Est-ce que vous comprenez la différence ? Bon, alors est-ce qu'on ne peut pas une fois construire une maison où l'on peut manger et où on se sent chez soi ?

Alors, mais c'est ça Israël, il y a les extrêmes et… bref. Ça y est, c'est clair ?

Alors ça, c'est le drame Jacob Israël. Et effectivement, il faut bien le comprendre, il n'y a que Jacob qui peut être Israël. Mais ce n'est que lorsque Jacob est Israël, qu'il est Israël. Or, qu'est-ce qu'on attend dans cette histoire ? On attend Israël, on n'attend pas Jacob. Est-ce que vous avez bien compris ? Et pourtant, c'est ce qu'on dit. Mais il faut lire la Torah comme c'est écrit. C'est Yaakov Avinou. Mais c'est Israël. Alors il y a une différence d'envergure, de stature. Mais nous sommes dans la société israélienne dans ce problème. Jacob est en train de devenir Israël. Alors on a toutes les scories. Un Jacob qui ne veut pas devenir Israël, un Ésaü qui n'est qu'Ésaü, un Ésaü qui se prend pour Jacob. Alors que ce qu'il faut, c'est un Jacob qui devienne Israël. Voilà, c'est clair le problème ?

Bon, alors on peut prendre maintenant… Je crois qu'on est à la fin du cours (rires). Non, non, on a un peu de temps. Oui, on peut prendre maintenant le premier verset de la Paracha de Chémot.

Vous n'avez pas répondu…

C'est-à-dire ?

Pourquoi est-ce que les enfants de Jacob ne sont pas sortis au moment où Jacob est sorti 14.00 ?

Vous pouvez conclure par vous-même. Tant qu'ils ont lié l'identité de ??? 14.07 Jacob en tant que Jacob, ils sont pris… J'en ai parlé un peu la dernière fois, mais je vais reprendre ça.

C'est comme si c'était…

Non, mais je pense que vous comprenez par vous-même ce que je viens de dire. Je vous ai expliqué la suite…

??? 14.21 Le fait que l'on doit attendre d'être Jacob pour aller en exil avant que D.ieu nous donne le signe 14.26.

C'est ça, c'est des alibis. Je vais vous dire… Souvent on plaisante, mais ce n'est pas une plaisanterie. Moi j'ai été élevé dans la tradition séfarade. Dans la tradition séfarade, quelqu'un qui se balance dans la synagogue pendant la prière, on le fait passer par la fenêtre. Et je vais vous dire pourquoi après. Il n'y a que les vieux, très pieux, mystiques, on leur permet de se balancer noblement. Mais encore… J'allais dire en arabe ??? 14.54. Et parce qu'avant, avant, il y avait une technique mystique des balancements dans la prière. C'est tout une science. Mais quand on voit ces jeunes gens avec une frénésie, oh ! Les psychologues savent de quoi il s'agit. Ça n'a rien à voir avec la mystique. C'est de la névrose sexuelle. Et alors ? C'est, bon, j'exagère, pas tellement (rires). Bon, j'ai l'âge qui me permet de dire ce qui se passe chez les adolescents. Et alors ? Il faut se méfier de ça. C'est toute une science. La frontière entre la mystique authentique et la sexualité, c'est très ténu. Il faut savoir ça. Alors que je me rappelle, j'avais un professeur de français. Ya hmour celui-là. Comment il s'appelait ? Il s'appelait Monsieur Mognou (rires). Et alors, il nous disait une chose très jolie. Il nous disait, quand on écrit des vers à 17 ans, c'est qu'on a 17 ans. Si on écrit des vers à 70 ans, c'est qu'on est peut-être poète. C'est très joli d'ailleurs. Ben, c'est la même chose pour la mystique. Quand on est mystique à 17 ans, c'est qu'on a 17 ans. Si on est mystique à 70 ans, c'est qu'on est peut-être mystique (rires). Il faut être sérieux quoi ! De quoi il s'agit ? C'est clair. Alors c'est la même chose.

Alors pourquoi je vous ai parlé… ah oui… du balancement. Pour répondre à votre question, souvent on plaisante. Vous avez des gens qui disent ''Je marche, je marche'', mais ils restent sur place. Alors ils se balancent. Vraiment. À force de marcher sur place, ils se balancent (rires). Mais c'est ça l'histoire. Je vais vous raconter. Mais enfin on plaisante un peu mais c'est des choses dramatiques.

