שיחות מניטו על הפרשה - פרשת בשלח

תרגום של שיעורים שנמסרו על ידי הרב בשנת תשמ"ז, 1987

 

הטקסט עוד לא עבר עריכה לשונית מקצועית, שתיעשה לקראת יציאת הספר לאור.

לתמלול השיעור במקור בשפה הצרפתית - לחצו כאן - או המשיכו לסוף העמוד.

 

תרגום מצרפתית: אברהם כליפא

תמלול לצרפתית: Textline26

תודה ללנה וראובן רוזנטול

 

 

 

מניטו: אנחנו אמנם רגילים להתחיל את לימודנו עם הפסוקים הראשונים של הפרשה, אבל ההרגל הזה מביא לידי כך שאנחנו לא מצליחים להתקדם מעבר לפסוקים הראשונים. לכן בחרתי בקטע שהוא קטע מרכזי של הפרשה, מפני שנושאה העיקרי הוא קריעת ים סוף, שהתרחשה שבעה ימים לאחר היציאה ממצרים. לכן בחרתי במספר פסוקים העוסקים בשאלה שנשאלת ביחס למאורע הזה, קריעת ים סוף, ועל ידי זה נוכל גם להפיק מספר תובנות – כך הוא דרך לימודנו – שיאירו על האופן שבו אנו חווים הרפתקאות דומות בעת העכשווית של ההיסטוריה היהודית. אם יישאר לנו זמן, נחזור לתחילת הפרשה כדי ללמוד את פסוקיה הראשונים.

התורה מספרת לנו שלאחר הרבה מאוד קשיים, עם ישראל, בהנהגתו של משה, יוצא ממצרים. עברנו את סיפור עשרת המכות; בי"ד ניסן, יציאת מצרים מתרחשת. משה מצליח להוציא ממצרים חלק מן העברים שהיו שם מאז תקופת האבות; מאז יעקב, ליתר דיוק. והנה, לאחר המכה האחרונה – שהייתה המכה היותר קשה שעשתה את הרושם הגדול ביותר על פרעה ועל המצרים – הלוא היא מכת בכורות, פרעה סוף סוף מחליט לתת לבני ישראל לצאת ממצרים. יותר מזה: הוא גירש אותם. ישנן שתי מציאויות באותו המאורע: העברים אמנם ברחו, אך יחד עם זאת גם גורשו ממצרים. וזאת משום שהתודעה המצרית נעשתה מודעת, אם אפשר לומר כן, שנוכחותם של העברים במצרים עלולה להפוך להיות קללה מוחלטת עבורם, במקום להיות ברכה. בסופו של דבר, על אף שעד אז המצרים לא רצו לשחרר את העברים – מפני שסברו שטובתה של הציוויליזציה המצרית הייתה לשמור את קהילת העברים בקרבה; עם עשרת המכות, הם הבינו שהמאורעות עצמם מאלצים אותם לגרש את העברים. אבל מהר מאוד – ויש כאן דבר חשוב שנחזור אליו בהמשך – לאחר שלושה ימים פרעה חזר בו: הוא הבין שהוא איבד את הברכה שנוכחות העברים השפיעה בציוויליזציה המצרית, והוא מתחיל, בראש צבאו, לרדוף אחר העברים, שהחלו לצעוד לעבר הארץ המובטחת, על מנת להשיגם ולהחזירם למצרים.

 

 

פרעה חוזר בו

לפני שנמשיך את הסיפור, אני רוצה להדגיש את המשמעות של החזרה הזו של פרעה מדעתו. ישנם מאורעות שעושים רושם עז, שיש להם השפעה מידית, ומביאים להחלטה. אך כאשר הוודאות של המאורע, כאשר הכוח הזה של רגע החוויה מתחלש, חוזרים להרגלי החשיבה הקודמים. כלומר, אם אנחנו תופסים את גודל האירוע, פרעה קיבל התרשמות עזה מהתגלות. התודעה הדתית של המצרים דאז, הייתה תודעה בעלת אופי אסטרולוגי, דהיינו שתהליכי ההיסטוריה של בני האדם מנוהלים ונשלטים על ידי כוחות אימפרסונאליים – שהם אלילי המיתולוגיות; והנה, דרך נוכחותם של העברים ודרך כל הסיפור הזה, מחפשת להתגלות, נחשפת, הריבונות הדתית האמיתית המנהלת את העולם, שאיננה אוסף כוחות אימפרסונאליים, קוסמיים, מיתיים; אלא רצון, רצונו של הבורא, שהכירו העברים במסורת שלהם. ישנה ההתנגשות בין שתי חוויות דתיות שונות באופן מוחלט; חוויה שמתחילה בהיסטוריית העברים עם "תודעתו של אברהם", ששה דורות מאוחר יותר, ישנו עם שלם שהוא העד של אופן שונה לגמרי להתייחס למה שניתן לכנות החוויה הדתית או הרגישות הדתית. יש כאן מהפכה שמתרחשת בהיסטוריה של האנושות: עד כה, היו רגילים לחשוב שהחוויה הדתית האותנטית, היא מה שאנחנו המודרניים מכנים היום החוויה הפגנית. דהיינו להפוך את כוחות הטבע לאלילים, שמאובחנים כטרנסנדנטיים, ריבוניים כשלעצמם, שמשפיעים, מנהלים, מושלים על גורלם של בני האדם. והנה עם העברים מופיעה תודעה דתית שונה בתכלית: העיקר הוא התודעה המוסרית, שנשפטת על ידי רצון של בורא.

בעקבות התפשטותו של "החינוך התנכ"י" – בחוגים היהודים כמובן אך גם בחוגים של שאר הדתות התנכ"יות – אנחנו כל כך מורגלים לזה שהתודעה המוסרית הזו מובנת מאליה, שכבר לא שמים לב שבתוך העולם הטבעי, העולם של הטבע, כלומר העולם המורגל לנו, התודעה הדתית הייתה התודעה הפגנית. יהיה מה שיהיה אופיו השלילי של יחסנו אל מה שמייצג המונח "פגני" – שמהווה עבורנו מונח שלילי – היא מכל מקום היוותה חוויה דתית אוטנטית. זרה, שונה, אבל רגישות דתית – ולפעמים אפילו מיסטית ועמוקה – של הדת הפגנית, דהיינו של הקשר שבין התודעה האנושית לבין הטרנסצנדנטיות של הכוחות שאמורים לתת את המשמעות של ההיסטוריה של העולם, אך שנתפסו כאימפרסונליים. בדומה לתפיסה המטריאליסטית המודרנית, שניתן להחשיב כחילון של הדת המיתולוגית העתיקה; עם מושגים, עקרונות ואוצר מילים שונים לגמרי, אך בסופו של דבר אופי התודעה מאוד זהה.

אביא לכם דוגמה: באחד השיעורים על המדרש, שאלנו מדוע חכמי מצרים – שהתורה מכנה חרטומי מצרים – התקשו כל כך לפתור את חלומותיו של פרעה? הרי בסופו של דבר מדובר היה בחלומות די קלים לפתור: פרעה מוטרד באופן אובססיבי על ידי חשש של שיבוש סדרי הכלכלה של ממלכתו, ולכן הוא חולם תחילה על שנות שבע, ולאחר מכן על שנות בצורת. לא בצורת – זה היה גרוע יותר – אלא של רעב. הוא חולם על זה ביחס לחקלאות - השיבולים, וביחס לצאן והבקר - הפרות הבריאות בשר והדקות בשר. אנחנו כל כך מורגלים לפתרונו הפשוט של יוסף, שאנו רשאים לשאול את עצמנו מדוע חרטומי מצרים לא הצליחו להבין את מה שהטריד את פרעה בחלומותיו. אלא, עבור תפיסה מחשבתית שהורגלה לסדירות מוחלטת של מחזורי כוחות הטבע, להעלות על הדעת אפשרות של שיבוש סדרי הכלכלה – כלכלה שתלויה במחזור החקלאי – היה נחשב לכפירה. הייתה להם תפיסה מחשבתית אורתודוקסית – לפי המובן האטימולוגי התואם כאן, וללא שום קונוטציה שלילית; שאנו מוצאים לפעמים גם אצל הוגי דעות מרקסיסטים, "המרקסיסטים האורתודוקסים". דהיינו חוסר המסוגלות להעלות על הדעת השערה או היתכנות של מאורע החורג מן המערכת האידיאולוגית המקובלת. כלומר עניין התפיסה המחשבתית האורתודוקסית הוא להנגיד את האידיאולוגיה עם העובדות, עם המציאות של העולם החיצוני, הריאלי; וכאשר העולם הריאלי סותר את התאוריה, התיאוריה היא הצודקת; וזה מביא לידי אסונות, טבח, וכו', אתם יכולים לשער במה מדובר...

את התפיסה המחשבתית הזו, של הדתות האסטרולוגיות, אנו מוצאים לעיתים קרובות בתפיסה הקשיחה, הדוגמתית, של המערכות המטריאליסטיות. באופן סכמתי, התפיסה המחשבתית המטריאליסטית המודרנית אינה אלא חילון של התפיסה המחשבתית האסטרולוגית העתיקה, כשבמונח "חילון" אני מתכוון לכל היסטוריית התפתחות הדעות, שהתרחשה לאורך מאות שנים. אבל מדובר בכמעט אותו חוסר מסוגלות להתחשב בפקטור של החירות, בפקטור של שלילת הדטרמיניזם - של הרצון, בפקטור של ההתערבות של האדם בתור אדם בסדר המאורעות. בזמננו, דבר זה מכונה "מטריאליזם דיאלקטי מדעי", או "מדעי דיאלקטי", שאינו אלא פסידו מדע שמשליך אידיאולוגיה על הגילוי של החוקים העומדים ביסוד הפנומן של הכלכלה.

אם נשליך זאת על הציוויליזציה המצרית, זה מבאר לנו קצת מה היה הקושי של חכמי מצרים לבאר את האובססיה של פרעה בחלומותיו, בהם הוא ביטא את ההרגשה שהכלכלה שלו עומדת להשתבש. וכפי שאתם יודעים, לפי הקטגוריות של המיתולוגיה המצרית, האליל המרכזי היה הנילוס. הגאות של הנילוס היא זו שהייתה מבטיחה את עתידה של כלכלת מצרים. אני מקצר כדי להתקדם מהר, אבל הרעיון ברור.

והנה לפנינו סיפור די פנטסטי: ציוויליזציה שלמה ממתינה שעבד עברי צעיר – "יוסף העברי" – יסביר לכולם בצורה מאוד פשוטה במה מדובר. המדרש מביא לנו מה היו הפתרונות השונים שהציעו החרטומים לפרעה: אתה תנצח שבע מלחמות, ולאחר מכן אתה תפסיד שבע מלחמות. יהיו לך שבע בנות ולאחר מכן הן ימותו. ניתן כאן לחוש את מרכז עניינה של סוג זה של תודעה או של תפיסה מחשבתית: דבר ברור הוא, שעבור מדינה טוטליטרית, הדאגה המרכזית היא הניצחון או ההפסד במלחמות; ועבור מדינה אוטוקראטית, הדאגה המרכזית היא להבטיח את המשכיות השושלת. לכן חכמי מצרים הציעו לפרעה פתרונות מסוג זה, אבל המחשבה שמדובר באופן פשוט בשיבוש הכלכלה הייתה נחשבת לכפירה, בשל התפיסה המחשבתית האורתודוקסית שלפיה קיים דטרמיניזם בנוגע לתופעות האנושיות, באמצעות החוקים הקוסמיים. היום אנו אומרים "החוקים" ותו לא, או אם תרצו חוקי הכלכלה. אני סוגר את הסוגריים.

עם עשרת המכות, מורגשת התפתחות בתהליך ההתגלות של הרצון של מישהו. כאשר קוראים את הסיפור של עשרת המכות, רואים שבהתחלה התופעה הינה אימפרסונלית, אובייקטיבית. כל תושבי הארץ אמורים ללקות. והנה, דבר זה משתנה בהדרגה: המצרים בלבד לוקים, ואילו העברים מוגנים. החל מרגע זה, חכמי מצרים, וגם פרעה עצמו, מתחילים לדאוג; המכה נהיית חכמה. האם קיים רצון מאחרי המכה, המאורע, האסון? אז חכמי מצרים אומרים "אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא"[1]. זה פסוק מאוד חשוב. כאן מתרחש מהפך ומגלים שהאמונות הרגילות של התודעה הדתית הפגנית של מצרים מתהפכות. תופעה חסרת תקדים מופיעה: זה לא כוח אימפרסונאלי שמנהל את העולם, אלא הרצון של מישהו. אי אפשר שלא לגלות זאת, מפני שכאשר מתרחשת המכה, המצרים בלבד לוקים, ולא העברים.

הנה, באמצע תהליך המכות, מופיע מאפיין נוסף: כאשר משה מנחית את המכה, המצרים קוראים לחרטומיהם, שמחוללים מכה זהה. אלא משה מסוגל להפסיק את המכה על ידי תפילתו, ואילו החרטומים לא מסוגלים להפסיקה על ידי תפילותיהם. דבר זה גם מדאיג את פרעה. משום שזה אומר שהעולם מנוהל באופן שונה מאוד ממה שהאמינו באמונה פגנית זו. אין זה תפקוד אימפרסונאלי של חוקים קוסמיים, אלא זה גבוה יותר, עמוק יותר, מעבר ל-, זה רצון של מישהו שמשתמש בכוחות הקוסמיים כאמצעי התערבות. זהו בעצם העימות שבין התפיסה המחשבתית העברית לבין התפיסה המחשבתית הפגנית, כבר בימים ההם.

והנה, בסופו של דבר מגיעים למכה העשירית. הגילוי הזה שיש מישהו שפועל, נעשה יותר ממסנוור: לא רק שהמכה מבחינה בין המצרים לעברים, אלא שאף בין המצרים עצמם, היא מבחינה בין הבכורות לאחרים. גילוי דבר זה מכניס אותם לפאניקה מוחלטת. פרעה כל כך מזועזע, שהוא אומר לעברים: "לכו – הבנתי". והנה שלושה ימים לאחר מכן, הוא חוזר בו. המשמעות היא שיתכן שגם לאחר התרחשותם של מאורעות קולוסליים, מהר מאוד חוזרים להרגלי החשיבה הקודמים. לכן אין להיות מופתע מזה שפרעה חזר בו. ואנחנו מגיעים למאורע שאני רוצה שנלמד ביחד.

האנלוגיה שמיד עולה לי לראש, היא שבשנת 1947, אומות העולם, שעוד היו מזועזעות מכל מה שקרה בתקופת הנאציזם, אישרו בסופו של דבר הקמת מדינת ישראל קטנטנה. והנה, מספר שנים לאחר מכן – לא לפני הרבה זמן – כלל האומות שהתאספו באו"ם, חוזרות בהן ומכריזות שהמדינה היא מדינה גזענית. זה מאוד דומה לזה. אומות העולם אומרות: "תחזרו לביתכם". ומעט זמן לאחר מכן: "על מה מדובר?".

והנה פרעה בראש צבאו מתחיל מרדף אחר העברים, שברחו ממצרים ומנסים לפלס להם דרך במדבר, כדי לחזור לארץ כנען – כפי שהיתה מכונה בתקופה ההיא – ארץ ישראל. העברים נקלעו לבעיה שאנסה לתאר: לפניהם הים – מחסום פיזי בפני אפשרות של הצלה, ישועה. כאן, אלו חוקי הטבע שמונעים זאת, אי אפשר לעבור את הים מבלי סכנת טביעה. מאחריהם, צבא המצרים.

אני רגיל לומר, שבסופו של דבר, לאבותינו העברים היה הרבה מזל, משום שמאחוריהם עמד צבא מצרים בלבד...

 

 

הזכות הנוספת

הנה מה שהפסוק אומר[2], ותנסו לשחזר בדמיונכם את הממדים של המעמד:

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' ".

התמיהה היא כזו: בני ישראל, שזה עתה ניצלו ממצרים, וזה עתה חוו התערבות ניסית של ההשגחה שהוציאה אותם מכבלי השעבוד, אשר לפי כל החוקים הסוציולוגים המוכרים לנו, הם לא היו יכולים להשתחרר ממנו. התלמוד אומר במפורש שממצרים לא יוצאים. ואנחנו עוד זוכרים את העידן שבו מאירופה היהודים לא היו יוצאים, והיו לכודים בתוך מצרים העכשווית. לכן העברים חוו שהקב"ה היה בצד שלהם, אם אפשר לומר זאת באופן פשוט. כל מי שחווה זאת, לא יכל שלא לזכור שהכל אפשרי, שהרי זה אפשרי לצאת ממצרים! אם כן מדוע הם פחדו? והתורה אומרת שהם פחדו מאוד. זה הנושא שהייתי רוצה לעסוק בו, דרך המפרשים השונים.

מתרחש כאן עניין שאני רוצה לציין: משה מתחיל להתפלל כדי שהקב"ה יעזור לעברים המבוהלים, כאשר הים לפניהם – אי אפשר להתקדם – וצבא מצרים מאחוריהם. תנסו לדמיין את המצב שמביא את משה להתפלל תפילה מיוחדת, והקב"ה עונה לו: זה לא הזמן להתפלל, תגיד לעם להתקדם ונראה.

אתבסס על פירוש רש"י על מנת לבאר איך להבין את המצב הפרדוקסלי הזה, שאני שוב מתאר בקצרה: למרות כל הסיבות שיש לעם ישראל להרגיש בטוח – הקב"ה מגן עליו – הוא ירא שמה הקב"ה לא יגן עליו, וכשמשה מנסח תפילה על מנת לבקש עזרה, נכנה זאת "הגנה האחת עשרה" של הקב"ה – לא אומר מכה האחת עשרה, אלא נס האחד עשר – הקב"ה אומר לו שזה לא הזמן להתפלל. רש"י מדגיש מספר ניסוחים יחודיים. ראשית:

"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם"

כמובן, כאשר מביטים למרחוק, נושאים את העיניים, לכן הם נשאו את עיניהם כדי לראות למרחוק. אך המדרש שרש"י מביא אומר שכשנשאו את עיניהם, הם ראו את השמיים. ובשמיים הם ראו את מצרים של מעלה שבאה כנגדם. מה זה מצרים של מעלה? אני חוזר על פירוש הפסוק כדי שתבינו את שינוי רובד הפרשנות: לפי הפשט, זה התרגום המילולי, הם נשאו עיניהם כדי לראות למרחוק מה מגיע אליהם – צבא מצרים. אבל כשנשאו את עיניהם הם ראו בשמיים שמצרים של מעלה באה לעזרת מצרים של מטה, אז הם פחדו. כבר מתחילים לתפוס את העניין. המסורת של התנ"ך מלמדת שכל אומה מוגנת על ידי מה שנקרא בעברית "שר", "הג'יני" של כל אומה. באנג'ולוגיה[3], הנוצרית בין היתר, זה מכונה ארכי-מלאך. אגב הארכי-מלאך של צרפת, הוא סנט-מישל, וזה לא במקרה שזה גם זה של ישראל, מיכאל. אבל זה עניין אחר...

 

המלאכים

לכל אומה יש שר שמייצג אותה בבית דין של מעלה. כלומר הא-ל האחד, משגיח באופן אוניברסלי על כלל הבריאה שלו, אלא שעבור כל אופן פרטי להיות בריאה – כגון האומות, העמים – יש רצון מיוחד של הא-ל האחד בנוגע לגורלה של כל אומה, כל ברייה, כל מציאות, ואפילו גם של כל פרט ופרט, וזה מה שמכנים "המלאכים". זה רעיון שקשה לבטא, במיוחד בצרפתית, אבל נראה שהרעיון ברור: הקב"ה בלבד משגיח על עולמו, אך דרך מתווכים של השגחה. לכל אומה יש שר המייצג אותה בבית דין של מעלה, ומליץ בפני הא-ל האחד בעד גורל אומתו, שהא-ל האחד ברא. לכן המשמעות היא שכאשר בבית דין של מעלה נלקחת ההחלטה להתערב – אני בכוונה משתמש בלשון מליצית של המדרש – כל טענה, אפילו מצד אויבי ישראל, אפשרית. כלומר, הדבר שמפניו ייראו בני ישראל, הוא שהמליצה של שר מצרים עבור מצרים של מטה, תהיה לרעת בני ישראל. אחד ההסברים של המדרש הוא: התְניה[4] של כל אחת ואחת מעשרת המכות הייתה: שחרר את עמי, אחרת תבוא עליך מכה פלונית. והנה, עד המכה האחרונה, המכות באו על המצרים. כתוצאה מכך, הכל קורה כאילו הם שילמו את המחיר עבור שעבוד בני ישראל, והם עדיין שייכים להם.

