פרק א: נח בדורותיו
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (ו, ט).
נדייק בלשון הפסוק: בפשטות נראה שהמילה 'בְּדֹרֹתָיו' באה לצמצם את צדקותו של נח, היינו: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה [רַק] בְּדֹרֹתָיו, אך בהשוואה לדורות אחרים לא נתפס נח כצדיק כה גדול. המילה 'בְּדֹרֹתָיו' היא בצורת רבים, היינו: יותר מדור אחד, ולמעשה ניתן לדבר על שלושה דורות, או תקופות שבהן חי נח: הדור שלפי המבול, הדור שחווה את המבול, והדור שלאחר המבול.
על פי התורה נח נולד בשנת אלף חמישים ושש שנה מבריאת האדם,[1] והיה אחד מראשי הדור בגלל ייחודו.
נח (דור י') נולד נ"ו לאלף השניה קפ"ב ללמך, וחי תתק"נ. כל הנולדים קודם נח היו ידיהם אדוקות שלמות בלי פירוד וחילוק אצבעות כי לה היו צריכין לעבוד אדמה ונח נולד עם חתוך אצבעות ומזה הבין למך שזה יהיה נצרך לכך לעבודת האדמה ותיקן הכלים לעבודת האדמה (סדר הדורות, אלף שני, עמ' 22).
המבול ירד בשנת אלף שש מאות חמישים ושש לבריאת העולם, כשלנח מלאו שש מאות שנה: וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ (ז, ו). והוא המשיך לחיות עוד שלוש מאות חמישים שנה עד שמת: וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (ט, כט). מכאן עולה שנח חי עשר שנים אחרי דור הפלגה.[2]
ברמה הרעיונית, נח חיי בשלוש תקופות. כל אחד משלושת הדורות הללו חווה מציאות הסתורית שונה, חָטָא חֵטְא בפני עצמו, ונענש בעונש משלו. הראשון משלושת הדורות, דור אנוש (אנוש עצמו נפטר בגיל 905, בשנת 1140 לבריאה), חטא בעבודה זרה ונענש בכך שעלה אוקיינוס והציף שליש מהעולם. כך מתאר זאת המדרש:
רבי יוסי אומר, 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים' למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, אִלו נקראו בשמו, כבר היה בהם צורך, והרי נקראו בשמו ואין בהם צורך. ואימתי נקראו בשמו, בימי אנוש בן שת, שנאמר אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (ד, כו). באותה שעה עלה אוקיאנוס והציף שלישו של עולם. אמר להם המקום, אתם עשיתם מעשה חדש וקראתם עצמכם בשמי, אף אני אעשה מעשה חדש ואקרא עצמי בשמי, שנא' הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמוֹ (עמוס ה, ח) (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ו).
דור המבול חטא בגילוי עריות, שפיכות דמים וגזל, וערבוב כל הרשויות, ונענש במחייה במים המערבבים את כל התחומים.
דכתיב וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים (ו, יא), ותנא דבי רבי ישמעאל: בכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה. דבר ערוה, שנאמר כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ (ו, יב). עבודה זרה, דכתיב פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם וגו' (דברים ד, טז). ואידך, אורחייהו דקא מגלי. שפיכות דמים, דכתיב שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וגו' (ט, ו). ואידך, קטלייהו הוא דקמגלי. גזל דכתיב כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (ט, ג) (בבלי סנהדרין נז ע"א).
דור הפלגה,[3] שחטא בעבודה זרה מסוג אחר, נענש בהצפה נוספת, כפי שמתאר המדרש:
וַיָּפֶץ י"י אֹתָם (יא, ח), ר' יודן אמר, הלכו בני צור לצידון ובני צידון לצור, מצרים תופס את ארצו. אמר ר' נחמיה, נתכנסו כל הארצות בראשי תורין והיתה כל אחת ואחת בולעת אנשי מקומה. רבנין אמרי, ויצף. עלה הים והציף מהם ל' משפחות (רבה [מהד' תיאודור-אלבק] לח, ח).
וכן נענשו בגלות עולמית:
וכן אתה מוצא באנשי מגדל שבמה שנתגאו לפניו בו נפרע מהם, שנאמר הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ (יא, ד), ואחריו מה כתיב, וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם (יא, ח) (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה, ב).
גם לשלושת התארים השונים שבהם מתארת התורה את נח יש משמעות משולבת: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים. לפנינו שלושה תארים המקבילים לדרכו של נח בשלושת הדורות שלאורכם חי, ולהימנעות מחטאיהם: אִישׁ – ולא אל, שחטאו של דור אנוש היה עבודה זרה, ככתוב: אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (ד, כו), ומבאר רש"י על אתר: "אָז הוּחַל לִקְרֹא – את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא, לעשותם עבודה זרה ולקרותם אלהות", ונח לא השתתף בעבודה זרה זו. צַדִּיק – ולא רשע כדור המבול שחטא בשפיכות דמים, בחמס, בגזל ובזנות שאכלו בו כל חלקה טובה, ככתוב: וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (ו, יא). תָּמִים – ולא מתחכם ויוזם רעה כאנשי דור הפלגה, שביקשו למרוד בבוראם.
יתרה מכך, נח היה שונה מכל הצדיקים שהיו בדורו. חנוך, שחי בדורו של אנוש, לא חטא אלא סולק בידי הבורא קודם זמנו, מאחר שהיה "קל להרשיע".[4] מתושלח עמד בצדקתו בדור אנוש וגם בדור המבול, אבל בדור הפלגה לא נתנסה. ואילו נח עמד בצדקתו בשלושת הדורות הללו כולם.
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (ו, ט).
נח עבר דרך שלוש הקטסטרופות הכלל-אנושיות שהתרחשו בעולם בין השנים 2006-1056 לבריאה, ולכן מוזכר שמו בפסוק זה שלוש פעמים, פעם אחת כנגד כל מצב כלל-אנושי המתואר בסיפור המקראי דידן. בכל דור מדובר בנח אחר במובן ידוע, שכן צדיק לפני המבול אינו דומה לאותו הצדיק בזמן המבול, שגם הוא שונה מהצדיק שלאחריו. בתקופתנו אפשר אולי להבין זאת טוב יותר מבעבר: מי שחי לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, אינו דומה למי שחי במהלכהּ, והאחרון שונה ממי שחי לאחריה. אלו הן שלוש תקופות אנושיות פרטיות וכלליות שונות כל כך, שבהכרח השפיעו על אופיו, תפיסתו והתנהגותו של כל מי שחווה אותן. זו איננה רק שאלה של מצב קשה יותר או קשה פחות; מדובר כאן בעולם שונה לחלוטין, מציאות אחרת שאיתהּ חייב האדם להתמודד. דוּגמה טובה לאדם שהיה מסוגל להיות צדיק בכל שלוש התקופות הללו כולן, הוא נח לפני המבול, תוך כדי המבול, ולאחריו.
במהלך שלושה דורות ממשיים אלה, השתנתה המציאות בעולם. להמחשת רעיון זה בתקופתנו ניקח כמשל דמות כמו ז'אן פול סארטר. קשה לדעת אם סארטר היה צדיק בחייו הפרטיים, אבל הוא ללא ספק ייצג את סוג האנשים הגורמים לאנושות להאמין בערכים חיוביים. סארטר גם חצה את שלושת הדורות הטראומתיים ביותר של תקופתנו; הוא נולד וגדל לפני השואה, הוא היה בצרפת בזמן השואה, והוא חי עוד שנים רבות אחריה. הוא לא הציל אף אחד, אך הוא טען בזכות הערכים המוסריים של האנושות. ברגע מותו נצבט לב האנושות, כאילו אדם בעל ערך ומשמעות נעלם מחייה. האם מכאן עולה בהכרח שסארטר היה צדיק? כן – בהשוואה לאחרים, שהיו ממש רשעים. לא – בהשוואה לאלה שלא רק דיברו אלא גם עשו והצילו אנשים, ונלחמו למען אותם הערכים שעליהם הוא רק דיבר. התורה מכבדת צדיק מסוג זה, אבל אין כאן פריון ואין שפע. הזהות הזאת מתגלה בסופו של דבר כעקרה, היא לא גואלת, היא נשארת בתחום הרעיונות הרוחניים. אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – נֹחַ, ובכך סגי.
אפשר שבשל כך כתובה התיבה 'תּוֹלְדֹת' בפסוק זה בכתיב חסר, בדומה לנאמר אצל אדם הראשון: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (ה, א). הווי"ו השנייה חסרה, כביכול רצה הכתוב לרמוז לנו בכך שהתולדות הללו אינן מושלמות. בתנ"ך מצויה התיבה 'תולדות' י"ג פעמים, ורק פעמיים היא מופיעה בכתיב מלא: בבראשית ב, ד כתובה המילה בכתיב מלא בפעם הראשונה: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם. בכל שאר הפעמים הכתיב חסר,[5] ובפעם הי"ג היא מצויה שוב בכתיב מלא, בסוף מגילת רות, בפירוט התולדות החל בפרץ וכלה בדוד, מוליד המשיח:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן, וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב, וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה, וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד, וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד (רות ד, יח-כב).
כאן, ברשימת צאצאיו של פרץ עד לדוד המלך אבי המשיח, מגיעה לשיאהּ התוכנית האלוהית למימוש תולדות האנושות לקראת גאולתהּ.
מתחילת ההסתוריה מחפשת האנושות את האדם המשיחי שיגאל אותה, על כן כל עוד לא הגענו לַתולָדות המשיחיות המבוקשות, התיבה "תולדות" תיכתב בכתיב חסר. יתרה מזו: בהיעדר סיבה מיוחדת, פרשת נח הייתה אמורה להיקרא פרשת "תולדות", שכן זוהי התיבה המשמעותית בפסוק הראשון של הפרשה. ברם, כפי שנראה בהמשך, רק לידת יצחק מצדיקה את מתן השם "תולדות" לפרשה שבהּ היא מתוארת, מכיוון שבנו של אברהם הוא כבר בגדר של ניצנים לַתולָדות המשיחיות שהאנושות מחפשת, בעוד שבני נח נמצאים עדיין רק בשלב החיפוש אחר האדם המשיחי, שכן חסר בהם עדיין מרכיב בסיסי ביותר: אהבת האחֵר.
היעדר אהבת האחר במימוש המשיחיות משתקף היטב בהשוואה שבין הפסוקים המתארים את לידתם של בני נח, יצחק בן אברהם ויוסף בן יעקב:
|
תולדות נח אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – נֹחַ |
תולדות אברהם וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק[6] |
תולדות יעקב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב – יוֹסֵף[7] |
בעוד שלגבי אברהם ויעקב מובלטת היטב הזיקה "אב – בן" בפסוקים עצמם, אם בפעולה: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, אם בשם הבן הנולד: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב – יוֹסֵף, לגבי תולדות נח לא נזכרים שמות בניו, אלא שמו שלו כתוב שנית. הכפילות הזו: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – נֹחַ, מורה על חֶסר בתהליך ההולדה המשיחית שלו. אמנם נח הוא איש צדיק תמים בדורותיו, אבל צדיקות זו היא עקרה, סטרילית ולא מובילה לפרי או לקדושה. נח הוא צדיק, אבל התולדות המשיחיות אינן באות ממנו, הן רק עוברות דרכו. רק כשאברהם מופיע על בימת ההסתוריה, מתחילות התולדות להתממש, והפרשה שבה מתוארת לידת בנו יצחק נקראת "תולדות". צדיק כנח הוא מסוג הצדיקים שעתיד האנושות עובר דרכם: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – נֹחַ. כל שאר הפרטים הם בגדר הסיפור האישי שלו: אִישׁ צַדִּיק הָיָה, שבין היתר היו לו גם שלושה בנים, אבל הם אינם בחינת 'פרו' – הפרי המחדש, אלא רק בחינת 'רבו' – המשכיות העץ.
מן הראוי לציין עוד, כי העובדה שמייד לאחר שהבורא דיבר עם אדם וקין על מנת להענישם, נעלם הדיבור האלוהי מההסתוריה. למעלה מאלף שנה המתין הבורא לאדם שעמו הוא יוכל ליצור קשר בדיבור ישיר, ולא נמצא אדם מתאים עד נח, שהיה "צדיק תמים בדורותיו"; כלומר, בעל איכות מוסרית מספקת שתאפשר לו לשמוע את הדיבור האלוהי באופן ישיר. אלף שנות דממה של היעדר קשר בין הבורא לברואיו, שלאחריה חוזרת הנבואה פעם אחת בלבד, אצל נח. רק כארבע מאות שנים מאוחר יותר תפרוץ הנבואה בממדים רחבים אצל שלושת האבות, ושיאהּ בנביאי עם ישראל.
פרק ב: צדיק כנח וצדיק כאברהם
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (ו, ט).
כפי שראינו, החל מקין ניתנות לאנושות שבע ארכות, שבמהלכן ממתין הקב"ה ומצפה שהאנושות תשפר את דרכיה, תחזור בתשובה, תתחרט ותשתנה. הדבר אינו קורה, ובתום שבע הארכות הללו מחליט הקב"ה להביא את המבול לעולם, ולהשמיד באמצעותו את האנושות כולה, על כל חלקיה – הצומח, החי והמדבר – שהשחיתו דרכיהם, החטיאו את מטרת הבריאה והפכו לא מוסריים. אך מדוע נבחר דווקא נח לנציג האנושות שניצל מהשואה העולמית? הישרדותו של נח נדונה בתלמוד:
תנא דבי רבי ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם, וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' [בראשית ו, ז-ח], וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ [בראשית ו, ו] (בבלי סנהדרין קח ע"א).
מדבריו של החכם מבית מדרשו של רבי ישמעאל עולה לכאורה, כי אפילו דמות מיוחדת זו של נח, שבהּ גלומים כבר ניצניו הראשונים של עם ישראל, לא הייתה ראויה מצד עצמה לגורל שונה מזה של יתר האנושות: "אף על נח נחתם גזר-דין". ואם נח ניצל, הרי שזה בזכות העובדה שהוא מצא "חן" בעיני ה', היינו: הצלתו היא ללא סיבה מפורשת, ב"חינם", וכלל לא בזכות אישיותו.
ברם, הפסוק הבא מציין שנח היה צדיק, וזו ככל הנראה הסיבה להצלתו. הניסיון ליישב את הקושי בין שני פסוקים אלו: וְנֹחַ מָצָא חֵן (=בחינם) בְּעֵינֵי ה', לעומת נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, חושף את ההבדל שבין קריאה עברית של התורה לבין קריאה נוצרית שלה. ההשקפה הנוצרית מתרצת את הסתירה בין שני הפסוקים בכך שהיא הופכת על פיו את עולם הערכים העברי המשתקף בתורה. השקפת הנצרות אומרת שהתואר 'צדיק' אינו נרכש כתוצאה מזכות הנקנית על-ידי מעשים, כי אם כתוצאה ממציאת "חן" (Grâce), דהיינו, קביעה שרירותית של האל; כיוון שמצא "חן". רצון שרירותי זה של האל הוא המגדיר את נח כ'צדיק'.
דברי ר' ישמעאל בגמרא שוללים את האפשרות לזהות את המושג 'צדיק' עם המושג 'חן', או לקשור אותם זה בזה בקשר נסיבתי. את עובדת תיאורו של נח בתורה כצדיק עלינו לחפש, אם כן, במחוזות אחרים. רש"י על המקום(ו, ט):
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק – הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר׃ זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י, ז). דבר אחר, למדך שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים.
רש"י שולל את האפשרות שכאן ניתנת הנמקה לשאלה מדוע מצא נח חן בעיני הבורא, כמו גם כל זיקה בין הקביעות "מצא חן" ו"צדיק". יתרה מכך, רש"י מנסח כלל, שלפיו כאשר מוכתר אדם בתואר "צדיק", יש צורך להזכיר שבחו. כלל זה עצמו טעון הסבר; האם הסיבה היחידה לכתיבת פסוק זה: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, היא כדי ליישם כלל טכני שמקורו בפסוק זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (משלי י, ז)?
תשובת התורה שונה, שכן את הפסוק שמביא רש"י – זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה – ניתן לקרוא קריאה נוספת, כך: הברכה, כיכולת השפעה שנעלמה אחרי חטא אדם הראשון, חוזרת עם אברהם: וֶהְיֵה בְּרָכָה (יב, ב).[8] אברהם הוא התגלמות הברכה והצינור להופעתה בעולם, וייעודו של נח הוא לשמש הקדמה לאברהם: זֵכֶר צַדִּיק (=נח) לִבְרָכָה (=אברהם). אצל נח, הצדיק ברמה האוניברסאלית, גלומה בכוח ההוויה של הצדיק שמעבר לו, ושעתיד להתגלות רק בעוד עשרה דורות.[9] בשלב זה של ההסתוריה האנושית תופיע צורת הוויה אנושית חדשה שתיקרא "בני נח", והתורה תתאר את השתלשלותם עד פיזורם במגדל בבל בין כל אומות העולם. רק עם עלייתו של אברהם על בימת ההסתוריה תופיע בגלוי הזהות העברית, שורש עם ישראל. התלמוד דן בהשוואה בין נח לבין דורות אחרים:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ [נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו] (ו, ט). אמר רבי יוחנן, בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר, בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה, לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ. במקומה – ריחה נודף, שלא במקומה – אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא, משל דריש לקיש למה הדבר דומה, לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת. במקומה – ריחה נודף, וכל שכן במקום הבוסם (בבלי סנהדרין קח ע"א).
ההשוואה בין נח לבין הדורות האחרים מתבקשת, מאחר שתוספת התיבה 'בדורותיו' מעלה ספק אם היא באה לשבח או לגנאי. קיימת זיקה הדוקה בין הדעות המובעות במחלוקת רבי יוחנן – ריש לקיש, לבין הביוגרפיה של שני בעלי פלוגתא אלה. רבי יוחנן שהיה רבו של ריש לקיש והשפיע עליו לחזור בתשובה, ראה את נח על רקע תקופתו, ואילו ריש לקיש בעל התשובה ידע את עומקה של תשובה, על כן ראה את נח בזיקה לזמנים אחרים. רש"י פירש:
יש מרבותינו דורשין אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.
רש"י מדייק בהשוואתו את הדורות של אברהם ונח, שהרי נח חי עשר שנים בתוך דור הפלגה, ואילו אברהם היה בן מ"ח שנים בתחילת דור הפלגה, וחי במהלכו של דור זה עד סופו בחטא מגדל בבל. מכאן עולה שיש מקום לדיוקו של רש"י באבחנה בין נח לבין אברהם. רמב"ן צועד בעקבות הפירוש הראשון לפסוק וטוען לזכותו של נח:
אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה – יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להנצל מן המבול, שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק. כי הצדיק הוא הזכאי בדין, הפך הרשע [–––] ואחר שאמר שהוא צדיק, כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים, אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי "הוברי שמים" (ראו ישעיה מז, יג) ומנחש ומעונן, וכל שכן אחרי עבודה זרה, ואיננו שומע להם כלל, רק בשם לבדו הוא דבק תמיד, והולך בדרך אשר בחר השם או אשר יורה אותו, כי נביא היה.
לפי רמב"ן, נח היה הצדיק היחיד בדורותיו, היינו: בכל הדורות שלפני ואחרי המבול, על כן הצלתו הייתה מוצדקת. ואילו ר' שבתאי משורר בס כותב:
אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ – משמע דלא היה הליכתו אלא במקום שאין אדם שם כי אם אלוהים לבד, והיה פורש מבני אדם לפי שהיו כולם רשעים, וירא שמא ילמד ממעשיהם הרעים. ונח לא היה צדיק כל כך אלא צריך סעד, אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו לפי שהיה צדיק גמור והלך בין הרשעים ומוכיחן ומגיירן, ולא היה ירא שמא ילמד ממעשיהם, לפיכך לא צריך סעד ('שפתי חכמים' על רש"י כאן).
נח היה צדיק, אך בשל העובדה שהיה "קל להרשיע" כחנוך בן ירד, התרחק מחברת בני אדם, לכן לא זכה להחזירם בתשובה. לא ניתן לקבוע בוודאות מה היה מעמדו של נח אילו חי בדור של צדיקים, אך אין להתכחש לעובדה שנח היה היחיד בדורו שניצל. מה היה, אם כן, יתרונו של נח על פני בני דורו האחרים, והרי יש להניח שגם ביניהם היו צדיקים? הווי אומר: נח היה זה שנשא בזרעו את הצדיק האמיתי, אברהם. שמא ניתן ללמוד זאת מהפסוק: כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה (ז, א), ובעיקר משתי מילים בפסוק זה: הראשונה היא המילה אֹתְךָ, הכתובה בכתיב חסר, ובשל כך ניתן לקרוא אותה אֹתְךָ או אִתְּךָ. השנייה היא המילה לְפָנַי. נדון בהן כעת.
את המילה אֹתְךָ ניתן להבין: האוֹת שלך; 'אות' במשמעות של סימן לבאות. הכוונה היא שבנח צפונה התגלותו העתידית של אברהם. האות רומז לאברהם, ובזכות אות וסימן זה ניצל נח. אך בשל הכתיב החסר אפשר לקרוא גם אִתְּךָ, דהיינו: בך. בך נמצא כבר גרעין אברהם. שני הפירושים הללו מחזקים את העובדה שנח ניצל בזכות זרע אברהם שנשא בקרבו.
המילה לְפָנַי מצויה אצל אברהם ולא אצל נח, שכן בעוד שבנח כתוב: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (ו, ט), אצל אברהם הפסוק אומר: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (יז, א). נח מתהלך 'את' האלהים, בעוד שאברהם מתהלך 'לפני' האלהים. התורה מציגה בפנינו שני ביטויים שונים המתארים את הקשר בין הצדיק לאלהים, ובמקביל לכך, שני סוגים שונים של צדיקים:
אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אמר, משל לשר שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן הלך עמי, ואמר לגדול בא והלך לפני, כך אברהם שהיה כחו יפה: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (יז, א), אבל נח שהיה כחו רע: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. ר' נחמיה אמר, משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו אמר ליה עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי, הדא הוא דכתיב אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, ולְמה אברהם דומה, לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני. כך אמר הקב"ה לאברהם, עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל, הדא הוא דכתיב וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו וגו' [בראשית מח, טו] (רבה [מהד' וילנה] ל, י).
בעוד נח הולך בעקבות ההתגלות האלהית שכבר התרחשה, אברהם העברי הולך קדימה לעבר העתיד, וסולל דרך להתגלות האלהית העתידית בעולם. הקב"ה אומר לנח לבנות תיבה ונח מציית, הוא עושה כדבריו. הוא מאמין בבורא העולם, הוא מקיים את שבע המצוות הקרויות על שמו, שהן למעשה כל ה"שולחן ערוך" שלו. ואילו אברהם הולך קדימה, הוא יוצר את גורלו במו ידיו, הוא משנה את עתידו, ועמו את עתיד האנושות כולה.
אברהם, אומרת הקבלה, הוא "מרכבה לשכינה", כלי לקדושה בעולם. בעוד נח עושה רק את מה שנאמר לו ותו לא – מה שמעיד אמנם על דרגה גבוהה של אמונה שאפשר לכנותה בשם "ציות" לפי מידת הדין – אברהם צועד אל מעֵבר למציאות הנתונה, מעל לגורל, מעבר לזמן ולמקום, לפנים משורת הדין, ומתהלך לפני ה'. בעוד נח מחובר לממד אלהים שהוא הטבע, לאותה חוקיות טבעית מקובעת שטבע הבורא בתום ששת ימי היצירה, אברהם מחובר לממד ההוויה, לבורא הטבע, על כן הוא יכול לשנות את הטבע, את הגורל ואת מה שנקבע כחוק טבעי.[10]
בשני פסוקים אלו קיים ממד עומק נוסף. בפסוק המדבר במציאת החן של נח מצוי שם הוי"ה: וְנֹחַ מָצָא חֵן (=חינם) בְּעֵינֵי יְהוָ'ה, בעוד שבפסוק התוכף נזכר שם אלהים: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. התורה כמו מדגישה שנח הוא צדיק עם אלהים – שם המייצג את מידת הדין, שלמות הטבע, אולם הוא "מוצא חן" בעיני ה', שם הוי"ה, השלמות הכוללת בתוכה את כל פרטי המציאות בכל הזמנים. לגבי מידת הדין, באותו דור נח הוא צדיק הממלא את רצון ה' בהווה שלו.
אולם הסיבה שבגינהּ נח מוצא חן בעיני ה' וניצל, מגיעה מכיוון שונה. היא נובעת ממה שה' ראה בזרעו, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה: אברהם אבינו שיצא ממנו. אמנם מידת הדין האלוהית קשורה בזמן ובמקום, ומתייחסת לנח ולאנושות של תקופתו באותו דור ובאותו מצב, אולם באשר לשלמות השולחת מבטהּ גם לעֵבר העתיד ופועלת להשלים את כלל מחשבת הבריאה, תפקידו של נח מרכזי יותר; בשרשרת התוכנית האלוהית הכוללת, נח הוא החוליה המעבירה את הגֵן המשיחי בהעלם. מכאן עולה שיש הבדל מהותי בין בחירת נח ובין בחירת אברהם. נח ובניו נבחרים בזיקה למעשיהם ביחס לדורם, שכן נח הוא איש צדיק תמים, וגם הפסוק כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה מורה כי הוא צדיק רק יחסית לדורו; ואחר כך מה שכלול בזרעו לעתיד – בחינת שם הוויה הנכלל במחשבת הבריאה, כמאמר הכתוב: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' (ו, ח). ואילו אברהם ובניו נבחרים ראש לכל בשל עצמותם ומחמת היותם בחינת בנים למקום, ורק אחר כך משיקולים ענייניים, על סמך מעשיו ומעשי בניו. כך מסביר זאת המהר"ל מפראג:
ונראה שהוקשה לרבי יצחק מה שאמר בפרשה זאת וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו' (יב, א), מבלי שיוקדם לפניו מעלת אברהם, שראוי לומר קודם שהיה צדיק ובשביל כך נגלתה השכינה ואמרה לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ... כי דבר זה היה להודיע כי השם יתברך בחר באברהם ובזרעו מצד עצמו, ולא בחר הש"י באברהם וזרעו אחריו מצד המעשים שגרמו, כי אם המעשים היו גורמים, אם היה זרעו חס ושלום משנים מעשיהם מטוב לרע כבר בטלה הבחירה הזאת, שהרי מתחילה לא בחר באברהם ובזרעו רק מצד המעשים, וכאשר אין מעשים בטלה הבחירה גם כן, ודבר זה אינו, כי הבחירה באברהם ובזרעו היה מצד עצם אברהם ובזרעו מבלי מעשה, ודבר הזה קיים לעולם מבלי שינוי כלל, כי דבר שבעצם אין לו שינוי, ובדבר זה שאמר לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ הוא התחלת הבחירה שבחר באברהם ובזרעו, ולפיכך לא כתיב לפני זה צדקת אברהם שהיה משמע כי בשביל המעשים בחר באברהם ובזרעו, והיה משמע כאשר אין המעשים בטל הבחירה. ואצל בני נח המעשים גורמים (דרוש נאה לשבת הגדול שנת שמ"ט, נדפס בהגדה של פסח למהר"ל, לונדון תש"ך, עמ' רה).
