הגעגועים לאלוהים

הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

 

תרגום של המאמר: Les nostalgies de Dieu

 

פורסם בכתב העת Targoum, גיליון 1, ינואר 1954 עמ' 51-60

מתוך פרויקט תרגום הספר 'הדיבור והכתב' של מכון מניטו, חלק א: 'תרגום'.

 

תרגום: הרב אורי שרקי

 

הערות שוליים ללא תוספת הן הערותיו של מניטו, כפי שנכתבו במאמר המקורי.

בהערותיו של הרב אורי שרקי, נוסף בסוף ההערה הכיתוב: (הערת המתרגם).

הכותרות המשניות במאמר, שנכתבו בסגנון שונה מהכותרות הראשיות, הן תוספת של המתרגם ואינן מופיעות במאמר המקורי.

 

 

להורדת המאמר המקורי בצרפתית לחצו כאן

 

 

 

אל המאמר

בתקופה שבה נכתב המאמר (1954) הייתה שליטה משמעותית של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית במרחב האינטלקטואלי של צרפת. מאמרו זה של מניטו, פונה בעיקרו אל האליטה המחוללת את התנועה הפילוסופית הזאת, וכולל בין השורות "עקיצה" מובלעת כלפי האינטואיציות הבסיסיות של הכרתה. זה מסביר במידה רבה את הסגנון החתום והמאופק של הדברים.

סגנונו של מניטו תובע מאמץ מהקורא. כל משפט הינו אמירה בפני עצמה, כאשר החיבור בין הרעיונות מתרחש בנפשו של הקורא, הנדרש לגשר על הדילוג בין רעיון לרעיון. ניכרת כאן מגמתו הפדגוגית של מניטו, הזורע רעיונות בליבו של השומע, על מנת לשתף אותו ביצירה ההגותית בבחינת "והעמידו תלמידים הרבה" (אבות א, א): כלומר – כפי שפירש מניטו – לגרום להם לעמוד בעצמם על רגליהם.

המאמר עומד על כישלונה של הפילוסופיה לספק משמעות לקיום האנושי, ומתוך כך, על ההזדקקות של העולם להתחדשות התרבות הנבואית.

אחד החידושים של המאמר הוא זיהוי הנבואה כעצם החכמה, לעומת הפילוסופיה, שכשמה כן היא: אהבת החכמה, המבטאת בענווה את הייאוש מהשגת האמת כפי שהיא.

אחד היסודות של הגותו החוזר ונשנה כאן, הוא שהפילוסופיה הינה תולדה של הפסקת הנבואה, ושהיא איננה מבטאת את מהותה של המחשבה האנושית, כי אם אחת הנגזרות שלה, שהנסיבות ההיסטוריות חוללו אותה. בתוך כך, מניטו חושף את הדאגה הבסיסית שביסוד הפילוסופיה: שתיקתו של אלוהים.

פרדוקס נוסף שעליו מצביע מניטו הוא המתח בין מופשטותה של הפילוסופיה, לבין היעגנותה במהלך ההיסטורי.

מניטו עומד על המתח הקיים בין היותו של עם ישראל נבדל בתרבותו מהאומות, ובין שותפותו ההכרחית עם ההיסטוריה האנושית, שהוא חלק ממנה.

מבנה המאמר:

• מטרתה של הפילוסופיה: החכמה.
• פילוסופיה והיסטוריה: מרכזיות השאלה הקיומית של הגדרת האדם.
• פילוסופיה וחכמה: הפילוסוף מניח כלים על מנת להשיג את מה שהחכם כבר יודע.
• פילוסופיה ומיתולוגיה: הפסקת ההתגלות קטעה את רצף החכמה באנושות. כישלון הפילוסופיה.
• פילוסופיה והתגלות: בין הפשטה לפרסונאליות. אלוהי ישראל לעומת לעומת 'השמים'. תפקידו של עם ישראל.

אורי שרקי, ירושלים, ג אדר, השתפ"א

 

---

---

 

הגעגועים לאלוהים

הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

 

מגמתה של הפילוסופיה

העיסוק בפילוסופיה, מכוון את האדם אל החכמה. אין זה רק בגלל המקור האטימולוגי של המילה[2], כי אם גם בשל המשמעות (sens)[3] הנישאת בקרבו של המהלך הפילוסופי גופא. עניינו של העיסוק הפילוסופי הוא לפני הכול הרצון להביע, ולנסח עבור ההוגה או עבור זולתו, איזושהי אינטואיציה מעורפלת של החכמה, איזו הרגשה ראשונית של המשמעות שנושאת בקרבו כל מפגש עם המציאות.[4] השאלה אם חכמה זו היא כזו שהנושא שלה הוא היש, חשיבה על אישיות, דעת אלוהים, או שמא באופן אחר לגמרי - אובייקט מושכל, עולם של ידיעה, מדע - היא דיון משני לעומת מהותו של העיסוק הפילוסופי. המהלך הפילוסופי נשאר כמות שהוא,[5] גם אם הזדמן לו לקבל גוון דאיסטי. העיסוק הפילוסופי הוא במהותו "שאלה". הוא הזמנה עבור ההוגה, להשיג בכוחותיו הוא את הדעת שהחל להבחין בקיומה.