אני חוזר על המהלך: כיון שהגיעו המכות, והתְניה הייתה תשחרר את עמי אחרת תלקה במכה פלונית, כיון שעד המכה האחרונה, המכות באו על מצרים, לכן עם ישראל עדיין שייך למצרים. ולכן מצד הדין ומצד המוסר המוחלט, לא הייתה שום אפשרות עבור הקב"ה לסייע לעברים, ולכן הם יראו. כלומר, כאשר העברים הבינו שמצרים של מעלה נחלצה לעזרת מצרים של מטה, הם הבינו שהם אבודים, ושהם זקוקים לנס נוסף. האם ההסבר מספיק ברור? וזה מבאר מדוע התורה מתארת את הפחד הזה, הבהלה הזו, שאחזה את העברים.

וזה עונה לשאלה שבה פתחנו: מאחר והייתה להם הוכחה על כך שהקב"ה מגן עליהם, מדוע הם יראו? אלא הם יראו שלא לזכות יותר להתערבות שתהיה – הייתי אומר – לא צודקת, שהרי הצדק היה בצדם של המצרים. בעברית אומרים היה "תיקו". כלומר מצד הצדק, כשם שהעברים היו רשאים לברוח ממצרים בשל השעבוד הקשה, כך המצרים היו רשאים לקחת אותם חזרה למצרים. ולכן הם היו זקוקים לזכות נוספת על מנת שהקב"ה יתיר לעצמו לפעול לטובת העברים. זכות[5] זו הייתה הזכות של האמונה.[6] לכן הקב"ה אומר למשה: זה לא הזמן להתפלל, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".

והנה מה שמתרחש – וזה סיפור שיכול להראות לנו משונה, אבל סוף סוף זה סיפור שאנו חווים בהיסטוריה שלנו, ברמת הפרט - כל אחד באופן אישי במהלך מאורעות החיים, וברמת הכלל - בהיסטוריה של עם ישראל; ושבסופו של דבר מאוד קל לאבחן: לנוכח מצב בלתי פתיר באופן מוחלט, צריך היה שאדם אחד יאזור אומץ להתחיל, מעבר לכל נימוק הגיוני. המסורת מספרת שהיה זה נשיא שבט יהודה, בשם נחשון, שנכנס לים והים נקרע. כלומר מעשה זה נתן לעברים יתרון של זכות במאזנים ששקלו את זכויותיהם של המצרים – מצד הדין, כיון שהוכו על ידי עשרת המכות – מול זכויותיהם של העברים. ומכאן נגזר הביטוי בעברית מודרנית, החלוצים, אלו שנכנסים ראשונים לים, מכונים "נחשונים", שהוא נטייה של שמו של נשיא שבט יהודה, נחשון בן עמינדב. "עמינדב" בעברית פירושו מי שעומד לשירות עמו, מתנדב. תראו את העקביות של משמעותם של השמות. ולכן כשאתם שומעים על "נחשונים", הכוונה לחלוצים, למייסדים. זהו המאורע הראשון.

בעניין זה, המדרש אומר שלפני הים נחלק העם לארבע כתות[7]: אלו אמרו אנחנו אבודים ולכן אנחנו נתאבד, ניפול לים ונעלם. אחרים אמרו נחזור למצרים. אחרים אמרו נלחם. אחרים אמרו נתפלל. לכל זה, הקב"ה עונה: זה לא יועיל. הנה הפסוק:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן[8].

המדרש[9] מבאר:

"אַל תִּירָאוּ" – עבור הכת הראשונה שחשבה שאין מוצא, אין פתרון, וסברו שדינם כליה.

עבור הכת השנייה שחשבו לחזור למצרים, הפסוק אומר: "הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם".

עבור הכת השלישית, שחשבו להילחם, הפסוק אומר: "יְהוָ"ה יִלָּחֵם לָכֶם".

ועבור הכת הרביעית, שחשבה להתפלל: "וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". אתם, תשתקו...

מה כוונת המדרש? במצב שכזה, כאשר ההיסטוריה של אומה, ההיסטוריה של אופן אחד להיות אדם, ההיסטוריה של ייעוד מסוים – והוא הדין לגבי הפרט – נראית ללא מוצא, דהיינו לפניהם הים ומאחרים צבא מצרים, קיימות ארבע נטיות, ארבע אסטרטגיות של הזהות האנושית, שאנו מוצאם אגב בכל הרפתקה, בכל מאורע של ההיסטוריה, בצורה זו או אחרת אבל בסופו של דבר לפי אותן קטגוריות: אלו מיואשים; אלו מוותרים על ההתנגדות; אלו אמיצים ומוכנים למסור את נפשם כדי שלא לחזור למצרים, אפילו למות במלחמה, אבל לפחות להילחם באויבים; ואלו שהם אדוקים ואומרים: יש בכל זאת א-להים, אז נתפלל. והקב"ה אומר לארבעת הכתות: זה לא יועיל. מדוע זה לא יועיל? מפני שהשמיים חסומים. שר מצרים יכול לטעון, ואגב המדרש מספר את זה: מדוע את מתערב לטובת העברים נגד המצרים? הללו עובדי עבודה זרה, אבל הללו יהיו עובדי עבודה זרה! אלו כך, אבל אלו יהיו כך! כלומר מנקודת מבטו של היסטוריון, לא רואים הבדל בין העברים למצרים. הקב"ה לבדו יודע שיש הבדל משמעותי שמתגלה לבסוף במהלך ההיסטוריה. אני רוצה לומר שכל משקיף אובייקטיבי לא יהיה מסוגל לזהות הבדל בין העברים למצרים, ואפילו לא בהיסטוריה העכשווית, תקראו את "לה-מונד" או "לאקספרס"[10], אתם תראו שאין הבדל. הקב"ה לבדו יודע שיש הבדל, אבל זה צריך להתגלות על פי הדין, משום שמדובר בא-ל שעליו התנ"ך מדבר, ותחת מבטו של א-ל זה, רק צדק מוחלט הוא צדק. ולכן ארבעה אסטרטגיות הללו לא מועילות מעצם הגדרתן. אלא אם כן יש מחויבות מעשית של האמונה[11] של כת חמישית, נחשון, שנותן משמעות לארבעת הכתות האחרות.

המדרש כאן מדבר בעד עצמו: אם אין מחויבות מעשית של אמונה, שום אסטרטגיה אינה מועילה, כולל התפילה. רש"י מביא את המדרש: הקב"ה אומר למשה שבא להתפלל: העם שלך בחרדה, ואתה רוצה להתפלל?! "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". זה נראה מצב פרדוקסלי. למשל, אם צריך לנתח חולה, תדמיינו את הסצנה: ראש הקהילה אומר: "כולנו נקרא תהלים!". והקב"ה אומר: "אולי תשלחו אותו לבית החולים?"... כלומר, כמובן שקריאת תהלים יכולה להועיל, אך בתנאי שמשתפים גם את הפעולה האנושית, אשר לפי חוקי הטבע שהקב"ה קבע, תאפשר לקדש את הרפואה על ידי קריאת התהלים. טוב, זהו. אני יכול לבאר מדרש זה בכמה אופנים, אבל הרעיון ברור.

ואנחנו חווים הרפתקה זו בצורה מאוד דומה. כלומר, ישנם ניסיונות של הפעלת אסטרטגיות שונות על מנת לפתור בעיות שניצבות לפנינו, אך תהיה המדרגה שבה כל אחד נמצא אשר תהיה, אלו של התפילה, אלו של המלחמה, אלו של הפילוסופיה וכו', יש לכל זה תועלת רק אם זה מלווה במחויבות מעשית של אמונה, שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי". זה פסוק נורא! זה הקב"ה שאומר למשה לא להתפלל! כי זה לא הזמן לתפילה, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". וזה בזכותו של נחשון, שהאסטרטגיות של כל אחת מארבע הכתות שתוארו במדרש, הועילו. לא אאריך על מנת לבאר איך ארבע הכתות הועילו, כולל הכת הראשונה שרצתה להתאבד, שבמקום להתאבד הם ישקיעו את כל כוחם כדי לשחות בים ולא לטבוע, וכו'. ואף אלו שרצו לחזור למצרים, המכונים היום "היורדים", שנפגוש מאוחר יותר במדבר באמרם: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"[12]. אי אפשר שלא לשים לב שאנחנו חיים באופן תמידי את אותו הסיפור, בצורות שונות, אבל זה ברור שהתורה כבר מסרה לנו את תעודת הזהות שלנו.

זה בנוגע למאורע הזה. ואני סבור שבכל דור ודור, בעצם, אנחנו יכולים להזכיר את הלימוד הזה: תהיה הזכות של העבר אשר תהיה, יהיה חוסר הזכות של האויב אשר יהיה, יש בסופו של דבר דיין מוחלט שדן את היסטורית העולם. ומדוע התורה מתארת לנו את הדין זה כנורא כל כך?

אסביר לכם זאת מבחינה תיאולוגית: בכל המסורות ההנחה היא שהאל מטפל אך ורק בנו, וחס ושלום לא באחרים. בכל המסורות האל של אומה אחת הוא האויב של אומה אחרת, ומגן על אומתו בלבד. א-להי ישראל זה שונה בתכלית, הוא האל האחד. המשמעות היא שכאשר אנחנו עומדים מול יריב, מאחרי היריב נמצא האל שהוא גם האל שלנו. כל עוד האדם לא התעלה עד הדרגה הזו של הבנה של המונותאיזם השלם, לא ניתן להבין את אותם הסיפורים שבתנ"ך, שבהם רואים שלמרות שעם ישראל מובטח לקבל את ההגנה של הא-ל האחד, הוא ירא מן ההרפתקאות שאיתן הוא יאלץ להתמודד. אם תרצו, יש כאן זהות בין התודעה המוסרית לבין התודעה הדתית, משום שיש לנו חוויה עמוקה של העובדה שהקב"ה אחד. הוא ברא את כל האומות, כל הבריות וכו'. ואני חושב שמדרגה זו של הבנת המונותאיזם האוניברסלי, הושגה לעיתים רחוקות מאוד, אפילו בתוך עם ישראל, שהרי כאשר אנחנו מתבוננים בהגדרה של המונותאיזם העברי, לעיתים, אין זה אלא היחס אל מונולטריזם, דהיינו האמונה באל שמטפל אך ורק בעם ישראל. ולכן כאשר שר מצרים מופיע בשמים, העברים – של התנ"ך, שלא צריכים להיות תיאולוגים כדי לדעת את האמת – ייראו. משום שלנגדם ניצב הקב"ה המגן על מצרים. כמו כן, בכל המאבקים שבהיסטוריית עם ישראל המתוארים בתנ"ך, כגון היראה של יעקב מפני עשיו, נבעה מכך שלנגדו ניצב הקב"ה המגן על עשיו. כלומר עלינו לבחון את עצמנו בדרגה של תודעה דתית שקיבלה על עצמה את הצווים של התודעה המוסרית. לכן, אנחנו תמיד בעמדת נחיתות מול היריב, שאצלו זה לא המקרה. וזו הסיבה שבגללה ההיסטוריה של עם ישראל קשה כל כך.

אביא לכם פסוק בנאלי כל כך, עם אחד הפירושים של המדרש: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"[13], ותמיד שוכחים את המשך הפסוק: "אֲנִי ה' ". לפי אחד המדרשים, יש לקרוא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ, כָּמוֹךָ אֲנִי ה' ". דהיינו מה שאתה תעשה לרעך, אני אעשה לך. כלומר הקב"ה מגן על האחר לפני שהוא מגן עלי, כאשר בכל שאר המסורות זה ההיפך, האל שבו אני מאמין מגן עלי, ואויב לאחר. אני אומר זאת, כי הניסיון מראה לנו שהרבה פעמים התודעה היהודית לא מצליחה להבין את ההיגיון של ההיסטוריה של עצמה. אני סבור, שכאשר אנו מחברים בין חוויות מאורעות החיים – ברמת הפרט וברמת הכלל – לבין הקטגוריה של המונותאיזם המוחלט, הניתוח של המאורעות הנוגעים לנו מקבל משמעות אחרת לגמרי. צריך להכליל אותם במשמעות של ההיסטוריה האוניברסלית.

אני חוזר לנושא, אחרת אנחנו עלולים לגלוש לנושאים די מסחררים... אבל אני חושב שהמדרש הזה חשוב מאוד על מנת להבין את פשט הסיפור הזה בתורה. זו הסיבה שבגללה העברים ייראו: האם יש לנו מספיק זכות על מנת לזכות להתערבותו של הקב"ה? ושוב, עולה לי סוגיה ממסכת קידושין שאומרת שכל מעשה יכול להטות את המאזניים לטובה או לרעה, לזכות או לחובה. כלומר אנו מגיעים לשלב מסוים של החוויה המוסרית שבו אנו מבינים שכבר אין יותר מחסה, כל מעשה משפיע על הגורל כולו. אבל צריך ללמוד זאת פעם אחת, ואז לשכוח, כי אי אפשר לחיות עם הוראה שכזו, אבל צריך לדעת שזה אכן כך. היתרון של הילדות הוא לא להיות מודע לכך, כלומר לחשוב שיש מחסה שתחת חסותו ניתן לתקן את המעשים שכשלו. אבל האדם מגיע לשלב מסוים של החוויה המוסרית שבו הוא מבין שאין יותר מחסה, וכל מעשה יכול להטות את הכל לצד אחד או לצד השני. זה מה שאומר התלמוד במסכת קידושין בדף ל', וזה העניין בסיפור הזה: מעשה אחד המורה על התחייבות של האמונה היה מספיק כדי להטות את המאזנים כלפי העברים או כלפי המצרים.

זה הנושא הראשון שרציתי לנתח. נותר לנו זמן ללמוד את תחילת הפרשה, אבל אם יש לכם שאלות על הניתוח הראשון הזה, בבקשה.

קהל: "וַיִּירְאוּ מְאֹד"[14], האם זו היראה שעליה למדנו בשיעור של הבוקר?

מניטו: לא. השיעור של הבוקר עוסק בנושא אחר, אני לא יכול לערבב בין הנושאים.

קהל: מדוע להתפלל לא נחשב למעשה המורה על אמונה?

מניטו: אני מבין את השאלה. התפילה היא בקשה, וניתן לקבל רק מה שמגיע לנו. זה מה שהקב"ה אומר "זה לא הזמן להתפלל", דהיינו אין לכם מספיק זכויות כדי שאוכל לענות לתפילה שלכם. לכן המעשה המורה על האמונה היה צריך להיות מעשה של מחוייבות. אנסה לתת משמעות יותר חזקה למילה אמונה, זה סוג של הימור: נכנסים לים, אבל האם הוא ייפתח? זו האמונה. אבל להתפלל זה לבקש.

קהל: להתפלל זה לא להיות בטוח.

מניטו: לא, זה משהו אחר. אתם מדברים על הגדרה אחרת של חוויה דתית. אתם רגילים לרעיון שלהתפלל זה להאמין. איזו אמונה? אצלנו כאן, זה מלשון אמון.

אתם רוצים לומר שמי שמתפלל זה סימן שהוא מאמין בהקב"ה, שהוא קיים. זו הכוונה שלכם?

קהל: יש כאן סוג של ביטחון...

מניטו: ביטחון במה? שהקב"ה יקבל את בקשתו? אבל מה זה להתפלל – לבקש.

ננתח בקצרה את המושג "תפילה": ישנם טקסים שונים בליטורגיה, ובצרפתית התרגלנו – בצורה מוגזמת – לכנות "תפילה" את כל הטקסים שנעשים באמצעות הדיבור. אך המשמעות הפשוטה של תפילה, זה בקשה. כלומר אחד מן הטקסים שנעשים באמצעות הדיבור הוא התפילה – דהיינו השמונה עשרה או תפילת העמידה, השם משתנה לפי העדות אבל זה אותו תוכן – שהיא העמידה של האדם לפני הא-ל והבקשה לקבל דבר שאין ביד האדם להשיגו, אך שנצרך באופן מוחלט. זו התפילה. לכן לקרוא מזמורי תהלים, זו לא תפילה, אלא שבחים. לומר קדיש, זו לא תפילה, זה טקס של קידוש השם, כמו הקידוש או הקדושה. השימוש המופרז במונח "תפילה" עומד ביסוד השאלה שלך. כאשר משה מתפלל, כמובן שהוא מאמין בקב"ה, זה לא הנושא, אלא הוא מבקש מהקב"ה להתערב. זה עניין התפילה. ואז הקב"ה עונה לו: "דבר אל בני ישראל" ושיגלו המחייבות, שיאמינו בהיסטוריה שלהם, שיאמינו בגורל שלהם. זה במובן הזה שהשתמשתי במילה אמונה.

קהל: לכן עדיף קודם כל לפעול ואחר כך להתפלל.

מניטו: זה תלוי בנסיבות... הייתי אומר: יש שיודעים להתפלל. תדמיינו את הצעקות שהיו שם, זה קצת דומה לתעמולה הפוליטית. אבל כל אחת מהאסטרטגיות הללו, שיכול לעמוד בראשם רק מי שיודע לבצע אותן, המתפללים - להתפלל, הלוחמים - להילחם... אלו ואלו, אומר המדרש, מועילים רק אם מלווה אליהם מחוייבות מעשית של אמונה.

 

עמלק

קהל: העברים יוצאים ממצרים, עוברים את הים, ועמלק מופיע. מה הקשר?

מניטו: [...][15] הייתי רוצה לפרוס בפניכם ניתוח די סכמתי של ההיסטוריה של עם ישראל, שצולח את כל הקשיים נוכח היריבים השונים שהוא פגש לאורך ההיסטוריה שלו. זה ייקח לנו מספר משפטים אבל זה נושא חשוב.

יש לשים לב שבתיאור התורה של סיפור האבות, בכל פעם שמופיע אחד האבות, מופיע יחד אתו יריב, עד שניתן אפילו לומר שהאנטישמיות מתחילה עם הופעתו של אברהם. נעבור בקצרה על כל דור ודור: מצאנו שתי דמויות המלוות את ההיסטוריה של אברהם, נמרוד ולוט. נמרוד הוא היריב שרוצה לבטל את אברהם. על פי המדרש נמרוד היה מלך בבל שהשליך את אברהם ומשפחתו לכבשן האש של אור כשדים. לוט הוא קרוב של אברהם, שדומה לו, אך מהר מאוד הופך להיות מתחרה של אברהם. "דומה בלבד"[16] של אברהם שהופך להיות מתחרה שלו. אנחנו נראה שבכל דור ודור – וזה קו שחורז את כל ההיסטוריה שלנו – ישראל מלווה בשני סוגי יריבים: האחד הוא היריב שרוצה להשמיד, והשני הוא מי שזהותו "דומה בלבד" ורוצה להחליפו. בקצרה: בדורו של אברהם, אלו נמרוד ולוט.

בסופו של דבר, נמרוד, הרודן, נעלם עם האימפריה שלו; אבל לוט מכה שורשים, וממנו יוצאים שני עמים, עמון ומואב, והתורה מתארת לנו את היריבות שלהם כלפי עם ישראל – שאגב נמשכת, אמנם מתחת לפני השטח, עד היום – בנושא מי הוא ישראל האמתי, צאצאי לוט דרך עמון ומואב או צאצאי אברהם. זה הדור הראשון. בדור השני, האב הוא יצחק, והוא מלווה מצד אחד ביריב שרוצה להשמידו, אבימלך מלך פלישתים, ומצד שני הוא מלווה "בדומה בלבד" שרוצה להחליפו, ישמעאל. יוצא שיש לנו כבר ארבע זהויות: שניים בטור הראשון - נמרוד ואבימלך, ושניים בטור השני - לוט וישמעאל. אצל יעקב, וזה כבר יותר קרוב אלינו, מצד אחד "הדומה בלבד" עם עשיו, שחושב את עצמו ישראל, ומצד שני לבן שרוצה להשמיד את יעקב לגמרי – דבר זה יכול להישמע מוכר למי שמכיר את המקורות[17].

יוצא שישנם ששה יריבים, שלושה מצד אחד שמטרתם להשמיד את עם ישראל, ושלושה מצד שני שמטרתם להחליפו. וכל המגמות הללו של יריבי עם ישראל, עוברות את ההיסטוריה ואנו מוצאים אותם עד היום. ניתן להקצות זמן על מנת לזהותם, אבל אני לא רוצה לגרום לכם לסיוטים...

