ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

הגעגועים לאלוהים [1]

 

תרגום של המאמר: Les nostalgies de Dieu

שכתב הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)

פורסם בכתב העת Targoum, גיליון 1, ינואר 1954 עמ' 51-60

מתוך פרויקט תרגום הספר 'הדיבור והכתב' של מכון מניטו, חלק א: 'תרגום'.

 

תרגום: הרב אורי שרקי

הערות שוליים ללא תוספת הן הערותיו של מניטו כפי שנכתבו במאמר המקורי.

בהערותיו של הרב אורי שרקי, נוסף בסוף הכיתוב כך: (הערת המתרגם).

 

להורדת המאמר המקורי בצרפתית לחצו כאן

 

 

העיסוק בפילוסופיה, מכוון את האדם אל החכמה. אין זה רק בגלל המקור האטימולוגי של המילה[2], כי אם גם בשל המשמעות (sens)[3] הנישאת בקרבו של המהלך הזה. עניינו של העיסוק הפילוסופי לפני הכל הוא הרצון להביע, ולנסח עבור עצמו או עבור אחרים, איזושהי אינטואיציה מעורפלת של החכמה, איזו הרגשה ראשונית של המשמעות שנושאת בקרבה כל נוכחות שהיא. רק באופן משני ביותר תידון השאלה אם חכמה זו היא חכמת היש, מחשבתה של אישיות, דעת אלוהים; או באופן אחר לגמרי –אובייקט מושכל, עולם של ידיעה, כלומר מדע. המהלך הפילוסופי נשאר זהה עם עצמו, גם אם הזדמן לו לקבל גוון דאיסטי. העיסוק הפילוסופי הוא בעצמו "שאלה". הוא הזמנה עבור עצמו, להשיג בכוחות עצמו את הידיעה שהחל להבחין בקיומה.

האדם עשוי תוך כדי מהלכו זה, לוותר על שאיפתו. בין אם זה משום שהוא מגלה שהחכמה בלתי ניתנת להשגה, ובין אם משום שהוא יחליט שהיא חסרת תועלת, בלתי יעילה או אף מסוכנת. אבל השיח הפילוסופי עניינו הניסיון להגיע להשגה זו[4]. לעומת זאת, בהתגלות, כפי שהמקרא העברי[5] מדבר עליה, החכמה בעצמה היא זו שמתמסרת אל האדם. דבר ה' מתפרץ בתוך התבונה האנושית, מה שהופך את השיח הפילוסופי לדמיון נטול ערך (illusoire). אך יש להטעים מיד שמדובר דווקא בהתגלות אל הנביא. אך כשמדובר בהתגלות מהנביא אל מי שאינו נביא - שעל ידה נוסדת "דת", מסורת דתית – זו משיקה עדיין אל הפרספקטיבה הפילוסופית. היא אמנם מספקת מענה, אך הוא ניתן עבור תבונה כזו שעבורה הפרספקטיבה של החיפוש לא נעלמה , ואינה מתבטלת מול חדירתה של הראַייה לכך שהאל מדבר, מכוח זה שהוא אומר [על ידי המסורת הדתית].[6]

יחד עם זאת, כאשר הנביא מדבר, אין הוא יכול לומר כי אם מה שה' אמר לו.

על כן צריך, לפני כל דבר אחר, לנסות לאפיין את תוֹכִיוּתה של "השאלה" הפילוסופית. היא הנוסטלגיה של האדם כשהוא נטול אלוהים.

 

 

פילוסופיה והיסטוריה

במהלך הפילוסופי, המחשבה חותרת לחשוף עבור האדם את המשמעות של ה"הנוכחויות" של העולם. כל פילוסופיה שהיא מתבססת ברגע שבו נוכחות כל שהיא – לאמור יחס – מוגדרת טוב יותר, או נחשפת. אבל המהלך הפילוסופי הוא קודם כל העמדת עצמו בשאלה, עד כדי לסכן את עצמיותו מכוח המשמעות של היחס שנחשף על ידי ההוגה. כאן ה"דיבר" אינו מתכנס ב"לומר" את היש, אלא הוא היש בעצמו, המזוהה עם שאלתו, הוא עצמיותו של השואל, בעל כורחו.

