ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

פרשת אמור

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)[1]

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ואיתי קולין

* ה"ע – הערת העורכים

 


וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו... (ויקרא, כא, א-ב)

עניינה של מצווה זו הוא: האיסור שחל על הכהנים להיטמא בטומאה הנובעת מן המוות, בעקבות מגע עם מת או אף התקרבות אליו. יש כאן הוראה קפדנית הנגזרת מהייחודיות של עם ישראל כעם המסור כולו לחיים, עם נאמן לאלוהיו, ל"אל חי". בשל כך, התורה מגדירה את ייעודו העתידי מיד עם התגבשותו כאומה בזמן יציאת מצרים: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות, יט, ו).

 

נֶפֶשׁ

כאן, בהקשר של הפסוק, "נפש" משמעותה: גוף מת, "גופה". אך משמעות זו היא רק אחת מן המשמעויות השונות של המילה "נפש": [2]

 

  • א. "נפש" היא קודם כל הנשיפה, הוצאת האוויר המאפשרת את הדיבור. שאיפת האוויר, המקדימה את הנשיפה, נקראת "רוח" ( מילה הקרובה לריח).
  • ב. בנוסף, נפש היא האדם המתבטא על ידי הדיבור, שהוא תולדה של החיבור בין הנשמה לגוף. בלשון המקרא, נפש היא נושא ההתנהגות המוסרית. נפש היא האדם האחראי על מעשיו,[3] ולכן גם יכול לעמוד עליהם לדין: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא..."(ויקרא ד, ב).
  • ג. נפש היא גם הגוף המת, הגופה. גוף זה היה פעם חי, מדבר; הוא היה הכלי שדרכו הופיע עלי אדמות מישהו בעל נשמה, והחיים עזבו אותו.   בעזיבתם את הגוף, החיים משאירים כרושם היעדרותם רִיק שהוא טומאת המת. זה מסביר מדוע הכהן חייב להישמר מכל מגע עם נפש שהפכה לגופה.
  • ד. מכאן המילה נפש תציין גם את המקום שבו נמצאת הגופה, כלומר הקבר.
  • ה. בלשון חכמים היא אף מציינת את המצבה או כל סימן המצביע על מקום שנטמנה בו גופה.

 

אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים

לעומת זאת, כאשר מדובר בקרובי משפחתו המתים של הכהן, "חילול צלם האנוש" שבגופה אינו פועל את אותה פעולה של שלילת הנוכחות האלוהית. כאשר הם עומדים מול הגופה, הקרבה שבקשר המשפחתי ההדוק עוטפת את הכהן ואת קרוביו בביטחון משותף, כולם יחד "לפני ה'". וכאן הציווי מתהפך: הכהן חייב, למען עצמו ולמען "עמיו" – בני משפחתו המתים - להיחשף לטומאה כי אמונתו "חזקה מהמוות". אמנם הוא יצטרך להיטהר מטומאתו, כי זו טומאה ממשית, אך טומאה זו איבדה את אופייה ההרסני של כפירה מוחלטת.

את כל זאת התחלתי להבין, בעקבות מה שחוויתי בעת שירותי כרב צבאי בקו החזית של חבל אלזס, במהלך הקרבות לשחרור צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. אז הבנתי שעליי להחליט, כ"חובה קדושה", להתייחס לחיילים הגוססים ולמתים שטיפלתי בקבורתם כאילו הם קרובי משפחתי ממש, ובכך למלט את נפשי מתחושות ההשפלה, ההשחתה והייאוש שמביא עמו מראה המוות.

אלה לא היו בהכרח יהודים. אבל הם היו בני אנוש, יצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא, שעזבו אותם החיים.

 

 

[1] המאמר נכתב בשנת 1994

[2] במאמר המקורי, הרב אשכנזי מתייחס לבעייתיות בתרגום המושגים מלשון הקודש (שמות ה', כהן, קורבן, אמונה, תורה, וכאלה רבות) לצרפתית, ובכלל לשפות מערביות, הספוגות יסודות נוצריים או אף פגניים יווניים-רומיים, המשנים (ולפעמים אף מסלפים) את משמעותם המקורית. הוא היה רגיל להדגיש כי על מנת להבין את התורה יש צורך לחזור למשמעות המקורית של המילים בלשון הקודש, לשון הנבואה. מלאכה זו נחוצה גם היום בעברית: הרבה מן המושגים שתורגמו לשפות זרות תורגמו בחזרה לעברית עם המטען הזר שלהן לדוגמא: היהדות כ"דת", התורה כ"חוק" (law), הרב או הכהן כ"אנשי דת", העבודה כ"פולחן", ועוד ועוד.

[3] יש לאדם נשמה (ולכן גם שכל ודעת), ויש לו גוף המאפשר לו לפעול בעולם במעשיו. איחוד הגוף והנשמה המתבטא בדיבור הופך אותו למי שיכול לכוון את מעשיו ולכן להיות אחראי עליהם. (ה.ע.)

 

הוספת תגובה