יחד עם זאת, בתקופות מסוימות של היסטוריית עם ישראל, שהן תקופות של סיום גלות, מופיעה דמות איומה יותר בשם עמלק, שכוללת בתוכה את ששת היריבויות בזהות שביעית שעוברת את כולם. זו אישיות, זהו אופן להיות יריב של ישראל שרוצה גם להשמיד את עם ישראל וגם להחליפו. זה עמלק.

כדי לתת לכם זיהוי מהיר, אם קראתם את הספר "מיין קאמפף" של היטלר, תשימו לב שהתכנית של היטלר הייתה להשמיד את עם ישראל ולהחליפו. מי קרא את "מיין קאמפף"? אני מעודד אתכם לקרוא אותו! אסביר לכם מדוע: אני קראתי אותו בתקופת הנאציזם, וגיליתי שמתוך ציניות מוחלטת, היטלר אמר בדיוק מה שהוא תכנן לעשות. ואף אחד לא האמין לו. לכן זה חשוב לקרוא את זה. הרי בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה אויבי ישראל אומרים בדיוק מה שהם מתכננים לעשות, אבל אנחנו לא רוצים להאמין להם. אז תקראו את "האמנה הפלסטינית", אבל תקראו קודם את "מיין קאמפף".

עמלק מופיע בתקופות של סיום הגלות: הוא מופיע בסוף גלות מצרים, ומנסה להשמיד את עם ישראל ולהחליפו. עמלק מופיע בסוף הגלות השנייה, זה סיפור מגילת אסתר: העמלקים – המן – שמטרתם להשמיד את קהילת היהודים של פרס. אסתר מתערבת ובנס מצילה את היהודים, זה כל הסיפור של מגילת אסתר. וזה התרחש בזמן סוף הגלות השנייה. יש אגב התאמה מאלפת עם התאריכים של ההיסטוריה העכשווית: יש תחילה "הכרזת כורש" מלך פרס, שהוא הספר האחרון שנכנס לתנ"ך (ספר עזרא, א, א-ד), שמאפשר ליהודים לחזור לארץ יהודה ולבנות את בית המקדש. ניתן לכנותה "הצהרת כורש", בדומה ל"הצהרת בלפור". יהודי פרס לא עולים, והמן עולה לשלטון מספר שנים לאחר מכן. בזכות אסתר המלכה, ניצלים מן האסון. בימינו קרה אותו דבר: יש הצהרת בלפור, ומספר שנים לאחר מכן היטלר עולה לשלטון. זה מאוד מקביל. אבל מבלי להיכנס לפרטים אלו, זה בתקופה של סוף גלות שאופן מסוים להיות היריב של עם ישראל, שכולל בתוכו את כל המגמות – נמרוד, לוט, אבימלך, ישמעאל, לבן ועשיו – מופיע, ומטרתו כפולה: להשמיד את עם ישראל ולהחליפו. אני לא צריך לתת לכם זיהויים נוספים, זה ברור למדי...

קהל: אפשר לתת השוואת יותר מחמיאה עבור בלפור מאשר ההשוואה עם כורש[18]...

מניטו: לא הבנתי אותך. כורש הכריז שמותר ליהודי ממלכת פרס לעלות לירושלים, לבנות את מקדשם ולהקים מדינה. זה בדיוק מה שאמר בלפור במונחים עכשוויים. לכן לא הבנתי את השאלה שלך.

קהל: כורש נתן כסף כדי לסייע ליהודים!

מניטו: גם בלפור... אני רק רוצה לומר שבזמן שכורש נותן אור ירוק ליהודי פרס לחזור לירושלים, התנ"ך נחתם.

קהל: [...]?

מניטו: אבל כורש איננו עמלק! להיפך! הנביאים מכנים את כורש בתנ"ך "משיח ה'"[19]. לא יודעים זאת. משום שהוא נתן ליהודי פרס מה שמשה השיג מפרעה עבור יהודי מצרים. בזכות כורש סיום הגלות היה אפשרי, ואז מופיע המן. זה קשור. בימינו, אנחנו גם רואים שהניסיון להשמיד את עם ישראל ולהחליפו מופיעה בתקופה של סוף גלות. אני מודה לך על השאלה שאיפשרה לי לדייק את הדברים, חשבתי שזה היה מובן מאליו.

קהל: כמה יהודים עלו מפרס?

מניטו: חמישית.

קהל: והיום?

מניטו: אני מקווה שהמציאות תכחיש את הסטטיסטיקות... אין פטאליות בסטטיסטיקות, אבל זה בכל זאת מדהים לראות שרק חלק שיוצא ממצרים, חלק שיוצא מפרס, וחלק שיוצא מאירופה, שהרי מדובר היה בסוף גלות אירופה.

קהל: הקב"ה ביקש משאול להשמיד את עמלק, ושאול לא עשה כן. זה חמור, שהרי הייתה לנו הזדמנות לגמור עם זהות זו...

מניטו: ענית בעצמך. זאת אומרת שיש סוג של נכות בתודעה המוסרית של שאול, שהרי כאשר הוא תפס את מלך עמלק, הוא לא השמידו כפי שצווה, אלא הוא ריחם עליו, ובסופו של דבר מעמלק יצא המן. אני לא רוצה לעשות הקבלות עכשוויות, אבל אני לא יודע אם קוראים למיטראן - שאול, אבל הוא הציל פעמיים את ערפאת...

קהל: כמה זמן ארך סיפור עשרת המכות?

מניטו: סך הכל שנה וחצי.

קהל: הקב"ה אומר למשה שזה לא הזמן להתפלל. אנחנו יודעים שנשים פטורות מן התפילה מפני שזו מצווה שהזמן גרמא. האם זמן קריעת ים, וזמן מתן תורה, שהיו זמנים מיוחדים כל כך, שאין זמן, צריך לפעול מהר, אחרת המאורע לא יתרחש?

מניטו: לא. כנראה שלא הצלחתי להסביר את עצמי מקודם, או לא מספיק. השאלה הרבה יותר פשוטה: זה לא הזמן להתפלל הכוונה שלהתפלל זה בקשה שהקב"ה יתערב, אבל ברגע זה הקב"ה איננו יכול להתערב מפני שהצדק בצד של המצרים. הם שילמו את המחיר עבור שמירת בני ישראל כעבדים, עשר המכות, ולכן כשהעברים – שיודעים זאת – רואים את שר מצרים שמגיע כדי להמליץ בבית דין של מעלה, הם מבינים שאין להם מה לצפות להתערבותו של הקב"ה, אלא אם כן – כך אומר הקב"ה למשה – תהיה להם זכות נוספת.

קהל: [...]?

מניטו: אני חוזר על מה שאמרתי מקודם: התניה הייתה, שחרר את עמי אחרת תקבל מכה זו. אם הם קיבלו את המכה, זכותם שלא לתת להם לצאת. רק שהפאניקה גרמה להם לשחררם.

קהל: מה עם כל הצרות שהמצרים עשו לעברים, השעבוד בפרך וכו'?

מניטו: אני אחזור על שאלתך בהרחבה, ואתן לכם שתי תשובות: מה בכלל עשו היהודים במצרים? זה מזכיר לי סיפור יהודי... פעם שאלו אותי: אם יהודי נמצא בקוטב הצפוני, איך הוא שומר שבת? התשובה לשאלה היא: מה עושה יהודי בקוטב הצפוני??... אתן לכם דוגמא נוספת: לפני כמה שנים ערכנו סמינר במרכז רש"י, נתתי שיעור בשבת, ואחד הלומדים שאל אותי: איך אני יכול לשמור שבת, הרי אני גר בבניין בן 25 קומות. עניתי לו: התשובה מאוד פשוטה, אדם נורמלי לא גר בקומה 25... אגב הייתה לזה השפעה, כי הוא עבר דירה: עכשיו הוא גר בארץ ישראל...

אני חוזר לעניין: נכרת הסכם עבודה בין העברים לבין הציוויליזציה המצרית. זה מתחיל עם יוסף, שחלם על זה שתפקידו של עם ישראל הינו לשרת את הציוויליזציה העכשווית, והוא אף הפך להיות הסגן של פרעה. וזה הולך הרבה יותר רחוק מזה: הקב"ה כבר הודיע לאברהם שזה יימשך 400 שנה. אני לא נכנס לכל הפרטים. ולכן אם יש הסכם עבודה, לא ניתן להפר אותו – מאיזו סיבה שבגללה מבקשים להפר את החוזה – אלא בהסכמת המעסיק – פרעה. לכן כל עוד פרעה לא אמר להם "לכו", אנחנו מחויבים להסכם. שנית: מתוך הסיפור עולה שהעברים לא רצו לצאת ממצרים! תכף נגיע לנקודה זו עם הפסוקים הראשונים של הפרשה. אבל לא זו השאלה. השאלה הייתה: מבחינת הצדק המוחלט – ואולי לא הייתי מספיק מפורש – הקב"ה לא יכול להתערב לטובת העברים נגד המצרים, משום שהמצרים שילמו את המחיר. ומזה העברים חוששים כשהם רואים את השר של מצרים שנחלץ לעזרת מצרים של מטה.

כל זה כדי להסביר שלא הייתה להם מספיק זכות. שהרי אם היה להם מספיק זכות, ארבעים שנה לפני כן, כשמשה אמר להם שהגיע הזמן, הם היו יוצאים עם משה. הם סירבו, ומשה נאלץ לברוח למדיין על מנת להינצל מכעסם של העברים! אתם זוכרים את זה? אני חושב שמיותר להעמיק את הניתוח: המצב דומה למאזניים שבהם שוקלים זכויות וחובות, שעושה שמצד הצדק, הקב"ה לא יכול להתערב לטובת העברים, אלא אם כן תהיה להם זכות נוספת. לכן הקב"ה אומר למשה: אל תתפלל אלי, אני לא יכול לענות.

קהל: אבל עצם העובדה שהם היו חמישית העם שהסכימו לצאת, זו כבר הייתה זכות! מדוע זה לא מספיק?

מניטו: זו בדיוק השאלה: מדוע העברים יראו, שהרי הם אלו שזכו לצאת ממצרים, לכן ניתן היה להניח שההגנה של הקב"ה תמשיך ללוותם. לכן המדרש שהבאתי לכם עונה: הם יודעים שהם יצאו במרמה. כיון שהמצרים לקו בעשר מכות, לא היה לעברים היתר לצאת. "התודעה של הצדק המוחלט" מגיעה עד שם. ולכן התורה אומרת שסיפרו למצרים "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה). ואז פרעה החל לרדוף אחריהם.

קהל: אבל זה פרעה שנתן להם לצאת!

מניטו: לא. הוא גירש אותם מתוך בהלה בעקבות מכת בכורות. כאשר הוא נרגע, הוא שם לב שהצדק עמו. אתם מחייבים אותי להיות הסנגור של פרעה...

קהל: [...]?

מניטו: נכון, זה הנושא. אל אחד, יחיד. וזה מסביר מדוע ההיסטוריה של עם ישראל קשה כל כך. מפני שא-לוהי ישראל הוא לא רק מי שדואג לעם ישראל, אלא א-לוהי ישראל הוא הא-ל של כלל האנושות, אם נדבר רק על האנושות; – הוא ברא את הכול – אבל בייחוד ביחס האנושות. וכתוצאה מכך – וזה נובע מעצם ההגדרה של אמונת ישראל: א-לוהי ישראל מתגלה בתור זה שמגן על האחר. שוב פעם: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ, כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא, שם). כמו שאמרתי מקודם.

קהל: אז הוא בהכרח תמיד לרעת עם ישראל!

מניטו: מעולם לא לרעת עם ישראל כשהם זכאים לכך.

קהל: פירוש הדבר שבמשך שנה וחצי היה מגיע לעם ישראל לחטוף!

מניטו: רגע, המכות לא נחתו על העברים אלא על המצרים. אגב, לגבי מה שאמרת, התלמוד אומר שהמכות היו גם מכות וגם נסים כאחד. המשנה אומרת[20]: "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ... עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים". מבאר המהר"ל מפראג: כאשר המכה הכתה במצרים, זהו אסון שהיה צריך להכות גם את העברים. ועל מנת להגן על העברים מפני המכה, היה צריך נס. כלומר בו זמנית הייתה מכה, ונס - שהעברים לא הוכו. הביטוי בתורה מאוד חזק: "גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לד). להוציא אומה מתוככי אומה אחרת. כלומר המדרש משווה את עם ישראל לעובר במעי אמו. תחשבו, העברים של המצרים היו 'המיעוט היהודי' בקרב אומה אחרת. הכל מעורבב! איך להוציא אומה מתוככי אומה? המכה לא מספיקה, אלא צריך גם נס בתוך המכה, כדי לעשות הבחנה. אתם מבינים עד כמה זה עצום מה שקרה שם.

השאלה היסודית היא: ישנה הבטחה של הגנה על ישראל, אבל יש תניות. ויש לנו כאן דוגמה. הפסוקים ברורים מאוד: הקב"ה אומר למשה, אני לא יכול להתערב בעדכם, אלא אם כן אתם מתקדמים. אחר כך נראה. להתקדם זה מעשה המבטא את האמונה, וזה מספיק. אז הקב"ה יכול לומר לשרו של מצרים: נכון, אבל אלו מאמינים. זה הסוד של ההיסטוריה של עם ישראל.

אומר שוב את הרעיון הזה באופן אחר, זה חשוב להבין: בעיני בשר ודם, לא מבינים מדוע הקב"ה מעדיף את היהודים על פני הגויים. אלו כך, ואלו כך. מי יכול לראות את ההבדל בין זָקָן של יהודי לזָקָן של דרוזי? ויש דרוזים שיש להם פנים אצילות מאוד, לעיתים אפילו יותר אצילות משל יהודים, זה קורה. לכן מבחינה אובייקטיבית, מה זה הסיפור של התנ"ך? מדוע האל האחד מעדיף את אלו על פני אלו, לנצח? אין זה אלא מפני שהוא יודע שיש לכך סיבות. ואם אותן סיבות לא קיימות, הוא כביכול "משותק". תסלחו לי על השימוש בביטוי הזה, אני רק מצטט את המדרש. ולכן הוא אומר למשה: אני לא יכול.

מה מתרחש כאן? אני מנסה להסביר לכם באופן אחד, אבל אפשר לעשות כן באופנים אחרים: יש כאן מעין מאזני צדק שגורמות לכך שהקב"ה לא יכול להתערב אלא אם כן תהיה עבור עם ישראל זכות שתצדיק את הבטחת ההגנה.

קהל: אחת מספיקה?

מניטו: בדיוק. זה השיעור הגדול שקיבלנו מנחשון. כאשר יש נחשון בן עמינדב, כפי שתרגמנו, הכל אפשרי.

קהל: נפתחו מספר מעברים בים, נכון?

מניטו: הים נקרע ל-12, אחד לכל שבט, אבל זה נושא אחר. אבל הכל מתחיל עם מעשיו של אחד.

אני לא יודע אם זה במקרה שצפיתם אתמול בתכנית טלוויזיה על בן גוריון. עם זאת אני לא בטוח שבן גוריון הוא, הנחשון, אולי זה הרצל, אני לא יודע, או אולי מישהו לפניו, הגאון מווילנה, שהיה מן הראשונים שאמר "הגיע הזמן". החפץ חיים, גם. והנה זה מתחיל. זה נחשון. ואחר כך האחרים מצטרפים.

אתם יודעים, כשאנחנו מהלכים במישורי הגליל, שלפני פחות מארבעים שנה, כל אלו היו ביצות, ואני מבטיח לכם שלא היו שם מלונות תיירים. צריך היה שמישהו יחליט להתיישב שם על מנת לייבש את הביצות. הראשון שעשה כן הוא מכונה נחשון. זה אותו דבר. הרי אז היו רק יתושים ותורכים... ופקידים של הממלכה הבריטית...

נחזור לנושא שלנו: המדרש עוזר לנו לא רק להבין יותר טוב מה שהתרחש אז – וזה לא בכדי שהסיפור הזה הוא הזיכרון שלנו – אלא גם מאפשר לנו לאבחן יותר טוב מה שאנו חווים בימינו. הייתי אומר שישנה תנועה של רצוא-ושוב: הפסוקים מסייעים לנו להבין את ההיסטוריה שלנו, וההיסטוריה שלנו מסייעת לנו להבין את הפסוקים. הדברים הבלתי נתפסים שעליהם מדברים הפסוקים מסבירים את המאורעות הבלתי נתפסים שאנו חווים. וזה שאנו חווים את הדברים הבלתי נתפשים הללו גורמים לנו להבין את הפסוקים שמדברים על סיפורי ההתחלות. חשוב להבין דבר זה. המדרש הוא זה שמאפשר לנו זאת. היינו יכולים לקרוא במשך מאות שנים את פסוקי התורה "קריאה אדוקה" מבלי להבין שום דבר למה שקורה בהיסטוריה היהודית. וכשמבינים שזו ההיסטוריה שמספרים לנו, מבינים של זה לא רק סיפור של אדיקות, אלא זו תעודת הזהות שלנו. זאת ניתן לעשות בזכות המדרש.

קהל: האם אפשר לומר שהמעשה של בן גוריון, שמחליט לבדו להכריז על הקמת מדינת ישראל, שייך לאותה קטגוריה?

מניטו: זה מאוד דומה. בהקשר ההיסטורי דאז, היו בעיקר שתי עמדות בקרב היישוב היהודי בארץ: או מדינה דו-לאומית או מדינה יהודית, וההחלטה של בן גוריון להקים מדינה יהודית ניצחה. האמת שהוויכוח היה מורכב יותר. הייתה עמדה נוספת, במיוחד בקרב המפ"ם, שהסכימה להיות מיעוט יהודי במדינה ערבית. ולבסוף, החלטתו של בן גוריון – כנגד כל תחזית – שקבעה שזו תהיה מדינה יהודית. אז זה היה כמו חלום. ועד היום, יש מתח בין מפ"ם למפא"י הישן של המערך, על הדבר הזה. אתם מבינים למה אני רומז. הייתה זו קפיצה לעבר הלא ידוע, הימור. זה נחשון ששוב נכנס לים. אנחנו מורגלים לעובדה שיש מדינה יהודית, אבל במשך חלק ניכר של חיי כולנו כאן, כולל אותי, זה היה דבר לא מציאותי. עכשיו זה נכנס למציאות וזה מובן מאליו, אבל היה צריך נקודת התחלה. לכן זהו מאורע מאוד דומה.

 

 

בני ישראל ו"העם"

עבור החלק השני של השיעור נחזור לתחילת הפרשה (שמות יג , יז):

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים

זה בגדול השטח שאנו מכנים היום עזה. אלו היו מרכזי מסחר של פלשת – קיבוץ אנושי שמקורו בכרתים – בערים כמו עזה, אשדוד ואשקלון של היום; כל רצועת החוף הזו. מי שהיה באשקלון יודע שיש שם שרידים מהתקופה ההיא.

כִּי קָרוֹב הוּא

שהרי היו מספיקים אחד-עשר יום כדי להגיע לאזור ירושלים, כמו שכתוב בספר דברים. אם כן מדוע הקב"ה לא העביר אותם ישירות משם? כי הוא היה קרוב מדי; אני הוספתי "מדי".

כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה

נאמר: אפשרות של מלחמה.

וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

האם שמתם לב שלאורך כל הפסוקים הללו מדברים על "העם", ורק בפסוק האחרון "בני ישראל"? האם הרגשתם בזה?

בנוסף, אשאל שאלה כללית: אנחנו מורגלים לרעיון שאם בני ישראל בילו ארבעים שנה במדבר לפני שנכנסו לארץ ישראל, היה זה כדי לעבור דרך הר סיני ולקבל את התורה. והנה אין שום זכר לזה בפסוקים הללו.

שוב פעם: אם נשאל את עצמנו מדוע העם לא נכנס ישירות לארץ ישראל אלא עבר דרך המדבר, ההרגל המחשבתי המסורתי יהיה לציין מאורע חשוב, התגלות התורה בהר סיני. לכן היינו צריכים לעבור דרך הר סיני על מנת לקבל את התורה. אלא שהפסוקים לא רומזים כלל לכך. זה נראה משונה.

