פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת ויקרא

 דבר תורה שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגם מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה והגהה לשונית: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

קָרְבָּן לה'

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'... (ויקרא א, ב)

המילים קָרְבָּן והַקְרָבָה קיבלו בשפות רבות, ואף בעברית של ימינו, משמעות של ויתור (על דבר כלשהו), עם נימה של חֶסֶר. אך המשמעות הבסיסית של המילים הללו בעברית היא קודם כל 'התקרבוּת אֶל', וברוח זו מציין רש"י שהקורבנות המוזכרים בפרשה הם קורבנות נדבה.[1]

כמו כן, המשמעות המקובלת של המלים קָרְבָּן לַה' היא שהקורבן הוא לה' לבדו. דבר זה עולה קודם כל מסדר המילים בפסוק: המילה קורבן קודמת למילה לה'.[2] אך גם טעמי המקרא מחזקים קריאה זו: המילה קָרְבָּן מסומנת ב'טעם מפסיק', המפריד אותה מהמילה לַה' ("קׇרְבָּ֖ן לַֽה֑'").[3] לפי זה, משמעות הפסוק היא: 'כאשר אדם מתוככם ירצה להקריב קרבן – שיהיה זה לה''.

לכאורה, יש מקום לתמוה על הדיוק הזה.[4] אלא שהדבר מתבקש, מאחר שמשחר ההיסטוריה האנושית עבודת הקורבנות הייתה מופנית לכוחות הטבע, שהפכו לאלוהויות בתרבויות הפגאניות של העולם העתיק. נדרש מאמץ רוחני ממושך מאוד עד שהאנושות עברה מעידן הפולחן האלילי אל הידיעה הוודאית שהפולחן – שהוא נטייה טבעית לאדם – צריך להיות מופנה לה' בלבד.

ולמרות הכל, הקריאה "לה' לבדו!" עדיין אקטואלית לגמרי, לאור ריבוי הפולחנים האליליים המחופשים ל'אידיאלים', הקיימים בתרבויות של היום. לא פעם, חילון המושגים[5] מסתיר את החוט המקשר בין האידאל לפסל האלילי.[6] מכל מקום, ברור שהאסונות הגדולים המביאים לאובדנן של חברות אנושיות הם תוצאה של בחירה רוחנית אלילית הנותנת עדיפות רק לאחד מהערכים הפונים למצפון האנושי, והופכת אותו לערך מוחלט, במקום לכוון לאיחוד שמו של ה'.[7] לכך בדיוק רומז הפסוק: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ" (שמות כב, יט). רבים הם הפולחנים האליליים החלקיים האלה בחברות האנושיות היום, והחברה היהודית עצמה אינה חסינה מפני פיתוייהם. לכן, מיד עם תחילת ספר ויקרא, הקובע את הכללים של עבודת ה' הייחודית לתורת משה, היה חשוב להזכיר את העיקרון המוחלט של המונותאיזם העברי: יש להפנות את העבודה רק לה' האחד (שם הויה), המגלה את שמו כעָרֵב לאיחוד הערכים.

אלוהי אבותינו

בעניין זה, נכון לציין שאין היתר להזכיר את משה בתפילות.[8] אפילו במחיר של כפיות טובה, מסורת ישראל איננה מאפשרת כלל לציין את שמו של משה רבנו בעבודה הייחודית לתורה שהוא היה המתווך להתגלותה. איננו פונים בתפילותינו ל'אלוהי משה', כי אם לאלוהי אבותינו, מקימי האומה העברית: אברהם, יצחק ויעקב. לא מדובר במנהיג מופתי 'אידאלי' שתלמידיו-שהפכו-למאמיניו הקנו לו מעמד של אליל. מדובר במי שהתגלה לצאצאיהם של מייסדי האומה, אשר משה היה רבם. משום כך, ההתייחסות לאבותיהם של ישראל עולה על זו של רבם של ישראל, ובכך נמנעת הסכנה של הפיכת 'המתווך' משה לאלוהות. יתר על כן, אפילו בהגדה של פסח המספרת את סיפור יציאת מצרים – האירוע המכונן של אמונת ישראל ושל קורותיו כקולקטיב – אין כל רמז למשה. הדבר עולה בקנה אחד עם ענוותנותו של משה המוזכרת בתורה לשבח: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).