נשוב למדרש המשווה את פסוקי נח עם פסוקי אברהם. אצל שתי הדמויות מצויים הביטויים "תמים" ו"התהלך", אך העובדה שהתיבה "צדיק" מופיעה לראשונה אצל נח מלמדת שההתגלות של התוכנית האלוהית להופעת הצדיקות והקדושה מתחילה דווקא בנח. אולם בסופו של דבר יתברר כי צדיקות זו של נח שונה מן התוכנית כפי שהיא עתידה להתגשם בהסתוריה דרך אברהם, אבי עם ישראל, אם כי בשלב זה של ההסתוריה נח הוא צדיק דיו כדי לעבור לשלב הבא, בבחינת "ויהי כן" של ששת ימי היצירה.[11]
נח ואברהם מייצגים שתי תפישות עולם שונות, המקרינות גם על הבנתם את מושג הזמן. אצל נח – כמו אצל קין, שהוא בבחינת: קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה' (ד, א), ואצל עשיו, ה"עשוי"[12] – קיים ממד גמור וחתום, הרואה במציאות רק את ההווה עצמו, שלמות בלתי ניתנת לשינוי, שאינה מכירה בבחירה חופשית או בהתהוות אינסופית. נח נגרר בעקבות גורלו הפטאלי, הוא חי את ההווה שלו מתוך כוח ההתמדה בלבד. על כן ממד האלוהות הקיים אצלו הוא אלהים המשתקף בטבע. הממד הטבעי, הקבוע והחתום של המציאות, ובשל כך ההתגלות האלוהית לנח עוסקת כולה בהווה. נח בוחר בסופו של דבר במה שמצריך רק מעט כוח התנגדות מצידו, במה שמבחינתו הוא ה"נוח" ביותר. הוא מציית לקול האלוהי בדרך שהיא למעשה זרימה במסלול שבו ייאלץ להפעיל מעט מאוד כוח התנגדות.
סוד השאיפה ל"נוחיות" טמון בזוהמת הנחש הקדמון, שאותיות שמו מורות על הדרך שבה הוא חודר למציאות העולם: נחש = נח + חש. מחד גיסא מפתה הנחש את האדם לבחור בכל מה שנוח, קל ולא דורש מאמץ, עד לשינה מתמשכת ובחינות שונות של מוות בחיים. מאידך גיסא, הוא מביא את האדם לבחור בכל מה שמביא לתחושות חיצוניות חזקות, להתעוררות החושים, להתרגשות מלאכותית קצרת-טווח בעלת עוצמה רבה, לפעילות חיצונית עקרה, שאין מאחוריה כי אם אשליה של עוצמה וחִיוּת, אך בבסיסה שוכנת אלימות הרסנית מעוותת וממיתה.
ולעומתו אברהם אינו מהסס לבחור בדרך הקשה, הארוכה והמפותלת, העוקפת את מעגליות הטבע ביצירת מהות רוחנית אמיתית פנימית חדשה, תוך עבודה עצמית מאומצת, עמידה בניסיונות רבים וקשים, ושינוי פני המציאות הפנימית והחיצונית כאחת. זהו תיקון המשיח את זוהמת הנחש.[13] אברהם הופך לאבי ההסתוריה החדשה בכך שהוא מתרומם מעל לגורלו הטבעי, מביט אל העתיד, אל סוף התיקון, ומושך את ההתגלות של העתיד אל ההווה. אברהם ניחן באומץ לחיות את חזון ימות משיח במציאות עולמו המתפרק. הוא חי גאולה, הוא פועל גאולה, ובכך הוא מביא גאולה לעולם. לשם כך הוא מתחבר עם שם הוי"ה, אותה מהות בוראת שמעבר למקום ולזמן. לכן גם ההתגלות האלוהית אל אברהם מבטאת את שני ממדי הזמן שבהם מודעותו קיימת: עתיד המשולב בהווה. שני סוגי צדיקות אלה מבוטאים במדרש הבא:
ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אמר, משל לשר שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן הלך עמי, ואמר לגדול בא והלך לפני. כך אברהם שהיה כחו יפה הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (יז, א), אבל נח שהיה כחו רע: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (ו, ט). ר' נחמיה אמר, משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו, אמר ליה, עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי, הדא הוא דכתיב אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וּלְמה אברהם דומה, לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו, אמר לו, עד שאתה מאיר לי דרך חלון בא והאיר לפני. כך אמר הקב"ה לאברהם, עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל. הדא הוא דכתיב וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו וגו' (מח, טו). רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן אמר, לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, ריש לקיש אמר, לנשיא שהוא מהלך וזקני לפניו, על דעתיה דרבי יוחנן אנו צריכים לכבודו, ועל דעתיה דר' שמעון בן לקיש הוא צריך לכבודנו (רבה [מהד' וילנה] ל, י).
המדרש מבחין בהבדל שבין נח לאברהם: כשהבורא רואה את נח שוקע בטיט הוא מצילו, מכיוון שהוא הבן של המלך, לא בשל היותו צדיק. המדרש מבין את הפסוק וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' (ו, ח) כך: אביו-אלוהיו של נח משגיח עליו באופן אישי, על כן הוא ניצל מהשואה העולמית. פעולתו של נח היא כלפי האלוהים, בין אדם למקום, ואילו יחסים שבין אדם לחברו כמעט אינם מורגשים אצלו. מנגד ניצב אברהם, המאיר את הדרך למלך מלכי המלכים ופועל בחסד גם בין אדם לחברו. התנועה של אברהם היא מעצמו כלפי חוץ, בין אם הגורם החיצוני לו נמצא מעליו, בין אם הוא בן אנוש הנמצא בסביבתו. ומכיוון שנח נותר נעול בתוך עצמו, בינו ובין אלוהיו בלבד, הוא בוחר להיכנס ל"תיבה" הרוחנית להיכנס לתיבה הגשמית.
פרק ג: נח - מקטני אמנה היה
וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל (ז, ז).
רש"י בפירושו לפסוק זה מצטט מדרש אחר המאיר פן נוסף בצדיקותו המצומצמת של נח בהשוואה לאברהם: "אף נח מקטני אמנה היה".[14] אילו ניחן נח באמונה גדולה יותר או באהבת אנוש גדולה יותר, היה מאמין שיש בכוח אמונתו ותפילתו לשנות את הגורל, והיה מתפלל ומבקש רחמים על האנושות. ברם, כשהקב"ה מודיע לנח שהוא עומד להשמיד את האנושות כולה ומורה לו לבנות תיבה כדי להינצל, מהנהן נח בראשו, נכנס לתיבה, מגיף את הדלת אחריו וממתין בשלווה למבול. היה עליו לצעוק, להתפלל, לבקש רחמים על האנושות, להתווכח עם הקב"ה, לעשות הכל כדי להצילם. אברהם היה בוודאי מסרב להיכנס לתיבה ודורש מה' להציל את האנושות כשם שנהג כשנודע לו על התוכנית האלוהית להשמיד את סדום ועמורה. אפשר שבסופו של דבר ה' היה משמיד את האנושות, כשם שאכן אירע בסדום ועמורה, אך אין בתוצאה זו כדי לגרוע מהעובדה שנח אפילו לא ניסה לשנות את המציאות. לכן, על הפסוק וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה', אומר המדרש דבר חמור ביותר: "אבל הקב"ה לא מצא בעיני נח כלום", אפילו לא דמעה.[15] נח הוא צדיק המקיים את בחינת "סור מרע", הוא לא מזיק לזולתו ושואף לקיים את דבר ה', אך בהתקרב השואה העולמית מתעטף נח באצטלת הכבוד של הצדיק, מסתגר בגטו שלו ואינו עושה דבר כדי להעביר את רוע הגזירה: לא מתווכח עם ה', לא מתפלל, אף לא מזיל דמעה. לעומתו, אברהם צועק ומתווכח, מתפלל ומבקש רחמים, עד שהקב"ה חייב להראות לו שלסדום ועמורה אין עוד סיכוי.
עיון נוסף במדרש זה חושף בעומקו רעיון נוסף: בהביטו בראי רואה האדם את עצמו הפוך מימין לשמאל. 'נח' מביט ב"עיניו" של הקב"ה ומשם הוא משתקף וחוזר אליו בהיפוך אותיות: 'חן'. בשל היותו סביל לא מוצא נח ב"עיניו" של הקב"ה דבר יתר על עצמו, בהיפוך. לעומתו, אברהם אינו חדל מן המאמץ להציל את אנשי סדום שבוודאי ראויים לכליה, בכל דרך אפשרית.[16]
על כן רש"י מציין את ההבדל הקוטבי בין צדיקותו של נח לזו של אברהם. לעומת נח, הצייתן הפסיבי, אברהם פועל כסייר, חיל-חלוץ המפלס דרך להתגלות האל בעולם בצורה פעילה ומתקנת.[17] ההשוואה באה לידי ביטוי באופן בולט בשני מצבים שבהם האנושות, או חלקה, נמצאת בסכנת כליה. בעוד אברהם מתערב ומנסה למנוע את האסון של סדום ועמורה באופן פעיל ותקיף, אצל נח לא נזכרת התערבות כזו.
רעיון זה מצוי גם בפסוק: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו. מי הן תולדות נח? האם הן בניו? צאצאיו? אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – נֹחַ. נח אינו "מוליד" דבר פרט לעצמו. הוא צדיק לעצמו. אנו מתקשים לתאר לעצמנו צדיק גדול כל כך, שבעיניים יבשות צופה בהשמדת האנושות כולה, מבלי להזיל דמעה. התורה אינה מציגה בפנינו את נח כדגם לצדיק משיחי; לשם כך ניאלץ להמתין עד אברהם. הניסיון למצוא צדיק אחד שלם אחר המבול לא מניב פרי. עד המבול כל הדמויות היו גבוהות. הן חיו חיים ארוכים, התנהגותן התאפיינה בגדלות יתירה על זו המוכרת לנו. על כן החיפוש אחר המשיח התמקד באדם אחד שיכיל את כל התכונות הנדרשות לתפקוד מלא של המשיח, וחיפוש זה נכשל.
תהליך תיקון העולם החל בתקופת האבות. המייסד הראשון היה אברהם, אך צדקותו של אברהם לא שלמה. בהמשך, התורה תציג בפנינו צדיק מסוג אחר, שיהווה איזון-מה לאברהם, שכן במידת החסד שלו עלול אברהם להציל את הרשעים לנצח. על כן יש צורך ביצחק בנו, המייצג את מידת הדין, כדי לאזן את מידת החסד המופרזת של אביו, ויש צורך בנכדו יעקב, שיביא את שתי המידות הללו לכלל איחוד. בשלב זה תופיע זהות ישראל, שהיא הזהות של אחדות המידות המושלמת.
דיוק בפסוק מעלה שנח מתואר צדיק אצל הקב"ה: אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, אך לא אצל האדם. מזווית הראייה של מידת הדין נח הוא צדיק, כי הוא משתדל למלא בדייקנות את דרישות החוק, אך השוואה לשאר בני האדם מעלה כי הוא דומה להם מאוד. ההבדל בין נח לאברהם מתמקד אפוא בנכונות וביכולת להשתמש במידת החסד והרחמים, זו שלפנים משורת הדין, כדי לנסות להציל גם את אלו שאינם זכאים לכך על פי מידת הדין הרשמית, כפי שיתאמץ אברהם לעשות כלפי אנשי סדום הרשעים. באשר לנח, התורה מתארת לנו שלושה שלבים בתהליך בחירתו:
השלב הראשון: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' – ללא סיבה, בחינם. אין בפסוק זה שום מעשה המיוחס לנח, שבזכותו ניתן היה להצילו. עם זאת, התורה אומרת לנו בפירוש שהוא לבדו נבחר, ופרט לו לא ניצל איש.
השלב השני: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. נח היה תמים בדורותיו. הוא נולד מהול,[18] ולכן במהותו הוא מסוגל לרוחניות ומוסריות. הוא עושה את הישר בעיני ה', מציית לכל הוראותיו, מאמין בטוב ושומע בקול ה'. זוהי כבר דרגה של צדיקות.
השלב השלישי: כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה – מבחינת בני דורו של נח, לא הייתה הצדקה לכך שדווקא הוא יבחר וינצל. בדיעבד, המכיר את המשך הסיפור יודע שנח ניצל בזכות העובדה שהיה חוליה בשרשרת שהעבירה מדור לדור את גרעין הזרע שהביא את אברהם לעולם.
הקורא התמים לא היה מופתע אם גורלו של נח היה דומה לזה של כל אחד מהצדיקים של דורו שנעלמו בהסתוריה, אך הוא ניצל מכיוון שנשא בתוכו את ניצני אברהם. כאן מבחינה התורה בין שני ממדים של זכות: זכות ברמת הישות וזכות ברמת המעשים. נח ניצל בזכות זרעו. הוא צדיק ברמת הישות שכן הוא השתלשל משת, המחנך והמנחם, אולם "מעשיו אינם רצויים".[19] אברהם, לעומתו, פועל הן ברמת הישות – שהרי אף הוא נצר לאותה השושלת – והן ברמת המעשים, כפי שיתברר הדבר במקומו. מאחר שבשלב זה האנושות הגיעה למבוי סתום בהתהוותה – וכפי שלמדנו, זהות שנתמצתה כבר שואפת למוות, יש בה טומאה – רק נח מקיים עדיין מידה כלשהי של התהוות, של התפתחות הפרי. על כן למרות מראהו החיצוני, המזכיר רבבות אנשים אחרים, הוא היחיד שניצל. ברם, באירוע זה מסתתרת תמיהה גדולה יותר: על פי הגמרא,[20] כאשר עיר, ארץ או חברה נידונים לכליה, הצדיקים נלקחים תחילה, כפי שהתברר הדבר למעלה, במותו של מתושלח. מכאן עולה, שנח הצדיק היה לכאורה הראשון ברשימת הנידונים למוות; ואם חלילה אין הוא צדיק, מדוע ניצל?
ניתן להצביע כאן על תופעה נוספת המתגלה כאשר נוצר פער מהותי בין הצדיק לדורו, ונדגים זאת בסיפור אברהם וסדום. כל זמן שאברהם לא נימול, המתינה מידת הדין ונתנה לאנשי סדום ארכה, אף על פי שדינהּ של סדום כבר נחרץ. כאשר מל אברהם את עצמו, עבר לשלב רוחני גבוה יותר, ומייד נגזרה על סדום השמדה. היינו: בו ברגע שמתגלה צדיק שבפיו נתונה בשורת העתיד, האנושות שנשארת ברמה נמוכה יותר נידונה לכליה. כאשר עלה אברהם לדרגת רוחניות גבוהה יותר, הוא פסל בכך את כל האחרים שנותרו במקומם ולא עלו אתו.[21]
דוּגמה נוספת לתופעה מקראית זו היא סיפור קורח ועדתו. בתחילת המרד הם אומרים: רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' (במדבר טז, ג). תגובת ה' מיידית: האדמה פוערת את פיה ובולעת אותם, ואש מאת ה' שורפת את מקריבי הקטורת (שם, פס' כח-לה). עונשם של קורח ועדתו היה חמור במיוחד גם בהיקפו וגם בדרך הניסית שבה קרה. אך תגובת העם על המעשה הזה מפתיעה את הקורא; העם פונה למשה בטרוניה: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' (במדבר יז, ו). נראים הדברים כאילו שכח העם את הפורענות שנחתה על ראשו ביום הקודם. והלוא עיניהם מעידות שמידת הדין עצמה חרצה את דין קורח ועדתו ובכך הוכיחה את צדקתו של משה. מדוע, אם כן, מאשים העם את משה בכך שהוא חפץ במותו של העם כולו? הרעיון שהזכרנו כאן יכול לפרק את הקושי. העם חש שסאת חטאיו מלאה, בהשוואה למשה שצדקתו יצאה זה עתה לאור עולם. נוכחות הצדיק החדש, האמיתי, מביאה באופן אוטומטי לפסילת האחרים.
ברעיון זה טמון ההסבר לשאלה מדוע הצדיק הנערץ על האנושות, הוא גם שנוא עליה. לא פעם חשים האנשים אינטואיטיבית שהצדיק, בעצם מציאותו ומהותו, מייצג עבורם סכנת פסילה. בהשוואה אליו הם רשעים, על כן הם יעדיפו שקיומו יחדל. כך חש קין כאשר מנחתו של הבל התקבלה, ואפשר שיש בכך גם גרעין של הסבר לאנטישמיות ההסתורית: כאשר עם ישראל מייצג במציאות ההסתורית אמת-מידה מוסרית גבוהה יותר, האנושות שאינה עומדת במבחן הזה חשה בסכנה. אפשר שהצדיק מודע לתחושות אלה, אך אין לאֵל ידו להושיע ברב או במעט ולשנות את דרכו.
נח עצמו לא היה צדיק מסוג זה. למרות מצבהּ הקשה של האנושות, הוא לא העז להתקומם נגד מידת הדין ולהמרות את פי ה'. הוא היה "דתי" יתר על המידה... ואילו אברהם ומשה הם צדיקים מסוג אחר. ט"ז דורות מאוחר יותר יחזור משה על מה שעשה זקנו אברהם: כשהעם יחטא בעגל הוא יתווכח עם ה' ויעמיד בפניו תנאי: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב, לב), היינו: אל תצילני, השווה את גורלי לגורל עמך. התורה מספרת לנו שה' "נכנע" ואכן נענה לבקשתו.
פרק ד: נח והמבול
וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ: בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה: הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף (ז, י-יד).
כל הסיפור המקראי – החל מאדם הראשון ופרשת קין והבל ועד נח והמבול – מלמד על אריכות האפיים של הבורא. דור אחר דור ממתין הבורא בסבלנות אין קץ לאנושות שתתעשת ותתעלה לדרגה מוסרית גבוהה יותר, שתגלה רצון כן לאחדות, אולם עשרה דורות לאחר בריאת האדם מסתמן כי כשלון האנושות הוא עצום כל כך, עד ששומה על הבורא לנכש את העשבים השוטים ולשוב לנקודת ההתחלה. המבול בא.
כיום, לאחר למעלה מארבעת אלפים שנה, אנו מתקשים להפנים את ממדי האסון שחוותה האנושות באותה התקופה, מפאת מרחק הזמן והתפיסה. המבול היה שואה ומחִייה מאסיבית ומוחלטת של האנושות. הצורה שלבשה הזהות האנושית עד לאותו השלב כשלה, מכיוון שהיטשטשו בה כל הגבולות והגדרים החברתיים והמוסריים, הן בין אדם לחברו והן בין מין למינו. בפירושו לפסוק: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה (ז, יא) מעיר רש"י: "מידה כנגד מידה. הם חטאו ברַבָּה רָעַת הָאָדָם (ו, ה) ולקו בתְּהוֹם רַבָּה". הבורא מגיב על פריצת כל גבולות המוסר, הצניעות והרחמים של בני האדם ב"מידה כנגד מידה". הוא מוחה את האנושות במים, המטשטשים את כל גדרי הקיים ומחברים שמים וארץ, רוחניות וגשמיות, במערבולת של תוהו חסר גבולות, המטהר ומשווה את כל החי על פני האדמה.
יתר על כן: מי המבול הגיעו משני מקורות. המטר שירד מלמעלה היה מים קרים כשלג, ואילו המים שעלו מהתהום היו רותחים ולוהטים. בעוד החושך מכסה את כל פני הארץ, היו מי התהום גוברים ועולים למעלה ושורפים את כל אשר פגשו, ומי הגשמים שוטפים ומקפיאים והורגים את כל אשר לא מצא לו מסתור מהם. כך נידונה האנושות במים ובאש. מים הם כנגד מידת החסד ואש היא כנגד מידת הדין. כל אדם החוטא בהפרזה בשימוש במידה אחת משתי המידות הבסיסיות הללו, לוקה באותה מידה. פריצה זו של כל המערכות והגבולות בעת המבול שיקפה באופן ישיר את הרוע ואת האכזריות של בני האדם על הארץ, מפני שחטאו בהסגת גבול חבריהם באמצעות החמס והגזל. כך מתו וכל גופם נימח ונעשה מים. אף נח הזהירם שפורענות של אש ומים עלולה להגיע עדיהם:
מאי דכתיב לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל (איוב יב, ה), מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו מבזין אותו. אמרו לו, זקן, תיבה זו למה, אמר להם, הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול. אמרו, מבול של מה, אם מבול של אש, יש לנו דבר אחר ועליתה שמה; ואם של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא, יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ, ואם מן השמים הוא מביא, יש לנו דבר ועקב שמו, ואמרי לה עקש שמו. אמר להם, הוא מביא מבין עקבי רגליכם, שנאמר נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל (בבלי סנהדרין קח ע"ב).
אך בני דורו של נח לגלגו עליו. האזהרה שמזהיר נח את דורו מלמדת על העתיד הטומן בחובו איום: מידת הדין ומידת החסד עלולים לפגוע בדור המבול. ברם, גם האזהרה לא היה בכוחה להשפיע. את המצב הזה מתארת לנו התורה כך:
וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ (ו, יא-יג).
רש"י על אתר מסביר:
וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ – לשון ערוה ועבודה זרה (על פי בבלי סנהדרין נז ע"א), כמו פֶּן תַּשְׁחִתוּן (דברים ד, טז); כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר. וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס – גזל. כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר – אפילו בהמה וחיה ועופות נזקקין לשאינן מינן (על פי בבלי סנהדרין קח ע"א). קֵץ כָּל בָּשָׂר – כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם, והורגת טובים ורעים. כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. אֶת הָאָרֶץ – כמו 'מן הארץ', ודומה לו׃ כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר (שמות ט, כט) – כמו 'מן העיר', חָלָה אֶת רַגְלָיו (מל"א טו, כג), כמו 'מן רגליו'. דבר אחר, אֶת הָאָרֶץ – עם הארץ, כתרגומו, שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נימוחו ונטשטשו (על פי בראשית רבה לא, ז).
האנושות באותה התקופה מאופיינת במתירנות מינית ללא גבולות – זו ערווה שמצד מידת החסד, עבודת אלילים, ואלימות הולכת וגוברת – זו שפיכות דמים שמצד מידת הדין. על האנושות מוטל היה לשמור על גבולות המינים ולעשות הפרדה בין מין ושאינו מינו, שהרי כך ציווה הבורא את הארץ ביום החמישי וביום השישי לבריאה:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב (א, כד-כה).
האדמה הוציאה כל מין ומין ביבשה, באוויר ובמים לְמִינֵהוּ, כקטגוריה בפני עצמה, וכך היה צריך הסדר האלוהי להישמר. גם מהציווי לאדם הראשון עם בריאתו ניתן ללמוד על החלוקה הנפרדת של כל מין וסוג בחיות שעל הארץ:
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (א, כח).
לכאורה נראה שהפירוט של כל סוגי החיות שבהן יכול האדם לרדות מיותר, שכן די היה לומר וְכִבְשֻׁהָ, כדי שרעיון שליטת האדם בעולם יישמר. התורה פירטה את כל סוגי החיות לומר לך, שכל מין ומין 'למינהו'; נוצר לעצמו וחייב להישמר לעצמו.
על העופות נאמר: כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ (שם, פסוק כא), ועל החיות נאמר: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב (שם, פסוק כה). וכדברי רש"י על אתר: " וַיַּעַשׂ – תיקן לצביונן בקומתן".[22] להודיע שלכל פרט במציאות יש מקום, ייחודיות ותפקיד, וכשהאדם מערבב בין הפרטים, הוא מורד בכך בסדר האלוהי ובשלמות הכוללת, המוגדרת בנקיות והגדרת פרטיה דווקא באמצעות שונותם.
גם הניסיון לערבב את הגדרות הזכר והנקבה ואת תפקידיהם השונים שייך לקטגוריה של מרידה כלפי הבורא, שכן כשהבורא יצר את האדם מופרד למיניו: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (א, כז) – כל חלק זהותי עם תפקידו, ייחודו ושליחותו המיוחדת, כדברי רש"י במקום: "וְכִבְשֻׁהָ – חסר וי"ו. לימדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יוצאנית. ועוד לימדך, שהאיש שדרכו לכבוש מצוּוה על פריה ורביה ולא האשה" (על פי בראשית רבה ח, יב). אדם המחליף בין תפקידי הזכר והנקבה, אדם הקובע שכולם שווים ואחידים, לכולם אותה חשיבות, ערך או מקום בעולם, מבטא בכך תאווה לקיומו של עולם שונה מזה שנברא, עולם נעדר מסגרות, גבולות ברורים וחוקיות מסודרת.
וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע (ו, יז).
רש"י מסביר מדוע נענשו במבול: "מבול – שבילה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך. וזהו לשון אונקלוס שתרגמו 'טופנא', שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה. ולכך נקראת שנער, שכל מתי מבול ננערו שם" (על פי בבלי שבת קיג ע"ב).
מאחר והאדם ערבב את כל חלקי המציאות הגשמית שמסביבו, התמרד נגד ההירארכיה האלוהית שטבע הבורא בבריאה והשווה גבוה לנמוך, זכר לנקבה, מדבר לחי ולעוף ודגה, נענש במי המבול המוחקים ומערבבים כל צביון ייחודי, והופכים את הכל לעיסה הבולעת ומטשטשת כל זהות וייחודיות. המדרש מתאר את העונש, מידה כנגד מידה:
וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם – בלי עיכוב: המבול מים. מַיִם – היה כיון שיורדין לארץ נעשין מבול שהיו מבלין הכל: לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר – יען כי השחית כל בשר, מדה כנגד מדה: כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע – מלמד שלא נגזרה גזרה על הדגים (לקח טוב [פסיקתא זוטרתא] לבראשית ו, יז).
כדי להדגיש את החשיבות שרואה התורה בשמירת הסדר הקוסמי יש לראות שבתיאור החיות שבאו לתיבה נשמרת ההפרדה הבין מינית ובין גזעית בין כל חלקי המציאות: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה (ז, יג). הזכרים לחוד והנקבות לחוד:
הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף: וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים: וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ (שם, פסוקים יד-טז).
וכדברי רמב"ן (לפסוק טז): "כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה, שהכניסם נח בתוכה כן" ורש"י (לבראשית ו, כ): "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ – אותן שנדבקו במיניהן ולא השחיתו דרכם, ומאיליהן באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה" (על פי בבלי סנהדרין קח ע"ב). לתיבה נכנסו רק אותם מינים שהקפידו על הפרדה בין זכר ונקבה ובין מין למין, כפי שבראם הבורא. ומי שהגיע לתיבה היו בעל ואישה שידע כל אחד את מקומו של האחר, ומתוך שהפרידו היו שלמים וטהורים:
טהורין אבל לא טמאין. ומי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. מנא הוו ידעי, כדרב חסדא, דאמר רב חסדא, העבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קולטת בידוע שהוא טהור, אין התיבה קולטתן בידוע שהן טמאין. רבי אבהו אמר, אמר קרא: וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה (ז, טז), הבאין מאליהן. אמר מר: והכל קרבו עולות (בבלי זבחים קטז ע"א).
כך קלטה התיבה את הטהרה של דור המבול. עם זאת, "דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (בבלי סנהדרין קח ע"א). אף על פי שבני האדם רצחו, נאפו, ונכשלו בפשעים הגרועים ביותר, החטא שבגינו נענשה האנושות בסופו של דבר היה הגזל. הגזל גרוע כמעט יותר מכל דבר אחר, אולי חוץ מרצח, שהוא קטגוריה בפני עצמה.