אביא לכם מסורת של פרשנות, שתבאר לנו נקודת חשובה: לא רק העברים יצאו ממצרים. העברים שיצאו ממצרים מכונים בפסוקים "בני ישראל", אלו צאצאי השבטים. אבל יחד עם בני ישראל – שהיו עברים צאצאי האבות – אוסף של עמים שאף הם היו משועבדים במצרים, צורפו מיוזמתו של משה לבני ישראל ולהוציאם ממצרים. ונראה שהתורה מדברת על "העם" הזה. שוב:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף

והנימוק שהפסוק מביא הוא שהחשש מקושי שעלול לחכות להם "במלחמת העצמאות" – אם אפשר לומר כן – יגרום להם לחזור בהם ולחזור למצרים. לעומת זה, בפסוק האחרון שהבאתי לכם, יש דבר תמוה:

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

נראה שיש כאן סתירה, אלא אם כן מבחינים בן שתי קבוצות שונות של אותה האומה. ישנן שלוש ישויות שהתורה מתארת באופן הבא: "בני ישראל" - אלו צאצאי האבות. "העם" - זה העם שהתלווה אליהם. בהקשר אחר, התורה מכנה אותם "ערב רב", דהיינו הערבוב הגדול של עמים שהצטרפו לעם ישראל. ובמקום אחר, "אספסוף", ההמון. וכאשר שניהם מתאחדים, מופיע הביטוי "עם בני ישראל".

הייתי אומר כך: "בני ישראל" היו מוכנים לכל תרחיש, כולל המלחמה, על מנת להיכנס לארץ אבותם – "חמושים" באופן מילולי הכוונה שעומדים בשורות של חמישה חיילים, כמו שרוכבי המרכבות מכונים "שלישים" מפני שהיו בקבוצות של שלושה, כך חיל רגלים היה מחולק לקבוצות של חמישה. לעומת זה "העם" – דהיינו החלק של העם המכונה "העם" – לא מרגיש שייך לארץ הזו. יש כאן הרפתקה שדורשת התבוננות: ישנה קבוצה הכוללת את העברים ואלו שחוו את החוויה של אמונת העברים – וזו הסיבה שבגללה משה צירף אותם לעברים – שיוצאת ממצרים. אני מסביר: מה היא אמונת העברים דאז, הרי אנחנו לפני מתן תורה? חווינו את השעבוד במצרים ואנו חווים שהגאולה אפשרית. והנה, מי הוא העם שמשה מצרף לעם ישראל? בני אדם מכל האומות שחוו את אותה החוויה הקיומית של העברים, שעבוד וחוויה שניתן להיגאל ממנו. לכן האבחון של משה מאוד ברור: על אף שהם אינם צאצאים של האבות, יש להם אותה זהות, הם מיועדים לאותה זהות. זהו עם של מתגיירים על ידי החוויה של יציאת מצרים.

זה אגב דומה מאוד למה שקורה היום סביב מדינת ישראל וסביב עם ישראל, שבאים מכל הארצות אנשים, נשים וטף ומבקשים להתגייר ולהיות ישראלים. בינתיים מדובר באנשים בודדים, אך אל תחשבו שזו תופעה מקרוסקופית, עם השנים זה הולך וגובר, ואני בטוח שבימים שבאים עלינו, יהיו המונים. ואנחנו שואלים אותם: מדוע אתם באים? מה אתם רוצים? והם עונים: אנו חשים שההיסטוריה עוברת דרככם, או כל מיני ניסוחים ונימוקים אחרים, שניתן לומר במאה אופנים שונים, אבל שחוזרים לאותה נקודה. כלומר: אנחנו חשים שאתם חווים את הישועה, ולכן אנחנו רוצים לחוות את הישועה הזו אתכם. זה בדיוק מה שקורה בזמן יציאת מצרים. ולכן משה אומר: הם מועמדים לזהות ישראל, הם יוצאים ממצרים עם עם ישראל, יש להם את אמונת ישראל. רק שהם לא צאצאים של האבות, וזה מסביר בעיה די מסתורית: העם שיוצא ממצרים, בסופו של דבר יקבל את תורת משה, אבל לא ייכנס לארץ ישראל. אתם זוכרים זאת? ישנם שני מאורעות: חטא העגל וחטא המרגלים. התורה מראה לנו באופן ברור שחלק זה של העם, שאינו מבני ישראל אך מצטרף אליהם, מקבל על עצמו את תורת משה, אבל איננו שייך להבטחה על הארץ, פשוט מאוד משום שזו לא ארצם.

ועכשיו אני דורך על ביצים – של פסחא... – ואין לערוך שום השוואה: ישנם היום הרבה מאוד יהודים שמקבלים את תורת משה, אבל לא מקבלים את ארץ ישראל. אני לא אמרתי שהם הצאצאים שלהם, אני רק אומר שיש כאן מצב מאוד דומה. אני חוזר כדי שיהיה ברור: ביציאת מצרים יש שני חלקים של העם: צאצאי העברים, חמושים ומוכנים למלחמה כדי להיכנס לארץ ישראל. "העם", הקב"ה סבור שהם עוד לא מוכנים, וצריך שיעברו ארבעים שנות סטאז' במדבר. ובסופו של דבר הם מקבלים את התורה. אך אפילו אחרי שהם קיבלו את התורה, הם לא רוצים להיכנס לארץ ישראל ומעדיפים להישאר במדבר, והם אכן נשארו במדבר. כלומר "העם" גבר על צאצאי העברים. הניתוח הזה צריך להישמע לכם חדש. כמובן שיש מקורות כתובים, אבל אני יודע שזה מתמיה אתכם, אף פעם לא שמעתם את זה.

אני חוזר על הניתוח, כי הוא פשוט מאוד: ישנה היום תופעה בלתי מובנת: יש יהודים השייכים לתורת משה שלא רוצים את ארץ ישראל, כמו שהתרחש אז. הם מתייחסים אליה כאל ארץ קדושה, משום שכתוב בתורת משה שזו ארץ קדושה. אם דבריי ברורים, אני לא אמרתי שהיהודים הללו הם ערב רב ולא עברים, אין לי מושג. אגב, אומר לכם: אם הם עברים, זה עוד יותר גרוע...

קהל: כתוב שרק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים, האם הערב רב בא להשלים ארבע חמישיות?

מניטו: לא, הם היו אותו מספר. ואומר לך איך יודעים: בחטא העגל, כשמשה יורד מן ההר ויהושע עולה אליו והם נפגשים באמצע הדרך, משה שואל את יהושע: מה קרה? ויהושע עונה: יש קול, אבל זה לא קול ניצחון ולא קול של הפסד[21]. כלומר יש שני מחנות בעצמה שווה. ולבסוף, הערב רב גבר על ישראל. איך יודעים? היו שנים עשר מרגלים, ועשרה מתוכם – שוב פעם, 'חמישית', שניים מתוך שנים עשר – לא רוצים להיכנס לארץ, הם מושפעים על ידי התעמולה של הערב רב, חוץ מכלב ויהושע שנשארו נאמנים למשה. אנסה להיות הסנגור של הערב רב: קיבלנו את ההתגלות של התורה בהר סיני ואנו מקבלים את התורה הזו, אבל ארץ ישראל בתור ארץ לאומית, זה לא נוגע אלינו! לכן זו "הארץ הקדושה" של תורת משה בלבד.

קהל: אז מדוע משה לא נכנס?

מניטו: זו שאלה אחרת, אל תערבב בין הנושאים.

קהל: האם הערב רב היה חלק מן הששים ריבוא?

מניטו: זה מה ששאלו לפני כן: היו שישים ריבוא עברים ושישים ריבוא ערב רב.

מה שאני רוצה להדגיש הוא שזה פלא לראות שבחברה היהודית שחוזרת ומרכיבה את האומה, אנו מוצאים את אותה החלוקה: יש שני חלקים בעלי כוחות שווים, תמיד מנדט אחד בלבד מבחין ביניהם בבחירות, בכל פעם שמתעוררת בעיה גדולה. כל פעם שיש בעיה גדולה בנוגע לזהות ישראל, ישנם שני חצאים בערך שווים, והמפלגות הקטנות מכריעות. שמתם לב לתופעה הזו? זה בולט מאוד. כמובן, זה לא אומר שאלו הם אלו, ואלו הם לא אלו, אבל אנו חווים מצב מאוד דומה.

נחזור על הניתוח הקודם כי הוא חשוב מאוד. הרבה אנשים שואלים את עצמם במבוכה רבה: מה קורה? איך יתכן שהיהודים הנאמנים לתורת משה הם אלו שמסרבים לקבל את ארץ ישראל. אני רק רציתי לציין שזה מצב שאנחנו כבר חווינו, ושיש לו שורש והסבר. בכתבי הקבלה זה נקרא "דור המדבר", שקיבל את התורה, אבל לא את ארץ ישראל. אני חושב שצריך לאזור אומץ לקרוא את הטקסטים כמו שהם כתובים. העובדה שיש בזמן המעבר בין גלות לגאולה, תקופה שלמה של הסדרת הזהות ברמה האישית – וזה יכול להמשך על פני דורות – זה טבעי לחלוטין. אני לא יודע אם הזמן נותן לנו את הזמן לזה, אבל זה טבעי.

הסדרת זהות מחודשת מבחינת הפרט אינה תואמת בהכרח את הקצב של מאורע ברמת הכלל. המאורע ברמת הכלל שהתרחש בימינו – והוא בלתי הפיך – המהווה מוטציה של זהות. עברנו עידן, עברנו מעולם שבו אין מדינת ישראל לעולם שבו יש מדינת ישראל. זה המאורע ברמה הכללית. זה שיש להסדרת הזהות ברמה הפרט קצב שונה, זה טבעי. הבעיה היחידה היא האם הרוסים יתנו לנו את הזמן? הרוסים, או האחרים: נמרוד, לוט ועמלק... אבל שיהיו יהודים השייכים לתורה שבאופן השקפתי מקבלים את תורת משה ודוחים את ארץ ישראל, זה המצב המתואר כאן. ניתן לנסח זאת במונחים תנכ"יים: זו "ארץ הקודש", זו לא ארץ האבות. בסופו של דבר זה קצת דומה למה שהמושג של "ארץ הקודש" הפך להיות אצל הנוצרים. לעיתים קרובות אנו רואים מודעות על "ביקור בארץ הקודש בפיקוח הרב פלוני", אמנם התרגלנו לזה, אבל זה מצמרר... הנה הכומר מגיע! אתם מבינים מה שאני אומר?

קהל: כל מי שיצא ממצרים, מת במדבר?

מניטו: כל אותו הדור, אבל לא ילדיהם.

קהל: בני "העם", נכנסו לארץ ישראל?

מניטו: כמובן. זו הסיבה שיש לנו הרבה יהודים אדוקים בארץ ישראל...

קהל: מי היו שאר בני האדם המשועבדים במצרים?

מניטו: אנסה לבאר: האימפריה המצרית הייתה ממלכה טוטליטרית ששעבדה הרבה מאוד עמים, ביניהם העברים. והרבה מאוד אנשים מתוך כל אותם עמים משועבדים, הצטרפו לעברים, והם המכונים "העם". כלומר, הם אלו שהייתה להם את אותה החוויה של דרישת הישועה של העברים ויצאו ממצרים עם העברים, תחת פיקוחו של משה. כלומר משה הוא זה שצירף אותם לעם ישראל, והקב"ה הסכים עמו לבסוף.

קהל: מה היה מוצאם?

מניטו: סודנים, קופטיים, אתיופיים, וכו'. אלו היו עמים לא עבריים, שהיו משועבדים במצרים.

קהל: מדוע?

מניטו: מה מדוע? אתן לכם דוגמא מאוד דומה: יש בתוך האימפריה הסובייטית הרבה מאוד עמים משועבדים לאומה הרוסית. זהו זה. וזה מאוד דומה: הסיסמא "שלח את עמי", הנאמרת היום ביחס ליהודי רוסיה, בעלת משמעות גדולה. אגב, אתם יודעים שהיהודים הרוסים, לעיתים עולים לארץ עם בני ובנות זוג השייכים לעמים הללו, והם הופכים, בסופו של דבר, להיות "ישראלים".

קהל: [...]?

מניטו: נכון, אלו יהודים אדוקים, שדוחים את ארץ ישראל, אבל כיון שהם מאוד אדוקים, הם דוחים אותה כשהם בארץ ישראל... רק במדינה יהודית דבר כזה יכול לקרות... במדינה אחרת היו שמים אותם במחנה ריכוז...

קהל: כאשר השבטים חולקו לפי מחנות, כל שבט תחת דגלו. איפה היה הערב רב?

מניטו: זו אכן הייתה בעיה, וכל אחד נכנס תחת דגל של שבט זה או אחר. הצטרפות זו נעשתה לפי שבטים.

קהל: אז זה היה אקראי?

מניטו: לא, זה לא היה אקראי. בדיעבד, מאבחנים תמיד שבאשר לתופעות הסוציו-אנושיים, אלו שחשבנו אותן "הפקר", אקראי, באמת נובעות ממוטיבציה עמוקה של הזהות. למשל: כאשר עם ישראל "מתנפץ" ונפוץ בגלות, אלו מגיעים לאמריקה, אלו במקום אחר. ניתן לשאול: מדוע? זה מקרי. בדיעבד שמים לב שזה תואם את הזהות שלהם.

קהל: מה ההבדל בין המונחים "ישועה" ו"גאולה"?

מניטו: גאולה הכוונה להינצל מן השעבוד עצמו. ישועה זה להינצל ממרותם של המצרים על העברים, למרות שאין רדיפה ואין שעבוד. אלו שתי דרגות שונות. בצרפתית ניתן לומר délivrance et salut. בדור הקודם, זכינו לרב ראשון לציון שהיה תלמיד חכם עצום, הרב עוזיאל, שאמר: אנחנו מחכים לשני משחים: אחד שיוציא את היהודים מן הגלות, והשני שיוציא את הגלות מן היהודים... זה גאולה זה ישועה...

אם אין לכם שאלות נוספות, נותר לי רק להודות לכם על הלימוד המשותף של הערב.

 

 

מקורות

[1] שמות ח, טו.

[2] שם, יד, י.

[3] תורת המלאכים.

[4] במקור: clause.

[5] אמנם המילה זכות הינה בלשון זכר בספרות הרבנית, נקטנו כאן לשון נקבה על פי העברית המודרנית.

[6] ר' נפש החיים, שער א, פרק ט.

[7] תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ב', הלכה ה'.

[8] שמות יד, יג-יד.

[9] תלמוד ירושלמי, שם.

[10] עיתונים צרפתיים.

[11] Engagement de la foi.

[12] במדבר יד, ד.

[13] ויקרא יט, יח.

[14] שמות יד, י.

[15] ההקלטה הראשונה הסתיימה ונראה כי חסר משפט או שניים.

[16] במקור: אפרוקסימציה.

[17] הגדה של פסח: "ולבן ביקש לעקור את הכל".

[18] נראה שהשואל טועה בין Cyrus לבין Assuérus.

[19] ישעיהו מה, א: "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ".

[20] אבות, ה, ד: עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים, עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים ועשר על הים.

[21] שמות לב, יז-יח: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.

 

 

 

תמלול השיעור בצרפתית:

 

 

En italique : intervention du public

En rouge - Passage peu ou pas audible

En vert - Passages où une légère modification des paroles de Manitou,

apporterait une meilleure compréhension

}NdT = Note du transcripteur{

}Passouk en hébreu, non transcrit{

Rav Léon Ashkénazi - Manitou - Parachat Béchalah 87

Transcription by textline26

 

Bien, je vous demande de m'excuser parce que j'ai certaines difficultés d'élocution le soir. J'espère qu'après quelques quarts d'heure, ça s'arrangera.

Je voulais dire d'abord, au sujet de la Paracha de la semaine, qui est la Paracha de Béchalah, que nous avons l'habitude de commencer l'étude d'une Paracha par le premier verset. Cette habitude fait qu'on n'arrive pas à dépasser les premiers versets. Alors j'ai choisi un texte qui est un texte central de la Paracha, puisque le sujet général, c'est sept jours après la sortie d'Egypte elle-même : c'est le passage de la mer Rouge.

Alors, j'ai choisi quelques versets d'un problème qui va se poser par rapport à cet événement du passage de la mer Rouge et à partir duquel un certain nombre d'indications qui - c'est l'habitude de nos études - nous donnerons un certain éclairage sur la manière dont nous vivons des péripéties analogues dans le temps contemporain de l'histoire juive.

S'il nous reste du temps, je reviendrai au début de la Paracha pour étudier quelques versets aussi.

Il s'agit de l'épisode où la Torah nous raconte le moment où le peuple d'Israël sortit d'Egypte sous la conduite de Moïse, après énormément de difficultés. On a déjà dépassé toute l'histoire des dix plaies.

Le 14 Nissan, la sortie d'Egypte a pu avoir lieu. Moïse a réussi à faire sortir d'Egypte une partie du peuple des Hébreux qui se trouvait en Egypte depuis le temps des Patriarches, et de Jacob plus exactement. Et voilà qu'après la dernière plaie qui a été la plus forte, qui a fait la plus grande impression sur le Pharaon et sur les Egyptiens - c'est la plaie de la mort des premiers-nés - le Pharaon s'est enfin décidé à laisser sortir Israël d'Egypte. Plus encore, il les a expulsés.

Il y a deux réalités dans le même événement. Les Hébreux se sont enfuis, mais ils ont été expulsés d'Egypte, parce que finalement, la conscience égyptienne a pris conscience - si j'ose dire - que la présence des Hébreux, au lieu d'être une bénédiction pour eux, risquait de devenir une malédiction définitive.

En fin de compte, à travers les péripéties des dix plaies, ils se sont aperçus que - alors qu'ils pensaient jusque-là que leur intérêt était de garder la communauté des Hébreux dans la civilisation égyptienne, pour le bien de la civilisation égyptienne, ils ne voulaient pas les laisser partir - ils se sont donc aperçus que les événements les contraignaient à expulser les Hébreux.

Mais très rapidement - et là, il y a une indication importante que je reprendrai - très rapidement, trois jours après, nous dit le texte, le Pharaon s'est ravisé. Il s'est rendu compte qu'il avait perdu la bénédiction que représentait pour eux, à cette époque, la présence des Hébreux dans la civilisation égyptienne.

Et à la tête de son armée, il se lance derrière les Hébreux qui partaient vers la Terre promise, pour les reprendre, les rattraper et les ramener en Egypte.

Avant de continuer le récit, je voudrais mettre en évidence ce que signifie le fait de se raviser. Comment on dit en français ? Ravisement ? Pardon, j'ai oublié. Se raviser ?

Léitstaer ?

Non, léitstaer, c'est regretter.

Il y a des événements frappants qui ont un impact immédiat et qui entraînent une décision. Et puis, lorsque l'évidence de l'événement, lorsque cette force de l'instantané, de ce qui est vécu s'atténue, on revient aux habitudes de pensée antérieure.

C'est-à-dire, si nous prenons conscience de l'importance du récit… le Pharaon était frappé d'une révélation. La conscience religieuse de l'Egyptien de l'époque était une conscience de type astrologique, c'est-à-dire que les événements du comportement de l'histoire des hommes sont gérés et gouvernés par des forces impersonnelles qui sont les divinités de mythologie.

Et puis voilà qu'à travers la présence des Hébreux et toute cette histoire, finalement se cherche le dévoilement, la découverte de la véritable souveraineté religieuse qui gouverne le monde et qui n'est pas un ensemble de forces impersonnelles, cosmiques, mythiques, mais une volonté, Celle du Créateur que connaissaient les Hébreux dans leur propre tradition.

Il y a le choc de deux expériences religieuses radicalement différentes qui, dans l'histoire des Hébreux, commence par la conscience d'Abraham. Six générations après, c'est un peuple entier, qui est le témoin d'une toute autre manière de considérer ce que l'on pourrait appeler l'expérience religieuse ou la sensibilité religieuse.

Il y a une révolution qui se passe dans l'histoire de l'humanité. Jusque-là, on était habitué à considérer que l'expérience religieuse authentique, est ce que nous appelons nous, le moderne, l'expérience païenne, c'est-à-dire de diviniser les forces de la nature diagnostiquées comme transcendantes, souveraines… influant, régissant, gouvernant la destinée des hommes.

Et voilà qu'avec les Hébreux apparaît une conscience religieuse radicalement différente. L'essentiel, c'est la conscience morale qui est jugée par la volonté d'un Créateur. Et nous sommes tellement habitués depuis ce temps (à travers la diffusion de l'éducation biblique) à cette évidence de la conscience religieuse de type biblique, que -surtout en milieu juif ou en milieu des religions bibliques - on ne prend pas garde au fait que dans le monde naturel, dans le monde disons… de la nature, dans le monde habituel, la conscience religieuse c'était la conscience païenne.

Et quel que soit le caractère négatif du jugement que l'on porte sur ce terme de ''païen'' - qui pour nous est négatif - il n'en reste pas moins qu'il s'agissait là d'une expérience religieuse authentique, étrangère, autre… mais une sensibilité religieuse et parfois mystique, profonde de la religion païenne, c'est-à-dire de la relation de la conscience humaine avec cette transcendance des forces qui sont censées donner la signification de l'histoire du monde.

