ברכות השחר

תפילת הבוקר פותחת בברכות השחר. חז״ל קבעו במקור ברכות אלו על סדר העולם והנהגתו שהאדם נהנה ממנו בכל יום ומכיוון שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה,[1] קבעו את אמירתן בכל יום ויום בפעם הראשונה שחווים הנאה זו במהלך היום.[2] אולם בעלי ההלכה קבעו שיש לאומרן בבת אחת בתחילת התפילה[3] ויש הבדל בסדר הברכות בין הנוסח הספרדי לנוסח האשכנזי. לפי הנוסח שלנו, אחרי אמירת אלוקי נשמה, מתחילים בברכה ״הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה״ וממשיכים לפי הסדר הבא: פּוקֵחַ עִוְרִים, מַתִּיר אֲסוּרִים, זוקֵף כְּפוּפִים, מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים, הַנּותֵן לַיָּעֵף כּחַ, רוקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם, הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר, שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי, אוזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה, עוטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה, שֶׁלּא עָשַׂנִי גוי, שֶׁלּא עָשַׂנִי עָבֶד, שֶׁלּא עָשַׂנִי אִשָּׁה, הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינַי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי.[4] לאחר מכן אומרים את ברכות התורה.[5]

הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַנוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה.

אחרי היקיצה האדם הופך בבת אחת להיות שוב מודע לעצמו ולסביבה שלו. יקיצה מלשון קץ - קץ פתאומי. אז האדם מבחין אם יום או לילה סביבו. יכולת זו היא אינסטינקטיבית והיא משותפת לאדם ולחיה, לשכוי. אולם יש בברכה ״הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה״ משהו עמוק יותר, הנגזר מלשון הפסוק ׳מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה׳.[6] השכוי - הלב. יש בינה השייכת ללב, בינה אנליטית, אנלוגית. מה שבין לבין. יכולת ההבחנה. לבחון זה לנסות. ׳ה׳ צַדִּיק יִבְחָן׳,[7] ולא כדי לדעת אם אותו אדם צדיק כי צריך להיות קודם כול צדיק כדי שה׳ יבחן. תכלית הניסיון אינה לדעת אם אותו אדם הוא צדיק או לא אלא לדעת אם בפועל הוא תואם את זהותו, אם הוא מסוגל לממש את ייעודו. הקב״ה נותן לנו בינה מיוחדת הנדרשת לנו כדי שנוכל למלא את ייעודנו כאדם, כישראל ועל כך אנחנו מודים לו.

פּוֹקֵחַ עִוְרִים

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם פּוֹקֵחַ עִוְרִים.

כאשר האדם מתעורר בבוקר הוא חווה נס. איננו תופסים אותו כי הוא תדיר. הנס אינו בהכרח דבר יוצא דופן, חד־פעמי המנוגד לחוקות הטבע. יש לשפה העברית מספר מילים כדי לאפיין את הנס: המילה נס עצמה וגם למשל המילה פלא. הפלא מציין דבר מה שמתרחש תדיר הנחוץ לחיים עצמם, עד כדי כך שהדבר נראה לנו כמתרחש באופן מכני. פלאים אלו מעלים קושיות בעיני הפילוסופים אולם עבורנו הם הרשימו,[8] העקבה של הנוכחות האלוקית בעולמנו. הפל״א הוא גילוי האל״ף של אלופו של עולם, גם דרך התרחשויות הנראות לנו, הנתפסות על־ידי חלקנו כטבעיות, כי גילוי זה מוסתר, מולבש בטבע. הפלאים הם העדות החיה לנוכחות זו, הרבה יותר מכל ניתוח שכלי מופשט.[9] עדות זו היא עדות היסטורית מתוארכת. היא אינה סמלית. היא מציאותית כי הנפש שלי היא מציאותית. היא חיה. היא חיה דרך נשמתה ודרך גופה.

במובן זה הפלא של ההתעוררות בבוקר היא כאל תיאור מראש של תחיית המתים של לעתיד לבוא. אולם המושג של תחיית המתים מורכב משום שהוא כולל למעשה שני מושגים: התחייה העתידית לפני המעבר לעולם הבא,[10] והתחייה המתרחשת כל יום, כל בוקר, המוזכרת בחלקו הראשון של ברכת הגבורות בתפילת העמידה: ״אַתָּה גִּיבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִיעַ ... מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים וכו׳״. בחלקו הראשון של הברכה מדובר בתחיית המתים המתרחשת בכל יום ובמעגל החיים בכל אותם פלאים המתרחשים תדיר, כגון גשמים, כלכלה, רפואה וכו׳. נושא חלקו הראשון של ברכה זו ונושא האמירה ״אלוקי נשמה״ חד הוא: מעגל החיים, החיים של הנשמה והחיים של הנפש בעולם הזה.

שני מעגלים אלה מביאים לתחיית המתים העתידית, נושא של חלקו השני של ברכת הגבורות: ״מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דוֹמֶה לָּךְ מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּך אַתָּה ה׳ מְחַיֵּה הַמֵּתִים״. לכן מי ששכח לומר אלוקי נשמה בבוקר וכבר התפלל תפילת העמידה פטור מלאומרו שוב.[11]

שאלה: האם יש כאן חשש לברכה לבטלה אם בכל זאת אומרים את אלוקי נשמה?

תשובה: בהחלט. הדברים צריכים להיות מדויקים ואותנטיים. איני אומר כי אני רוצה לומר. אני אומר כי לאמירה שלי יש אפקטיביות. היא פועלת. זאת בתנאי שאני אומר לפי הכללים של ההלכה ולפי הסדר. אין מקום ליוזמות אישיות.

אתן דוגמה נוספת של פלא: הראיה. זה נראה לנו כל כך טבעי שאיננו שמים לב לכך שיש כאן פלא של ממש. העין אינה רק עדשה. היא הכלי המאפשר לנשמה לראות בעולם הזה. הפיכת האות המתקבלת דרך עדשת העין לאות הנמסרת למוח והעיבוד המוחי לתמונה הם דבר פלאי, גם אם היום אנחנו מבינים את השלבים השונים של התהליך הפיזיולוגי ומנגנוניו. אבל אין זה הכול כי אנחנו מזהים את מה שאנחנו רואים. אנחנו יודעים לקשור את התמונה לזיכרון שלנו ולזהות מה אנחנו רואים. הראיה היא הבסיס להיכרויות המופשטות שלנו. לכן אנחנו מברכים בכל בוקר: ״בָּרוּך אַתָּה ה׳ ... פּוֹקֵחַ עִוְרִים״.

מַתִּיר אֲסוּרִים

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אֲסוּרִים.

הקב״ה הוא גם ״מתיר אסורים״. למה הכוונה? כאשר אני ישן, איני מודע לתפקוד אבריי, לתנוחות שלי. חז״ל אומרים שבמהלך השינה ידי האדם הן עסקניות.[12] לכן גזרו טומאה על הידיים וחייבו ליטול ידיים בבוקר לפני אמירת קריאת שמע והתפילה.[13] האדם צריך להיות מודע לתנועות שלו, לשימוש שהוא עושה בגופו. במהלך השינה הוא מאבד את האוטונומיה שלו, את חירותו. הוא מתפקד ללא ידיעה מודעת. הקב״ה מתיר אסורים במובן זה שהוא מחזיר לנו בבוקר את חירותנו. התנועות שלנו הן שוב רצוניות, ולכן הן מחייבות אותנו.

זוקֵף כְּפוּפִים

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם זוֹקֵף כְּפוּפִים.

הקב״ה הוא גם זוקף כפופים כלשון הפסוק ׳סוֹמֵךְ יְהוָה לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים׳.[14] הקוף אינו הולך זקוף. האדם כן. הוא זוקף את עצמו מחדש בכל בוקר כי הוא רוצה להיות אדם. להיות אדם פירושו להתגבר על חוקות הטבע. הדבר הטבעי הוא ללכת כמו הקוף. להסתכל למטה, לכיוון הדבר הקרוב. לא כך האדם. הוא צריך להסתכל למרחקים.

זהו ההבדל בין האדם לנחש. הנחש הולך על גחונו: ׳עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ׳.[15] הנחש, האדם הטבעי שהזכרתי בשיעור ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ עסוק ב״עכשיו״, במיידי, בהנאה הרגעית הבאה מהצד הטבעי של הבריאה. הוא אינו רוצה להסתכל למרחקים. הוא מסתפק במידיות. הגמרא מזהירה אותנו מפני מצב זה לקראת בואו של המשיח כאשר היא אומרת ש״פני הדור כפני כלב״.[16] מה מיוחד בכלב? כאשר בעל הכלב מכה בו עם מקל, את מי הוא תוקף? המקל. מדוע הוא אינו תוקף את מי שמחזיק במקל? כי הוא רואה את הגורם המיידי לכאבו ולא מעבר לכך. האדם, לעומתו, רואה למרחקים.

מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים.

הבדל נוסף בין הנחש לאדם בא לידי ביטוי בבושה שהאדם חש במערומיו.[17] חוויית הבושה היא ביטוי למוסריות. לפני החטא של אדם הראשון נאמר ׳וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ׳.[18] אחרי החטא נאמר ׳וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת׳.[19] לא כתוב ויראו כי עירומים הם אלא וידעו, כלומר התווסף להם ידיעה. איזו ידיעה?[20] ידיעה שגורמת להם להבין שהם זקוקים לבגדים. אילו בגדים? כותנות עור כלשון הפסוק ׳וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם׳.[21]

סיפור החטא של אדם הראשון אינו מתרחש בעולם העשייה אלא בעולם היצירה.[22] בעקבות החטא מתחילה הירידה לעולם העשייה, הוא העולם שלנו והאור הופך לעור. הגוף של האדם אז מתגלה אלא שבינתיים האדם פגש את ערמת הנחש. ערמה זו היא החכמה הטבעית שאינה רגישה לערכים מוסריים, לערכים של הטוב והרע והיא אינה יודעת להפריד ביניהם. חכמת האדם הטבעי נקראת בתורה ערמה - אותיות ר״ע מ״ה. מקור הרע הזה בחשיבה הבלתי פרסונלית של צד המ״ה, של הצד בבריאה שאינו רגיש לערכים כלל.[23] האדם נמצא בצד השני, בצד המ״י - כך הייתה הכרעתו של אדם הראשון כבר לפני החטא, כאשר נזרקה בו נשמתו, נשמת חיים - ׳וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳. בעקבות החטא הכרעה זו נמצאת בסכנה והאדם זקוק לכלים חדשים כדי להתמודד עם המצב של טוב ורע מעורב. צריך להלביש את הערום של האדם כדי למנוע את נפילתו הבלתי הפיכה לצד המ״ה, לצד חכמת הנחש, לצד הבלתי פרסונלי. הקב״ה עושה זאת על־ידי מתן מסגרת - המצוות, על־ידי הגדרת מסגרת שבה האדם יוכל לפעול בעולם העשייה. זהו היסוד של הברכה שאנחנו מברכים בכל בוקר ״בָּרוּך אַתָּה ה׳ ... מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים״.

