ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

בני עֵבֶר

פרשת נֹחַ מסתיימת בתולדות תֶּרַח, מצאצאי עֵבֶר, נינו של שֵׁם בן נֹחַ, אחי יֶפֶת הגדול[1] וביציאת משפחת אברהם מאור כשדים והגעתם לחרן. לתֶּרַח נולדו שלושה בנים, אברהם, נָחוֹר והָרָן, עוד בהיותו באור כשדים:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט

וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים

וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה

וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם

וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן

בראשית יא, כז-לב

אברהם, בשונה מאחיו, מכונה אברהם העברי, כמו בפסוק ׳וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם׳.[2] תואר השם ׳הָעִבְרִי׳ בא לציין, לפי הפשט, את ייחוסו של אברהם וצאצאיו כבני בניו של עֵבֶר,[3] ולא עירקי־כשדי שבאופן מגי, פתאום, הפך להיות עברי. כך ניסו להרגיל אותנו לחשוב, במשך דורות רבים, חלק מן ההיסטוריונים הגויים.

בני עֵבֶר הם אומה עתיקה[4] - האומה העברית דאז. עֵבֶר אינו סתם עוד שם בשלשלת הדורות שהתורה מספרת עליהם בקיצור נמרץ בפרקים י-יא בחומש בראשית. הוא נביא.[5] הוא קורא לבנו פֶּלֶג על שם העתיד ׳כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ׳. מה הוא תוכן הנבואה של עֵבֶר? עֵבֶר חי בדור הפלגה, והוא מוטרד מהתפלגות העולם, מהתפצלות הזהות האנושית הקמאית לשבעים זהויות שונות, חלקיות. עֵבֶר זוכר את האחדות הקמאית והוא אינו מוכן להסתפק במצב החדש.

היכן גרו בני עֵבֶר? יש תשובה ברורה בחומש בראשית, בפרק מ פסוק טו, כאשר יוסף אומר לפרעה ׳כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים׳. ברור שפרעה מבין את דברי יוסף ויודע מהי ארץ העברים והיכן היא נמצאת משום שאין דברי שקר בתורה.[6] ארץ כנען הייתה ידועה מקדמת דנן לכולם, כולל פרעה ושריו כארץ העברים.

נוסף על כך, התורה טורחת בסוף פרק י לציין את מקום מושבם של בני עֵבֶר, פֶּלֶג ויָקְטָן. היא גם מציינת באופן חריג את גבול הכנעני. כל זאת למה? מפני שבינתיים הארץ הזו נכבשה על־ידי אותם כנענים,[7] כפי שלומדים בפירוש בחומש בראשית פרק יב, פסוק ו: ׳וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ׳. כדי שלא נטעה, מדגיש רש״י במקום שהכנעני ״היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שֵׁם, שבחלקו של שֵׁם נפלה כשחילק נֹחַ את הארץ לבניו שנאמר ׳ומלכי צדק מלך שלם׳ לפיכך ׳ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת׳ עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שֵׁם״.[8]

שאלה: למה הארץ נקראת ארץ כנען אם היא ארצו של שֵׁם?

תשובה: מעבר לעובדה שכנען בא כפולש לארצו של שֵׁם, יש לפי תורת הקבלה משמעות עמוקה, מיוחדת למושג ״ארץ כנען״ כשם של ארץ ישראל, אולם זוהי קבלה ואין כאן המקום להאריך. רק בקצרה אגיד ששם העצם של ארץ ישראל הוא ארץ כנען. השם ״ישראל״ הוא השם של העם. השם ״ארץ כנען״ מוסבר בתורת הקבלה כסוד ההכנעה.[9] צריך להכניע את החומר.

מכל מקום השם של ארץ ישראל הוא ״הארץ״[10] והוא אופייני ויחידאי ללשון הקודש, כפי שאנחנו רואים בפסוק עצמו ׳וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ׳.

בשלב זה של הסיפור המקראי אנחנו מוצאים את משפחתו של אברהם באור כשדים ועצם נוכחותה שם מעלה מספר שאלות: מדוע דווקא באור כשדים? מה קרה עם שאר בני עֵבֶר? מכיוון שאנחנו פוגשים משפחה אחת בלבד מכל האומה העתיקה הזו, ניתן להגדיר אותה כשריד האחרון של העברים. זה גם הדיוק של רבי נחמיה במדרש:

רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ר׳ נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי.

בראשית רבה, פרשה מב-ח

 

״שהוא מבני בניו של עבר״. מדוע רבי נחמיה ראה צורך במדרש לציין את פשט הכתוב? כוונת רבי נחמיה לומר שהיה עם שלם של עברים באותה גלות באור כשדים וכולם נאבדו. מי יצא? רק משפחת אברהם אבינו. רק הם נשארו ״מבני בניו״ של עֵבֶר. הם שארית הפליטה ממש. כל השאר הלכו לאיבוד משום שהם התבוללו או סבלו משואה איומה מצד נִמְרוֹד, כפי שאנחנו לומדים מהדרש המפרש את השם ״אור כשדים״ ככבשן האש.[11] כך עלינו להבין את דברי רבי נחמיה.

אחרי שהכנעני כבש את הארץ, חיו אותם עברים בגלות, דווקא בציוויליזציה החשובה ביותר באותו זמן והם הפכו להיות ספקי האידאולוגיה העיקריים של אותה תרבות, כפי שניתן ללמוד מן המדרש המתאר את עיסוקו של תֶּרַח, אבי אברהם, כבעל חנות צלמים.[12] אותם צלמים, אותם פסלים מייצגים אידאולוגיות שונות.[13]

במהלך ההיסטוריה צצה מדי פעם בפעם אידאולוגיה חדשה ובלא מעט מקרים הממציא היה יהודי בעצמו, כדוגמת האידאולוגיה המרקסיסטית במאה התשע־עשרה. גם במאה העשרים נולדו אסכולות פילוסופיות חדשות בהשפעת עבודותיו של זיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה, אלפרד אדלר מייסד הפסיכולוגיה האינדיווידואלית וקלוד לוי־שטראוס שפיתח את הסטרוקטורליזם כשיטה להבנת החברה והתרבות האנושית. אי אפשר להתעלם מן העבודה שכל פעם, מחדש, תולים היהודים תקוות גדולות באידאולוגיה חדשה, וזאת משום שהם מזהים בה ניצוץ של תקווה אמִתית, המזכירה להם את חזון נביאי ישראל.[14] ותמיד, אחרי זמן מה, באה האכזבה כאשר אותם יהודים מבינים שהאידאולוגיה החדשה אינה עומדת בציפיותיהם.

המדרש טורח להדגיש מיד את הסכנה הכרוכה באימוץ אותן אידאולוגיות, והיא סכנת איבוד הזהות העברית, כאשר הוא מדגיש שתֶּרַח אינו רק ספק של צלמים אלא הוא הפך להיות בעצמו עובד של אותם צלמים. במינוחים של היום היינו אומרים שיש כאן סכנה של התבוללות, של טשטוש הזהות, ובמקרים הקיצוניים ביותר, אף של השתמדות.

 

עזיבה יזומה של הגלות

מה הביא את בני משפחת אברהם לעזוב את אור כשדים? המדרש מציין שתי סיבות עיקריות לכך: סכנה פיזית וסכנת ההתבוללות. הרן מת באור כשדים והמדרש מתאר את נסיבות מותו - הוא הושלך לכבשן האש. על רקע הסכנות הללו, ואף שלא קדמה ליוזמה זו כל התגלות אלוקית, כל ציווי מן הקב״ה, מיוזמתם הם, החליטו בני משפחת אברהם, פליטי האומה העברית דאז, שהגיע הזמן לחזור למקומם, לארצם. כך עולה מפשוטו של מקרא בהתאם לסדר המקראות:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם[15]

 

הזוהר מדגיש שאברהם היה היוזם של המהלך כולו:

תא חזי מה כתיב ׳ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו׳, ויצאו אתם מאור כשדים׳, ויצאו אתם?! אתו מבעי ליה!, דהא כתיב ויקח תרח וגו׳, מאי ׳ויצאו אתם׳? אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה נפקו, דאינון הוו עקרא למיפק מגו אינון חייביא, דכיון דחמא תרח דאברהם בריה אשתזיב מגו נורא, אתהדר למעבד רעותיה דאברהם, ובגין כך ויצאו אתם, תרח ולוט.[16]

 

המטרה המוצהרת היא להגיע לארץ כנען. אין צורך בצו אלוקי כדי שאברהם יֵדע שעזיבת הגלות פירושה חזרה לארץ ישראל.[17] המדרש משחזר את מהלך המסע ומסביר שבני המשפחה, כולל תֶּרַח אבי אברהם, אף ביקרו בארץ כנען, לפני שהם התיישבו בחרן:

בן שבעים שנה היה אברהם אבינו כשיצא לארץ כנען והיה חמש שנים הולך ושב מחרן לארץ כנען ולאחר שבעים וחמש שנים ישב לו בארץ כנען ולא יצא משם לעולם, הדא הוא דכתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן.[18]

במהלך הביקור הזה בארץ, קיבל אברהם את הנבואה של ״ברית בין הבתרים״.[19] אחרי פרשה זו חזרה כל המשפחה לחרן ותֶּרַח החליט להישאר שם.[20] אז בהיותם בחרן אמר הקב״ה לאברהם ״לך לך״.