Mais c'était pensé comme impersonnel. Un peu, si vous voulez, ce qu'est la mentalité du matérialisme moderne… cela pourrait être considéré comme une laïcisation de la religion mythologique antique, avec de tout autres concepts, avec de tout autres principes, un tout autre vocabulaire, mais finalement, le type de conscience est assez analogue.

Je vous donne un exemple.

On s'est déjà demandé, dans les études du Midrach, pourquoi les rêves du Pharaon étaient si difficiles à interpréter pour les Égyptiens et pour les sages de l'Egypte, que le texte appelle ''les sorciers de l'Égypte''.

Il s'agissait de rêves finalement assez simples à interpréter. Le Pharaon est obsédé par une crainte d'un dérèglement de l'économie de son pays. Alors il rêve d'abord des années d'abondance et ensuite des années de sécheresse, de famine. Il rêve au niveau de l'agriculture : les gerbes de blé. Il rêve au niveau de l'élevage : les vaches grasses et les vaches maigres.

Nous sommes tellement habitués à l'explication simple que Joseph va donner de ces rêves, qu'on est en droit de se demander comment se fait-il que les penseurs, les sages de cette civilisation n'arrivaient pas à percevoir quel était le souci du Pharaon dans ses rêves ?

Dans une mentalité habituée à une régularité absolue des cycles des forces naturelles, l'idée d'un dérèglement de l'économie qui dépendait du cycle agricole était hérétique.

Il y avait une mentalité - je vais employer un terme qui me vient à l'esprit parce que c'est un terme qui étymologiquement est à sa place (et il n'a aucune connotation négative) - disons, une mentalité ''orthodoxe'' entre guillemets… (que l'on trouve parfois chez certains penseurs marxistes ; les marxistes orthodoxes), c'est-à-dire une incapacité de penser une hypothèse ou une éventualité autre que le système idéologique considéré. C'est-à-dire, les faits ont beau démentir l'idéologie, la mentalité orthodoxe consiste à opposer l'idéologie aux faits, à la réalité du monde extérieur, du monde réel. Et quand bien même le monde réel contredit la théorie, c'est la théorie qui est censée avoir raison, et par conséquent, cela mène à des catastrophes, à des massacres ??? 8.33

Cette mentalité des religions astrologiques, nous la retrouvons très souvent dans la mentalité rigide, dogmatique, des systèmes matérialistes. C'est au fond - je schématise beaucoup ce que je vous dis là - cette mentalité matérialiste moderne, c'est la laïcisation de la mentalité astrologique ancienne, en mettant dans ce terme de laïcisation toute l'histoire d'une évolution des idéaux qui prend des siècles. Mais c'est à peu près cette même incapacité de tenir compte du facteur de la liberté, du facteur de l'indétermination, de la volonté, du facteur de l'intervention de l'homme comme homme dans l'ordre des choses.

Ça s'appelle de notre temps le ''matérialisme dialectique scientifique'' ou ''scientifique dialectique''. Voyez, c'est une pseudo-science qui projette une idéologie sur une découverte des lois qui régissent le phénomène économique.

Alors, transposons cela dans la situation égyptienne. Ça nous éclaire un peu sur la difficulté qu'avaient les sages du Pharaon à interpréter l'idée fixe, l'obsession qu'il y avait dans ce rêve du Pharaon qui se répétait. Il pressentait que son économie allait se dérégler.

Or, comme vous le savez, dans les catégories de la mythologie égyptienne, le dieu principal, c'était le Nil. Or, c'étaient les crues du Nil qui garantissaient l'économie du pays. Je raccourcis le raisonnement pour aller vite, mais je pense que l'équilibre 10.09 est clair.

Et voilà que Joseph… C'est un récit assez fantastique. Une civilisation entière qui attend qu'un jeune esclave hébreu - Joseph l'Hébreu, dit le texte - explique très simplement de quoi il s'agit.

Le Midrach nous cite d'ailleurs les différents types d'explications que les sages de l'Egypte avaient donnés au Pharaon.

''Tu gagneras sept guerres et ensuite tu perdras sept guerres'',

''Tu auras sept filles et ensuite elles mourront''.

Alors là, on pressent, si vous voulez, l'intérêt de ce type de conscience ou de mentalité. Et il est bien évident que pour un Etat totalitaire, le souci c'est gagner des guerres ou les perdre. Et pour un Etat autocratique, le souci c'est d'assurer la descendance de la dynastie ou pas.

C'était le type d'explications que les sages du Pharaon lui proposaient. Mais l'idée qu'il s'agissait tout simplement du dérèglement de l'économie était hérétique parce qu'il y avait une mentalité orthodoxe de la détermination des phénomènes humains par les lois cosmiques. Aujourd'hui, on dit par les lois tout court, par les lois de l'économie, si vous voulez. Bon, je ferme la parenthèse.

Et à travers les dix plaies d'Egypte, on sent un progrès de ce dévoilement de la volonté de quelqu'un. Lorsque vous lisez le récit des dix plaies d'Egypte, vous vous apercevez que, au début, le phénomène est impersonnel, objectif. Il est censé atteindre tous les habitants du pays qui est touché par la plaie. Et puis progressivement, on s'aperçoit que cela va changer. Seuls les Égyptiens sont frappés et les Hébreux sont préservés.

Là, les sages du Pharaon et le Pharaon lui-même commencent à s'inquiéter. La plaie se fait intelligente. Y aurait-il une volonté derrière la plaie, derrière l'événement, derrière la catastrophe ?

C'est là que les sages du Pharaon ont dit ''etsba Elokim hi'' ''c'est le doigt de D.ieu''. C'est un verset extrêmement important. C'est là que se fait ce bouleversement de la découverte que les croyances habituelles de la conscience religieuse païenne de l'Égypte vont être bouleversées.

Quelque chose d'inouï apparaît : ce n'est pas l'impersonnel de l'événement, catastrophique ou non, qui régit le monde, c'est la volonté de quelqu'un. On ne peut pas ne pas le découvrir puisque lorsque la plaie arrive, cela frappe les Egyptiens et pas les Hébreux.

On est à peu près au milieu des dix plaies d'Egypte, et il y a une autre caractéristique… c'est que lorsque Moïse déclenche une des plaies, les Egyptiens font appel à leurs magiciens et déclenchent la même plaie. Seulement, Moïse est capable de l'arrêter par sa prière, et les magiciens n'arrivent pas à arrêter la plaie par leurs prières. Ceci aussi inquiète le Pharaon.

Cela signifie que le monde est régi de manière radicalement différente de ce que l'on croyait dans cette croyance païenne. Ce n'est pas encore une fois le fonctionnement impersonnel des lois cosmiques, mais c'est plus haut, plus profond, au-delà, la volonté de quelqu'un dont les forces cosmiques ne sont que les véhicules d'intervention.

C'est au fond le conflit entre la mentalité hébraïque et la mentalité païenne, déjà en ce temps-là.

Et voilà qu'en fin de compte, on arrive à la 10ᵉ plaie. Cette découverte que quelqu'un a agi se fait plus qu'aveuglante, parce que non seulement la plaie choisit entre les Egyptiens et les Hébreux, mais parmi les Egyptiens eux-mêmes, elle choisit entre les premiers-nés et les autres.

Alors là, la découverte, c'est la découverte de… - je ne sais pas comment dire en français - … d'une panique absolue. Le Pharaon est tellement bouleversé qu'il dit…''partez, j'ai compris''.

Et puis voilà que… trois jours après, il se ravise. Ça signifie donc qu'il peut y avoir des événements d'un impact colossal, et cependant, très rapidement après, on revient aux habitudes de pensées antérieures. Donc il ne faut pas s'étonner de ce que le Pharaon se soit ravisé. Et on est arrivé à la péripétie que je devais étudier.

L'analogie qui me vient à l'esprit, c'est que… c'était en 47 ou en 48 que l'État d'Israël a été fondé ?

48

En 48, les Nations du monde, stupéfaites par tout ce qui était arrivé au temps du nazisme, ont finalement donné le feu vert à un tout petit Etat d'Israël.

47

47, 48. Bref. Et puis, quelques années après, il n'y a pas longtemps, l'ensemble des Nations rassemblées à l'ONU se ravisent et décrètent que cet Etat est un Etat raciste… Vous vous rappelez de ça ?

75

Oui. Ça ressemble beaucoup. C'est-à-dire, les Nations du monde ont dit ''partez chez vous''.  Et puis quelque temps après disent ''de quoi, de quoi ?'' (rires). Vous voyez la suite. Et ça ressemble étrangement.

Et alors, voilà donc le Pharaon à la tête de son armée, se jette à la poursuite, va à la poursuite des Hébreux qui se sont enfuis d'Egypte et qui cherchent à se frayer un chemin à travers le désert pour entrer en terre de Canaan, comme ça s'appelait à l'époque, en terre d'Israël.

Et, les Hébreux sont donc pris dans le problème que je vais essayer de décrire. Devant eux finalement, il y a la mer, une impossibilité physique de… - comment dire ? - d'être sauvés, du salut. Là, ce sont les lois de la nature qui empêchent : on ne peut pas traverser la mer sans risque de se noyer. Derrière eux, il y a de l'armée des Egyptiens. Comme 15.55 ??.

Nos ancêtres les Hébreux avaient beaucoup de chance, parce qu'ils n'avaient derrière eux que les Egyptiens (rires)… que l'armée égyptienne (rires). Vous voyez ce que je veux dire ?

Voilà donc quel est le verset. Je vais vous le lire et resituer les dimensions de cette situation. C'est le verset 10 du chapitre 14 de l'Exode dans notre Paracha par lequel je vais commencer :

''oufaro ikriv'' ''et le Pharaon s'approcha''

''vayissou Béné Israel ète énéèm'' ''et les enfants d'Israël levèrent leurs yeux''

''véiné'' ''et voici''

''Mitsraïm nosséa aharéem'' ''l'Egypte venait derrière eux''

'' ?? 16.43'' '' ?? 16.47 "ils furent en grande crainte''

''Vayitsakou Bné Israël el Hachem'' ''et les enfants d'Israël crièrent vers D.ieu''.

L'étonnement est que, ce peuple des enfants d'Israël qui venait d'être rescapé d'Egypte, vient d'avoir l'expérience d'une intervention providentielle, miraculeuse, qui les a sauvés d'une aliénation d'esclavage dont, en principe, d'après toutes les lois sociologiques connues, ils ne seraient pas délivrés.

Il y a une phrase dans le Talmud qui dit bien en clair ''d'Egypte on ne sortait pas''.

Et je crois que nous avons encore dans la mémoire le temps où, d'Europe, les Juifs ne sortaient pas. Ils étaient pris au piège, disons, de l'Egypte contemporaine.

Et donc, les Hébreux, avaient eu l'expérience que D.ieu était pour eux, si on peut le dire simplement. Je crois qu'après ce récit, ceux qui l'ont vécu ne pouvaient pas ne pas avoir dans la mémoire que tout était possible, puisqu'il était possible qu'on sorte de l'Egypte. Alors pourquoi ont-ils eu peur ? Et le texte dit qu'ils ont eu très peur.

Voilà le thème que je voudrais étudier à travers les commentaires.

Et là, il y a un élément que je voudrais citer. Moïse entreprend de prier pour que D.ieu aide ces Hébreux pris de panique ; la mer devant, impossible de traverser, l'armée égyptienne derrière.

Imaginez donc la situation qui motive une prière particulière de Moïse. Et D.ieu lui répond : ''ce n'est pas le temps de prier, dis au peuple d'avancer et on verra''.

Alors je vais me baser sur le commentaire de Rachi pour décrire un peu la manière de comprendre cette situation apparemment paradoxale que je rappelle très brièvement.

Un peuple qui avait tous les motifs de se sentir en sécurité - c'est D.ieu qui le protège - craint que D.ieu ne le protège pas.

Et lorsque Moïse formule une prière pour demander une aide supplémentaire, disons une 11ᵉ protection de D.ieu - je ne veux pas dire une 11ᵉ plaie, mais un 11ᵉ miracle, si j'ose dire - D.ieu dit ''ce n'est pas le temps de prier''.

Rachi nous fait remarquer des particularités de formulation du texte en hébreu.

Premièrement : ils levèrent leurs yeux et ils virent l'Egypte venant derrière eux. Alors évidemment, lorsqu'on voit de loin, on lève les yeux. Ils levèrent leurs yeux pour pouvoir voir loin. Mais en levant les yeux, nous dit le Midrach que cite Rachi, ils ont vu au ciel et ils ont vu l'Egypte du ciel venir contre eux. C'est pourquoi ils ont eu peur. Alors, qu'est-ce que c'est que l'Egypte du ciel ?

Je reprends l'explication exégétique pour que vous compreniez le changement de niveau. Le pchat ??? 19.43 la traduction littérale, c'est qu'ils ont levé les yeux pour voir au loin qu'est-ce qui arrivait : l'armée égyptienne. Mais en levant les yeux pour voir au loin, ils ont vu au ciel que l'Egypte d'en-haut venait au secours de l'Egypte d'en-bas. Alors c'est là qu'ils ont eu peur. On commence déjà à trouver une cohérence plus ample.

La tradition de la Bible enseigne que chaque peuple est protégé par ce qu'on appelle en hébreu un ''sar'', le génie de chaque peuple.

Dans l'angéologie chrétienne, par exemple, on l'appelle l'archange de tel ou tel peuple. Vous savez d'ailleurs que l'archange de la France, est Saint-Michel, ken ? Et ce n'est pas par hasard que c'est aussi celui d'Israël : Mihaël. Mais ça, c'est une autre question.

Alors, chaque peuple a un génie qui le représente dans le Tribunal céleste. Le D.ieu unique, comment dire ?… Non, non, je vais reprendre la phrase autrement. Le D.ieu unique est une providence universelle pour l'ensemble de Sa création. Mais il y a pour chaque manière d'être particulière de la créature, les peuples, les nations, une volonté particulière du D.ieu unique concernant la destinée de chaque peuple, de chaque créature, de chaque situation, à la limite de chaque individu. C'est ce qu'on appelle les anges. Bon, c'est un problème un peu difficile, surtout à exprimer en français, mais je crois que l'idée est claire.

C'est toujours D.ieu qui régit le monde à travers des médiations de Providence. Et donc chaque peuple a un ''sar'', un génie qui le représente au Tribunal Céleste et qui plaide pour lui devant le D.ieu unique, la cause de la destinée de ce peuple que D.ieu a créé, que ce D.ieu unique a créé.

Et par conséquent, cela signifie que, lorsqu'une décision d'intervention de la Providence va être décidée au Tribunal d'En-haut - j'emploie intentionnellement un langage imagé à la manière du Midrach - eh bien, chaque contestation est possible de la part des ennemis d'Israël eux-mêmes. Ça veut dire que ce qu'Israël craignait, c'était que le plaidoyer que l'ange de l'Egypte d'En-haut ferait pour l'Egypte d'en-bas leur soit défavorable.

Une des explications du Midrach est la suivante. Les clauses de chacune des dix plaies étaient ''laisse sortir mon peuple ou telle ou telle plaie viendra te frapper''. Or, jusqu'à la dernière, la plaie a frappé les Egyptiens. Par conséquent, tout se passe comme s'ils avaient payé le prix du peuple d'Israël et il leur qui leur appartenait encore.

Je répète le raisonnement, c'est-à-dire, puisque les plaies ont eu lieu et que la clause était là, ''laisse sortir mon peuple ou tu seras frappé de telle ou telle plaie'', jusqu'à la dernière, ces plaies ont frappé l'Egypte, donc le peuple appartenait encore à l'Egypte. Et par conséquent, il n'y avait, au niveau d'une stricte justice, d'une stricte morale absolue, aucune possibilité pour D.ieu d'aider les Hébreux à ce moment-là. Et c'est pourquoi, ils ont eu peur. C'est-à-dire que lorsque les Hébreux se sont rendus compte que l'Egypte d'En-haut venait au secours de l'Egypte d'en-bas, ils savaient que leur cause était perdue et qu'il fallait un miracle supplémentaire. Est-ce que l'explication est suffisamment claire ?

Alors cela explique pourquoi le texte nous dit, nous parle de cette crainte, de cette panique qui a pris les Hébreux. Cela répond à la question par laquelle j'avais commencé. Ils avaient la preuve que D.ieu les protège. Pourquoi ont-ils eu peur ?

Ils ont eu peur de ne plus avoir droit à l'intervention qui serait, disons, injuste, complaisante. La justice était pour les Egyptiens. Comme on dit en hébreu, il y avait ''téko''. Comment on traduit ça en français ?

Match nul

Match nul (rire). Ça veut dire que du point de vue de la justice, les Égyptiens avaient autant le 23.36 droit à de 23.38 reprendre les Hébreux en Egypte que les Hébreux avaient le droit de s'enfuir parce qu'ils y étaient persécutés.

Donc il fallait un mérite supplémentaire pour que D.ieu se donne le droit d'intervenir en faveur des Hébreux. Et ce mérite là a été le mérite de la foi. C'est pourquoi D.ieu dit à Moïse ''ce n'est pas le temps de la prière, parle aux enfants d'Israël et qu'ils avancent''.

Alors voilà ce qui se passe. Et c'est un récit qui peut nous sembler étrange. Mais c'est un récit que finalement nous vivons dans notre histoire, à l'échelle individuelle, chacun dans les situations de la vie, à l'échelle collective, dans l'histoire du peuple d'Israël et qui est qui finalement est très simple à diagnostiquer.

Devant une impossibilité absolue et au-delà de toute raison raisonnable, il fallait que quelqu'un ait le courage de commencer. Alors la Tradition nous raconte que c'est un prince de la tribu de Juda qui s'appelait Nahchon, qui s'est avancé dans la mer et la mer s'est ouverte.

Ça veut dire que ce geste a donné aux Hébreux un surplus de mérite dans cette espèce de balance équivalente : le mérite des Egyptiens - du point de vue de la justice stricte - je pense que c'est clair ? - puisqu'ils avaient été frappés par les dix plaies, et d'autres part le mérite des Hébreux.

Et de là dérive une expression en hébreu moderne pour dire ''les pionniers'', ceux qui s'avancent les premiers dans la mer, et là où la mer s'ouvre. On les appelle les ''nahchonim''. Je ne sais pas si vous avez entendu cette expression ? C'est dérivé du nom de Nahchon, qui était un prince de la tribu de Juda…

… ben Aminadav

Nahon, Nahchon ben Aminadav, comme David vient de me le rappeler. Son père s'appelait Aminadav. Aminadav, en hébreu, ça veut dire, celui qui… euh… ''léitnadev''…

Volontaire

… Au service de son peuple.

25.35 ??? Et née cette cohérence des noms eux-mêmes. Nahchon ben Aminadav.

Et, bon, je reprends l'indication grammaticale. Et c'est pourquoi lorsque vous entendez parler des Nahchonim, ça veut dire les pionniers, ceux qui ont commencé, les pères fondateurs. Voilà donc quel est ce premier épisode.

 A ce propos, le Midrach nous dit que, devant la mer, le peuple s'est divisé en quatre catégories.

          Les uns disaient ''nous sommes perdus, donc nous allons nous suicider, nous jeter dans la mer et disparaître''.

          Les autres disaient ''nous allons retourner en Egypte''.

          Les troisièmes disaient ''nous allons faire la guerre''.

          Et les quatrièmes disaient ''nous allons prier''.

Alors à cela, D.ieu répond ''cela ne servira à rien''.

Je vais vous dire le verset.

''Vayomer Moché el aam'' ''et Moïse dit au peuple''

''al tiraou'' ''ne craignez pas''

''ityatsvou oureou ète yéchouat Hachem acher yaassé lahem hayom'' ''tenez-vous… - dressez-vous plus exactement - et contemplez le salut que D.ieu fera pour vous aujourd'hui ''.

''ki, acher réïtem ète mitsraïm hayom lo tossifou lireotam od ad olam'' ''comme vous avez vu les Egyptiens en ce jour, vous ne les verrez plus jusqu'à la fin du monde''.

Je reviendrai d'ailleurs sur ce verset.

Et puis le dernier verset dit :

''Hachem yilahem lahem'' ''c'est D.ieu qui fera la guerre pour vous''.

''véatem taharishoune'' ''et vous, vous serez silencieux''.

Le Midrach explique de la manière suivante :

''ne craignez pas'' ''al tiraou'' : c'était pour la première catégorie, ceux qui craignaient qu'il n'y avait plus aucune issue, qu'il n'y avait plus aucune solution, et que par conséquent, on était condamné à disparaître.