הרבה טועים בהבנת המצב שאפיין את האדם לפני החטא כאשר הם אומרים שהמודעות של האדם לערכים היא תוצאת החטא. ההפך הוא הנכון. האדם היה רגיש לערכים המוסריים מהרגע שבו נזרקה בו נשמתו. לכן הבורא היה יכול לאסור עליו את מה שאסר עליו. מה שהשתנה בעקבות החטא הוא הדרך שבה האדם תופס את העולם. אם הוא משתמש בחכמת הנחש בלבד, בערמה כדי לתפוס את העולם, הצד הבלתי פרסונלי גובר והופך לצד הדומיננטי, אם לא הצד הבלבדי. אז האדם יכול לחשוב שאין משמעות למעשיו, שאין לו אפשרות לתקן את הדרוש תיקון משום שהוא אינו שונה מהותית מכל יצור טבעי. לכן הוא לא ינסה לשנות את המצב של העולם ומצב זה של טוב ורע מעורבבים יימשך. כדי לרצות לשנות מצב זה, האדם צריך להשתמש בחכמתו האמתית - חכמה הנגזרת מעצם היותו בעל תודעה מוסרית. בלעדיה הוא ערום כאדם.

אחרי החטא, אדם הראשון צריך לענות לשאלה של בוראו: אַיֶּכָּה? לאיזה כיוון אתה רוצה לקחת את עצמך? לכיוון החכמה הטבעית או לכיוון החכמה האדמית האמתית? חז״ל לומדים שהקב״ה הלביש מיד את אדם הראשון במצוות.[24] הוא עשה זאת משום שהמצוות הן הביטוי המעשי של השלטת התודעה המוסרית על החכמה הטבעית. הן הגילוי והתרגום המעשי של המידות שהבורא מציע לאדם כיסוד זהותו.[25]

המקובלים מציינים שהגמ׳ של המילה עֲרוּמִּים בפסוק הנאמר לפני החטא ׳וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ׳[26] הוא שלוש מאות שישים ושש כמניין מצוות לא תעשה - שס״ה עם הכולל.[27] כוונתם באמירה זו כפולה. א) ללמד אתנו שתכלית המצוות לא תעשה היא להגן על האדם וצאצאיו במלחמתו נגד תפיסת הנחש, קרי האדם הטבעי המוותר על האפשרות לשנות את מצב העולם. ב) ללמד אותנו שיש בעולם הנברא אחדות גמורה - זה תפקיד ״הכולל״.

החכמה של האדם הרוצה להיות שותפו של הבורא בתיקון העולם שונה לחלוטין מחכמתו של האדם הטבעי.[28] תחילתה בידיעה שהאדם יכול להכיר מהו מעשה טוב ומהו מעשה רע ובגילוי רצונו להעדיף את המעשה הטוב על פני המעשה הרע.[29] חכמתו היא חכמה מעשית[30] ותפקיד התורה כגילוי רצון הבורא עבור האדם, נזר הבריאה, הוא לעזור לאדם לתעל את כל מעשיו לכיוון הטוב. זה מה שהקב״ה עושה בעצמו עם אדם הראשון מיד אחרי החטא. הוא מלביש אותו ונותן לו ו׳ מצוות - מצוות עשה ומצוות לא תעשה: מינוי דיינים, איסור לגדף את שם ה׳, איסור לעבוד ע״ז, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גזל.[31] מצוות אלה מהוות את המסגרת המוסרית הבסיסית לכל חברה אנושית הרוצה לחיות כחברת בני אדם אמתיים ולא כחברת בני אדם טבעיים.[32]

מאה ברכות בכל יום

חז״ל קבעו שמעבר לברכות שאנחנו מברכים בבוקר ״חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות״.[33] מקור הדברים בגמרא במסכת מנחות מג ע״ב: ״תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ׳ועתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך׳״. פסוק זה נמצא בחומש דברים:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

דברים י יב

רש״י מסביר את מקור הדרשה של רבי מאיר: צריך להבין את המילה מָה בפסוק כמאה: ״קרי ביה מאה״,[34] כלומר מה שהקב״ה דורש ממך הוא מאה ברכות בכל יום. בעל הטורים נותן לכך רמז בפירושו על התורה: ״מה בא״ת ב״ש י״ץ ששואל ממך ק׳ ברכות בכל יום ויום, ויש בפסוק ק׳ אותיות, וכן ממך עולה ק׳״.[35]

השאלה המתבקשת היא שאלת הקשר בין הפסוק ובין הדרשה ״אל תקרי מה אלא מאה״.[36] לכאורה, משמעות הפסוק ברורה: הקב״ה מבקש לירא אותו וללכת בדרכיו. נניח שאנחנו מבינים מה זה לירא את ה׳, מה משמעות הציווי ללכת בדרכיו? מה עליי לעשות כדי שאחשב כמי שהולך בדרכי ה׳? בעיני חז״ל וחכמי ישראל בכל הדורות הנחיה זו אינה מופשטת או אלגורית. היא חייבת לבוא לידי ביטוי במישור המעשי, בדרך שבה היהודי חי. במה היהודי עוסק במהלך היום? אומר רבי מאיר בסוגיה המקבילה בירושלמי:

תני בשם רבי מאיר: אין לך אחד מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום. קורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה ואוכל את פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל שלשה פעמים של שמונה עשרה וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהן. וכן היה רבי מאיר אומר: אין לך אדם בישראל שאין המצות מקיפות אותו. תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו מילה בבשרו ארבע ציציות בטליתו מקיפין אותו.

ירושלמי ברכות, פרק ט, הלכה ה

רבי מאיר מתאר את החוויה הקיומית היומיומית של היהודי: המצוות מקיפות אותו. המצוות צריכות להקיף אותו משום שהוא עסוק בעשיית רצונו של ריבונו של עולם, של בוראו. הוא נראה כעוסק בחיי שעה. הוא עמל. הוא מפרנס את משפחתו.[37] ובכל זאת הוא - כל כולו עוסק במצוות, בבחינת ׳שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד׳. במצוות אלו האדם נהנה מהעולם הזה - לא הנאה גסה אלא שמחה של מצווה, ולכן הוא מברך. זהו המקור לדין ״חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות״.

ישנו פרק בתהילים, מזמור קכח, המקשר בין מי שהולך בדרכי ה׳ ובין עניין מאה ברכות:[38]

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְהוָה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו.

יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.

אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ.

הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְהוָה.

יְבָרֶכְךָ יְהוָה מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

הפסוק השני והפסוק השלישי מתארים את חלקו הטוב של יראי ה׳ ההולכים בדרכיו. הפסוק הרביעי ׳הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְהוָה׳ נדרש על מי שיזכה לברכת ה׳. בזכות מה יזכה לכך? בזכות ׳כִי כֵן׳ בגמ׳ מאה. מי שמברך מאה ברכות ביום יזכה לברכת ה׳.[39] זה לא עניין טכני, מכני אלא עניין מהותי. מי שמסוגל במהלך כל יומו לראות את ברכת ה׳ בעולם, ליהנות ממנה בבחינת שמחה של מצווה יזכה לטוב ה׳. מי שמסוגל לומר את תהילתו ולהוסיף עליה בבחינת ׳וְהוֹסַפְתִּי עַל כָּל תְּהִלָּתֶךָ׳,[40] במיוחד בשבתות וימים טובים, יזכה לברכת ה׳: ׳יְבָרֶכְךָ יְהוָה מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל׳, בבחינת ׳פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת׳.[41]

 

שלא עשני אשה

תניא היה ר״מ אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום, אלו הן: שעשאני ישראל, שלא עשאני אשה ... שלא עשאני עבד.

מנחות מג ע״ב

 

ר׳ יהודה אומר: שלש ברכות צריך לברך בכל יום: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אשה, [ברוך] שלא עשני בור. גוי ׳כל הגוים כאין נגדו׳ (ישעיהו מ), אשה אין אשה חייבת במצות, בור שאין ירא חטא ולא עם הארץ חסיד.

תוספתא ברכות פרק ו

 

תני רבי יהודה אומר: שלשה דברים צריך אדם לומר בכל יום: ברוך שלא עשאני גוי, ברוך שלא עשאני בור, ברוך שלא עשאני אשה. ברוך שלא עשאני גוי שאין הגוים כלום ׳כל הגוים כאין נגדו׳. ברוך שלא עשאני בור שאין בור ירא חטא. ברוך שלא עשאני אשה שאין האשה מצווה על המצוות.

ירושלמי ברכות, פרק ט, הלכה א (דף סג ע״ב)

 

בתחילת תפילת שחרית אנחנו מברכים את ברכות השחר, ומתוכן שלוש הברכות המוזכרות בגמרא, אם כי בנוסח שונה לנוסח המובא בגמרא או בתוספתא, בהתאם להכרעת הפוסקים והשלחן ערוך: שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה. ברכות אלו הן ברכות הודיה שזמנן אינו קבוע. לפיכך גברים ונשים כאחד חייבים לאומרן. אמנם לגבי הנשים השלחן ערוך פוסק שהן מברכות כברכה שלישית ״שעשני כרצונו״,[42] במקום הברכה ״שלא עשני אשה״, אך ברכה זו ״שעשני כרצונו״ אין לה מקור בגמרא והיא, לפי דברי הטור, מנהג שהונהג על־ידי הנשים.[43]

רבי דוד אַבּוּדֶרְהֶם,[44] תלמידו של הטור, מסביר שהגברים מברכים את הברכות שלא עשני גוי, שלא עשני עבד ושלא עשני אשה משום שכל אחד מהמוזכרים בהן אינו חייב בכל המצוות ועלינו להודות לריבונו של עולם על כך שהוא חייב אותנו ביותר מצוות א) מהגוי שחייב רק בשבע מצוות בני נח,[45] ב) מהעבד שאינו ראוי לבוא בקהל וג) מהאישה שפטורה מהמצוות עשה שהזמן גרמא. יוצא מדבריו שהברכה השלישית ״שלא עשני אשה״ אינה עוסקת כלל בדמות האיש או בדמות האישה אלא עוסקת בעול המצוות ובמדרוג הקיים בחובה ההלכתית לקיימן: הגוי חייב רק במצוות בני נח, העבד הכנעני חייב במקצת המצוות[46] והאישה בכל המצוות שלא הזמן גרמא.[47]

אולם במהלך הדורות, ובמיוחד בדורות שלנו קמו אנשים ונשים כאחד ושאלו מדוע הגברים אינם מברכים אף הם ״שעשני כרצונו״ או לחילופין ״שעשני איש״, כי הם רואים בברכה שהגבר מברך ״שלא עשני אשה״ פגיעה בכבודה של האישה. אותם מהרהרים מתעלמים כמובן מדברי הט״ז על השלחן ערוך המתייחס לשאלה זו כבר לפני כארבע מאות שנה והמסביר בד״ה ״שלא עשני גוי״:[48] ״רבים מקשים למה תקנו ברכ׳ זו דרך שליל׳ ולא דרך חיוב שעשני ישראל וכן בברכת שלא עשני אשה ומתרצים לפי שנמנו וגמרו ב״ש וב״ה טוב לאדם שלא נברא ע״כ לא תקנו לברך על העשי׳ שנעש׳ האדם דטוב לנו שלא נעשה ... וק״ו באשה שיש בה בריאה טובה שגם היא מקיימת קצת מצוות. על כן אמר כאן שנותן הודיה לו ית׳ ... אלא שזכה האדם שלא נברא הוא באופן אחר שהיה ג״כ צורך הבריאה ...״. אנחנו למדים מדבריו א) שמקור הברכה שנהגו הנשים לברך ״שעשני כרצונו״ הוא הגמרא עצמה דרך רמיזה וב) שהברכה ״שלא עשני אשה״ היא ממין הברכות שהאדם חייב לברך על הטובה דווקא. וזהו הנושא של המשנה במסכת ברכות שעליה עומדת הסוגיה בירושלמי שציטטתי בתחילת השיעור: הכרת הטוב. ״הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה וכו׳״.[49] כל מי שלמד קצת גמרא מבין את דברי הט״ז.