נראה שכך יש להסביר את חומרת חטא הגזל והחמס: מזונותיו של האדם נקבעים בראש השנה, לכל השנה כולה.[23] לאדם מסוים הוקצב סכום כספי מסוים, אך אז בא אדם וגזל ממנו את כספו, את רכושו או את זמנו. בכך הוא ערער את כל הסדר הקוסמי, שכן עכשיו צריך הקב"ה לשנות את כל סדרי בראשית כדי להשיב לנגזל את הסכום שהובטח לו מלכתחילה. 'גזל' היא מילה כללית לכל סוגי הגניבה והחמס, וכך אדם המוליך את רעהו שולל בדבריו, גוזל בכך את אמונו, ועובר על איסור גניבת דעת. קיימים סוגים שונים של גזל, חומרי או רוחני, ועליהם – יותר מכל דבר אחר – נגזר דין האנושות. גם כאן מדובר בעירוב תחומים, שכן גזל מסמל לקיחה בכוח של דבר-מה שמלכתחילה לא היה שייך לגזלן. אדם המוליך את רעהו שולל בדבריו גרוע כמו זה הגוזל את אמון חברו ומרמהו מאחורי גבו; ואילו זה העובר על גזל שינה או על איסור גניבת דעת עובר על מה שהתורה מסווגת כעבירה חמורה אפילו יותר מהגוזל את רכוש חברו, מכיוון שבעוד רכוש ניתן להשיב, הרי זמן גזול או מחשבה גזולה אינם ניתנים להשבה. גם כאן מדובר בעירוב תחומים, שכן גזל מסמל לקיחה בכוח של דבר-מה שמלכתחילה לא היה שייך לגזלן. זו הסיבה שעל הגזל – יותר מכל דבר אחר – נגזר דין האנושות.
לפי התורה, הקשר בין הבורא לעולם ולזמן הוא קשר נעלם וסמוי, ובכל פעם שהבורא נאלץ להתערב באופן ישיר בהנהגת העולם, השלכות התערבות זו חמורות מאד. תיאורי האירועים המקראיים של התערבות הבורא בעולם מלווים תמיד ב"מיני אפוקליפסות", שכן כנגד הנוכחות האלוהית הגלויה האדם נמחץ ומתבטל. על מנת שהאדם יתקיים ותתאפשר לו בחירה חופשית אמיתית, האל מסתתר מאחורי חזות הטבע, מחביא את עוצמת נוכחותו ועוצר את עצמו ממעורבות ישירה בנעשה. דימוי זה איננו אסתטי גרידא; לפנינו תופעה עמוקה וגורלית, ולא בכדִי בסוף היום השישי ליצירה הישות הנבראת מופיעה בעולם במצב של תוהו. הרעיון המזדקר לנגד עינינו מעורר תהייה: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. הכיצד אפשר שבורא כל יכול, אינסופי ונצחי, יברא בריאה שראשיתה תוהו? מצב של תוהו כשלב הראשון בבריאה מחייב תכלית החבויה מאחוריו, ובו בזמן התורה מרגיעה את הקורא: אמת נכון הדבר שהמצב הראשוני של הבריאה הוא תוהו, אולם אַל דאגה; הבורא הוא שיזם זאת במו ידיו. אלמלי היו אלה פני הדברים, היינו נמצאים בעיצומה של המודעות הטראגית, בעולם ללא תכלית שלנצח לא יתגבר על חטאו הקדמון המתבטא במציאות התוהו בתוכו, כפי שתפסו זאת היוונים ומאוחר יותר הנוצרים.
פרק ה: שביתת הבורא - בסיס לבחירה ושינוי
התורה רואה צורך להרגיע את הקורא. החוויה הדתית היא תמיד חוויה של ילדות. המצב הראשוני של הבריאה הוא אכן "תוהו", והצְפייה הראשונה בו היא אמפירית וכאוטית. על מנת לחשוף את הסדר והתכלית בעולם יש צורך במאמץ מודע של ארגון החומר בידי הרוח האנושית. בשל כך כאשר נברא האדם מסתתר הבורא מאחורי השַבָּת שברא. הבורא נחבא שם כדי לאפשר חופש אמיתי לבחירה המוסרית של האדם.
לכך מתכוונת התורה כאשר היא מתארת שהבורא שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (ב, ג). כל עוד לא נברא האדם, פעל הבורא באופן חופשי בתהליך מתן הצורה של החומר. ואף על פי שבמהלך ששת ימי היצירה קיימת התנגדות כלשהי של ה"חומר ההיולי הקדום" ששרד מהתוהו המקורי – התנגדות שכבר מורה על מידת חופש מסוימת שהבורא נתן לבריאתו – מעצב הבורא את העולם על כל חוקיו הטבעיים, הפיסיקליים והביולוגיים על פי תוכניתו, עד שהוא הופך למקום הולם למגורי האדם. בערב היום השישי,מזמין הבורא את נזר הבריאה, האדם, להיכנס לבית שהכין לו, והוא עצמו נכנס לשַבָּת שלו, על מנת שההסתוריה של האדם תוכל להתחיל. השַבָּת של הבורא מאפשרת את חופש הבחירה של האדם, ומאותו הרגע נמנע הבורא מלהתערב ישירות במהלך קורות העולם. במובן הזה כל נֵס הוא מעין חילול שבת של הבורא.
רק במצב של פיקוח נפש, כשקיימת סכנת הכחדה לבריאה בכללותה ולתוכנית האלוהית עצמה, יחלל הבורא את השַבָּת שלו ויתערב במציאות הטבעית של העולם. עם זאת, כדי שמצב כזה יתממש, הסכנה חייבת להיות כל כך קיצונית עד כדי הטלת ספק בכל משמעות היקום והקיום, בדומה לאם המחללת את השבת כדי להכין תרופות הנחוצות לילדהּ הנמצא בסכנת חיים.
האדם הוא היצור היחיד שניחן בחופש בחירה מוסרי, נברא בתוך הזמן, שהוא הממד שבו האנושות מתקיימת לכל אורך ההסתוריה, על מנת לתקן את קלקולי הבריאה. מתוך האהבה המתחדשת עם כל לידה והניתנת לאנושות כולה, נתן הבורא אמון באדם, ובטחון נאמנותו של הבורא לאדם באמצעות חוקי הטבע הוא המאפשר את אמונת האדם בו. כל שבוע חדש המתחיל לאחר השבת, מבטא הן את כשלון האדם במרחבי הזמן והן את אמונת הבורא המתחדשת בו, והמאפשרת נסיון תיקון נוסף בשבוע הבא אחריו. בהסתוריה האנושית היו מצבים שבהם האנושות יכלה להשלים את התוכנית האלוהית ולהגיע למנוחת הנפש של ההסתוריה שלה עצמה. שוב ושוב נכשלה אפשרות הסתורית זו.
דוּגמה לכך היא עם ישראל לאחר יציאת מצרים. המשכן – מקום המפגש שבין הבורא לאדם – הוקם, והעם כולו המתין למפגש המיוחל. והנה, למרבה ההפתעה והאכזבה, הדבר נכשל. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (ויקרא ט, א), ההצלחה כה קרובה, ואז: וַיְהִי. תחת זאת אירע אסון. המדרש מלמדנו שאירוע זה היה צריך לסמן את סוף העולם הזה, כשהעולם כולו הכין את עצמו לקראת כניסתו לימות משיח. החולים נרפאו, התוהו הסתיים, האבסורד נעלם, הכל היה משיחי. והנה במחי יד הכל התמוטט. כל זאת מכיוון שבני אהרן כשלו ולא קיימו את דבר ה' לפרטיו.
גם את סיפור המבול יש להבין בצורה דומה: נח עצמו יכול היה להיות הגואל, האנושות ההיולית של דורו הייתה יכולה להיות האנושות המשיחית ולקבל את התורה, וה"עולם הזה" יכול היה להפוך מייד ל"עולם הבא". ואז באו ההפתעה והאכזבה: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (ו, יא), ומסביר רש"י בעקבות התלמוד (בבלי סנהדרין קח ע"א): "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". כשהבורא רואה שהאנושות עומדת בפני התאבדות מסיבית, הוא מחליט להתערב בעצמו באמצעות הטבע, להשמיד את רוּבה ולהותיר משפחה אחת שממנה תצא שושלת חדשה שתעביר את העולם לשלב ההסתורי הבא. לשם כך נח בונה תיבה, שהיא בית ה' בעולם העתיד להיעלם:
וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת (ו, י), כתיב שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ (תהלים צב, יד). שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' זה נח ששתלו הקב"ה בתיבה, בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ – וַיּוֹלֶד נֹחַ [---] אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה זה נח, דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ – וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים (רבה [מהדורת וילנה] כו, ב).
לא בכדִי מגדיר המדרש את התיבה כבית ה'. בייחודה של התיבה נדון בהמשך דברינו, כאן נציין כי בתיבה התרכזו רק הראויים מכל בעלי החיים ומבני האדם, שייאלצו לעבור תהליך של שינוי. עליהם תוטל המשימה ללמוד את הלקח וליישמו, לבל יעלה ההכרח לבחור שוב בדרך של השמדה. הבורא מתערב במהלך ההסתוריה – הנתונה לכאורה להנהגתו הבלעדית של האדם – כאשר הוא מבין שהאדם נכנס לתוך סחרור שאינו יכול להשתחרר ממנו. זהו עיקרון הקיים מראשית הבריאה. דוגמה נוספת הממחישה את מימושו של עיקרון זה, היא האירוע של בריאת האישה, כפי שהוא מתואר בבראשית פרק ב:
וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: [---] וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב, ז; טו-יז).
המשימה המוטלת על האדם בגן עדן היא לְעָבְדוֹ וּלְשָׁמְרוֹ, אך במקביל מחוקק הבורא עבורו תקנות המנחות אותו כיצד עליו להתנהג בגן עדן,[24] מֵהן מצוות עשה ומהן מצוות לא תעשה. קריאה שטוחה של הסיפור המקראי איננה מלמדת אותנו מה היה משך הזמן שבו היה האדם נתון לבדו בגן עדן, אך רוח הדברים משקפת את בדידותו של האדם, כאן מתערב הבורא. כאב לבנו הבוד הוא בוחן ובודק ללא הפוגה את מצבו הפיסי והנפשי של בנו. והפסוקים הבאים ממחישים את תגובתו של הבורא למצבו של האדם:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ (בראשית ב, יח-יט).
הבורא רואה את האדם בבדידותו לא רק כראות אב את מצוקת בנו, אלא גם על רקע היותו של הבורא עצמו אחד. והנה בשלב זה של הסיפור מטיל הבורא על האדם את האחריות לקרוא בשמות לבעלי החיים. הענקת שם הוא מצב של הגדרת מציאות, אשר בה האדם שולט בעצם הניצב מולו, כמעט יש לומר שהוא בורא אותו.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (ב, כ).
דרך קריאת השמות, האדם יגלה את העזר כנגדו שלו, ובכך יינתן לו כוח הדומה במקצת לכוחו של הבורא עצמו. האדם בוחר את ההשלמה של עצמו באחריות אישית מלאה שלו על תהליך הבחירה. פשוטו של מקרא אינו מלמד את הקורא מהי מהותו של העזר כנגדו. את זה שומה על האדם לגלות, ובכך להתחבר לאידך גיסא שלו ולצאת מבדידותו. מכאן שמטרת הנישואין איננה הבאת ילדים לעולם גרידא, שהרי על כך מצוּוים גם בעלי החיים, ובנקודה זו אין שוני מהותי בין האדם לבעלי החיים. מטרת הנישואין היא ראש וראשון להוציא את האדם מבדידותו. וכך מחפש האדם את העזר כנגדו: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (ב, כ).
בסיפור המבול הכניס האדם את עצמו למצב שבו לא ראה עוד את הבעיה המוסרית שיצר בעולם בגזל ובחמס מעשה ידיו, והבורא התערב והביא את המבול. גם בנידון דידן עיקרון זה פועל באופן דומה. האדם קורא בשמות לבעלי החיים, ובמהלכה של פעולה זו הוא מאבד את מטרת הקריאה בשמות. הוא מסיר מעל כתפיו את האחריות שהוטלה עליו במעשה קריאת השמות. אפשר שדעתו הסתחררה מהכוח שניתן בידו לקבוע את מהותם של בעלי החיים באמצעות מתן השמות, ומכאן קצרה הייתה הדרך עד כדי שכחה גמורה של מטרת הקריאה בשמות. על כן מתערב הבורא במעשי האדם ועוצר אותו מלהמשיך בפעולתו:
וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת (בראשית ב, כא-כג).
אלהים מתערב ישירות במעשה האדם. הוא מפסיק באחת את תהליך קריאת השמות, לאחר שהוא מתבונן במעגל הקסמים שאליו נכנס האדם מבלי יכולת לצאת ממנו. האדם אינו מסוגל להביט נכוחה על מצבו, שבו הוא שולט על בעלי החיים אך הוא נעדר כל רצון לחפש עזר אמיתי כנגדו. האדם מורדם והבורא יוצר ממנו עזר כנגדו, על מנת שלא ירום לבבו ולא יתנשא ויחוש עליון על האישה שנבראה ממנו. נותרה עדיין חיות מספקת על מנת לעבור לשלב הבא.
בכל מהלך ההסתוריה האנושית, מהבריאה ועד המבול, אין "דת" ואין שום היבט דתי במובן שבו אנו משתמשים במונח זה היום. ההסתוריה האנושית נידונה באמצעות הקטגוריות של המוסר, ולא של דת גרידא. כשהתורה חושפת את החלטת הבורא לשים קץ לדורות הראשונים בשל כישלונם, היא אינה פונה לאמות מידה דתיות של קשר בין אדם למקום, אלא לאמות מידה מוסריות של קשר בין אדם לחברו. הבעיה כפי שמתארת אותה התורה, לא התבטאה אך ורק בעובדה שבני האדם חטאו או הפכו ללא מוסריים; התורה מדברת על ממד עמוק ובסיסי יותר, היא מתארת מצב שבו עצם המודעות והרגישות המוסרית של בני האדם – ועמם של כל יצורי עולמים – הלכה והידרדרה עד שלא נותר מקום כלל לבירור הבעיה המוסרית. כתוצאה ממצב לא מוסרי זה אמר הבורא למחוק את הכל ולהתחיל מחדש. רק בשלב הבא יופיע המרכיב הדתי באנושות המחודשת.
בהסתוריה האנושית היו דורות של בני אנוש שבחרו למרוד בבורא ובערכיו המוחלטים, להעצים ערך, מידה או שליטה כוחנית כנגד כל האחרים, ובכך לשבור את תפיסת האחדות של הבורא. דוגמה טובה לדור מסוג זה היא שושלת קין, כשדור המבול, ומאוחר יותר דור הפלגה, הם ממשיכי דרכהּ. תוצאת המרד האנטי-מוסרי הגדול של אנשי דור המבול מביאה להחלטת הבורא למחות מעל פני האדמה את בני האדם ואת שאר היצורים שאיבדו את זהותם ואת ייחודם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם (בראשית ו, ז).
על המעשה האחרון ששיכנע את הבורא להביא עליהם את המבול כותב המדרש:
וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם (בראשית ו, ה). שנו רבותינו, בעון זימה אנדרלמוסיא באה לעולם וספה הטובים והרעים. ור' עזריא אומר, הכל הקב"ה מוַתר חוץ מן הזימה. ראה עד שלא נצטוו עליה מה כתיב, וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ (בראשית ו, ב), מה כתיב אחריו, וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי (שם, פס' ו-ז) (תנחומא בראשית, יב).
מקובלנו שקיימת זיקה בין החטא לעונשו. המבול בא כעונש על חטאי הזימה, ומכאן שיש ביניהם קשר. מהותה של הזימה היא ההזדקקות של האדם בכל גופו לחטא. לא בכדִי לפני הכניסה לארץ כנען יועץ בלעם לבלק מלך מואב להחטיא את עם ישראל בזימה, ואכן עצה זו כמעט צלחה לו. מעשה הזימה הוא למעשה מיקוד של כל הוויית האדם בגופו. כביכול לא מצליח הגוף להיטהר עוד, וכאשר צורכי הגוף עומדים במרכז, הגוף הופך להיות תכלית הכל. הזיקה בין החטא לעונש היא במידה כנגד מידה: הרוחניות והגשמיות מתערבבים במערבולת של מים היוצאים מהתהום.[25] העולם כולו טובל במקווה טהרה במשך ארבעים יום וארבעים לילה,[26] כדי להוליד אנושות חדשה וטהורה, ולכן: וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ (ז, טז), כפי שנסגר רחם האישה עד בוא זמן הוולד לצאת לאוויר העולם.
הבורא סוגר משפחה אחת ויחידה בתיבה כדי להוליד אנושות חדשה וטהורה. מהותו של המבול היא מים, שהם סמל למידת החסד, והדרך שהוא בא לעולם מלמדת שגם ברגעים אחרונים אלו שלפני השמדת העולם יחסו של הבורא לאדם הוא זה של אהבה:
בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (ז, יא-יב).
המבול אינו יורד בבת אחת. בשלב הראשון, הנמשך ארבעים יום וארבעים לילה, יורדים גשמי ברכה – לא כתופעה חריגה אלא באופן טבעי – מה שגורם לדור המבול להמשיך ולהגיב בהתנשאות ואדישות.
תגובת הבורא לגאוותם של אנשי דור המבול מלמדת על אריכות אפיו ועל השתדלותו המתמדת להציב בפני האדם תמרור של בחירה שעל פיו יחליט על דרכו. אך מנגד קיימת באריכות האפיים הזו מידה כנגד מידה; המים, מקור השפע, המגיעים לעולם טיפין טיפין, נעשים מבול מטביע ומשמיד. אך אין להבין מכאן שהבורא מתנקם בעולמו. ירידת המבול היא למען העולם ולטובתו. בשל כך מותיר הבורא לאנושות "פתח מילוט" בצורת התיבה.
רש"י לבראשית ו, ז צועד בעקבות המדרש (רבה כח, ב) ומסביר מדוע נבחרו דווקא המים לתפקיד ההשמדה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם – הוא עפר, אביא עליו מים ואמחה אותו. לכך נאמר לשון מיחוי". ועוד שם במדרש: "אמר רבי ברכיה, כלום בראתי אותו אלא מן העפר, מי ממחה את העפר, המים".
התורה נוקטת במונח 'מְחִיָּה' לתיאור תוצאת פעולתם של המים. מְחִיָּה ולא הרס מוחלט[27] המצוי באש המכלה הכל,[28] שכן מים מוחקים אך אינם משמידים לחלוטין. ואכן משפחה אחת ניצלה מאותה הסתוריה כושלת. העובדה שהמְחִיָּה היא במים ואין הרס מוחלט, ושנציגים מכל שושלת שורדים את השואה האקולוגית האיומה ביותר בהסתוריה, מצביעה על מידת החסד שבמים, אותם שופך הבורא על העולם לטהרו.
למים יש גם אופי מטהר, כפי שאמר הנביא יחזקאל (לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. במים נמחה העולם במבול, ובמים ניצלו נח ובניו בתיבה. במים נמחו המצרים בקריעת ים סוף, ובמים ניצל משה בתיבה. אלו הם המים, המסמלים את מידת החסד בעולם.[29]
אך מים יכולים להחיות ויכולים למחות, שכן כל מידה כשהיא מופרזת, יש בה סכנה, אפילו מידת החסד. מחיית האנושות בדור המבול באמצעות מים באה ללמדנו עיקרון חשוב זה, וכך מבטא זאת רש"י (ז, יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם וגו' – ולהלן הוא אומר וַיְהִי הַמַּבּוּל (פס' יז), אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, כשלא חזרו היו למבול". פירושו זה של רש"י מעניק מענה הולם גם לשאלות נוספות המתעוררות מקריאת הכתוב: אם המבול היה עונש פשוט על חטאי האנושות, מדוע לא השמידהּ הבורא ברגע אחד? מדוע התריע על המבול מאה ועשרים שנה לפני התרחשותו, ומדוע הוריד את המבול בשלבים?[30] הבורא העניק לאנושות הזדמנות לחזור בתשובה הן בזמן בניית התיבה והן בתחילת ירידת הגשמים. במהלך ארבעים הימים הראשונים ירדו המים בהדרגה ובנחת כדרך שיורדים גשמי ברכה, אבל מאחר שהאנשים לא עשו תשובה, הלכו המים והתחזקו ונעשו מבול שירד על הארץ במשך מאה וחמישים יום נוספים. גם למספר ימי ירידת הגשמים – ארבעים יום וארבעים לילה – נודעת חשיבות מיוחדת:
"כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה וגו' (ז, ד), אמר ר' שמעון בן יוחי, הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום לפיכך אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (ז, יב). אמר ר' יוחנן, הם קילקלו את הצורה שניתנה לארבעים יום לפיכך אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (רבה [מהד' תיאודור-אלבק] לב, ד).
להלכה, עובָּר הנמצא ברחם אמו אינו נחשב לבריה במהלך ארבעים הימים הראשונים, וביום הארבעים ואחד – מנין 'אם' – הוא נעשה יצור חי מושלם בכל אבריו.[31] ארבעים יום וארבעים לילה שהה משה על הר סיני כדי להביא את הלוחות לעם ישראל, וביום הארבעים ואחד החליף העם מהות ונקרא 'עַם'. מקווה טהרה המחזיק ארבעים סאה של מים ישנה את מצבו הרוחני של הטובל בו ויטהרוֹ מטומאתו. וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ (ז, יז). כשם שהמקווה המטהר את הטמא חייב להכיל ארבעים סאה, כך המבול הבא לטהר את הארץ שנתקלקלה בשל חטאי האדם ירד במשך ארבעים יום וארבעים לילה. המבול, אם כן, הוא בבחינת מים רבים הבאים לטהר את הטמאים. ברוח זו ניתן להקביל בין שבעת ימי הארכה האחרונים לשבעת הימים הנקיים של הנידה, המתקיימים מרגע הפסק הטהרה ועד לטבילה.
לכן כאשר סאת החטאים של בני האדם ובעלי חיים מלאה ולא מסתמן אור של תקווה, מקבל הבורא החלטה נחרצת: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ (ו, יג), על כן תקלוט התיבה אך ורק בעלי חיים שלא חטאו. גם נח היה מסופק אם אכן יבוא המבול, שכן הוא הכיר את מידתו של הבורא לתת הזדמנות לבני האדם לחזור בתשובה פעם אחר פעם. אך כאשר הוגדשה הסאה לא היה עוד מקום למידת הרחמים לפעול, ואת מקומה נטלה מידת הדין. עם זאת, בתחילת פעולתה של מידת הדין מותיר הבורא פתח קטן לחוטא שהתעורר מאוחר, ועתה הוא חפץ ליישר את דרכיו, כפי שמתאר זאת ספר הזוהר בהמשך דבריו שם:
אמר ר' יצחק, בא וראה כשהוריד הקב"ה המים, הורידם תחלה ברחמים כדי להראות לעולם שאם ישובו יקבלם. משמע דכתיב בתחלה וַיְהִי הַגֶּשֶׁם (בראשית ז, יב) ולהלן הוא אומר וַיְהִי הַמַּבּוּל (שם, פס' יז), שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה לא חזרו היה מבול. ואמר ר' יצחק, שבועה נשבע הקב"ה שאינו חפץ במיתתן של רשעים שנאמר חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָ'י ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה כו' (יחזקאל לג, יא). וחיה בשני עולמות העולם הזה והעולם הבא. ואמר ר' יצחק, אשרי הבנים שאומרים להם כך: [כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָ'י ה'] וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ (יחזקאל יח, לב). שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל (שם). כי הוא אינו חפץ במיתתן של רשעים אלא שיחזרו בתשובה למען יחיו.
נח הוא הראשון המקדש את השם "בעצם היום" ולעיני כל. על פי צו ה', הוא בנה את התיבה במשך מאה עשרים שנה, ובמהלכן יכול היה כל אדם להתעניין ולשאול לְמה נועדה, דבר שהיה פותח לו פתח לתשובה, אך מכיוון שדור המבול לא ניצל את ההזדמנות, מידת הדין מתגלה לאור היום, כדי שהלקח יילמד לדורות העתידיים: יש רגע שבו הבורא פוסק את דינו בנחרצות, ודין זה יוצא אל הפועל. אין עוד אפשרות לחזרה. נח נאלץ להיכנס לתיבה בעצם היום, והדלת מוגפת מאחריו:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (דברים לב, מח). בארבעה מקומות הוא אומר "בעצם היום הזה": בנח הוא אומר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (ז, יג), באברהם הוא אומר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (יז, כו), במצרים הוא אומר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (שמות יב, מא) וכאן הוא אומר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מה ראה לומר בנח "בעצם היום הזה", אלא אמר הקב"ה, אם נכנס נח לתיבה בלילה, עכשו כל דורו אומרים כך מכך לא היינו יודעים בו, שאִלו היינו יודעים לא היינו מניחים אותו להיכנס, ולא עוד אלא שהיינו נוטלין כשילין וקרדומין ומבקעין עליו את התיבה. לכן אמר הקב"ה, הרֵני מכניסו בחצי היום ומי שיש בו כוח יבא וימחה שנאמר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ (מדרש תנאים לדברים לב, מח).
מתחילת המבול מיטלטלת התיבה בין השמים למי מבול השוטפים את הארץ במשך מאה וחמישים יום נוספים. האנושות כולה מושמדת בתהליך הדרגתי, אך התיבה מהווה בעצם מעין חדר מוגן ענק המשמר את שרידי החיים שבתוכו. תיבה זו בנויה שלוש קומות: בחלקהּ העליון של התיבה גרים נח, אשתו, בניו ונשותיהם. בחלק האמצעי שוכנים בעלי החיים הטהורים, אלה שעברו בהצלחה את המבחן המוסרי ואילו החלק התחתון הוא מקום הפסולת.
"שלש עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור לבהמה, תחתיים לזבל" (רש"י לבראשית ו, טז, בעקבות המדרש).
התיבה אטומה מכל צדדיה, אך לבד מהדלת הנמצאת בצידה, יש להּ פתח בחלקהּ העליון, המכניס אליה את האור. פתח זה נקרא "צֹהר", והוא מהווה חלק בלתי נפרד מהתיבה, כציוויו של הבורא על נח: צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה (בראשית ו, טז). מבין חלקי התיבה מוזכר באופן מיוחד הצֹהר. מאחר שהתיבה היא מעין רחם כלל-עולמית, הצֹהר הוא למעשה הפתח היחידי שדרכו יכולים בעלי החיים שבתיבה להתבונן במתרחש בחוץ, ושהאור יכול לחדור דרכו מבחוץ פנימה.
