קול המועד: נר חנוכה, מאמרי הראי"ה | סיכום השיעור

המעבר מדיון תאולוגי לדיון זהותי

בשיעור הנוכחי שב מניטו לעסוק בנושא המרכזי שמלווה את השיעורים על 'נר מצווה' – ההבדל בין התרבות העברית לתרבות יוון, אך שוזר בו נדבכים נוספים המלמדים על הזהות העברית ועל השבטים השונים. כך נוצרת מפת דרכים החושפת רבדים בתשתית הזהותית של הזרמים השונים בציבור הישראלי כיום. מתוך הלימוד עולות שאלות עקרוניות בעניין סדרי הממשל העברי התקין, ערכם של המגזרים השונים, על הסנהדרין כגוף המייצג של הזהות העברית, תפקידה בפסיקה הלכתית בתחום האמונות והדעות, ועל משמעותן של פסיקות כאלה בהגדרה מי שייך לכלל ישראל ומי נותר מחוצה לו. הדיון הזה מעלה תובנות מעמיקות בנוגע לסמלים של חג החנוכה, כמו האור, החנוכייה ופך השמן.

השאלה המניעה חלק ניכר מהשיעור היא מדוע הסיפור על נס חנוכה אינו מתועד בהרחבה בקורפוס הכתוב של התורה שבעל פה, ומוזכר בו רק ברמיזה. מניטו מונה לכך מספר סיבות, ששתי סוגיות משולבות בהן בהשקה מתמדת: הסיבה התורנית והסיבה הלאומית. ההשקה הזו היא אחד המסרים המרכזיים של מניטו בשיעור הזה, וראוי להעמיק בה מתוך דברים שמסר בשיעורים אחרים.[1] האזנה וקריאה מעמיקה מגלות כי הטיית הדיון על אמונות ודעות מהמרחב הדתי והתאולוגי אל המרחב הזהותי והלאומי, חורזת את השיעור שלפנינו ובכוחה להנביט מחדש תודעה עברית מקורית שהייתה בעם ישראל אך אבדה כשיצא לגלות.

מדוע נס חנוכה לא תועד במקורות?

הסיבה הראשונה לכך שלא העלו על הכתב את הסיפור על חנוכה היא השקפת העולם הצדוקית שהתפתחה במלכות חשמונאי. אבני היסוד של שלטונה לא הונחו לאור רוח התורה, ולכן סופה של מלכות זו, שהתאפיין בהשפעה תרבותית יוונית חזקה, מעיד על תחילתה. בשיעורים אחרים מניטו מרחיב על כך, ומסביר שהחשמונאים שילבו שתי סמכויות שלטון שבמהותן אמורות להיות נפרדות: כהונה ומלוכה. העיסוק התורני בנושאים הללו מעוגן בהנחה שתורת ישראל פונה אל עם, מציבה לו ייעוד, ומנחה אותו להגשימו מתוך מעורבות והשתלבות בהיסטוריה דרך הקמת ריבונות פוליטית. לכן מטבע הדברים התורה רלוונטית גם לשיטת הממשל ולמערכת היחסים בין מוסדות השלטון.

התורה מלמדת אותנו שתפקידם של מוסדות השלטון, ובתוכם הכהונה והמלוכה, הוא הגשמת רצון הקב"ה בעולם – "לתקן עולם במלכות שד"י". עם זאת, כל אחד מהם אמון על תחום משלו ויש להפריד ביניהם. הכוהן מייצג דמות שבימינו ניתן להשוותה לרב, בבחינת "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, י). תפקידו הוא להתוות לעם את הדרך כיצד להגיע מהעולם הזה לעולם הבא, דרך לימוד התורה והוראתה. כלומר תחום מומחיותו הוא ענייני העולם הבא, העולם המתוקן. לעומתו, תחום מומחיותו של המלך הוא ענייני העולם הזה, ותפקידו הוא להגשים את רצון הקב"ה בהיסטוריה העכשווית והמתהווה. מכאן הסיבה מדוע מערכות המשפט של המלך שופטות את העם בנפרד ממשפט ההלכה, שכן עירוב הרשויות מצמצם את עולם הכהונה והוראת התורה – שמכוונים לחיי העולם הבא – לממדי ההתרחשות של ה'כאן ועכשיו' בעולם הזה, השייכים לתחום הפוליטיקה והמלכות.[2]

צמצום דבר הבורא למסר שמיועד לעולם הזה בלבד משנה את היחס לתורה. הוא הוביל את בית חשמונאי והיהודים ההולכים בדרכם לחוות אותה כשייכת לעולם שלנו. התורה הצטיירה בתור עוד מערכת הנחיות להסדרת חיי החברה בעולם הזה, כמו מערכות אחרות שיצר השכל האנושי. משלב זה ואילך, חלה הידרדרות מהירה אל המאפיין המהותי של הצדוקיות: הכפירה בעיקרון של 'תורה מן השמיים'. אם כן, התפיסה הצדוקית היא פועל יוצא מחטא מיזוג הרשויות של בית חשמונאי.

בנקודה זו אנו מתחברים לסיבה השנייה שמציין מניטו ל'הדרה' של חג החנוכה מספרי היסוד של התורה שבעל פה: תפיסת התורה כיצירה אנושית. אופי הכפירה הצדוקי הזה הוא יווני בשורשו, וקביעה זו מתחזקת בגין ההשתלבות התרבותית של הצדוקים בתרבות היוונית.