הרב קוק זצ״ל כותב בפירושו לתפילה ״עולת ראיה״ את הדברים הבאים: ״עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג״כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החמרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי״ז מהמגמה האלהית העליונה, מה שא״כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החמרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר, וע״כ מברכת היא האשה בהודאה על חלקה הטוב: שעשני כרצונו״.[50] כלומר, יש מעלה מסוימת שקיימת באישה ולא באיש ולהפך ועלינו להבין מה מהות מעלות אלה.

שעשני כרצונו

נתחיל את הבירור בפירוש המילה כרצונו. בפשטות צריך להבין אותה כרצונו של הקב״ה ולפי לשון הברכה צריך להבין ש״כרצונו״ הוא המאפיין של האישה לעומת האיש. מה מקור אבחנה זו? כשלמדתי בתלמוד תורה, המלמד שלנו הסביר שהיה הבדל בין בריאתו של אדם הראשון ובין בריאתה של חוה.[51] לגבי אדם הראשון נאמר במדרש שהקב״ה נמלך במלאכי השרת - ׳נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ׳ - לשון רבים,[52] אבל לא כך נאמר לגבי יצירת האישה.[53] הוא יצר אותה כרצונו בלבד. ׳אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ׳[54] - לשון יחיד.

יוצא שיש לחוה מעלה יתרה על אדם הראשון. מעלה יתרה זו באה לידי ביטוי בדרך שבה כל אחד תופס את הזמן, חווה את הזמן. יש לאישה קשר טבעי עם הזמן דרך המחזור החודשי שלה.[55] היא חווה את הזמן מידי חודש. זה ההסבר הרגיל שנותנים כדי להסביר מדוע היא פטורה מהמצוות שהזמן גרמא. אבל יש הסבר עמוק יותר המתגלה דרך דברי חז״ל האומרים ש״בינה יתרה ניתנה באישה יותר מבאיש״.[56] הכלל הזה נלמד מהפסוקים המתארים את יצירת חוה:

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.

וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

בראשית ב כא-כב

לפי דברי הגמרא הוראת המילה וַיִּבֶן מלשון בינה, ולא מלשון בניין, כפי שניתן היה לחשוב במבט ראשון.[57] ספירת הבינה היא עולם הבריאה, מעל הזמן שהוא חלק מהבריאה. זו מעלתה המיוחדת של האישה. היא אינה זקוקה למצווה זו או אחרת כדי לדעת מה משמעות הזמן. היא יודעת זאת מעצמה, כי מטבעה, מעצם יצירתה, היא שייכת למדרגת הבינה. לכן היא פטורה מכל המצוות שהזמן גרמא.

אתן שתי דוגמאות. הראשונה, כאשר נלמד את דברי הגמרא לגבי החובה לעלות לרגל בשלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, נראה שמלכתחילה אף הנשים כלולות, על פי הנאמר במשנה, במצווה זו: ״הכל חייבין בראייה״. אבל למעשה הן פטורות ממצווה זו. מדוע? כי מצווה זו קשורה לזמן. אין כאן פחיתות. יש כאן מעלה.[58]

דוגמה שנייה, ישנה מחלוקת אמוראים בגמרא בשאלה האם אישה כשרה למול את בנה או לא.[59] במהלך הדיון הגמרא מסבירה מדוע נשים פטורות בעצמן ממצווה זו: ״דאשה כמאן דמהילא דמיא״[60] - הנשים הן מולות מעצמן.[61] הווה אומר, בניגוד לגברים, הנשים מתוקנות יותר. הן יותר קרובות לרצונו ית׳, ולכן הן יכולות לברך ״שעשני כרצונו״, מה שהאיש אינו יכול לומר.

אברהם ושרה

על איזה תיקון מדובר? כדי להבין את הנושא עלינו לחזור לפסוקים המתארים את שינוי שמם של אברהם ושרה, בחומש בראשית, פרק יז:

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

בראשית יז א

אם אומרים למישהו שהוא יהיה תמים, סימן הוא שכעת הוא אינו תמים, כדברי רש״י על האתר: ״והיה תמים״: ״התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך, אתה בעל מום לפני״. ״תהיה תמים״ לשון עתיד. כתוצאה ממילתו משתנה שמו של אברהם מאברם לאברהם:

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

בראשית יז ה

בהמשך הפרק גם משתנה שמה של שרה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ.

בראשית יז טו

מהו שמה האמתי של שרה? כאשר הקב״ה אומר לאברהם ׳שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ׳, האם הוא מתכוון לומר שהשם שרה הוא שם חדש לגמרי לאשתו או האם שמה הוא שרה מאז ומתמיד וכעת הגיע הזמן לחשוף זאת? ואם כן, כך צריך להבין את הפסוק: ׳שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה׳ באמת ׳שְׁמָהּ׳, מאז ומתמיד. אם כן, אנחנו מבינים שהשם שרי היה שם זמני משום ששרה הוא שמה באמת ושהיה עיכוב בגילוי זה כל עוד אברהם בעצמו לא הגיע למדרגתו החדשה - מדרגה המתגלה בעקבות נכונותו למול את עצמו, בעקבות מוכנותו להיות תמים.[62]

אחרי ברית המילה מדרגתו של אברהם הוא כמדרגתו של אדם הראשון שנברא מהול, כדברי המדרש.[63] בדומה לאדם הראשון שהוא אבי האנושות כולה, אברהם אבינו הופך אף הוא, בעקבות מילתו, לאב המון גויים: ׳אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם׳.[64] בבחינות רבות אברהם אבינו דומה לאדם הראשון. לכן נאמר עליו שהוא בריאה חדשה,[65] תחילת מציאות העולם, אומר המהר״ל.[66] כל זה בעקבות המילה המהווה תיקון - השלמה לנפשו. ומה עם שרה? היא אינה זקוקה לתיקון משום שמדרגתה עליונה יותר מלכתחילה, עליונה אפילו מחוה אמנו, כפי שעולה מדברי המדרש:

רבי עזריה ורבי יונתן בר חגי משם רבי יצחק אמרי: איקונים של חוה נמסרו לראשי הדורות, להלן כתיב (מלכים א א ד) ׳והנערה יפה עד מאד׳ מגעת עד איקונים של חוה, ברם הכא ׳כי יפה הוא מאד׳ (בראשית יב יד) מאיקונים של חוה.[67]

בראשית רבה, פרשה מ ה

המילה ״איקונים״ נגזרת מהמילה היוונית eikon ומשמעותה - דמות. בלשון חז״ל משמעות המילה היא היופי שבפרצוף האדם האמתי - מה שמתגלה דרך הפִיגוּרָה, לא רק דרך הפנים. גילוי הצלם האלוקי במשמעות שהסברתי אותה לא פעם: ההתאמה למחשבת הבריאה כאשר ברא הבורא את האדם.[68]

מדרגה מיוחדת זו שייכת לכל אישה כצאצאית של חוה: ״דאשה כמאן דמהילא דמיא״. אישה קרובה יותר מטבעה למחשבת הבריאה של הבורא מאשר האיש. לכך צריכות הנשים לכוון כאשר הן מברכות את הברכה ״שעשני כרצונו״. הכוונה אינה כוונה של הכנעה, כי צריך להצדיק את הדין, אלא כי האישה מטבעה, מבחינת זהותה תואמת יותר את מחשבת הבריאה. וצריך לדייק כי יש בכל אחד ואחת מאתנו צד זכרי וצד נקבי.[69] הצד הזכרי גובר אצל האיש והצד הנקבי גובר אצל האישה, אבל הזהות האנושית, האדמית היא מעיקרא דו־פרצופית: ׳וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׳.[70] בעקבות הנסירה הופרדו שני הצדדים של הזהות האדמית וכל צד הופיע בפני עצמו. אמנם כדאי לשים לב שהנסירה של הצד הנקבי נעשתה מתוך הצד הזכרי, כלומר, מלכתחילה הבריאה היא בבחינת פרצוף זכר. פרצוף נקבה מופיע בעקבות הנסירה. אם הפרצוף של הבריאה בשרשה הוא פרצוף הזכר, אפשר להבין את עומק דברי המשנה בתחילת מסכת חגיגה ״הכל חייבים״.[71]

׳זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׳. יש סדר בפסוק והוא בעל משמעות בבחינת העולמות. זכר הוא נקבה לעומת מה שלמעלה ממנו. לשון אחר: המקבל הוא בבחינת נקבה. זכר שמקבל מהעולמות העליונים הוא בבחינת נקבה לעומת אותם עולמות עליונים ובו־זמנית הוא משפיע כלפי העולמות התחתונים, ולכן הוא לעומתם בבחינת זכר. לכן הוא בבחינת ׳זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׳. הוא אנדרוגינוס. זה סוד הבינה. כאם הבנים היא משפעת.[72] כאם היא זכר. וכך לגבי כל ספירה: יש בה צד נקבי כי היא מקבלת מהספירות שמעליה ויש בה צד זכרי כי היא משפיעה כלפי הספירות שמתחתיה. רק המלכות היא נקבה בלבד כי היא רק מקבלת.

ויגרש את האדם

האפשרות של החטא באה מהצד הנקבי, כלומר מהרצון לקבל.[73] כך מסביר הרב אשלג: החטא בא בעקבות הרצון לקבל ולקבל בלבד. התיקון הוא לרצות להיות משפיע, לתת. זה התיקון שחוה עוברת כאשר היא הופכת להיות אם כל חי: ׳וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי׳.[74] תיקון זה מתרחש אחרי החטא.[75]

אם אני כבר מזכיר את חטאו של אדם הראשון, אקשור אותו לנושא שלנו. אחרי החטא נאמר: ׳וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים׳.[76] אדם הראשון גורש אולם מה עם אשתו? לא נאמר בשום פסוק שאף היא גורשה. הפסוק הבא בחומש כבר מתייחס ללידת קין: ׳וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה׳.[77] אבל כל זה קרה לפני הגירוש, כפי שרש״י מדגיש זאת, בד״ה ״והאדם ידע״: ״כבר, קודם הענין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה שאם כתוב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים״. שמו של אדם מופיע שוב במקרא רק אחרי הסיפור של קין והבל: ׳וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת׳.[78]

אם לידתו של קין והבל התרחשה עוד בגן עדן,[79] אי אפשר לומר זאת על לידתו של שת משום שהביטוי ׳וַיֵּדַע אָדָם׳ אינו מציין עבר מוקדם אלא עבר קרוב. כלומר, אף על פי שחוה לא גורשה מגן עדן, היא החליטה מרצונה להצטרף לאדם. המסקנה הראשונה המתבקשת מהבנה זו היא שחוה לא חטאה. היא נשארה במדרגתה הזהותית של ״כרצונו״. לעומתה האדם צריך להשתלם כדי לקנות שוב את מדרגתו הזהותית שנאבדה בעקבות החטא. המקום הטבעי לעשות זאת עבור האדם הוא העולם הזה, מחוץ לגן עדן. אמנם מקום זה - העולם הזה אינו כל כך טבעי לחוה. זה הדבר השני שאנחנו צריכים להבין. האישה מרגישה קצת זרה בעולם הזה משום שהיא אינה זקוקה להשתלמות זו של האדם.

שאלה: איך אפשר לומר שהאישה לא חטאה?