ארבעים יום היטלטלה התיבה בין השמים למי מבול ששטפו את הארץ. בתוכה שוכנו בעלי החיים הטהורים, אלא שעברו בהצלחה את המבחן המוסרי. בחלקה העליון של התיבה גר נח עם אשתו, בניו ונשותיהם. בחלק האמצעי חיו בעלי החיים ובחלק התחתון היה הזבל.[32] ה' מצווה את נח: צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה (ו, טז). מבין חלקי התיבה מוזכר באופן מיוחד הצוהר. מאחר שהתיבה היא מעין רחם כלפי העולם, הצוהר הוא הפתח היחידי שדרכו יכולים בעלי החיים שבתיבה להתבונן במתרחש בחוץ, ושהאור יכול לחדור דרכו מבחוץ פנימה:
צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה [–––] ר' אבא בר כהנא אמר חלון, ר' לוי אמר מרגלית. ר' פינחס משום ר' לוי, כל י"ב חדש שהיה נח בתיבה לא צרך לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית היתה לו והיה תולה אותה, בשעה שהיא כהה היה יודע שהוא יום ובשעה שהיא מבהקת היה יודע שהוא לילה (רבה [מהד' תיאודור-אלבק], לא, טז).
הדעות השונות במדרש מלמדות על שתי הבנות בצוהר. ר' אבא בר כהנא סבור שהצוהר היה חלון שבעדו יכול היה נח לראות כיצד העולם גווע לנגד עיניו. הקשר בין דור המבול ובין הדור הבא נשמר. אך ר' לוי גורס שהצוהר לא היה כי אם מרגלית, שסודה מתגלה אצל אברהם, מצאצאי נח:
וכן אתה מוצא באברהם אבינו שבירכו המקום בזקנותו יותר מנערותו [–––] ר' שמעון בן יוחי אומר, זו מרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל הרואה אותה מיד נתרפא. משמת אברהם אבינו נטלה המקום ותלאה בגלגל חמה (תוספתא קידושין [מהד' ליברמן] קידושין, ה, יז).
הצוהר הוא מרגלית שהעניק הבורא לנח, ותפקידה הוא לרפא. במהלך הדורות ידועות היו אבנים בעלות סגולות מרפא, אך המרגלית שבתיבה היא תחליף לשמש, הסוללת דרך חדשה של ריפוי עבור כל החיים בתוך התיבה. החיים בתיבה היו מורכבים. אלפי מינים של בעלי חיים מרוכזים בתיבה אחת, ושומה עליהם לחיות בשלום זה עם זה כדי לשרוד. חיים מסוג זה משיבים את העולם למצב של חיים משותפים המאופיינים בתלות הדדית, אומנם בעל כורחם:
דבר אחר, צֵא מִן הַתֵּבָה (ח, טז). אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי (תהלים קמב, ח), כשהיה נח בתוך התבה היה תדיר מתפלל, שנאמר עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ (תהלים לב, ו), ומה היה מתפלל, הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, אמר לו הקב"ה, גזירה היא מלפני שישתלמו שנים עשר חודש, אם אינן משתלמין אין אתה יוצא, וכן אמר ישעיה בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ [–––] לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ (ישעיה מט, ח-ט), זה נח ובניו שהיו אסורים בתשמיש המטה, וכן עשה יוסף כשראה שני רעבון עתידות לבוא נזקק לפריה ורביה עד שלא באו, שנאמר וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב (מא, נ), וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף, לא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתבה, שכן צוה להם הקב"ה כשנכנסו לתבה, מנין, וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו (ז, ז), הזכרים לעצמן, וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו (שם) הנקבות לעצמן, כך כל הימים שהיה נח בתבה היו נח ובניו וכל אשר אתו אסורים בתשמיש המטה, אמר להם הקב"ה, אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתה בונה, אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה, שנאמר לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ (ישעיה מט, ט), וכיון שיבשה הארץ אמר לו הקב"ה, צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ (ח, טז) והתיר להם פריה ורביה, ואף לבהמה ולחיה ולעוף התיר שנאמר וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ (שם, פס' יז) (תנחומא [מהד' בובר] נח, יז).
לאורך כל ימי המבול התפלל נח בתיבה תפילה מיוחדת לבורא שיוציא את נפשו מהמסגר, שהרי בעת שהותו בתיבה לא זו בלבד שהיה אסור בתנועה, אלא שבתוך התיבה גם נאסר עליו – כמו על כל היצורים האחרים שהיו עמו – לעסוק בתשמיש המיטה או בכל הנאה חושית, גופנית או ארצית אחרת. במובן זה, הייתה התיבה לא רק אמצעי הצלה, כי אם כלי למימוש תיקון התאוות החושיות והארציות שהביאו את העולם למצבו המוסרי הירוד, בכך שניתקה את כל הנותרים מכל אפשרות להנאה גשמית או לסיפוקים מיידיים. כל מעשיהם של נח ושל בני משפחתו בתיבה היו ממוקדים בעשיית רצון הבורא ובעשיית טוב ליצורים החיים שתחת אחריותם. התיבה הפכה בכך למנגנון של חינוך מחדש לנתינה, לטיפול בזולת ולעזרה הדדית, לחסד הבא דווקא בזמן שבחוץ פועלת מידת הדין במלוא עוצמתהּ.
ברמה האישית היה נח היפוכו של אדם הראשון ותיקונו. אדם נכנס לעולמו לאחר שכל היצורים כבר נבראו, ואילו נח נכנס לתיבה לפני כל שאר הברואים. על אדם הוטל לקיים מצווה אחת בלבד והוא חטא בה, ואילו נח הצטווה לקיים שבע מצוות והוא שמר את כולן. לאדם היו שלושה בנים[33] ואחד מהם רצח את אחִיו, ולנח היו שלושה בנים שמהם נבנתה האנושות כולה. אדם שקיבל גדוּלה יתירה על כל יצור אחר, מצא הכל מוכן לפניו ולא עמל על דבר בעולמו, אך כאשר חטא אבד כל עולמו ונחרב. בזמן המבול הצטמצמה האנושות לכלל משפחה אחת שהייתה מרוכזת בתיבה ושרדה. בעולם קטן זה שהתחדש בתיבה עמד נח מוכן לשרת את כל הנבראים שנכנסו אחריו. שנה שלמה כמעט לא ישן וחשך פיתו מפיו כדי לקיים ולזון את כל היצורים שמסביבו, למען תעמוד לו זכות יגיעתו זו ועולמו יתקיים לעד.
פרק ו: הנכנסים לתיבה
העולם עומד להתכסות במים. הצורך למצוא בעלי חיים שיוכלו להמשיך את זרע הקיום מוטל על נח. אמנם נח נבחר על ידי הקב"ה לאחר שמצא חן בעיניו, אך כיצד יהמקוםנח את בעלי החיים שלא פגמו? נח ממתין לזוגות זוגות להיכנס לתיבה על מנת להציל את שארית הפליטה. אומר התלמוד:
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (ז, ב), אישות לבהמה מי אית לה? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאותם שלא נעבדה בהם עבירה. מנא ידע, אמר רב חסדא, שהעבירן לפני התיבה; כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בהם עבירה, וכל שאין התיבה קולטתו בידוע שנעבדה בה עבירה (בבלי סנהדרין קח ע"ב).
תיבת נח הייתה נייר הלקמוס, הרחם שבאה לבדוק אם בעלי החיים הנמצאים בתוכה מתאימים לעבור את תקופת הלידה מחדש. תהליך הברירה פסל את בעלי החיים שנשחתו בדור שלפני המבול, והעביר אל עבר התקופה החדשה שלאחר המבול רק את אלה שלא השחיתו את דרכם. אבל שומה על התיבה בתפקידה כמעין רחם ללדת זוג כדי לאפשר המשכיות לבריאה. על כן לא הגיעו בעלי החיים לתיבה בודדים כי אם זוגות זוגות, כיוון שזוג הוא בבחינת שלמות, הן ברמת האדם והן ברמת בעלי החיים. החיפוש לא היה למטרת פריה ורביה גרידא, כי אם גם לשם הדרך שבה תיעשה הפריה והרביה. אבל גם על קו מפתנה של אותה התיבה – מתנת החסד של הבורא שהותיר שארית מזוככת מדור המבול – לא נעצר הרע והצליח להסתנן לתוכה:
הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר (תהלים ז, טו). אמר ר' לוי, בשעה שאמר הקב"ה לנח כנוס לך שנים שנים מכל מין ומין בתיבה, ובאו ונכנסו כולם בתוך התיבה, שנאמר שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר (ז, טו), כיון שבאו אל נח נכנסו כל אחד ואחד עם זיווגו, בא שקר ביקש להיכנס, אמר לו נח, אינך יכול להיכנס אלא אם כן תשא בת זוג. הלך השקר לחפש בת זוג ופגש בפחוּתה. אמרה לו, מהיכן אתה בא, אמר לה, מנח, שרציתי להיכנס לתיבה ולא הניח לי אלא אם כן יש לי בת זוג, ואם את רוצה תהיי לי לבת זוג. אמרה לו, מה תיתן לי, אמר לה, אני מתחייב שכל מה שאכניס את תקבלי, הסכימו ביניהם שכל מה שיכניס השקר תקבל הפחותה. באו שניהם לתיבה, כאשר יצאו מהתיבה. היה השקר מכניס והפחותה לקחה דבר אחרי דבר ולא המתינה כלל. אמר, אלך ואתבע דבר מהפחותה. בא השקר לפחותה, אמר לה, הביאי לי מה שלקחת, אמרה לו, האם לא כך התנינו שכל מה שאתה מכניס אני אקבל? לא היה לו פתחון פה, הָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר, שקר מוליד שקר.[34]
התיבה היא רחם העוטפת בתוכה מכל וכל, אך השאלה המעניינת איננה מה נעשה בתוך התיבה אלא מהו הלקח שילמדו שוכני התיבה כדי ליישמו לאחר צאתם.
נח – שמצא חן בעיני הבורא – ריחם על הברואים ולא תיקן את בני דורו, אך ביסוד הרחמים המופרזים קיימת הסכנה שגם שקר ופחיתות עלולים להיכנס למציאות כזוג. העולם שלאחר המבול זהה לעולם שקדם לו במראהו או בחוקי הטבע הפועלים בו, פרט להופעת הקשת בענן; השאלה היא, כאמור, מהי המסקנה שאותה ילמדו יוצאי התיבה משואת המבול. הנה הגיעה השעה להיכנס לתיבה: האם ילמדו יוצאי התיבה את הלקח משואת המבול?
זוהי שאלה שנידרש אליה בהמשך, אך עתה הגיעה השעה שבהּ נתבעים נח ובני ביתו להיכנס לתיבה: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. התורה מדייקת ומציינת שנח נכנס מפני מי המבול. נאמר בספר הזוהר:
אמר רבי אבהו, בא וראה כמה יש לו לאדם להזהר הואיל ונשמת אל באפיו להטהר מעונותיו ולעיין במעשיו ולא יחטא לפני קונו למען תהיה מעלתו עם שאר הצדיקים ולא ימצא מוחה בידו בעלותו לראות את פני ה'. וממי אתה למד – מן התיבה. בא וראה מאי דכתיב וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה (ז, טו) – בלא רשות. דאמר רבי יצחק, כל אותן העופות והחיות והבהמות שלא חטאו הם באים והתיבה קולטתן, ואותן שחטאו התיבה דוחה אותן לחוץ. ומה התיבה שהוא עץ יבש כך, פתחי השמים ושומריהם ושומרי המשמרות וכסא הכבוד שיש בהם הרשות על אחת כמה וכמה להיות קולטין למי שלא חטאו ולהיות דוחים למי שחטאו. רבי חייא אמר, נח מקטני אמנה היה, שלא היה מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שהמים דחקוהו שנאמר וַיָּבֹא נֹחַ [–––] מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל (זוהר חדש, נח, לז ע"ב).
ספר הזוהר מסביר שהתיבה קלטה את החיות הישרות שלא חטאו. הזיקה שבין מוסר לבעלי חיים מתחילה מיד לאחר רציחת קין את הבל: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא, הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי (ד, יג-יד). קין חושש להיהרג מידו של מי שיחפש צדק או עונש, אך מי שיכולים להרוג את קין הם או הוריו או בעלי החיים, שהרי אין עוד בני אנוש בעולם: "אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' חייא בר אבא, ואמרי לה אמר ר' יהושע בן לוי, כיון שהגיע קיצו של אדם הכל מושלים בו שנאמר וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי" (בבלי נדרים, מא ע"א). מכיוון שאין חשש שאדם וחווה יהרגו את בנם נותר רק החשש מבעלי החיים. מכאן שעד המבול היה קיים פן מוסרי גם ביחסים שבין בעלי החיים. ולכן כאשר מגיעה מידת הדין האלוהי לבדוק את העולם, היא מגלה את העדר המוסר הכללי שבין בעלי החיים והאדם:
כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ (ו, יב), אמר רבי יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל (בבלי סנהדרין, קח ע"א).
התיבה מייצגת שלב של שינוי, לכן נח התפלל בתיבה תפילה מיוחדת להוציא את נפשו ממסגר, אך בתוך התיבה נאסר עליו תשמיש המיטה, וכיוצא בזה על כל בעלי החיים. כל זאת משום שבזמן שהעולם נמצא תחת שלטונה של מידת הדין אין תקווה, שהרי התקווה היא התולדות. התולדות מעידות על כך שהעולם טרם הגיע לתיקונו, ותיקונו יבוא עם התקווה שנוטעות התולדות, היינו ההמשכיות. על כן בזמן שמידת הדין פועלת את פעולתה ומשמידה את העולם אין מקום למצווה שיש בה תקווה, אף על פי שכל בעלי החיים שבתיבה שמרו על המוסר, כפי שהראינו לעיל. אך קבוצה נבחרת זו לא הצליחה לשַמר את החברה שבה היא חיה, וכאשר התלמידים נכשלים נכשלת עימה גם ההנהגה, בבחינת "תלמיד שגלה – מגלין רבו עמו" (בבלי מכות, י ע"א).
האנושות הגיעה לשיא שחיתותהּ וטומאתהּ, עד שבורא העולם נאלץ לחבר את מידת הדין עם מידת הרחמים ולהביא את המבול, אך הוא הותיר נציגים משתי השושלות ואת כל עולם החי והצומח שיתחילו את הניסיון האנושי מחדש:
כיצד, אמר רבי חנינא, כשבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו היה מסתכל במעשה הרשעים ולא היה מבקש לבראות את העולם, דור אנוש דור המבול דור הפלגה ומעשה סדומיים, והקדוש ברוך הוא חוזר ומסתכל במעשה הצדיקים באברהם יצחק ויעקב כולם וחוזר ומסתכל ואומר בשביל רשעים איני בורא את העולם. הריני בורא את העולם, ומי שהוא חוטא אינו קשה לרדותו בו, לפיכך היה מבקש לבראות את העולם בדין ולא היה יכול בשביל מעשה הצדיקים, ומבקש לבראתו ברחמים ולא היה יכול בעבור מעשה הרשעים, מה עשה, שיתף שניהם מדת הדין ומדת רחמים וברא את העולם, שנאמר בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (ב, ד), [וכן] לאדם כשבא לבראותו ונסתכל שהוא חוטא בעץ ואמר אם אני בורא אותו במידת הדין אין לו תקומה, ואם לבראותו ברחמים רע הוא התענוג, מה עשה, שיתף שני המדות מדת הדין ומדת רחמים וברא אותו שנאמר וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם (ב, ז), וכך עשה לו, בזמן שחטא דנו בשתי המדות במדת הדין ובמדת רחמים, במדת הדין שאמר לו כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (ב, יז) וכיון שאכל גזר עליו מיתה. ובמידת רחמים כיצד, שיתף עם מדת הדין, שלא פירש לו אם יום משלו ואם יום של הקדוש ברוך הוא שהוא אלף שנים כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל וגו' (תהלים צ, ד), והוא חיה תשע מאות ושלשים והניח לבניו שבעים שנה שנאמר יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וגו' (תהלים צ, י), ולא עוד אלא כיון שאכל היו המלאכים משמיעים קולם לפני הקב"ה שנאמר וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים (ג, ח), ומה היו אומרים, רבונו של עולם מת והלך לו אותו שבגן שנאמר מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן (שם) לא כך גזרת עליו כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (ב, יז), אמר להם הקדוש ברוך הוא, שמא פירשתי לו אם יום משלי אם יום משלו, יום משלי אני נותן לו לְרוּחַ הַיּוֹם (ג, ח), אני נותן לו תשע מאות ושלשים ומניח לבניו שבעים שנה, לפיכך אמר דוד רבון העולמים אילולי שדנת את אדם הראשון ברחמים בשעה שאכל מן האילן לא חיה אפילו שעה אחת, וכשם שדנת אותו ברחמים כך התקנת עמו שאתה היום דן את בניו ברחמים, לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב, מהו נִצָּב, קיים דברך שהתקנת עם האדם הראשון, שכשם שדנת אותו ברחמים כך אתה דן את כל הדורות אחריו לעולם לכך נאמר לְעוֹלָם ה', לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ, לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם (פסיקתא רבתי [מהד' איש שלום], פיסקא מ, בחודש השביעי).
שושלת המחנכים שהופקדה על חינוך האנושות למוסריות לא הצליחה לשַמר את החברה שבהּ היא חיה, נפקדו גם המחנכים האחראים על חינוך הדור.
מידת הדין מתחילה לפעול בעולם. התגובה של דור המבול דומה לדרכם לפני תחילת פעולתהּ. מאחר שהם היו ענקים בני אלהים, גאוותם לא פסקה והם לא שינו את דעתם גם כאשר הפורענות החלה לתת את אותותיה. גם כאשר הגשם החל לרדת הם עדיין האמינו שבכוחם לשנות את הגזרה האלוהית.
דבר אחר, כִּי גָאֹה גָּאָה (שמות טז, א). מתגאה הוא על כל המתגאים שבמה שאומות העולם מתגאים לפניו בו הוא נפרע מהם שכן הוא אומר בדור המבול שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל (איוב כא, י) ואומר יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן: יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר וְיִשְׂמְחוּ וגו' (שם, פס' יא-יב), מה נאמר שם וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וגו' [---] מַה שַׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ (שם, פס' יד-טו). אמרו לא טפת גשמים היא, אין אנו צריכין לה אלא וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה (ב, ו). (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה, ב). אמר להם הקב"ה, שוטים שבעולם, בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאים בה לפני, בה אני נפרע מכם, שנאמר וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (ז, יב). ר' יוסי בן דורמסקית אומר, הם נתנו עיניהם העליונה בתחתונה כדי לעשות תאותם, והקב"ה פתח עליהם מעינות מלמעלה ומלמטה כדי לאבדם, שנאמר בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ (ז, יא) (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה, ב).
המדרש מתאר מדוע בשלב זה מידת הדין פעלה גם כאשר הם חשו בסכנה הממשמשת ובאה לאחר ששמעו עליה מנח. אך עקשנותם איננה מאפשרת להם להתרכך ולבקש סליחה. הם מתגאים: "מַה שַׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ. אמרו לא טפת גשמים היא, אין אנו צריכין לה אלא וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה". בתגובה פותח הבורא את המעיינות מלמעלה ומלמטה כדי לאבדם.
אילו היה מדובר רק בגאווה העקשנית שלהם, היה הדבר מזכיר לנו מיתוסים של עמים קדומים אחרים. גם התיאור "בני האלהים" נשמע מיתולוגי. אך ההבדל המרכזי שבין ישראל לאומות העולם הוא בתחום המוסרי, על כן בא המדרש ומתאר בפנינו פן נוסף במאפייני דור המבול, שהביא אותם לשפל מוסרי שגרר בהכרח את האסון הנורא:
וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ (נחום א, ז). וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי (משלי יב, י), אלו דור המבול שהיו אכזרים. אמרו רבותינו בשעה שהעלה הקב"ה את התהום, והיו רואים את המעינות עולות עליהם, מה היו עושין, היה להם בנים הרבה, והיה כל אחד ואחד נוטל את בנו, ונותנו על התהום, והיו המים מתגברים, הוי אומר וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי, ומנין שהיו עושין כן, שכן איוב אמר עליהם יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא יִזָּכֵר (איוב כד, כ), הרחם שלו שהיו בניו, ומה עשה להן הקב"ה, הוריד עליהן מבול של מעלה ושברן, שנאמר ווַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה (שם). אמר ר' ברכיה, קשים היו יתר מדאי ובעלי קומה היו, ואילולי שפרע מהן מלמעלה לא היו יכולין להם המים, שכן איוב אמר אִם לֹא נִכְחַד קִימָנוּ וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ (איוב כב, כ). מהו כך, כיון שראה הקב"ה שלא מתו בתהומות שלמטן, הוריד עליהן אש שלמעלה ושרפתן, שנאמר אִם לֹא נִכְחַד קִימָנוּ וגו', ולא עוד אלא שהפך עליהם העוף והבהמה והחיה, והן גועו אותן, שנאמר וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר וגו' (ז, כא), כיון שראו עצמן שהן אבודין היו מבקשין להפוך את התבה. מה עשה הקב"ה, הקיף את התבה אריות והיו אוכלין אותן, שנאמר וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ (ז, טז), מהו ויסגור, כענין שנאמר אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא (דניאל ו, כג) (תנחומא [מהד' בובר], נח, י).
מדרש זה מדגיש את הפן המוסרי, שבגינו ספגו אנשי דור המבול עונש כה כבד. הקדוש ברוך הוא לא היה מביא את המבול אילולא הוכיחו בהתנהגותם האכזרית והלא מוסרית כי הם ראויים לעונש כזה: "מה היו עושין, היה להם בנים הרבה, והיה כל אחד ואחד נוטל את בנו, ונותנו על התהום, והיו המים מתגברים, הוי אומר וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי".
"הגיבורים היו נותנין רגלם על התהום וסותמין אותו והיה בא ליכנס אל התיבה והיו רגליו מתערסלות" (בראשית רבה [מהד' תיאודור-אלבק], לא, יח), וכשלא צלח בידיהם הדבר "היו נוטלין את בניהם ונותנין אותם על התהום וכובשין עליהם ואינן מרחמין עליהם" (תנחומא נח, ז). כדי כך הייתה אכזריותם של בני דור המבול גדולה.
המוסר הוא היסוד לכל קיום אנושי תקין. מי שמשתמשים בילדיהם כאמצעי להצלת עצמם מעידים על עצמם שההווה חשוב להם הרבה יותר מהעתיד, ומכאן שאין מקום לתולדות, סמל עתידו של העולם. לא בכדִי נקרא ספר בראשית סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (על-פי בראשית ה, א). היחס לילדים הוא של שכפול כמותי גרידא, וכך מאבד הדור את הייחוד האיכותי שלו.
פרק ז: המבול
לאחר ארבעים ימי הרחמים הראשונים, משראה הבורא שהאנושות לא שינתה את דרכהּ ולא חזרה, הוא הפך את גשמי הברכה למבול.
וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים: וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה: וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם (בראשית ז, יז-כד).
לאחר אותם ארבעים יום ראשונים, המשיכו המים וירדו על האדמה במשך מאה וחמישים יום נוספים, שבמהלכם הושמדו כל היצורים כסדר בריאתם: כל רמש האדמה וכל עוף השמים שנבראו ביום החמישי, גוועו ראשונים, ואילו הדגים שבים שנבראו אף הם ביום החמישי ולא חטאו, לא מתו כלל.[35] החיה והבהמה שנבראו ביום שישי לפני בריאת האדם, גוועו ומתו לפני בני האדם, ואילו האדם שנברא אחרון, הושמד אחרון, כיוון שכוחו של – אף כי כוחם של אנשי דור המבול – רב יותר מכוחם של בעלי החיים:
אמר ר' ברכיה, דור המבול היו קשים מאד ובעלי קומה, דכתיב הֵמָּה הַגִּבֹּרִים וגו' (בראשית ו, ד), ואלמלא שנפרע מהם באש מלמעלה אין כל בריה יכולה להם, דכתיב אִם לֹא נִכְחַד קִימָנוּ וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ (איוב כב, כ). כיון שראה הקב"ה שלא נשטפו קומתן בתהומות הוריד עליהן אש מן השמים, דכתיב וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ. ולא עוד אלא שהפך עליהם את העוף ואת הבהמה ואת החיה וגועו אותם, שנאמר וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה (בראשית ז, כא), בעוף ובבהמה גוע כל בשר (מדרש ילמדנו [מהד' מאן], ילקוט תלמוד תורה, בראשית, לו).
הבורא מסיים את השמדת העולם באדם. ועל פי המדרש הקדוש ברוך הוא נאלץ להשתמש בכל כוחות הטבע מים ואש כדי להשמיד את דור המבול. ורק התיבה נשארת שריד מהעולם הקודם. התיבה בנויה ברמה טכנולוגית גבוהה, ובכך היא מצליחה להתגבר על איתני הטבע. זהו שריד אחרון לדור שלא ישוב, לאנשים שלא ייראו עוד.
כאשר מידת הדין פועלת במציאות כדי להביא עונש על הרשעים, מופיעה מידת הרחמים המבקשת ליצור איזון. תפילתם של הצדיקים מחזקת את מידת הרחמים,[36] בעוד רשעתם של רשעים מחזקת את מידת הדין. דווקא שם הוי"ה, המבטא את מידת הרחמים, תובע את עונשם של הרשעים, ואילו כאן נדרשת מידת הדין לאיזון, דווקא בשם 'אלהים', למטרת סיום המבול. כניסתו של נח לתיבה בשם מידת הרחמים הייתה, כדי לשמור ולהגן עליו מפני המשחית. ואילו יציאתו מהתיבה נדרשת בשם מידת הדין, המבקשת את האיזון. כיון שנעשה דין ברשעים, אף מידת הדין תבעה רחמים על נח וכל אשר אתו בתיבה. כרונולוגיית המבול מורכבת, על כן המדרש מעניק הסבר ארוך:
המבול היה כל י"ב חדש, שנאמר בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ וגו' (בראשית ז, יא), ודורו אינן חיין לעלם הבא ואינן נדונין, שנאמר לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם (בראשית ו, ג). רבי יהושע אומר, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ (בראשית ז, יא) זה אייר, שהוא שני לניסן שבו נברא העולם, ובו כימה שוקעת. ולפי ששינו את מעשיהן לפני המקום, שינה עליהן סדרי בראשית. רבי אליעזר אומר, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ זה מרחשון, שהוא שני לתשרי שבו נברא העולם, ובו כימה עולה, והיא היתה זמנה של רביעה. חכמים כדברי רבי אליעזר למבול וכדברי רבי יהושע לתקופות. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם וגו' (בראשית ז, יב), עד מתי ארבעים יום וארבעים לילה, עד כ"ז בכסלו, וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם (בראשית ז, כד), עד מתי חמשים ומאת יום, עד אחד בסיון, והמים היו עומדין ודמומים והרשעים נדונים בהן כל אחד ואחד לפי מעשיו, וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם וגו' (בראשית ח, ג), וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר וגו' (בראשית ח, ה), המים היו גבוהים מן הארץ חמש עשרה אמה, וכלו לששים יום, אמה לד' ימים, טפח ומחצה בכל יום. וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם (בראשית ח, ד), זה סיון. וכשאתה מתחיל למנות משפסקו הגשמים מלירד, נמצאת נחה לששה עשר יום, הא כמה היתה גבוהה מן הארץ, ד' אמות, וכמה היתה משוקעת בתוך המים, י"א אמה.