האדם ההמוני נוטה בנקל לזהות את הפילוסופיה עם המטפיזיקה. כך נוהגים גם חלק מהפילוסופים בעצמם. זאת משום שהנוכחות הנחקרת היא זו של העצמיות, בנוכחותה הטוטאלית, מתחת לפני השטח. מבחינה לוגית והיסטורית גם יחד, זה המקום שבו נולדת המחשבה הפילוסופית. זה גם המקום שאליו היא שבה לעתים מזומנות על מנת להחליף כוח כדי לנהל את חקירתה. שאלות המטפיזיקה הן באופן יסודי אלה שבהן גורל האדם תלוי במיוחד. אף על פי שהפילוסוף נדמה כמי שמבקש "אמת" מופשטת, הרי שהאדם הוא זה שנתון על ידו בשאלה, ללא מנוס. אכן, משמעותה של הזהות האנושית כשהיא דנה בעצמיות, בהתייחסה אל כל נוכחות,[7] תלויה בפתרון שאלת ההיות [לנקד]. להתבונן על היש בתור נוכחות, בכל אופן שהוא - בין במטפיזיקה המצהירה על עצמה בתור שכזו, ובין בפילוסופיה שאינה מצהירה על כך – זאת הכרזה גלויה שהאדם שואל משום שהוא איננו יודע. זו הצהרה שאין די לו לאדם להיות עצמו על מנת להיות אדם. נקל להבחין בכך שעבור ישות שקיומה מוגדר על ידי הידיעה, לא לדעת - ובפרט לא לדעת את עצמו - משתווה עם 'לא להיות'. מציצנותו הראשונה של הפילוסוף הראשון, העמידה בשאלה את כל האנושות. האדם חש את זה גם כאשר הפילוסוף אינו אומר זאת. הפילוסופיה אינה אלא השיכרון של תחושה זו. עם כל זה, הפילוסוף נותר האדם היחיד שקיומו משמר את האפשרות של משמעות כלשהי, כי העיסוק בפילוסופיה עניינו הוא להפוך את קיומו של ההוגה לבקשת ישותו.

עם כל זאת, מאחורי כל מערכות החקירה (problématiques) שפותחו על ידי השיטות הפילוסופיות למיניהן, עובדה בסיסית אחת עולה על פני השטח, והיא: הבעייתיות העצמותית (problématique) של כל פילוסופיה. מעבר לאהדה האינטלקטואלית, להזדהות הרגשית, להתאמה האפשרית – אך תמיד סובייקטיבית – שכל שיטה או מצגת פילוסופית יכולה לעורר מצידו של מי שמתקבל בחוג יודעיה, בסופה של החקירה נותר הרושם האופייני, שבהגדרה, המילה האחרונה לא ניתנת להיאמר. במילים אחרות, נתפתה לומר בסופו של כל דיון שאכן ללא ספק זה כך באמת, אך בתנאי שכך הוא גם במציאות.[8]

זו הודאה בכך שאין ברשות המחשבה האנושית טכניקת אימות בתחום הזה: אכן נדיר יהיה לתפוס פילוסוף על טעות לוגית שעשה. באותה מידה ניתן לטעון שהתאולוג הוא אתאיסט, משום שהוא מדבר על אלוהים בשפה שאינה שגורה[9]. גם כשהוא נוטה למינות, המאמין נותר מאמין. כך גם הפילוסוף: אף על פי שהוא מתבונן מתוך נקודת ראות שונה, עדיין נותרות האינטואיציות שלו אמיתיות. בכל ביטחון עצמי מונח גם סיכון משלו. לעולם יש להצטער על כך שהנושא לא נבחן עד תומו, או במילים אחרות – שהשאלה נותרה בעינה עבור אחרים.[10]

אך מאידך גיסא הודאה זו מאפיינת את טבעה של העמדה הפילוסופית בעצמה: היא הניסיון לנסח על ידי האדם את מה שרק "אדון עולם" יכול לנסח בוודאות: את משמעות הקיום האנושי. משמעות כזו, שתכלול במרחב שלה כל אישיות שהיתה קיימת בעבר, שקיימת בהווה, או שתתקיים בעתיד. נוסף על כך, העובדה שמושא השאלה – האדם – הוא דווקא הנושא של המחשבה, מוביל את הפילוסוף - וזו מעלתו - להיטהרות מקדימה של התודעה הפילוסופית של עצמו. השכל הישר מוגן מפני שאלה זו רק באופן זמני: "מי אני, אנכי החושב?" שאל דקארט את עצמו.

היטהרות זו מוצאת עד מהרה צורה פתטית כשהסקרנות האינהרנטית למחשבה הופכת לדאגה, כשהיא עוסקת בחקירת התנאים המאפשרים את המחשבה. מכאן נולד המתח האופייני לחשיבה הפילוסופית כשהיא פתוחה בעקרון לכל שאלה, לכל בעיה העשויה לפרנס את המתח הזה. שאלה מוטעית היא עבורה פחות זו שמנוסחת על יסוד נתונים סותרים, מאשר כזו שנתוניה סותמת את הגולל על כל אפשרות של פתרון. הפילוסופיה תוותר ברצון רב על העיסוק בשאלות הנוגעות להכרה בתחום המדעים, ואת הנוגעות בפרקטיקה בתחום האומנויות. הן תשובנה להיות מעניינה דווקא ברגע שבו ההיסטוריה תשיב אותן אליה כשהן יובנו כיחס של הנכחה אל הנוכחות האנושית.