 

 

יציאה לעומת הליכה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

בראשית יב-א

השוואה בין הפסוק הזה לפסוק מסוף פרשת נֹחַ המתאר את עזיבת אור כשדים ׳וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׳[21] מראה שיש מספר הבדלים מהותיים בין שני הפסוקים. ההבדל הראשון הוא שבבסוף פרשת נֹחַ, משתמשת התורה במילה יציאה ואילו בפרשת לך לך, משתמשת התורה במילה הליכה. היות ששני פסוקים אלו מתארים לכאורה את עזיבת אברהם את אור כשדים, עלינו לשאול את עצמנו מדוע משתמשת התורה במילים שונות? האם השינוי הזה הוא בעל משמעות? ההסבר הפשוט הוא שהביטוי ״ויצאו״ בא לציין את הבריחה מפני הסכנה הפיזית שהם היו נתונים בה באור כשדים.[22]

ההבדל השני הוא שבסוף פרשת נֹחַ נאמר בפירוש שמטרת המשפחה היא להגיע לארץ כנען, ואילו בפסוק הפותח את פרשת ״לך לך״ אין ציון של מקום המשמש כיעד ההליכה אלא אמירה כללית מצד הקב״ה ׳אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׳, ובלשון עתיד. האם יש כאן הנחה סמויה שמדובר באותו מקום? אם כן, מה החידוש באמירה זו ׳אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׳? לשאלות אלו עונה מדרש זה:

אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב ׳לך לך׳ ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השניה או הראשונה? ממה דכתיב (בראשית כב-ב) ׳אל ארץ המריה׳ הוי השניה חביבה מן הראשונה.

בראשית רבה, פרשה לט-ט

המדרש מחדש, דרך האנלוגיה שהוא עורך בין שני המופעים של הביטוי ״לך לך״ בתורה, שיש אכן יעד מוגדר מאוד וברור להליכתו של אברהם, מעבר ליציאה־הצלה מאור כשדים מפאת הסכנה. לא מדובר ביציאה־בריחה סתמית, בלא תכלית אלא בהגעה להר המוריה.

מבחינה למדנית עושה המדרש שימוש בכלל ״סופו מורה על תחילתו״[23] באופן הזה: מכיוון שבסופו של דבר מגיע אברהם להר המוריה, מעצם הגעתו לשם אנחנו לומדים שהמוטיבציה האמִתית של יציאת אברהם אבינו מאור כשדים הייתה כבר הר המוריה, ולא סתם חזרה לארץ כנען ככנעני. לא הגירה ממדינה למדינה מפני הסכנה ואימוץ מלאכותי של נתינות אותה מדינה אלא חזרה למולדת ולזהות העברית המקורית. זה פשט המקרא שהמדרש מבקש לחשוף לפנינו.

במהלך הזה מגלה המדרש ממד חדש לגמרי, מעבר לפשט הפסוק, שהוא רלוונטי מאוד לדור שלנו. זאת דוגמה קלסית של שיטת המדרש החושף משמעות היסטורית־אקטואלית־עכשווית למאורע שהתרחש בעבר, כפי שהמקרא מספר אותו. במילים אחרות, נוכל לומר שהמדרש חושף את הסוד הטמון בפשט הפסוק.

במילים של ימינו היינו מנסחים את השאלה של המדרש כך: האם מספיקה ציונות פוליטית בלבד, שכל מטרתה היא להקים מדינת מקלט לעם נרדף כדי להינצל מן הפוגרומים, מן האנטישמיות?

תשובת המדרש היא שיציאה לשם הצלה בלבד אינה מספיקה. צריך להגיע להר המוריה, לניסיון העקדה.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה

בראשית כב, א-ב

אברהם אבינו עובר עשרה ניסיונות במהלך חייו,[24] כדי לברר ולאמת אם הוא באמת מסוגל לחשוף את הזהות העברית הטמונה בו, ולהתגלות כצדיק האמִתי של מידת החסד, שהיא המידה הראשונה שצריכה להתגלות בפועל, במציאות, בדרך לבניית הזהות הישראלית על־ידי האבות אברהם, יצחק ויעקב. בהר המוריה מתבררת סופית זהותו האמִתית של אברהם. כאשר התברר שאברהם עמד בניסיון הזה, התברר בדיעבד שזהותו אמִתית: הוא אכן הצדיק של מידת החסד, אולם לא של מידת החסד בלבד, מנותקת משאר המידות. הוא הצדיק של מידת החסד המחוברת לאיחוד המידות, ובייחוד למידת הדין. זאת הייתה מטרת הניסיון הזה. ׳וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם׳.[25] האלוקים - רמז למידת הדין.

מעשה העקדה הוא סוף ההתגלות של הקב״ה לאברהם, ושיא ההתגלות אל אברהם:[26]

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו

וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי

התהליך שהתחיל ביציאה מאור כשדים והגיע לשיאו בהר המוריה הצליח. אברהם הוא באמת הצדיק של מידת החסד, וממנו יכול לצאת יצחק, הגיבור של מידת הדין. אחרי ניסיון העקדה אין גילוי נבואי נוסף לאברהם והתורה עוברת לשלב הבא בבניית הזהות העברית, ליצחק.

 

״האבות הן הן המרכבה״[27]

יש לכל אומה בדרך כלל דמות הנחשבת לדמות המייסדת. עם ישראל מיוחד בכך שיש לו שלושה אבות, אברהם, יצחק ויעקב.[28] התורה מספרת את סיפור חייהם של האבות בשלושה שלבים רצופים של בירור וגילוי הזהות העברית שהייתה טמונה במשפחת אברהם. בכל שלב מתקיים בירור: אברהם ולא לוט, יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עֵשָׂו. הצדיק נבחן על אמִתות מידתו, כדוגמת אברהם הנבחן תשע פעמים מול מידת החסד ופעם אחת מול המידה ההפוכה, בניסיון העקדה.

הצדיק האמִתי של ישראל הוא הצדיק של איחוד המידות. הוא מאחד את החסד והדין, שני הפכים קוטביים. זאת מידתו של יעקב אבינו המקבל את השם ישראל. אברהם ויצחק הם רק תחילת התהליך של גילוי המידות בעולם ויש חשיבות לסדר הגילוי - קודם כול חסד ומתוכו צריך לבוא הגילוי של מידת הדין. אברהם מסמל את מידת החסד ויצחק את מידת הדין. אולם אברהם וגם יצחק אינם הצדיקים של מידה אחת בלבד, וכל אחד מהם נדרש לעמוד בעשרה ניסיונות. עד הניסיון האחרון נבחן כל אחד לפי המידה העיקרית שלו, אברהם נבחן ט׳ פעמים נגד מידת החסד ויצחק ט׳ פעמים נגד מידת הדין. הניסיון העשירי של כל אחד מהם הוא נגד המידה ההפוכה, לדעת, לְאַמֵת אם הם באמת צדיקים שיכולים להוליד בסופו של התהליך את ישראל. לכן בפעם העשירית נבחן אברהם נגד מידת הדין וברגע שמתברר שהוא אכן גם יְרֵא אלוקים, הוא הופך להיות ראשון האבות של עם ישראל. אם, חלילה וחס, היה נכשל, ומתברר כצדיק של מידת החסד בלבד, מנותקת משאר המידות, התורה לא הייתה מספרת דבר וחצי דבר על אודותיו, והתולדות היו עוברות דרך מישהו אחר.

אנשים רבים חושבים בטעות שאברהם ויצחק הם כבר ״ישראל״. כבר מגיל הגן, הרגילו אותם לראות באברהם, ביצחק וביעקב, בכולם צדיקים, בכולם ״יהודים״, והם אינם מסוגלים להבחין בתהליך שהתורה מספרת עליו. כך קורה למי שלומד את התורה ״בדיעבד״ כאשר הוא כבר יודע את סוף התהליך. אברהם ויצחק הם מ״ישראל״ למפרע מיעקב, ורק כאשר מקבל יעקב אבינו את השם ישראל, מתברר שגם הם מישראל. זהו פשט הפסוק ׳יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם׳.[29]

לפי התפיסה של אותם טועים, גם עם ישראל מחויב המציאות. קביעה זו אינה תואמת את המסופר בתורה. עם ישראל מופיע על רקע הכישלון של מגדל בָּבֶל והתפצלות האנושות לע׳ אומות. ישראל אינו נמנה עם אותם ע׳ אומות. ישראל הוא האומה השבעים ואחת שבאה לתקן, להחזיר, לחדש את האחדות שנאבדה בדור הפלגה. העניין המעסיק את התורה, דרך סיפור התולדות, הוא מי ראוי במציאות לקבל את השם ישראל, מי ראוי להיות המייסד של אותה אומה מיוחדת שחולמת על האחדות האבודה.

לכן מתחילת חומש בראשית, מחפשת התורה מי בהיסטוריה, במציאות, ראוי לקבל את השם ״ישראל״. זה כבר נרמז במילה הראשונה של התורה עצמה ״בראשית״: בראשונה ראה אלוקים שיקבלו ישראל תורה.[30] השאלה היא מי יהיה במציאות אותו ישראל?

אותו ישראל נותן משמעות להיסטוריה של העולם כולו, לתולדות האדם. הנכונות והמוכנות של ישראל לקבל את התורה נותנות ערך לבריאת העולם. יש סיבה ותכלית לבריאת העולם.

משימתו של ישראל מבחינת ׳וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ׳[31] היא לאחד את כל המידות ההפוכות והמנוגדות זו לזו, כדי לבנות חברה המקיימת בו־זמנית מידות אלה, כמו חסד ודין, אף שהן סותרות זו את זו. הן סותרות מכיוון שכאשר אני עסוק בחסד, אני עלול לפגוע במידת הדין, וכך להפך.

שאלנו מדוע יש צורך בג׳ אבות ואי אפשר להסתפק באב אחד. ניקח לדוגמה את אברהם אבינו. אברהם מתגלה כחסיד של מידת החסד. חברה יכולה, לפחות ברמה התיאורטית, לבסס את החוקה שלה על־פי ערך מסוים, בודד, כמו החסד. בכוחו של האדם, לבד, בלא כל התגלות, להמציא ״תורה״, קודקס של חוקים ומוסר־אתיקה שיהיו כביכול כל כולם חסד.[32] היו ניסיונות כאלו בהיסטוריה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הנצרות המצהירה שזו תכניתה. אולם הניסיונות נכשלו משום שחסד המנותק משאר המידות, מביא בסופו של דבר לחסד של הסטרא אחרא. חסד בלא גבולות מצדיק כל פשע ומוכן להגן על כל פושע ועוולה מוסרית.[33]

לכן אי אפשר להסתפק באב אחד. חסרה המידה הנגדית האמורה לשים גבולות ברורים למידה ההפוכה. מול מידת החסד צריכה להתייצב מידת הדין. אולם לא סתם מידת הדין אלא מידת הדין היוצאת ממידת החסד דווקא. יצחק שאינו בנו של אברהם, אינו יצחק של התורה משום שאותה סכנה קיימת בצד מידת הדין: המצאת ״תורה״ שהיא כולה דין. היו גם ניסיונות כאלו, למשל, דת האסלאם שמכירה את הבורא דרך מידת הדין בלבד.