דרך הילוכו בשבילי הפילוסופיה האדם עשוי לוותר על שאיפתו. בין אם זה משום שהוא מגלה שהחכמה בלתי ניתנת להשגה, ובין אם זה משום שהוא יחליט שהיא חסרת תועלת, בלתי יעילה או אף מסוכנת. אך עניינו של השיח הפילוסופי הוא לנסות להגיע להשגה זו[6]. לעומת זאת, בהתגלות, כפי שהמקרא העברי[7] מדבר עליה, החכמה היא זו שמוסרת את עצמה לאדם. דבר ה' בוקע בתוך התבונה האנושית, מה שהופך את השיח הפילוסופי להזיה (illusoire). אך יש להטעים מיד שמדובר דווקא בהתגלות באשר היא פונה אל הנביא. אך כשמדובר בתולדתה - ההתגלות הנמסרת מהנביא אל מי שאינו נביא, שעל ידה נוסדת "דת", מסורת דתית – עדיין מדובר בתוכן המשיק אל הפרספקטיבה הפילוסופית. המסורת הדתית אמנם מספקת מענה למבקשי החכמה, הניתן עבור בעלי תבונה שהפרספקטיבה של החיפוש לא בטלה מהם, ושתבונתם אינה מתבטלת מול חדירתה של הראַיה לקיומו של הדיבור האלוהי, מכוח זה שהוא 'אומר' [כפי שמוסרת המסורת הדתית].[8] יחד עם זאת, כאשר הנביא 'מדבר', אין הוא יכול לומר כי אם מה שה' 'אמר' לו.[9]

על כן צריך לפני הכול לנסות ולאפיין את תוֹכִיוּתה של "השאלה" הפילוסופית. הלוא היא הנוסטלגיה של האדם כשהוא נטול אלוהים.

 

פילוסופיה והיסטוריה

במהלך הפילוסופי, המחשבה חותרת לחשוף את המשמעות של העולם הנוכח אל האדם. כל שיטה פילוסופית מתבססת ברגע שבו הנוכח לעיניה מוגדר טוב יותר או נחשף. אבל המהלך הפילוסופי הוא לפני הכול העמדת ההוגה בשאלה, עד כדי העמדת עצמיותו בסיכון על ידי המשמעות שתיחשף על ידו. כאן ה"דיבור" אינו מסתכם ב"לומר" את היש, אלא הוא האישיות בעצמה, המזוהה עם שאלתו, עם עצמיותו של השואל, בעל כורחו.

 

ערעור הקיום

האדם הממוצע נוטה בנקל לזהות את הפילוסופיה עם המטפיזיקה. כך נוהגים גם חלק מהפילוסופים בעצמם. הסיבה לכך היא שהנושא הנחקר מתחת לפני השטח הוא עצמיותו של ההוגה, בנוכחותה הטוטאלית. מבחינה לוגית והיסטורית גם יחד, זה מקום הורתה של המחשבה הפילוסופית. זה גם המקור שאליו היא שבה לעתים כדי לרענן את כוחותיה על מנת לנהל את חקירתה. באופן בסיסי, שאלות המטפיזיקה הן אלה שבהן תלוי במיוחד גורל האדם. אף על פי שהפילוסוף מוצג כמי שמבקש 'אמת' מופשטת, בסופו של דבר האדם הוא זה שנתון על ידו בשאלה, ללא מנוס. אמור מעתה: כשהזהות האנושית דנה בעצמיותה, היא תולה את משמעות קיומה בפתרון שאלת הקיום.

החשיבה של האדם על עצמיותו בתור מושא להתבוננות, בין כשהיא נעשית במסגרת של מטפיזיקה מוצהרת, ובין כשהיא מסתתרת מאחורי פילוסופיה שאינה מצהירה על כך – מהווה הודאה גלויה בכך שהאדם שואל, משום שהוא אינו יודע. זו ההכרה בכך שאין די לו לאדם להיות עצמו על מנת להיות אדם. קל להבין שעבור ישות שכל קיומה מוגדר בתור 'בעל דעת', לא לדעת - ובפרט לא לדעת את עצמו - משתווה עם 'לא להיות'. מציצנותו הראשונה של הפילוסוף הראשון, העמידה בשאלה את כל האנושיות. כל אדם חש בכך, גם כאשר הפילוסוף אינו אומר זאת במפורש. הפילוסופיה אינה אלא השיכרון של תחושה זו. עם כל זה, הפילוסוף נותר האדם היחיד שקיומו משמר את הציפייה למשמעות כלשהי, כי העיסוק בפילוסופיה עניינו הוא להקדיש את קיומו של ההוגה לבקשת ישותו.

 

התסכול הפילוסופי

עם כל זאת, מתוך כל מערכי החקירה (problématiques) שפיתחו השיטות הפילוסופיות למיניהן, עובדה בסיסית אחת עולה על פני השטח, והיא: הבעייתיות (problématique) העצמית של כל פילוסופיה. אם נניח בצד את האהדה האינטלקטואלית, ההזדהות הרגשית, ואת ההרמוניה הפנימית – אם כי סובייקטיבית – שכל שיטה או מצגת פילוסופית יכולה לעורר אצל מי שמתקבל בחוג יודעיה, נותר בסיומה של החקירה הרושם האופייני, שבהגדרה, לא ניתן לומר את המילה האחרונה. במילים אחרות, נתפתה לומר בסופו של כל דיון: "אכן ללא ספק זה כך באמת, אך בתנאי שכך הוא גם במציאות".

זו הודאה בכך שאין ברשות המחשבה האנושית טכניקת אימות בתחום הזה,[10] כי נדיר יהיה לתפוס פילוסוף על טעות לוגית שעשה.[11]

לא ניתן לטעון שהתאולוג הוא אתאיסט רק משום שהוא מדבר על אלוהים בשפה שאינה שגורה,[12] כשם שהמאמין נותר מאמין גם כאשר הוא נוטה למינות. כך גם הפילוסוף: אמנם הוא פועל מתוך גישה שונה, אך עדיין נותרות האינטואיציות שלו אמיתיות.[13] עם זאת, בכל עמדה הבטוחה בעצמה מונח גם סיכון. אך לעולם יש להצטער על כך שהנושא לא נבחן עד תומו, או במילים אחרות – שהשאלה נותרה בעינה עבור אחרים.[14]

