קול המועד: מבוא

עת לעשות לה', עת לשמוע ועת לכתוב

"למה אינך כותב ספרים?" תהה פרופסור אנדרה נהר, באחת משיחותיו עם מניטו. "נעשה הסכם", הייתה התשובה, "אתה תכתוב ספרים ואני אעמיד לך קוראים שיקראו אותם". מניטו ראה בהעברת מסורת התורה על ידי דיבור בעל פה ערך עליון. מלבד הספר 'כי מציון' ומאמרים בודדים שכתב בעצמו, את רובה המוחלט של משנתו העביר מניטו בעל-פה לתלמידיו בשיעורים. התכנים, הסגנון, החידושים, ההומור – כל ההענקה הרוחנית שלו, שהותירה רושם כה כביר בקהל שומעיו, הותאמה לחיבור המיוחד שעובר מהפה לאוזן, לדיבור האותנטי שנמסר מנשמה לנשמה.

בעוד שמהפכת המידע השנייה, זו של האינטרנט, עשתה חסד עם מניטו בכך שהותירה את הצליל המיוחד של תורתו והפיצה אותה דרך המדיה הדיגיטלית, מהפכת המידע הראשונה והקדומה יותר, זו של הספרים והדפוס, דווקא הקשתה עליה. שהרי, דבר מוסכם הוא שדרך העברת מסרים בשפה הכתובה שונה מהשפה המדוברת. הבנייה של התוכן, סידור המלל סביב כותרות ומשפטי מפתח, רצף מסודר של פסקאות שבו האחת מובילה לרעותה, תמצות וריכוז של המלל – כל הדברים הללו, שהם הכרחיים כדי לקנות חכמה כתובה, אינם מאפיינים שיחה חיה בין בני אדם. העברת דברי מניטו אל הכתב מחייבת אותנו אפוא לערוך אותם, על מנת שהקורא בכתב יצא נשכר מקריאתו.

בנקודה זו נתקלנו בדילמה. הנגשת דבריו והעברתם לשפה הכתובה היא אמנם פעולה הכרחית ללימוד, אך עריכתם עלולה לסתור את תפקידנו העיקרי כמכון מניטו, שהוא העברת דברי הרב בצורתם הגולמית ביותר האפשרית, על מנת לשמר את האותנטיות של דבריו. הספרים שנכתבו עד כה מתוך מטרה למסור את מניטו (אין הכוונה לספרים שדיברו על מניטו) ניסו ללכת בין הטיפות של ההנגשה והאותנטיות, ויצרו תמלול ערוך ומובנה של דבריו. בספר זה החלטנו להציע דרך חדשה, כדי לתת מענה לשני הצדדים: לשמור על האותנטיות ברמה הגבוהה ביותר על ידי תמלול השיעור מילה במילה, ולהנגיש את דבריו באופן המרבי בעזרת סיכום של כל שיעור ושיעור. בסוף הספר צורפו כנספחים שני סוגי מאמרים וראינו לנכון להוסיפם. הסוג הראשון הוא מאמרים קצרים שפורסמו בבמות אחרות ובהם עריכה של דברי מניטו בצורה מונגשת ותמציתית על שני נושאים יסודיים: האוניברסליות הישראלית לאור חנוכה, ופתרון לקשיים באמונה בהתגלות מתוך היבטים היסטוריוסופיים. הסוג השני הוא דיון רחב ומעמיק בנושאים חשובים שעלו בקצרה בסיכומים: עיון במאפייני הזהות של ישמעאל ובהשלכות הפוליטיות הנגזרות מכך, והעמקה בחידושיו הקבליים של מניטו על נושא החידוש בבריאה.

ההבדלה בין שני הממדים, התמלול האותנטי והסיכום המונגש, מבליטה את יתרונותיהם, חסרונותיהם והשלמתם ההדדית. בנוגע לסיכום, יש להבחין בכוחותיו ומגבלותיו. בכוחו לסייע ללמידה של תמלול השיעור בעזרת הבנייתו ובהעמקתו. למקרא התמלולים נוצר לעתים הרושם שדברי מניטו נאמרו באופן אסוציאטיבי וקטוע. לפיכך באמצעות הסיכומים נראה כיצד ישנו חוט שמקשר בין הנושאים השונים שעלו בשיעור, וחושף יסוד מארגן וסמוי המונח בבסיסו. הצגת השיעור באופן קוהרנטי ומסודר בסיכום מסייעת לתפוס את דברי מניטו ביתר קלות. כמו כן, הבהרת מושגים ונקודות שנידונו בשיעור מסייעת להעמיק בדבריו ולגלות בהם רבדים שעלולים לחמוק מעין הקורא, ולשם כך נעזרנו בתובנות, הן מהשיעור עצמו הן משיעורים אחרים.

אך הסיכום, בהיותו ערוך על ידי אדם חיצוני, מחמיץ בהכרח רבדים מקוריים שאינם מופיעים בו. זאת לעומת התמלול האותנטי, שבשל גולמיותו משאיר פתחים לחידוש והעמקה החורגים מהסיכום שהוצע. מקומו של הסיכום בפרויקט שלפניכם יובן יותר על רקע אופיים הכללי של דברי מניטו. בהיותו 'אדם כללי' הצליח מניטו לגעת בליבם של קהל שומעים מגוון. נראה שהוא נמנה על אותם גדולי ישראל שנשמתם הכללית הצליחה לתקשר עם נשמות פרטיות רבות. הדבר מתבטא בעדותם של תלמידים רבים בעבר, המספרים שהרגישו בשעת השיעור כאילו הוא מדבר אליהם באופן אישי, ובתחושה של ציבור גדול כיום, שנים לאחר מותו של מניטו, שדבריו חיים ונוגעים בו. מניטו עשה זאת באמצעות המפתחות לפענוח פשר ההיסטוריה שרכש מרבותיו, ויכולת יוצאת דופן להחיות את הממד הנבואי של תורת ישראל דרך הלימוד.