על ישראל מוטלת המשימה לאחד את אותם הפכים שנראים לבן אנוש מנוגדים ומתנגשים באופן בלתי פתיר. האדם אינו מסוגל בכוחות עצמו, דרך שכלו בלבד, להמציא תורה שמאחדת באמת את כל המידות ומאפשרת לבנות חברה שבה מתקיימות בבת אחת כל המידות. לכך צריך גילוי אלוקי - תורה מן השמים. זהו תפקידו המיוחד של אותו ״ישראל״ שהתורה מדברת עליו מהתחלה.

כדי לבנות נכון את הזהות הישראלית יש צורך בג׳ אבות ובסדר מסוים בגילוי אותן המידות: קודם כול החסד דרך אברהם, אחר כך הדין דרך יצחק, ורק אחר כך האיחוד של החסד והדין כדי להגיע לאמת, דרך יעקב. יש חשיבות עליונה לסדר גילוי המידות משום שאם מתחילים עם גילוי מידת הדין, אי אפשר להגיע לחסד. זה נרמז במילה חד״ר - נוטריקון של חסד, דין, רחמים.[34]

גם בנוגע למטרת התורה נאמרים דברים לא מדויקים. מטרת התורה היא הקדושה, לא הקניית הנימוסים או איזו דרך ארץ בסיסית. ״קדמה דרך ארץ לתורה״.[35] תורת משה ניתנה לעם בעל דרך ארץ מיוחדת, היא דרך ארץ העברית. זהו תנאי מוקדם לקבלת התורה. כדי שתורת ישראל תהיה תורת ישראל, צריך ישראל קודם כול להתנהג כמו ישראל. ההתנהגות הזו נלמדת מן האבות דווקא.

הקדושה מתחילה להופיע כאשר מתגלה יעקב כאיש של מידת האמת.[36] מידת החסד לחוד, מנותקת משאר המידות, או מידת הדין לחוד, מנותקת משאר המידות, הן אמנם מידה אמִתית מן המידות, אולם עדיין לא מדובר בקדושה. הקדושה מתגלה באיחוד המידות.

מי יהיה בהיסטוריה אותו צדיק של מידת האמת, אותו ישראל? התורה מספרת את כל התולדות מן אדם הראשון, דרך נֹחַ עד אברהם, יצחק ויעקב כדי להסביר לנו מדוע היא מדברת דווקא אל בני ישראל, ומהי משימתם: לבנות חברה מושתתת על איחוד המידות. זו הקדושה האמִתית. סיסמת ישראל היא האחדות.

התורה רומזת על הניסיונות הכושלים שהיו עד אברהם בפרשיות בראשית ונֹחַ. בא אברהם ומתגלה כחסיד האמִתי של מידת החסד. כאן מתחיל תהליך בניית זהותו של ישראל והוא מסתיים עם יעקב המקבל את השם ״ישראל״.

שאלה: האם אפשר לומר על אברהם שמנתק את עצמו מן המשפחה שהוא בריאה חדשה?

תשובה: אברהם אבינו הוא התחלת מציאות העולם.[37] הוא ״גדול בענקים״,[38] הוא ״אברהם אוהבי״.[39] ישראל הוא ״עם נברא״,[40] לפי לשון הפסוק ׳תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ׳. הכול מתחיל עם אברהם אולם רק למפרע, כאשר מקבל יעקב אבינו את השם ישראל, זהותו של אברהם עצמו מתגלית כזהות אמִתית, מאומתת וכך לגבי יצחק.

 

אברהם יְרֵא אלוקים

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.[41]

רש״י בפירושו למשנה זו מצטט את דברי האגדה המסבירה ש״נתנסה אברהם אבינו בי׳ ניסיונות כנגד י׳ מאמרות שבהם נברא העולם וללמדך שהכל בזכותו עומד״. הנברא נבחן[42] כנגד י׳ ערכי יסוד שבבסיס תכנית הבורא עבור עולמו, והנברא צריך להצדיק את קיומו. הנבראים מקבלים בחינם, מלכתחילה, בלא כל זכות, את היש שלהם, את חייהם מאת הבורא. במהלך חייהם, דרך עמלם, הם קונים את הזכות להיות. הם קונים את היש שלהם. אין למילה ״ניסיון״ קונוטציה של צער או עצב. מילה זו באה לציין את עמל החיים שכל מטרתו היא להוכיח שאכן בורא עולם צדק כאשר הוא ברא אותנו.

הזכרנו בתחילת השיעור שמטרת תשעת הניסיונות הראשונים של אברהם הייתה לדעת אם הוא באמת הצדיק של מידת החסד. אברהם עמד בכולם. אולם אברהם אינו הצדיק של איזו מידת חסד המנותקת משאר המידות אלא הוא השלב הראשון בהולדת הזהות הנקראת ישראל. לכן עליו להוכיח שהוא גם מסוגל להתמודד מול מידת הדין המוחלטת. זה מה שאומר הכתוב בסוף ניסיון העקדה: ׳כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה׳.[43] הניסיון של אברהם הוא להכיר שה׳ אחד, אף שהוא מכיר אותו עד כה רק דרך מידת החסד.

בניסיון העקדה מבקש ה׳ בחזרה את המתנה שהוא נתן לאברהם. זהו ניסיון אמִתי עבור אברהם,[44] ולכן נאמר ׳וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם׳.[45] מוכנותו של אברהם לעמוד בניסיון הזה היא הסימן שהוא אכן גם יְרֵא אלוקים.

ניסיון העקדה הוא ניסיון עבור אברהם כצדיק של מידת החסד. יצחק, לעומתו, מחכה לכך, משום שהוא הצדיק של מידת הדין. אי אפשר לתאר זאת. כמו רבי עקיבא האומר ״כל ימי הייתי מחכה מתי תבוא על ידי?״[46] זוהי עבודתו, עבורו לא מדובר בניסיון. הוא כל כולו מסירות נפש. מי יכול לתאר את עצמו כצדיק כמו יצחק? הדבר קשור למדרש האומר ש״בראשונה רצה הקב״ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים״.[47] הצדיק של מידת הדין בעולם הזה היה כוונתו הראשונה של הקב״ה, אולם הוא ראה שאי אפשר. רק יצחק אבינו היה יכול משום שהוא כל כולו מסירות נפש.

רבי יוסף ג׳יקטליה בעל הספר ״שערי אורה״[48] מסכם את הנושא באופן מדויק בכותבו כך:[49] ״האבות הן הן המרכבה,[50] ולא אמרו כל אחד מהאבות הוא המרכבה, אלא האבות. כיצד? אברהם אבינו עליו השלום לקח בטהרה צד ימין וירש ימין של מעלה, שהוא מידת החסד, ועל זה נאמר: ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב-ח). יצחק לקח בטהרה מידת צד שמאל, שהוא הפחד, ועל זה נאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (שם לא-נג). ויעקב לקח בטהרה קו האמצעי ועל זה נאמר: ויעקב איש תם יושב אוהלים (שם כה-כז), בין אהל אברהם ובין אהל יצחק. נמצאו שלושת האבות כסא למרכבה״.

החידוש של אברהם - האמונה בה׳

נחזור לעיין במדרש. ״אמר רבי לוי שתי פעמים כתיב ׳לך לך׳ ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השניה או הראשונה?״ דבר שהוא חביב יותר מגלה את עומק הרצון של מי שמבקש. ברור שהיציאה מאור כשדים היא חביבה, אולם יש דבר חביב יותר ממנה משום שהוא היעד האמִתי, כפי שכבר הסברנו קודם לכן.

רבי לוי מביא הוכחה לדבריו ״ממה דכתיב ׳אל ארץ המריה׳ הוי השניה חביבה מן הראשונה.״ מדוע? מפני שזה יותר מבורר, יותר מדויק. ׳וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה׳. יש ציון של מקום מדויק.[51]

אנו מבינים בעזרת המדרש הזה שכוונתו של הקב״ה היא שאברהם יגיע לארץ המוריה. מדוע יש בינתיים עיכוב, עד שאברהם אבינו מגלה שלא מדובר בסתם חזרה לארץ העברים, למולדת השורשית אלא בהגעה לארץ מוריה - לניסיון העקדה?

אברהם אבינו מוכר כמאמין הראשון, כראש המאמינים, ועליו נאמר לראשונה ׳וְהֶאֱמִן בַּיהוָה׳.[52] יש באמירה זו לא רק מופע ראשון של השורש ״אמן״ במקרא אלא יש בה חידוש גמור: גילוי האמונה בה׳, בשם ההוויה י-ה-ו-ה.

עד אברהם אבינו הייתה קיימת אמונה באלוקים, בבורא עולם. השם ״אלוקים״ מגדיר את הבורא כבורא. אז הייתה קיימת דת אמִתית, דרך עמודי העולם מאדם הראשון, דרך נֹחַ, שֵׁם ועֵבֶר עד אברהם אבינו, דת המתבססת על האמונה באלוקים.

כאשר ה׳ שהוא האלוקים[53] מתגלה לאותם צדיקים, הם שומעים דברי אלוקים. הדבר בולט כאשר לומדים בעיון את הפסוקים של תחילת פרשת נֹחַ. נֹחַ מתייחס למידת אלוקים, דהיינו לבורא כבורא. בפסוק, למשל, ׳וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה׳.[54] זו אמנם דת אמִתית, אולם אין זו עדיין אמונתה של התורה. החידוש הגמור הוא של אברהם אבינו ׳וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה׳.