דברים אלה מתקשרים לדרשה מפורסמת של חז"ל על המילה הראשונה של הפסוק "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א, א). המסורה כותבת את האל"ף שבסוף המילה וַיִּקְרָא באות קטנה (אל"ף זעירא). זהו ביטוי נוסף לצניעותו של משה, שהיה מעדיף לכתוב את המילה וַיִּקָּר,[9] המשמשת בתורה לתיאור התפרצות עיוורת של הנבואה אצל נביאי אומות העולם. ואמנם, האל"ף נכתבה בכל זאת, אך בגודל קטן מאוד.

[1] כלומר, שהקרבנות הללו באים מרצון טוב, ואינם מלווים בתחושת ויתור או חסר (ה"ע).

[2] "רבי שמעון אומר: מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' תודה, לה' שלמים? תלמוד לומר: קָרְבָּן לַה'" (נדרים י, א‑ב).

[3] המילה קָרְבָּן מופיעה בטעם 'מפסיק טרחא' (לפי מסורת הספרדים), או 'טיפחא' (לפי מסורת האשכנזים): "קׇרְבָּ֖ן לַֽה'".

[4] כי הרי ברור שהקרבן צריך להיות לה', ולא למישהו אחר (ה"ע).

[5] מושגים רבים שהיו קשורים לדמויות אליליות (כגון: צדק, אהבה, גורל, חכמה, מזל, שם טוב וכדומה) עברו בעידן המודרני תהליך של חילון שניתק אותם, לכאורה, משורשם הפגאני. אך למעשה דבק בהם היסוד האלילי, בכך שסוגדים לאידאלים הללו לחוד, וכך מנתקים כוח אחד ממכלול המידות והופכים אותו לאליל.

[6] המילה אידיאל והמילה פסל באות מאותו שורש ביוונית (Είδωλον), שמשמעותו הבסיסית היא 'צורה' (ה"ע).

[7] לאחד את שמו של ה' פירושו בראש ובראשונה לאחד את גילוי מידותיו במציאות. לעומת זאת, האידיאולוגיות למיניהן בוחרות לרומם ערך אחד על חשבון הערכים האחרים (ה"ע).

[8] מאחר שבימינו (מאז חורבן הבית) התפילות באות במקום הקרבת קורבן, טבעי הוא שאותם הכללים תופסים בתפילות, שעליהן להיות לה' לבדו (ה"ע).

[9] "וַיִּקָּר" מלשון מִקְרֶה: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כג, ד). זה ביטוי לענוותנותו הקיצונית של משה רבנו.

הפרשה הראשונה בספר ויקרא פותחת בתיאור המפורט של עבודת הקרבנות, היא "העבודה" בתורת משה. עבודה זו עניינה הכפרה על החטאים, והיא מתבצעת בעיקר באמצעות אכילת דברי מאכל הייחודים לאדם,[1] הן ב"אכילה" על ידי האש המכלה את הקרבן והן באכילה כפשוטה על ידי השותפים בקרבן שלמים.

הסיבה לכך היא שכל חטא, מכל סוג שהוא, שורשו בטבע הקדמוני שלנו שהוא תאוות ההנאות ("יצר הרע") המבטיחה את תפקוד חיי הגוף והמאפשרת את קיומה של ההכרה העצמית באדם.

כתוצאה מכך, האדם מוצא את עצמו בתוך "שדה הקרב הכלכלי",[2] שהוא זירת האתגרים המוסריים, שבה הוא חשוף לסכנות החטא, מעצם היותו חי בעולם הזה.

לכן התורה, תורת הטוב והישר המכוונת את האדם אל הקדושה, מאפשרת לו לכפר על החטאים שנעשו בשוגג. כפרה זו באה על ידי ההשתתפות בעבודת המקדש, המבוססת בעיקרה על סעודה נקייה מכל חטא.