מאידך גיסא, הודאה זו מאפיינת את טבעה של העמדה הפילוסופית בעצמה: היא ניסיון של האדם לנסח את מה שרק "ריבונו של עולם" יכול לנסח בוודאות: את משמעות הקיום האנושי. משמעות כזו, שתקיף כל אישיות שהייתה קיימת בעבר, שקיימת בהווה, או שתתקיים בעתיד. נוסף על כך, העובדה שמושא השאלה – כלומר האדם – הוא בעצמו מי שנושא את המחשבה, מכריח את הפילוסוף - וזו מעלתו – לטהר את ההכרה שלו את עצמו מבחינה פילוסופית. טהרה זו נחסכת מאיש השכל הישר רק באופן זמני: "מי אני, אנכי החושב?" שאל דקארט את עצמו.[15]

זיכוך זה לובש עד מהרה צורה פתטית, כשהסקרנות האינהרנטית למחשבה האנושית מתהפכת לדאגה, המזדקרת בשעה שהיא עוברת לעיסוק בחקי רת התנאים המאפשרים את המחשבה עצמה.[16] מכאן נולד המתח האופייני לחשיבה הפילוסופית, ופתיחותה אל כל שאלה ואל כל בעיה העשויה לפרנס את המתח הזה. מבחינתה בעיה שבטעות יסודה איננה זו שמנוסחת על בסיס נתונים סותרים, כי אם זו שנתוניה כוללים אפשרות של פתרון. משום כך ויתרה הפילוסופיה ברצון רב על העיסוק בשאלות כאלה לטובת המדע במה שנוגע לדעת, ולטובת המלאכות במה שנוגע לפרקטיקה. הן שבו לתחומה דווקא ברגע שבו ההיסטוריה השיבה אותן אליה, כאשר הן נוסחו מחדש בתור היחס בין הקיום בכלל, לבין הקיום האנושי.[17]

כאן המקור של העובדה, המשונה לכאורה, שיש לפילוסופיה היסטוריה משלה, במקביל להיסטוריה בכלל. ההסבר לכך הוא שהפילוסופיה מעמידה לדיון את העובדה שהעולם ממשיך להתקיים בזמן ושידיעה זו כלולה באדם. כל רשימה של השאלות הפילוסופיות נכנסת בהכרח במסגרת זו.

 

 

פילוסופיה וחכמה

עם כל זאת, העובדה שיש לפילוסופיה היסטוריה, הינה פרדוקסלית רק אם מתעלמים ממה שמבדיל בינה לבין החכמה.[18] החכמה מתייחסת אל הזיכרון של האנושות על מנת להימסר על ידה, ולא להתוות בקרבה. ההתהוות נותרה המטלה של הפילוסופיה.[19] לחכמה מצד עצמה אין היסטוריה. היא נעה בעולמה של המשמעות, פניה הם פני הנצח. נצחיות שאין בה מנוחה, אך גם לא שיממון, כי הרי העולם הזה ממשיך להתקיים.[20] הפיתוי לראות את הפילוסופיה ואת החכמה כזהות, מאפיין חברות המשגשגות מבחינה כלכלית, שבהן הפילוסופיה לובשת צורה אקלקטית. שורשו של הפיתוי נעוץ בכך שהביטוי הפתטי של החכמה הוא השַלְוה. שְלֵוה היא החכמה, הן בהומור והן באירוניה, משום שמבחינתה, כבר בראשיתה, ברור לה שנשוא (sujet) השאלה הוא בעצמו - באופן מטאפיזי – מושא (objet) המחשבה. הרי החכם יודע על מי הוא מדבר כאשר הוא מדבר על אלוהים או על האדם. אולם אין הוא בטוח כלל שהמאמין תמיד יודע. לעומתו הפילוסוף מודה בכך שהוא בחיפוש אחר הידיעה הזאת.[21] וידויו זה, נהיה פעמים רבות לתפילה אותנטית.

נימה של דאגה מתלווה לדיאלוג של הפילוסוף עם החכמה, משום שלא עלה בידו לנסח את שאלתו הראשונית: "מיהו האדם?". כלומר שאלתו לא הצליחה להתבטא באופן כזה שהיא תניח תשובה הכרחית, שניתן בקלות להסיק אותה מתוך התייחסות פשוטה לחוויה ההיסטורית.

למעשה, הפילוסוף מבקש להגיע אל תוכן שעבור החכם עומד בראשיתה של החכמה: האדם המכיר את עצמו.[22] משום כך, הפילוסופיה בראשיתה אינה פונה כלל אל הוודאות. אמנם היא טוענת - וטענה זו היא הצדקת קיומה הראשונית - שביכולתה להצביע על התנאים הנדרשים לביסוס הוודאות.[23]

אלא שלא סיפקה הפילוסופיה אמצעים ראויים להשגת מטרה זו. לו עשתה כן, הייתה הפילוסופיה פותרת את הדאגה הנלווית למהלכיה. לוּ עשתה זאת, הייתה גם מסתיימת ההיסטוריה שלה, והייתה נוסדת חכמה פילוסופית בעלת טבע של סכולסטיקה מושלמת,[24] היכולה לטעון בצדק (אך עד עתה אף לא שיטה אחת עשתה זאת) שבכוחה להעמיד נוסחה כוללת לעומת ההצפנה המקוטעת של החכמה העתיקה בזמננו.[25]

 

 

פילוסופיה ומיתולוגיה

כאן המקור להתמדתה בזמן[26] של המחשבה הפילוסופית, לעובדה שיש לה היסטוריה. היסטוריה זו, יותר ממה שהיא מתארת את מהלך המחשבה האנושית, היא מתארת את המועקה המובנית של האדם: אף על פי שהוא מסוגל לְדַעת, אין ביכולתו להכיר את עצמו על ידי מושכל ראשון שיגדיר אותו. במילים אחרות, אין בידו לבטא - על ידי נתינת שם לעצמו - את היש המגדיר אותו באמת.