כאן המקור של העובדה, המוזרה לכאורה, שיש לפילוסופיה היסטוריה משלה במקביל להיסטוריה עצמה. זאת משום שעניינה הוא להעמיד בשאלה את העובדה שהעולם מתמיד ושהאדם יודע זאת. כל רשימה המסכמת את השאלות הפילוסופיות נכנסת בהכרח במסגרת זו.

 

 

פילוסופיה וחכמה

עם כל זאת, העובדה שיש לפילוסופיה היסטוריה, היא פרדוקסלית רק אם שוכחים להבדיל בינה לבין החכמה. כל היחס של החכמה אל הזיכרון של האנושות, קיים רק על מנת להימסר על ידה ולא על מנת להתהוות על ידה. יוזמה זו נותרה עניינה של הפילוסופיה, בעוד שלחכמה מצד עצמה אין היסטוריה. היא נעה בעולמה של המשמעות. פניה הם פני הנצח. נצחיות ללא מנוח, אך גם ללא שעמום, כי הלא העולם נמשך. הפיתוי לזהות ביניהן אופייני לחברות המשגשגות מבחינה כלכלית, שבהן הפילוסופיה לובשת צורה אקלקטית, והוא נובע דווקא מכך שמתברר שהאופן הפתטי של החכמה הוא השַלְווה. שלֵווה היא החכמה, בין כהומור ובין כאירוניה, משום שעבורה, כבר בראשיתה, נושא השאלה הוא בעצמו - באופן מטאפיזי - מושא המחשבה. החכם יודע על מי הוא מדבר כאשר הוא מדבר על אלוהים או על האדם. אין הוא בטוח כלל שהמאמין יודע זאת תמיד. הפילוסוף מחפש ומודה בכך.[11] וידויו זה הוא פעמים רבות תפילה אותנטית.

הדיאלוג של הפילוסוף עם החכמה, נושא בקרבו נימה של דאגה, משום ששאלתו הראשונה: "מיהו האדם?" לא הצליחה להתנסח. כלומר לא הצליחה להתבטא באופן שהיא תניח תשובה הכרחית, שניתן בקלות להסיק אותה מתוך התייחסות פשוטה לחוויה ההיסטורית.

למעשה, הפילוסוף מבקש להגיע אל מה שעבור החכם הוא כבר התחלתה של החכמה: האדם המכיר את עצמו.[12] משום כך, ההתכוונות (intentionalité) הפילוסופית בראשיתה אינה פונה כלל אל הוודאות. אמנם היא טוענת... וטענה זו היא הצדקת קיומה הראשונית - שביכולתה על כל פנים, להצביע על התנאים הנדרשים לביסוס הוודאות.[13] אלא שלא נתנה הפילוסופיה את האמצעים הראויים להשגת מטרה זו, שהיו עשויים לפתור בתור שיטה פילוסופית את הדאגה הנלווית למהלכה זה עצמו.

לו עשתה זאת, הייתה מסתיימת בכך ההיסטוריה שלה, ובזה הייתה נוסדת חכמה פילוסופית בעלת טבע של סכולסטיקה מושלמת,[14] שהייתה יכולה באופן לגיטימי (אך עד עתה אף לא אחת עשתה זאת) להעמיד את יכולת ההכללה שלה מול ההופעה המקוטעת של החכמה העתיקה בימינו.[15]

 

 

פילוסופיה ומיתולוגיה

כאן המקור למשך המאפיין[16] את המחשבה הפילוסופית. כאן המקור לכך שיש לה היסטוריה. יותר ממה שהיא מתארת את מהלך המחשבה האנושית, היסטוריה זו מתארת את המועקה השיטתית של האדם, שאמנם מסוגל לְדַעת, אך אין ביכולתו לדעת את עצמו כמושכל ראשון על ידי קביעת ביטוי מוסכם. אין בידו לבטא - על ידי נתינת שם לעצמו - את היש המגדיר אותו באמת.

לשם הדיוק, צריך לציין שמועקה זו היא זו של האדם-הפילוסוף. ואף נכון יותר לומר שהיא תכונתו של האדם בתור פילוסוף. אמנם ניתן לטעון שבעיקרון כל אדם יכול בתור ייעוד להיות מסוגל לתודעה הפילוסופית של עצמו, יחד עם זאת לא ניתן לטעון באופן אפריורי שהשגת הביטוי המבוקש היא מעבר ליכולתה של המחשבה האנושית. אלא אם כן מדובר באדם שכל טקסט מסורתי סתום בפניו לחלוטין. זה מאפיין באופן מובנה את מעמדו של האדם-הפילוסוף, שלו בלבד.