המדרש אינו מציין אך ורק את תאריכי תחילת המבול וסיומו, אלא הוא מתעכב בסבלנות רבה על כל שלב ושלב ומציין מה עשה נח ומה החיות עשו. נראה כי הדרשן מצא חשיבות מיוחדת ברמת פירוט זו. נשית ליבנו לזאת: דור המבול התייחד בריבוי הגופים החוטאים. הן האדם והן בעלי חיים, ואפילו האדמה. מכלול זה של כל ההוויה המשתתפת בחטא ונוטלת עונש הוא יחידאי, על כן כל שלב ושלב דורש עיון בפני עצמו.
בבבלי ראש השנה, דף י ע"ב, נטושה המחלוקת בשאלה מתי נברא העולם, בתשרי או בניסן. במחלוקת זו תלויה גם השאלה אם החודש השני – שבו החל המבול לרדת – הוא מרחשוון או אייר. החודש הראשון מסמל את הבריאה בחסד, החודש השני הוא הבירור אם זכה העולם בחסד, וחודש זה מגלה את מידת הדין. תיאור מקביל אנו מוצאים בסיפור בריאת העולם. ביום הראשון נבראו השמים והארץ, אך הארץ הייתה תוהו ובוהו, היינו: שבירת כלים. היום השני הוא מעין מצב של מבול; לא נאמר בו "וירא אלהים כי טוב", והארץ הייתה מכוסה מים, שהרי ביום השלישי נאמר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה (א, ט). על כן בשלב הראשון כל רשע נענש על פי מעשיו: "עד כ"ז בכסלו, וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם, עד מתי חמשים ומאת יום, עד אחד בסיון, והמים היו עומדין ודמומים והרשעים נדונים בהן כל אחד ואחד לפי מעשיו".
עד כאן מהמתרחש מחוץ לתיבה; אולם גם בתוכהּ גורם המבול לתוהו פנימי המביא ייסורים קשים, ואכן המדרש מעניק נופך ריאליסטי לקשיי החיים בתיבה:
ותלך התבה על פני המים, ותהפך על פני המים הלוך והפוך, הנה והנה, ויתהפך כל החי אשר בה כהפוך את הנזיד בסיר. ויהי צער גדול לכל היקום אשר בתבה, והתבה חשבה להשבר. ויתבהל כל החי אשר בתבה, וינהמו האריות ויגעו השורים ויצעקו הזאבים, וכל היקום אשר בתבה מדבר וצועק בלשונו, וישמע קולם למרחוק. וגם נח ובניו צועקים ובוכים בצרתם, וייראו יראה גדולה מאוד, ויגיעו עד שערי מות. ויתפלל נח אל ה' ויצעק על הדבר הזה אל ה' ויאמר: אנא ה' הושיעה לנו כי אין כח בנו לסבול את הרעה הזאת אשר סבבתנו [–––] וישמע ה' בקול נח, ויזכרהו ה', ויעבר רוח על פני המים וישוכו המים ותנח התבה [–––] ויקרא נח עוד אל ה' בעת ההיא ויאמר: אנא ה' אלהי כל הארץ והימים וכל אשר בהם, הוציאה ממסגר נפשי ממאסרי אשר שמתני בו, כי יגעתי באנחתי מאד. וישמע ה' בקול נח ויאמר אליו: במלאתך שנה תמימה אז תצא (ספר הישר, מהד' י' דן, ירושלים תשמ"ו, עמ' 59-58).
וביתר פירוט:
בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ [בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ] – רבי יהושע אומר, אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין, ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם. רבי אליעזר אומר: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום, ומעינות מתגברים. ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים, והביא מבול לעולם (בבלי ראש השנה, יא ע"ב).
התלמוד מספר לנו שבשלב הראשון התנגשו שני כוכבים שהגיעו מכיוון קבוצת כימה. האחד – ככל הנראה מאדים – גרם להפיכת כדור הארץ וכתוצאה מכך השמש שזרחה עד אז במערב, עברה לזרוח במזרח. גרם השמים השני גרם להפרדת היבשות והפיכת גוש יבשת האדמה הבודדת לשבעה גושי יבשות נפרדים.
גם רמב"ם התייחס לשינוי האפוקליפטי שחל בכדור הארץ בעקבות המבול: "ואלו שנים עשר צורות (המזלות) לא היו מכוונות כנגד אותם חלקים אלא בזמן המבול, שאז העלו להם שמות אלה. אבל בזמן הזה כבר סבבו מעט [–––] וחלק שיתהלך השמש והירח כנגדו ביום אחד ילך כנגד כל כוכב מהם בקרוב משבעים שנה" (משנה תורה, הלכות יסודי התורה ג, ז). כוונתו שבשעת המבול השתנה מסלול השמש והשתנה גם מהלך המזלות. וכן אמר איוב: נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם, עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה וְחַדְרֵי תֵמָן (איוב ט, ח-ט), ומסביר ראב"ע: " כְּסִיל וְכִימָה – שני כוכבים גדולים האחד בפאת שמאל מגלגל הנוטה והשני בפאת נגב ועש בפאת צפון הגלגל הגדול. וְחַדְרֵי תֵמָן – הם הכוכבים שהם בפאת נגב הגלגל הגדול ובעבור היות היישוב בפאת שמאל ולא יראו אותם הכוכבים על כן קראם חדרי כאלו הם במקום נחבא". גם מלבי"ם שם צועד בכיוון דומה:
שבמה שחופרים במעמקי האדמה עצמות פילים וקופים מאזורים חמים, הרי זה עדות שבימי המבול התמוטט כדור הארץ מדרום לצפון, ואותה ארץ, שהיו עליה כל בני אדם שהשחיתו דרכם, נעתקה מנגד השמש ונהיה שם קרח וקפאון ושממות עולם. כי קודם המבול לא נטה השמש במעגלו השנתי כג' מעלות מן המשווה לצפון ולדרום כמו שהיא עתה.
בספר תהלים נקשרים הדברים יחד: אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם (תהלים עד, יז). רד"ק על אתר: "וכן כל גבולות ארץ, שהם שבעה נופות שהעולם נחלק בהם, וכל נוף מהם הפך האחר, ואוירו משונה מחברו, והכל לצורך הברואים". כלומר, הצבת שבע היבשות מקושרת כאן עם יצירת קיץ וחורף, תופעה שהתרחשה בעקבות המבול. אם נאמר שחל היפוך בכדור הארץ בעקבות התנגשות כוכב כימה בה,[37] הרי שאם לפני המבול היה כדור הארץ במרחשוון לפי ר' אליעזר, הרי בהיפוכו נעשה החודש אייר; ואם להפך, הרי שזה מתאים לדברי ר' יהושע. במהפך ממרחשוון לאייר נעלמת חצי שנה, וזה מסביר את שנאמר במקום אחר במדרש, ששנת המבול אינה במניין השנים.
יש במחקר המודרני דעה שלפיה פגע מטאוריט בכדור הארץ, ומעוצמת המכה התרומם ענן אבק שחצץ בין קרני השמש לשטח פני הכדור, ועל כן לא נראו המאורות בשמים למשך זמן ארוך וממילא המעקב אחרי רצף השנים אבד. חכמי התלמוד נותנים הסבר חלופי: התהפכות כיוונו של סיבוב כדור הארץ, שבגינו השתבש חישוב הלוח. אפשר שכך נוכל ליישב גם את המחלוקת המפורסמת לגבי זמן בריאת העולם: ר' יהושע אומר שבניסן נברא העולם, ור' אליעזר אומר שבתשרי נברא העולם (בבלי ראש השנה, יא ע"א). ר' אליעזר מתחשב בהיפוך כדור הארץ ור' יהושע אינו מתחשב בכך, מה שעשוי להסביר את שורש המחלוקת.
כתוצאה מהמהפך האקולוגי שנוצר בעקבות התנגשות הכוכבים בכדור הארץ התחוללו על פני כדור הארץ שינויים גיאולוגיים מרחיקי לכת: גלי צונאמי אדירים עקרו עצים והשליכו אותם אל הים בסערות אטמוספריות. רעידות אדמה כבירות המלוות באבק ומעטה עננים האפילו על פני השמש לאורך שנה שלמה. חשכה זו גרמה להפסקת תהליך הפוטוסינתזה ולהעלמות הצמחים הירוקים, ובעקבותיהם להשמדת אוכלי הצמחים הענקיים עד להיעלמותם של כל בני האדם. ייתכן שיש בהסבר זה כדי לשפוך אור על ההשמדה ההמונית של בעלי החיים בים, באוויר וביבשה. על פני כדור הארץ נוצרו עתה מרבצי פחם ונפט, שרשרות הרים והרי סלעים ובקיעת תהומות באוקיינוסים. המגמה שבתוך כדור הארץ התפרצה על פני האדמה, והרתיחה את המים שהקיפו את היבשה שבזמן זה נבקעה והתבקעה לשבע יבשות. יבשות אלו כוסו במים רותחים במשך שנה שלמה וגרמו להיעלמותם של כל בעלי החיים המפלצתיים ושל בני האדם האכזריים.
העולם שלפני המבול שונה לגמרי מהעולם שמוכר לנו מההסתוריה שלנו. על פי המדרש,[38] ארבע מידות טובות שהיו קיימות בעולם לפני המבול, התבטלו בעקבותיו: הגבורה, אריכות השנים, ריבוי הבנים והשלום. לפני המבול היו בני האדם ענקים, גיבורים וחזקים, ולאחר המבול נתמעטו גבורתם וגודלם לממדים המוכרים לנו כיום. לפני המבול היה כל זוג מוליד בנים ובנות לרוב, ואלו לא היו מתים בחיי הוריהם, ואילו לאחר המבול מיעטו הנשים להוליד, ורבים מהם מתו בעלומיהם. לפני המבול היו בני האדם חיים עד אלף שנים, ורק החל מגיל מאה היו נענשים על עוונותיהם, ואילו לאחר המבול התקצרה תוחלת החיים שלהם, והם החלו לקבל אחריות על מעשיהם כבר מגיל שלוש עשרה. קודם המבול לא היו מלחמות בעולם, ולאחריו התרבו המלחמות והמחלוקות. גם מזג האוויר השתנה מאד: לפני המבול לא היו עונות שנה, ולאחריו כן היו, שהרי נח התברך מפיו של הבורא: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (ח, כב), ומסביר ר' עובדיה ספורנו:
לֹא יִשְׁבֹּתוּ – מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול. וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משווה היום, ובנטייתו תהיה סיבת השתנות כל אלה הזמנים, כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משווה היום, ובזה היה אז תמיד עת האביב ובו היה תיקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם. ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול, שנעשה בה המבול כאומר: וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה (ישעיהו סו, כב). כי אז ישוב מהלך השמש אל קו המשווה היום כמאז, ויהיה תיקון כללי לכולם כמו שהיה קודם המבול.
לפני המבול הייתה כל השנה מאופיינת במזג אויר ממוזג ונעים, האוויר היה נאה ובריא, וטעם הפירות היה כטעמם בגן עדן. לאחר המבול החל הפיצול לארבע עונות השנה כפי שהן מוכרות לנו כיום, והאקלים השתנה בהתאם: עונה חמה ועונה קרה, כל אזור ואקלימו המיוחד.[39] גם הפירות איבדו את טעמם, חוץ מפירותיה של ארץ ישראל ששימרו את הטעם העשיר של תחילת ההסתוריה.
מבחינה הסתורית, עד ימיו של נח מתארת לנו התורה את הפרהסתוריה של האנושות, התרבויות העתיקות כפי שהן מתוארות במיתולוגיות הקדומות, הכוללות אלים, חצאֵי אלים, גיבורים וכיוצא באלו. בעלי חיים עדיין יכלו להזדווג ביניהם כמו גם בין בעלי חיים אחרים, והאנושות כולה הייתה טבעית, פגאנית, מלאה וגדושה בגילוי עריות, שפיכות דמים, עבודת אלילים, חמס וגזל. עם זאת, האנושות עד שלב זה הייתה עדיין צמחונית. והנה אחרי המבול הדברים משתנים מהותית; החיות אינן מזדווגות עוד כי אם עם בני מינן, אך מאידך האנושות הופכת מצמחונית לאוכלת בשר, והפער שבין שושלת שת המכוּנה "בני האלהים", לשושלת קין המכוּנה "בני האדם" – נסגר, בשל נישואי התערובת. תחת שתי השושלות המקוריות תופענה עכשיו שלוש שושלות חדשות, המשתלשלות משלושת בני נח, והמרכיבות את כל האנושות שתתקיים באותה צורה החל מתקופת המבול ועד לאחרית הימים. כל משפחה נחתמת בזהותה, מהותה ותפקידה, והאנושות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום, מעוצבת ונחתמת. על הפסוק וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ (ז, יז) כותב הגלי רזיא,[40] שתיאור זה נכון לא רק באשר לעבר שהיה אלא גם לעתיד הרחוק שיהיה:
קודם לאלף הששי ר"מ שנים יעלה מים תחתונים ויכסו כל העולם ולא ישאר רק ארץ ישראל ותהיה שטה על פני המים כמו תיבת נח, והולך עד קרוב לגן עדן הארצי במקום שיוציא ארבע נהרות. ואותן אנשים שישארו באותו זמן צדיקים גמורים וגשם[41] מתלבנים ומטהרים ונעשים רוחניים.
הבורא כרת ברית עם נח ובניו, והבטיח שלעולם לא יביא עוד מבול להשמיד את כל האנושות. אולם בסוף ההסתוריה, כשיגיע רגע הגאולה, הרי מקובלנו שהבורא ישתמש בטבע כפי שהשתמש בו בכל מהלך ההסתוריה, על מנת לשלם לאדם כמעשיו. הנביא מבטיח:
כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה: וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם[42] וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת (חגי ב, ו-ז).
הקב"ה יציל את עם ישראל בתנאי שיתקיים מאמר הפסוק: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ (מלאכי ג, יח). עבודתנו כיום היא להגיע לדרגת הכרה שרק אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד, עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים (תהלים מו, ב-ג), בבחינת: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע (קהלת יב, יג-יד).
פרק ח: סיום המבול
כשם שתחילת המבול הייתה תהליך מתמשך והגשם הפך ממטר של ברכה למבול כעבור ארבעים יום, כך הלך המבול ונמוג בהדרגה, והסתיים לאחר מאה וחמישים יום בארבעים ימי התייבשות הדרגתית:
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם, וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם (ח, א-ג).
מתואר לנו כאן תהליך המורכב משלושה חלקים: ארבעים יום, מאה וחמישים יום, ארבעים יום. ארבעים יום וארבעים לילה נמשך התהליך הראשוני, שבמהלכו עברה האנושות ממצב של גשמי ברכה לגשמי מבול. מאה וחמישים הימים שבמהלכם ירד המבול עצמו; ואילו ארבעים יום וארבעים לילה ארכה התייבשות האדמה. תהליך התייבשות העולם מקביל לתהליך הצפתו:
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ (בראשית ח, ו-ז). רש"י על אתר: "מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם – משנראו ראשי ההרים".
בתום מאה וחמישים יום פוסקים הגשמים לרדת, ושוככת רתיחת מי התהום, הם מצטננים ואינם עולים עוד. כשם שתחילת המבול הייתה תהליך מתמשך, כך גם חדל המבול. מראש חודש סיוון פסק הגשם, נסכרו מעיינות התהום ופני הארץ החלו להתייבש. בי"ז בסיוון נחה התיבה על הרי אררט.[43] בראש חודש אב נראו כבר ראשי ההרים, וכעבור ארבעים יום, בי' באלול, פתח נח את הצוהר ושילח את העורב לראות הקלו המים, ולאחר שבעה ימים שלח יונה, שחזרה אליו מייד, ולאחר שבעה ימים נוספים שלח אותה שנית, ואז חזרה ובפיה עלה זית, וכך ידע שאכן כלו המים. כעבור שבעה ימים נוספים שלחהּ שוב, והיא לא חזרה עוד.
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם (בראשית ח, ו), לקץ שהתחילו המים לחסור, בעשרה בתמוז, וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה וגו' (שם), וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וגו' (בראשית ח, ז), שהה שבעת ימים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וגו' וְלֹא מָצְאָה וגו' (בראשית ח ח-ט). שהה עוד שבעת ימים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וגו' וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה וגו' (בראשית ח, יא-יב). שהה עוד שבעת ימים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד (בראשית ח, יב). הלכה וישבה לה על ראשי ההרים, בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים (בראשית ח, ה), זה אב, כשאתה מתחיל למנות משהתחילו הגשמים לירד, מאחד באב ועד אחד בתשרי נבלעו המים. (סדר עולם רבה [מהד' ליינר], פרק ד).
בראש השנה יבשה הארץ ונח הסיר את מכסה התיבה, אך עדיין אי אפשר היה לצאת ממנה, כי הקרקע הייתה עדיין בוץ רותח. רק בכ"ז במרחשוון בשנה השנייה יבשה הארץ כליל, והקב"ה ציווה את נח לצאת מהתיבה. שהיית נח ומשפחתו בתיבה ארכה, אם כן, שנת חמה שלמה בת שס"ה יום. לאורך תקופה זו לא היו החמה והלבנה מאירות והמזלות לא שימשו, מאחר שחושך שרר על פני כדור הארץ בשל העננים השחורים שכיסוהו.
וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן וגו' (בראשית ח, יג), מקצת החדש ככולו, למדנו שכיון שנכנס יום אחד בחדש, מונין אותו חדש שלם, וחדש אחד נכנס בשנה, מונין אותה שנה שלמה, שמקצת החדש ככולו ומקצת השנה ככולה. חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ (שם), המים היורדין מלמעלה נגבה אותן הרוח, והעולים מלמטה נבלעו במקומן, ועדיין הארץ לחה ועשויה כמקפה. המתינו ולא זרעו עד שירדו להם גשמים, שמימי המבול סימן קללה היו ואין בכלל קללה ברכה. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ (בראשית ח, יד), זה מרחשון, יָבְשָׁה הָאָרֶץ (שם) ונעשית גריד, הרי י"ב חדש שלמים. וי"א יום היתרין מה טיבן, מלמד שימות החמה יתרין על ימות הלבנה י"א יום. אמר רבי אלעזר, והלא מתחלת ברייתו של עולם ימות החמה יתרין על ימות הלבנה י"א יום, שנבראו מלאין חמשה עשר, צא מהן ארבעה לפנים מכן, הרי אחד עשר. אמרו לו, וכיון שעברו עבור ראשון, הגיעה לבנה לחמה. אמר להן, חוזרת היא ומשיבה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, הרוצה לידע סימן ימי החמה שהן יתרין על ימות הלבנה אחד עשר יום, ישרוט שריטה בתקופת תמוז, ולשנה הבאה אין מגעת לשם עד אחד עשר יום, וכן אתה יודע שימות החמה יתרין על ימות הלבנה אחד עשר יום (סדר עולם רבה [מהד' ליינר], פרק ד).
כן למדנו שהועתקו הרים, והארץ שהייתה עד למבול יבשה אחת, נחלקה כעת לשבע יבשות נפרדות.[44] והקול האלוהי ציווה:
צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ, כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ (ח, טז-יז).
כשם שכניסתו של נח לתיבה הייתה בתוקף צו אלוהי, כך גם יציאתו ממנה. בדיוננו לעיל הראינו שנח הוא צדיק ביחס לאלהיו, הוא צייתן ואינו מתווכח. אך הוא היה "מקטני אמנה", וגם אחרי שבנה את התיבה – כי כך צוּוה – הוא לא נכנס לתוכהּ עד שהמים דחקו בו להיכנס. גם עם ישראל כך. אנחנו מאמינים שהמשיח יבוא כי כך קיבלנו במסורת וכך כתוב בתורה; אך עד הרגע האחרון, כל עוד אין אנו רואים אותו בעיני הבשר שלנו, מכרסם בנו הספק ופוגם באמונתנו באמונתנו השלמה בגאולה..
יש בקרבנו אנשים החיים כך את המציאות. "אני מאמין באלוהים" – הם אומרים – "בבורא העולם. אני אפילו מאמין שהוא נתן לעם ישראל תורה. אבל לשם מה לקיים אותה? כשיבוא המשיח, אעשה הכל". אולם מאחר שהמבחן האמיתי של האדם בעולם הזה על פי התורה הוא מבחן המעשים, הרי שאז עלול להיות כבר מאוחר מדיי להוכיח אמונה שכן, נאמנות אמיתית נבחנת תמיד במעשה ולא בתיאוֹריה.
עם זאת, לאחר המבול ניתנה לנח ולבניו הזדמנות של גאולה, חבל הצלה הנקרא "שבע מצוות בני נח"; שכן האנושות שלאחר המבול עברה שינוי מהותי והייתה מסוגלת לקבל על עצמה חובות מסוימים, עמם התקשתה להתמודד קודם המבול. כמו נער שהגיע לגיל ההתבגרות, ומעתה הוא מסוגל לעמוד בחובות ובציפיות שעד אז לא היה יכול לעמוד בהן.
פרק ט: היציאה מן התיבה
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר, צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ, כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ, וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ, כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה (ח, טו-יט).
על נח ובניו לצאת כעת מהתיבה הבטוחה שבה היו שרויים במשך שנה תמימה. עליהם לצאת כדי למלא את הארץ ולהשלים את הייעוד הנורא והנפלא שקבלו על עצמם כבני אדם על האדמה אשר שם הבורא אותם עליה.
הסערה שככה והעולם עתה נקי וטהור. כל הדומם, הצומח, החי והמדבר הטמאים, האלימים והמעורבבים הושמדו במי המבול הלוהטים והעולם נכון עתה להתחדשות ולהולדה. מצווה זו של פרייה ורבייה שבתיבה נאסרה מכל וכל, הותרה להם עתה כשיצאו כדי למלא את הארץ. רק משפחה אנושית אחת ויחידה נותרה בחיים מהמבול, ועתה יצאה ומצאה עולם ריק המצפה מחדש לגאולה.
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ (ח, א-ב)
העולם הפרהיסטורי התפורר ונמוג לנגד עיניהם של בני משפחת נח. בכל כיווּן אשר הביטו לעברו ראו מרחבים ריקים מצמחיה, מחיות ומאנשים. האם יוכלו לעמוד במשימה העצומה שהטיל הבורא עליהם, למלא את כל הארץ?
וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ, כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה (ח, יח-יט).
גדולתו של נח הייתה שכשם שציית ונכנס אל התיבה בפקודה: "בוא אל התיבה" – "ויבוא נח", כך ציית ביציאתו ממנה: "צא מן התיבה" – "ויצא נח". כל זמן שהיה העולם שרוי בצער ונח ומשפחתו שומרים על הקיים עד יעבור זעם, לא הורשו נח ובניו לקיים מצוות פרייה ורבייה. והנה המדרש (תנחומא [מהד' ורשא], נח, יא) מלמד אותנו שעתה הותרה להם שוב אותה המצווה.
ביום שהתחיל המבול לרדת כרת הקב"ה ברית עם נח והבטיח לו שהוא וזרעו ישרדו ולא יושמדו בשואה שעמד להביא על האנושות. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ – אומר אלהים לנח – וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (ו, יח). עם היכנסם לתיבה הוא מורה לנח להפריד בין הגברים לנשים, כדברי רש"י על אתר: "אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ – האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המיטה". הפרדה זו – אַתָּה וּבָנֶיךָ מחד, וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ מאידך – מלמדת על האיסור לשמש מיטתו בתוך התיבה. איסור זה חל לא רק על נח ומשפחתו, אלא גם על כל עולם החי המוכנס לתיבה: "נֹחַ וּבָנָיו – האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש, מפני שהעולם שרוי בצער" (רש"י לבראשית ז, ז). כביכול מורה הבורא לנח ולמשפחתו, שכל זמן שהמבול יורד ומשמיד ומוחה, מותר להם להמשיך את הקיום הפיסי שלהם ושל החיות הבאות איתם לתיבה, אך נאסר עליהם להביא חיים חדשים, כשם שביום אֵבל חמור – יום הכיפורים ותשעה באב – חל איסור על התשמיש, המשקף את השתתפות האבלים בחורבן המתרחש סביבם. ואכן: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה (ו, כב), ובהמשך: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל (ז, ז). ובהמשך בהדגשה: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה (ז, יג).
וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ – פשוטו כמדרשו (בבלי סנהדרין, נט ע"ב), שהיא מצוה; כי האמור באדם, גם בבני נח, עם וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים (בראשית א, כח) – ברכה, כענין הנאמר בדגים (בראשית א, כב). ובעבור שדבר בשאר נפש החיה ואמר וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ (בראשית ח, יז), אמר כאן, ואתם האדם פרו ורבו. ואמר, שרצו בארץ ורבו בה, כי יכפול המצוה לחזוק, לומר שיתעסקו בה בכל יכולת. או שיְצַוֵּם בישוב כל הארץ, כאשר פירשתי בסדר בראשית (רמב"ן לבראשית ט, ז).
ואמנם ביציאה מן התיבה מתהפך הצו האלוהי: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (ח, טז). כאן מורה הבורא לנח לצאת מן התיבה הוא ואשתו לחוד, ובניו ונשותיהם לחוד; היינו לחזור לזוגיות הראשונה שלהם ולקיים מחדש את מצוות פרו ורבו, כדי לאכלס את האדמה באנושות חדשה. והנה כאן באה הפתעה: וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ (ח, יח). במקום לצאת מהתיבה בזוגות, משנה נח מהציווי האלהי וממשיך בהפרדה שנעשתה בתיבה גם לאחר היציאה ממנה. בצעד תמוה ומתריס זה, מתחבר נח למרדו של אדם הראשון שהמרה את הציווי האלוהי.
פעולה מרדנית זו של נח ושל אדם נובעת מיסוד האדמה שאותו קיבל אדם הראשון מהעפר שממנו נברא, שהרי גם האדמה המרתה את פי בוראה ביום השלישי למעשה הבריאה. כתוצאה ממרידה זו של נח, הוא אינו מצליח לחזור לזוגיות הנכונה ולהוליד עוד בנים ובנות כקודמיו לשושלת שת, שהרי בדומה לתבנית הקבועה של התולדות, היינו מצפים גם כאן לאזכור: וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת, תחת זאת התורה מיידעת אותנו כמה שנים חי נח, מתי נפטר ותו לא: וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (ט, כח-כט). מלבד שם, חם ויפת שנולדו לנח לפני המבול, התורה איננה מזכירה לידות נוספות. נדון כעת בשאלה מדוע לא נולדו לנח בנים ובנות נוספים לאחר לידת הבנים העיקריים, בשונה משאר בני השושלות שבאשר להם נאמר תמיד וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. ביציאה מהתיבה אנו קוראים פסוק הנראה במבט ראשון מיותר: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן (ט, יח).
רש"י על אתר:
וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן – למה הוצרך לומר כאן, לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח, שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען. ועדיין לא כתב תולדות חם ולא ידענו שכנען בנו, לפיכך הוצרך לומר כאן וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן.
רש"י מסביר שהצורך לפרט שחם הוא אבי כנען נובע מכך שמאוחר יותר נח מקלל את כנען, והקורא זקוק למידע ביוגראפי על כנען, על כן נזכר כאן שחם הוא אביו. זהו פשוטו של מקרא, אבל המדרש שופך על הפסוק אור חדש:
הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת – וכי שם היה הגדול, והא כתיב אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל[45] (י, כא), ולמה הקדים שם, לפי שהיה כשר ושלם לבוראו, וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן – זה אחד משלשה ששמשו בתבה אלה הם, חם וכלב ועורב, ושלשתן לקו. חם לקה בעורו, כלב נקשר, עורב מזריע מן הפה, שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ (תנחומא נח, יב).