2 000 ans, vous savez ce que c'est 2 000 ans ? Rien. L'année prochaine, 2 000 ! Comment on disait ? Je ne sais pas pourquoi le judéo-arabe me revient ce soir 16.40 Rouhendjek ? Je ne sais pas… Ceux qui connaissent l'arabe… (rires). Je ne traduis pas, parce que ça va nous ouvrir des parenthèses.

Et alors, il y a un Midrach qui dit ceci : dans la vision de Jacob de l'échelle des anges, il voit les anges monter et descendre. Vous vous rappelez que la question que pose le Midrach, est très importante, que c'est des anges qui montent, qui descendent. Les anges, ils descendent et ils montent. Pourquoi ils montent et ils descendent ?

Alors, un des Midrachim - un des Midrachim parce qu'il y a différentes explications - dit ceci : il voit les génies des grandes civilisations monter et puis descendre, l'apogée et la chute. Alors, il voit l'ange de Babel qui monte et qui tombe. Il voit l'ange de Parass qui monte et qui tombe. Et il voit l'ange de Rome, c'est l'ange d'Esaü, qui monte et qui reste en haut. Alors il a peur. ll dit ''Mon D.ieu, pourquoi il ne descend pas ?''. Et D.ieu lui dit ''Mais monte le faire descendre'' (rires). Il se prépare. Je me prépare. Alors je vais dire bonne part 17.40. La troisième chance c'est toujours la chance critique. Tu es toujours en ligne 17.45 de trois. Quand c'est la dernière chance, il ne faut pas échouer. Donc quand c'est la - comment dire ? - hum… J'ai oublié. Oui. Nous, nous sommes…

Vous savez, Israël a traversé les civilisations de l'Antiquité, tchic-tchac. Elles ont disparu. On est là. Et puis voilà que cet exil là, qui a commencé il y a 2 000 ans a duré 2 000 ans. Il nous a fallu 2 000 ans pour avoir le courage d'affronter Rome. Et ce n'est que cette semaine qu'on va signer (rires). Et pour revenir à l'actualité…

Et alors ? Et c'est vrai, il y a une espèce de crainte de l'engagement qui risque parfois de se masquer derrière un alibi de la vocation. J'attends. Et la vertu c'est d'attendre. Si je n'attends plus, je n'ai plus de vertu, puisque je me suis habitué pendant 2 000 ans à savoir que la vertu c'est d'attendre. Et tu me demandes de ne plus attendre ? Je vais être traître à l'attente. Il vaut mieux se marier avec la cousine 18.51 que d'être traître à l'attente (rires). Bon, vous avez compris ce que je veux dire.

Mais c'est ce qui est arrivé. Imaginez cette inertie de 2 000 ans. Inertie… Il faudrait un mot plus fort. Pendant 2 000 ans, Israël c'était… ''J'attends, je crois, ça viendra''. Mais tout, tout projeter dans un avenir des calendes grecques. L'année prochaine, l'année prochaine, l'année prochaine. Subitement, le temps arrive et on continue. J'attends. J'attends. J'attends. C'est vrai. Mais c'est ce qui est arrivé en Egypte. Il y avait l'occasion de terminer l'exil au moment où il fallait le terminer. Et on s'est installé. Ça, c'est la fin de la Paracha de la semaine dernière, ken ? Les Hébreux s'installent en Egypte. Alors, black-out de la révélation. La révélation se tait. Depuis le dernier verset de Béréchit, les Hébreux s'installent en Egypte, jusqu'au verset qu'on va lire où ils sortent d'Egypte. Black-out. Il ne se passe plus rien. J'attends. Hein, c'est clair ? Cette éclipse là. Nous sommes la génération de la fin de cette période de 2 000 ans où la vertu c'est d'attendre. Est-ce que c'est clair ?

Mais c'est le grand conflit que nous avons avec les Juifs de Diaspora. Les Juifs de Diaspora accusent les israéliens d'être des traîtres à la vertu de l'attente. Ils attendent. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ? Bon, je parle comme israélien, ken ?