הזהות הלאומית של ישראל ככלי לקבלת התורה

כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, רצף ההתנגשויות בין המלכויות ומלכות ישראל דורש התמודדות כפולה: הראשונה, החוצה, מול המלכות הדומיננטית של האומות; השנייה, פנימה, עם מגמות וזרמים בתוך עם ישראל. בשיעורים על 'נר מצווה' עסק מניטו בהרחבה בהתמודדות החיצונית. הוא נגע בהשפעה התרבותית היוונית על זרמים בתרבות היהודית ועמד על ההבדלים בינה ובין יסודות האמונה העברית, ומתוך כך ניסח עקרונות לשיתוף פעולה אפשרי וההשלמה ההדדית בין הצדדים. מגמה זו נמשכת גם בשיעור זה. אך רובד נוסף שייחודי כאן הוא הרחבה סוציולוגית של ההתמודדות הפנימית. מניטו מיישם את אותם העקרונות שבאמצעותם תיאר את הפער בין תרבות יוון וישראל, בניתוח של ההבדלים בין זרמים שונים בחברה הישראלית ובבירור זהותה. סוגיות שונות שנידונו במתח שבין יוון וישראל – חול מול קודש, חכמה אנושית מול נבואה, קוסמופוליטיות ודתיות כנגד לאומיות ואוניברסליות – עולות שוב בשיעור זה כאמצעי לדיון על אודות זרמים שונים בחברה הישראלית, המהווה מיקרוקוסמוס לחברה האנושית כולה.

בפסקאות הבאות נעסוק בדברי מניטו על הלאומיות ומרכזיותה במסורת חז"ל. לאחר מכן, נדון בנושא ההבדלים ושיתוף הפעולה בין ההשקפה העברית והיוונית על העולם ונפש האדם. ולבסוף, נעמיק בדברי מניטו על מרכיבי הזהות של החברה הישראלית המוצגים בשיעור.

כפי שלמדנו, ההשקפה היוונית, והתרבות המערבית בעקבותיה, מסתכלות על התנ"ך דרך שתי נקודות מבט שהן זרות למסורת העברית. הראשונה היא תפיסתו כספר דתי המכיל דברי חכמה אנושית, והשנייה שהוא ספר הפונה לכלל האנושות ולא ללאום מיוחד. בשאיפתם להפוך את התורה לעוד חלק בפסיפס של החכמה האנושית, לנתק אותה מעם ישראל ולאמץ אותה אל חיק תרבותם, הפרידו היוונים את התורה מהממד הלאומי והנבואי שבה. העובדה שהתורה רצופה במסרים ויעדים לאומיים, וניתנה דווקא לעם ישראל שזהותו תואמת את המסר של התורה (עבודה זרה ב ע"ב), מוכיחה שבמקור, הנבואה והלאומיות הן חלקים בלתי נפרדים מהתורה.

המושג 'לאום' במסורת של עמנו דורש לימוד מיוחד. במסגרת זו נגדיר שתי הגדרות יסודיות של הנושא הלקוחות ממשנת מניטו. הראשונה היא משמעות הלאומיות הישראלית. בתרבות האנושית, מעלה המילה 'לאום' קונוטציות של זהות אנושית פרטיקולרית, שונה ונפרדת מזהויות אחרות. הלאום מאפשר למתוח גבולות אתניים ותרבותיים בין עמים שונים ולייצר לכל אחד מהם הגדרה עצמית. במובן זה, הלאומיות של עם ישראל היא שונה, משום שמדובר על עם שבמהותו הוא אוניברסלי.[3] תכונתו האוניברסלית של עם ישראל מקורה בזהות העברית, שירשה מאדם הראשון את הסגולה לחיות את כלל האופנים של הוויית האדם. כישות אורגנית, עם ישראל כולל בתוכו בתמצית את מכלול הזהויות האנושיות. לעומת הזהות הלאומית הפרטיקולרית והנבדלת של אומות אחרות, הזהות הלאומית של עם ישראל מעניקה מקום ומאפשרת ביטוי לכל הפנים והזהויות של אומות העולם.[4] משמעות הדבר היא שאין סתירה בעם ישראל בין השאיפה הלאומית ובין השאיפה האוניברסלית. התורה פונה בו-זמנית גם ללאום הישראלי וגם לאומות העולם, אבל דרך עם ישראל – ולפי סדר זה בלבד.

ההגדרה השנייה היא שדבר ה' פונה אל כל בני האדם באופן שווה, אך המסר שבו נקלט לפי הכלים של האדם המקבל. כאשר דבר הבורא מתגלה אל זהות אנושית קולקטיבית חלקית, המסר הנבואי שבו יתגלה דרכה בצורה חלקית ומשובשת. תורת ישראל פונה לעם שמכיל בתוכו זהות אנושית אוניברסלית, ולכן המסר הנבואי מתגלה דרכו בצורה אמיתית ושלמה.

להגדרות הללו יש השלכות על השראת הנבואה בעם ישראל. אם עם ישראל איננו מאוחד, אזי זהותו ה?%