ממדרש זה אנו למדים, שלמרות איסור ההולדה שחל על כל בני משפחתו של נח, לא שלט חם ביצרוֹ שהסיתוֹ לעבור על מצוות ה', והתחבר עם אשתו שנתעברה ממנו. וכך הווה, שכאשר יצאו כולם מהתיבה, יצא גם חם עם שם ויפת אחָיו, אולם אז היה כבר 'אבי כנען'. בעוד חם ממשיך את הנטייה ה"קיינית" של אדם הראשון ושל קין למרוד בבוראם בכניעתו לתאוותיו, נח אביו מבטא נטייה מרדנית זו דווקא בסירובו לשוב לזוגיות מפרה עם אשתו לאחר המבול. השלכות סירובו של נח לקיים את הצו האלוהי לשוב לרעייתו משתקפות בפסוקים הבאים, המתארים את השתלשלות האירועים ואת פעולותיו של נח:
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן, שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ, וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה, וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ, וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ, וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן, וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ, יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ, וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (ט, יח-כט).
כאשר יוצא נח מהתיבה ומבין את גודל ההרס והשבר בעולם, הוא גם מבין סוף סוף את ממדי השואה העולמית שירדה על האנושות, ולפתע נוצרת אצלו הכרה בחלקו ובאחריותו למצב שנתהווה בעולם. אילו השתמש בקולו, שניתן לו כבן שושלת שת, מתפלל וזועק לה', כמו שיעשה אברהם עשרה דורות מאוחר יותר כאשר יתחנן על רשעי סדום, אילו זעק על בני דורו וניסה ביתר שאת לחנכם למוסריות נכונה, יכול היה לבטל את רוע הגזירה. אילו השקיע מאמצים רבים יותר בניסיונות לדבר אל אנשי חברתו ולשכנע אותם בדבר הסכנה הקרבה, היה מצליח לשנות משהו גם במישור שבין אדם לחברו. למעשה לא השתמש נח בכלים שניתנו לו, לא כלפי החברה שעל חינוכה היה ממונה ולא כלפי הבורא שאליו היה צריך לזעוק ולבקש עליה רחמים. תחת שימוש בתיבה "רוחנית" כדי להתפלל על בני דורו, בנה נח תיבה פיסית, נכנס אליה ונעלם מן העולם בדאגתו להציל את עצמו ואת משפחתו. התיבה הפכה בכך למעֵין רחם, סמל להתבדלותו של נח מהעולם ומהמציאות.
מעניין היה להשוות בין גישתו של נח לחברה הסובבת אותו לבין גישתו המקבילה של אברהם. בעוד נח בונה תיבה אטומה מכל עבריה, פרט לצוהר קטן הפתוח כלפי מעלה, בונה אברהם 'אשל', אוהל אשר דפנותיו מפולשות וכל צדדיו פתוחים לקבלת אורחים מארבע רוחות השמיים.[46] יתירה מזאת, נח אינו עושה שום פעולה המורה על רצונו להכניס אורחים לתוך עולמו הסגור והמסוגר או להציל את אלו שבחוץ, ולעומתו יוצא אברהם מאוהלו במאמץ מוּדע לתור אחר אורחים באופן פעיל או לחנך את אנשי דורו להכיר בבורא האחד והיחיד. תיבתו של נח היא תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר (ו, יד); היא אטומה מבית ומחוץ, שאינה מאפשרת מגע כלשהו בין עולמו הפנימי של נח לעולמו החיצוני המתרסק. השוואתהּ של תיבת נח לתיבה אחרת – זו של משה – מדגישה את ההבדל: תיבתו של משה מצופה זפת רק מבחוץ כדי לשמור עליה שלא תטבע, אך היא מחוברת מן הפנים אל החוץ.
נח יוצא מהתיבה הוא ומשפחתו. הוא ממשיך לחיות מאות שנים לאחר המבול. הוא מצליח לראות כיצד העולם משתקם, כיצד הארץ מתמלאת בעמים חדשים, צאצאיו. למרות השמחה הוא אינו מצליח להביא ילדים נוספים לעולם, ונשאר בודד כסמל לדור שאבד באסון המבול.
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן, שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ [–––] וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (ט, יח-יט; כח-כט)
פרק י נח איש האדמה
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה (ט, כ-כא).
אך יצא מן התיבה וכבר נפל נח ממדרגתו, שכן הכתוב אומר: וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה. 'וַיָּחֶל' לשון התחלה, שכיווּנהּ תלוי בבחירת האדם. אפשר שיבחר בהתחלה של בנייה, שיקום ותיקון, אפשר שיבחר בחולין. התחלה היא התווייה של כיוון נכון, אך ההמשך יכול להיות מוטעה, ונח בוחר בחולין: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ – נתחלל ונעשה חולין, למה וַיִּטַּע כָּרֶם, לא היה לו ליטע דבר אחד שלתקנה, לא יחור אחד ולא גרופית אחת אלא וַיִּטַּע כָּרֶם?" (רבה [מהד' תיאודור-אלבק], לו, כ). נח, בן שושלת שת, נוטל את תפקידו של קין והופך מאִישׁ צַדִּיק תָּמִים לאִישׁ הָאֲדָמָה. ממשיך המדרש שם ומסביר:
אמר ר' ברכיה, חביב משה מנוח, נח משנקרא אִישׁ צַדִּיק (ו, ט) נקרא אִישׁ [הָ]אֲדָמָה, אבל משה משנקרא אִישׁ מִצְרִי (שמות ב, יט) נקרא אִישׁ הָאֱלֹהִים (דברים לג, א), מנוח דהוה סופיה אלום.
החל מנקודת ההתחלה של נח כאיש צדיק מסתמנת ירידה בכיוון של איש אדמה. אך יש בירידה זו ניסיון לתקן את החידלון שלו מלפני המבול, שהרי היה ביכולתו לחנך ולהעלות את החברה האנושית של דורו, אך הוא נמנע מכך. אביו של נח ידע שטמון בו הכוח לתקן את החברה, וכך הוא אומר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' (ה, כט). ואכן למדנו שנח השתתף במידת-מה בצרת הציבור והמציא עבורם את המחרשה להקל על עמל יומם. הוא היה איש בעל כישורים טכנולוגיים, אך נראה שהוא לא השתתף בעבודת האדמה ולא התחלק בעמלם של עובדי האדמה. אין זכר לשיחה של נח עם בני דורו. והנה עתה, לאחר המבול, מבין נח שעליו לשנות את דרכו. הוא מחליט להפסיק להיות צדיק המוצא חן בעיני ה', ולהיות איש אדמה, ובכך לשאת את האחריות הציבורית על כתפיו. בכך צעד נח צעד ראשון בכיוון הנכון, אך כבר בשלב ראשוני זה טמון היה זרע של פורענות, כפי שרומז המדרש: "מנוח דהוה סופיה אלום". במשחק מילים זה סופם של נח ושל משה מצלצל דומה, אך בסופו של נח סריס חסר אבר, כפי שיובהר בהמשך. אפשר שהמדרש נזקק גם למשמעהּ של המילה 'אלום' בלטינית: בן כפר. המדרש הבא נדרש – בקורטוב של הומור – לשאלה, כיצד זה החל נח בנפילתו דווקא בנקודה שבהּ החל את התיקון באופן חיובי:
אִישׁ הָאֲדָמָה, כיון שנזקק לאדמה נעשה חול. אמר רבי יהושע, בתחלה אִישׁ תָּמִים ועכשו אִישׁ הָאֲדָמָה? ילמדנו! וַיִּטַּע כָּרֶם, משנטע כרם נקרא אִישׁ הָאֲדָמָה ונעשה חול. שלשה נזקקו לאדמה ונעשה חולין ואלו הן, קין ונח ועוזיה... נח נתבזה, שנאמר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן (ט, כא) . בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום בצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה ונשתכר. בא שטן ונשתתף עמו, הביא כבש והרגו תחת הגפן, אחר כך הביא ארי והרגו, ואחר כך קוף, ואחר כך חזיר, והשקו מדמיהם. לפיכך קודם שישתה האדם הוא כרחל שאינה יודעת כלום, שתה חמשה ששה כוסות מתגבר כארי ואומר אין כמותי בעולם, כיון ששתה עשרה כוסות נעשה כחזיר מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר, נשתכר יותר נעשה כקוף מרקד ומשחק ומוציא נבלות הפה ואינו יודע מה הוא עושה (מדרש ילמדנו [מהד' מאן], ילקוט תלמוד תורה, בראשית, מה).
המדרש מסביר שנפילתו של נח מתבטאת בשתי בחינות. הראשונה היא היותו עובד אדמה. נח ממשיך את הכישלון הקודם שלו. בעלומיו יצר נח את המחרשה על מנת לתקן את חטאיו של אדם ושל קין עובדי האדמה, ובכך הוא היה בבחינת מנחם; אבל הוא לא הצליח – אף לא גילה השתדלות – לשכנע את הדור לעצור את השחיתות ואת הגזל ולהתחיל לחיות חיים מוסריים. נח נזקק לאדמה ולא התרומם ממדרגתו של קין:
"וַיִּטַּע כָּרֶם, משנטע כרם נקרא אִישׁ הָאֲדָמָה ונעשה חול. שלשה נזקקו לאדמה ונעשה חולין ואלו הן, קין ונח ועוזיה".
נח לא הבין שהאדמה שינתה את מהותהּ ואיננה שותפה עוד במעשה האדם, כמאמר הכתוב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (ח, כא), והוא ממשיך כאילו לא היה מבול. בחינה שנייה היא הבחירה לנטוע גפן, הרומזת לעץ הדעת:
אמר רב נחמן בר יצחק, לא נצרכה אלא לרבי יהודה דאמר חטה מין אילן היא, דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר, גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר [בראשית ט, כא] (בבלי ברכות, מ ע"א).
נח ניסה להוציא חלק מעץ הדעת לאחר המבול אבל אז הוא פינה מקום לשטן, לרע, להשתתף בעבודת האדמה, וכך הפך מקור התקווה למקור סכנה. שיתוף השטן בעניינים הקשורים בעץ הדעת הוא כמובן רעיון מופרך, ויש בו המשך – ולא תיקון – של חטא אדם וחווה. בוב ביום שנברא אדם ונכנס לגן עדן – קלקל, ובו ביום שיצא נח מהתיבה – קלקל; אבל בניגוד לגן עדן, קלקול היין הוא קלקול מתמשך, ובאין חרב מתהפכת חסר מרכיב האזהרה. היין הוא מקור הברכה ביום השבת, אך זהו אותו היין האוסר על כוהנים שתויי יין להיכנס אל הקודש.
השטן, אם כן, משתתף עם נח בנטיעת הגפן, העץ הראשון, וחטא אדם הראשון אינו מתוקן על ידיו. היין עומד במרכז העלילה הבעייתית הזו, מקור השמחה[47] כמו גם הבסיס להוללות לעבודה זרה, בבחינת יין נסך. אבל המדרש הזה דווקא מזהה את היין כגורם מרכזי בתהליך פנימי שבמהלכו עובר האדם ממצב של תמימות עד למצב של חייתיות. לא בכדִי נבחרו חיות אלו דווקא. החיה הראשונה היא הכבש, בעל חיים טהור המשמש קורבן בבית המקדש, בעוד שיתר בעלי החיים טמאים. מכאן נלמד שיש בצעד הראשון סממן חיובי, אך יש להיזהר שלא להרחיק לכת יתר על המידה. כך בפורים, למשל, יש מצווה להתבסם "עד דלא ידע", אך יש לדייק ולהקפיד: עד ולא עד בכלל. נח בחר בגפן אבל צָעד צַעד אחד רחוק מדיי, מכאן שנח נטע את הכרם לסיפוק תענוגותיו ולא לעבודת הבורא: וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה; נח התבזה בחומרנות קיצונית באוהל זה, המיועד ללימוד התורה:
ועמד יעקב ולא זז מן התורה, שנאמר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (כה, כז). מה התנה הקב"ה עמהם, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה [הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה] וגו' (יהושע א, ח). נח הפך למקום מושב ליצים ושותי שיכר (תנחומא תולדות, א, א).
השפעתו של נח על המשך התולדות היא משמעותית:
וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר (ט, כא) – שתה שלא במידה ונשתכר ונתבזה, אמר ר' חייה בר בא, בו ביום נטע, בו ביום שתה, בו ביום נתבזה. וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה (שם) – ר' יודה בר' סימון ר' חנן בשם ר' שמואל בר רב יצחק, 'ויגל' אין כתיב אלא וַיִּתְגַּל; גרם לו גלות לו ולדורות. עשרת השבטים לא גלו אלא בשביל יין, הדא הוא דכתיב הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וגו' (ישעיה ה, יא). שבט יהודה ובינימן לא גלו אלא בשביל היין, הדא הוא דכתיב וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ (ישעיהו כח, ז). בְּתוֹךְ אָהֳלֹה – 'אהלה' כתיב, בתוך אהלה שלאשתו. אמר ר' הונא בשם ר' אליעזר, נח כשיצא מן התבה הכישו ארי ושברו, ובא לשמש מיטתו ונתפזר זרעו ונתבזה (רבה [מהד' תיאודור-אלבק], לו, כא).
במעשיו ממשיך נח את הגלות. אדם הראשון גלה מגן עדן, נח גלה מהאוהל וטמן את זרע הגלות שיבוא על בני ישראל לאורך הדורות. הרצון להתגבר בדרך קצרה שאיננה דרך נכונה מתברר כגורם המאריך את הדרך של תיקון הגלות לדורות. זרעו של נח התפזר, ובמקום הנחש שהכיש את אדם הראשון עשה זאת האריה. בניגוד לטומאת הנחש שחלחלה לתוך זרעו של האדם, נשיכת הארי פגעה רק בנח. נח שחשב שיוכל להיות משיח לאחר המבול יצא פגוע. התקווה הגדולה שיכולה הייתה להביא גאולה, התבררה לבסוף כזרע הפורענות של המבול. למרות יכולתו לעצור את האסון נח לא הבין את סוד בניית התיבה, שאילו ירד לסוף דעתו של הבורא, היה מצליח לתקן את העולם. כפי שלפני המבול הוא לא הבין שעליו לשתף את דורו בתיקון, גם אחרי המבול הוא אינו מבין נח שעליו לצאת מהאוהל, לא לשתוק ולא לראות בעצמו את חזות הכל. היה עליו לחנך לנטילת אחריות, כיוון שבכך טמון סוד האח והאחר. כך נופל נח פעם נוספת אל תוך אותו הכשל שבו היה טרם בוא המבול.
וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ (ט, כ) – נתחלל ונעשה חולין, למה? וַיִּטַּע כָּרֶם (שם), לא היה לו ליטע דבר אחד שלתקנה, לא יחור אחד ולא גרופית אחת אלא וַיִּטַּע כָּרֶם, ומאיכן היה לו, אמר ר' אבא בר כהנא הכניס עמו זמורות לנטיעות יחורים לתאינים גרופיות לזתים, הדא הוא דכתיב וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ (ו, כא). אין אדם כונס דבר אלא אם כן היה צריך לו... אִישׁ הָאֲדָמָה – שעשה פנים לאדמה, שבשבילו נתלה לה אדמה ושמילא פני אדמה, אִישׁ הָאֲדָמָה – בורגר לשם בורגרותה (רבה [מהד' תיאודור-אלבק] לו, כ).
בניו של נח נכנסו לתיבה בשלום ויצאו בשלום, אך נח לא יצא בשלום, כיוון שהנטיעה הראשונה לא הייתה לשם תיקון העולם, שאם רצה לתקן היה נוטע זית או תאנה, אלא עשה פנים לאדמה ונעשה כאדמה. נח דומה לאדם בכך שהבין את עולמו ואת מעשיו לאחר החורבן, וניסה לתקן בזמן ובמקום הלא נכונים, כפי שעלו בני ישראל וניסו לכבוש את ארץ כנען לאחר שנענשו כבר בחטא המרגלים.[48] המדרש ממשיך להבהיר את דמותו של נח בהשוואה למשה. בעבורו נחה האדמה מן הקללה שנתקללה בימי אדם הראשון וקין, שהייתה מצמיחה קוץ ודרדר, ומלידת נח חזרה ונתנה לבני האדם את יבולהּ. אלא וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר. לכאורה העובדה שנח היה לאיש האדמה יכולה הייתה להוות סימן לתיקון הדור, שכן נראה היה שהוא הצליח לחבר את ייעודו של קין, עֹבֵד אֲדָמָה (ד, ב), עם ייעודו של שת המחנך. אולם מכיוון שלא פעל לשם שמים מתוך רצון לעבוד את בוראו, אלא נטע את הכרם ושתה את היין לסיפוקו המיידי בלבד מתוך רצון לקבל תענוג, נפל ממדרגתו והתגלתה האמת, שצדיקותו הייתה יחסית לרשעות דורו, אך לא צדיקות אמיתית בפני עצמה, כדברי רש"י במקום: "וַיָּחֶל – עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת". כמו אדם הראשון לפניו, השתלטה ה"אדמיות" שבנח על צדיקותו, והביאה אותו להחטיא את המטרה שעבורה נברא, ולהאדיר את עצמו ואת תאוותיו תחת להמליך עליו את בוראו.
הפרדה זו בין עולמו הפנימי של נח לעולם החיצון באה לידי ביטוי בסדרת הפעולות שעושה נח אחרי יציאתו מן התיבה. הפועל הראשון בפסוקים אלו הוא 'וַיָּחֶל', והוא מתחבר בגיזרונו לפועל שהזכירה התורה לגבי דורו של אנוש: אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (ד, כו). בשני המקומות מסביר רש"י שהתיבה 'ויחל' מלשון חולין. על דור אנוש אומר רש"י: " אָז הוּחַל לִקְרֹא – את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא, לעשותם עבודה זרה ולקרותם אלהות". ואילו במקומנו הוא אומר: "וַיָּחֶל נֹחַ – עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת". מהי "נטיעה אחרת"? אומר רמב"ן:
וטעם וַיָּחֶל – כי הוא החל לנטוע כרם, כי הראשונים נטעו גפן, והוא החל לנטוע גפנים רבים, שורות שורות הנקרא כרם, כי ברצותו ביין לא נטע הגפן כשאר האילנות, ועשה כרם.
נח נטל את הזמורות שהכניס עמו לתיבה עוד לפני המבול ונטעם באדמה על מנת לעשות מהן יין. ביין עצמו אין כל פסול, אלא שהיה עליו להשתמש בו למטרה עליונה, להסיך נסך לה', ולא כדי להשתכר. עבודתו של נח לא הייתה לשם שמיים כי אם עבודת עצמו, לתענוגו ולסיפוקו. על כן נוקטת התורה לשון חולין בדברהּ על מעשיו של נח בצאתו מהתיבה. במקום להעלות ולקדש את החומר לעבודת ה', נח מזדהה יתר על המידה עם חומריותם של קודמיו מהשושלת המקבילה, שושלת קין, וכך אנו מוצאים את נח מכוּנֶה "איש האדמה". מכל שבעת המינים שביסוד העולם לא בחר נח אלא בגפן לעשות ממנה יין.
היה על נח לזכור את שעשה הנחש לחווה ולאדם שהחטיאם בגֶפן,[49] אך למרות צדיקותו הוא לא זכר, הוא לא למד את לקחי העבר, וכך לא הצליח להתגבר על יצרו ושיחת באופן שהשפיע לרעה על צאצאיו לעתיד לבוא. הרושם העולה מהמדרש הוא שנח היה גלגולו של אדם הראשון, שבא לעולם לתקן את שזקֵנו קלקל. כל שעשה אדם עשה נח, אולם לא זו בלבד שלא תיקן, הוא הוסיף עוד לקלקולו של אדם; אדם אכל מפרי עץ הדעת טוב ורע בעצת הנחש, ונח נטע כרם בעצת השטן ובסיועו הפעיל, והשתמש ביין כדי להשתכר ולא כדי להתחזק באמונה או ביראת ה'. כאדם כן נח, הוא ביכר את החולין על פני הקדושה, את הנוחיות שבבריחה על פני ההתמודדות הקשה של החיים.
היפרדותו של נח מאשתו גררה, לדאבון הלב, נהנתנות מנותקת שהביאה אותו לשכרון חושים ולהנאה חושית שהורידה אותו מדרגת איש הרוח ורועה הצאן לדרגת איש האדמה הגשמי והחושני. אולי אין זה מקרי שהפועל וַיֵּשְׁתְּ מכיל את שמו של שת[50] – אבי השושלת הממונה על הרוחניות, המוסריות והחינוך – היא השושלת שממנה יצא נח ושבייעודה הוא בגד. בגידה זו מתגלה במציאות בצורת האוהל שבונה נח אחרי המבול.
וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה (ט, כא). הפועל וַיִּתְגַּל טומן בחובו שני רובדי משמעות: וַיִּתְגַּל מלשון גילוי, בחירתו האמיתית של נח מתגלה באוהל, סמל הרוחניות. הוראתו המקראית של המונח אוהל היא מקום לימוד תורה והתחברות לקדושה ולרוחניות, כמאמר הפסוק: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (כה, כז), ומסביר שם רש"י בעקבות המדרש: "אהלו של שם ואהלו של עבר", היינו: אוהלה של תורה. אולם למרות היותו איש שושלת שת בעל הייעוד הרוחני והחינוכי, אין אוהלו של נח אהל של תורה, שכן נראים הדברים שנח נוטל על עצמו לבצע דווקא את הייעוד הגשמי והחומרי של שושלת קין: וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. נח הופך את עורו ומקבל על עצמו את התכונות הקייניות דווקא. אילו הצליח נח לחבר בין הייעודים של שתי השושלות – זו הרוחנית וזו החומרית – ולהעלות את שתיהן לקדושה, אפשר שהיה הופך בכל זאת לגואל שלו ייחלה האנושות; אולם נח נפל לתוך מלכודת היצר ונטע כרם על מנת לספק את צרכיו ותענוגו האישי: וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. באוהלו נחשפת הכוונה האמיתית של מעשיו: עשייה חומרית אנוכית והרסנית.
פרק יא: סירוסו של נח
אוהלו של נח איננו אוהל של תורה, של נתינה ושל הכנסת אורחים, הוא גם איננו בית של זוגיות טובה. זהו אוהל של התבודדות, של סגירות והתבדלות מהחברה ומצרכיה. במושגים פסיכולוגיים היינו מתארים את מצבו כך: נח מזדחל לו מתחת לשמיכה ושוכב שם בדיכאון עמוק או בשכרות קהת חושים כל היום. באוהלו רואה נח את המשכהּ של התיבה: הוא נעול, מבודד ובלתי אישי. זו תיבה בצורת אוהל, לא אוהל בצורת תיבה. סמליות זו באה לידי ביטוי בעובדה שאפילו אשתו של נח וילדיו נותרים "בחוץ", כפי שעולה מהפסוק: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ (ט, כב). כל משפחתו של נח בהווה ובעתיד נשארת בחוץ, ואילו נח מתגלה באוהלו במלוא מערומיו ובדידותו הקיומית. תגובות קיומיות מעין אלו שראינו כבר אצל קין בעקבות פסילת מנחתו, תופענה מאוחר יותר במהלך ההסתוריה בחברה הפגאנית, הנהנתנית והפטאליסטית של יוון העתיקה, ושיאן בחברה האקזיסטנציאלית המודרנית ובעיקר הפוסט-מודרנית של המאה העשרים. אולם לתיבה וַיִּתְגַּל הוראה נוספת, מלשון גלות, כפי שמסביר זאת בעל הטורים: "וַיִּתְגַּל – אותיות גליות שגלו בראש גולים על ידי היין". דבריו מבוססים על המדרש שהבאנו לעיל:
וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה – ר' יודה בר' סימון ר' חנן בשם ר' שמואל בר רב יצחק, 'ויגל' אין כתיב אלא וַיִּתְגַּל; גרם לו גלות לו ולדורות. עשרת השבטים לא גלו אלא בשביל יין, הדא הוא דכתיב הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וגו' (ישעיה ה, יא). שבט יהודה ובינימן לא גלו אלא בשביל היין, הדא הוא דכתיב וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ (ישעיהו כח, ז).
תפיסת ההפרדה והניתוק של נח מבוראו, ממשפחתו ומבני דורו תבוא לידי ביטוי קיצוני בבבל העתיקה בדור הפלגה, ותתממש בנמרוד, המלך המורד בן שושלת חם, איש החומריות המוחלטת, ומאוחר יותר בעשרת השבטים שיגלו מארץ ישראל ראשונים. הנה בתוך סיפורו של נח היוצא מהתיבה משולב סיפור נוסף, זה של חם אבי כנען:
וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ, וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ (ט, כב-כג).
התלמוד דן בסיפור זה:
רב ושמואל, חד אמר סרסו וחד אמר רבעו. מאן דאמר סרסו, מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי, ומאן דאמר רבעו, גמר וַיַּרְא וַיַּרְא; כתיב הכא וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וכתיב התם וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר וגו' (לד, ב). בשלמא למאן דאמר סרסו, משום הכי קללו ברביעי, אלא למאן דאמר רבעו מאי שנא רביעי? נלטייה בהדיא! הא והא הואי.
נימוקו של חם – כפי שהוא מציג אותו בפני אחָיו – הגיוני לכאורה: לאדם הראשון היו שני בנים והם לא חיו בשלום, עד כדי כך שהבכור רצח את אחיו הצעיר; והנה אנחנו שלושה אחים, מה שיוצר מצב מסובך דיו; ואם יוליד אבינו בן רביעי, הרי נריב כולנו בינינו על חלוקת העולם, ויצא שכרנו בהפסדנו. כביכול דואג חם שמא ריבוי הבנים יביא לעימות חמור ביותר ככל שמספר הבנים המחלקים ביניהם את העולם יגדל.
אולם במילים "וַיַּרְא חָם" יש ראִייה עמוקה באשר להתפתחות הצפויה בעתיד. חם מבין שגם אם אביו שיכור ומתגולל בקיאו בתוך האוהל, כאשר יתעורר ויֵצא מדיכאונו ומייאושו יתעשת, ישוב לרעייתו ויקים משפחה חדשה, השונה במהותה מזו הישנה, שחם הוא אחד מבניה. אם ייוולד כעת בן רביעי, הוא יתבלט בסגולות מיוחדות, הוא יהיה ניחן במהות רוחנית שונה לחלוטין מזו של אחָיו שנולדו בטרם בא המבול לעולם, בהיות האנושות מושחתת עד היסוד. בן רביעי זה ישתייך כבר לאנושות החדשה והזכה יותר שהתחילה לאחר המבול, ויוכל – בזכות קדושתו ומוסריותו – להיות המשיח. עובדה זו תגרום מיידית לפסילת אחָיו הקודמים, בראש ובראשונה לפסילתו של חם עצמו, שהרי הוא לא הצליח להתגבר על יצרו אפילו במצב הנורא של השמדת האנושות כולה. כדי למנוע את פסילתו שלו, מחליט חם – המוּנע כאן בכוחו של פחד עמוק – לעשות מעשה חמור ביותר ולסרס את אביו.
וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן (ט, כד).