לשם הדיוק, צריך לציין שמועקה זו היא זו של האדם-הפילוסוף. ואף נכון יותר לומר שהיא תכונתו של האדם בתור פילוסוף. אמנם ניתן לטעון עקרונית שכל אדם מסוגל, בתור ייעוד, להיות פילוסוף (שהכרת עצמיותו חסומה בפניו). יחד עם זאת, לא ניתן לטעון באופן אפריורי שהשגת עצמיות האדם נותרת באופן מהותי מעבר ליכולת השגתה של המחשבה האנושית, אלא אם מדובר באדם שכל טקסט מסורתי סתום בפניו לחלוטין. עמדה זו אכן מאפיינת באופן מובנה את מעמדו של האדם-הפילוסוף, אך שלו בלבד.

במילים אחרות, רק מי שכבר הספיק להתאכזב - בשם האנושות כולה - מהמשמעות של הזהות האנושית בראי מסורת הדורות, זכאי לטעון שהיעוד הפילוסופי הוא גורלו הבלעדי של האישיות ההוגה. לדידו, אם אלוהים קיים, הוא בהכרח אלוהי הפילוסופים, אלוה נטול שם.

 

כשלון הפילוסופיה

למעשה לא עלה בידה של הפילוסופיה לנסח את הקיום האנושי בביטוי שיכיל כאחד את שני הממדים: המושכל וההיסטורי. לאמיתו של דבר האופן הבלעדי להביע את הזהות האנושית, נותר סימן ההיכר הייחודי של דרכי הביטוי של החכמה המסורתית. ובכלל זה, גם ידיעת שמו של האל.

והלא זו הייתה המשימה שנטלה על עצמה הפילוסופיה בראשונה, כשסברה שיעלה בידה לבסס חכמה שונה מזו של המיתולוגיות, שמשמעותן אבדה. אמנם היא קיבלה מהן בירושה את נושאי עיסוקיה, אך כשהיא כבר לא מבינה במה המדובר, אלא בתור רמזים, שניתן היה לראות בהם היבט "תרבותי", ואולי פולקלור. הציפייה הזאת לחכמה חדשה, הניסיון ליצור חכמה אחרת, הדרדרו עד מהרה לתהליך כולל של דהייה, הכולל את חילונם של הנושאים המסורתיים, שכבר הואפלו מקדמת דנא, והפיכתם להתנהגות ריטואלית, ולאחר מכן תיאטרלית. "טבע האדם" תפס את מקומן של ה"שושלות" האנושיות,[27] ברגע שבו המסכה החלה לייצג את האישיות, אף אם מדובר במסכה פולחנית.[28]

עבור המדע על שלל עיסוקיו, החילון הזה השתלם. כי כשמדובר בעובדות הנחקרות על ידי המפעל המדעי, התופעה הנקודתית ניתנת בנקל, וללא מלאכותיות, להפרטה עד לכדי הממדים האוניברסליים העולים מהעובדה הנחקרת. המלאכותיות מורגשת רק כשאנו מגיעים אל תחום השושלות האנושיות, כאשר נחשפים המשברים הגדולים של המוסריות כשהיא מנותקת מן הידע האנתרופולוגי.[29] או אז החל האדם לחוות את הנוסטלגיה לתכנים הקוסמיים שהמדע העמיד את קיומם בספק, כשנחשף בפניו – על ידי הנוסחאות ה"מהותיות" שלו – עולם קר משום שהוא נטול חום, עולם אפל משום שהוא נטול אור, עולם מקולל משום שניטלו ממנו הברכות. עולם נטול אלוהים, שחוקים אוניברסליים והכרחיים ערבים לו.[30]

בשורת הנוחות הטמונה בפיתוחן הטכני של הנוסחאות המדעיות, הייתה עשויה לתפוס את מקומה של בִּרְכּת הטבעיות האבודה. עולם שברכתו הייתה שהוא נתון למבטו של האל, אלוה שרואה. אלא שבשורה זו הייתה ראויה להתקבל רק במשך הזמן שבו האדם יכול עוד היה לקוות שהפילוסופיה תצליח במשימתה. כלומר כל עוד נמשך האמון, המועבר מהוגה להוגה, באוטונומיה של החשיבה האנושית המבקשת לתת בסיס לאישיות, שניתנה לה הבטחה זו של ארץ "נוחה".

 

התהוות התאולוגיה

הפילוסופיה נכשלה. המאמץ שהיא מפגינה במחקריה בני זמננו היא עדות לכישלון הזה. היא מיטיבה יותר ויותר לנסח את שאלתה. אין זה אומר שהשאלה עדיין נשאלת, כי אם שהיא ממשיכה להישאל. כשהיא מודעת להישגים של מהלכה זה, ובמיוחד להישגיהם של המדעים, יתכן שמעולם לא הייתה הפילוסופיה פילוסופית כל כך.[31] כך היא עד כלות. צלולה עד כלות, ויחד עם זאת, מלאה דאגה.

ההיסטוריה, ואם נרצה נאמר – אלוהים, הותירו בידי האדם הפילוסופי - במשך כל התקופה הדרושה לחקירה המדעית - את התקווה שאדם המכיר סוף-סוף את עצמו יהיה זה שינחל את ההכרה האובייקטיבית של העולם. אך הפילוסופיה איחרה לבוא לפגישה. כך גם התאולוגיה, משום שהיא – גם אם לא תודה בכך במפורש – עוד ניסיון פילוסופי אחד מיני רבים. התאולוגיה היא ניסיון פילוסופי המיוחד לאדם המשתייך לשושלת של מאמינים. הפילוסופיה נולדה ביוון. ההתגלות התרחשה בישראל. לפיכך, התאולוגיה[32] היא צורת חשיבה בלתי אפשרית, שכן אין להיסטוריה היוונית אף לא אחד מהמאפיינים של ההיסטוריה של עם ישראל. עם זאת, התאולוגיה היא סוג של חשיבה שמוכרחת להופיע במציאות, משום שעם ישראל שרוי בקרבה של היסטוריה יחידה, זו של האנושות. הדבר תואם את תביעותיה של החכמה היהודית בעצמה, שראשיתה בקביעה שיש רק אדון יחיד לכללות העולם.