במילים אחרות, רק למי שכבר הספיק להתאכזב בשם האנושות כולה מהמשמעות שמעניקה המסורת לאדם, יש הזכות לטעון שהיעוד הפילוסופי הוא גורלו הבלעדי של הישות ההוגה. לדידו אם אלוהים קיים, הוא בהכרח אלוהי הפילוסופים, אלוה נטול שם.

למעשה לא עלה בידה של הפילוסופיה לנסח את הנוכחות האנושית בנוסחאות דו-ממדיות,[17] שבהן המושכל יתמזג עם ההיסטורי מתוך הישירות שמקנה התפיסה המושגית, וזה מה שמגדיר אותה לעומת החשיבה המסורתית. האופן הישיר הזה של ידיעת התוכן האנושי נותר כסימן היכר בלעדי של דרכי ביטוייה של החכמה המסורתית. בכלל זה, ידיעת שמו של האלוהים.

והלא זו הייתה משימתה הראשונה של הפילוסופיה, במידה והיא קיוותה שתוכל לבסס חכמה שונה מזו של המיתולוגיות שמשמעותן אבדה. אמנם היא ירשה מהן את הנושאים שבהם היא עוסקת, אך בלי להבין יותר במה מדובר, כי אם בתור רמזים למה שהם עדיין יכלו לראות בו היבט "תרבותי" ואולי פולקלור. ציפייה זו לחכמה חדשה, ניסיון זה ליצור חכמה אחרת, נכשל עד מהרה. החל תהליך כללי של דהייה, של חילונם של הנושאים המסורתיים שכבר הואפלו על ידי הפיכתם להתנהגות ריטואלית, ולאחר מכן, תיאטרלית. "הטבע האנושי" תפס את מקומה של שייכות האדם ל"שושלת" אנושית, ברגע שבו האישיות מיוצגת על ידי מסכה, אף אם מדובר במסכה פולחנית.[18]

עבור המדע ושרשרת עיסוקיו, החילון הזה השתלם. כי כשמדובר בנוכחויות הנחקרות על ידי המפעל המדעי, התופעה הנקודתית ניתנת בנקל וללא מלאכותיות להפרטה עד לממדים האוניברסליים של העובדה הנחקרת. על כל פנים, המרה זו לתוכן מלאכותי נחווית רק במדרגת השושלות האנושיות, כאשר נחשפים המשברים הגדולים של המוסריות המנותקת מן הידע האנתרופולוגי.[19] או אז החל האדם לחוות את הנוסטלגיה לאיכויות הקוסמיות שהמדע העמיד אותן בספק, כשהיא חושפת - על ידי הנוסחאות ה"מהותיות" שלה – עולם קר משום שהוא נטול חום, עולם אפל משום שהוא נטול אור, עולם מקולל משום שניטלו ממנו הברכות. עולם נטול אלוהים בגלל החוקים האוניברסליים הערבים לו.

בשורת הנוחות המונחת בפיתוח הטכני של הנוסחאות המדעיות, היתה עשויה לתפוס את מקומה של בִּרְכּת הטבעיות האבודה. עולם מבורך שנתון למבטו של אלוה, אלוה שרואה. אלא שהבטחה זו היתה ראויה להישמע רק במשך הזמן שבו האדם יכול היה עדיין לקוות שהפילוסופיה תצליח במשימתה. כלומר כל עוד נמשך האמון, המועבר מהוגה להוגה, באוטונומיה של החשיבה האנושית המבקשת לתת בסיס לאישיות שניתנה לה הבטחה זו של ארץ "נוחה".

הפילוסופיה נכשלה. הנחרצות שהיא מפגינה במחקריה בני זמננו היא עדות לכישלון הזה. היא מיטיבה יותר ויותר לנסח את שאלתה. אין זה אומר שהשאלה עדיין נשאלת, כי אם שהיא ממשיכה להישאל. תוך כדי שהיא מודעת להישגים של מהלכה היא, ובמיוחד בהישגיהם של המדעים, יתכן גם שמעולם לא הייתה הפילוסופיה פילוסופית כל כך.[20] כך היא עד כלות. צלולה עד כלות, ויחד עם זאת מלאה דאגה.