עם כל החומרה אשר במעשהו של חם, יש להודות כי פעולת הסירוס מהווה למעשה בבואה של המצב הרוחני הפנימי שבו נמצא נח לאחר המבול. הסירוס הפיסי משקף את נכותו הרוחנית של נח ומבטא את חוסר יכולתו של נח לעבור לשלב הרוחני הבא הנדרש מהאנושות החדשה.
יסוד זה טמון בפסוק שכבר למדנו לעיל: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – נֹחַ". הסטריליות שבצדיקותו של נח מבוטאת בדרך שבה מופיעות המילים בפסוק זה וגם בדרך שבה עזר נח לחברה. נח אמנם המציא את המחרשה, ובכך סייע לאנושות לפתח טכנולוגיה ומדע, אולם טכנולוגיה זו הייתה קרה, חסרת אנושיות ומוסריות. נח אמנם קידם את האנושות מבחינה חומרית, אך הוא לא נזקק לממד הרוחני ולשאלות המוסריות הנוקבות שהמצאות טכנולוגיות מעין אלו העלו עבור החברה האנושית. גישה זו, שהחלה עם חוסר מוסריותה של האנושות לפני המבול, הסתיימה לאחר המבול בפעולה סמלית של סירוס האב בידי הבן.
חם שייך לסוג האנושי אשר אינו מסוגל לראות את התקדמותו, צמיחתו ועלייתו הרוחנית של האחֵר, מבלי שיתעורר בו יצר הרסני שישפיע הן על סביבתו והן על עצמו. חם בדורו כקין בדורו, מסמל את האדם שאינו בוחר לעבור למדרגה רוחנית גבוהה יותר בעצמו, ומסרב לאפשר גם לאחרים לעלות כך. דמות בעלת מאפיינים דומים היא נמרוד, בנו של חם, שיבנה את מגדל בבל וישלח את אברם לכבשן האש.
ובבוקר, בצאת היין, מקיץ נח ומבין מה עשה לו בנו הקטן ומה זה משקף באמת הפנימית שלו עצמו, כדברי המדרש: "זה אחד מארבעה בני אדם שהתחילו בארבעה דברים, נח התחיל בנטיעה ובשכרות ובארירה ובעבדות" (תנחומא [מהד' בובר], נח, כ). הוא גם ער למשמעות הדבר לגבי מהותו של בנו חם והסיכוי הגבוה שייווצר עימות הסתורי בין השושלות של חם ושל שם לאורך הדורות. מעניין להשוות את יקיצתו של נח ליקיצתו של יעקב משנתו בדרכו לחרן, שם כתוב: וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי (כח, טז). יקיצה זו איננה יקיצה משינה רגילה, כי אם יקיצה של מוּדעוּת וידיעת החולם את סופו של החלום ואת תכליתו. ביקיצתו מכיר נח גם במהות הפנימית של כל אחד מבניו האחרים, והוא מברך אותם בהתאם:
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ, יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ (ט, כה-כז).
ברגע זה מבין נח שכל אחד מבניו קיבל מהות וייעוד מיוחדים שאותם עליהם לממש במהלך ההסתוריה האנושית. יפת ממונה על היופי, הסדר וההרמוניה, שם על הרוחניות וחם על החומריות. העובדה שחם אינו נזכר בחלוקה זו של הייעודים, ואילו כנען מוזכר בה שלוש פעמים כעבד לאחיו, מורה שכל כוחניותו של חם, אהבת הגשמיות, החושניות וההרסנות שבו, עברה לכנען בנו. והמדרש מבהיר:
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן וגו', חם חוטא וכנען מתקלל, אתמהא! ר' יהודה ור' נחמיה; ר' יהודה אמר, לפי שכתוב וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו (ט, א) ואין קללה במקום ברכה, לפיכך וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן וגו'. ר' נחמיה אמר, כנען ראה והגיד להן, לפיכך תולים את הקללה במקולקל (רבה [מהד' תיאודור-אלבק], לו, כה).
כנגד הבן הרביעי שחם מנע ממנו להוליד, מקלל נח את כנען, בנו הרביעי של חם,[51] כדברי רש"י בעקבות המדרש: "אָרוּר כְּנָעַן – אתה גרמתה לי שלא להוליד בן רביעי לשמשני, ארור בנך הרביעי להיות משמש את זרעם של אילו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה". כנען זה, שכל מהותו כניעה ליצרו ולתאוותיו, יעמוד אחר כך במהלך ההסתוריה מול ישראל, בן שושלת שם, בעימות טוטאלי עקוב מדם.
כבר בתחילת המפגש בין שתי זהויות הפוכות אלו ינסה כנען להשמיד את הזהות הרוחנית-המוסרית של ישראל ולהנציח בעולם את דרכו שלו, אם דרך כיבוש ארץ ישראל מיד זרעו של שם, כתיאורו של רש"י: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ (יב, ו) – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו"; ואם דרך הניסיון לפתות את בני ישראל לעבוד עבודה זרה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן בארצם. מאחר שישמעאל חזר ולבש את זהותו של כנען, יש לומר שהמאבק על ארץ ישראל ותורת ישראל כיום הוא המשך ישיר לעימות ההסתורי הקשה שבין כנען בן חם וישראל בן שם.
פרק יב: שבע מצוות בני נח
שבע מצוות בני נח הן הבסיס החוקי והמוסרי שניתן לבני נח ולכל האנושות לאחר המבול. אך למרות כינויין, שש משבע המצוות ניתנו לאדם ולחווה עוד לפני חטא עץ הדעת. מתוך כך אנו למדים כי אף על פי שהאדם התהלך בגן עדן לטובתו ולהנאתו, הבורא חִייב אותו לקיים חוק ומצווה. עובדת היות שש מתוך שבע מצוות בני נח כבר בגן עדן, מאפשרת את קיום החברה האנושית בגן עדן בלא חטא העלול לגרש אותה משם. שש המצוות הללו קשורות בפסוק שבו נמצא הציווי לא לאכול מעץ הדעת, ומכאן עולה שהשמירה על שש המצוות יש בה כדי להרחיק את האדם מהאכילה מעץ הדעת. עץ הדעת הוא למעשה השער לקיום האדם בגן עדן, וכאשר הוא חדל מלשמור על החוקים הבסיסיים הללו הוא נאלץ לעזוב את גן עדן. שש המצוות הללו מנוגדות לטבעו של האדם בכך שהן דורשות ממנו להתגבר על רצונו, לנצל את העולם לצרכיו, ולבנות חברה צודקת ורווּית אחווה.
שש משבע המצוות ניתנו לאדם הראשון לפני החטא, אך הן נקראות על שמו של נח. נראה כי יש להסביר זאת בכך שקודם גילוין בידי האבות, היו מצוות אלה בשמך כאלפיים שנה בהעלם, היינו: הנהגתו המוסרית של האדם נבעה מתוכו, מטבעו המוּלד, אך לכלל חוק חיצוני נורמטיבי מחייב הן לא הגיעו. אנו חיים אחרי המבול, על כן אין אנו מסוגלים לתאר לעצמנו במדויק חוקים שבהעלם. חוקים מסוג זה יוצרים קוד התנהגותי הטומן בחובו קושי ביצירת נורמה המחייבת את כלל הפרטים באופן שווה.
בדורות הראשונים חיו נפילים, שכוחם בפנימיותם ובתוחלת החיים הארוכה שלהם, שהעניקה להם תחושה של נצחיות. אחר המבול התקצרו ימי האדם לפרק זמן הדומה למוכר לנו היום. קביעת המצוות לבני נח כחוק חיצוני מחייב, העלה את השאלה האם יש יכולת להתמודד עם מציאות חדשה כזו. מסגרת מחייבת כזו מצריכה מבנה חברתי שבהכרח יוצרת מתחים וקונפליקטים. גיבוש החוק יצר מערכת חברתית וחוקית חדשה שבאה לידי ביטוי בתולדות, בעמים שיצאו מבני נח והמהווים תשתית לעמים הקיימים עד היום הזה. משמעות שבע מצוות בני נח מתפרשת אצל חז"ל כך:
תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח, דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי. רבי חנניה בן גמליאל אומר, אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר, אף על הסירוס. רבי שמעון אומר, אף על הכישוף. רבי יוסי אומר, כל האמור בפרשת כישוף בן נח מוזהר עליו. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וגו' וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ (דברים יח, י-יא). ולא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר, אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן. מנהני מילי, אמר רבי יוחנן, דאמר קרא וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (ב, טז), וַיְצַו – אלו הדינין, וכן הוא אומר כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וגו' (יח, יט). ה' – זו ברכת השם, וכן הוא אומר וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת (ויקרא כד, טז). אֱלֹהִים – זו עבודה זרה, וכן הוא אומר לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים (שמות כ, ב). עַל הָאָדָם – זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וגו' (ט, ו). לֵאמֹר – זו גילוי עריות, וכן הוא אומר לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (ירמיהו ג, א). מִכֹּל עֵץ הַגָּן – ולא גזל. אָכֹל תֹּאכֵל – ולא אבר מן החי. כי אתא רבי יצחק תני איפכא, וַיְצַו – זו עבודה זרה, אֱלֹהִים – זו דינין. בשלמא אֱלֹהִים זו דינין, דכתיב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים (שמות כב, ז). אלא וַיְצַו – זו עבודה זרה, מאי משמע? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי; חד אמר, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם וגו' (שמות לב, ח). וחד אמר עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו (הושע ה, יא). מאי בינייהו? איכא בינייהו נכרי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה (בבלי סנהדרין, נו ע"א).
חז"ל מבססים את המצוות הללו על הצו שניתן לאדם בגן עדן:
וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (ב, טז-יז).[52]
נדון כעת בכל מצווה ומצווה ונבדוק מהו היסוד הערכי העומד בבסיסהּ.
[א] "וַיְצַו – אלו הדינין, וכן הוא אומר כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וגו' (יח, יט)". המצווה הראשונה שבני נח מחויבים בה היא ההכרה בפועל במערכת חברתית של חוקים ומשפטים, שהיא חיצונית לאדם הפרטי. משפט הוא מושג המציין את החלת הצדק בחברה. באמצעות בתי הדין מעניק המשפט יסוד מוסדי לצדק. עולם הטבע הסובב את האדם, פטור מן המתח שבין הקיום לבין הערכים. בעלי החיים מתקיימים בזרימה טבעית ומדויקת. לעומתם שרוי האדם במתח מתמיד בין האופן שבו הוא חי את חייו לבין הערכים שעל פיהם הוא נשפט. על מנת שיהיה צדיק ולא רשע נדרש מהפרט מאמץ, על כן הצדק הוא בבחינת חיוב ומצווה והוא אינו מצב טבעי לאדם. מכאן נגזר כי התנאי הבסיסי ההכרחי לקיום חברה אנושית הוא חוק ומשפט. על בן נח לקבל את סמכות בית הדין ואת מערכת החוקים שקובעות המדינה והחברה. זוהי אמנם מערכת יחסית המיוחדת לכל חברה בפני עצמה, אך עם זאת היא מחייבת כל פרט בתוכה לפעול בהתאם לערכי הטוב והרע הנהוגים בה.
בכל חברה שבה אין בנמצא מערכת כללית של חוק ומשפט, בחברה המיישמת את הכלל "כל דאלים גבר", אין בן נח יכול להתקיים. כל השאיפה של החברה היא להחלת המוסר בעולם על ידי אפשרות קיום הפרט בתוך החברה כיחיד המקבל אחריות על הכלל, וכיוצא בזה הכלל כלפי הפרט. הפסוקים שעליהם מתבסס יסוד ברכת ה' נאמרו על ידי הבורא בטרם גילה לאברהם את גזרת סדום ועמורה:
וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו, וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד (יח, יז-כ).
יש הבדל מהותי בין מצבו של נח לזה של אברהם. כאשר בא הבורא לגלות לאברהם כי הוא עומד להשמיד את סדום ועמורה הוא מדבר בינו ובין עצמו על מנת להסביר לקורא מדוע הוא מתייעץ עם אברהם. בניגוד לנח, אברהם לא מצא חן בעיני ה' אלא נבחר בשל התאמתו לתפקיד של העברת מצוות צדקה ומשפט לבניו. אברהם אינו מתווך גרידא כי אם מחוקק, כדי שבניו ילכו אחריו. מצב כגון זה אינו מוכר לנו מדורותיהם של אדם ונח, ולכן כאשר הבורא מחליט להשמיד את סדום ועמורה, הוא מסביר לאברהם את הסיבה לכך, ולהחלטתו להשתמש במידת הדין הקשה כלפי רשעי הערים הללו. אברהם חייב להתעורר מעצמו לחפוץ בהעברה לבניו את החיוב לשמירת דרך ה', על כן עליו להבין ולהסכים לדרך המשפט והצדקה של הבורא, והנה בא הבורא לאברהם ומסביר לו ומתייעץ עמו. מכאן עולה אפוא שהקבלה זו היא הייחוד של מצוות בני נח – הבאה לביטוי במצוות הדין – ביסוד ההתנהגות של אברהם.
ביסוד ההתנהגות האנושית קיימים שני יסודות: צדקה ומשפט. בשורשהּ של המילה צדקה מונח הצדק, שהוא היחס הנאות לאחר, והבסיס לאופטימיות שלחלש יש זכות קיומית כפי שיש זכות כזו לחזק. הצדקה טמונה בחוקי החברה, על כן השילוב של צדקה ומשפט משקפת את ברכת ה' שהועברה בשושלת שם עד משפחתו של אברהם. ומכיוון שאנשי סדום ביטלו ועיוותו את ברכת ה', פעל הדין את פעולתו. כשם שבמבול פעלה מידת הדין באמצעות המים, מידת החסד, בסדום פעלה מידת הדין באש, ביד קשה וללא חסד. לא זו בלבד שהאש מחתה את האדם מעל פני האדמה, היא לא השאירה שריד ופליט, לבד מלוט ובנותיו שהוברחו משם לפני האסון. ולמרות הדין הקשה המתגלה בסדום, אברהם מהווה חוליה איתנה בשרשרת ההעברה של הצדקה המעורבת במשפט, ובכך הוא ממשיך מצווה זו הלאה בהשתלשלות הדורות. אין בן נח נדרש לקיים את פולחן האמונה בבורא אישי, כפי שהתגלה דרך "תורת האבות" כי אם לזהות את המקור שהעניק לו חיים ולהכיר תודה על המתנה והחסד שקיבל. אין הכרת תודה וייאוש יכולים לדור בכפיפה אחת, הרי שבן נח המכיר תודה על חייו, ממילא נמצא במצב של תקווה ונחמה.
[ב] "ה' – זו ברכת השם, וכן הוא אומר וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת (ויקרא כד, טז)". בפשטות מדובר כאן על איסור היות האדם במצב נפשי של פסימיות וייאוש. ככל שיישמע הדבר מוזר, מצווה זו היא בסיסית ביותר, ונדרשת על מנת לאפשר חיים תקינים. אדם מתייאש כאשר הוא חדל מלחוש את המשמעות לקיומו, כשהוא חש שאין מסגרת-על או כוח עליון המכוונים את העולם ומייעדים אותו לחיים. זו הסיבה שנאסר על בני נח להיות פסימיים וכפויי תודה. אַל להם להתייאש מן החיים, שכן בעצם היותם יש עדוּת לקיומו של מי שהעניק את החיים האלה במתנה. האדם כיצור נברא מחויב ברמה הבסיסית ביותר להאמין שיש כוח שברא את העולם וממשיך לקיימו, ויש סדר. מרחיב הזוהר:
אמר ר' יוסי, הרי למדנו שציווהו הקב"ה על עבודה זרה, שכתוב וַיְצַו, ה' על ברכת ה', אֱלֹהִים על הדינים, עַל הָאָדָם על שפיכות דמים, לֵאמֹר על גילוי עריות. וכי כמה אנשים היו בעולם שהיה צריך הקב"ה להזהירו עליהם? ומשיב: אלא ודאי כל אלו שבע המצוות היו רק על אילן זה של עץ הדעת, משום שבו נאחזים כל אלו המצוות, כי כל מי שלוקח עץ הדעת עושה פירוד בין זעיר אנפין לנוקבא, ונמצא שלוקח אותה שתשפיע בהמונים שלמטה שבבריאה, יצירה, עשייה דפרודא ששם הקליפות, שהם נאחזים בעץ הדעת, ולוקח בזה על עצמו איסורי עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות.[53]
גישתם של ספר הזוהר והתלמוד שונות, ולא נוכל להרחיב יתר על המידה. על פי הזוהר ה' משפיע ברכה בשמו המיוחד, שם הוי"ה, והיא מתבטאת בריבוי במידות שבעולם. שם הוי"ה מצביע על הריבוי שבעולם, אך ריבוי זה כלול באחדותו הכוללת. זהו השפע שבעולם, הבא מחסדו של ה'. מתנת החינם של השפע העולמי איננה מחולקת שווה בשווה, וכך אנו מוצאים אדם המקבל יותר שפע ממה שקיבל חברו. על כן אין מקום לייאוש כלל, כי זהו רצון הבורא שכל אדם יקבל את השפע הראוי לו על פי נתוניו הפרטיים. האדם כיצור נברא נבחן בהצלחתו המוסרית לקבל את האחר כמות שהוא, כפי שלמדנו במשוואת האחווה. על האדם לזכור תמיד שעצם היותו בעולם היא מתנת חינם שקיבל מהבורא בחסדו, ועליו לממש את המתנה ולהשתמש בה בדרך הראויה, ומכאן שאין לו להתייאש.
הפסוק המקושר לעניין זה הוא וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת (ויקרא כד, טז). אותו כוח של שפע יכול להפוך לפשע כאשר משתמשים בשם ה' על מנת לקלל בו את האחֵר. קללה היא בעצם שפע הפוך, או שפע שלילי על האחֵר, על כן נאסר השימוש בשם ה' על מנת להחריב ולפגוע, שהרי יש בו כדי להביא להחרבת העולם כאשר האדם רואה בו כלי להגברת רצונו האישי – ובכך הוא מרבה טומאה – ולא להגברת הברכה העולמית באמצעות שמו של הבורא. כך עשו אנשי דור הפלגה: "ברכת השם עברו דור הפלגה ולקו, שנאמר וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם (יא, ד), שכפרו בעיקר" (לקח טוב לבראשית ב, טו). לא בכדִי נבחר פסוק זה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ, וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת (ויקרא כד, טו-טז). האיסור הוא הן כלפי בני ישראל והן כלפי הגר והאזרח. יש אמנם שלוש מדרגות: ישראל, גר, אזרח; אך כאשר אדם עושה שימוש בשם ה' לשווא, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה בלא הבדל, כיוון שהשימוש בשם ה' לשווא הפיכת השפע לפשע.
[ג] "אֱלֹהִים – זו עבודה זרה, וכן הוא אומר לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". נדון כעת בשאלה מה היא עבודת אלהים אחרים, ומדוע דבר זה נאסר. עבודת האלילים החלה בדורו של אנוש: וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן, וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (ד, כה-כו). רש"י על אתר: "אָז הוּחַל – לקרוא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא, לעשותם עבודה זרה ולקרותם אלהות".
תחילתהּ של העבודה הזרה היא דווקא בבנו של מי ששימש תחליף להבל ההרוג. שמו של אנוש מעיד עליו; יש משהו מאוד אנושי בעבודת אלילים: הניסיון להתבונן בעולם מזווית ראייה אנושית מבלי לעמוד על האחדות האלוהית הקיימת בכל המידות הקיימות בעולם. תחת זאת אדם אחד נוטל לו אדם אחר, רעיון או חפץ, ומקנה לו משמעות גדולה יותר מזו של החיים עצמם. הוא יכול לקחת – דרך משל – את המדע, ולהפוך אותו לאמת המוחלטת הבלתי ניתנת לערעור. זו עבודת אלילים. עבודת האלילים, פרי דמיונו ושכלו של האדם, עלולה להיות המטרה הסופית והעליונה, שבְּשֶׁלה יהיה האדם מוכן להרוג ולבטל כל אדם המפריע לו להשיגהּ. עבודת אלילים אסורה גם על בני נח,[54] אולם ניתן להבחין כאן בעומק נוסף: בדור אנוש הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה', היינו: המחנכים החלו נוטלים חלק מהאמת האלוהית ולהציגהּ כאילו היא האמת כולה. זו מהותה של עבודת אלילים; היא כוח טבע או נטיית לב היוצרת פירוד באחדות ה' ומפוררת אותה. יש בהּ כוח, אך הוא אינו כולל את אחדותו של הבורא אלא נזקק לחלקים ממנה.
מפירושו של רש"י לתלמוד נוכל לעמוד על ההבדל שבין איסור עבודת האלילים בעם ישראל לזה שבשאר האומות. בבבלי שבת קטז ע"א מפרש רש"י: "פילוסופא – מין", אך בבבלי עבודה זרה נד ע"ב הוא מפרש כך: "פילוסופין – חכמי האומות", ולכאורה לפנינו סתירה. כל הכופר בנבואת כתבי הקודש נקרא מין, ובפרט אם הוא פילוסוף יהודי. כל פילוסוף רציונאלי שולל את היתכנות הנבואה שהרי אין דרך שבהּ יוכלו לחיות בשלום זה בצד זה ההיגיון הצרוף והגילוי האלוהי. אך בבסיס נפשו של העברי תופסת מקום בראש ההתגלות האלוהית, שהרי הבריאה היא הגילוי הראשון והגדול ביותר של אלהים בעולמו, והעברי הראשון אברהם גילה על עצמו שהוא נברא, ובהמשך ההסתוריה התגלה הבורא לעם שלם במעמד נורא הוד, ובכך אנו מוצאים בסיס רחב לאמונה נשגבת של גילוי אלוהים במציאות. מכאן שפילוסוף יהודי הכופר והמפקפק בעצם היתכנותו של גילוי ישיר – היינו: נבואה – נקרא מין. מאידך, פילוסוף מאומות העולם הכופר בנבואת השקר של עבודת האלילים – כמאמר הנביא: וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל (ירמיה טז, יט) – נקרא חכם, הוא מחכמי אומות העולם שחכמתם חכמה. פילוסוף מעין זה שואף למצוא עקביות הגיונית במחשבה, ובכך הוא שולל פילוג ופיצול של כוחות באדם ובטבע. הוא מצמצם את ההיתכנות של האלילות מכיוון שאין הוא מעניק כוח למתווכים.
מכאן שהפסוק לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ, ב) מלמד אותנו שאפשר שיהיו לכם אלהים אחרים כפי שיש לכל בני אנוש, אבל הבורא מצפה מכם שאתם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט, ו). הקדושה היא ההכרה שיש מעבר לחוקי הטבע הדטרמיניסטיים: הוי"ה הוּא הָאֱלֹהִים (דברים ד, לה). האחדות קודמת לבריאה, ולא כפי שטעה בזה שפינוזה וסבר כי הריבוי הוא הוא האחדות. על כן אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות כ, ב) מתגלה דרך הזמן, ומכאן שאסור לכם להאמין באלהים אחרים על פניו, כי אם לאחד את הריבוי.
[ד] "עַל הָאָדָם – זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וגו'". רמת ההבנה הראשונית של איסור זה מלמדת על חומרת רצח אדם בידי אדם. ברמה גבוהה יותר, מדובר כאן בשמירה על כבוד האדם. כדי לשפוך דמו של אדם אחר אין צורך בסכין או באקדח; די אם אדם יבייש את חברו ברבים ובזה שפך את דמו. הביטוי הקשור בכך הוא: "המלבין פני חברו ברבים". החכם נקט לשון הלבנה דווקא כי בהלם הבושה הדם נוטש את הפנים ותחתיו נותר לובן, וזוהי שפיכות דמים.[55] אפשר להרוג גם בדיבור, במילה ובמבט.[56] האיסור על שפיכות דמים מתורגם גם ליסוד התולדות:
תניא רבי אליעזר אומר, כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (ט, ו), וכתיב בתריה, וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רבי יעקב אומר, כאילו ממעט הדמות שנאמר כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (שם), וכתיב בתריה, וְאַתֶּם פְּרוּ וגו' (בבלי יבמות, סג ע"ב).
שפיכות דמים איננה רק נטילת חייו של אדם. יש בה ממד אינסופי, שהרי כאשר דמו של אדם נשפך, אין לו המשכיות בדור הבא. ניתן לתאר את משמעותה הפנימית של שפיכות הדמים בשלושה מעגלים. המעגל הראשון הוא הריגה חומרית, ביטול היש שבעדו משתקף צלם אלהים. המעגל השני הוא הריגה רוחנית, נפשית. אדם אחד מבטל את האדם האחר בכך שהוא מפגין כלפיו זלזול, המתבטא בדיבור מתנשא ופוגע, בשמות גנאי ובשאר צורות של שפת גוף פוגענית. המעגל השלישי הוא פגיעה בעתידו של הנרצח, שיש לו רק עבר, וברגע אחד של הווה נכרת כל עתידו, שהרי בלא קיום מצוות פרו ורבו דמותו של האדם קטועה באין להּ המשך. מצווה זו ניתנה אחרי המבול לבני נח באופן שאינו ניתן להתפרש בשני פנים: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (ט, ה-ו), מסביר רש"י :
וּמִיַּד הָאָדָם – מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש. מִיַּד אִישׁ אָחִיו – שהוא אוהב לו כאח והרג שוגג, אני אדרש אם לא יִגְלֶה ויבקש על עונו לימחל. שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לְחַיְּבוֹ גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו, כמו שדרשו רבותינו וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ (שמות כא, יג), במסכת מכות (י ע"ב): מזמנן לפונדוק אחד וכו'.
[ה] "לֵאמֹר – זו גילוי עריות, וכן הוא אומר לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר". במקורו גילוי עריות כוּוַן בעיקר כלפי בני המשפחה. עד שלב מסוים בהסתוריה, כל האנושות הייתה למעשה משפחה אחת. כולם יצאו מאותו האב ומאותהּ האם; קין התחתן עם תאומתו והוליד עימה בנים ובנות, ומצב זה התקיים עד המבול. בדורם של בני נח חל איסור על גילוי עריות ישיר בין בני המשפחה הקרובים ביותר כגון הורים וילדים, אחים ואחיות, ואילו נישואין בין בני דודים היו עדיין מותרים.
הזיקה שבין גילוי עריות לבין התיבה 'לֵאמֹר' נראית לכאורה רופפת, אך ניסיון החיים שלנו מצביע על כך שכל גילוי עריות מתחיל באמירה מסוג זה או אחר, שמגמתהּ היא פיתוי. אמירות כאלה משתייכות בפנימיותן לסוג מסוים של מסר הנובע מכוונה פנימית של המפתה, והמביאה להרס המסגרות המשפחתיות והחברתיות שמסביבו. חז"ל מקשרים זאת לפסוק בספר ירמיהו: "וכן הוא אומר לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר". גילוי עריות בתקופת בני נח הוא שילוחה של האישה על ידי הבעל, לא רק ביוזמת הבעל החפץ לגרש את אשתו, אלא גם ברצונהּ של האישה לעזוב: וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ. והנה מה שנאמר לאדם הראשון נראה בעינינו הפוך: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (ב, כד). לא בכדִי נקרא כאן אדם הראשון 'איש', כביכול לרמוז לדור אנוש, שבימיו החלה עבודת האלילים. האישה היא צלע מדמותו ומגופו של האדם, והגבר פורש מהוריו ועובר לאשתו להיות אחדות אחת: וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. בשילוחין על פי ירמיהו מדובר בשתי דמויות שאינן חפצות זו בזו, מעין "דואליות" נפרדת, הזכר לעצמו והנקבה לעצמה, המותירה מקום לאפשרות של מודלים שונים של יחסים, ובפועל הדבר עלול להביא לידי גילוי עריות; ולכן ההלכה יצרה מסגרות ברורות ביחסים:
אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ (דברים כד, ד), אין לי אלא מן הנשואים לנשואים; מן הארוסים לארוסים, מן הארוסים לנשואים, מן הנשואים לארוסים מנין, תלמוד לומר לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן (שם), לא יוכל הראשון לקחת את אשר שילח. רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר בן עזריה, מן הארוסים מותרת, מן הנישואים אסורה, שנאמר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה (שם), וחכמים אומרים, בין מן הארוסים בין מן הנישואים אסורה. אם כן למה נאמר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה, לרבות סוטה שנסתרה; וכן הוא אומר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ (ספרי דברים, ר"ע).