...בין היתר עולה מכך שכבר לא ניתן לתרץ את הכישלון המתמיד של הניסיון ההומניסטי של ההכרה הפילוסופית או התאולוגית על ידי הטענה שבעבר התקבלה ללא עוררין כעובדה: בָּעָרוּתָם של הברברים. כיום, הידע עומד לרשותם של הברברים. לא רק זה של המדענים, כי אם גם החכמה האוניברסלית וההכרחית. לא רק זה של בעלי הידע הטכנולוגי, כי אם הטכניקה עצמה, היעילה והשלטת.

ההיסטוריה של הפילוסופיה החלה עם כאשר המחשבה האוטונומית נתנה גט כריתות למסורות המיתולוגיות, בתור ביטוי מושכל של החכמה. כך גם החלה ההיסטוריה של המדע. אבל אם מבחינת המדע זו הייתה פעולת חילול של השפה והמתודה בלבד, פעולה שעימה הוא משלים יפה, מבחינת הפילוסופיה היה זה בעיקר חילול האדם. זאת הייתה העמדת סימן שאלה מוחלט על המשמעות של אישיותו. התלווה לכך הלם בעקבות גילויה של שערורייה, שנחשפה על ידי החכמה תוך כדי היעלמותה: הפער בין הזמן של האדם לזמן של העולם מעניק לתבונה אחיזה בנצח, כש"חילול הקודש" הזה – ללא קשר לאלילות - מעניק לה שלטון של הכרחיות ללא גבול הניתן להשגה. ההומניזם הפילוסופי או התאולוגי השתמש ברשות שניתנה לו, והפך את האדם לאל אבסורדי. זה אל שאלוהיו אינו אלא מישהו שנותר נטול התארים המאפיינים את האישיות, אם כי נושא את כל מעמסת האחריות שלהם. לו היה זה האל של המאמינים, הוא היה סובל מעבר לכוחו האלוהי.

 

 

פילוסופיה והתגלות

הפילוסופים מדברים לעתים קרובות על אלוהים. זו אחת האובססיות היותר רגישות שלהם. הם מדברים עליו בכל פעם שהם תרים באופן גלוי אחר ביסוס לזהות האנושית. למעשה הם תמיד מדברים עליו, בין כשהם נוקטים בשמו בשל נוחות השיח, ובין כשהם אינם נוקטים בשמו, על מנת שלא להסתכן בנקיטת עמדה מיותרת בפני מי שעשוי שלא להבין את תנאיה של השפה.

זאת משום שעבורם האלוהים הוא הרעיון היותר קבוע. הוא, בהגדרה, נקודת המשען של כל מה שדרוש למחשבה על מנת להתהוות כאישיות.[33] נוכחותו מאשרת את הדוגמטיקן, בעוד שהספקן מרשיעו בשל היעדרו.

 

הפילוסופיה כמסורת

הלוא לכל פילוסופיה רצינית יש צורך מסוים להתחבר אל "השאלה הפילוסופית" המתמדת. אף ניתן לדבר על מסורת של המחשבה הפילוסופית, כשם שקיימת מסורת של המחשבה הדתית. זו וגם זו הינן שתי הנגזרות המנוגדות שהמחשבה האנושית הפיקה מסיומה של ההתגלות האובייקטיבית, ההתגלות אל הנביא ומפיו של הנביא. לפיכך, על מנת להתחבר אל המסורת שלה, כל פילוסופיה תידרש לבצע מדי פעם הערכת מצב. בכל תחנה יש להגדיר באיזו מידה היא נוטלת את חלקה ב"שאלה", שאלת האדם. האדם המדבר על רקע שתיקת האלוהים, הנשמעת כשתיקה ריקנית.

על מנת לערוך הערכת מצב בפילוסופיה, יש להתייחס אל האופק הזה של השתיקה: האות מחוּסר המשמעות. מבחינתו של הפילוסוף האופק הזה הוא מעונו של אלוהים. דומה לו מושג 'השמיים' של המאמינים, שהוא מעין תל-תלפיות, נקודת הראשית, המאפשרים לבטא את הכלליות היותר גדולה, כשם שקיים רק רקיע אחד עבור כל הארצות. בכל זאת, אין העברית אומרת "השמיים הזה" כי אם "השמיים האלה". מבחינתה השמיים זוגיים הם.[34] היא אף יודעת לומר "שמי השמיים". מבחינתה השמיים מרובים כארצות.[35]

רק מאז שאלוהים הפסיק לדבר, החלו לטעון שהוא מדבר מהשמיים בלבד. מאמיני המקרא יודעים לספר שבדרך כלל לא כך נהג "האל המדבר בתוך גרונם של הנביאים". גם הפילוסוף יודע זאת, ומשום כך הוא תפס את מקומו של הנביא. בין שני אלה מונח פיתויו של התאולוג, שניתן להבחין בו כבר אצל הרמב"ם, ושנפסל על ידי הכֵּנים שבמתנגדיו. זה הפיתוי לדַבֵּר על אלוהים בשם 'האור הטבעי'. אבל הפילוסוף הצהיר מראש שאלוהי הפילוסופים אינו מדבר מתוך גרונו של הפילוסוף. גם מתוך גרונו של התאולוג אין הוא מדבר.