שאלה: האם עד ״ברית בין הבתרים״ לא היה אברהם מאמין?

תשובה: בוודאי שכן! הוא היה גם מאמין באלוקים, בהתאם לדת הקיימת אז. אַבְרָם, לפני שקיבל את השם ״אברהם״, היה מאמין אמִתי בייחוד הבורא כבורא. אולם גילוי ה׳ בתור שם הוויה י-ה-ו-ה הוא חידוש גמור מבחינתו, והדבר הצריך ממנו מאמץ.

 

אַבְרָם לא מוליד - אברהם מוליד

המדרש אומר שאברהם, לפני שינוי שמו מ״אַבְרָם״ ל״אברהם״, מכיר את עצמו כלא מוליד, בלא עתיד:

ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע, אמר רב שמואל בר רב יצחק: המזל דוחקני ואומר לי אברם אין את מוליד. א״ל הקדוש ברוך הוא: הן כדבריך, אברם לא מוליד, אברהם מוליד, שרי אשתך לא תקרא שמה שרי, שרי לא תלד, שרה תלד.

בראשית רבה, פרשה מד-י

הקב״ה חוזר פעמים אחדות על ההבטחה שהוא נתן לאברהם, קרי שיהיה לו בן, ובכ״ז מתקשה אברהם לקבל אותה. מדוע?

לפי חוקות ההיסטוריה, ״תחת המזלות״ לפי לשון המדרש,[55] שהן חלק מחוקות העולם כפי שבורא עולם קבע אותם, אין לו עתיד. אַבְרָם מכיר את עצמו כסוף של תקופה, ובלשון המדרש - ״אַבְרָם לא מוליד״.

יש חוקים בהיסטוריה של העמים, של הציוויליזציות, והם חלק מן החוקים שבורא עולם, מבחינת אלוקים, קבע. ההיסטוריה של עם, של ציוויליזציה או של תרבות דומיננטית נחלקת למספר שלבים: התחלה, התפתחות, הגעה להשפעת שיא, ואחר כך באה השקיעה וציוויליזציה אחרת תופסת את מקומה. כך קורה בהיסטוריה כל פעם מחדש.[56]

לכן לפי אותם חוקים אין עתיד לאַבְרָם בתור השריד היחיד של ״בני בניו של עֵבֶר״, אותה אומה עברית עתיקה. אין עתיד ל״ישראל״ דאז. כמייצג האומה, נאבדה ממנו הסגולה של ״פרו ורבו״. הוא מכיר את עצמו באור כשדים בלא עתיד ודווקא כאשר ה״אַבְרָם״ הזה מחליט לשים קץ לגלות הזו, הוא שומע הבטחה מוזרה מאוד בעיניו, שהוא יהיה ראשית העולם החדש ׳וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה׳.[57] צריך קודם כול לתפוס את גודל התמיה שלו.

מבחינתו יש כאן ניגוד מוחלט בין האמונה באלוקים כפי שהוא מכיר אותה עד כה ובין האמונה החדשה בה׳ שהוא מגלה כעת. הוא נדרש למאמץ אדיר עד שהוא מבין, עד שהוא מפנים שההבטחה באה מה׳ ולא מן המידה הנקראת ״אלוקים״ משום שהמידה הזו היא של בורא עולם המשגיח על עולמו דרך חוקות הטבע בלבד. הוא מגלה את האמונה בה׳ - על אף חוקות הטבע, על אף אמונתו הקודמת באלוקים.

לכן מעידה התורה על החידוש של אברהם: הוא הראשון שהאמין בה׳ - ה׳ שהוא האלוקים. האמונה בה׳ היא מעל האמונה באלוקים, ובמידה מסוימת היא סותרת את האמונה באלוקים. על אף הכול הצליח אברהם להתגבר על אמונתו הקודמת באלוקים בלבד, והוא גילה שיש מישהו מעל אותם חוקים חסרי אישיות.

המדרש מתאר כאן באופן עמוק מאוד את מצבו של עם ישראל בסוף גלות אדום, הגלות שלנו. אין תקווה, אין עתיד.[58] לפני מלחמת העולם השנייה - הייתי אז ילד - שמעתי גדולי ישראל דאז אומרים בשם הרב צדוק כאהן, ששימש הרב הראשי של יהדות צרפת, והיה תלמיד חכם גדול בקהילה שהלכה והתבוללה לחלוטין, שאף שאין עוד תקווה ליהדות, עלינו לעשות ״כאילו״. חלק ניכר של העולם היהודי בסוף המאה התשע־עשרה, תחילת המאה העשרים, היה נתון בייאוש: רדיפות ופוגרומים מצד אחד, התבוללות איומה מן הצד האחר. מצב זהה לדבריו של המדרש ״אַבְרָם לא מוליד״.

 

זמן האבות - הבטחות

יבוא מישהו וישאל איזו זכות יש לאברהם להאמין בהבטחה שיהיה לו בן, כאשר המבטיח הוא הקב״ה בכבודו ובעצמו. התשובה היא שתקופת האבות היא תקופת ההבטחות, לעומת תקופת הבנים שהיא־היא תקופת מימוש אותן הבטחות. אלו הן שתי תקופות שונות לגמרי ולא תמיד עומדים מספיק על ההבדל המהותי בין שתי התקופות.[59]

השם בתורה המגדיר את ה׳ כ״מבטיח״ הוא השם ״אל שדי״:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם

שמות ו-ג

רש״י מסביר: ״הבטחתים הבטחות״.[60] אי מימוש ההבטחה, אף שאני יודע שאכן באמת הקב״ה הוא זה שהבטיח לי את אותה הבטחה, עלולה להתפרש על ידי כהבטחה לא רלוונטית עבורי. בגלל הזמן הממושך העובר בין מתן ההבטחה למימושה, אני עלול לאבד אמון בי - לא בהקב״ה אלא בי כראוי לקבל את אותה הבטחה, והדבר מביא לידי החלשת האמונה שאני אכן אותו האיש שהקב״ה הבטיח לו.

האבות שמעו הבטחות, אברהם שמע הבטחה שיהיה לו בן, שהוא ירש את הארץ, ודבר לא קרה עשרות שנים. העם היהודי במשך אלפיים שנה בגלות חי במציאות שסתרה יום־יום את כל דברי הנביאים שדיברו על שיבה לציון. הזכות שלנו היא שעל אף המציאות החיצונית הקשה, הבלתי נסבלת, לא שאלנו את עצמנו אם אכן אנחנו אותו ישראל שהתורה מדברת אליו. יש - והם לא בודדים, מי ששאל את עצמו, באותן תקופות ייאוש, בחשכת הגלות, אם הקהילות היהודיות נושאות עדיין את חזון עם ישראל, בגלל הפער העצום בין מועד מתן ההבטחה למועד המימוש. אותם יהודים עזבו את עם ישראל כאשר הם זיהו פתרון חלופי באידאולוגיה זו או אחרת, ששמה על נס ערכים שנראו להם דומים לערכי נביאי ישראל. זכות האמונה של אברהם היא עצומה. זכות האמונה של מאות דורות של יהודים בגלות עצומה אף היא.

הזכות שלנו כבנים היא שונה - היא זכות מימוש ההבטחה והיא באה לידי ביטוי כאשר בפועל אנחנו חוזרים לציון ומקימים את מלכות ישראל, שלב אחרי שלב. זכותנו שונה מזכות האבות שלנו, מפני שלעומתם אנחנו בבחינת בנים.

כאשר קרב זמן מימוש ההבטחה, מתגלה אם באמת אותה אמונה הייתה אמִתית, כנה. במשך אלפיים שנה היינו ״מאורסים״ לארץ ישראל. הייתה בנו תשוקה אדירה לארץ ישראל. כאשר קרב מועד החתונה מתברר שחלק מן העם אינו רוצה להתחתן. בדיעבד מתגלה שהאירוסין היו פיקטיביים ולא אמִתיים. לכן על הבנים להוכיח שאמונת האבות הייתה אותנטית.

 

ניתוק מן הזהות הארמית

אמרנו בתחילת השיעור שהארץ האמִתית של משפחת אברהם היא ארץ כנען. איך אמירה זו מסתדרת עם פשט הפסוק ׳לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ׳. זהו הנושא הבא של המדרש שפתחנו בו:

אמר רבי יוחנן: ׳לך לך מארצך׳ מאפרכיה שלך, ׳וממולדתך׳ זו שכונתך ׳ומבית אביך׳ זה בית אביך ׳אל הארץ אשר אראך׳ ולמה לא גילה לו? כדי לחבבה בעיניו ולתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. היא דעתה דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן ׳ויאמר קח נא את בנך את יחידך׳. אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו ׳אשר אהבת׳. אמר לו: ואית תחומין במעיא? אמר לו: ׳את יצחק׳. ולמה לא גילה לו? כדי לחבבה בעיניו ולתן לו שכר על כל דבור, דאמר רבי הונא משם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: משהה הקב״ה ומתלה עיניהם של צדיקים ואח״כ הוא מגלה להם טעמו של דבר, כך ׳אל הארץ אשר אראך׳ ׳על אחד ההרים אמר אליך׳ (יונה ג-ב) ׳וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך׳ (יחזקאל ג-כב) ׳קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך׳.

בראשית רבה, פרשה לט-ט

״אמר רבי יוחנן: ׳לך לך מארצך׳ מאפרכיה שלך,[61] ׳וממולדתך׳ זו שכונתך ׳ומבית אביך׳ זה בית אביך ׳אל הארץ אשר אראך׳״. היות שהארץ האמִתית של אברהם היא ארץ ישראל, אין הכוונה במילים ׳מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ׳ בפסוק ׳וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׳ לארץ שלך ולמולדת שלך. אברהם ומשפחתו נמצאים באור כשדים בגלות והם אינם בעלי המקום ואינם מתיימרים להיות בעלי המקום. לכן מסביר המדרש את המילים האלו כ״מחוז המגורים שלך״ וכ״שכונתך״.

