ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין

               * ה"ע – הערת העורכים

 


ויהי ביום השמיני...

הפרשה מתחילה בחנוכת המשכן שנבנה על ידי דור יציאת מצרים. החנוכה התרחשה בראש חודש ניסן של השנה השנייה של השהייה במדבר, דהיינו שנה אחרי שהסתיים המסע הארוך של משפחת האבות אל תוך מצרים, התרבות הגדולה של זמנם.

הפרשה מתחילה במילים "ויהי ביום השמיני". יום זה הוא "השמיני" מכיוון שהוא בא למחרת "שבעת ימי המילואים", שבעת ימי התבודדות, תשובה והזדככות, שבהם אהרון ובניו, בהנחייתו של משה, התקדשו על מנת להיות ראויים למלא את תפקידם במערכת היחסים החדשה בין ה' ובין העולם, המתחילה ביום זה.

ראש חודש ניסן זה מקבל חשיבות עצומה, עד שחכמינו ז"ל משווים אותו ליום בריאת העולם.

תניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ. כתיב הכא (=כתוב כאן) "ויהי ביום השמיני" וכתיב התם (=וכתוב שם) "ויהי ערב ויהי בוקר" (מסכת מגילה י, ב)

ואכן, לראשונה מאז אדם הראשון השכינה עומדת לשכון בארץ, בעולמם של בני האדם, באופן קבוע, בקרב ציבור שלם, ולא באופן ארעי כפי שקרה עד כה כאשר היתה התגלות אלוהית נקודתית לאבות או לנביאים, כל אחד בהתאם למדרגתו ולזכויותיו.

השכינה, כלומר ודאות הנוכחות האלוהית בעולם, ודאות קרבתה, ודאות ההכרה שהעולם אינו תוצר המקרה אלא ייסודו מרצון עליון, ודאות ממשית זו תלויה בהתנהלות המוסרית של האדם.

וכך לשון המדרש:

"עיקר שכינה בתחתונים היתה. כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון. חטא קין, נסתלקה לרקיע השני. דור אנוש, לשלישי. דור המבול, לרביעי. דור הפלגה, לחמישי. סדומים, לששי. ומצרים בימי אברהם, לשביעי.

וכנגדם עמדו שבעה צדיקים, ואלו הם: אברהם, יצחק ויעקב, לוי, קהת, עמרם, משה. עמד אברהם והורידה לששי. עמד יצחק והורידה מששי לחמישי. עמד יעקב והורידה מחמישי לרביעי. עמד לוי והורידה מן הרביעי לשלישי. עמד קהת והורידה משלישי לשני. עמד עמרם והורידה משני לראשון. עמד משה והורידה מלמעלה למטה. (בראשית רבה, יט, יג).

למעשה, ה' הוא רחוק וקרוב, בו זמנית. עבור האדם, ה"שכינה" היא החוויה של הקרבה על אף הריחוק האינסופי. והנה, מסביר המדרש, השכינה מתרחקת מרקיע לרקיע עם קלקול המצב המוסרי. והדבר נכון הן לפרט והן לכלל, לכלל החברה או כלל האנושות.

עם חטא אדם הראשון השכינה הסתלקה לרקיע הראשון, ועם חטאי הדורות שאחריו, אותה קרבה חיונית אל הנוכחות האלוהית הסתלקה בהדרגה לשמים ולשמי השמים. עם הסתלקותה אבדו טעם ההוויה וטעם החיים, ורק רישומם נאסף על ידי הצדיקים והקדושים.

עם אברהם, יצחק ויעקב, דור אחרי דור, ועם התגבשותה של זהות ישראל והחזרה למדרגת "אדם", השכינה שבה אט אט מהשמיים אל הארץ. וכאן היא נפגשת עם שרידי היעלמותה, ותאדיר אותם לגאולת העולם.[1]

וזה קורה בדורו של משה: השכינה שבה לארץ כבימי בריאת שמים וארץ, שנאמר: "וירד ה' על הר סיני".

והנה, מאז חורבן בית המקדש השכינה שוב בגלות. משמעות "שכינה בגלותא" איננה רק שהיא מלווה את עם ישראל בגלויותיו, סובלת את סבלו ומתענה בעינויו.[2] האבלות על הסתלקות השכינה איננה רק אבלותו של האדם אשר נשללה ממנו אותה נוכחות אלוהית. אבלות זו היא גם של הבורא עצמו הנמצא "בגלות" מעולמו.

ועל כך אומרים חז"ל: "דיו לאבל שיעמוד מאבלו!" (סנהדרין צז, ב).

יש כוח הפועל מאחורי הדרישה לשים קץ לגלות ולשוב למקום השכינה. כוח זה איננו רק כמיהתו של האדם לסיום אבלותו, אלא גם כמיהתו של ה' לשוב אל שמחתו כבורא.[3] ומכאן נובעת, כפי שמסבירים חכמינו, הוודאות של גאולת ישראל.

 

[1] על פי קבלת האר"י ז"ל, בעת הסתלקות האור מהכלים, נשאר בהם משהו מאותו האור הנקרא "רשימו", שיאפשר את חזרת האור לכלים בעת התיקון. (ה.ע.)

[2] "כל זמן שישראל משועבדים, כביכול שכינה משועבדת עמהם" (מכילתא, פרשת בא, יד).

[3] רבי עקיבא אומר (...) כביכול אמרו ישראל לפני המקום: "עצמך פדית!" (שם).

 

הוספת תגובה