יש לשים לב לכך שיחד עם זה שההיסטוריה של הפילוסופיה מתחילה באופן עצמותי בזמן שבו אבד המפתח הנסתר של המיתולוגיות, היה זה מאורע שהתרחש בזמן סיומה של הנבואה המקראית. אמור מעתה, יש הכרח לוגי שאחרון הנביאים יהיה גם בן-זמנו של ראשון הפילוסופים. באופן אונטולוגי, הנביא האחרון הוא גם הקדם-סוקרטי הראשון.

 

הרמב"ם

למען האמת, שתיקתו של הנביא האמיתי היא בעצמה המרחב שבו נשמע השיח של הפילוסוף האמיתי. זו מדרגתו של הרמב"ם, אשר לא קם בישראל כמוהו. אך התאולוגיה שלו לא הייתה כי אם יצירת אומנות נאה שהייתה נחוצה בשל הבורות שהייתה נחלתם של כהני הדת של זמנו, הספוגים בפסבדו-פילוסופיה, חיקוי של אריסטו או אפלטון. מתוך צלילות דעתו, בתור "מי שלא קם כמוהו בישראל אחרי משה", הוא ניסה לשכנעם. אך הדבר לא עלה בידו. כשיש תולעת בפרי, על פי הדין יש להשליך את הפרי. יש פרחים אחרים באילנו של עם ישראל.[36] אסכולת מתנגדיו העדיפה לדבר על הלשד עצמו, במקום להתחפר באמירות מרובות על כך שהעץ אינו יכול לחיות ללא לשד, ועל כך שרק מי שאין לו ידע בבוטניקה יכול לסבור את ההיפך.[37]

הצד המשובח של כל זה, הוא לומר שהשיח הפילוסופי מהווה מחאה פתטית נגד שתיקתו של אלוהים, ומאז סיום הנבואה - נגד שתיקת החכמים. זהו עמל ארוך מאוד שנושאו הוא האישיות, הנמסרת בידי כוחותיה עצמה, פשוטו כמשמעו. הפילוסוף חש שלשתיקתו זו של אלוהים יש סיבות מצוינות. אבל יש סיבה אחת, מדהימה בתמימותה, שאותה הוא מעולם לא חשף. סיבה זו נוגעת לנו, לנו ולרבותינו: אלוהים כבר אמר את כל מה שהיה לו לומר לבני-אדם. אחרי זמנה של הנבואה, משמעות הדיבור מסורה בידי מי שקיבלו אותו, והם ישראל. אשר לסיבות האחרות, קורה שהפילוסוף - מרוב דאגה - נדחף לפענחן, ופעמים רבות מה שהוא קלט מהן מזעזע את העולם.

[38]

נוסחת השבת

קשה לפתח סבלנות מול ממדי ההיסטוריה. האדם בן-תמותה הוא, ובדרך כלל אינו נולד עם נֶבֵל במקום הלב.[39] האדם בן-תמותה הוא. זו הראשית של כל הוכחה מופתית.[40] אבל הוא עדיין לא זכה מעולם לחוויית סיפוק מעצם היותו אדם, כי אם להגדרת עצמו בלבד בתור ישות הוגה, "בעל חיים משכיל" (העברית מעדיפה לומר: "חי מדבר").[41] על כל פנים הוא עדיין לא זכה בכך, משום שהיה מוטל עליו, מאז מעשהו של אדם הראשון, להשקיע את מחשבתו בהגנה על חייו, שאותם תלש מן האדמה.

המסורת היהודית מלמדת בהקשר הזה את משמעות השמירה על מנוחת היום השביעי. במישור העונג שיש בלהיות אדם, היא מספקת לנו את העונג הזה פשוטו כמשמעו,[42] כלומר להיות ישות הוגה באופן מהותי. לכן נאמר על השבת הנשמרת כהלכתה שהיא "מעין עולם הבא".[43] התלמוד, המדייק מאוד כשמדובר בהערכה כמותית של האיכויות, מלמד (ברכות נז ב): "אש אחד משישים לגיהנם, דבש אחד מששים למן, שבת אחד משישים לעולם הבא, שינה אחד משישים למיתה, חלום אחד משישים לנבואה". עם כל זאת, האדם נותר בן-העולם-הזה, האדם של ששת ימי החול.

אבל דווקא בעולם הזה חשוב שאלוהים ידבר. דווקא בלילה האדם זקוק לאור, כשהוא לאה משנתו. בחשכת הלילה קורה שהאדם מאיר לעצמו על ידי הארת מבטו-הוא. גם הניסיון הזה הוא בכלל הפילוסופיה. זו מועקה, אך גם התקוממות. היא דיבור המאשים את השתיקה. היא אור שמעצם ייעודו אינו מאיר אלא דברים אפלים. היא אחד בשישים מן הוודאות. אנשי השכל הישר אינם מבינים את הפתטיות הזאת. אבל לפעמים קורה שהמאמין כן מבין. זאת הסיבה לחשדנותו כלפי הפילוסוף. שמא יודיע זה בקול רם את מה שכל אחד חושב, במחשבתו הרעה, בחשאי? לפעמים גם קורה שהפילוסוף – כשהוא מגלה את עוצמת הדרמה האנושית שלו – מתמלא חמלה כלפי מחשבתו. במעמקי מחשבה זו, שעליה הוא חומל, הוא מגלה - כפי שלימד זאת הרמב"ם[44] בהעמקה רבה - את כבוד ה'. אז הוא כבר נהפך לאיש אחר.[45]

מאז האמנסיפציה הוא כבר לא יבחר להצטרף ליהדות, מאז פסקה במציאות מסירתם של התכנים של כתבי המסורת היהודית.

 

 

 

 

 

הערות:

[1] להרחבת מאמר זה, ראה המאמר הקודם בספר: הרמב"ם מול שפינוזה.

[2] המילה היוונית 'פילוסופיה' מורכבת משני חלקים: פילו – סופיה = אהבת – החכמה (הערת המתרגם).