המפרשים מקשים על הפסוק עצמו שהסדר ״ארץ״, ״מולדת״ ו״בית אב״ אינו הגיוני. כאשר עוזב אדם את מקום מושבו, הוא קודם כול יוצא מביתו ואחר כך הוא עוזב את עירו. אם כוונת התורה היא לתאר את התהליך הפיזי־גאוגרפי העובר על האדם כאשר הוא משנה את מקום מושבו, איך היא יכולה לומר ׳מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ׳? היה צריך להיות כתוב מִבֵּית אָבִיךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ.

סימן הוא, לפי רבי יוחנן, שהתורה מבקשת לתאר את התהליך הנפשי, את התהליך הזהותי העובר על אברהם. בית אבא של אברהם היה בית עברי גלותי באור כשדים, דהיינו ארמי.[62] אברהם צריך לעבור תהליך מורכב וממושך עד שהוא עצמו יגלה סוף סוף את העבריות שלו.

בשלב הראשון של חייו, היה אברהם רואה את עצמו כשייך לזהות הארמית.[63] לפי רבי יוחנן פשט הפסוק הוא: לך לך ממה שאתה רואה כמולדתך.[64] המשמעות האמִתית של המילה ״מולדתך״ היא שזו רק שכונתך. אם אתה, אברהם, חושב ש״מולדתך״ היא אכן אור כשדים, תדע שזו רק שכונתך. אתה רק גר שם. המולדת האמִתית שלך היא ארץ כנען.

שלב זה אינו פשוט. האם קל ליהודי־אמריקני לצאת משם? על אף שאברהם כבר החליט לעזוב את אור כשדים, הוא צריך עוד ״חיזוק״, כמו כל עולה חדש. לכן הקב״ה בא ואומר לו: תנתק את עצמך ממה שאתה רואה עוד קצת כארצך. זהו ההסבר של המדרש: ״אמר רבי יוחנן לך לך מארצך״ זה רק ״מחוז המגורים שלך״, זו רק השכונה שלך משום שארצך באמת היא ארץ כנען,[65] ״וממולדתך זו שכונתך״ מולדתך היא ארץ כנען.

השלב השני הוא קשה עוד יותר משום שעל אברהם לנתק את עצמו מבית אבא, מן הזהות הגלותית־הארמית שלו, שהיא אינה עוד הזהות העברית האמִתית.

שאלה: לכאורה הדבר סותר את הציווי ׳כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ׳,[66] ואנחנו יודעים שאברהם אבינו קיים כיבוד אב כלפי תֶּרַח?[67]

תשובה: מצד אחד תֶּרַח קדם לראשית האומה הישראלית ואין לאומה הישראלית אבות אלא ג׳ אבות - אברהם, יצחק ויעקב. מן הצד האחר הוא מוליד את אברהם והמדרש אומר שהוא בעצמו נולד מהול.[68] לכן הוא מייצג מדרגה מסוימת של קדושה ומתוך מדרגה זו נולד אברהם.

תֶּרַח מצטרף בהתחלה למסעו של אברהם, אולם כאשר שניהם מגיעים לחרן, אחרי ביקורם הראשון בארץ, מחליט תֶּרַח להישאר שם ואילו אברהם ממשיך בדרכו. כדי לעשות כן, עליו להינתק מן הזהות הגלותית־הארמית שהוא הכיר מבית אבא, באור כשדים.

שאלה: בסוף פרשת נֹחַ כתוב ״ויקח תרח״. אם כן, של מי הייתה היוזמה לצאת למסע?

תשובה: הפסוק בא לייחס כבוד לתֶּרַח, אולם היוזמה באה מאברהם כפי שראינו דרך הציטוט מהזוהר. הזוהר מוסיף שאברהם החזיר בתשובה את תֶּרַח אביו,[69] ואנחנו עדים לתופעה דומה בדור שלנו. הבנים מחזירים בתשובה את אבותיהם.

עם זאת נשאר תֶּרַח בסופו של דבר בחרן. היציאה מאותה גלות אינה קלה. יש שלבים אחדים עד הר המוריה ובכל שלב ושלב יש כאלו שאינם מסוגלים לעבור לשלב הבא. אחר כך יש שלבים נוספים עד שמגיעים ליעקב אבינו המקבל את השם ישראל. עלינו לעלות מדרגות מדרגות. כדי שיהודי יחזור להיות עברי, עליו לעבור ניתוק אחר ניתוק, בשביל להוציא את כל שכבות הקליפות שהצטברו בשנות הגלות.

העם היהודי במהלך הגלות שכח בעצם שהוא ממוצא עברי. האתגר של החברה הישראלית הוא לקיים את המצווה הזו של כיבוד אב ולא לשכוח את המוצא היהודי שלה. ישראלי־עברי בלי זהות יהודית הוא כנעני.

שאלה: מהו מעמדו של תֶּרַח ושל שאר בני המשפחה כאשר אברהם חוזר להיות עברי במלוא מובן המילה?

תשובה: אברהם מוגדר כתחילה לגרים במסכת חגיגה,[70] אף שמבחינת הייחוס שלו הוא בן העם העברי דאז. אולם אין כאן סתירה. בני בניו של עֵבֶר, כולל משפחתו של אברהם, התבוללו עד כדי כך שהתרבות הדומיננטית אצלם הייתה התרבות הכשדית. לכן יוצא אברהם ממשפחתו כגר, כראשון שמתגייר, במובן של הראשון שחוזר לעבריות שלו שהייתה טמונה עמוק בתוך לבו. מאותו רגע אין לו כל יחוס לאביו.[71]

בביתו של תֶּרַח היו שלושה אחים, אברהם, נָחוֹר והרן, אביו של לוט. הרן מת כזכור בכבשן האש. בנו לוט בהתחלה מתלווה לאברהם אולם אחר כך נפרדים דרכם. נשאר בלוט ניצוץ של קדושה[72] הטמון עמוק בתוכו, שחוזר אלינו אחרי כמה דורות, דרך רות המואבייה. רות אינה סתם גיורת. במובן מסוים, בנסתר, היא חוזרת למקור שלה. אולם, בנגלה, כאשר באה רות להצטרף לעם ישראל, היא עושה זאת כגוייה לכל דבר, ולכן היא מתגיירת.

נָחוֹר, בתואל ולבן בחרו להישאר בגלות, בחרן. ההתבוללות של העברים הייתה כה עמוקה עד שהם חדלו לראות את עצמם כבני העם העברי היושב בארצו, והחשיבו את עצמם כקהילה משולבת לגמרי בנוף התרבותי דאז. שילוב זה אמנם נראה בְּעֵינֵי התושבים המקומיים כמוזר, כלא טבעי,[73] אולם מבחינת בני משפחת נָחוֹר מדובר בזהות מוגדרת היטב בעלת מאפיינים משלה, שהתורה מכנה אותה בשם ״ארמי״.

איך יכולה התורה לומר שהם ארמיים,[74] כאשר גם הם מבני בניו של עֵבֶר? ארם הוא דמות אחרת, הוא אחד מבני שֵׁם![75] לכן הכינוי ״ארמי״ בא לציין שחלק מבני משפחתו של תֶּרַח בחרו באופציה שונה מזו של אברהם: הם לא רצו לחזור לארץ.

יתרה מזו, הזהות הזו, המכונה על־ידי חכמים ״קליפת ארם״, הופכת מהר מאוד לאויב ממשי של הזהות העברית. בהגדה של פסח יש הגדרה ברורה של יחס לבן לבני ישראל ״ולבן ביקש לעקור את הכל״, יותר מפרעה, ואף שהוא הדוד של יעקב, החותן שלו, הסבא של השבטים! כל אלה יצאו מאותה משפחה!

אולם יש ממד נוסף בזהות נָחוֹר. יש לו הכוח להוליד את האימהות. מן הטומאה של משפחת נָחוֹר, אביו של בתואל הארמי, אביו של לבן הארמי, יצאו רבקה, רחל ולאה. אלו ממדים שונים של אותה זהות.

כדי להבין אל נכון את הקושי של אברהם כאשר הוא מתנתק מסביבתו, עלינו להבין את החלופות שעמדו לפניו בכל שלב, שלב אחרי שלב. אברהם בחר להיות עברי, לחזור לעבריות שלו. הוא היה יכול לבחור להיות כשדי וללכת לאיבוד. הוא גם היה יכול לבחור להיות ארמי כמו נָחוֹר ולאבד את הזהות הלאומית שלו, אך הוא בחר להיות עברי.

זהו הדגם המדויק של המתרחש היום כאשר חוזר עם ישראל לארצו. כך היא הזהות שלנו. יש לנו כאן סיפור שורשים. אנחנו יכולים בנקל לזהות את ה״טיפוסים״, את הדמויות האלו בעם היהודי כאשר מגיע הזמן לצאת מהגלות. זו דוגמה מובהקת של הכלל של המדרש ״מעשה אבות סימן לבנים״.[76] כל אחד מן האבות היה לבדו כלל ישראל. אנחנו כחברה, אנחנו ככלל חיים את חיי האבות. מעשה אבות כאבות - סימן לבנים כבנים.

שאלה: מדוע מהלך בניית הזהות העברית מתחיל באברהם ולא בעֵבֶר עצמו?

תשובה: זקני אברהם, שֵׁם ועֵבֶר היו צדיקים והם הקימו בתי מדרש המכונים ״ישיבות שֵׁם ועֵבֶר״.[77] בבית מדרשו של שֵׁם היו לומדים את המצוות בין אדם למקום, ובבית מדרשו של עֵבֶר היו לומדים את המצוות בין אדם לחברו, מבחינת ״דרך ארץ שקדמה לתורה״.[78] הייחוד של אברהם הוא שהוא מייסד אומה ולא בית מדרש. הוא ״אב־רם״. הוא מצטווה על־ידי הקב״ה להקים את האומה הישראלית.[79]

הזהות העברית לפני אברהם אבינו לא הייתה גלויה, היא הייתה כמו עובר במעי האנושות.[80] ״עובר״ לשון עברי. היא מתחילה להתגלות עם אברהם. זו הזכות שלו. הוא יזם את המהלך, לפני כל גילוי אלוקי אליו.