תשובה: כתוב: ׳וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל׳.[80] האם הקב״ה אסר את אכילת פרי העץ? הלא נאמר ׳וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ׳[81] - מהעץ עצמו אסור לאכול. זאת ועוד, האם חוה שמעה איסור זה ישירות? לא. היא שמעה אותו מאדם. כך מדייק, בין היתר, הרב דוד פרדו בפירושו לתורה ״משכיל לדוד״.[82] אוסיף עוד דיוק. כתוב: ׳וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל׳. מה אכל אדם? פשט הפסוק אינו פשוט כל כך. חוה נתנה לו מפריו של העץ אבל אפשר להבין את המילה ׳וַיֹּאכַל׳ בסוף הפסוק בשני אופנים: אדם אכל גם הוא מהפרי שקיבל מחוה או אדם אכל מהעץ עצמו. מה נכון? התשובה נמצאת בפסוק ׳וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ וכו׳׳.[83] הוא אכל מהעץ עצמו. הוא חטא משום שעבר על האיסור ששמע ישירות מהבורא.[84] צריך להיזהר שלא לומר דברים בפזיזות כאשר לומדים נושא השייך לתורת הסוד. צריך לקרוא מה שכתוב, ללמוד מה שכתוב, ולא מה שנדמה לנו שכתוב כי כך לא מדייקים.

מה שצריך לעניין אותנו כעת הוא העובדה שמי שגורש בפירוש מהגן הוא האדם משום שחטא וחוה החליטה להצטרף אליו מרצונה כדי להוליד את שֵׁת, שלגביו נאמר שהוא נולד בדמותו וכצלמו של אדם הראשון: ׳וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת׳.[85] מדוע עשתה זאת? כי ׳לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ׳.[86] חוה רצתה לקיים את הצו של הבורא: ׳פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ׳.[87] לכן עזבה את הגן כדי לחיות עם האדם בעולם הזה וכדי להוליד את שֵׁת.

שאלה: מה מהות המצווה לא תעשה?

תשובה: להחליט לא לעשות דבר מסוים זו החלטה שכלית. אני רוצה אבל אני מחליט לא לעשות. השכל גובר על היצר, על הרגש. הקיום של מצוות לא תעשה הוא לא במעשה אלא בשכל.[88] בחטאו נתן אדם הראשון ביטוי לרצונו שלו והעדיף אותו על פני רצונו של בוראו.

נחזור לענייננו: מה שחשוב להבין הוא שמבחינת השייכות הטבעית, האדם שייך יותר לעולם הזה, לעולם העשייה, לעומת אשתו השייכת יותר לעולם עליון יותר. ההבדל בין עולמות אלו בא לידי ביטוי בדרך שכל אחד תופס את הזמן. האדם חי את הזמן דרך עשייתו היומיומית, ואילו האישה חיה את הזמן דרך אישיותה. האדם חי את הזמן בצורה חיצונית, ואילו האישה חווה אותו בצורה פנימית. מי שחי את הזמן דרך עשייתו מצווה בכל המצוות שהזמן גרמא ומי שחיה את הזמן דרך אישיותה, שחווה אותו מטבעה פטורה מאותן מצוות.

שוויון בין האיש לאישה

בשורשה המציאות אינה לא זכר ולא נקבה. ממדים אלו מתחילים להתגלות בקוצו של יו״ד של שם ההוויה, בספירת כתר, בצורה של אנדרוגינוס, כפי שהזכרתי זאת לפני כן: ׳זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׳. לפני זה המציאות היא מציאות של ׳וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ׳ - לשון יחיד בלבד. זו מציאות אחרת לגמרי. ההפרדה מופיעה בבריאה, ובשלב הראשון, לפני הנסירה, בצורה של אנדרוגינוס זה לצד זו. הנסירה מתרחשת בעולם היצירה. המצב החדש הוא מצב של זה מול זו. טעות היא לחשוב שבעקבות הנסירה יופיע שוויון בין האיש לאישה.

מושג השוויון דורש בירור יסודי. מתי אפשר לדבר על שוויון בין שני דברים? כאשר הם זהים בכל דבר. ברור שאי אפשר לומר זאת לגבי האיש והאישה. אי אפשר אפילו לומר זאת לגבי שני בני מין אחד. כל אחד שונה מחברו. לכן צריך לדייק ולומר באיזה תחום מדובר כאשר מדברים על שוויון. איש ואישה הם בני אדם. בזה יש שוויון. האם אפשר לדבר על שוויון הזדמנויות? בפועל לא, כי צריך להביא בחשבון את הנתונים הטבעיים של כל אחד, את הסביבה שבה כל אחד חי וכו׳. תשובת חז״ל היא שכל בני האדם, גברים ונשים, שווים במה שהם נתונים למאמץ לקנות את היש שלהם.[89] תשובתם של חז״ל היא תשובה מוסרית במהותה.

כדי להסביר את הנושא, נעיין בדברי המדרש על הפסוק ׳נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ׳:

שאלו המינים את רבי שמלאי: כמה אלהות בראו את העולם? אמר להם: אני ואתם נשאל לימים הראשונים, הדא הוא דכתיב (דברים ד) ׳כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם׳, אשר בראו אין כתיב כאן אלא אשר ברא.

חזרו ושאלו אותו. אמרו לו: מה הוא דין דכתיב ׳בראשית ברא אלהים׳? אמר להם: בראו אלהים אין כתיב כאן אלא ברא אלהים.

אמר רבי שמלאי: בכל מקום שאתה מוצא פתחון פה למינין, אתה מוצא תשובה בצדה.

חזרו ושאלו אותו אמרו לו: מה הוא דין דכתיב ׳נעשה אדם בצלמנו כדמותנו׳? אמר להון: קראון מה דבתריה, ויבראו אלהים את האדם בצלמיהם לא נאמר אלא ׳ויברא אלהים את האדם בצלמו׳.

וכיון שיצאו אמרו לו תלמידיו: רבי! לאלו דחית בקנה, לנו מה את משיב? אמר להם: לשעבר אדם נברא מן האדמה, חוה נבראת מן האדם, מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו, לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה.

בראשית רבה, פרשה ח ח

החלק האחרון של המדרש קשור לענייננו. כאשר אנחנו לומדים את הפסוקים המתארים את בריאת האדם - הפסוקים כז-כח, אנחנו מבחינים בהבדל בין הנאמר בפסוקים אלה ובין הנאמר בפסוק כה המתאר את בריאת בעלי חיים האחרים: ׳וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וכו׳׳. בפסוק זה אין אזכור של הזכר או של הנקבה. יש רק אזכור של המין: לְמִינָהּ או לְמִינֵהוּ. אנחנו מבינים שכדי שהמין יתקיים יש צורך בהופעת צאצאים, ולכן יש באותו מין זכרים ונקבות כדי שיולידו צאצאים אלה יחד. ההבדל בין הזכר לנקבה הוא נגזרת של הצורך בהמשכיות המין ולא הבדל מהותי, אונטולוגי, כפי שהוא מופיע בפסוק המתייחס לאדם: ׳זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׳. ההבחנה בין זכר לנקבה באדם היא מהותית, אונטולוגית והיא אינה קשורה לפונקציית ההולדה, המוזכרת בפסוק נפרד: ׳פְּרוּ וּרְבוּ׳.[90] חלקו האחרון של המדרש מתייחס להבדל מהותי זה: למי הכוונה בביטוי ׳נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ׳? תשובתו של רבי שמלאי אינה פשוטה: ״לשעבר אדם נברא מן האדמה, חוה נבראת מן האדם, מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו״. השימוש בלשון רבים בפסוק בא לציין שהאדם הוא שותף לברייתו. מדוע? כי לא נאמר לגביו שהוא כבר נַעֲשָׂה - לשון עבר. הוא נַעֲשֶׂה בשותפות בין האיש ובין האישה לריבונו של עולם.[91] הזהות האדמית שותפה פעילה בברייתה ובריאה זו תיעשה על פי מחשבת הבורא עבורה ׳בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ׳. הזהות האנושית שונה מכל שאר הזהויות משום שרק היא ׳בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ׳ והיא קיימת כדו־פרצופית מלכתחילה כדי להביא אותה לשלמותה דרך מאמץ היסטורי תוך שותפות עם הבורא.

דרך ההסבר של רבי שמלאי אפשר להבין את ההסבר של המקובלים. מאחורי כל מציאות, נמצא יש מסוים. יש ישים שכבר קיימים. הם מה שהם והם אינם יכולים להיות יותר ממה שהם כבר, ויש יש מיוחד והוא היש של האדם שטרם קיים. הוא רק נמצא.[92] היש - אפשר גם להשתמש במילה הוויה נבראת, מתגלה, מופיעה דרך עולמות שונים - אבי״ע - אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. רק בעולם העשייה, היש האדמי, הזהות האנושית מופיעה כדואליות, כדו־פרצופית, כשני גופים מחולקים, כאיש וכאישה. תכלית דואליות זו היא לאפשר לזהות האנושית להגיע לשלמותה. זה דורש מאמץ בעולם העשייה, בעולם המציאותי ההיסטורי ובביצוע מאמץ זה שני הגופים המחולקים שווים.

המהר״ל מתייחס לנושא זה בפירושו דרך חיים למסכת אבות, על המשנה הבאה:

רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר: אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.

פרקי אבות ב ח

היינו יכולים לחשוב שלימוד התורה הוא מידה טובה, זכות אבל רבי יוחנן בן זכאי דוחה הבנה זו על הסף. לדידו תכלית האדם היא לקנות החכמה ולכן אין כאן שום זכות. זה כל מהותנו ואי אפשר לדבר על זכות כאשר בסך הכול אני עוסק במה שהוא מהותי. אי אפשר לדבר על מידה טובה כאשר אני קונה יותר חכמה משום שלכך נוצרתי.[93] מסביר המהר״ל:

פירוש כי אין ראוי לאדם כאשר למד תורה הרבה שיחשוב שעשה דבר החסידות, שהחסידות הוא שעושה דבר שאינו ראוי לפי הדין, על זה אמר שאין הדבר כך שהאדם נברא מתחילת בריאתו על זה ללמוד תורה.

דרך חיים, עמ׳ פו (הוצאת האניג)

אם אני צריך ללמוד משהו כדי להיות מי שאני אמור להיות, סימן הוא שכעת איני כזה. איני שלם מבחינת זהותי. אני בלתי שלם ואני חי כדי להתאמץ להיות מי שאני אמור להיות. זו דרך החיים שלנו. צורת החיים שלנו היא להיות נתון בתוך אותו מאמץ מתמיד של קניית השלמות הזהותית שלנו. איני יכול להחזיק טובה לעצמי כאשר בסך הכול אני רוצה, אני עושה את מה שדרוש כדי להיות אני באמת. לפי המהר״ל, חלק מהותי, בלתי נפרד מזהותי הוא לימוד התורה, כי כך אני קונה דעת. אדם בלי דעת אינו אדם. הוא דומה יותר לבהמה. לכן להיות בעל דעת הוא חלק מהכבוד העצמי שלי כאדם.

המהר״ל אינו עוסק במוסר השכל. הוא אינו בא ללמד אותנו שצריך להיות עניו וכדי להיות עניו עלינו באמת ללמוד יותר ויותר משום שרק כך אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים דבר למעשה. המהר״ל עוסק במהותנו, בזהותנו כאדם: מה נדרש מהאדם כדי להיות הוא עצמו באמת, כדי לא להיות בעל חיים סתמי. מה מקנה טעם ותכלית לחיים שלנו כאדם? מה מגדיר את חיינו כחיים טובים במשמעות הפילוסופית של ביטוי זה? איני עושה כדי לקבל פרס כלשהו.[94] איני עושה כי אקבל שכר. אני עושה, אני פועל כי אני אדם. ואדם אמתי צריך לדעת, צריך להבין מה הוא עושה. לכן אני צריך ללמוד. לכן אני צריך לקנות חכמה, בינה ודעת.

כי אי אפשר שיהיה בריאת האדם שיהיה בעל הנחה, שהדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה שכבר הוא נשלם ואז הוא נח, אבל האדם אינו כך שאינו נשלם ומאחר שאינו נשלם אינו בעל הנחה, אבל הוא מתנועע תמיד אל השלמתו.