Et alors, il y a un conflit très grave. Pour un israélien, les Juifs de Diaspora sont dans une préhistoire de l'attente. Ils sont dans l'être-père qui a la promesse 20.27 que le fils viendra. Alors que l'israélien, c'est le fils qui est déjà venu. Et c'est un verset que je vous cite du prophète Jérémie ''Véchavou banim légvoulam'' ''Et les fils reviendront à leurs frontières''. Et les pères ? Tu veux une histoire d'état civil ? Chez les israéliens, il y a aussi des pères. Et chez les Juifs, il y a aussi des fils. Mais il s'agit d'un indice de l'identité d'Israël. L'indice-père, c'est la promesse et la vertu d'attendre que la promesse s'accomplisse et de croire que la promesse s'accomplira. Mais le temps va vite de notre temps. On est en plein jour et vous avez des gens qui disent ''Bientôt, ce sera l'aube, l'aurore''. Alors qu'on est en plein jour. Je ne sais pas si vous voyez le drame ?

Je connais énormément de Juifs de Diaspora qui sont sincèrement convaincus que nous sommes des traîtres à l'espérance juive. L'espérance juive, c'est ''Ça viendra''. Mais en Israël, c'est déjà arrivé. Je ne sais pas si vous voyez le drame ? Est-ce que c'est clair ce que je dis là, oui ?

Alors voilà, Jacob comme Jacob s'installe en Egypte. Alors qu'Israël c'est Jacob remonté d'Egypte. Voilà, voilà le problème.

Israël n'a rien pu faire ? 21.54

Non…

C'était de la vocation d'Israël… 21.56

J'aurais identifié. Pendant 2 000 ans, il y avait des Hébreux chez les Juifs pendant 2 000 ans et ils n'ont rien pu faire. Regardez, au moment de Juda Halévi. Juda Halévi c'est un des plus grands de nos maîtres. Et Juda Halévi en son temps dit ''C'est le temps. On quitte la Galout d'Espagne et on rentre à Jérusalem''. Nahmamide. Qui les a suivis ?

C'est ça, ils ne peuvent pas suivre… 22.18

C'est ça, Yéhouda Halévi.

Brouhaha. Rires.

Vous allez venir quand ? 22.27 Je vais vous raconter l'histoire d'un de mes maîtres qui a été le père d'un maître avec qui j'ai étudié, le Rav Achlag, le grand Rav Achlag. J'ai étudié avec le fils. Vous avez entendu parler du Rav Achlag ? Eh bien le Rav Achlag dans les années 20 - avant, il était un rabbin à Varsovie - il a clamé ''Le temps est arrivé, il faut décrocher, il faut rentrer''. Tous les rabbins de Varsovie ont voulu l'excommunier. Il s'est enfui. Bon, les autres sont restés là où ils sont restés. Il s'est enfui. Il a mis je ne sais pas combien de mois pour arriver en Palestine, à l'époque. Il a gagné sa vie comme Machguiah d'une Yéchiva. Il faisait répéter la Michna aux enfants. Alors que c'était un grand kabbaliste. Ils voulaient le brûler à Varsovie. Il a dit ''C'est le temps. Sinon, si vous ne décrochez pas…''. C'est le Rav Achlag. Mais il y en a eu beaucoup comme ça. Il y a Jabotinsky lui-même. Jabotinsky a annoncé la Shoa. Il a fait des randonnées en Amérique en particulier, avec un Séfer Torah sur le bras, en disant ''Il faut sauver les Juifs du monde''. Et puis personne ne l'a écouté. On voulait le brûler, à Jabotinsky lui aussi, ken ? Mais c'est la même chose. C'est Juda Halévi, c'est Nahmamide…

Je n'ai pas suivi…23.40

C'est le Gaon de Vilna. Le Gaon de Vilna a dit ''Le temps est arrivé''. Et les Juifs n'ont pas suivi. Et c'est cette inertie de type Jacob, vous comprenez ? Je vais vous dire…

Pourquoi ils ont suivi les faux messies ? Pourquoi ils ont suivi Chabataï Tsvi ?

Oui, c'est les faux messies 23.58. Je vais vous dire… ça c'est une question très importante. J'ouvre une petite parenthèse, mais rappelez-moi ce que j'ai dit avant, parce que je vais oublier.

Regardez, chaque fois que quelqu'un a dit ''C'est moi, suivez-moi'', ça a échoué. La première fois que c'est le peuple Juif qui a dit ''On décroche'', ça a réussi. Le seul messianisme vrai, c'est le sionisme, parce que c'est le peuple Juif qui a dit ''C'est le temps''. Ce n'est pas un mystique qui a dit ''C'est moi, suivez-moi''. Chaque fois, ça a échoué. Est-ce que c'est clair ce que j'ai dit là ?