ואכן, "הקודשים", המאכל המקודש, הם מאכלים אשר הוצאו ממעגל הכלכלה, משרשרת מנגנוני השוק.[3] לפי זה, אפשר להגדיר את עבודת כהן גדול בבית המקדש בירושלים כך: "האדם המושלם, לבוש בגדים מושלמים, בבית המושלם, אוכל סעודה מושלמת". השותפים בעבודה זו כאילו אומרים: "לו יכולנו לחיות חיי קדושה כדוגמת הכהן, חיים חסוכים מן החטאים האורבים לאדם במהלך המאבקים הכלכליים, גם סעודתנו היתה סעודה נקייה מכל חטא!"[4]

תורת כוהנים

ספר ויקרא, המכונה במדרש "תורת כוהנים", הוא ספר החוקים של "תוכנית הקדושה" המוגשת לישראל. עיקרה מסוכם בפסוק:

...קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם) ויקרא יט, ב).

התוכנית היא אידיאל המוצע לכָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל , ויש להבינה הן כהבטחה: "קדושים תהיו" –"הנה מה שתהיו", והן כציווי: "עליכם להיות קדושים".

מורנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מסביר את הפסוק כך: ההבטחה היא עבור כלל ישראל, והיא ללא תנאי: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי, ואילו הציווי שמופנה לכל פרט ופרט הוא: התאם את מדרגתך האישית למדרגת כלל ישראל.

לפי הרמב"ם, קריאה זו אל הקדושה אינה מצווה בפני עצמה, אלא פנייה לקיים את התורה כולה כמכלול:[5] איחוד כל המידות כולן הוא המביא אל הקדושה. גישה זו של הרמב"ם מוצאת לה חיזוק בנוסח שקבעו חז"ל לברכות על המצוות: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו ל....".

אחרים, כגון רש"י ורמב"ן, רואים בפסוק זה מצווה בפני עצמה, מצוות קדושה, שעניינה תוספת הקפדה, במיוחד בתחום טהרת הזיווג.[6] הסיבה לכך היא שתוספת קדושה גוררת תוספת חשיפה אל הטומאה. ככל שאדם עולה במדרגות הקדושה, כך הוא עלול יותר להיות פגיע לטומאה. הבנה זו, המיוחדת לתורה, הפוכה היא מן האווירה הכללית של תרבות המערב, שלפיה, לדוגמה, "הכל טהור לטהורים",[7] והיא מסבירה למה רבות כל כך המצוות הבאות להבדיל בין הטהור לטמא בספר ויקרא דווקא, ספר "תורת הכהנים".

[1]בשר צלוי או מבושל, ודגן קלוי, מטוגן או אפוי, בתוספת מלח ועשב תיבול (לבונה) (ה.ע).

[2] ה"מערכה הכלכלית" היא הצורה המפותחת שלובשת מלחמת הקיום הבסיסית (מניטו: "מלחמה מלשון לחם"). (ה.ע.)

[3]חלק מהקרבנות (כגון בכורות) מופרשים מראש מרגע לידתם. התרומה, המעשר והביכורים גם הם מופרשים מראש. קרבנות ציבור נקנו מכספי מחצית השקל. לגבי שאר הקרבנות, כולם טעונים "הקדשה", המפקיעה אותם מן הבעלים ומונעת את חזרתם לשוק.

[4] להרחבה והעמקה בנושא הקודשים ועבודת המקדש, ראו הקלטה של מניטו בעברית ביוטיוב: "סוד בית המקדש לפי הקבלה".

[5] "הנה יבואו בתורה ציווין ואזהרות...יכללו המצוות כולן. כאילו יאמר : עשה כל מה שצויתיך לעשות...ואומרו "קדושים תהיו" כאילו יאמר: היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך...ואין הפרש בין אומרו "קדושים תהיו" או אילו אמר : עשו מצוות..." (רמב"ם, ספר המצוות, השורש הרביעי).

[6] עיין ברש"י ובפירוש הרמב"ן על התורה על ויקרא, יט,ב.

[7] מקורה של אמירה זו באחת מאגרות פאולוס ב"ברית החדשה", אך הביטוי הזה הפך לשגור במרחב התרבותי המערבי ומשמעותו: "העיקר זה לב טהור, המעשים אינם חשובים. האדם איננו צריך לתקן את מעשיו ולהיזהר מהחטא, כי המעשים, אפילו המקולקלים ביותר, אינם משפיעים על טהרת הלב". תפיסה זו הולידה בספרות ובקולנוע את הדמויות הנפוצות של הזונה עם לב זהב, השודד הטוב, וכאלה רבות. (ה.ע.)