ברובד עמוק יותר אנו מוצאים שאמירה מינית זו מבטאת למעשה מעין מרד כנגד סדר הדברים והגבולות הטבעיים שהבורא הציב בעולם. מצווה זו מופיעה אצל נח בפסוק וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (ט, ז), ורש"י במקום:
וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ – לפי פשוטו הראשונה (א, כח) לברכה (ראו בבלי כתובות, ה ע"א) וכאן לציווי. ולפי מדרשו (רבה לד, יד) להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים (ראו בבלי יבמות, סג ע"ב).
מכאן שגילוי עריות משקף קשר לא תקין במשפחה, המתחיל בהעברת מסר של פיתוי מיני, בהמשך הוא מוביל לערבוב תחומים, ולבסוף הוא גורם להרס כל הגבולות התקינים המקיימים כל משפחה וחברה.
[ו] "מִכֹּל עֵץ הַגָּן – ולא גזל". יש דברים המותרים לאדם, ויש כאלה האסורים לו כי הם שייכים לזולתו. אדם הלוקח בחוזקה דבר-מה השייך לחברו הוא גזלן. והנה גם כאן, ניתן לגזול לא רק באופן פיסי. גניבת דעת היא רמאות, הטעייה ואונאת הבריות. רש"י "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (ו, יא) – גזל". גזל הוא הקש ששבר את גב הגמל, ובעקבות ריבוי הגזל הביא הבורא מבול על העולם. לא מצוות דתיות הביאו את הבורא להחלטתו זאת כי אם דווקא גזל. הזיקה שבין הגזל לפסוק מִכֹּל עֵץ הַגָּן היא בגזל שגזל הנחש את דעתהּ של האישה ובהצלחתו בהחדרת ארסו לתוכהּ. הגזל גורם לשינוי חד בזרימה הטבעית של העולם. כך היה בחטאו של אדם הראשון וכך היה בחטא הגזל שהביא את המבול. המדרש מדייק ומסביר בדרכו מיהו הגוזל ומיהו הנגזל בחטא אדם הראשון:
איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו, הרי הוא אומר וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (ב, טז-יז). לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה אלא כך אמר לה, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן (ג, ג). באותה שעה היה נחש הרשע נוטל עצה בלבו אמר, הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה. הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה. אמר לה, אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה הריני נוגע בו ואיני מת, אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע באותה שעה, עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ, ויש אומרים לא נגע בו כל עיקר אלא כיון שראהו אותו אילן היה צווח עליו ואמר לו, רשע רשע אל תיגע בי, שנאמר אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי (תהלים לו, יב). ושוב אמר לה אם לאכילה את אומרת צוה עלינו הקדוש ברוך הוא, הריני אוכל ממנו ואיני מת ואף את תאכלי ממנו ואי את מתה. מה אמרה חוה בדעתה, כל הדברים שפקדני רבי מתחלה שקר הם, לפי שאין חוה קוראה לאדם הראשון מתחלה אלא רבי. מיד נטלה ואכלה ונתנה לאדם ואכל שנאמר וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם [וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל] (ג' ו'). מי גרם לנגיעה זו, סייג שסג אדם הראשון לדבריו; מכאן אמרו, אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו. מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע. ר' יוסי אומר, טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל (אבות דרבי נתן, נוסחה א, א).
הנחש חיפש ומצא את נקודת התורפה בדברי אדם לחווה, כאשר הוסיף לדברי ה' ושינה אותם. הנחש ניצֵל את השוני שבין הציווי המקורי לניסוח של אדם כדי להכשיל את האישה, והדבר עלה בידו. אך מה לכל זה ולגזל? יסודו של הגזל הוא בדיקת גבולות ושבירתם. חציית הגבול היא גזל. אדם חשש שהאישה לא תצליח לעמוד בגדר שהעמיד הבורא, לכן שינה על דעת עצמו את פרטי האיסור של האכילה מעץ הדעת, ובכך צייר גבול אחר ממה שדרש הבורא. ראה הנחש שכך עשה האדם, בא במרמה וחדר לרשות הפרט של העץ, שהגיב מייד בכעס: "אלא כיון שראהו אותו אילן היה צווח עליו ואמר לו, רשע רשע אל תיגע בי, שנאמר אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי". בתגובה הזו מלמד הנחש את האישה שאפשר לגזול את הגבול, אך פרט לכעס לא קורה דבר הנראה כמְסַכֵּן את הגזלן. דברים אלה שכנעו את האישה, היא החלה לפקפק באמיתות דברי בעלה, והסיקה שכביכול גזל הוא דבר מותר: "מה אמרה חוה בדעתה, כל הדברים שפקדני רבי מתחלה שקר הם". כאשר הגבולות מתפוררים מתעורר הספק, והתוצאה היא שאדם מתבונן ורואה שהגבול שקבע נגזל על ידי האישה, היא אוכלת מעץ הדעת ולא מתה, ומכאן הדרך קצרה לגזול את דעת הבורא ולעבור על חוקיו.
כך הצליח הנחש לגזול את דעת האישה, ובסוף התהליך גזל גם את דעת בעלה, שעימו עמד בתחרות, שהרי הנחש רצה את חווה לעצמו. הדרשן מסיים את דבריו במסקנה מעשית לעולם המציאותי שלנו: "מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע. ר' יוסי אומר, טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל". הסייג הוא חיובי ומועיל כאשר ברור שהוא סייג, אך כאשר הוא מוּצג כגבול עצמו, הסגתו ופריצתו עלולות להביא את האדם למסקנה שגויה שאין כל פגם בפריצת המסגרת, שהרי אין הוא מבחין בשום נזק שנגרם מפעולתו.
[ז] "אָכֹל תֹּאכֵל – ולא אבר מן החי". אכילת אבר מן החי, כפשוטו כמשמעו, היא אכילת בעל חיים בעודנו חי. גם כיום אנחנו מכירים תרבויות שבהן אוכלים בעלי חיים בעודם חיים, כמו בצרפת, יפן ועוד. אך על בני נח נאסר הדבר מכיוון שלכל ישות במציאות – מן הדומם, מן הצומח, ובמיוחד מן החי – יש ערך בפני עצמה. אמנם אכילת בשר הותרה לאנושות, שהייתה צמחונית מבריאת העולם עד המבול, אך אכילה זו חייבת להיות חפה מאכזריות, ומלווה בהכרת ערך החיים המצויים בכל דרגות המציאות. ברם, עניין אכילת אבר מין החי אינו מתמצה באכזריות גרידא, כי אם גם כתפיסת עולם אלילית, כפי שכותב הנשר הגדול: "הטעם לאבר מן החי הוא שאכילתו מקנה אכזריות. כך היו עושים אז מלכי הגויים, וכן היו עושים לעבודה זרה, היו חותכים מהבהמה איבר מסוים ואוכלים אותו" (מורה הנבוכים לרמב"ם, מהד' מ' שורץ, תל אביב תשס"ג, ג, מח [עמ' 634-633]). היסוד של לקיחת אבר מן החי קשור בפולחן של עבודה זרה. האדם הראשון נצטווה:
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן (א, כח-ל).
האדם בכיר הבריאה שולט בטבע, אך שלטון זה מאלץ את האדם להתנהג באופן ישר ומוסרי. עליו להידמות לבוראו, כשם שהנהגת הבורא את ברואיו היא ביושר ובמוסר, כך על האדם לשלוט בטבע באותו האופן, מה גם שה' ברא גם את בעלי החיים שעליהם מופקד האדם. נאסר על האדם לשנות את הבריאה באכזריות או לעוות את המציאות. ההיתר לאכול בעלי חיים ניתן לנח אחרי המבול: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל, אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (ט, ג-ד), ורש"י במקום: "בשר בנפשו – אסר להם אבר מן החי, כלומר, כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר". לא קל להסביר מדוע ניתן ההיתר לאכול בשר בעלי חיים, אך שמא יש גרעין של אמת בניסיון הבא: המבול ארגן מחדש את העולם בכל הרמות שפגמו; באדם, באדמה שהייתה הבסיס לחטאי אדם וקין, ולבעלי החיים ששיתפו פעולה עם חטאי האדם.[57] חיי האדם קוצרו, יחסי האדמה והאדם נותקו: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (ח, כד), והיחסים שבין האדם לבעלי החיים השתנו, ומעתה מותר לאדם לאכול בשר, אך לא באכזריות ולא לשם עבודה זרה.
שבע מצוות של נח הן הבסיס לקיום האדם, לכן ניתן לזכרן בסדר הבא: א' – אבר מן החי, ב' – ברכת ה', ג' – גזל, ד' – דינים, ושלוש המצוות שהן בבחינת ייהרג ואל יעבור: עבודת אלילים, שפיכות דמים וגילוי עריות, הקשורות לשלושת הצירים המרכזיים שבהם פועל האדם היהודי: ציר האדם והמקום – איסור עבודת אלילים, ציר האדם וחברו – איסור שפיכות דמים, ציר האדם ועצמו – איסור גילוי עריות.
האנושות במצבה הראשוני היא צמחונית, אך בצאת נח ומשפחתו מן התיבה מתיר הקב"ה לראשונה לאדם לאכול בשר: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל, אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (ט, ג-ד), ורש"י במקום מפרש: "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה – מה שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר, אלא ירק עשב. ולָכֶם – כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (ראו בבלי סנהדרין נט ע"ב)".
כריתת הברית
רגע יציאתם של נח ומשפחתו מהתיבה מסמן שינוי עמוק באנושות. בעלי החיים מאבדים את יכולתם להתחבר מין שאינו במינו, והאנושות החדשה מסוגלת כבר לקבל אחריות לשבע מצוות בני נח.
רמב"ן מדגיש שמצוות פרו ורבו היא כמעשה הדגים, כיוון שמכל העולם שחטא, הדגים ובעלי החיים שבמים לא חטאו כלל. וכן הדגש הוא דווקא על פרייה המונית כדגים. אך דווקא פרייה כזו עלולה להוות סכנה בהמשך. כדי שאנושות מחודשת זו אכן תוכל להצליח במשימתה, מעניק לה הקב"ה הבטחה ועזרה:
וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ (ח, כא-כב; ט, א-ב).
לאנושות המתחדשת ניתנת עתה הבטחה משמים שחוקי הטבע יהיו טבועים ומקובעים ולא ישונו עוד גם אם האדם יחטא, על מנת שהאנושות לא תוכחד עוד לעולם; ועזרה מוסרית בצורת שבע מצוות הניתנות לאנושות שלאחר המבול, כדי לאפשר את קיומה של חברה מאוזנת ואחראית, שתוכל לקיים את המשימה האלוהית שהוטלה עליה: לפתור את משוואת האחווה בעולם ולהוליד מתוכהּ את בני האדם המוסריים שיגיעו לשלום ולדו-שיח כלל עולמי, באופן שהאנושות תוכל לעבור משלב ה"עולם הזה" הארעי והזמני לשלב הגמול של ה"עולם הבא" הנצחי. עם הבטחה ועזרה זו מתחילה תקופה חדשה בתולדות האנושות.
עם יציאתם של נח ומשפחתו מהתיבה כורת הקב"ה ברית עם האדם, ולפיה לֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ (ט, יא). הסימן לברית זו היא הקשת:
אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ, וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר, וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ (ט, יג-יז).
רמב"ן בפירושו לבראשית ו, יח דן בשאלת מהותה של ברית זו, ומדוע היא נכרתת דווקא כעת:
ענין וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי – לאמר, בעת שיבא המבול תהיה בריתי קיימת אתך, שתבא אל התבה אתה וביתך ושנים מכל הבשר להחיות, כלומר שתחיו שם ותתקימו לצאת משם לחיים. והברית הוא דבר השם, כשיגזור אֹמֶר בלא תנאי ושיור ויקם. והזכיר הברית והזכיר שיהיה קים, והוא כלשון קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם (אסתר ט, כז), שקבלו עליהם דבר להיותו קיים. ועל דרך האמת, הברית מעולם היא, והמלה נגזרת מן בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. והנה בְּרִיתִי – כמו בְּרִיָּתִי, והמלה כמו סמוכה, כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו, יצוה שתקום ותהיה עם הצדיק, וכן וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם (ט, ט); בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ (מלאכי ב, ה); והמשכיל יבין.
ברית היא עניין דו-צדדי, ובמקרה דנן בחד גיסא ניצב הבורא ומאידך גיסא בני האדם. תנאי הברית נקבעים מראש, ומשהחל קיומהּ אין עוד מקום לשינוי תנאיה. מבחינה לשונית ועניינית יש זיקה בין התיבות 'ברית' ו'בריאה', וכשם שהבריאה עומדת כך הברית תעמוד לעתיד לבוא. הקשת ניתנה לנח ובניו אבל הברית תעבור לבני ישראל. אבל על דרך האמת מסביר רמב"ן, שבזרעו של נח חבוי אברהם, וצדקותו של נח טמונה בחֻבּוֹ בבחינת עובר.
ברית זו שבין הבורא לבין נח מהווה חוליה בשרשרת המחברת בין הברית המובטחת לבריאה ביום השישי למעשה בראשית – התלויה ועומדת עד שיימצא השותף שיטול את האחריות על העולם כולו – לבין הברית הסופית הנכרתת ונחתמת עים עם ישראל, הנוטל על עצמו את האחריות המוסרית להגשמתהּ, עוד בבריאה של היום השישי:
דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי (א, לא), ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (בבלי שבת, פח ע"א).
[1] אדם הוליד את שת בהיותו בן 130 שנה; שת היה בן 105 בהולידו את אנוש; אנוש היה בן 90 בהולידו את קינן; קינן היה בן 70 בהולידו את מהללאל; מהללאל היה בן 65 בהולידו את ירד; ירד היה בן 162 בהולידו את חנוך; חנוך היה בן 65 בהולידו את מתושלח; מתושלח היה בן 187 בהולידו את למך; למך היה בן 182 בהולידו את נח; סה"כ 1056 שנה (על פי בראשית פרק ה).
[2] סדר עולם רבה (מהד' ליינר), פרק א.
[3] סיפור מגדל בבל אירע בשנת 1996 לבריאה. ראו: סדר עולם רבה, פרק א; א' שולמן, סדר הקורות בתנ"ך, תל-אביב תשנ"ה, עמ' 23.
[4] זהר חדש בראשית, לג ע"ב, ורש"י לבראשית ה, כד.
[5] שבע פעמים מלא דחסר: 'תולדת', שלוש פעמים חסר דמלא: 'תלדות', פעם אחת חסר דחסר: 'תלדת' (כה, יב: וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל).
[6] בראשית כה, יט.
[7] בראשית לז, ב.
[8] "וֶהְיֵה בְּרָכָה – הברכות נתונות בידך. עד עכשיו היו בידי, אני ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעתה אתה תברך את אשר תחפוץ... דבר אחר, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל – זה שאומרים 'אלהי אברהם'. וַאֲבָרֶכְךָ – זה שאומרים 'אלהי יצחק'. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ – זה שאומרים 'אלהי יעקב'. יכול יהו חותמין בכולן, תלמוד לומר וֶהְיֵה בְּרָכָה; בך חותמין ולא בהם" (רש"י על אתר).
[9] בספר נחל קדומים לחיד"א, בראשית ו, ג, כתב: "ובילקוט גאוני אשכנז הקדמונים (בכתב יד) ראיתי: למה מצא חן, שיצא ממנו אברהם".
[10] על כך נרחיב את הדיבור בהגיענו לאברהם.
[11] ראה סוד העברי, חלק ראשון, פרק שני.
[12] ראו סוד העברי, חלק ראשון, עמ' 110.
[13] משיח = נחש בגימטריה.
[14] השוו בראשית רבה (מהד' וילנה) לב, ו: "אמר רבי יוחנן, נח מחוסר אמנה היה, אלולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה".
[15] "אמר ר' סימון, ג' מציאות מצא הקב"ה, וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן וגו' (נחמיה ט, ח) מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי וגו' (תהלים פט, כא) כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל (הושע ט, י). התיבון חבריא לר' סימון, והכתיב וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה', אמר להן, הוא מצא, הקב"ה לא מצא" (רבה [מהד' תיאודור אלבק], כט). דברי הרב אשכנזי כאן, "אפילו לא דמעה", הם פרשנות למדרש זה; נח כביכול חיפש ב"עיניו" של ה', ומצא שם 'חֵן'. מאידך, הקב"ה חיפש בעיניו של נח ולא מצא שם דבר, אפילו לא דמעה של צער על גורלם של בני דורו. גם השל"ה הסביר מדרש זה ברוח דומה: "הוא (=נח) מצא מהקב"ה שהיה מעורר אותו, אבל הקב"ה לא מצא ממנו, כי לא היה לו התעוררות מלמטה למעלה. מה שאין כן באברהם שאמר אשר התהלכתי לפניו, כלומר התעוררתי קודם לו" (פרשת נח, תורה אור [ב]). יושם אל לב, שבניגוד למצוּפה ממדרש בדרך כלל, המדרש מבין כאן את הפסוק על פי הפשט המילולי השטוח ביותר שלו, ובכך המדרש מייצג רמת פשט בסיסית יותר מהדרך שהקורא מבין את הפסוק בקריאה שוטפת.
[16] מדברי הרב אשכנזי במקום אחר נעיר, כי יש דרך שלישית, זו של משה, המגיע עד כדי נכונות להקרבת עצמו למען ישראל.
[17] ראו בבלי חגיגה ג ע"א: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב (שיר השירים ז, ב) - בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם (תהלים מז, י)", אברהם מוצג כאן כמתנדב ביחס לאומות העולם.
[18] אבות דרבי נתן, נוסחה א, פרק ב.
[19] על פי ריה"ל, כוזרי, א, א.
[20] "אר"ש בר נחמני א"ר יונתן, אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה" (בבלי בבא קמא ס ע"א).
[21] עניין זה יידון אי"ה בהרחבה בסוד העברי, חלק ג.
[22] "דאמר רבי יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו, שנאמר וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם (ב, א), אל תקרי צְבָאָם אלא צביונם" (בבלי ראש השנה יא ע"א).
[23] "תני, מראש השנה נקצצין מזונותיו של אדם, חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים וראשי חדשים, ומה שהתינוקות מוליכים לבית רבן" (ויקרא רבה ל, א).
[24] שש מתוך שבע מצוות בני נח נקבעו בגן עדן.
[25] אותה "תהום" שעליה אומר המדרש (רבה [מהד' תיאודור-אלבק, פרשה ב): "על פני תהום – זו מלכות הרשעה הזו, מה תהום הזה אין לו חקר כך מלכות הרשעה אין לה חקר".
[26] כמות המים המינימאלית במקווה טהרה היא ארבעים סאה. השוו ריקנאטי לבראשית ז, יב: "וטעם אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה תבין מסוד אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) ומסוד אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה (במדבר יד, לד), והפך זה וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם (שמות לד, כח), כטעם ארבעים סאה של מקוה טהרה". וראו בעניין זה עוד בהמשך.
[27] מים הם ממקור החסד, שיסודו במתנת חינם, על כן אין ההרס מוחלט. ראו שער הפסוקים לר"ח ויטאל, פרשת בראשית.
[28] רמז למהפכת סדום ועמורה במידת הדין. ראו רעיא מהימנא פרשת צו, דף לד ע"א.
[29] ראו תיקוני זוהר, תיקון תשסרי, לח ע"א.
[30] שבעת ימי הארכה, ארבעים ימי גשמי הברכה, ולבסוף המבול.
[31] משנה תורה לרמב"ם, איסורי ביאה י, ב.
[32] "שלש עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור לבהמה, תחתיים לזבל" (רש"י לבראשית ו, טז, בעקבות המדרש).
[33] למען הדיוק: שלושה בנים שהתורה נוקבת בשמותיהם, שהרי לאחר הולדתם של קין, הבל ושת, אומרת התורה: וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת (ה, ד); משמע, היו לפחות עוד שני בנים ולפחות עוד שתי בנות שלא ניקבו בשמות.
[34] המקור הארמי: הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר (תהלים ז, טו). אמר ר' לוי, בשעה שאמר הקב"ה לנח כנוס לך שנים שנים מכל מין ומין בתיבה, ובאו ונכנסו כולם בתוך התיבה, שנאמר שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר (ז, טו), כיון שבאו אל נח נכנסו כל אחד ואחד עם זיווגו, אתא שיקרא בעא למיעל, אמר ליה נח, לית את יכול למיעל, אלא אם כן נסבת לך זיווג. אתא שיקרא ותבע זוג ופגע בפחתא. אמר ליה, מן הין את אתיא, אמר ליה, מן גבי נח דאזלית ובעי למיעל לתיבותא ולא שביק לי אלא אם כן אית לי בר זוג, ואי את בעי תהוי לי זוגי. אמר ליה, מה את יהיבי לי, אמר ליה אנא מתקן עמך דכל מה דאנא מסגל את תהא נסבה, אתקין ביניהון דכל מה דשיקרא מכניס פחתא נסיבי. עיילון תרווייהו לתיבותא, כד דנפקון מן תיבותא הוה שיקרא מכניס ופחתא נסיב קמא קמא, ולא שהא ולא מידי. אמר, איזיל אתבע מידי מחברי פחתא, אזיל שיקרא גבי פחתא, אמר ליה, הבא לי מה דסגלית, אמר ליה, ולא כדין איתנייה בהדאי דכל מה דאת כניס אנא נסיב, לא הוה ליה פתחון פה, הָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר, שיקרא מוליד שיקרא (מדרש תהלים [מהד' בובר] ז, יא).
[35] "בדור המבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים, שנאמר מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ (ז, כב), ולא דגים שבים" (בבלי קידושין, יג ע"א).
[36] לעניין תפילת הצדיקים ראו בספרו של הרב יהודא אשכנזי, סוד לשון הקודש, ירושלים חש"ד [תשס"ז], פרק ראשון.
[37] וכדעת האמורא שמואל: "מאי כימה, כמאה ככבי" (בבלי ברכות, נח ע"ב).
[38] מדרש הגדול לפרשת נח (מובא בספר הפרשיות [מהד' א' כי טוב], א, ירושלים תשמ"ד, עמ' קכח).
[39] ספורנו לפסוק וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ (ו, יג) מפרש: "אשחיתם יחדיו עם הארץ, שאשחית מזג הארץ והאויר בנטית גלגל חמה שהטה ממשוה היום, מן המבול ואילך, כמו שפירש הוא יתברך במענהו לאיוב. ולכן נמעטו שני חיי המין האנושי תכף אחר המבול, כי לא היו עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון. ולזה הותר למין האנושי אכילת בעלי חיים אחר המבול".
[40] לר' אברהם תלמיד האריז"ל (מצוטט בילקוט הראובני, ירושלים תשכ"ב, פרשת נח, עמ' 131).
[41] צ"ל: וגם הם.
[42] מלבי"ם על אתר: "שיתקבצו למלחמת גוג ומגוג".
[43] הנקראים ארמניה, על פי תרגום יונתן.
[44] ילקוט מעם לועז (חלק א', עמ' נ"ב), בשם "זהר חדש" (י"ג, א).
[45] המדרש מייחס את התואר 'הַגָּדוֹל' ליפת, וכך פסקו בעלי הטעמים. ופרשני ימי הביניים נחלקו בזה ולא נזקקו לפיסוק הטעמים; ראו רש"י, ראב"ע, רד"ק, רמב"ן ועוד. וראו בבלי סנהדרין סט ע"ב: "יפת הגדול שבאחיו הוה".
[46] הבנה זו של 'אשל' היא על פי בראשית רבה (מהד' תיאודור-אלבק), נד, לג.
[47] "אין שמחה אלא ביין" (בבלי פסחים, קט ע"א).
[48] ראו במדבר יד, מ-מה.
[49] ראו ילקוט שמעוני, נח, רמז סא.
[50] למעשה הוא חופף את שמו של שת, אם לא נתחשב באותיות הנלוות: ו"ו ההיפוך ויו"ד האית"ן.
[51] וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן (י, ו).
[52] בבלי סנהדרין נו ע"ב. וראו שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד, ירושלים תשס"ה), שסז: "שהרי כתב משה רבנו עליו השלום מה שצוה השם יתברך לאדם הראשון באמרו וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ וכלל הענין, וכל שכן לדעתנו שזה רומז לכלל ז' מצות בני נח".
[53] אמר ר' יוסי, הא תנינן דפקיד ליה קודשא בריך הוא על עבודה זרה, דכתיב וַיְצַו, ה' על ברכת השם, אֱלֹהִים על הדינין, עַל הָאָדָם על שפיכת דמים, לֵאמֹר על גלוי עריות. וכי כמה אנשי הוו בעלמא דאיהו אצטריך דא, אלא ודאי כלא על האי אילנא הוה, בגין דביה אחידן כל אלין פקודין, דכל מאן דנטיל ליה בלחודוי עביד פרישו, ונטיל ליה באוכלוסין דלתתא דאחידן ביה, ונטיל עבודה זרה ושפיכות דמים וגלוי עריות (בראשית, לו ע"א).
[54] הרב אשכנזי מבחין בין "עבודת אלילים", כפי שהוא מגדיר אותה כאן, לבין "עבודה זרה", מונח אחר שעניינו: עבודה שהיא זרה לעם ישראל בלבד, והיא מותרת לעמים אחרים. אבחנה זו אינה מתאימה לסוגיה התלמודית דידן.
[55] "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. אמר ליה, שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא" [יפה אמרת, שאנו רואים שהאדום שבפניו מסתלק ובמקומו בא לבן] (בבלי בבא מציעא נח ע"ב).
[56] אַךְ הֵן כָּל אִישׁ רוֹצֵחַ אֶת אֲשֶׁר יֹאהַב לִבּוֹ / יֵשׁ עוֹשֶׂה זֹאת בְּמַבָּט, יֵשׁ בְּמִלִּים רִבּוֹא / מוּג לֵב רוֹצֵחַ בִּנְשִׁיקָה / וְגֶבֶר – בְּחַרְבּוֹ (אוסקר ווילד, הבלדה מכלא רדינג, בתרגומו של יעקב אורלנד, תל-אביב תשל"ז).
[57] ראו רש"י ורמב"ן לבראשית ו, יא: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ.
השאירו את תגובותיכם
Post comment as a guest