ההיסטוריה, ואם נרצה נאמר – אלוהים, הותירו בידי האדם הפילוסופי לכל אורך הזמן הדרוש לחקירה המדעית, את התקווה שאדם המכיר סוף-סוף את עצמו יהיה זה שיירש את ההכרה האובייקטיבית של העולם. אך הפילוסופיה איחרה את המועד. גם התאולוגיה, משום שהיא – גם אם לא תודה בכך במפורש – ניסיון פילוסופי אחד מיני רבים. התאולוגיה היא ניסיון פילוסופי השייך לאדם, השייך גם, ובפרט, לשושלת של מאמינים. הפילוסופיה נולדה ביוון. ההתגלות ניתנה בישראל. לפיכך, התאולוגיה[21] היא חשיבה בלתי אפשרית, שכן אין להיסטוריה היוונית אף לא אחד מהמאפיינים של ההיסטוריה של עם ישראל. עם זאת התאולוגיה[22] היא סוג של חשיבה מוכרחת המציאות, משום שישראל שרויים בקרבה של היסטוריה אחת ויחידה - זו של האנושות. זאת בהתאם לתביעותיה של החכמה היהודית בעצמה, שראשיתה בקביעה שיש רק אדון יחיד לכללות העולם.

...עולה מכך בין היתר שההכרה הפילוסופית או התאולוגית כבר אינה יכולה יותר לתרץ את הכישלון המתמיד של ניסיונה ההומניסטי, על ידי העובדה - שבעבר הייתה מובנת מאליה - של הפיגור ההתפתחותי של הברברים. כיום, המדע עומד לרשותם של הברברים. לא רק זה של המדענים, כי אם גם המדע האוניברסלי וההכרחי. לא רק זה של הטכניקאים, כי אם הטכניקה עצמה, על כל יעילותה וריבונותה.

ההיסטוריה של הפילוסופיה החלה עם התנתקותה הסופית של המחשבה האוטונומית מהמסורות המיתולוגיות כמסוגלות להוות ביטוי מושכל של החכמה. כך גם החלה ההיסטוריה של המדע. אבל עבור הפילוסופיה, לא הייתה זו הוצאה לחולין של השפה והמתודה בלבד, המתקבלת יפה כשמדובר במדע. עבורה היה זה בעיקר חילול האדם. זאת הייתה העמדת סימן שאלה סופי לגבי המשמעות של אישיותו, יחד עם ההלם של גילוי השערורייה שהחכמה - על ידי היעלמותה - חשפה לעין כל: שאי-ההתאמה בין הזמן של האדם לזמן של העולם נותנת אחיזה לתבונה בנצח, ומעניקה ל"חילול קודש" זה - העומד מחוץ לתחום האלילות - את שלטונה של הכרחיות שאין לה קצה בר-השגה. ההומינזם הפילוסופי או התאולוגי השתמש בהיתר, והפך את האדם לאל אבסורדי. אל שאלוהיו הינו כזה נטול התארים של האישיות, אף כי נושא את כל מעמסת האחריות שלהם. אלוה כזה היה סובל מעבר לכוחו האלוהי, לו היה האל שהמאמינים מתארים לעצמם.

 

 

פילוסופיה והתגלות

הפילוסופים מדברים לעתים קרובות על אלוהים. זו אחת האובססיות היותר רגישות שלהם. הם מדברים עליו בכל פעם שהם באופן גלוי תרים אחר ביסוס לזהות האנושית. למעשה הם תמיד מדברים עליו, בין כשהם נוקטים בשמו בשל נוחות השיח, ובין כשהם אינם נוקטים בשמו על מנת שלא להסתכן בנקיטת עמדה מיותרת בפני מי שעשוי שלא להבין את תנאיה של השפה.

זאת משום שאלוהים הוא עבורם הרעיון היותר איתן. הוא, בהגדרה, נקודת המשען של כל מה שדרוש למחשבה על מנת להתהוות כאישיות. נוכחותו משמחת את הדוגמטיקן, בעוד שהסקפטי מצביע על היעדרו.

לכל פילוסופיה רצינית יש אכן צורך מסוים להתחבר אל התמדתה של הפילוסופיה כשאלה. אף ניתן לדבר על מסורת של המחשבה הפילוסופית, כשם שקיימת מסורת של המחשבה הדתית. זו וגם זו הינן שתי נגזרות הופכיות שהמחשבה האנושית הגיעה אליהן בעקבות סיומה של ההתגלות האובייקטיבית, ההתגלות אל הנביא ועל ידי הנביא. על מנת להתחבר אל המסורת שלה, כל פילוסופיה תצטרך לערוך הפקת לקחים. בכל תחנה יש להגדיר מאיזו בחינה היא נוחלת את חלקה ב"שאלה", שאלת האדם. האדם המדבר על רקע שתיקת האלוהים, הנשמעת כשתיקה ריקה.