Pour la deuxième catégorie qui disait ''Eh bien, nous allons retourner en Egypte'', le verset dit ''dressez-vous et contemplez le salut que D.ieu fera pour vous, car comme vous avez vu les Egyptiens aujourd'hui, vous ne les verrez plus''.

Pour la troisième catégorie qui ont dit ''nous allons faire la guerre'', le texte dit ''Hachem yilahem lahem'' ''c'est D.ieu qui fera la guerre pour vous''.

Et la quatrième catégorie qui disait ''nous allons prier'',  ''véatem taharishoune'' ''et vous, taisez-vous''.

Que signifie ce Midrach ?

Ça veut dire 28.03 ? qu'évidemment dans une situation de ce type, lorsque l'histoire d'un peuple, lorsque l'histoire d'une manière d'être homme ou lorsque l'histoire d'une destinée (ça a aussi la même valeur à l'échelle individuelle) semble être sans issue (devant il y a la mer, derrière il y a l'armée égyptienne), alors il y a quatre tendances, disons quatre stratégies de l'identité humaine, qui se retrouvent d'ailleurs à chaque péripétie, à chaque évènement de l'histoire dans des formes différentes, mais finalement dans ces mêmes catégories.

          Les uns sont désespérés.

          Les autres renoncent à résister (retourner en Egypte).

          Les troisièmes sont courageux et sont prêts à mourir pour ne pas retourner en Egypte et même à mourir dans la guerre, mais au moins faire la guerre contre les ennemis.

          Et puis, les quatrièmes sont pieux, puis ils disent ''mais il y a quand même un D.ieu, on va prier''.

Et D.ieu répond à ces quatre catégories ''ça ne sert à rien''. Pourquoi ça ne sert à rien ? Comme nous l'avons vu tout à l'heure : parce que le ciel est bouché. Le sar de l'Egypte peut plaider et dire… d'ailleurs, le Midrach qui continue dit ''pourquoi tu interviens pour les Hébreux contre les Egyptiens ? Ceux-là sont idolâtres, mais ceux-là seront idolâtres''. La faute du veau d'or c'est dans 40 ans, ken ? ''Ceux là sont comme ça, mais ceux-là seront comme ça''. Zéou.

C'est-à-dire, à vue d'historiens (rires), on ne voit pas de différence entre les Hébreux et les Egyptiens. Il y a D.ieu seul qui sait qu'il y a quand même une différence qui est importante et qui se dévoile dans l'histoire finalement.

Je veux dire, mais n'importe quel observateur objectif ne pourrait pas déceler de différence entre les Hébreux et les Egyptiens, même pas dans l'histoire contemporaine. Lisez ''Le Monde'', ''L'Express''… vous verrez qu'il n'y a pas de différence.

Et D.ieu sait qu'il y a une différence. Mais il faut que cela soit dévoilé en toute justice, parce qu'il s'agit du D.ieu d'Abraham dans la Bible 29.45. Et sous le regard de ce D.ieu, c'est la justice absolue seule qui est la justice.

Et donc ces quatre stratégies sont par définition inefficaces… à moins qu'il y ait l'engagement de la foi du cinquième, Nahchon, alors les quatre reprennent un sens.

Je suppose que la suite du Midrach 30.05 parle par elle-même. Ça veut dire que s'il n'y a pas cet engagement de la foi, alors aucune de ces stratégies, quelles qu'elles soient, ne peut avoir d'efficacité. Dans notre cas, même pas la prière.

Rachi d'ailleurs cite un Midrach très précis : lorsque Moïse veut prier, D.ieu dit à Moïse ''comment ? Ton peuple est dans l'angoisse et toi tu veux prier ? Parle au peuple et qu'il avance''.

Ça veut dire qu'il y a des situations… ça a l'air paradoxal ce que je vous dis là, ken ? Quand - je ne vous ai pas encore raconté 30.44 - il faut opérer un malade… Alors, imaginez la scène… Alors… le responsable de la communauté va dire ''on va lire des Psaumes'' ; et D.ieu dit ''et si vous l'envoyez à l'hôpital ?''. Voyez à peu près ? (rires). Ça veut dire que - bien sûr que les Psaumes, ça peut être efficace - mais à condition qu'on mette en jeu l'industrie humaine, l'industrie du travail humain, qui permet, selon les lois du monde que D.ieu a créé, de faire que les Psaumes sanctifient la guérison.

Bon, voilà, je pourrais expliquer ce Midrach de différentes manières, mais l'idée est claire.

Nous vivons de façon assez analogue cette péripétie, c'est-à-dire il y a des tentatives de stratégies différentes pour résoudre les problèmes qui se posent à nous. Mais quel que soit le niveau où chacun se situe, ceux de la prière, ceux du combat, ceux de la philosophie, c'est de… eh bien, tout cela n'est efficace que s'il y a l'engagement de la foi.

Et c'est le verset que je vous vais vous lire.

''Vayomer Hachem el Moché'', ''et D.ieu dit à Moïse''

''ma titsak élaï'' ''qu'as-tu à crier vers moi ?''. C'est un verset terrible ! C'est D.ieu qui dit à Moïse ''ne prie pas, ce n'est pas le temps de la prière''.

''daber el béné Israël vayissaou'', ''parle aux enfants d'Israël, et qu'ils avancent''.

Et c'est par le mérite de Nahchon que l'ensemble des catégories que le Midrach a décrit ont pu rendre leur stratégie efficace.

Bon, je ne prendrai pas de temps pour expliquer comment les quatre… les premiers y compris… c'est-à-dire, ceux qui voulaient se suicider, au lieu de se suicider, ils mettront toute leur fougue à nager dans la mer et pas à s'y noyer. Etc.

Et ceux qui voulaient retourner…

Et ceux qui voulaient retourner en Egypte, de même 32.38, c'est-à-dire ceux qu'on appelle aujourd'hui les yordim, on les retrouvera plus tard, dans les épisodes du désert, lorsqu'ils disent }Passouk en hébreu, non transcrit 32.49{, ''donnons-nous un chef et retournons en Egypte.

Oui, on ne peut pas ne pas être frappé par ce fait que nous vivons - j'aime dire sempiternellement - la même histoire dans des formes différentes. Mais il est évident que la Torah nous a déjà donné notre carte d'identité.

Voilà donc cet épisode.

Et je crois qu'à chaque génération, au fond, nous pouvons rappeler ce même enseignement. Quel que soit le mérite du passé, quel que soit le démérite des adversaires, finalement, il y a un Juge absolu qui juge l'histoire du monde. Et pourquoi ce jugement nous est décrit par la Torah comme terrible ?

Je vais essayer d'expliquer au niveau de la théologie. C'est-à-dire dans toute tradition, on se réclame de son D.ieu qui ne s'occupe que de nous-mêmes et surtout pas des autres. Dans toute tradition, vous avez le D.ieu de tel peuple est l'ennemi de l'autre peuple et protège son peuple.

Le D.ieu d'Israël, c'est tout à fait différent. C'est le D.ieu unique. Et cela signifie que lorsque nous avons un adversaire derrière Lui, il y a le même D.ieu qui est le nôtre.

Alors, tant qu'on ne s'est pas élevé à ce niveau de perception du monothéisme intégral, on ne peut pas comprendre ces récits de la Bible où l'on montre que, même assurés de la protection particulière parfois complaisante du D.ieu unique pour Israël, Israël craint les péripéties qu'il a à affronter.

Il y a là, si vous voulez, une identification entre la conscience morale et la conscience religieuse, parce qu'on a une expérience aiguë du fait que D.ieu est Un. C'est lui qui a créé tous les peuples comme toutes les créatures.

Je crois, que ce niveau du monothéisme universel a été rarement atteint, même en Israël. Lorsque nous pensons à la définition du monothéisme hébreu, parfois on exprime tout simplement la relation à une monolâtrie, c'est-à-dire au fait de reconnaître un D.ieu qui ne s'occuperait que d'Israël.

Et c'est pourquoi, lorsque l'ange de l'Egypte apparaît dans le ciel, les Hébreux de la Bible, qui eux n'avaient pas besoin des théologiens pour connaître la vérité (rires), ont eu peur, parce qu'ils avaient en face d'eux, D.ieu protégeant l'Egypte, de la même manière que dans tous les combats de l'histoire d'Israël racontés par la Bible, la crainte de Jacob devant Ésaü, c'est parce qu'il avait en face de lui, D.ieu protégeant Ésaü.

C'est-à-dire, nous avons à nous mesurer au niveau d'une conscience religieuse qui a accepté les impératifs de la conscience morale. Et nous sommes défavorisés par rapport à l'adversaire chez qui ce n'est pas le cas.

C'est pourquoi l'histoire d'Israël est si difficile.

Je reprendrai peut-être ce verset si banal avec une interprétation du Midrach qui dit ''tu aimeras ton prochain comme toi-même'' et on oublie toujours la fin du verset ''Je suis Celui qui est ton D.ieu''.

Une des lectures du Midrach consiste à dire ''tu aimeras ton prochain comme toi-même Je suis Moi qui suis ton D.ieu''. Cela veut dire ''ce que tu feras à ton prochain, c'est Moi qui te le ferais''.

Ça veut dire que D.ieu protège l'autre avant de protéger ''moi''. Alors que dans toutes les autres traditions, c'est l'inverse. Le D.ieu que l'on reconnaît protège ''moi'' et est contre l'autre.

Je dis cela parce que l'expérience nous a montré que très souvent, la conscience juive n'arrive pas à comprendre la logique de sa propre histoire. Alors je crois qu'en rattachant l'expérience que nous avons des péripéties de la vie à l'échelle individuelle et à l'échelle collective, à la catégorie du monothéisme absolu, alors l'analyse des événements qui nous concernent prend une tout autre signification. Et il faut le récapituler au niveau du sens de l'histoire universelle.

Bien, je reviens quand même un peu à notre sujet, parce que nous risquons d'aller dans des parenthèses et des tangentes assez vertigineuses. Mais je crois que ce Midrach est important pour nous expliquer le récit pur et simple de la Bible à ce sujet.

Voilà pourquoi les Hébreux étaient dans cette crainte. Est-ce que nous avons suffisamment de mérite pour mériter l'intervention de D.ieu ?

Et encore une fois, là, j'ai en mémoire une page du Talmud dans la Massehet Kidouchin qui dit que chaque acte peut faire pencher la balance en bien ou en mal, en mérite ou en démérite.

C'est-à-dire qu'on arrive à un certain stade de l'expérience morale où on se rend compte qu'il n'y a plus d'abri, que chaque acte engage la destinée tout entière.

Alors il faut apprendre ça une fois et l'oublier, parce qu'on ne peut pas vivre avec une consigne pareille. Mais savoir que c'est ainsi.

Je crois que c'est le privilège de la jeunesse, de l'enfance disons, de ne pas savoir cela, c'est-à-dire de croire qu'il y a un abri à l'abri duquel les actes pouvaient être révisés le cas échéant.

On arrive quand même à un certain stade de l'expérience morale où on sait qu'il n'y a pas d'abri et que chaque acte peut faire pencher tout d'un côté ou de l'autre. C'est ce que dit le Talmud dans Masséhet Kidouchin, page 30. Et c'est le cas dans ce récit. C'est-à-dire qu'il suffisait d'un acte d'engagement de la foi pour faire pencher la balance du mérite du côté des Hébreux ou du côté des Égyptiens. Voilà donc le premier texte, que je voulais analyser.

Et maintenant, nous devons quand même avoir le temps de lire le commencement de la Paracha. ??? 38.39 Vous dire qu'on fasse une petite interruption si vous avez des questions sur cette première analyse. Oui…

Le fait que le peuple a craint D.ieu, ''passouk 39.02 ???'' le peuple a craint le Ciel ? Je ne sais pas ce qu'il a craint. Il a eu peur quoi…

Il a eu peur de l'armée égyptienne

C'est la même yirha qu'on a vu 39.11 ??? dans le cours du matin, ou c'est une autre 39.15 ??

Le cours du matin est un peu différent. Je ne peux pas mélanger les deux, les sujets.

39.23 à 39.39 Quand ils se sont mis à prier, vous ne trouvez pas 39.25 que c'est un acte de foi. Ils avaient prié. … n'est-ce pas un engagement dans la foi ?

Non, je comprends votre question. Le fait de prier, c'est un acte de demande. Prier, ça veut dire demander. Or on obtient que ce qu'on mérite. Et ce que D.ieu nous répond ''ce n'est pas le temps de la prière''. Et ça signifie dans notre étude ''il n'y a pas de mérites suffisants pour que je puisse vous répondre''. Et donc l'acte de foi était un acte d'engagement.

Je vais essayer de donner en français un sens un peu plus fort au mot de foi. C'est un pari qui est fait : entrer dans la mer, mais est-ce qu'elle va s'ouvrir ? C'est ça la foi. Prier, c'est demander. Est-ce que c'est clair ?

Prier, c'est de ne pas être sûr de quelque chose ?

Non, c'est autre chose. La question avait un autre sens. C'est une définition différente de l'expérience religieuse de laquelle vous parlez. C'est cela ? }NdT : apparemment le Rav s'adresse à la personne qui a posé la question précédente{. C'est-à-dire vous êtes habitués à l'idée que prier, ça veut dire avoir la foi. Quelle foi ?

??? 40.41

Ici, ça a le sens de confiance. D'ailleurs, c'est le sens étymologique du mot foi. Par exemple, dans l'expression ''les fiançailles'', ''se fiancer'', ça veut dire ''donner sa foi'' dans le sens de confiance, ken ? ? 41.03 en ancien français, ken ? Et je voulais dire que celui qui prie, c'est qu'il a foi en D.ieu. Il croit qu'Il existe. C'est ça que vous vouliez dire ?

Il y a une sorte de confiance…

De confiance en quoi ? Que D.ieu va accepter la demande.

C'est un mot en dehors de ?? 41.25

Non, mais qu'est-ce que c'est prier ? C'est demander. Ecoutez, en français simple, quand vous dites à quelqu'un ''je vous en prie'', ''je vous prie de', ça veut dire ''je demande''.

Alors voilà, on va faire une petite analyse sur la notion de prière.

Il y a différents rites dans la liturgie. On est habitué à appeler prière, en français, dans un sens abusif, pour désigner tous les rites qui se font par la parole. Le rite oral, on l'appelle prière. Mais dans le sens strict, une prière, c'est une demande. Alors il y a un des rites qui se font par la parole, il y a la prière, c'est le chmoné essré, c'est la Amida. Selon les communautés le nom change, mais c'est le même texte. C'est le comportement qui consiste à se mettre devant D.ieu et à lui demander quelque chose qu'on ne peut pas obtenir par soi-même, mais dont on a l'exigence absolue. C'est ça la prière.

Dire les Psaumes, ce n'est pas la prière, c'est dire les louanges, c'est autre chose.

Dire un Kadich, ce n'est pas une prière, c'est un rite de sanctification, comme le Kidouch par exemple ou la Kédoucha.

Et voyez, c'est un emploi abusif du mot prière qui explique un petit peu votre question

Lorsque Moïse prie, bien sûr qu'il a la foi en D.ieu. Il ne s'agit pas de ça. Il demande que D.ieu intervienne. C'est ça l'objet de la prière. Alors D.ieu lui dit ''parle au peuple et qu'il s'engage, qu'ils aient foi dans leur histoire, qu'ils aient foi dans leur destinée''. C'est dans ce sens là que j'ai employé le mot prière ?? 42.58. Je pense que c'est clair.

?? 43.02 Il est préférable d'agir d'abord et de prier ensuite ?

Ça dépend des circonstances, ken ? Bien sûr, ça dépend des circonstances. Non, je vous dirai - une minute - pour citer ce Midrach… Certains savent prier, 43.15 ? d'autres ont imaginé que c'était les cris, ceux qui voulaient crier (rires).

C'est un peu la propagande politique. On veut la propagande politique.

Mais toutes ces stratégies qui ne pouvaient être conduites que par ceux qui savent les faire. Ceux qui prient prient, ceux qui font la guerre font la guerre. Les uns et les autres - tout cela nous dit ce Midrach - n'a d'efficacité que s'il y a un engagement de la foi. Je pense que c'est finalement assez simple...

?? 43.45 Les Hébreux sont arrivés à sortir d'Egypte. Ils ont pu sortir d'Egypte. Ils ont passés la mer Rouge et ensuite Amalek, ensuite ??? 43.53.

Bon, c'est une autre question. Vous voulez que j'y réponde tout de suite ? Vous avez entendu la question ? Et voilà, je reprends les péripéties du récit…

-------------------------------------------------------------

Et quel est ce ??? 00.03.

Je voudrais vous donner une analyse assez schématique de l'histoire d'Israël traversant toutes les difficultés vis-à-vis des adversaires que cette histoire a rencontrés. Bon, ça va me prendre quelques phrases, mais je crois que c'est important.

Vous devez remarquer dans le récit de la Bible de l'histoire des Patriarches, que dès que le Patriarche apparaît, apparaît avec lui - dans le même récit - un adversaire.

D'une certaine manière, on pourrait dire que l'antisémitisme apparaît dès qu'il y a Abraham.

Alors, au niveau d'Abraham - et je dirais rapidement, à chaque génération - nous avons deux personnages qui accompagnent l'histoire d'Abraham. D'un côté, c'est Nimrod. Et d'un autre coté, c'est Loth.

Nimrod, c'est l'adversaire qui veut annuler Abraham. Selon le Midrach, Nimrod était le roi de Babel qui a jeté la famille d'Abraham dans la fournaise d'Our-Kazdim. Et Loth, c'est un parent d'Abraham, qui ressemble à Abraham, et qui va très rapidement devenir un rival Abraham ; une approximation d'Abraham qui devient un rival d'Abraham.

Et nous allons voir qu'à chaque génération - et c'est une ligne qui traverse toute notre histoire - Israël, dans son histoire, est accompagné par deux séries de rivalités. Une, c'est l'antagoniste qui veut détruire. L'autre, c'est une approximation d'identité qui veut le supplanter.

Alors très rapidement, au niveau de l'histoire d'Abraham, c'est Nimrod d'un côté et Loth de l'autre.

Bon, finalement, Nimrod, le tyran, disparaît avec son empire. Mais Loth va faire souche. Et de Loth apparaîtront deux peuplades, Moab et Amon, dont le récit biblique nous montre la rivalité - qui dure d'ailleurs jusqu'à aujourd'hui, bien qu'occultée - contre Israël.

Qui est le véritable Israël ? La descendance de Loth - par Amon ou Moav - ou la descendance d'Abraham ? Ça, c'est la première génération.

A la deuxième génération, le Patriarche, c'est Isaac. Il est accompagné d'un côté par un antagoniste qui veut le supprimer : c'est Abiméleh, le roi de Philistée. Et de l'autre côté, par une approximation d'identité, qui veut le supplanter, c'est Ichmaël.

Ça fait déjà quatre identités. Deux dans la première colonne, ça c'est Nimrod et Abiméleh, et deux dans la seconde, c'est Loth et Ichmaël.

Au niveau de Jacob (c'est déjà plus proche de nous), vous avez d'un côté l'approximation d'identité qui est Ésaü - qui se prend pour Israël - ; et de l'autre côté, Laban, qui veut détruire Jacob complètement.

Ceux qui connaissent les textes, ça peut vous être familier, ken.

L'antagoniste au temps de Jacob, c'est Laban.

Ça fait six adversaires. Trois d'un côté, dont l'objectif c'est de détruire Israël, et trois de l'autre, dont l'objectif c'est de le remplacer. Et tous ces dossiers des adversités d'Israël traversent l'histoire et nous les avons jusqu'à aujourd'hui.

On pourrait prendre du temps pour les identifier, mais je ne veux pas vous donner des cauchemars.

Et alors, à certaines époques de l'histoire d'Israël - qui sont des époques de fin d'exil - un personnage plus terrible apparaît, qui s'appelle Amalek et qui récapitule ces six rivalités à la fois dans une septième qui les dépasse.

C'est un personnage, une manière d'être l'adversaire d'Israël qui veut à la fois détruire Israël et le remplacer. Ça, c'est avant. 3.23

Pour vous donner simplement une articulation très rapide, si vous avez lu ''Mein Kampf'' de Hitler, vous vous rendrez compte que le programme de Hitler, c'était de détruire Israël et de le remplacer.

Qui a lu ''Mein Kampf'' ? Oui, mais je vous engage à le lire… parce que… je vais vous dire pourquoi. Parce que… Sliha ?

On le trouve où ?