זו גדולת האדם. זו מעלתו הייחודית ועלינו להכיר בכך. אנחנו בהשתלמות מתמדת. לכן ״תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא״.[95] המנוחה נוגדת את מהותנו. מנוחה פירושה מוות. צורת הקיימות שלנו היא דווקא בממד הזה של ההשתלמות. מי שאינו מכיר בכך, מי שחושב שהגיע לתכלית הופך לעובד עבודה זרה בתכלית משום שכך הוא מקבע בצורה אידאליסטית פרצוף מסוים של הזהות האנושית - פרצוף שהוא לאמתו של דבר חלקי בלבד, כי הוא טרם השתלם כדבעי. הוא הפך פרצוף חלקי זה לדגם עבורו ולמעשה עובד לו.

עלינו לקבל בהכנעה את העובדה שאנחנו בלתי שלמים. זהו מצבנו הקיומי. זהו מצבנו ההיסטורי. מי שאינו מכיר בכך או חושב שהוא כבר נשלם יוצא מההיסטוריה, כי הוא מת - גם אם בפועל הוא עוד חי לאורך שנים: ״רשעים בחייהם נקראים מתים״.[96] הממד ההיסטורי הוא ממד המֶשֶך. לא ממד הזמן. אני חי במשך כי אני יש שמתהווה. מי שיודע זאת הוא אדם והקב״ה פונה לאדם הזה דרך אותם ערכים שהוא מציע לו כפרויקט להגשמה.

שלמות האדם נמצאת באי השלמות שלו וגדולתו במאמץ להשתלם תמיד. כל בני האדם שווים באופן מוחלט במישור זה. מדוע? כי החשוב הוא לא באיזו מדרגה של שלמות כל אחד נמצא אלא המאמץ עצמו. כולנו שותפים במאמץ ושווים בו, במובן הזה שאותו מאמץ הוא התכלית של כולנו.

ואמר כי האדם נברא לעמל שלא יהיה בעל הנחה כלל רק יוציא שלימותו אל הפעל תמיד בלי הנחה.

לא רק שהאדם אינו יכול לנוח, לעצור. הוא אינו יכול להרגיש שום סיפוק של השגת התכלית כל עוד הזמן נמשך. גורלו הוא לעמול שוב ושוב בעולם המעשי כדי לגלות את ממד השלמות שבו.

שכך ראוי מצד טבע הבריאה, שכל הנבראים נבראו שיהיו בשלימות ולא יהיו חסרים והאדם הזה אי אפשר שיבא אל ההשלמה עד שיהיה בעל הנחה לגמרי.

בתהליך המתמיד, האין־סופי, הבלתי נגמר של קניית ה״עוד״ או ה״הרבה״ כלשון המשנה, של קניית השלמות, החשוב, הזכות היא בעצם התהליך עצמו - במאמץ ולא בתוצאה של המאמץ.

וזהו מה שלא נאמר באדם כי טוב יותר מכל הנמצאים, כי כל הנמצאים הם נבראים ויש להם שלימתם. אבל האדם לא נברא בהשלמה ולא נמצא האדם בהשלמה וזהו שלימתו בעצמו שהוא מתנועע אל הפעל ומוציא שלימתו תמיד אל הפעל, ודבר זה הוא שלימתו שאם אינו יוציא שלימתו אל הפעל כלל הרי אין לו השלמה כלל.

יש לאדם תכלית והוא נתון להיסטוריה בעלת שני ממדים: הראשון, ממד היחס בינו לבינה - איש ואשתו, והשני תולדותיו. הוא מתהווה להיות האדם של מחשבת הבריאה. ׳וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳[97] - ויהי לשון עתיד. זה התכלית. ׳לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳ - האות למ״ד מציינת את המאמץ הנדרש לכך, כדי להיות באמת נפש חיה, באמת כלומר במציאות. כל שאר בעלי חיים הם כבר נפש חיה, כל אחד לפי מדרגתו, כל אחד לפי מדרגת המין אליו הוא שייך. לא כך אצל האדם. כל פרט צריך לבנות את הנפש שלו וייעודו הוא להיות יותר ממה שנמצא בו כפרט השייך למין האנושי.

המערכת בין האיש לאשתו אינה תכליתית במהותה - כלומר תכליתה אינה להוליד צאצאים בדומה לבעלי חיים רק כדי להבטיח את המשכיות המין האנושי. היא מהותית מבחינה זהותית. האחד צריך לדעת שהוא חסר, שהוא בלתי שלם, שזהותו מוקטנת לעומת מה שהיא אמורה להיות בסופו של התהליך ההיסטורי, המוליך מאדם הראשון לבן אדם התואם את מחשבת הבריאה. במובן זה האישה היא השלמת האיש ולהפך.[98] ביחד, כזוג, הם מנוע ההיסטוריה. הם בוראים את ההיסטוריה.[99]

כל מופע של הזהות האדמית, בין אם מדובר באיש, בין אם מדובר באישה, נושא בפנימיותו, בתוך תוכו, אתגר זה: לדעת שאני בלתי שלם ושהמפתח לשלמות נמצא אצל בן או בת הזוג.

״מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו, לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה״. אם בתחילת ההיסטוריה נראה שאין שוויון כי אדם הראשון נלקח מהאדמה והאישה ממנו, ״מכאן ואילך״ המצב משתנה: ״לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש״. הכפילות באמירה זו אינה מיותרת. היא מהותית ביותר כי שני הצדדים שווים - שווים בדרישה להשתלמות הדדית.

חכמה ובינה

החכמה האמתית היא לדעת במה שני דברים הנראים שונים זה מזה הם למעשה אותו דבר. במקרה שלנו במה איש ואישה הם אותו דבר בשרשם. שניהם בני אדם, בניו של האדם ותכליתם חד היא, כפי שהסברנו זאת בפסקה הקודמת. אבל צריך להיזהר ולדעת שהסדר בלימוד הוא שונה: קודם כול עלינו לדעת במה שני דברים הם שונים ורק לאחר מכן אפשר להבין במה הם זהים. קודם כול בינה ואחר כך חכמה. הלימוד לפי הבינה הוא לימוד השונות, המבדיל, ההבנה של מה בין לבין. איש אינו אישה ואישה אינה איש. בלי ידיעה בסיסית זו, אפשר להגיע לכל הטעויות האפשריות. אפשר להגיע לשיגעון מוחלט. רק מי שתופס קודם כול את ההבדל יכול לאחר מכן להבין את הצד השווה.

סדר ההתגלות הפוך: קודם כול חכמה ואחר כך בינה. זה הסדר מלמעלה למטה. אבל לא כך לומדים. סדר הלימוד הפוך והוא מתחיל מהמציאות, מעולם העשייה ובסדר הזה, מלמטה למעלה, מגיעים קודם כול לבינה ולאחר מכן לחכמה. סדר התפילה אף הוא מלמטה למעלה ולכן קודם מזכירים את ההבדלים הקיימים: היהודי לעומת הגוי, האיש לעומת העבד, האיש לעומת האישה. סדר התפילה הוא סדר התיקון וסדר זה הוא למפרע.

לפני שיהיה אפשר לדעת שיש מכנה משותף צריך לדעת שיש הבדל. איש זה לא אישה ולהפך. האישה צריכה להיות אישה והאיש צריך להיות איש. זה במציאות והכול מתחיל מהמציאות. לכן כאשר באים היום ואומרים שאין הבדל, זה שיגעון מוחלט.[100] אי אפשר להפוך את הסדר של קניית הידיעות. זה מקלקל הכול. כאשר מישהו מדבר הוא תמיד צריך להדגיש באיזו מדרגה הוא מדבר. אם מישהו אומר שהוא מדבר במדרגת הבינה ושהאיש והאישה הם אותו דבר, הוא משוגע. אם הוא אומר זאת במדרגת החכמה, הוא צודק, בתנאי שהסביר קודם כול שבמדרגת הבינה זה לא נכון. אחרת זה מקלקל את השורה.

׳הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ׳.[101] זה בבחינת חכמה. אין הבדל. כולנו בשר ודם. אבל זה לא תחילת ההכרה. תחילת ההכרה היא במדרגת הבינה: שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, שעשני כרצונו.[102]

מי שבעל בינה וחכמה מגיע לדעת. דעת היא האיחוד של חכמה ובינה. כשחכמה ובינה מתייחדות, הכלי של הדעת מתגלה. כלי זה הוא הכלי של ספירת כתר. אז העולם מתוקן.[103] כדי לאחד חכמה ובינה צריך לאחד את כל שבעת הספירות התחתונות. סוף סוף זה תלוי באיחוד בין יסוד למלכות, שהם הספירות התחתונות ביותר. כשהספירות יסוד ומלכות סוף סוף מתאחדות, אז הספירות חכמה ובינה למעלה גם כן מתאחדות, והכלי של הדעת מתגלה. זהו השלב של גמר התיקון של כל עולם ועולם, של כל יחיד ויחיד.

החכמה והבינה מופיעות מצד תפקוד הבריאה. הדעת היא דבר חדש. הדעת היא הכלי של גמר התיקון וכלי זה מגלה את הכתר. לכן בתפילה אנחנו מבקשים דווקא דעת בברכה האמצעית הראשונה של תפילת העמידה, ולא סתם דעת אלא ״דעת מאתך״ והכוונה היא משורש הכתר.

מדוע אני מבקש זאת? כי אני רוצה להיות אדם אמתי, לא רק אדם טבעי. כאדם טבעי אני יכול לרכוש בינה וחכמה. בינה דרך לימוד ספרים וחכמה דרך לימוד עם מישהו אחר. אני יכול לעשות זאת כי הקב״ה חונן לאדם דעת. אבל כאדם הרוצה להיות אדם אמתי, איני מסתפק בכך: אני רוצה ״מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת״ דווקא.[104] זה החידוש. זה לא טבעי. אז יש מקום לבקשה. אז יש מקום לתפילה. למדנו בכרך הראשון שהתפילה היא בקשת צרכים לא טבעיים, שאיני יכול להשיג בכוחותיי בלבד.[105] כדי לקבל את מה שיש בטבע, אני צריך לעבוד. אבל הנשמה שלי אינה מסתפקת בכך. היא רוצה חיים אמתיים, חיים טובים. לכן אני מבקש מאתך. זה ההבדל בין עבודה לעבודת הקודש. דעת מדעית, בינה לוגית פילוסופית, כל זה שייך לשכל, ולא לעולם התפילה. אבל רק דרך התפילה אני יכול לקבל דעת אלוקית.

שאלה: מדוע הבקשה מתחילה בדעת דווקא ולא בבינה?

תשובה: אני אדם לפני שאני אנוש. להיות אדם זה להיות בעל דעת. זו הסגולה של האדם, כדברי רש״י על הפסוק ׳וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳: ״אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור״.

הקב״ה שם בטבע האדם את הסגולה, את האפשרות, את הבכוח של הדעת. כדי להגיע לכך צריך לעבוד, אבל רק אדם יכול להגיע לכך. זה שייך לטבע שלו. לכן כדי לגלות את הכוח של הדעת שיש בי, אני צריך לעבור דרך הבינה, דרך החכמה וכן הלאה. בבקשה זו אנחנו רומזים לסדר האצילות: קודם כול גילוי אורו של הכתר, ואחר כך גילוי האורות של החכמה ושל הבינה.

שאלה: מה ההבדל בין דעת לשכל?