על מנת לערוך מַאזן בפילוסופיה, יש להתייחס אל האופק של השתיקה: האות מחוּסר המשמעות. האופק הזה הוא עבור הפילוסוף מעונו של אלוהים. דומה לו מושג 'השמיים' של המאמינים, שהוא מעין תל-תלפיות, ראשית הנתונים, המאפשר לבטא את הכלליות היותר גדולה, כשם שקיים רק רקיע אחד עבור כל הארצות. בכל זאת, העברית אינה אומרת "השמיים הזה" כי אם "השמיים האלה". עבורה השמיים זוגיים.[23] היא אף יודעת לומר "שמי השמיים". עבורה השמיים מרובים כארצות.[24]

רק מאז שאלוהים הפסיק בעצמו לדבר, החלו לטעון שהוא מדבר מהשמיים [לבדוק הקושיה]. מאמיני המקרא יודעים שבדרך כלל לא כך נהג "האל המדבר מגרונם של הנביאים". גם הפילוסוף יודע זאת, ומשום כך הוא תפס את מקומו של הנביא. כאן מונח פיתויו של התאולוג, שניתן להבחין בו כבר אצל הרמב"ם, ושנפסל על ידי מתנגדיו הכֵּנים ביותר. זה הפיתוי לדַבֵּר על אלוהים בשם 'האור הטבעי'. אבל הפילוסוף הצהיר מראש שאלוהי הפילוסופים אינו מדבר בתוך השיח הפילוסופי. גם בתוך השיח התאולוגי אין הוא מדבר.

אכן יש לשים לב לכך שיחד עם זאת שבאופן עצמותי ההיסטוריה של הפילוסופיה מתחילה בזמן שבו אבד המפתח הנסתר של המיתולוגיות, זהו גם זמן סיומה של הנבואה המקראית. באופן לוגי הכרחי שאחרון הנביאים יהיה גם בן-זמנו של ראשון הפילוסופים. הנביא האחרון היה באופן אונטולוגי הקדם-סוקרטי הראשון.

האמת היא, ששתיקתו של הנביא האמיתי היא המרחב שבו נשמע השיח של הפילוסוף האמיתי. כך היה הרמב"ם. אין מי שהגיע למעלתו בעם ישראל. אלא שהתאולוגיה שלו לא הייתה כי אם יצירת אומנות נאה שהייתה נחוצה עקב הבורות שהייתה נחלתם של מלומדי זמנו, הספוגים בפסבדו-פילוסופיה, חיקוי של אריסטו או אפלטון. מתוך צלילות דעתו של "מי שלא קם כמותו בישראל אחרי משה", הוא ניסה לשכנעם. אך זה לא עלה בידו. כשיש תולעת בפרי, על פי הדין יש להשליך את הפרי. יש פרחים אחרים באילנו של עם ישראל.[25] אסכולת מתנגדיו העדיפה לדבר על הלְשַׁד עצמו, במקום להתחפר באמירות מרובות על כך שהעץ אינו יכול לחיות ללא לְשַׁד, ועל כך שרק מי שאין לו ידע בבוטניקה יכול לסבור את ההיפך.

המשמעות הנעלה של כל זה, היא שהשיח הפילוסופי מהווה מחאה פתטית כנגד שתיקתו של אלוהים, ומאז סיום הנבואה - אף כנגד שתיקת החכמים. זהו עמל ארוך-טווח שנושאו הוא האישיות, המסורה - פשוטו כמשמעו - בידי כוחותיה עצמה. הפילוסוף חש שלשתיקתו זו של אלוהים יש סיבות מצוינות. אך יש סיבה אחת, מדהימה בתמימותה, שאותה הוא מעולם לא חשף. היא נוגעת לנו, לנו ולרבותינו: והיא שאלוהים כבר אמר את כל מה שהיה לו לומר לבני-אדם, ושאחרי זמנה של הנבואה, משמעות הדיבור מסורה בידי מי שקיבלו אותו, והם ישראל. ואשר לסיבות האחרות, קורה שהפילוסוף - מרוב דאגה - נדחף לפענוחן, ופעמים רבות מה שהוא קלט מהן מזעזע את העולם.[26]

קשה לסבלנות להתמודד עם ההיסטוריה. האדם בן-תמותה הוא, ובדרך כלל אינו נולד עם נֶבֵל במקומו של הלב.[27] האדם בן-תמותה הוא. זו הראשית של כל הוכחה מופתית (syllogisme).[28] אבל עדיין לא זכה מעולם לחוויית סיפוק מהיותו אדם, כי אם לזאת בלבד: ישות הוגה, "בעל חיים משכיל". העברית מעדיפה לומר: "חי מדבר". מעולם לא - או לפחות עדיין לא - משום שהיה מוטל עליו, מאז מעשהו של אדם הראשון, להשקיע את מחשבתו בשמירה על חייו שנעקרו מן האדמה.