Et c'est pourquoi la Guémara parle de ''Yémot hamachiah''. Et le signe de ''Yémot hamachiah'', c'est quand les Juifs reviennent du monde entier. C'est à la fin du premier chapitre de Brahot, page 14a. 12a, pas 14, 12. A vérifier. C'est ''Yémot hamachiah'', c'est un verset des prophètes. Quand les Juifs reviennent du monde entier, au bout de 2 000 ans, on discute. Au bout de 2 000 ans, D.ieu était fâché avec nous. Subitement, Il donne le feu vert et on revient de partout. Je ne sais pas si vous réalisez ça ? Et le monde entier est contre nous. C'est ça le signe que c'est le temps. Qui a déclenché ça ? Je sais bien que ça fait peur quand on entend ça. Mais qui a déclenché ça ? Herzl. Un analphabète, un analphabète de la Torah. Il ne savait pas Aleph-Beth. Et quand il est arrivé chez les Juifs, on lui a dit comme ils ont dit à Moïse en Egypte ''Tu bégayes''. Il leur a dit ''Mais c'est le temps''. ''Mais tu bégayes''. Nahon ? Je vous dis ça un peu sous forme résumée.

Et alors, c'est ça la question de Jacob qui ne veut que Jacob. Il s'installe en Egypte. Vous savez, c'est clair ? Et on est pris au piège. Si je parle tellement d'une chose aussi simple, c'est qu'on a 2 000 ans d'inertie à finir par comprendre, ken ? Mais aucune idée que ce slogan ''L'année prochaine à Jérusalem'', c'était sincère, avec une ferveur totale pendant 2 000 ans. Subitement, le temps arrive. On passe à Jérusalem, mais on continue à dire ''L'année prochaine à Jérusalem''. Alors de quoi il s'agit ? Et la ferveur reste la même.

Je vous ai raconté une fois ce qui m'est arrivé à Montréal ? J'y étais pour faire un séminaire là-bas, il y a assez longtemps. Et puis, vous savez que c'est surtout des Juifs du Maroc qui sont installés à Montréal. C'est eux les Français du Québec (rires). Et alors, une communauté d'ailleurs extrêmement sympathique. Je ne sais pas s'il y a des Canadiens parmi vous ? C'est une communauté très sympathique, mamach. Tu connais le… ?

Réponse inaudible du public.

Et alors ? A la fin du séminaire, ils m'ont offert une soirée marocaine, en invitant d'ailleurs le consul du Maroc à Montréal. Et c'était très, très... Vous savez, l'hospitalité marocaine ??? 26.38, comme ils disent, c'est extraordinaire. Il faut le vivre pour savoir (rires). Et à la fin, tout le monde s'est levé et a chanté l'Hatikva avec une ferveur dont nous n'avons aucune idée. Ils m'ont obligé à me mettre au garde à vous. Parce que c'est le chant national, ça, ils ne savent pas. Mais… Et après ''Léchana habaa biyérouchalaïm'' avec une ferveur considérable. Je me suis dit ''Ribono chel olam, qu'est-ce qu'il se passe ?'' Parce que ''Léchana habaa'', c'est sérieux ! ''Léchana habaa biyérouchalaïm '', c'est sérieux ! Et mais qu'est-ce que ça veut dire en faisant le tour de la planète ? Première étape : Casablanca, Montréal. Deuxième étape : l'Indonésie. Après, on verra (rires). Mais les deux choses sont sérieuses. C'est la… comment dire… la vocation d'Israël, c'est ''Léchana habaa biyérouchalaïm''. Mais où on le dit ? C'est Jacob qui le dit à Montréal. Et on ne peut pas dire que ce n'est pas des bons Juifs. Téfilines, Cacherout. On n'a aucune idée de ce qui se passe à Montréal. Enfin, ce qui se passe à Paris, ce qui se passe à… là où vous voudrez, ken ? C'est la vie juive authentique, Jacob installé dans le ghetto. Et pendant ce temps, Israël est aux prises avec son histoire. Et avec beaucoup de ferveur, on dit ''L'année prochaine à Jérusalem''. Eh bien, c'est ça la question. Jacob s'est installé. Mais il s'agit de Jérusalem !