תשובה: השכל יכול להמציא מושג ואפשר לקשור מושג זה למושג אחר. המושג הוא דבר מופשט. הדעת קשורה לרוח הקודש, ליכולת להקשיב לדיבור האלוקי. ׳אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי׳.[106] ׳יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ׳.[107] כדי לקבל תשובה צריך לדעת, לדעת באמת. ׳קָרוֹב יְהוָה לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת׳.[108]

 

[1] ראה ברכות לה ע״א: אשכחן לאחריו, לפניו מנין? הא לא קשיא דאתי בקל וחומר: כשהוא שבע מברך - כשהוא רעב לא כל שכן ...? ולמאן דתני נטע רבעי - הא תינח כל דבר נטיעה, דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים, מנא ליה? אלא סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.

[2] ראה דברי הטור, אורח חיים, סימן מו: אחר שהניח תפילין, יסדר הברכות שתקנו על סדור העולם והנהגתו. ואף על גב דמלישנא דגמרא משמע שצריך לומר כל אחת ואחת בשעתה, דהכי גרסינן בברכות פרק הרואה: כי מתער משנתיה, לימא אלהי נשמה וכו׳ עד לפגרים מתים. כי שמע קול תרנגול, לימא ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם נותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה ... לפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה. ולפי שאין הידים נקיות, תקנו לסדרן בבית הכנסת, וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאין יודעים אותן, תקנו שיסדרום בבית הכנסת ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן. אבל ודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן, דתניא: היה רבי מאיר אומר: מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום, וסמכוה על דרש הפסוקים ...

[3] ראה שלחן ערוך, אורח חיים, סימן מו, סעיף ב: עכשיו מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי ארצות שאינם יודעים אותם נהגו לסדרם בבית הכנסת ועונין אמן אחריהם ויוצאים ידי חובתן.

[4] הסדר בנוסח אשכנז הוא: הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה, שֶׁלּא עָשַׂנִי גוי, שֶׁלּא עָשַׂנִי עָבֶד, שֶׁלּא עָשַׂנִי אִשָּׁה, פּוקֵחַ עִוְרִים, מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים, מַתִּיר אֲסוּרִים, זוקֵף כְּפוּפִים, רוקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם, הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר, שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי, אוזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה, עוטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה, הַנּותֵן לַיָּעֵף כּחַ, הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינַי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי.

[5] ההלכה קובעת שמי שלא אמר בבוקר את ברכות השחר חייב לאומרן אחרי שסיים את תפילת העמידה, חוץ מהברכה אלוקי נשמה: ״כל ברכות השחר, אם לא אמרם קודם שהתפלל, יכול לאמרם לאחר התפלה, חוץ מברכת ״על נטילת ידים״ (דכיון דיש אומרים דנטילת ידים שחרית, נתקן משום התפלה, אם כן לאחר שהתפלל, אין עוד מקום לברכה זאת) וחוץ מברכת ״אלוקי נשמה״ (שכבר יצא בברכת מחיה המתים)״ (קיצור שלחן ערוך, הלכות ברכות השחר, סימן ז).

[6] איוב לח לו.

רש״י מפרש בד״ה ״לשכוי״: זה תרנגול לשון חכמים וי״א זה הלב שהוא שוכה וצופה ומחשב את הנולדות.

השכוי חש את בוא הבוקר המתקרב עוד בלילה, מבין בין יום ללילה עוד כאשר לילה. זו היכולת לחוש את סוף הגלות המתקרב עוד בחשכת הגלות (מתוך שיעורי הרב על התפילה).

[7] תהילים יא ה.

[8] לגבי מושג הרשימו ראה סוד מדרש התולדות, חלק ג, עמ׳ 384.

[9] האל״ף היא למעלה מן המציאות, למעלה מן הגילוי, נעלמת לגמרי. כאשר אל״ף מתגלה בעולם, הדבר הוא פלא, אותיות אל״ף למפרע. עולם האיחוד מתגלה. אם גילוי זה נעשה שלא כדרך הטבע, אומרים הלל (מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).

פלא הוא שמו של מלך המשיח: ׳כי ילד ילד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אביעד שר שלום׳ (ישעיהו ט ה) לרמוז כי בעולם התיקון, עתידה להופיע האחדות - האות אלף - להבדיל מן העולם הזה.

[10] ראה סוד מדרש התולדות, חלק ב, עמ׳ 251.

[11] ראה משנה ברורה, סימן נב, ב, ד״ה ״בסוף פסוקי דזמרה״: ר״ל אחר שיניח התפילין על ראשו יהיו עומדים הצבור בסוף פסוקי דזמרה ועיין בח״א שכתב דאם נתאחר לבוא יראה עכ״פ לומר קודם שיתחיל להתפלל ברכת ענט״י ואלהי נשמה וברכת התורה [דאל״ה דעת הפר״ח באלהי נשמה שלא יאמר אחר התפלה כי יצא בברכת מחיה המתים ועיין בסוף הסימן מה שכתבנו בזה ובבה״ת יש דיעות בזה בסימן מ״ז ס״ח אם לא למד מיד אחר התפלה עי״ש ונטילת ידים לא ניתקן רק קודם התפלה].

[12] שבת יד ע״א.

[13] ברכות יד ע״ב. ראה טור, אורח חיים, סימן צב.

[14] תהילים קמה יד.

[15] בראשית ג יד.

[16] סנהדרין צז ע״א.

[17] מבחינת הגימטריה ההפרש בין נפש (430), מבחינת נפש חיה, ונחש (358) הוא 72, כלומר חסד, המידה הראשונה במידות המוסריות.

[18] בראשית ב כה.

[19] בראשית ג ז.

[20] חז״ל אומרים שהנחש הטיל זוהמה באדם. למה הכוונה? הספק (מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).

[21] בראשית ג כא.

[22] יש בתורה שלוש פתיחות: הראשונה מ״בראשית ברא״ עד סוף הפסוק השלישי של פרק ב. בפסוקים אלה הדגש הוא על המתרחש בעולם הבריאה. השנייה מפסוק ד של פרק ב ״אלה תולדות השמים והארץ״ עד סוף פרק ד. בפסוקים אלה הדגש הוא על המתרחש בעולם היצירה. השלישית מתחילת פרק ה ״זה ספר תולדות אדם״ והדגש על המתרחש בעולם העשייה (מתוך שיעורי הרב - מבוא לחכמת הקבלה).

[23] הערמה דומה לחכמה אבל היא שייכת לעשו, לפילוסופיה. הפילוסופיה היא חכמה שהיא באמת ערמה. בתורה יש חכמה אמתית.

כאשר התורה אומרת שיעקב פעל בערמה, צריך להבין שהכלל הוא עם חסיד תתחסד (תהילים יח כו) אולם אם העומד מולך אינו חסיד, אסור לך להתנהג כאילו הוא חסיד. עליך להשתמש באותם כוחות שהוא משתמש בהם אבל בבחינת צדיק. צדיק שאינו מסוגל להיות בעל ערמה, אין לו כוח נגד הרשע. יעקב הוא איש תם ועשו הוא איש ציד. יעקב מסוגל להיות איש כמו עשו. לכן הוא יכול להיות אף הוא בעל ערמה. אולם מכיוון שהוא תם, הערמה שלו היא חכמה.

(מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).

[24] אדם הראשון קיבל שש מצוות: מצווה למנות דיינים, איסור לגדף את שם ה׳, איסור לעבוד ע״ז, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים ואיסור גזל (סנהדרין נו ע״א).

[25] חז״ל דורשים את הפסוק ׳רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה׳ (יחזקאל טז ז) על בני ישראל, לפני היציאה ממצרים. ערום מכל מצוות (מכילתא דר׳ ישמעאל, מסכתא דפסחא ה). לכן הוא נותן להם מיד שתי מצוות: דם פסח ודם מילה. מי שהחליט לקיים מצוות אלו יצא ומי שלא לא יצא. אנחנו מבינים אם כן שתכלית מצוות אלו הייתה לברר מי באמת שייך לזהות ישראל. זה מקביל למה שקרה עם אדם הראשון אחרי חטאו: האם הוא עדיין אדם הראשון? המבחן המעשי הוא אותן מצוות שקיבל. אם הוא מחליט לקיימן, סימן הוא שהחליט להמשיך להיות אדם, גם אחרי שעשה את מה שעשה (מתוך שיעורי הרב על הגדת פסח).

[26] בראשית ב כה.

אפשר למצוא במקרא המילה ערום בכתב מלא עם יו״ד וגם בכתב חסר. בכתב מלא הוראתו עירום הנפש. בכתב חסר הוראתו ערום הגוף. כך מסביר בעל ״ברורי המידות״ על המכילתא, הרב יצחק לנדא. לכן צריך להבין את הפסוק ׳וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת׳ (בראשית ג ז), ערומים ממצוות. כך עולה גם מפרש״י בד״ה ״וידעו כי ערומים הם״: ״אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצווה אחת הייתה בידם ונתערטלו הימנה״ (ראה ב״ר יט ו). אדם עירום, כלומר ערום נפש, בלי מצוות, הוא האדם הטבעי (מתוך שיעורי הרב על פרשת בראשית).

[27] ראה ספר הברית השלם לרבי פנחס אליהו הורביץ: גימטריה עם הכולל הנה אחת משיטות הגימטריה בה מוסיפים לסכום המתמטי של אותיות המילה גם את האות אל״ף. מספר הנחשב כשורש האלוקי של המילה.

[28] האדם הטבעי יודע שיש טוב ורע אך הוא אינו עושה דבר כדי לשנות את מצב העולם. הוא מסתפק במצב הקיים. הוא דומה לפילוסוף המדבר על המוסר אולם מוסר זה אינו מוסר מעשי. הוא ״טהור״. הוא עיוני בלבד. אני נזכר במרצה אחד שהיה מדבר שעות על המוסר, על ערכים והצורך בהם, על אתיקה, על החיים המוסריים אולם יום אחד הוא אמר לנו שהתפקיד של הפילוסוף הוא להראות את הדרך, לאו דווקא ללכת בה. אז רחמתי עליו (מתוך שיעורי הרב - מבוא לפילוסופיה).

[29] המקור לידיעה זו הוא יראת ה׳. ׳רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה׳. אין יראת ה׳ בלי ענווה. ׳עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים׳. אני ירא לפגוע בבריאה כי היא בריאת ה׳. היא שלו, לא שלי. אני שואל את עצמי מה הבורא רוצה שאעשה כדי לעזור לו, כדי להיות שותפו (מתוך שיעורי הרב על התפילה).

[30] יש שני סוגי חכמה: חכמה עיונית וחכמה מעשית. חכמה עיונית היא כל כולה התבוננות. היא אינה מחייבת אותי לעשות מעשה כלשהו. התורה אינה מתעניינת בחכמה מסוג זה. התורה דורשת מעשים כי רק כך אפשר לדעת מיהו האדם באמת (מתוך שיעורי הרב על התפילה).

[31] סנהדרין נו ע״א.

[32] המשך הסברי הרב על שאר הברכות לא נמצא בגנזך.

[33] שלחן ערוך, אורח חיים, סימן מו, סעיף ג.

[34] ראה גם דברי התוספות על מנחות מג ע״ב, ד״ה ״שואל מעמך״.

[35] פירוש בעל הטורים לדברים י יב.

בתמורת א״ת ב״ש, מחליפים כל אות באות המקבילה מסוף האלפא ביתא. האות מ״מ מוחלפת באות יו״ד והאות ה באות צד״י. לכן המילה מ״ה מוחלפת במילה י״ץ והגמטריה של י״ץ שווה מאה.

[36] ראה חידושי אגדות מהרש״א על מנחות מג ע״ב.

[37] ראה שערי דמעה, חלק א, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, עמ׳ 29 ובמיוחד עמ׳ 82 לגבי המשמעות של הג׳סטות האנושיות.

