פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת צו

 דבר תורה שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) 

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

צוות עריכה לשונית והגהה לפרשות: אלישבע שרקי, בלה בל אנג', ידידיה ונגרובר, ואיתי קולין

עבודת הקורבנות

פרשתנו, השנייה שבספר ויקרא, ממשיכה בתיאור עבודת הקורבנות, שהיא עיקר עבודת ה' בתורת משה. עבודה זו היא עבודת כפרה, ועיקרה אכילה, הן על ידי האש האוכלת[1] את הקורבנות על המזבח, הן על ידי האדם הנוטל חלק ב'סעודת שלמים'[2] שבה נאכלים מאכלים ייחודיים לאדם.[3] הסיבה לכך היא שכל חטא, מכל סוג שהוא, הוא פועל יוצא של הטבע הראשוני שלנו שהוא התאווה להנאות. תאווה טבעית זו מבטיחה את תפקוד החיים הביולוגיים, ומאפשרת את קיומה של המודעות העצמית של האדם.

האדם המתמודד מראשית דרכו עם הבעיה הכלכלית[4] – הכרוכה בהכרעות המוסריות – חשוף לסיכונים של החטא מעצם היותו חי בעולם הזה. לכן, כפי שמספרת לנו התורה, החטא הראשון של האדם הראשון קשור בהכרח לבעיה של אכילה. משום כך, אם חטא כלשהו נעשה שלא מתוך רצון מפורש, אלא עקב השתלטות יצר החיים על הרצון, התורה – החוק המוסרי המוליך את האדם אל הקדושה – מאפשרת לכפר על חטא זה באמצעות השתתפות בעבודת המקדש המבוססת על סעודה נקייה מכל חטא.

ואכן, הקודשים, המאכלים המוקדשים לעבודת הקורבנות, הם מאכלים אשר הוצאו ממעגלי הכלכלה, לפני כניסתם בשרשרת של מתח הרווחים האופיינית למעגלים אלו.[5] לפי זה, אפשר להגדיר את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים באופן הבא: 'האדם השלם, לבוש בבגדים השלמים, אוכל סעודה שלמה בבית השלם'. אפשר לנסח את כוונת המשתתפים בעבודה זו כך: "לוּ יכולנו לחיות חיי קדושה כדוגמת הכהן, חיים נקיים מן החטאים העלולים להופיע בחיי הכלכלה, גם סעודתנו הייתה סעודה נקייה מכל חטא!". כוונה זו היא שאִפשרה את השחרור המתמיד מעול האשמה, ואת השיבה אל התמימות הראשונית של כל מי שנאמן לתורת משה, כגמול על תום הלב ועל הרצון הטוב.

הקורבן – כפרה לאחר כישלון החטא

בעלי המסורה בחרו בכוונה תחילה כהפטרה לפרשה זו פרק מספר ירמיהו שפרשנותו שנויה במחלוקת:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם  הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם... (ירמיהו ז, כא‑כג)

ירמיהו הנביא היה בעצמו כהן ומעולם לא הכחיש את מצוות הקורבנות שבתורה. כך יש להבין את תוכן דבריו: "מעולם לא ביקשתי מכם שתחטאו על מנת להביא קורבנות. ביקשתי מכם שתשמעו בקולי, ואם קרה שחטאתם – הביאו קורבנות לכפר על חטאותיכם".[6]

יש להצטער על חוסר היושרה של אלו הטוענים נגד המסורת היהודית על בסיס פסוקים אלה.[7] בעבר, עשו זאת בעיקר תיאולוגים נוצריים. בימינו, טענות אלה מצויות אצל רבנים רפורמיים או קונסרבטיביים. מוצאים אותן גם אצל הוגי דעות המתעטפים באצטלה של קִדמה. הם אף טוענים – מתוך בורות – שזו גם דעתו של הרמב"ם.

תורת כהנים

ספר ויקרא מכונה במדרש 'תורת כהנים'. הוא ספר החוקים של 'תוכנית הקדושה' המוצעת לישראל, והמוטיב המרכזי של תוכנית זו נמצא בפסוק: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב). התוכנית היא דגם המוצע ל"כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם). היא גם הבטחה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", והיא גם ציווי: "עליכם להיות קדושים".

מורנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מסביר את העניין כך: ההבטחה היא עבור כלל ישראל, והיא ללא תנאי – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי", ואילו הציווי שמופנה לכל פרט ופרט הוא – הַתְאֵם את מדרגתך האישית למדרגת כלל ישראל.

לפי הרמב"ם, קריאה זו אל הקדושה מסכמת את מכלול מצוות התורה, ואינה מכוונת להתנהגות מיוחדת. משיגים את הקדושה באיחוד כל המידות. גישה זו של הרמב"ם מוצאת לה חיזוק בנוסח שקבעו חז"ל לברכות על המצוות: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו...".

חכמים אחרים, כגון רש"י ורמב"ן, רואים בפסוק זה מצווה בפני עצמה, 'מצוַת קדושה', שעניינה תוספת הקפדה וטהרה, במיוחד בתחום האישות.[8] הסיבה לכך היא שתוספת קדושה גוררת תוספת חשיפה אל הטומאה. ככל שאדם עולה במדרגות הקדושה, כך הוא עלול להיות יותר פגיע לטומאה. עיקרון זה, הייחודי לתורה, מנוגד לאווירה הכללית של תרבות המערב, שלפיה, לדוגמה, "הכל טהור לטהורים".[9] זה גם מסביר - בדרך הפוכה - למה רבות כל כך המצוות הבאות להבדיל בין הטהור לטמא בספר ויקרא דווקא, ספר 'תורת הכהנים'.

הערות:

[1] "אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ג).

[2] 'שלמים': שעושים שלום בין הקב"ה לנבראיו.

[3] בשר צלוי או מבושל, דגן קלוי, מטוגן, או אפוי, בתוספת מלח ועשב תיבול (לבונה) (ה"ע)

[4] "המערכה הכלכלית" היא הצורה המפותחת שלובשת מלחמת הקיום הבסיסית. (מניטו: מלחמה מלשון לחם). (ה"ע).

[5] חלק מהקורבנות (כגון בכורות) מופרשים מראש מרגע לידתם. התרומה, המעשר והביכורים גם הם מופרשים מראש. קורבנות הציבור נקנו מכספי מחצית השקל. לגבי שאר הקורבנות, כולם טעונים 'הקדשה', המפקיעה אותם מן הבעלים ומונעת את חזרתם לשוק.

[6] קורבנות העולה, או הכליל, היו קורבנות הנשרפים כליל באש על המזבח. הנביא מצטער על השמדת מזון ללא כל תועלת. (הערה של מניטו)

[7] כלומר, הטוענים שהפסוקים בירמיהו רומזים לביטול הקורבנות.

[8] עיין בפירושיהם של רש"י ורמב"ן לויקרא יט, ב.

[9] כלומר, אדם עם לב טהור אינו נצרך לזהירות יתר.