Alors, rappelez-vous, ce qu'enseigne Rachi. Il s'agit d'Israël à Jérusalem. Ce qu'enseigne Rachi à propos du début de la Paracha de la semaine dernière, "Vayéhi Yaakov béerets Mitsraïm'' ''Stouma mikol hastoumot''. Je ne reviens pas dans les détails. La Paracha est Stouma. Et Rachi explique ''Jacob a voulu révéler - ''Et HaKetz'' - la fin de l'exil. ''Vénistéma lo hanévoua'' ''La prophétie l'a quitté''. Parce que Jacob ne voit pas la fin de l'exil. C'est Israël qui voit la fin de l'exil. Vous avez compris la différence ? Ça y est, c'est clair, ken ?

Bon, et ceci dit, c'est Jacob qui est Israël, mais quand il est Israël. Effectivement, les israéliens sont d'origine juive. Il ne faut pas oublier. Ce n'est pas une blague. Quand ils oublient qu'ils sont d'origine juive, ils deviennent Ésaü (rires). C'est clair ce que je dis là ?

Mais nous sommes d'origine juive. Et moi je peux vous dire - je suis né dans une famille de rabbins - que je vis ce problème. Mes enfants, mes petits-enfants deviennent Hébreux, d'origine juive. Je ne sais pas si c'est clair ce que je dis là. Ce n'est pas des blagues. D'ailleurs, vous voyez avec vos enfants et vos petits-enfants déjà. Eh bien, comme ça nous est arrivé au bout de 2 000 ans, on est stupéfait, suffoqué. Qu'est-ce qu'il nous arrive ? Il nous arrive ça : la sortie d'Egypte !

Alors voilà la question. Il y a la partie d'Israël qui reste dans l'Egypte - c'est Jacob - et la partie d'Israël qui remonte d'Egypte, c'est Jacob qui redevient Israël. Voilà le problème.

Alors on voit au moins le premier verset de Chémot, et on va voir comment ça nous est annoncé.

Voilà, regardez bien le premier verset. C'est par là que je voulais commencer. Mais enfin on y arrive (rires). ''Véélé chémot Béné Israël, habaïm mitsraïma, ète Yaakov, ich ouvéto baou''. Voilà, pachout. Vous avez compris déjà. ''Et voici les noms des enfants d'Israël venus en Egypte avec Jacob''. Chacun est venu avec sa famille, avec sa maison. Le seul fait qu'on les appelle ''Les enfants d'Israël venus en Egypte avec Jacob'', on sait qu'il y aura la sortie d'Egypte, parce que c'est les enfants d'Israël qui sont venus avec Jacob en Egypte. Voyez le texte ? C'est clair maintenant, ken ? Voilà.

J'ajoute encore un verset et on s'arrête là. Alors, on énumère les noms ''Réouven, Shimon, Lévi viYéhouda, Yssahar, Zévouloun ouBinyamin, Dan VéNaftali, Gad véAcher. Vayéhi kol néfech yotsé yéreh Yaakov chivim nafech'' ''Et ce fut le nombre des personnes sorties de la hanche de Jacob, 70 personnes''. ''VéYossef, aya bémitsraïm'' ''Et Joseph était en Egypte''.

Alors, les commentateurs expliquent de la manière suivante. D'après le premier verset, les enfants d'Israël venus en Egypte avec Jacob étaient en direction de l'Egypte, ''Mitsraïma''. Seul Joseph était capable d'être en Egypte et de rester Israël. Est-ce que c'est clair ?

Et voyez comment ça se passe dans l'histoire… Lorsque la famille de Jacob va dans un exil, alors vous avez tout de suite les enfants d'Israël qui sont dans un ghetto quelque part. Et un Joseph à l'Elysée, enfin dans le palais du Pharaon. Vous avez compris ce que je veux dire ? Vous avez les Juifs à la rue Pavée et les Israélites au 16ᵉ. Est-ce que vous voyez la différence ? Mais il n'y a que Joseph qui est capable d'être au 16ᵉ et de rester Juif. Enfin, tant qu'il est Israélite, ça va encore (rires).

Mais voyez que l'histoire se répète toujours de la même manière. Le judaïsme français dont nous avons fait partie, et je dois vous dire que ce n'est pas - comment on dit ''zilzoul'' en français ? - … je ne méprise pas du tout ces gens-là. Je suis resté au service du judaïsme français depuis ma Alya. Je suis un des rares rabbins français, enfin, français-algérien… mais enfin, français (rires), qui soit resté au service de la communauté en France. Vous avez remarqué ? Je voyage de temps en temps, ken ?