המסורת היהודית מלמדת כאן את משמעות השמירה של מנוחת היום השביעי. במישור העונג שיש בלהיות אדם, היא מספקת לנו את העונג הזה פשוטו כמשמעו,[29] ישות הוגה באופן מהותי. ולכן על השמירה כהלכתה של היום השביעי נאמר "היא מעין עולם הבא".[30] התלמוד מצטיין בדייקנות מרובה כשמדובר בהערכה כמותית של האיכויות, ומלמד (ברכות נז ב): "האש היא אחד בשישים מגיהנום, טעם הדבש אחד בשישים במן, השבת אחד בשישים מן העולם הבא, שינה אחד בשישים במיתה, חלום אחד בשישים מנבואה". האדם נותר עם כל זאת בן-העולם-הזה, של ששת ימי החול.

אבל דווקא בעולם הזה חשוב שאלוהים ידבר. דווקא בלילה האדם זקוק לאור, כשהוא לאֶה משנתו. בחשכת הלילה קורה שהאדם מאיר לעצמו על ידי הארת מבטו-הוא. גם זו הפילוסופיה. זו דאגה, אך גם התקוממות. היא דיבור המאשים את השתיקה. היא אור שנועד לבאר רק דברים סתומים. היא אחד בשישים מן הוודאות. אנשי השכל הישר אינם מבינים את הפתטיות הזאת. אבל לפעמים קורה שהמאמין כן מבין. זאת הסיבה לחשדנותו כלפי הפילוסוף. שמא הוא יודיע בקול רם מה שכל אחד חושב, במחשבתו הרעה, בחשאי. לפעמים גם קורה שהפילוסוף – כשהוא מגלה את עוצמת הדרמה האנושית שלו – מתמלא חמלה כלפי מחשבתו. במעמקי מחשבה זו, שעליה הוא חומל, הוא מגלה - כפי שלימד זאת הרמב"ם[31] בהעמקה רבה - את כבוד ה'. אז הוא כבר נהפך לאיש אחר.[32] הוא כבר לא נהג להצטרף ליהדות מאז האמנסיפציה, כלומר מאז הפסקת מסירתם של תוכנם האמיתי של כתבי המסורת היהודית.

 

 

 

הערות שוליים:

[1] להרחבת מאמר זה, ראה המאמר הקודם בספר: הרמב"ם מול שפינוזה.

[2] המילה היוונית 'פילוסופיה' מורכבת משני חלקים: פילו – סופיה = אהבת – החכמה (הערת המתרגם).

[3] המילה sens שבה משתמש מניטו, נושאת בחובה משמעות כפולה: כיוון וגם משמעות (הערת המתרגם).

[4] באופן מילולי, פירוש המילה הוא "הכיבוש הזה" (הערת המתרגם).

[5] במושג 'המקרא העברי' מבקש הרב לסלק את ההבנה האפשרית של הכללת הברית החדשה במושג 'מקרא' (Bible) (הערת המתרגם).

[6] למילה 'אומר' יש משמעות של מסירת מידע, מה שאין כן 'מדבר' שמשמעותה היא מסירת משהו מנפשו של האומר. יתכן שמניטו גם רומז לאבחנה השגורה אצלו בין מאמרות לדיברות, כשהמאמרות מסתירות את האל, בעוד שהדיברות מגלות אותו. כאשר האל מדבר נשלל המימד הפילוסופי מהנפש. אך כאשר הוא 'אומר' נוצרת יצירת כלאיים של חצי פילוסופיה חצי נבואה, המכונה 'דת' (הערת המתרגם).

[7] השימוש במילה 'נוכחות' על ידי מניטו הוא כפי הנראה לפי משמעות הביטוי הזה בהגות של הפילוסוף מרטין היידגר "Dasein". במובן של נוכחות האדם אל הקיום (הערת המתרגם).

[8] שמא יש כאן רמז למאמר של קאנט: "בדבר האימרה המפורסמת: יתכן שזה כך באמת, אך למעשה אין לזה כל ערך". עוד על נושא זה ראו בחוברת 'מעיינות' מספר 1, לגבי ההבחנה בין הדברים כפי שהם באמת לבין הדברים כפי שהם במציאות. (הערת המתרגם).

[9] אצל המאמינים הרגילים (הערת המתרגם).

[10] אצל אלו שאינם הפילוסוף עצמו (הערת המתרגם).

[11] מניטו מבחין כאן בין שלושה אנשים: החכם – שזכה לדעת אמיתית, המאמין – הדתי שאחר עידן הנבואה, והפילוסוף – המודע לאי-ידיעתו ומבקש לדעת. (הערת המתרגם).