Cherchez dans une bibliothèque. Moi je l'ai lu au temps du nazisme. Et voilà ce que j'ai découvert… C'est qu'avec un cynisme absolu, Hitler a dit exactement ce qu'il voulait faire. Et personne ne l'a cru. C'est important de dire ça. Parce que finalement, à travers l'histoire, les adversaires d'Israël disent exactement ce qu'ils veulent faire. Mais on ne veut pas les croire. Alors lisez la Charte palestinienne, mais lisez d'abord ''Mein Kampf''.

Et puis, Amalek apparaît - c'est cela qu'il faut préciser - dans les moments de fin d'exil. Amalek apparaît à la sortie d'Egypte et tente de détruire Israël et de le remplacer. Amalek apparaît à la fin du deuxième exil. Tout le récit du livre d'Esther, le récit des Amalécites - Aman - qui ont pour objectif de détruire la communauté juive de Perse. Vous vous rappelez de cela ? Esther intervient et la sauve miraculeusement. C'est toute l'histoire de la Méguilat Esther. Et c'était au temps de la fin du deuxième exil.

Il y a d'ailleurs une correspondance des dates avec l'histoire contemporaine qui est assez impressionnante.

Il y a d'abord la déclaration du roi des Perses, Cyrus, qui est le dernier texte de la Bible, qui donne la possibilité aux Juifs de Perse de rentrer en Judée et de reconstruire le Temple. Ce sont les derniers versets de la Bible. Et on pourrait l'appeler la déclaration Cyrus à la manière de la déclaration Balfour, d'ailleurs.

Eh bien, les Juifs de Perse ne bougent pas. Aman prend le pouvoir quelques années après. Et finalement, grâce à la reine Esther, la catastrophe est évitée. Mais on a le même épisode.

Eh bien de notre temps, il y a eu la déclaration Balfour. Quelques années après, Hitler a pris le pouvoir. C'est très parlant.

Mais sans entrer dans ces détails là, c'est pour dire que c'est au moment où on arrive à une période de fin d'exil, qu'une certaine manière d'être l'adversaire d'Israël qui récapitule tous les dossiers - et de Nimrod, et de Loth, et de Abiméleh, et de Ichmaël, et de Laban, et de Esaü - apparaît. Et encore une fois, son objectif est double : c'est et de détruire Israël et de le remplacer.

Alors, je n'ai pas besoin de vous donner des identifications supplémentaires. C'est tellement évident.

Ce n'est pas gentil pour Balfour ce que tu dis…

Pourquoi ? Je le traite de Cyrus ? Pourquoi, je l'ai traité de Cyrus…??? 6.24

Il est mieux inspiré que Cyrus alors…

Mais Cyrus était très inspiré. Je n'ai pas les versets en mémoire, mais je peux vous les dire ?? 6.34… vous avez une Bible ?

Oui

Cyrus a décrété ''Les Juifs de l'Empire Perse ont le droit de retourner à Jérusalem reconstruire leur Temple et fonder leur Etat. Exactement ce qu'a dit Balfour en d'autres termes contemporains. C'est pourquoi je n'ai pas compris ta question.

Cyrus a même donné de l'argent pour aider à ??? 6.54

Balfour aussi (rires). Mais ce que je veux vous dire, c'est qu'au moment où Cyrus a donné le feu vert aux Juifs de Perse, c'est là que la Bible s'arrête…

Tu dis qu'Amalek réunit à la fois le…

Mais ce n'est pas Cyrus, Amalek.

Non, tu dis qu'Amalek réunit à la fois celui qui veut supplanter et celui qui veut combattre…

Et celui qui veut détruire Israël. Oui. Et pourquoi tu dis Cyrus ? Au contraire, Cyrus est appelé par la Bible ''Méchiah Hachem''. C'est très peu 7.25. Les prophètes l'appellent ''un Messie de D.ieu''. Ça veut dire… Il a donné la possibilité aux Juifs de l'Empire Perse de ce que Moïse avait obtenu du Pharaon pour les Hébreux dans l'Empire Egyptien. Donc, il y avait une agressivité…

??? 7.40

Mais ce n'est pas Cyrus qui est Amalek. Alors je décrypte. Non, j'ai parlé de Hitler.

??? 7.50

Oui, mais c'est grâce à Cyrus que la fin de l'exil était possible. A ce moment-là apparaît Aman. Voilà, c'est ??? 8.00. C'est tout le contraire. De notre temps, on voit aussi que cette tentative de détruire le peuple juif et de le remplacer, apparaît à un temps de fin d'exil.

Alors, je te remercie de ta question. Ça me permet de préciser. Je pensais que c'était évident. Sliha ? Pardon ?

Combien de Juifs sont sortis de Perse ?

Un cinquième.

Bon, nous espérons faire mentir les statistiques. Et il n'y a pas de fatalité dans les statistiques. Mais enfin, c'est quand même frappant de voir que c'est une partie qui sort d'Egypte, une partie qui sort de Perse, une partie qui sort d'Europe, puisqu'il s'agissait de la fin de l'exil d'Europe, finalement.

Bien. Et il y a encore une autre question ? Oui… sur le sujet (rires).

Oui, une avec Amalek et puis une avec la prière.

Oui.

Avec Amalek, D.ieu a demandé à Chaoul de détruire l'identité d'Amalek et Chaoul ne l'a pas fait.

Oui.

Et je veux dire, est-ce que c'est grave ? Enfin grave… dans le sens où on a eu l'occasion de supprimer cette identité et puis on ne l'a pas fait. Je veux dire…

Oui, tu as donné la réponse à la question. Ça veut dire qu'il y a, encore une fois, un handicap de la conscience morale de Chaoul. Lorsqu'il a fait prisonnier le chef de la tribu d'Amalek, il ne l'a pas détruit selon l'ordre de la Torah. Il a eu pitié de lui. Alors d'Amalek est descendu finalement Aman, ken ?

Et je ne veux pas faire d'analogies contemporaines. Mais enfin, je ne sais pas si Mitterrand s'appellerait Chaoul, mais il a sauvé deux fois Arafat. Oui ?

??? 9.50 les plaies, ça a pris pour combien de temps, dans le temps ?

En tout, ça a duré un an et demi. En tout.

Bien. Il y a une deuxième question sur la prière et ensuite je prendrais un autre sujet.

D.ieu dit à Moïse ''on n'a pas besoin de prier, ce n'est pas le moment''.

Oui.

Est-ce que ça veut dire qu'on est dans un temps d'histoire… on sait que la prière… les femmes ne font pas la prière à cause des zman grama. Est-ce que le temps de la traversée de la mer Rouge, le temps de Matan Torah, est-ce que c'est un temps comparable ? C'est un temps tellement exceptionnel qu'il fallait… On n'a pas le temps, il faut aller vite, sinon l'événement n'a pas lieu. Enfin, je ne sais pas si ?… 10.37

Non, non, non. C'est moi qui me suis mal exprimé tout à l'heure ou pas suffisamment.

La question est beaucoup plus simple. ''Ce n'est pas le temps de prier'' : ça veut dire quoi ? Ça veut dire : prier, c'est demander que D.ieu intervienne. Mais à ce moment-là, D.ieu ne peut pas intervenir parce que la justice est du côté des Egyptiens. Ils ont payé le prix d'obtenir ce peuple comme esclaves - les dix plaies - et par conséquent, les Hébreux le sachant, voyant que l'ange tutélaire de l'Egypte vient plaider au Tribunal céleste, savent qu'ils n'ont pas à s'attendre à une intervention de D.ieu, à moins que - D.ieu dit à Moïse - qu'ils aient un mérite supplémentaire.

11.14 ???

Oui. Je répète l'explication que j'ai dit tout à l'heure. Les clauses étaient chaque fois ''laisse sortir mon peuple ou tu recevras telle plaie''. S'ils ont reçu la plaie, ils ont le droit de ne pas le laisser sortir. Alors la panique a fait que les… oui ?

11.36 ??

Alors je vais reprendre la question un peu plus large et vous donner deux réponses.

Qu'est-ce que faisaient les Hébreux en Egypte ? Bihlal ?

Ça me rappelle une histoire juive. On m'a une fois demandé : si un Juif est au pôle Nord, comment il compte Chabat ? La réponse est : qu'est-ce que fait un Juif au pôle Nord ? (rires).

Je vais vous donner un autre exemple.

C'était à un séminaire à Rachi il y a quelques années et on étudiait le Chabat. Un étudiant a posé une question en disant ''mais comment je peux faire pour pratiquer le Chabat ? L'immeuble où j'habite… j'habite le 25ᵉ étage''. Alors je lui ai dit ''la réponse est très simple… voilà… un homme normal n'habite pas un 25ᵉ étage'' (rires).

Mais je vais vous dire… ça a eu des conséquences. Il a changé d'appartement, puisqu'il habite maintenant en Israël (rires).

Mais j'ai revu ? 12.46 un problème. Il y a eu un contrat de travail entre les Hébreux et la civilisation égyptienne. Ça commence avec Joseph. Joseph a rêvé que la mission d'Israël était d'être au service de la civilisation du temps. Il en est devenu d'ailleurs le vice-empereur, je ne sais pas comment on dit ! Et ça va encore beaucoup plus loin. Déjà, D.ieu avait dit à Abraham ''cela durera 400 ans''. Vous vous rappelez ? Bon, je ne rentre pas dans tous les détails.

Donc s'il y a un contrat de travail, il ne peut être rompu - quelle que soit la cause pour laquelle on demanderait que le contrat soit rompu - que s'il y a l'accord du patron. Le patron c'était le Pharaon. Et c'est pourquoi, tant que le Pharaon n'a pas dit ''partez !'', on est enchaîné par ce contrat. Ça, c'est une première chose.

Et puis, deuxièmement, on s'aperçoit dans le récit, que les Hébreux ne voulaient pas sortir d'Egypte. Et ça je veux le ramener avec le début de la Paracha. 13.43 ?

Mais ce n'était pas tellement cela la question. La question a été que du point de vue d'une justice absolue - et je crois que je n'ai peut-être pas été assez explicite - D.ieu ne peut pas intervenir pour les aider contre les Égyptiens parce que les Égyptiens ont payé le prix. Et c'est de cela - dans le verset que j'ai étudié - que les Hébreux ont peur : de voir l'ange tutélaire de l'Egypte venir au secours de l'Egypte d'en-bas. Ceci pour expliquer que… sliha ?

Ils n'avaient pas confiance… ? 14.16

Ils n'avaient pas assez de mérites. Parce que s'ils avaient assez de mérites, quand 40 ans avant, Moïse leur a dit ''c'est le temps de partir'', ils seraient partis avec Moïse. Ils ont refusé. Et Moïse a dû s'enfuir à Midiane pour se protéger de la colère des Hébreux. Vous vous rappelez de cela ?

Je crois qu'il est inutile d'analyser plus loin. C'est que la situation est celle - comme je l'ai dit tout à l'heure - d'une balance des mérites ou de démérites qui fait que D.ieu, en toute justice, ne peut pas intervenir pour les aider à ce moment-là. A moins qu'ils aient un mérite supplémentaire. C'est pourquoi D.ieu dit à Moïse ''ne me prie pas, je ne peux pas répondre''. C'est ça qui n'était pas suffisamment clair ? Sliha ?

Si les un cinquième sont morts, pour les un cinquième qui est sorti, c'est déjà un mérite d'avoir décidé de sortir. Ce n'était pas suffisant justement pour que cela continue…

Et justement, c'est cela qui pose la question : est-ce que les Hébreux n'étaient pas en droit de penser cela ? Et pourquoi donc ont-ils eu peur puisqu'ils ont le mérite d'être sortis ? Peut-être la protection de D.ieu continuera à les accompagner. On pourrait le supposer.

C'est là que le Midrach que je vous ai cité, nous répond : ils savent qu'ils sont sortis ''en fraude'', parce que, puisque les Egyptiens ont été frappés des dix plaies, ils n'avaient pas le droit de sortir. Et ça va jusque-là, la conscience de la justice absolue. C'est pourquoi le texte dit qu'ils se sont enfuis. On l'a raconté aux Égyptiens, le peuple s'est enfui et alors il est allé les poursuivre.

Mais Pharaon les avait laissé partir…

Non, il les a renvoyés dans une panique du moment de la plaie des premiers-nés. Et ensuite, lorsqu'il s'est calmé, il s'est rendu compte que la justice était de son côté. Vous m'obligez à me faire l'avocat du Pharaon (rires).

??? un Dieu universel 16.15

Voilà

C'est extrêmement difficile. ? 16.20

Voilà, c'est ça qu'il veut. C'est-à-dire un D.ieu unique. Un.

Unique. Universel.

Voilà, c'est très bien. C'est ça le sujet. Cela nous explique pourquoi l'histoire d'Israël est si difficile. Parce que... le D.ieu d'Israël, ce n'est pas seulement le D.ieu qui s'occuperait d'Israël. Le D.ieu d'Israël, c'est le D.ieu de l'universel humain, pour ne parler que de l'humanité. Il a tout créé. Mais en particulier au niveau de l'humanité. Et par conséquent - et cela dérive de la définition même de la foi d'Israël - le D.ieu d'Israël se révèle comme étant celui qui protège l'autre. Encore une fois ''véaavta léréaha kamoha, Ani Hachem Elokeha''. C'est ce que j'ai cité tout à l'heure.

Ça va forcément et toujours au détriment d'Israël…

Jamais au détriment d'Israël quand Israël le mérite

Cela signifie que pendant un an et demi il a largement mérité les plaies…

Qui Israël ?

Oui

Une minute… Les plaies n'ont pas frappé Israël. Elles ont frappé les Egyptiens.

D'ailleurs, d'après ce que vous venez de dire, le texte du Talmud, en parlant des plaies, dit que c'étaient, et des plaies et des miracles, en même temps. La Michna dit ceci : dix plaies ont frappé les Egyptiens en Egypte et nos pères ont mérité dix miracles en Egypte.

Le Maharal de Prague expliquait de la manière suivante. Lorsque la plaie frappait l'Egypte, c'est une catastrophe qui aurait dû frapper aussi les Hébreux. Et pour préserver les Hébreux de la plaie d'Egypte, il fallait un miracle. C'est-à-dire qu'il y avait simultanément la plaie et le miracle du fait que les Hébreux n'ont pas été frappés.

L'expression est très forte dans le récit.

Pour la sortie d'Egypte, le texte dit ''goy mikérev goy'', ''sortir une nation du dedans d'une autre nation'' ; c'est-à-dire qu'Israël est comparé par le Midrach à un embryon dans le sein de sa mère lorsqu'il était en Egypte.

Imaginez les Hébreux des Egyptiens, c'est la minorité juive au sein d'une nation étrangère. C'est mélangé. Alors comment faire sortir une nation du dedans d'une nation ? Il ne suffit pas… la plaie. Il faut le miracle dans la plaie pour distinguer… Vous voyez à quel point c'est énorme ce qui se passe là.

Et alors, la question fondamentale est qu'il y a une promesse de protection sur Israël. Mais il y a des clauses. En particulier, nous en avons un exemple ici. Le texte est très clair. D.ieu dit à Moïse ''je ne peux pas intervenir à moins que… avancez et on verra''.

Avancer, ça veut dire ''acte de foi'', et ça suffit. Alors là, D.ieu peut dire à l'ange de l'Egypte ''oui, mais ceux-là ont foi''.

Et c'est ça le mystère de l'histoire d'Israël.

Je vais le reprendre d'une autre manière. Un peu ce que j'ai dit tout à l'heure. Je crois que c'est important de le comprendre.

A jugement humain, après tout, on ne voit pas pourquoi D.ieu privilégie les Juifs plutôt que les goyim. Ceux-là sont comme ça. Ceux-là sont comme ça. Qui peut voir la différence entre une ??? 19.15 juive et une ??? 19.18 druze ? Vous avez des visages druzes très nobles et parfois peut-être plus nobles que de visages juifs. Ça arrive.

Alors objectivement, qu'est-ce que c'est que tout ce récit de la Bible ? Pourquoi le D.ieu unique préfère ceux-là à ceux-là, éternellement ? C'est donc qu'Il sait qu'il y a des raisons. C'est donc qu'il y a des raisons. Et si ces raisons ne jouent pas, il est paralysé, si j'ose dire. Vous m'excusez d'employer ce terme-là, je cite le Midrach. Et il dit à Moïse ''je ne peux pas''. Qu'est-ce qu'il se passe là ? J'essaie de vous l'expliquer d'une certaine manière. On peut l'expliquer d'autres manières. Il y avait une sorte de balance de la justice qui fait que D.ieu ne peut intervenir, à moins qu'il y ait pour Israël un mérite qui justifie la promesse de protection.

Et un seul a suffi ?

Et voilà. Exactement. C'est ça la grande leçon de Nahchon, ken ? Lorsqu'il y a un Nahchon ben Aminadav, comme on l'a traduit, alors tout peut ??? 20.17

Après, il y a eu plusieurs passages dans la mer Rouge ?

Après, il y en a eu douze pour chaque tribu. Bon, ça c'est un autre problème.

Mais il y a d'abord l'acte de celui qui a commencé. Je ne sais pas si c'est par hasard qu'hier soir, vous avez vu à la télévision une émission sur Ben Gourion. Je ne sais pas si c'est un hasard (rires). Je ne sais même pas si c'est Ben Gourion ou Nahchon ??? 20.39. Peut-être que c'est Hertzl, je n'en sais rien. Peut-être que c'est quelqu'un avant… Le Gaon de Vilna… qui a dit un des premiers ''le temps est arrivé''. Le Hafets Haïm, ken ? Et ça a commencé. Et je pense que c'est clair. C'est Nahchon. Et après les autres suivent.

Vous savez, quand on se balade dans certaines plaines du Galil, on sait qu'il n'y a pas 40 ans, c'étaient des marées. Et je vous assure, qu'il n'y avait pas des hôtels pour touristes là-bas, à ce moment là, ken (rires) ? Il a bien fallu que quelqu'un décide ''on va s'installer là-bas pour assécher les marées''. Alors, c'est le premier qui s'appelle Nahchon. Toute proportion gardée, c'est la même chose. À l'époque, il n'y avait que des moustiques, des Turcs et des fonctionnaires de l'Empire britannique (rires).

En tout cas, pour revenir à notre problème… Nous voyons que le Midrach nous aide vraiment, non seulement à mieux comprendre ce qui s'est passé en ce temps-là dans le récit de ce temps-là (et ce n'est pas pour rien que ce récit, c'est notre mémoire), mais en même temps, il nous permet de mieux diagnostiquer ce que nous vivons de notre temps.

Et je dirais même qu'il y a un mouvement de va-et-vient, c'est-à-dire le texte nous fait comprendre notre histoire et c'est notre histoire qui nous fait comprendre le texte. Ces choses invraisemblables que raconte le texte expliquent la chose invraisemblable que nous vivons. Et le fait que nous vivions cette chose invraisemblable rend compte de la cohérence du texte qui nous parle de l'histoire des commencements. C'est important de se rendre compte de cela.

C'est le Midrach qui nous permet cela. Et pendant des siècles, on pourrait lire ce récit biblique de façon ''lecture pieuse'', sans rien comprendre de ce qui se passe à l'histoire juive.

Est-ce qu'on peut lier…

Je vais terminer ma phrase… Et puis lorsqu'on se rend compte que c'est cette histoire qui nous est racontée, alors on se rend compte que ce n'est plus seulement une histoire pieuse, c'est notre carte d'identité.

C'est grâce au Midrach que nous pouvons ?? faire ce qu'elle est 22.34.

Est-ce qu'on pourrait dire que l'acte de foi de Ben Gourion décidant seul de la création de l'Etat d'Israël est le même phénomène ?

Très analogue. ?? 32.44 Parce que dans ce contexte historique, il y avait principalement deux tendances dans le Yichouv des Juifs palestiniens de l'époque : soit avoir un Etat binational, soit avoir un Etat juif. Et finalement, la décision de Ben Gourion d'avoir un Etat juif l'a emporté.

Et d'ailleurs, la discussion était même plus complexe. Il y avait même toute une tendance (surtout dans le Mapam) qui aurait accepté d'être une minorité juive dans un Etat arabe. Et finalement, c'est la décision de Ben Gourion, en dépit de toute vraisemblance, de toute certitude (à l'époque, c'était vraiment un rêve), qui a décidé, qui a imposé, que ce serait un Etat juif. Et jusqu'à présent, il y a une tension entre le Mapam et l'ancien Mapaï du Maharah, encore sur ce problème. Vous comprenez un peu à quoi je fais allusion, ken ?

Il y a eu un saut vers l'inconnu, un pari. C'est ce Nahchon encore une fois qui rentre dans la mer. Donc aujourd'hui, on est habitué à l'idée qu'il y a un Etat juif, mais pour tous, moi y compris, pendant toute une partie de notre vie, c'était irréel. Maintenant, c'est rentré dans la réalité. Ça va de soi. Eh bien, il a fallu le commencement. C'est un épisode très ?? 24.05.