שאלה: האם אין זה תמוה שלמרות ההתבוללות הקשה באור כשדים, בכל זאת רצו בני משפחתו של אברהם לחזור לארץ לכנען?

תשובה: מדובר רק על משפחה אחת בלבד, ובאופן חלקי. נָחוֹר לא היה שותף למהלך של אברהם. התשובה לשאלתך נמצאת במדרש האומר:

רבי עזריה פתח: (ירמיה נא-ט) ׳רפאנו את בבל ולא נרפתה עזבוה ונלך איש לארצו׳ ׳רפאנו את בבל׳ בדור אנוש ׳ולא נרפתה׳ בדור המבול ׳עזבוה׳ בדור הפלגה ׳ונלך איש לארצו׳ ׳ויאמר ה׳ אל אברם לך לך׳.

בראשית רבה, פרשה לט-ה

 

״ונלך איש לארצו״ האמִתית. כאשר אתה מבין שארץ ישראל היא ארצך האמִתית, ולא אותה ארץ שנולדת בה, בגלל תלאות הגלות, אזי יש סיכוי שגם תגלה את הזהות העברית הטמונה בך.

 

ניתוק מהגלות - שלב אחרי שלב

בכל פעם שהייתי מביא תלמידים מחו״ל להיפגש עם הרב צבי יהודה[81] ז״ל בירושלים, הוא היה רגיל בשיעור הראשון להסביר לתלמידים את הביטוי ״שלום עליכם״ ולמה הוא חייב לומר להם ״שלום עליכם״. הוא היה מסביר כשעתיים את משמעות המילה ״שלום״ ואת משמעות המילה ״עליכם״, ומי אנחנו כדי שהוא יקבל אותנו בברכת ״שלום עליכם״ וכו׳. או אז הוא היה שואל מישהו ״מאיפה אתה בא?״ ואותו תלמיד היה משיב ״אני בא ממרוקו״ או ממקום אחר. אז הרב היה שואל ״ולפני זה מאיפה?״ והתלמיד היה עונה ״מספרד״. ״ולפני זה?״ וכך הלאה, עד שאותו תלמיד היה אומר ״אני בא מירושלים״. אז הרב היה אומר לו ״אתה חוזר לביתך. אז למה אמרת שאתה בא ממרוקו?, אתה בא מירושלים וחוזר דרך מרוקו לירושלים״. אנחנו מעידים בעצמנו את אמִתות המדרש הזה. צריך מאמץ גדול מצדנו כדי לנתק את הזהות שלנו מהזהות הנוכרייה.

שאלה: המדרש אמר שהכוונה במילה ״מולדתך״ היא שכונתך. אולם הרמב״ן לומד בפסוק האומר ׳כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק׳[82] שהכוונה היא לחרן!

תשובה: גם במקרה זה מפרש המדרש את המילה ״מולדת״ כשכונה שלו משום שאברהם היה גֵּר בחרן:[83]

׳ויאמר אליו אברהם השמר לך וגו׳ ה׳ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי׳ זה ביתו של אביו,׳ ומארץ מולדתי׳ זה שכונתו, ׳ואשר נשבע לי׳ בחרן ׳ואשר דבר לי׳ בין הבתרים ׳הוא ישלח מלאכו לפניך׳.

בראשית רבה, פרשה נט-י

שאלה: אולם הוא שולח את אליעזר לחרן מארץ כנען!

תשובה: כאשר שואלים ישראלי היום ״מהו מוצאו״, יש לו נטייה לענות לפי הגלות שממנו הוא בא. איך הוא יכול לומר דבר כזה כאשר הוא כבר גר בארץ מספר דורות? זה מה שהמדרש מבקש לגלות לנו.

נחזור ללימוד המדרש שפתחנו בו. ״אל הארץ אשר אראך - ולמה לא גילה לו?״ מפאת גודל המאמץ הנדרש הקב״ה לא מגלה מיד לאברהם שהיעד האמִתי הוא הר המוריה. עליו לעבור תהליך של התחדשות ברמת הזהות שלו, דרך מספר שלבים הכרחיים, ואי אפשר לדלג על שלבי הביניים. נוסף על כך, אי אפשר להפוך להיות עברי בחזרה בין לילה. בשלב שבו אנחנו נמצאים בתחילת המסע שלו, אברהם טרם מוכן להתגלות של הר המוריה.

״כדי לחבבה בעיניו ולתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה״ צריך פסיעות. לכל שלב של ניתוק המקרב ליעד יש שכר משלו. כל אחד נמצא בשלב מסוים בתהליך. הסיפור מתחיל ביציאתו של אברהם מאור כשדים ומסתיים בעקדה. לכל פסיעה ופסיעה, לכל שלב ושלב יש שכר משלו.

לכן נדרש מאמץ ראשון כדי לצאת מאור כשדים, ונדרש עוד מאמץ, לא פחות קשה, כדי להגיע ליעד. הדבר מאפיין את התהליך כולו. יש עיכובים בדרך. יש סיבוכים בדרך, עד כדי סכנה של אי הגעה ליעד הנכסף. סכנה זו היא מנת חלקם של מספר מתלווים בדרך. זה החידוש של הפסוק ׳וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן׳.[84] לכאורה, פסוק זה מקביל לפסוק בסוף פרשת ״נֹחַ״ ׳וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׳,[85] אולם יש בו חידוש חשוב שמבהיר את הנושא שלנו: לא נאמר בו רק ׳וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן׳ כדי לציין את המאמץ הראשון, הפסיעה הראשונית, אלא יש בו ציון של הצלחת המאמץ הזה ׳וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן׳.

״היא דעתה דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן ויאמר קח נא את בנך את יחידך״ בעקדת יצחק אומר הקב״ה לאברהם ׳קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק׳.[86] יש לאברהם שני בנים: יצחק וישמעאל והוא אוהב את שניהם. מדוע הקב״ה לא גילה לאברהם מיד שהכוונה היא ליצחק? התשובה היא אותה תשובה: יש פסיעות ויש שכר על כל פסיעה.

״אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו ׳אשר אהבת׳ אמר לו ואית תחומין במעיא?״ יש מדרש אחר המפרט יותר את ההתלבטות של אברהם: זה בכור לאמו וזה בכור לאמו, אני אוהב אותו ואני אוהב אותו.[87] אברהם אבינו אוהב את ישמעאל משום שהוא בנו, כמו כל אב האוהב את ילדיו. אולם כאן מתגלה העובדה שישמעאל אינו החביב מביניהם. יש לישמעאל ברכות משלו, אולם הברכה שאברהם קיבל מהקב״ה עוברת ליצחק.

״אמר לו ׳את יצחק׳ ולמה לא גילה לו? כדי לחבבה בעיניו ולתן לו שכר על כל דבור״. התהליך של היציאה מאור כשדים הוא קשה. התהליך של העקדה הוא קשה. יש התלבטויות. יש פסיעות־שלבים ואחרי כל פסיעה הופכת התמונה להיות בהירה יותר, ברורה יותר.

האם היה קל לאברהם לצאת מאור כשדים? האם היה קל לעברים לצאת ממצרים? האם קל היום ליהודי־אמריקני לצאת מארה״ב? עברו דורות רבים עד שיצאו צאצאי אברהם אבינו מן הקליפה של גלות אור כשדים, עד שהגיעו לקדושה. עלינו להבין שהתהליך הוא קשה.

שאלה: מהי כוונת המדרש כשהוא אומר ״חביב״?

תשובה: אני אוסיף מילה: כדי לחבב את יצחק ״יותר״ מישמעאל. ״את בנך״ - גם הוא בנו, ״אשר אהבת״ - גם הוא אהוב, ״את יצחק״ - רק בסוף מתגלה לאברהם שיצחק הוא היעד. הכול נראה לנו פשוט כל כך, הקב״ה בוחר בנו ולא בהם, אולם לאברהם הבחירה אינה מובנת מאליה כלל וכלל. רק שרה מבינה את המהלך עד כה, ולכן מצווה הקב״ה על אברהם ׳כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ׳.[88]

אנחנו חיים כיום במצב זהה. היהודים יודעים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. כולם יודעים, כולל ישמעאל. ואף על פי שכולם יודעים זאת, חלק מן העם עוד מתלבט ושואל אם ארץ ישראל כולה באמת שלנו.

 

לימוד המקרא ״לכתחילה״ הוא השיטה הנכונה

היום ברוב המקרים לומדים ומלמדים תורה ״בדיעבד״, כאשר הלומד כבר מכיר את סוף הסיפור או את הפסוק הבא אחרי הפסוק הנלמד. התוצאה היא שאנחנו לומדים תורה כאילו הכול מובן מאליו. אז שואלים שאלות או מקשים קושיות שאין להם טעם: איזה קושי היה לאברהם להאמין? הרי הוא נקרא ראש המאמינים![89]

צריך ללמוד תורה ״מלכתחילה״ בלי לדעת מה כתוב, אפילו במילה הבאה. זה מה שהמדרש עושה. אברהם היה צריך לבנות את עצמו כראש המאמינים. הוא אינו נולד כך! אם כך לומדים, אפשר באמת להבין את הקשיים, את ההתלבטויות ואת החלופות העומדות על הפרק. יש שלבים ויש תהליך ממושך וקשה מאוד לצאת מאור כשדים ולהגיע עד הר המוריה. התהליך הזה הוא הדגם של מה שעובר עלינו, היהודים יוצאים מגלות אדום וגם אנחנו צריכים להתעלות על קליפת אדום של גלותנו ולחזור לעבריות.[90] המקרא הוא ה״תעודת זהות״ שלנו. אנחנו חיים בתהליך דומה.

שאלה: למה צריך לתת שכר על כל דיבור?

תשובה: זהו עניין רחב בפני עצמו. חז״ל אומרים: דע שמתן שכר של צדיקים לעתיד לבוא.[91] קודם כול עלינו להדגיש שיש שכר. אולם אצל הצדיקים, השכר הוא הפעולה של הנתינה עצמה.