[3] המילה sens שבה משתמש מניטו, נושאת בחובה משמעות כפולה: כיוון וגם משמעות (הערת המתרגם).

[4] במקור, מניטו משתמש בביטוי "présence", כלומר 'נוכחות'. השימוש המרובה במושג הזה על ידי מניטו במאמר הוא כפי הנראה לפי משמעות הביטוי הזה בהגות של הפילוסוף מרטין היידגר "Dasein". במובן של מפגש האדם עם הקיום, כלומר המציאות בתור מושא של התודעה. לאורך המאמר, שינינו ל'מפגש' או 'מפגש עם המציאות' לשם נוחות הקורא העברי (הערת המתרגם).

[5] כלומר, העיסוק הפילוסופי הוא ראשית כל סוג מסוים של תפקוד המחשבה, בין שהנושא שלו הוא אישיות (בלשון החכמים: מי) ובין שהוא ישות אימפרסונלית – כגון האל של הדאיסטים (בלשון החכמים: מה), כדרך שהפטיש נשאר אותו פטיש, בין כשהוא תוקע מסמר ובין כשהוא שובר אבנים (הערת המתרגם).

[6] באופן מילולי, פירוש המילה הוא "הכיבוש הזה" (הערת המתרגם).

[7] במושג 'המקרא העברי' מבקש הרב לסלק את ההבנה האפשרית של הכללת הברית החדשה במושג 'מקרא' (Bible) (הערת המתרגם).

[8] למילה 'אומר' יש משמעות של מסירת מידע, מה שאין כן 'מדבר' שמשמעותה היא מסירת משהו מנפשו של האומר. יתכן שמניטו גם רומז לאבחנה השגורה אצלו בין מאמרות לדיברות, כשהמאמרות מסתירות את האל, בעוד שהדיברות מגלות אותו. כאשר האל מדבר נשלל המימד הפילוסופי מהנפש. אך כאשר הוא 'אומר' נוצרת יצירת כלאיים של חצי פילוסופיה חצי נבואה, המכונה 'דת' (הערת המתרגם).

[9] עבור הדתי הדיבור (האנושי) אינו מתבטל מול האמירה (ההתגלות) בעוד שאצל הנביא הדיבור מאוחד עם האמירה (הערת המתרגם).

[10] שמא יש כאן רמז למאמר של קאנט: "בדבר האימרה המפורסמת: יתכן שזה כך באמת, אך למעשה אין לזה כל ערך". עוד על נושא זה ראו בחוברת 'מעיינות' מספר 1, לגבי ההבחנה בין הדברים כפי שהם באמת לבין הדברים כפי שהם במציאות (הערת המתרגם).

[11] לאמור: שהמחלוקות בין שיטות הפילוסופיות השונות שורשן בשונות בין האינטואיציות המאפיינות כל פילוסוף באשר הוא. לכן אין להיתפס לסגנון ההתבטאות של הפילוסופים, כדי להחליט מהי עמדתם האמיתית, כי אם יש לחשוף את האינטואיציה המעין-אמונית שעומדת מאחורי השיח שלהם (הערת המתרגם).

[12] אצל המאמינים הרגילים (הערת המתרגם).

[13] האינטואיציה כמונח פילוסופי, מציינת גישה אפריורית העומדת ביסוד הטיעון הלוגי הגלוי (הערת המתרגם).

[14] אצל אלו שאינם הפילוסוף עצמו (הערת המתרגם).

[15] דקארט הוא זה שאמר: "השכל הישר מחולק באופן שווה בין בני האדם" (הערת המתרגם).

[16] רמז עבה ל'ביקורת התבונה הטהורה' הקנטיאנית (הערת המתרגם).

[17] לשם הבנת דברי מניטו לקורא העברי, הוכרחנו להאריך בניסוח הדברים, הרומזים לפילוסופיה הקיומית (הערת המתרגם).

[18] מניטו מבחין בין הפילוסופיה כצורת חשיבה החוקרת את החכמה (על פי המובן האטימולוגי של הביטוי: פילוסופיה = אהבת החכמה), לבין ההשגה, שהיא החכמה בעצמה. כפי שניתן לראות במאמר פרי כתב ידו שעדיין לא פורסם (בעל השם הזמני " בראשית לפי הקבלה") מתוך הגנזך המשפחתי: "ואם תקשה, והלא נאמר וביד הנביאים אדמה; ודבר זה מבואר כי תפיסת הנביאים למעלה מעולם הבריאה, ועל ידם ובזכותם לדעת יש. אבל להבין אי אפשר, כי אם דרך הנבואה עצמה, וזה לא נקרא לימוד או הבנה, אלא חכמה. ועוד כי לחכמה עצמה כתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, לזה מתפללין וחננו מאתך, מא"תך דווקא, דהיינו דרך הנבואה. (הערת המתרגם).

[19] הפילוסופיה הינה שיח המרחש לאורך הדורות שמגיעה לידי הבשלה במוצר המוגמר שהוא המסקנה הסופית. לעומתה החכמה הינה מוצר מוגמר ושלם כבר בראשיתו, הנמסר מדור לדור (הערת המתרגם).

[20] על הביטוי "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (ברכות סד א). מניטו היה מסביר: בזכות שאין להם מנוחה בעולם הזה, הם זוכים שאין להם מנוחה לעולם הבא, כדי להינצל מפני השעמום.

[21] מניטו מבחין כאן בין שלושה אנשים: החכם – שזכה לדעת אמיתית, המאמין – הדתי שאחר עידן הנבואה, והפילוסוף – המודע לאי-ידיעתו ומבקש לדעת. (הערת המתרגם).