[38] ראה שבלי הלקט לרבי צדקיה בן אברהם הרופא, ערוגה א, סק״א: עוד יש להוכיח ק׳ ברכות מדכתיב הנה כי כן יברך גבר, המנין כ״י כ״ן עברך גבר בגימטריה מאה.

[39] ראה דברי רבנו בחיי בכד הקמח, שלחן ארבע, עמ׳ ו, ד״ה ״וצריך אתה לדעת״: מילת יברך חסר וי״ו ובאורו במספר כי כן יברך מי שהוא ירא את י״י וצריך אדם להזכיר מאה ברכות ולקיימן בכל יום ...

[40] תהילים עא יד.

[41] תהילים עד טו.

[42] שלחן ערוך או״ח מו, ד: צריך לברך בכל יום שלא עשני עובד כוכבים, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה. [הגה: ואפילו גר (כותים) היה יכול לברך כך (דברי עצמו) אבל לא יאמר שלא עשני גוי, שהרי היה גוי מתחלה (אבודרהם)[. והנשים מברכות שעשני כרצונו.

קיימת מחלוקת בעיקר בקרב הפוסקים הספרדים האחרונים בעיקר בנוגע לשאלה האם אישה מברכת הברכה ״שלא עשני אשה״ בשם ומלכות או לא משום שברכה זו אינה מוזכרת בגמרא. בפועל נשים אשכנזיות מברכות בשם ומלכות וחלק מהנשים הספרדיות ללא שם ומלכות. ראה כף החיים סימן מו, בן איש חי פרשת וישב ויחוה דעת חלק ד, סימן ד.

[43] טור או״ח מו: ... ונהגו הנשים לברך ״שעשאני כרצונו״, ואפשר שנוהגים כן, שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה.

[44] הרב דוד אַבּוּדֶרְהֶם חי בספרד במאה הארבע־עשרה וכתב פירוש לסידור התפילה. הוא היה תלמידו של רבי יעקב בן רבינו אשר, בעל הטורים, אשר כותב באורח חיים, סימן מו: ויש עוד ג׳ ברכות שצריך לברך: ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שלא עשאני גוי״, שצריך ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל הגויים וקרבנו לעבודתו. ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שלא עשאני עבד״, אף על פי שמברך ״שלא עשאני אשה״, שגם היא אינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא, צריך לברך ״שלא עשאני עבד״, שהוא גרוע טפי. ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם שלא עשאני אשה״, שאינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמא. ונהגו הנשים לברך ״שעשאני כרצונו״, ואפשר שנוהגים כן, שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה.

[45] ראה סנהדרין נו ע״א. המצוות הן: איסור עבודה זרה, איסור ברכת ה׳ [גידוף], איסור שפיכות דמים, איסור גזל, איסור גילוי עריות, איסור אבר מן החי, מצוות דינים - הקמת מערכת משפט.

[46] עבד כנעני נימול וטובל ולאחר מכן הוא חייב בכל מצווה בה מחויבת אישה. אם הוא נקנה על־ידי כהן, הוא אוכל בתרומה וחלה.

[47] משנה קידושין א ז: כל מצות עשה שהזמן גרמה, האנשים חייבין והנשים פטורות. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. וכל מצווה בלא תעשה, בין שהזמן גרמה ובין שלא הזמן גרמה, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. חוץ מבל תקיף ומבל תשחית ומבל תטמא למתים.

ראה דברי הבית יוסף על הטור, סימן מו, ד״ה ״יש עוד ג׳ ברכות שצריך לברך שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה״: ״בפרק התכלת. ופריך התם, היינו עבד היינו אשה? ומשני, עבד זיל טפי. ופירש רש״י: היינו אשה. דלעניין מצות אשה ועבד שוין, דגמרינן לה לה מאשה. זיל טפי. אפילו הכי מזולזל העבד יותר מן האשה, עד כאן. ומשמע מדבריו דהני ברכות על חיוב המצוות הן, דגוי לא נתחייב במצוות כלל, ואשה ועבד אף על פי שנתחייבו בקצת מצוות, לא נתחייבו בכולן. ויש להקדים שלא עשני עבד, שבתחילה אנו מברכין שלא עשני גוי שאינו בר מצוות כלל, ואחר כך אנו מברכין שלא עשני עבד, אף על פי שישנו בקצת מצוות זיל טובא והוא חשוד על הגזל, כדתנן (משנה אבות ב ח) מרבה עבדים מרבה גזל, וגם דומה לגוי שאין לו זכות אבות, ועוד שאסור בבת ישראל. ואחר כך אנו מברכים שלא עשני אשה, שאף על פי שהיא חשובה מן העבד מכל מקום אינה חייבת בכל המצוות.

[48] הרב דוד הלוי סגל (1667-1586) מגדולי הפוסקים במאה השבע־עשרה מכונה על שם חיבורו ״טורי זהב״ על השלחן ערוך. היה רבה של בריסק וקרקא וחתנו של ה״בית חדש״ - הב״ח, רבי יואל סירקיש. הוא נפטר בלבוב.

[49] ראה משנה ברכות ט א.

[50] עולת ראיה, חלק א, עמ׳ עא.

[51] כשהייתי בן שמונה או תשע שנים המלמד שלנו היה רבי אליהו בועזיז ז״ל. הוא היה מאותם תלמידי חכמים של פעם שהיו אומרים דברים חשובים לנו, הילדים הקטנים של התלמוד תורה (מתוך שיעור של הרב בליל הושענה רבה - תשנ״ד).

[52] בראשית א כו.

ב״ר פרשה ח ד: ר׳ חנינא לא אמר כן, אלא בשעה שבא לבראת את אדם הראשון נמלך במלאכי השרת ואמר להן: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.

[53] ראה דברי הישועות יעקב על השלחן ערוך, סימן מו, ד״ה ״שעשני כרצונו״: ״רבים תמהו על נוסח ברכה זו ולי נראה בפשיטות דבאמת מבואר במדרש רבה נעשה אדם שהקב״ה נמלך במלאכים על בריאות האדם והיינו כמבואר שם לפי שאם האדם חוטא ח״ו פוגם גם בעולם המלאכים ע״כ צריך שיסכימו על עשייתו ואף שאם הקב״ה חפץ מי יאמר לו מה תפעל אמנם מדרך ענוה כשהדבר נוגע לקטן נמלך הגדול בו ואמנם דבריאת האישה עשה הקב״ה כרצונו לבד כי היא חלק מן האדם ...״.

[54] בראשית ב יח.

[55] יש לאישה קשר טבעי יותר לתורה. על הפסוק ׳כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׳ (שמות יט ג) אומר רש״י בשם המכילתא: ״לבית יעקב: אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה״ ״ותגיד לבני ישראל: עונשים ודקדוקיו פרש לזכרים״. הקב״ה מצווה את משה רבנו לדבר קודם כול עם הנשים ומסביר המהר״ל בדרוש על התורה שכל המצוות הן אצל האישה בטבע ואצל האיש בעמל. מדוע? כי לאישה יש תשוקה. תשוקה היא דבר שבפנים. זה טבעי. לעומתה לאיש יש חובה (מתוך שיעורי הרב על מתן תורה).

ראה דרוש על התורה למהר״ל, עמ׳ כז (הוצאת האניג): ״אדרבה, שכר הנשים הרבה מאד יותר משל אנשים, ולכך מקדים הנשים תחילה, כדאיתא בברכות (יז.) גדולה הבטחה שהבטיח ה׳ לנשים יותר מן האנשים. וכו׳ וכו׳. כי האיש במה שהוא גבר איננו בעל שאנן והשקט, מצד התגברותו והתפעלו. לכן אינם מוכנים [בטבע] לעולם הבא שהוא המנוחה עצמו. אבל הנשים ראויות ומוכנות לכך מצד עצמן וכו׳ ובמעט סיוע שמסייעות ל[לימוד הבעל] תורה, שכרן גדול מאד״.

[56] נידה מה ע״ב: א״ר חסדא מ״ט דרבי דכתיב ויבן ה׳ [אלהים] את הצלע מלמד שנתן הקב״ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש.

[57] ברכות סא ע״א: ויבן ה׳ את הצלע מלמד שקלעה הקב״ה לחוה והביאה לאדם הראשון שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא. דבר אחר ויבן אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא מלמד שבנאה הקב״ה לחוה כבנין אוצר.

[58] ראה בהמשך הספר את הפסקה ״אל פני האדון ה׳״ בשיעור ״אדון עולם״, עמ׳ 193.

[59] ראה דברי התוספות ע״ז כז ע״א. ראה ביאור הגר״א לשלחן ערוך, יורה דעה, סימן רסא, סעיף ז. ראה גם פנים יפות לבראשית יז וספר המקנה לקידושין כט ע״א.

[60] ראה ע״ז כז ע״א: איתמר: ״מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר ׳ואתה את בריתי תשמור׳ ורבי יוחנן ׳המול ימול׳ ... אלא איכא בינייהו אשה - למ״ד ׳ואתה את בריתי תשמור׳ ליכא, דאשה לאו בת מילה היא, ולמ״ד ׳המול ימול׳ איכא, דאשה כמאן דמהילא דמיא״. מפרש בשו״ת שרידי אש, חלק ב, סימן סז-ג: ״... אלא משום שתכלית המילה היא הסרת הערלה, ואשה שאין לה ערלה הרי היא כמהולה ממש״.

[61] שמעתי מהרב ברויאר ז״ל, מצאצאי הרב הירש, שעל פי יסוד זה הוא הסביר את הביטוי ״חתן דמים למולת״ בפסוקים (שמות ד, כה-כו) ׳וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת׳. וכך היה המעשה: אתם יודעים שבמהלך מלחמת העולם השנייה בזזו הגרמנים וגנבו מבתי כנסת ספרים וחפצי קדושה ושמו אותם במחסנים במספר מקומות בגרמניה כדי להקים מוזאון בפראג. כאשר אנחנו נכנסנו לגרמניה לקחנו בחזרה חלק מן הספרים, וספרים אלו חולקו בין בתי כנסיות ובתי ספר שהוקמו אז. אחרי מספר שנים אני יושב במשרדי באורסיי ולומד מספר אחד שהוחזר מאותו אוסף. נכנס למשרד הרב ברויאר והוא מסתכל על הספר שאני מחזיק בידיי והוא אומר לי מיד ״הספר הזה שייך לי״! הייתי המום. מיד הוא הוסיף: לפי ההלכה אני צריך לתת לך שני סימנים שהספר הזה אכן שלי. ואכן זה היה באמת שלו! (מתוך שיעורי הרב על פרשת לך לך).

[62] להרחבת הנושא ראה סוד מדרש התולדות, חלק ב, אשת חיל, עמ׳ 267 ואילך.

[63] תנחומא פרשת נח: זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם: אדם הראשון נברא מהול, ושת בנו נולד מהול דכתיב (שם ה) ויולד בדמותו כצלמו, נח נולד מהול דכתיב תמים היה בדורותיו, יעקב נולד מהול דכתיב (שם כה) ויעקב איש תם, ויוסף נולד מהול דכתיב: (שם לז) אלה תולדות יעקב יוסף שהיה דומה לאביו, משה נולד מהול שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ואיוב נולד מהול דכתיב (איוב א) איש תם וישר בדורותיו.

[64] בראשית יז ד.

[65] תנחומא לך לך, ג: ׳ואעשך׳ - אין כתיב ואשימך אלא ואעשך. א״ל: אותך אני בורא בריה חדשה כענין שנאמר ׳ויעש אלהים את הרקיע׳, ׳ויעש אלהים את שני המאורות׳ וגו׳.

