פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת אמור

 פרשת אמור

דבר תורה לפרשת שבוע שכתב הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)[1]

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

* ה"ע – הערת העורכים

 

עניינה של מצווה זו הוא: האיסור שחל על הכהנים להיטמא בטומאה הנובעת מן המוות, בעקבות מגע עם מת, או אף ההתקרבות אליו. זוהי הוראה קפדנית הנגזרת מהייחודיות של עם ישראל כעם המסור כולו לחיים, עם נאמן לאלוהיו, לאל חי. בשל כך, התורה מגדירה את ייעודו העתידי של העם מיד עם התגבשותו כאומה בזמן יציאת מצרים: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).

בהקשר זה, חשוב לעמוד על המשמעות המיוחדת של המונח 'נפש' בו משתמשת התורה בפסוק הפותח את הפרשה.

נֶפֶשׁ

כאן, בהקשר של הפסוק, "נֶפֶשׁ" משמעותה: גוף מת, 'גופה'. אך משמעות זו היא רק אחת מן המשמעויות השונות של המילה נפש:[1]

• נפש היא קודם כל הנשיפה, הוצאת האוויר המאפשרת את הדיבור. שאיפת האוויר, המקדימה את הנשיפה, נקראת רוח (מילה הקרובה לריח).

• בנוסף, נפש היא האדם המתבטא על ידי הדיבור, שהוא תולדה של החיבור בין הנשמה לגוף. בלשון המקרא, נפש היא האדם המסוגל למוסריות. הוא האחראי על מעשיו,[2] ולכן גם יכול לעמוד עליהם לדין: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא" (ויקרא ד, ב).

 

• נפש היא גם הגוף המת, הגופה: "לְנֶפֶשׁ לֹא־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". גוף זה היה פעם חי, מדבר; הוא היה הכלי שדרכו הופיע עלי אדמות מישהו בעל נשמה, והחיים עזבו אותו. בעזיבתם את הגוף, החיים משאירים רושם להיעדרותם – הוא טומאת המת. הדבר מסביר מדוע הכהן חייב להישמר מכל מגע עם נפש שהפכה לגופה.

• מכאן המילה נפש תציין גם את המקום שבו נמצאת הגופה, כלומר הקבר.
• בלשון חכמים היא אף מציינת את המצבה, או כל סימן המצביע על מקום שנטמנה בו גופה: "...מותר המת בונין לו נפש על קברו"[3]

אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים

אולם, אותו חילול השם שבמחיקת צלם אנוש, אינו פועל את אותה פעולה של שלילת הנוכחות האלוהית כאשר מדובר בקרוב משפחה. כאשר הם עומדים מול הגופה, הקִרבה שבקשר המשפחתי ההדוק עוטפת את הכהן ואת קרוביו בביטחון משותף, כולם יחד 'לפני ה''. וכאן הציווי מתהפך: הכהן חייב, למען עצמו ולמען "עַמָּיו" – בני משפחתו המתים – להיחשף לטומאה, כי אמונתו 'חזקה מהמוות'. אמנם הוא יצטרך להיטהר מטומאתו, כי זו טומאה ממשית, אך טומאה זו איבדה את אופייה ההרסני של כפירה מוחלטת.

כל זאת התחלתי להבין בעקבות חוויותיי בעת שירותי כרב צבאי בקו החזית של חבל אלזס, במהלך הקרבות לשחרור צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. אז הבנתי שעליי להחליט, כ'חובה קדושה', להתייחס לחיילים הגוססים ולמתים שטיפלתי בקבורתם כאילו הם קרובי משפחתי ממש, ובכך למלט את נפשי מתחושות ההשפלה, ההשחתה והייאוש שמביא עמו מראה המוות. אלה לא היו בהכרח יהודים. אבל הם היו בני אנוש, יצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא, שהחיים עזבו אותם.

 

הערות:

[1] במאמר המקורי, הרב אשכנזי מתייחס לבעייתיות בתרגום מושגים מלשון הקודש (שמות ה', כהן, קורבן, אמונה, תורה ועוד) לצרפתית, ובכלל לשפות מערביות, הספוגות יסודות נוצריים או אף פגאניים יווניים־רומיים, המשנים (ולפעמים אף מסלפים) את משמעותם המקורית. הוא היה רגיל להדגיש כי על מנת להבין את התורה יש צורך לחזור למשמעות המקורית של המילים בלשון הקודש, לשון הנבואה. מלאכה זו נחוצה גם היום לגבי העברית: הרבה מן המושגים שתורגמו לשפות זרות, תורגמו בחזרה לעברית עם המטען הזר שלהן. לדוגמא: היהדות כ'דת', התורה כ'חוק' (law), הרב או הכהן כ'אנשי דת', העבודה כ'פולחן', ועוד ועוד (ה"ע).

[2] איחוד הגוף והנשמה המתבטא בדיבור – הופך את האדם למי שיכול לכוון את מעשיו, ולכן להיות אחראי עליהם (ה"ע).

[3] משנה שקלים ב, ה. ראה גם ברמב"ם (הלכות אבל ד,ד): "ובונין נפש על הקבר".