[22] במשנתו של מניטו קיים הרעיון שהאדם בראשית ההיסטוריה נידון ביחס של בין אדם למקום, בגן עדן. במהלך ההיסטוריה הוא נידון ביחסו של האדם לחברו, ולעתיד לבוא – בין אדם לעצמו. כך שבקשתו של סוקרטס ("דע את עצמך בעצמך" כפי שנכתבה בכתובת במקדש אפולו בדלפוי, שהפכה לסיסמת חייו) להכיר את עצמו בעצמו, מתקיימת אצל החכם, האדם שלעתיד לבוא. (הערת המתרגם).

[23] כגון אריסטו ב'לוגיקה' ועמנואל קאנט ב'ביקורת התבונה הטהורה' (הערת המתרגם).

[24] הסכולסטיקה היא דיסציפלינה פילוסופית שפותחה בימי הביניים אצל בני הדתות המונותאיסטיות שמטרתה היתה ליצור הרמוניה בין המסורת האריסטוטלית לבין הדתות (הערת המתרגם).

[25] מניטו היה אומר שיש שלוש מדרגות במחשבה האנושית: פילוסופיה – הדנה בלגיטימיות של המחשבה. הסכולסטיקה – הדנה בלגיטימיות של היחס בין האדם לאל, והקבלה – שעוסקת באל עצמו (הערת המתרגם).

[26] המילה הצרפתית durée מציינת גם המשכיות וגם התמדה בזמן. בפילוסופיה של אנרי ברגסון המילה מציינת את המעורבות של נפש האדם בעולם דרך ממד הזמן (הערת המתרגם).

[27] האדם העתיק ראה את עצמו כביטוי לזרימת חיים העוברת דרך שרשרת הדורות. הפילוסופיה, ברצונה להגדיר את האדם בתור יחידה העומדת בפני עצמה, ניתקה את הפרט מן הרצף ההיסטורי. היא מנסחת מחדש את ה"טבע האנושי" במנותק מן "השושלות" (זה מושג 'התולדות' המקראי במשנתו של מניטו) (הערת המתרגם).

[28] מוסד התיאטרון ביוון הקלאסית, היה בראשיתו בעל אופי פולחני, ובו השחקנים עטו מסכות כדי לגלם את דמות האלים (הערת המתרגם).

[29] בעולם ההלניסטי שקם לאחר תקופת יוון הקלאסית, חל משבר עקב הניסיון לייסד את המוסר על בסיס מוצק. כאשר לא עלה בידה של הפילוסופיה להכריע בין ההדוניזם לבין הסטואה. בעקבות משבר זה, נוצר המצע הנוח להתפשטות הנצרות (הערת המתרגם).

[30] יתכן שהמכוון הוא לזרמים המיסטיים למיניהם (כגון: הנאו-אפלטונים), שקמו כתגובת-נגד לפילוסופיה המופשטת (הערת המתרגם).

[31] למרות הטענה הפוזיטיביסטית שהמדע עתיד להחליף את הפילוסופיה והדת, אנו עדים לתופעה הפוכה של התגברות השיח הפילוסופי (הערת המתרגם).

[32] בתור מיזוג של הפילוסופיה ומסורת ההתגלות (הערת המתרגם).

[33] מושג האלוהות הופך את המחשבה מפעולה אינטלקטואלית בלבד, לישות אובייקטיבית שניתן לדון עליה כאישיות (הערת המתרגם).

[34] צורת המילה 'שמיים' היא זוגית. לעולם לא נמצא את השורש הזה במקרא ביחיד, כי אם בצורה 'שָם' - המקום, או 'שֵם' – הכינוי (הערה של מניטו).

[35] התלמוד (משנה שבועות פ"ד, מי"ג) קובע שבשום אופן אין לראות במילה 'שמים' את אחד משמות האל, ולכן אינו ראוי לשום "הערצה" של קודש (הערה של מניטו).

[36] יתכן שמהדהד אצל מניטו ביטויו של ריה"ל: "ואל תשׁיאך חכמת יונית אשר אין לה פירות כי אם פרחים" (הערת המתרגם).

[37] סיפר לי אחד מהמשתתפים בשיעורים של מניטו ב'שערי אורה', שהוא למד אצל רבים שדיברו 'על הדבר', בעוד שמניטו אומר 'את הדבר' (הערת המתרגם).

[38] כאשר מתרחש זעזוע שאין אחריו תקומה, קשה להבחין בכך שזעזועים אלה פוגעים קודם כל, ובאופן שיטתי, ביהודים (הערה של מניטו).

[39]   מי שיש לו נֶבֵל בליבו – המשורר – מחולל יצירה בעלת ערך נצחי, שאינה נפגמת עם מותו של המשורר (הערת המתרגם).

[40] הדברים מתייחסים לכך שהדוגמה הקלאסית להיקש המופתי (סילוגיזם) בכתבי אריסטו על לוגיקה היא המשפט: "כל אדם הוא בן תמותה. סוקרטס הוא אדם. אם כן, סוקרטס הוא בן תמותה" (הערת המתרגם).

[41]ראו ב'פירוש המילות הזרות' לר' שמואל אבן תיבון, בערך 'כוח מדבר וכוח דיברי', המודפס בסוף המהדורה הקלאסית של 'מורה נבוכים' בתרגום אבן שמואל. שם מצביע אבן תיבון על ההעדפה של המתרגמים העבריים לעומת הפילוסופים (הערת המתרגם).

[42] עיין בבלי שבת, קיח, א-ב (הערה של מניטו).

[43] עיין הבית השישי של זמירת השבת הידועה 'מה ידידות מנוחתך'. מקורו נעוץ במחשבה המשותפת לתלמוד ולזוהר, שהשבת שנשמרת במהלך היום השביעי היא הטרמה של העולם הבא (הערה של מניטו).

[44] עיין בפירוש הרמב"ם למשנה חגיגה פ"ב מ"א (יא, ב) ועיין גם מורה נבוכים, חלק א פרק לב (הערה של מניטו).

[45] באופן מילולי: "מתגייר" (הערת המתרגם).