Alors, si vous me permettez, pour la deuxième partie de l'étude, je vais prendre le début de la Paracha.

Et alors, ça, c'est… Je vais vous donner la référence. Je ne veux pas parler de ''az yachir Moché'', mais du verset sur le passage avant. Si tu veux, je pourrais…

Voilà ce que dit le texte. Alors, nous allons suivre attentivement. Je donnerai la traduction simultanée en hébreu et en français. C'est le verset 17 du chapitre 13, qui commence un texte et qui dit :

}Passouk en hébreu, non transcrit - 24.47{ ''Et il arriva''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 24.49{ ''Lorsque le Pharaon eut renvoyé le peuple''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 24.55{ ''D.ieu ne les a pas conduits par le chemin de la terre des Philistins'', qui est grosso modo ce qu'on appelle aujourd'hui le territoire de Gaza, qui s'appelait ''éretz pélichtim''. C'étaient des comptoirs de Pélachet, qui était une peuplade qui venait de Crète, et qui avait des comptoirs sur la terre de Canaan - Aza - et puis des villes comme Achdod, Achkelon aujourd'hui. En fait, toute cette bande côtière là. Ceux qui ont visité Achkelon, par exemple, savent qu'il y a encore des vestiges du temps de ces civilisations.

''Ki karov hou'', c'était un chemin proche. Effectivement, quittant l'Egypte par le chemin de la côte, il aurait fallu - il aurait suffi, dit un autre texte dans Devarim - de onze jours de marche pour arriver dans la région de Jérusalem.

Alors D.ieu ne les a pas dirigés directement par ce chemin qui s'appelle ''déreh éretz pélechtim ki karov hou'' - parce qu'il était trop proche (c'est moi qui ajoute ''trop'').

}Passouk en hébreu, non transcrit - 25.54{ ''car D.ieu s'était dit''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 25.56{ ''de peur que le peuple ne regrette''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 25.59{ ''en voyant la guerre'' (ou disons l'éventualité de la guerre)

}Passouk en hébreu, non transcrit - 26.03{ ''et ne retourne en direction de l'Egypte''.

}Passouk en hébreu, non transcrit - 26.08{ ''et D.ieu fit contourner le peuple par le chemin du désert''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 26.14{ ''de la mer Rouge''

}Passouk en hébreu, non transcrit - 26.16{ ''et c'est armés en guerre que les fils d'Israël, - les Bné Israël - sont montés d'Egypte.

Jusque-là.

Alors, est-ce que vous avez pris garde au fait que pendant tout le récit, on parle du peuple, et au dernier verset on parle… ''les enfants d'Israël'' ? Est-ce que vous avez senti cela ?

Et puis surtout, avant d'y arriver, je poserais une question globale.

On est habitué à l'idée que si les enfants d'Israël ont passé 40 ans dans le désert avant d'arriver en Eretz Israël en quittant l'Egypte, c'était pour passer au Sinaï recevoir la Torah. Il n'y a aucune allusion à cela dans ce texte.

C'est-à-dire… encore une fois, je répète. Si on se demande pourquoi le peuple n'est pas rentré directement en Israël mais est passé par le désert, notre habitude traditionnelle de penser, c'est de se référer à un événement important : la révélation de la Torah au Sinaï. Donc, il fallait passer au Sinaï pour recevoir la Torah. Mais le texte ne fait aucune allusion à cela. Ça semble étrange. Vous comprenez le problème, tov.

Alors voilà, je vous cite une tradition du commentaire qui, en se basant sur ce texte, va nous expliquer quelque chose d'assez important.

Il n'y a pas que les Hébreux qui sont sortis d'Egypte. Les Hébreux qui sont sortis d'Egypte, le texte les appelle les ''Bné Israël''. Ce sont les descendants des tribus qui s'appellent les enfants d'Israël. Mais avec les enfants d'Israël, qui étaient des Hébreux, descendants des tribus des Patriarches, il y a eu tout un ensemble de peuples qui étaient en esclavage en Egypte et que Moïse a pris l'initiative d'adjoindre au peuple d'Israël des enfants d'Israël et de faire sortir d'Egypte.

Et le texte semble parler de ce ''am'', de ce peuple. Encore une fois : et il arriva lorsque le Pharaon eut expulsé, renvoyé le peuple, D.ieu ne les a pas conduits directement en Eretz Israël, mais les a fait passer par le désert.

Et la motivation qui nous est donnée, c'est que la crainte de la difficulté qui risquerait de les attendre - la guerre d'indépendance, si j'ose dire - ferait qu'ils regretteraient, se raviseraient et retourneraient en Egypte.

Alors que - et c'est là l'indication étrange - le dernier verset que je vous ai lu qui est le verset 18 à la fin, dit ''et les enfants d'Israël sont montés armés en guerre''. Il semble y avoir une contradiction… - est-ce que c'est clair ? - …si on ne distingue pas qu'il s'agit de deux ensembles différents du même peuple.

Il y a trois entités que la Bible va désigner de la manière suivante :

          - Bné Israël, ce sont les descendants des tribus.

          - Am, c'est le peuple qui s'est adjoint à eux, que dans d'autres contextes, la Bible, la Torah, nomme le ''érev rav'', le ''grand mélange'' des peuples qui s'est adjoint à Israël. Dans un autre texte d'ailleurs ''assaf souf'' ''la foule''.

          - Et puis, lorsque finalement les deux seront intégrés, alors il y a l'expression ''am bné Israël'', ''le peuple des enfants d'Israël''.

Et, j'expliquerais donc ceci… Les enfants d'Israël étaient décidés… Hamouchim, ça veut dire littéralement en colonne par cinq, ce qui est le rang de bataille. C'est pourquoi la traduction habituelle, c'est ''armée en guerre''. Alors que, par exemple, les chars, les soldats des chars, on les appelle les chalichim, parce qu'il y avait des équipages de trois, alors que l'infanterie c'était en rang par cinq. 29.43 ? plus familier que moi, ken ?

Ça veut dire que les enfants d'Israël et les tribus étaient décidés (puisque la sortie d'Egypte avait été rendue possible), à toutes les éventualités, la guerre y compris, pour entrer dans le pays des ancêtres. Alors que le peuple n'est pas concerné par ce pays (le peuple, je veux dire, la partie du peuple qui est appelée le peuple).

Il y a là une péripétie sur laquelle nous devons réfléchir.

Voilà donc un ensemble des Hébreux et de ceux qui ont vécu l'expérience de la foi des Hébreux - c'est pourquoi Moïse les adjoint aux Hébreux - sortent d'Egypte. Je m'explique.

Qu'est-ce que c'est que la foi des Hébreux en ces temps-là ? On est avant la révélation de la Torah. C'est qu'on a eu l'expérience de l'aliénation de l'exil, et on a l'expérience que la Guéoula (le salut) est possible.

Or, de qui s'agit-il ? De ce peuple que Moïse adjoint à Israël. Donc, de tous les peuples qui ont eu la même expérience existentielle que les Hébreux, l'asservissement de l'esclavage et l'expérience qu'on peut être sauvé de cela.

C'est pourquoi le diagnostic de Moïse est très clair. Bien qu'ils ne soient pas descendants des Patriarches, ils ont la même identité, ils sont destinés à la même identité. C'est le peuple des convertis à Israël par expérience de la sortie d'Egypte.

C'est très analogue d'ailleurs à ce qui se passe aujourd'hui autour d'Israël et du peuple juif ou de tous les peuples. On sent - pour le moment c'est un phénomène individuel - mais qui avec les années s'accroissent. Et certainement dans les temps qui viennent, ce sera un phénomène assez raz-de-marée. Et ça, nous le ressentons en Israël, comme ça. De tous les pays nous arrivent des hommes et des femmes qui nous demandent de devenir Juifs pour pouvoir être israéliens.

Donc pour le moment, encore une fois, c'est à l'échelle individuelle. Mais ne croyez pas que c'est microscopique comme événement. D'année en année, ça s'accroît.

Et alors, on leur demande ''mais pourquoi ? Qu'est-ce que vous voulez ?''. ''Nous sentons que l'histoire passe par vous'', ou d'autres formulations, d'autres motivations qu'on pourrait dire de cent manières différentes. Mais ça revient au même. Ça veut dire : nous avons l'expérience que vous vivez le Salut. Alors on veut vivre le Salut avec vous ? 31.49.

C'est exactement ce qui se passe au temps de la sortie d'Egypte. Est-ce que c'est clair ce que je dis là ?

Et c'est pourquoi Moïse dit ''ils sont candidats à l'identité d'Israël. Ils sortent d'Egypte avec Israël. Ils ont la foi d'Israël''. Seulement, ils ne sont pas descendants des Patriarches Hébreux.

Alors, ça nous explique un problème assez mystérieux. C'est que le peuple sorti d'Égypte, finalement, va accepter la Torah de Moïse, mais ne rentrera pas en Eretz Israël. Vous vous rappelez de cela ? Pourquoi ?

Il y a deux épisodes : la faute du veau d'or et ensuite la faute des explorateurs, vous vous rappelez ?

Le récit nous montre très clairement que cette partie du peuple, qui n'est pas les descendants des enfants d'Israël mais qui va se joindre à eux, accepte la Loi de Moïse, mais ne sont pas concernés par la promesse de la terre. Est-ce que c'est clair ? Parce que ce n'est pas leur terre, tout simplement.

Alors, maintenant, je marche sur des œufs de Pâques, ken ? (rires). Il ne faut faire aucune analogie, parce qu'aujourd'hui nous avons énormément de Juifs qui acceptent la Torah de Moïse, mais pas la Terre d'Israël. Alors, je n'ai pas dit que c'est leurs descendants… ne me le faites pas dire ! (rires).

Je dois dire qu'il y a une situation très analogue, ken ? Je répète, pour que ce soit clair.

A la sortie d'Egypte, il y a deux parties du peuple. L'une qui sont les descendants des Hébreux et qui sont prêts, en rang de guerre pour faire la guerre et pour entrer en Eretz Israël. Le peuple d'un D.ieu juge qu'ils ne sont pas prêts. Il faut leur faire passer 40 ans de stage dans le désert. Et finalement, ils acceptent la Torah.

Mais, même après avoir accepté la Torah, ils ne veulent pas entrer en Eretz Israël. Ils préfèrent rester au 33.26 désert. Et ils sont restés au 33.28 désert. C'est-à-dire que cette partie du Am a été plus forte que la partie des enfants d'Israël, descendants des Hébreux.

L'analyse que je vous donne là, doit vous être nouvelle, ken ? On sait bien qu'il y a des sources écrites, mais j'ai bien conscience que ça doit vous étonner. Vous n'avez jamais entendu ça ?

Alors, je reprends l'analyse parce qu'elle est très simple. Aujourd'hui, nous sommes en présence d'un phénomène incompréhensible. Vous avez des Juifs de la Torah de Moïse, mais qui, comme cet épisode-là, ne veulent pas d'Eretz Israël. Ils la considèrent comme une Terre Sainte. Est-ce que c'est clair ce que je dis là, ken ? Parce qu'il y a dans la Loi de Moïse que c'est une Terre Sainte.

Bon, alors si c'est clair, je n'ai pas dit que ces Juifs, là, c'est du érev rav et pas des Hébreux. Je n'en sais rien. Et d'ailleurs je vais vous dire, si c'est des Hébreux, c'est pire. (rires). Oui ?

34.32 ? Un cinquième est sorti, et le érev rav ont remplacé les quatre cinquièmes qui ne son pas sortis ? 34.44 ??

Tu as lu… Non, non. Ils étaient du même nombre. Ils se sont adjoints au même nombre. Je vais dire comment on le sait. Par le récit de la faute du veau d'or où lorsque Moïse descend de la montagne et Josué monte vers lui, ils se rencontrent à mi-chemin, et Moïse demande à Josué ''que se passe t-il ?''. Alors Josué répond ''il y a un bruit. Et ce n'est ni un bruit de victoire, ni un bruit de défaite''.

Ça veut dire qu'il y a deux camps aussi forts l'un que l'autre. Et finalement, à la longue, le côté du érev rav a pris plus d'influence que le côté d'Israël. Comment on le sait ? Eh bien, y a eu douze explorateurs, et dix d'entre eux - de nouveau un cinquième, deux sur douze - ne veulent pas rentrer en Eretz Israël. Ils sont influencés par la propagande du érev rav.

Et je vais essayer de plaider leur dossier, ken. Et deux seulement - c'est Josué et Caleb ben Yéfouné - restent fidèles à Moïse. Le dossier, c'est quoi ? Eh bien, nous avons eu la révélation de la Torah du Sinaï, et nous acceptons cette Torah. Mais Eretz Israël, en tant que terre nationale, ça ne nous concerne pas. Mais c'est donc la Terre Sainte de la Loi de Moïse.

Et Moïse ?

Ça c'est une autre question. Ne mélange pas les questions.

Est-ce qu'ils comptaient dans les 600 000… 36.17 ??

Le érev rav ? Mais c'était la question de tout à l'heure. Il y avait 600 000 Hébreux et 600 000 du érev rav. C'est ce que j'explique.

Et, ce que je voudrai vous mettre en évidence, c'est que c'est extraordinaire de voir que dans la société juive reconstituée en nation, nous avons cette même situation.

Il y a deux ensembles qui se divisent à force égale. Et c'est à une voix de majorité et de minorité qu'il y a à chaque fois les élections 36.48. A chaque fois il y a un grand problème sur l'identité d'Israël. Vous avez deux moitiés à peu près égales, et c'est les petits partis qui font... Vous avez remarqué ça ? C'est très frappant. Bon, ça ne veut pas dire que les uns c'est les autres et les autres ce n'est pas les uns. Mais nous vivons une situation extrêmement analogue.

Alors je reviens à l'analyse de tout à l'heure, parce que je crois qu'elle est très importante, parce que beaucoup de consciences 37.12 se demandent avec beaucoup de perplexité que se passe t-il ?

Il arrive souvent que ce sont les Juifs fidèles à la Loi de Moïse qui refusent la Terre d'Israël.

Alors, je voulais vous indiquer que c'était déjà une situation qu'on avait déjà connue et qu'elle a des racines et qu'elle a une explication. Ça s'appelle, dans les textes de la Kabala ''la génération du désert'' ''dor hamidbar'', qui a accepté la Torah mais pas Eretz Israël. Je pense qu'il faut avoir le courage de lire les textes comme ils sont écrits.

Alors qu'il y ait dans ce temps de transition - entre le temps de l'exil et le temps du retour - toute une époque (et ça peut prendre des générations) de régularisation de l'identité à l'échelle individuelle, c'est tout à fait normal. Je ne sais pas si le temps nous laisse le temps, mais c'est tout à fait normal.

Une ré-identification à l'échelle individuelle n'a pas forcément le rythme d'un événement à l'échelle collectif. L'événement à l'échelle collectif qui s'est passé de notre temps est irréversible. C'est une mutation d'identité. On a changé d'époque. On est passé d'un monde où il n'y avait pas l'Etat d'Israël à un monde où il y a l'État d'Israël. Ça, c'est l'événement à l'échelle collectif.

Que la régularisation d'identité à l'échelle individuelle ait un rythme différent, c'est tout à fait normal. Le seul problème, c'est : est-ce que les Russes nous laisseront le temps ? Je ne sais pas, les Russes ou les autres ? Nimrod, Loth… Bref… Et Amalek.

Mais, qu'il y ait des Juifs de la Torah qui, de façon doctrinale, acceptent la Torah de Moïse et refusent Eretz Israël, c'est cette situation là. C'est ce que je voulais vous signaler. C'est-à-dire que ça 38.44 ?, en termes bibliques, c'est la Terre Sainte, ce n'est pas la terre des ancêtres. Est-ce que c'est clair ?

C'est-à-dire, c'est un peu analogue finalement à ce que le concept de Terre Sainte est devenu chez les Chrétiens. Vous savez, il nous arrive souvent - maintenant, on s'est habitué - quand on lit des placards de publicité ''pèlerinage en Terre Sainte sous la direction de Monsieur le rabbin Untel'', ça nous donne froid dans le dos. On se dit ''voilà les curés qui arrivent''. Vous comprenez ce que je veux dire ?

Et tous ceux qui sont sortis d'Egypte, ??? 39.12

Tous, la génération, pas leurs enfants. Pas leurs enfants.

Les enfants des am, est-ce qu'ils ??? 39.22

Bien sûr. C'est pourquoi on est plein de Juifs pieux en Israël (rires).

Qu'est-ce que c'étaient ces gens qui n'étaient pas Juifs et qui se sont adjoints aux Hébreux ?

Voilà, très bien. J'ai essayé de l'indiquer tout à l'heure. Je vais expliquer.

L'Empire égyptien est un empire totalitaire qui avait asservi énormément de peuples, dont les Hébreux. Et de ces peuples asservis par les Egyptiens, il y a eu énormément d'hommes, de femmes, qui sont appelés ce ''am'', ce peuple qui se sont adjoints aux Hébreux, c'est-à-dire qui ont eu la même expérience de l'exigence du salut des Hébreux et sont sortis d'Egypte avec les Hébreux sous la direction de Moïse. C'est-à-dire, c'est Moïse qui les a intégrés à Israël. Et D.ieu a confirmé par la suite.

Pardon, mais je ne crois que vous ayez compris ma question.

Ah bon…

Quelle est l'origine de ces gens ?

Ah, c'étaient des Soudanais, des Coptes, des Éthiopiens, des…

40.30 ?

Enfin, des coptes aujourd'hui, on les appelle les coptes. Excusez-moi (rires). Non, non, c'étaient des peuples non-hébreux qui étaient en Egypte, en esclavage de l'Egypte.

Pourquoi ?

Comment pourquoi ? Ecoutez, une minute. Je vous donne un exemple très analogique. On parle de l'Empire soviétique. Eh bien, il y a dans cet Empire soviétique énormément de peuples qui sont asservis au peuple russe. Et d'ailleurs, c'est très analogue. Vous savez, le fait que ce slogan ''chlah ète ami'' ''Laisse sortir mon peuple'' soit repris aujourd'hui par rapport aux Juifs de Russie, c'est très significatif.

41.10 ?

Qui donc ? Vous savez, les Juifs russes viennent parfois avec des conjointes ou des conjoints qui sont de ces peuples, et ça fait des Israéliens tout ça (rires).

41.28 ?

Et bien oui, des Juifs qui refusent Eretz Israël. Mais comme ils sont très pieux, ils la refusent dedans (rires). 41.37 ?

Et il n'y a que dans un Etat juif que ça peut se passer. Dans un autre Etat, ils seraient mis en camps de concentration. Et là-bas, ils sont en ''concentre-à-Sion'' (rires). Qu'est-ce que tu veux dire ?

Ken, parle plus fort, je n'entends pas.

42.00 ?

Effectivement, ça pose un problème. Chacun s'est rangé sous la bannière de telle ou telle tribu. Cette intégration s'est faite par tribu.

Mais c'était arbitraire…

Non, ce n'était pas arbitraire. Vous savez… A posteriori, on ne diagnostique toujours dans les phénomènes sociaux humains que ce qu'on croyait être arbitraire ''efker'' - arbitraire, ken ? - en réalité, c'est une motivation profonde de l'identité.

Par exemple, lorsque le peuple juif éclate en Diaspora, certains vont en Amérique, certains vont ailleurs. On peut se demander a priori, pourquoi ? C'est arbitraire ? A posteriori, on s'aperçoit que ça correspond à ?? 42.52. Et c'est un Midrach que je vous cite, ken ?

Quelle est la différence entre la notion de Yéchoua et Guéoula ?

Yéchoua et Guéoula. Oui… Guéoula, c'est la notion du fait d'être sauvé de l'esclavage lui-même. Yéchoua, c'est d'être sauvé de la souveraineté des Egyptiens sur les Hébreux, même s'il n'y a pas persécution, même s'il n'y a pas esclavage. C'est deux niveaux du salut différents.

Alors en français on dit ''délivrance'' et ''salut''. Vous savez, nous avons eu un très grand rabbin d'Israël qui était le Rav Ouziel, un Rav des séfaradim de la génération précédente. Il avait dit ''nous attendons deux messies : l'un qui sortira les Juifs de l'exil et l'autre qui sortira l'exil des Juifs''.

C'est un peu ça. Ça c'est Guéoula, ça c'est Yéchoua.

Bien, mais je pense qu'il n'y a pas d'autres questions. Eh bien, je vous remercie de nous avoir permis de passer cette soirée d'études ensemble.