Et donc, je ne crois pas que c'est une identité - le Juif français - à laquelle il faut renoncer, mais il faut qu'elle soit authentique. C'est une communauté qui s'est perpétuellement assimilée. Sans arrêt, sans arrêt. Et qui a été ressuscitée chaque fois par l'apport d'immigrés venus d'ailleurs. C'est clair. Regardez ce qui s'est passé après la guerre mondiale. Les rescapés des Juifs d'Europe centrale, les rescapés des Juifs d'Afrique du Nord et d'Egypte et du Levant, qui ont refait un Juif… 32.26. Mais il n'y a pas de Juifs français. Il y a des Juifs en France. Et quand ils deviennent Israélites, c'est le chemin de la disparition. Il y a des résistants partout. J'ai connu des descendants de familles de Juifs français qui étaient français avant le temps de Vercingétorix, ken ? Non, je ne dis pas des blagues. Il y a les derniers des Mohicans, ça existe partout. Bon, mais c'est vraiment une communauté dont l'histoire est l'histoire d'une assimilation perpétuelle. Actuellement, il y a un 'revival', comment on dit en français ? Une vie ?

Un revirement…

Oui, oui, artificiel de la culture juive en France parce qu'Israël existe. C'est Israël qui fait ça, ken. On ne s'en rend pas compte, ken ? Mais c'est une communauté qui s'assimile.

Un jour, j'ai imagé ça comme ça. Vous savez qu'on a une page de Guémara qui fait allusion au jugement dernier. Et D.ieu fera l'appel famille par famille. Je vais vous raconter ce Midrach et on s'arrête là. C'est dans le début de la Massehet Avoda Zara. Non ? La Massehet Sota. Enfin, c'est ou Avoda Zara ou Sota. Est-ce que quelqu'un veut tirer, si j'ai mes clefs, sinon… Oui, j'ai mes clefs. Vous avez une Guémara là. Donnez-moi Avoda Zara et Sota. Je vous ai donné la clef. Si déjà on a une Guémara, qu'on en profite. Je vais vous donner la référence. Je crois que c'est Avoda Zara, page 2. Regarde, Avoda Zara.

Alors, il y a un Midrach qui dit comme ça : à la fin des temps, D.ieu va convoquer toutes les nations au jugement dernier.

Essai - apparemment infructueux - d'ouverture de l'armoire pour récupérer une Guémara.

C'est Avoda Zara, page 2. Vous vérifierez vous-même. Le Midrach dit qu'à la fin des temps, D.ieu va rassembler les nations en leur demandant de s'affilier, famille par famille. Finalement, ils arrivent tous en désordre. Du cosmopolitisme international. Et D.ieu leur dit ''Non, non, ça ne marche pas comme ça. Pour vous juger, il faut vous affilier''. Il n'y a que deux familles humaines qui arrivent à s'affilier. C'est Rome et la Perse. C'est-à-dire, du point de vue du décodage typologique religieux, c'est la chrétienté et l'islam. Et de cette page de Guémara - que le Maharal va utiliser d'ailleurs - on apprend que l'islam, c'est la Perse. Il a fallu notre temps pour savoir que le fondamentalisme musulman, c'est bien l'Iran.

L'Iran…

Plus que l'Arabie. Et alors, le Midrach dit que, chaque nation doit être jugée. Il faut qu'elles s'affilient. Et puis D.ieu leur dit… ''La Torah ?''. Alors chacun va plaider pour son histoire. Il leur dit ''Mais vous n'avez pas accompli la Torah ! Tout ce que vous dites que vous avez accompli, c'est moi qui l'ai fait''. Donc les uns disent ''Eh bien, on a fait le commerce''. ''C'est moi qui l'ai fait, ce n'est pas vous''. ''On a fait les guerres'', ''Mais c'est moi qui l'ai fait, ce n'est pas vous''. ''Hachem Ich Milhama'', etc. ''Le monde que j'ai créé fonctionne parce que je le fais fonctionner. Ce n'est pas vous qui avez fait les civilisations''. Alors les Nations disent ''La Torah, c'était sérieux ? On ne savait pas. Donne-nous la Torah comme tu l'as donnée à Israël et tu verras que ça ira''. Vous suivez ? C'est dans la Guémara tout ça.