[66] ראה גם ״גבורות ה׳״ מאת המהר״ל, פרק ה, עמ׳ לד (הוצאת האניג): ... אברהם שהוא היה התחלת מציאות העולם.

ראה ״סוד מדרש התולדות״, חלק ב, עמ׳ 171 - ״העולם נברא בשביל אברהם״.

[67] בראשית יב יד: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד.

[68] ראה שערי דמעה, חלק א, עמ׳ 139.

[69] ראה אור יקר לרמ״ק על פרשת בראשית על הפסוק ״ויסגור בשר תחתינה״.

[70] בראשית א כז.

[71] ראה גם דברי הגמרא במסכת קידושין לה ע״א: דבי רבי אליעזר תנא אמר קרא אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה. ראה גם ב״ק טו ע״א.

[72] ראה זוהר, חלק א (ויחי), ריט ע״א, חלק ב (יתרו) פד ע״א, פה ע״ב. פרדס רימונים לרמ״ק שער א, פרק ב, שעה״כ שכ״ג, פ״א מערכת אם הבנים.

[73] במהלך חייו צריך האדם לעבור משלב זה לשלב שבו הוא נותן בעצמו את היש, מה שמכונה אצל הרב אשלג השלב של ״הרצון לקבל על מנת לתת״. אני כנברא, כמקבל את היש שלי, צריך להתעלות עד למצב שבו אני רוצה לקבל על מנת לתת. לקבל כנברא על מנת לתת כנברא. זהו יסוד החובה המוסרית (מתוך סוד מדרש התולדות, חלק ג, עמ׳ 159).

ראה כתבי בעל הסולם, עמ׳ 815: ״הרצון לקבל, המוטבע בכל נברא, הוא בשינוי צורה מהבורא. וע״כ נפרדה ממנו הנשמה, כאבר הנפרד מגוף, כי שינוי צורה ברוחניות הוא כמו גרזן מפריד בגשמיות. ומכאן ברור מה ה׳ רוצה מאתנו, הוא השואת הצורה, שאז אנו חוזרים ונדבקים בו כמטרם שנבראנו. וזה שאמרו חז״ל: ״הדבק במדותיו. מה הוא רחום אף אתה רחום״. דהיינו, שנשנה המדות שלנו, שהוא הרצון לקבל, ולקחת המדות של הבורא, שהוא רק להשפיע. באופן שכל מעשינו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו. ובזה אנחנו באים למטרה: להדבק בו, שהוא השואת הצורה״.

[74] בראשית ג כ.

יש קושי בפסוק כי נאמר שחוה היא אם כל חי אבל זה לא מדויק. היא רק אם כל בניו של אדם. לכן במדרש נאמר: ״רבי סימון אמר אם כל חי אמן של כל החיים״ (ב״ר כ יא), כלומר של החיים המדברים. גם השם חוה בעייתי. אדם היה צריך לקרוא לה חיה כי זה תואם את האמירה שלו אם כל חי. המשמעות של השם חוה היא ״מי שנותנת את החיים״, כלומר האם. אדם נותן לאשתו את הייעוד של אם כתיקון לחטא. ׳וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל׳ (בראשית ג ו). מי שעסוקה בקבלה - קבלת ההנאה, תיתן את ההוויה כאם. משמעות הפסוק היא זו: ׳וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי׳ אדם נתן את השם חוה, אם כל חי לאשתו, כי היא, חוה הייתה האם. האם של מי? אדם נלקח מהאדמה. האדמה היא האם והיא הנקבה של אדם ושמה העצמי היה חוה (מתוך גנזך הרב).

[75] התיקון הוא בנקבה אבל מי שמצוה בתיקון הזה הוא הזכר. עולם הבינה נקרא מקום פנוי בכל המקורות. מדוע? כי הוא פנוי לתיקונים. ״מצוה ועושה״. המצווה הוא הזכר, והכלי לתיקונים הוא הזמן (מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).

[76] בראשית ג כד.

[77] בראשית ד א.

[78] בראשית ד כה.

[79] ׳והאדם ידע׳ מציין עבר מוקדם - עבר של עבר (past perfect). הנוצרים טוענים שחיי האישות הם תוצאת החטא. לא כך אצל חז״ל: חיי האישות הם חלק מהמצווה ״פרו ורבו״, מצווה שנאמרה לאדם לפני החטא. קין והבל נולדו בגן עדן. יש השלכה מוסרית לאמירה זו. קין אינו יכול לטעון שהוא חטא, הרג את אחיו משום שהוא מלכתחילה מקולל, נפול בעקבות חטאו של אביו (מתוך שיעורי הרב על תורת התולדות).

[80] בראשית ג ו.

[81] בראשית ב יז.

[82] הרב דוד פרדו (1790-1718) הוא חכם איטלקי מוונציה. היה רב בסראייבו ולאחר מכן בירושלים. ספרו ״משכיל לדוד״ הוא פירוש על פירוש רש״י לתורה.

[83] בראשית ג יז.

[84] ראה דברי האור החיים לבראשית ג יב, ד״ה ״ויאמר האדם האשה וגו׳״. ראה גם אור יקר לרמ״ק בסוף פירושו לזוהר פרשת בראשית על חטא חוה בעולם התחתון - הפרי, לעומת חטא אדם הראשון שפגם בכל העולמות - העץ.

[85] בראשית ה ג.

[86] ישעיהו מה יח.

ראיתי בתורה תמימה (בראשית א, הערה סה) שמביא את הדעה שהאישה פטורה ממצוות פריה ורביה אבל אינה פטורה ממצוות לא תהו בראה לשבת יצרה מדרבנן. זאת מחלוקת בשלחן ערוך ונושאי כליו (מתוך השיעור).

[87] בראשית א כח.

[88] ראה דברי השל״ה במסכת שבועות, פרק נר מצוה, פסקה מו: ... כי מצות לא תעשה אין קיומן כי אם בשכל, והוא שיהיה עיני האדם על דרכיו תמיד ולא יסיח דעתו ויזהר לבלתי יחטא, כי כמו שקיום מצות עשה בפועל סבת בנין העולם וקיומו, כן קיום מצות לא תעשה בפועל סבת חרבנו.

[89] במקור בצרפתית הרב משתמש במילה חדשה équalité במקום המילה égalité - שוויון. הוא מרכיב את המילה équalité משתי מילים: équa המציין שוויון ו-qualité במשמעות של שותפות גורל.

[90] וגם כאן צריך לדייק ולהבין שרק אחרי החטא הצו של פרו ורבו מקבל את המשמעות המוכרת לנו היום. כל עוד אדם וחוה בגן עדן, המשמעות שונה ובלתי ברורה לנו היום. לכן הנושא נלמד בתורת הסוד (מתוך שיעורי הרב על פרשת בראשית).

[91] ראה דברי הענף יוסף על המדרש: פי׳ דנעשה אדם לא מיירי בתחילת בריאתו אלא בהוייות הנמשכות אחר בריאת אדם וחוה. מכאן ואילך נעשה אדם בצלמינו שלושתינו בשותפות כי אין איש בלא אשה וכו׳ ...

ראה נדה לא ע״א: תנו רבנן: שלושה שותפין יש באדם - הקב״ה ואביו ואמו.

[92] הבריאה אינה קיימת בראשית דרכה - היא נמצאת, אולם היא טרם זכתה בהוויה שלה. יש הבדל מהותי בין להימצא ובין להתקיים. אני נמצא - זו עובדה, אולם איני קיים. איני קיים משום שטרם זכיתי ביש שלי, שניתן לי כמתנת חינם בזמן הלידה. אני חסר כל זכות. עליי להצדיק את היש שקיבלתי בחינם, ללא זכות, במהלך חיי על־ידי עמלי. עליי לקנות את היש הזה, עליי לזכות בו. רק בסוף חיי, ברגע שהבורא שופט אותי, הוא יכול לומר אם אני אכן זכיתי, אם אכן קניתי את היש שלי וחלילה אם לא (מתוך סוד מדרש התולדות, חלק ג, עמ׳ 258).

[93] ואי אפשר לומר שהכוונה היא לסך מסוים של ידיעות, של חכמה שהאדם צריך לקנות כדי להיות מי שהוא אמור להיות ומעבר לסך זה, יש כאן זכות נוספת (מתוך השיעור).

[94] צריך לדייק ולהבין בצורה נכונה את דברי המשנה בפרקי אבות: ״אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב, על מנת שלא לקבל פרס; ויהי מורא שמיים עליכם״ (א ג). הוא לא אמר שאין פרס. הוא לא אמר שעליי לחשוב שאין פרס. יש פרס ואני צריך לדעת זאת. אולם איני עובד על מנת לקבל אותו. זה לא אותו דבר. תלמידיו, צדוק ובייתוס, טעו בהבנת דברי רבם ויצא מה שיצא מהם. צריך להבין את המבנה של המשנה. מדוע לא נאמר בחלקו הראשון: אל תעבדו על מנת לקבל פרס? כי לאמתו של דבר יש פרס אבל אסור לעבוד במטרה לקבלו. מי שחושב שאין פרס הוא כופר בעיקר. לכן אי אפשר לומר: אל תעבדו. לכן הוא אומר: ״אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס״. אותם עבדים יודעים שיש פרס והם צודקים. ״אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס״. החלק הראשון שייך למצוות ״עשה״, עשה מאהבה. זה לא אומר שאין פרס. עשה באהבה ותדע שיש פרס. אולם מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא. ופרס, זה לא שכר, זה מתן שכר, שכר שהוא מתן (מתוך שיעורי הרב על דרך חיים ושערי אורה).

[95] ברכות סד ע״א.

[96] ברכות יח ע״א-ע״ב: ׳כי החיים יודעים שימותו׳ אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים ... ׳והמתים אינם יודעים מאומה׳ אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים.

[97] בראשית ב ז.

[98] השלמה כלומר התיקון (מתוך השיעור).

[99] ראה מאמרו של הרב ״Le couple, créateur de l'histoire״ ב-״La Parole et l'Ecrit I״, עמ׳ 207.

[100] אם נושא הדיון הוא המישור החברתי, שוק העבודה, המרחב הציבורי, אני יכול להבין את הדרישה לשוויון - אם לוקחים את הזמן להגדיר את הדברים במדויק. אין שום סיבה להפלות לרעה אישה כי היא אישה ולשלם לה פחות כאשר היא עושה בדיוק אותה עבודה. בחברה המודרנית היום אי אפשר למנוע ממנה למלא תפקיד ציבורי כי היא אישה. אולם המרחק רב מאוד בין הדרישות במישורים אלה לבין האמירה שאין הבדל מהותי בין המגדרים (מתוך שיעורי הרב על תורת התולדות).

[101] מלאכי ב י.

[102] החסידים אומרים שהכוונה בברכה ״שלא עשני גוי״ היא ברוך שהגוי לא עשני יהודי. זה עמוק מאוד. אני יהודי כי אני החלטתי להיות יהודי. לא הגוי עושה אותי יהודי, כפי שניסה לטעון זאת הפילוסוף ז׳אן פול סארטר (מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).

[103] וסוד זה הדעת לא היה בעולם התוהו ולכן לא נחשב דעת בספירות כי כל מה שלא היה בתחילה קודם התיקון אינו אלא תוס׳ ואינו נחשב במנין (פירוש הגר״א לספרא דצניעותא, דף ב, עמ׳ ב).

[104] מתוך לשון הברכה הרביעית בתפילת העמידה, לפי הנוסח הספרדי.

[105] ראה שערי דמעה, כרך א, עמ׳ 21.

[106] תהילים צא יד.

[107] תהילים צא טו.

[108] תהילים קמה יח.