יש לכאורה סתירה בין שני המושגים ״מתן״ ו״שכר״: האם זו מתנה או שמא שכר? אם מדובר בשכר, זה מגיע לי בדין, אז מדוע קוראים לכך מתן? הווה אומר, שבשביל הצדיקים לקבל שכר זו מתנה.

לא מדובר בהתעשרות חומרית אלא בשכר ברמת הזהות. הזהות הישראלית נבנית שלב אחרי שלב. אי אפשר לקפוץ מן המדרגה התחתונה למדרגה העליונה מיד. לכל מדרגה יש הזכות השייכת לאותה מדרגה. השכר של הצדיקים הוא עצם ההתקדמות בבניית הזהות של ישראל.

״דאמר רבי הונא משם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: משהה הקב״ה ומתלה עיניהם של צדיקים ואח״כ הוא מגלה להם טעמו של דבר, כך ׳אל הארץ אשר אראך׳ ׳על אחד ההרים אשר אמר אליך׳, ׳וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך׳ ׳קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך׳״. ״סוף מעשה במחשבה תחילה״.[92] בתחילת התהליך יש מחשבה, כוונה. עדיין הכול בכוח בלבד. רק בסוף התהליך, כאשר מגיע אברהם להר המוריה, מתגלה במציאות, שהתכלית ״ארץ המוריה״ הייתה כבר כלולה באמירה הראשונה של ״לך לך״. אז מתגלה מה הייתה המהות האמִתית של האמירה הראשונה. באור כשדים, בהתחלה, אברהם הוא רק ״טירון״[93] בעבריות. האם מישהו יכול לומר מה הייתה תגובתו של אברהם, אם מיד הוא היה מקבל כמשימה להגיע להר המוריה עם יצחק לניסיון העקדה?

כדי שזה יהפוך להיות מציאות, בפועל, הוא צריך לעבור תהליך. זה מה שהמדרש לומד מן הפסוק האחרון שהוא הביא ״קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך״. למה לא פה ומיד? כי יש תהליך, כי יש פסיעות.

הרב צבי יהודה ז״ל היה רגיל לומר ״בכל יש מדרגות, גם בקדושה יש מדרגות. צדיק, באיזה מדרגה? גם צדיק עולה ממדרגה למדרגה״.

שאלה: מה הקשר בין תורת הסוד ובין המדרש?

תשובה: ההסבר של חכמי הסוד תואם את המבנה המטפיזי של נפש האדם. על בסיס הסבר זה מסבירים חכמי המדרש שמשימתו של אברהם היא לגלות מחדש את הזהות העברית שלו, הטמונה בתוך הקליפה הארמית. עליו מוטלת המשימה לבנות את הזהות של אותו ישראל שהתורה מדברת עליו.

במהלך התהליך יש צורך בהוצאת הקליפה אך במספר שלבים. הקליפה החיצונית יוצאת עם ישמעאל והקליפה הפנימית עם עֵשָׂו.[94] אצל יעקב אבינו אין קליפות. מיטתו שלמה.[95] כל צאצאי יעקב הם מישראל והדבר בלתי הפיך.

 

בעיית הדור

התורה אינה מספרת לנו סיפורים לריק כדי שנדע מה אבות אבותינו אכלו או מה הם אמרו. הזוהר אומר שמי שרואה במקרא ״סיפורי דהדיוטי״, ראוי שלא ילמד כי הוא גורם לגלות.[96] הוא אינו מבין מה הבעיה של העם - איך לסלק את קליפת ארם.

במשך אלפיים שנה בגלות, כל זה היה נסתר. חכמי ישראל ראו לנכון לחזק את עמם בגלות כדי להישאר בחיים. אנחנו בתקופה שכבר צריך לברר לעומק את הדברים: מיהו אברהם החוזר לעבריות שלו ומי מתעקש להישאר ארמי.

הסיפור של אברהם אבינו ומשפחתו משחר ההיסטוריה של עם ישראל הוא הסיפור של ״שורש נפשנו״, כך אומר המהר״ל.[97] כל מה שמתרחש בהתחלה הוא בשורש הזהות שלנו. כדי להבין את שקורה לנו, עלינו להבין מה ראה המקרא לנכון לספר על שורשינו.

 

 

הערות:

 

[1] בראשית י-כא

[2] בראשית יד-יג

[3] ראה פירוש הרד״ק ד״ה ״העברי״: מבני בני עבר וכולם התיחשו אליו אבל אברהם וזרעו התיחדו ביחש הזה, כי להם נשאר לשון עבר והאחרים מבניו ובני בניו אחזו בידם לשון ארמי ונקראו ארמיים כמו לבן הארמי וזולתו וזרע אברהם אשר ליעקב נקראו עברים.

ראה גם פירוש הרמב״ן על הפסוק ״על פני תרח אביו בארץ מולדתו (בראשית יא-כח)״: ... א״א לא נולד בארץ כשדים כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם, והכתוב אמר ויגד לאברהם העברי - לא הכשדי ....

[4] אומה זו מוזכרת בכתבי היתדות המדברים על עיר בשם עיבָרִי, ליד ראס שָמָרָה לחוף הים התיכון בסוריה, באזור לטקייה. נמצאו בתל אל־עמרנה במצרים התכתבויות עם מלכי אוּגָרִי (עיר כנענית עתיקה ששרידיה נמצאים ליד לטקייה). הכתבים מתארים את העולם של אותה תקופה בין ימי עבר לימי אברהם. העמים של התקופה מתלוננים על עם אחד בשם חבירו או עפירו - כנראה העברים האלו. נוסף על כך, בחפירות הארכיאולוגיות נמצאו עדויות לקיומו של עבר. בעיר אֶבְּלָה שבצפון סוריה מדברים על מלך העיר ששמו עבר במפורש.

[5] בראשית י-כה, פירוש רש״י ד״ה ״נפלגה״: ... למדנו שהיה עבר נביא שקרא שם בנו ע״ש העתיד.

[6] ראה תנחומא, פרשת צו ״וכי יש דבר שקר בתורה״. ראה גם דברי ה״פרי צדיק״ לרבי צדוק הכהן מלובלין, שמות ג.

[7] ראה בהרחבה ״סוד העברי״ מאת הרב אשכנזי, חלק ב.

[8] מכאן אפשר להבין שכאשר הגיע אברהם לארץ ישראל, הוא חשב שהארץ היא ריקה מתושבים והוא יוכל פשוט לחזור הביתה. אולם פתאום הוא רואה את הכנענים. מצב דומה מתואר על־ידי הגמרא במסכת סנהדרין בסוגיה ״ייתי ולא איחמיניה״ בדף צח ע״ב עם המשל ״רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה״, כפרש״י במקום (מתוך שיעורי הרב).

[9] ראה פירוש השל״ה הקדוש, פרשת לך לך: ״וזהו ענין שנשאר שם כנען להארץ הקדושה, אחר שהייתה של ישראל מצינו כמה פעמים שנקראת ארץ כנען. אלא הכוונה כי כנען הוא עבד, גם כנען לשון הכנעה, וזהו קיום הארץ שנהיה עבדי ה׳, וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו, ועיקר מעלת וקיום הארץ היא בהיותינו נכנעים ועבדים לו.״ (ראה גם ההגה״ה באתר)

ראה ״ליקוטי תורה״, פרשה עקב (טז-ד) מאת האדמו״ר הזקן: ... עמ״ש עוד מענין ארץ כנען לשון סוחר בד״ה וישב יעקב] וזהו ארץ זבת חלב ודבש חלב היא בחי׳ הגדלת המדות כמו החלב שמגדל איברי הולד וכך הנה האהבה רבה מגדלת המדות שאף שמתחלה היתה ג״כ הארת המוחין במדות עכ״ז היו בבחי׳ קטנות וע״י אהבה עליונה זו נגדלים בתוספת וריבוי ודבש היא מתיקות ותענוג שהיא בחינת אהבה בתענוגים וכמ״ש אז תתענג על הוי׳ כו׳ וזהו ארץ טוב ורחבה פי׳ שרחבה לקבל בתוכה בחינת א״ס וכמ״ש רחבה מצותך מאד בלי גבול כו׳. והנה המשכת אהבה רבה זו למטה היא בחינת מצות מילה ופריעה התגלות העטרה בחינ׳ יו״ד. וע׳ בזהר פ׳ פנחס דרט״ו ע״ב ועיין באגה״ק בד״ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה. משא״כ ערלה היא בחי׳ יניקת ואחיזת החיצונים כו׳. ובחי׳ זו להיות בכח כל נפש מישראל ניתנה לאברהם לאחוזת עולם כו׳ וזוהי ארץ כנען ברוחניות תחלה בחי׳ הכנעה וביטול ומס״נ ועי״ז נעשה קנין כדרך התגר כנ״ל ולכן מצות מילה נוהגת בזה״ז וכן ברכת הארץ דאורייתא דהארץ ברוחניות ניתנה לאחוזת עולם.

ראה גם יז-ד.

[10] ראה ספר ״עץ הדעת טוב״, פרשת ויצא מאת רבי חיים ויטאל: ... כי ארץ ישראל בלבד היא הנקראת ארץ סתם.

[11] ראה פירוש רש״י על בראשית יא-כח. ראה גם פירוש רש״י על בראשית יד-א.

[12] ב״ר לח-יג: תרח עובד צלמים היה. חד זמן נפיק לאתר, הושיב לאברהם מוכר תחתיו, הוה אתי בר אינש בעי דיזבן ...

[13] מבחינה אטימולוגית מורכבת המילה ״אידאולוגיה״ משתי מילים: אידולום ולוגוס. פירוש המילה אידולום בלטינית הוא פסל.