Alors la phrase même est comme ça ''Tu ne nous as pas obligés à avoir la Torah'' parce qu'Israël ''Kafa aléhem hahar kéguiguit'' ''D.ieu a obligé Israël au Sinaï. Oblige-nous, tu verras bien'' (rires). Il a dit ''Non, je ne vous oblige pas. Je vous donne une Mitsva : la Souka. On va voir si vous êtes capables''. Fondez le Club Méditerranée, on va voir comment ça marche… (rires). D'ailleurs, c'est ce qui se passe. C'est la Torah des Nations le Club Méditerranée. C'est un Juif qui leur a fait ça. Et alors, ils font la Souka, et puis D.ieu fait brûler le soleil de manière telle qu'ils sont obligés de sortir de la Souka, en claquant la porte. Alors D.ieu leur dit ''Vous voyez bien que vous n'êtes pas capables de pratiquer, même pas une Mitsva de ce genre''. Et les commentaires de la Guémara objectent, je crois que la Guémara elle-même objecte. La Guémara elle-même dit ''Mais, ce n'est pas juste. Pourquoi Il a fait brûler le soleil de telle sorte qu'ils soient obligés de quitter la Souka ?''. La réponse c'est extraordinaire. Elle dit ''On a le droit d'après la Halaha, s'il fait trop chaud, si c'est insupportable, de quitter la Souka, mais pas en claquant la porte !'' (rires). Oui, c'est ça la grande différence. C'est quand un Juif ne peut pas pratiquer une Mitsva, il est malheureux de ne pas pratiquer la Mitsva. Tandis que les goyim, ils se frottent les mains. ''On n'a pas la Torah, on est tranquille''. Mais vous voyez la différence ? Bon, finalement, le Midrach s'arrête là. Les goyim sont disqualifiés. Ils ne sont même pas capables de pratiquer la Souka. Et la Souka, vous savez, c'est la fête où on prie pour les goyim. C'est relié. Vous savez cela ? Les 70 nations.

Alors moi, j'ai ajouté une suite à ce Midrach. C'est qu'au moment où D.ieu a dit ''On va juger l'humanité'', les anges ont dit pour préparer le jugement ''On ne peut pas faire le jugement parce qu'il n'y a qu'Israël qui a accepté la Torah''. Et donc D.ieu répond ''Eh bien, on va juger Israël''. Ce n'est pas un Midrach anti-juif ? Puisqu'il n'y a qu'Israël qui a accepté la Torah, on va juger Israël d'après la Torah. Et à ce moment là, toutes les Nations se lèvent comme un seul homme et disent (parce que ça, c'est la suite du Midrach ''Atem Haédaï''. ''Et vous êtes mes témoins'' ''On veut témoigner''). Et ils disent témoigner. Qu'est-ce qu'ils témoignent ? ''Nous avons fait tout ce qu'on a pu pour empêcher les Juifs de pratiquer la Torah''. Alors D.ieu dit à Israël ''Entre-nous, vous l'avez échappé belle'' (rires). Mais pour arriver à cela, d'après le sens de ce Midrach, on ne peut pas juger les Nations parce qu'elles n'ont pas accepté la Torah. On ne peut juger qu'au nom de la loi. Comment on va juger les Nations ? D'après leurs Juifs. Je ne sais pas si c'est clair ?

Oui

C'est-à-dire que quand les Juifs allemands arriveront au jugement dernier, D.ieu va leur demander ''Est-ce que j'ai bien fait de faire l'Allemagne ?''. On va voir ce qu'ils vont répondre (rires).

Et nous, nous avons le sort de la France entre les mains (rires). D.ieu va nous demander ''La France, qu'est-ce que tu en penses ?''… ''J'en pense pas moins !'' (rires). Et alors à ce moment là, on fera l'appel. Et on entendra une voix qui fera l'appel qui dira ''Judaïsme français''. La réponse ? ''Mort pour la France'' (rires). Voilà ce que je voulais dire.

C'est un judaïsme qui s'assimile perpétuellement. Mais on a exactement le même schéma. Vous voyez, les enfants de Jacob, c'est Israël, mais en ghetto, ils ne peuvent pas supporter la vie dans le monde extérieur. Joseph, seul est capable. Mais il y avait un seul Joseph qui était Tsadik. Tous les autres…

Vous savez ce qui est arrivé avec le christianisme, qui est une ''messianité'' d'un fils de Joseph. Vous savez, c'est dans le même style.

Bien. On a quand même appris un verset. Alors, on se reverra la semaine prochaine.