הממד הנבואי, מטבעו הכללי, מתעלה מעל לפרטים האנושיים והזמן הארעי הנמצאים במשבצת היסטורית או בדור מסוים. כמוסר תוכן נבואי, שתפקידו היסודי הוא הענקת משמעות להיסטוריה האנושית, בנה מניטו במהלך הלימוד כלי תודעה מטא-היסטוריים, המסייעים להבין את תפקודם של אירועים שהתרחשו בעבר, אלו שמתהווים בתקופה שלנו, וכאלו שיקרו בעתיד. על כן, חשוב להבהיר שהנושאים והתובנות שבחרנו להדגיש בסיכום אינם מתיימרים להכיל את כלל המשמעויות העולות מדברי מניטו. תקוותנו היא שהסיכום ישמש דגם להמרצת הקורא, בדור שלנו ובדורות הבאים, להעמיק ולדלות מהם חידושי תורה שיסייעו לו בהכרת זהותו האישית והלאומית, ולפענח משמעויות נוספות הנמצאות מאחורי המאורעות ההיסטוריים המתרחשים בתקופתו.

בנוגע לתמלול, פרסומו באופן המנציח את השיעור מילה במילה אינו דבר נפוץ בתחום הוצאת ספרים. אך ראינו חשיבות להנציח כל מילה שנאמרה על ידי מניטו בשיעור, כולל שגיאות בעברית. אחת מסגולותיו של תמלול היא 'להחיות את העבר' ולהכניס את הלומד לתוך האווירה והסגנון של השיעורים. השתדלנו להשיג מטרה זו דרך שמירת האינטונציה וחיתוך הדיבור של מניטו באמצעות פיסוק תואם, הדגשות כאשר מניטו הדגיש מילה מסוימת בשיעור, ועריכה מינימלית של הטקסט רק כאשר הדבר מפריע לקריאה. למשל, הסיומת "כן?" בסוף משפט שדרכה מניטו פונה אל הקהל ובודק את מידת הבנתו, זורמת היטב בשמע, אך מאבדת את ערכה ומקשה על הקורא כשהיא עולה על הכתב. כך נהגנו גם בחזרה על מילים, דיבורים על נושאים טכניים הקשורים למסגרת השיעור וכדומה. בתחילת כל שיעור צירפנו קוד QR עם כתובת ההקלטה, למי שמעוניין לשמוע את המקור.

לשם נוחות הקריאה השוטפת, קיבצנו הערות ומקורות לעיון נוסף בחלק ג של הספר: נספחים ותוספות, מלבד הערות המסייעות להבנת פשט דברי מניטו שאותן מיקמנו בהערות שוליים בתחתית העמוד. מלבד הרצון 'להוכיח' שהחידושים הרבים של מניטו מעוגנים במקורות, והצורך להבהיר ולהעמיק בדברי מניטו בבחינת "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", יש להערות הללו מטרה נוספת: עיון במקורות הללו, לאחר הלימוד אצל מניטו, מאיר בהם נקודות ורבדים עמוקים, זוויות מבט חדשות, שספק אם היו מתגלות לפני כן. המקורות הללו מהווים דוגמה לדרך מסירת התורה של מניטו לדור שלנו, תהליך שבו התורה עוברת מהעולם הבית־מדרשי והקבלי שממנו ינק, אל התקופה התרבותית שאנו חיים בה. המעבר הזה, בין שפה בית־מדרשית לשפה מודרנית, הוא כשלעצמו מחדש בתורה, ומאיר מחדש את המקורות הקדומים. כך שאת מגע הקסם של מניטו, שמצליח להפוך את המקרא העתיק לרלוונטי לדור שלנו, יכול הקורא לקחת ולממש גם בקריאת הספרים של גדולי חכמי התורה שבעל פה. תורה שהתרגלו להביט בה כשידור חוזר עם סוף ידוע מראש, הופכת לפתע לשידור חי, מתפתח ומטלטל, שמבהיר את המאורעות שאנו חווים.

בשיעוריו על התפילה, בברכת התשובה, הסביר מניטו על נושא כתיבת ספרים: "זה מקביל להקריב קורבן. ואנחנו נמצאים בתקופה שלא היה אפשרי להביא את הקדושה של הקורבן, אז מביאים את הקדושה של הספרים. להעלות לכתב תורה שבעל פה, אז זה נחשב כלהקריב קורבן על המזבח. ולכן החכמים רגילים להשתמש בביטוי 'להביא על מזבח הדפוס'. ולכן אתם רואים, יש מצווה לכתוב פירושים של התורה שבעל פה. אז מצווה עליכם לכתוב את החידושים שלכם". תלמידו הגדול, הרב אורי שרקי, הקשה עליו: "זה לא מצווה יותר גדולה על הרב עצמו?" המבוכה של הרב מהשאלה הייתה ניכרת, ועברה חזק אפילו דרך השמע בלבד: "כן. אבל יש... [צחוק]... יש אממ... איך אומרים... עת לכל דבר... עת לכתוב... ועת ל... מה?... מה כתוב שם?"

אכן, הרבה עתים צריך לקבוע לתורה. הספר שבידיכם הוא ביטוי של העת לכתוב, שבעינינו היא גם 'עת לעשות לה''. אבל יש גם את העת לשמוע. לו יהי שהפרויקט הכתוב הזה ימריץ את הקורא לשמוע את ההקלטות של מניטו, המקור הישיר והאמיתי של דבריו.

איתי קולין, תשפ"ד