[12] כדברי הכתובת במקדש אפולו בדלפוי, שהפכה לסיסמת החיים של סוקרטס: "דע את עצמך בעצמך" (הערת המתרגם).

[13] כגון אריסטו ב'לוגיקה' ועמנואל קאנט ב'ביקורת התבונה הטהורה' (הערת המתרגם).

[14] הסכולסטיקה היא דיסציפלינה פילוסופית שפותחה בימי הביניים אצל בני הדתות המונותאיסטיות שמטרתה היתה ליצור הרמוניה בין המסורת האריסטוטלית לבין הדתות (הערת המתרגם).

[15] מניטו היה אומר שיש שלוש מדרגות במחשבה האנושית: פילוסופיה – הדנה בלגיטימיות של המחשבה. הסכולסטיקה – הדנה בלגיטימיות של היחס בין האדם לאל, והקבלה – שעוסקת באל עצמו (הערת המתרגם).

[16] המילה הצרפתית durée מציינת גם המשכיות וגם התמדה בזמן. בפילוסופיה של אנרי ברגסון המילה מציינת את המעורבות של נפש האדם בעולם דרך ממד הזמן (הערת המתרגם).

[17] נראה שכוונתו של מניטו לרמוז לאי-יכולתה של הפילוסופיה הדתית לבטא במונחים פילוסופיים את עולמה של ההתגלות, כאשר הוכרחה להשתמש בלקסיקון כפול בבואה לבאר באופן פילוסופי את המסורת הדתית, כביקורתו של ריה"ל בכוזרי א, ד (הערת המתרגם).

[18] מוסד התיאטרון ביוון הקלאסית, היה בראשיתו בעל אופי של עבודה דתית, ובו השחקנים לבשו מסכות כדי לגלם את דמות האלים (הערת המתרגם).

[19] בעולם ההלניסטי שקם לאחר תקופת יוון הקלאסית, חל משבר עקב הניסיון לייסד את המוסר על בסיס מוצק. כאשר לא עלה בידה של הפילוסופיה להכריע בין ההדוניזם לבין הסטואה. בעקבות משבר זה, נוצר המצע הנוח להתפשטות הנצרות (הערת המתרגם).

[20] למרות הטענה הפוזיטיביסטית שהמדע עתיד להחליף את הפילוסופיה והדת, אנו עדים לתופעה הפוכה של התגברות השיח הפילוסופי (הערת המתרגם).

[21] בתור פילוסופיה של הדת (הערת המתרגם).

[22] בתור ניסיון של הפילוסופיה למלא את תפקידו של עם ישראל (הערת המתרגם).

[23] צורת המילה 'שמיים' היא זוגית. לעולם לא נמצא את השורש הזה במקרא ביחיד, כי אם בצורה 'שָם' - המקום, או 'שֵם' – הכינוי (הערה של מניטו).

[24] התלמוד (משנה שבועות פ"ד, מי"ג) קובע שבשום אופן אין לראות במילה 'שמים' את אחד משמות האל, ולכן אינו ראוי לשום "הערצה" של קודש (הערה של מניטו).

[25] יתכן שמהדהד אצל מניטו ביטויו של ריה"ל: "ואל תשיאך חכמת יונית אשר אין לה פירות כי אם פרחים" (הערת המתרגם).

[26] כאשר מתרחש זעזוע שאין אחריו תקומה, קשה להבחין בכך שזעזועים אלה פוגעים קודם כל, ובאופן שיטתי, ביהודים (הערה של מניטו).

[27]  מי שיש לו נֶבֵל בליבו – המשורר – מחולל יצירה בעלת ערך נצחי, שאינה נפגמת עם מותו של המשורר (הערת המתרגם).

[28] הדברים מתייחסים לכך שהדוגמה הקלאסית להיקש המופתי (סילוגיזם) בכתבי אריסטו על לוגיקה היא המשפט: "כל אדם הוא בן תמותה. סוקרטס הוא אדם. אם כן, סוקרטס הוא בן תמותה" (הערת המתרגם).

[29] עיין בבלי שבת, קיח, א-ב (הערה של מניטו).

[30] עיין הבית השישי של זמירת השבת הידועה 'מה ידידות מנוחתך'. מקורו נעוץ במחשבה המשותפת לתלמוד ולזוהר, שהשבת שנשמרת במהלך היום השביעי היא הטרמה של העולם הבא (הערה של מניטו).

[31] עיין בפירוש הרמב"ם למשנה חגיגה פ"ב מ"א (יא, ב) ועיין גם מורה נבוכים, חלק א פרק לב (הערה של מניטו).

[32] באופן מילולי: "מתגייר" (הערת המתרגם).

הוספת תגובה