[14] כל תנועה אידאולוגית שמה על נס ערך מסוים, אמִתי כשלעצמו, ומספר לא מבוטל של יהודים מתפתה לראות באותה אידאולוגיה כלי מתאים למימוש ערכי היהדות (אפילו חלקי), בייחוד באותן תקופות של היעדר תקווה לאומית ויכולת לממש את חזון הנביאים ישירות בארצנו. הם אינם שמים לב שאותו ערך מנותק משאר הערכים ובהיעדר איזון ואיחוד בין הערכים אין אפשרות לממש את החזון. אולם אי אפשר להכחיש שאותו ערך הוא אמִתי. המקובלים מדברים על ״קליפת נוגה״ כקליפה שיש בה ניצוץ של קדושה המחייה אותה... אם שלטון כלשהו דוגל באותה אידאולוגיה, חיש מהר, הוא רואה ביהודים וביהדות אויבים של ממש. כך קרה, למשל, עם האידאולוגיה המרקסיסטית במאה העשרים, על אף המספר הרב של היהודים שתמכו בתנועה הקומוניסטית מתחילת דרכה (מתוך שיעורי הרב).

[15] בראשית יא-לא

[16] זוהר חלק א (לך לך), דף עז ע״ב.

תרגום: בא וראה מה כתוב ויקח תרח וגו׳ ויצאו אתם מאור כשדים. כתוב ״ויצאו אתם״, ויצאו אתו צריך לכתוב, דהיינו עם תרח, כי כתוב ויקח תרח וגו׳. למה כתוב ויצאו אתם? אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים ואחר שראה תרח שאברהם בנו ניצל מתוך האש, חזר לעשות רצונו של אברהם, ומשום זה ויצאו אתם תרח ולוט.

[17] ראה, למשל, פירוש הרד״ק בד״ה ״ללכת ארצה כנען״ (בראשית יא-לא): והנה האל לא אמר לאברם שילך לארץ כנען אלא הארץ אשר אראך אלא שבצאת אדם (אברם) מאור כשדים ומן הארץ ההיא ארץ ארם יפגע תחלה בארץ כנען וידע אברם כי בהיותו בארץ כנען ואמר לו האל אם הארץ אשר אמר לו או אחרת.

[18] ראה גם מדרש הגדול, פרשת נח יא-לא.

[19] ראה פירוש השל״ה הקדוש על פרשת ״לך לך״: ״ומה שאמרתי שבפרשת ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית (בראשית טו-יח) נאמר בראשונה ואין מוקדם ומאוחר בתורה זה הדבר הוא מוכרח כי אברהם אבינו היה בברית בין הבתרים בן שבעים שנה, כדאיתא בסדר עולם וכן ארז״ל (תנחומא שמות ד׳) ׳ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה׳ זה החשבון הוא משנולד יצחק ומה שכתב ארבע מאות ושלשים שנה זהו מברית בין הבתרים שקודם ללידת יצחק שלשים שנה, כי בן מאה שנה היה כשנולד יצחק וקודם לזה בפרשת לך לך כתיב (בראשית יב-ד) ׳ואברהם בן חמש ושבעים שנה היה בצאתו מחרן׳, אלא ע״כ צ״ל אין מוקדם ומאוחר בתורה וצריך לומר שפרשה ׳ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה וכו׳ עד ואת הגרגשי ואת היבוסי (שם טו-ז עד כא) היתה קודם פ׳ לך לך, ואם תומר והרי קודם לך לך היה בחרן ופרשת כריתת ברית הארץ היה שם בארץ כדמוכח קראי, וי״ל דאברהם היה באותו פעם בארץ ישראל באקראי בעלמא לאיזה סיבה וצורך ומשא ומתן שהיה לו שם וכרת הש״י עמו שם ברית ואחר כך חזר לביתו. וחמשה שנים אחר כך אמר לו הש״י לך לך.״

ראה גם פירוש המהרש״א, מסכת נדרים, לב ע״א ד״ה ״הסתכלתי״: ... בנבואת בין הבתרים שהיה אברהם בן שבעים...

[20] ראה המשך דברי הזוהר במקום (חלק א, עח ע״ב): ... כיון דמטא לחרן לא נפק מתמן לבתר, דכתיב וילך אברם כאשר דבר אליו יהו״ה, וילך אתו לוט, ואילו תרח לא כתיב (ביה וילך אלא ויצא).

[21] בראשית יא-לא

[22] ב״ר לח-יג: ... הרי אני (נמרוד) משליכך בתוכו (בתוך האש) ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו...

ראה גם זוהר חלק א׳, (לך לך) עח ע״ב: ... א״ל רבי שמעון, אי תימא דתרח כד נפק מאור כשדים בגין לאהדרא בתשובה הוה, לאו הכי, אלא כד נפק לאשתזבא נפק, דהוו כלהו בני ארעיה בעאן למקטליה, דכיון דחזו דאשתזיב אברהם, הוו אמרי ליה לתרח אנת הוא דהוית מטעי לן באלין פסילין, ומגו דחלא דלהון נפק תרח...

[23] ראה סנהדרין עא ע״ב לגבי בן סורר ומורה.

[24] פרקי אבות ה-ג: עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.

אבות דרבי נתן לג-ב: עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקדוש ברוך הוא ובכולן נמצא שלם ואלו הן: שנים בלך לך, שנים בשתי בניו, שנים בשתי נשיו, אחד עם המלכים, ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים, ואחד בברית מילה (בין הבתרים). וכל כך למה? כדי שכשיבא אברהם אבינו ליטול שכרו, שיהיו אומות העולם אומרים: יותר מכולנו יותר מכל שוה אברהם אבינו ליטול שכרו, שנאמר (קהלת ט) ״לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך״.

[25] בראשית כב-א

[26] בראשית כב, יז-יח

[27] ע״פ ב״ר פב-ו.

[28] ברכות טז ע״ב: אין אבות אלא שלושה.

[29] ישעיהו כט-כב: לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם. ראה ב״ר סג-ג.

ראה הרחבת הנושא בפסקה ״אברהם ויצחק בדיעבד נקראים ישראל״ בשיעור ״חולשה באמונה״ בחלק ב של ״סוד מדרש התולדות״..

[30] פירוש בעל הטורים על התורה, בראשית א-א

[31] דברי הימים א׳, יז-כא

ראה ברכות ו ע״א: אמר להם הקב״ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם ...

[32] המוסר של התורה אינו סוג של אתיקה. האתיקה היא אוסף של מחשבות אנושיות לגבי הבעיות המוסריות: מהו טוב, מהו רע וכו׳. האתיקה היא ענף של הפילוסופיה, ולכן התשובות ניתנות על־ידי השואלים עצמם, בדומה לכל ענף אחר של הפילוסופיה המערבית־יוונית. המוסר של התורה הוא אבסולוטי וחיצוני לשכל האדם. התורה קובעת מהו טוב ומהו רע. האדם חופשי לבחור בין הטוב ובין הרע, לקבל כל ערך או לדחותה. הוא אינו יכול לקבוע אם הערך אמִתי או לא (מתוך שיעורי הרב).  

[33] ראה ויקרא כ-יז: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא. בפסוק הזה התורה משתמשת במילה ״חסד״ כדי לציין חטא של ג״ע. זהו חסד של הסטרא אחרא, ללא גבולות.

[34] ראה ״ליקוטי תורה״ מאת האדמו״ר הזקן, פרשת בלק, עמ׳ ע״א ע״ב.

[35] ראה ויק״ר ט-ג: דא״ר ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה.

[36] ראה ספר הבהיר מט: ... אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, מאי מימי קדם, מלמד שאם לא היה אברהם גומל חסד וזוכה למדת חסד לא היה יעקב זוכה למדת אמת, שבזכות שזכה אברהם למדת חסד זכה יצחק למדת פחד דכתיב (בראשית לא-נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, אטו יש איש שישבע כך באמונת פחד אביו, אלא עד כאן לא ניתן ליעקב כח, ונשבע בכח שניתן לאביו שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק...

[37] ראה גם ״גבורות ה׳״ מאת המהר״ל, פרק ה, עמ׳ לד (בהוצאת האחים הוניג): ... אברהם שהוא היה התחלת מציאות העולם.

ראה ״סוד מדרש התולדות״, חלק ב ״העולם נברא בשביל אברהם״, בשיעור ״ירידה לצורך עליה״.

[38] יהושע יד-טו. ובב״ר יד-ו (ובפרש״י עה״פ מ״מדרש אגדה״): זה אברהם.

[39] ישעיה מא-ח

[40] תהילים קב-יט

[41] פרקי אבות ה-ג: עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.

[42] ב״ר נה-ב: ״ה׳ צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו״ א״ר יונתן: הפשתני הזה כשפשתנו לוקה אינו מקיש עליו ביותר מפני שהיא פוקעת וכשפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר למה שהיא משתבחת והולכת כך הקדוש ברוך הוא אינו מנסה את הרשעים למה שאין יכולין לעמוד דכתיב (ישעיה נז) והרשעים כים נגרש ואת מי מנסה את הצדיקים שנא׳ (תהילים יא) ה׳ צדיק יבחן (בראשית לט) ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו׳ ויהי אחר הדברים האלה אמר רבי יונתן היוצר הזה כשהוא בודק את הכבשן שלו אינו בודק את הכלים המרועעים למה שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד הוא שוברו ומה הוא בודק בקנקנים ברורים שאפילו הוא מקיש עליו כמה פעמים אינו שוברו כך אין הקב״ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר ה׳ צדיק יבחן. א״ר אלעזר לבעל הבית שהיה לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע על מי הוא נותן את העול לא על אותה שכחה יפה כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא הצדיקים שנאמר ה׳ צדיק יבחן.

[43] בראשית כב-יט

[44] ואין כאן שום ניסיון לגבי יצחק משום שיצחק מלכתחילה, כגיבור של מידת הדין, יודע שצריך לזכות בכל דבר, ובייחוד ביש שלו. אין אצל יצחק מתנות חינם. לכן צודקים חז״ל שקבעו שזו ניסיון של אברהם ולא התייחסו לעקדה כאל ניסיון של יצחק בכלל (מתוך השיעור).

[45] בראשית כב-א. ראה בהרחבה ״סוד מדרש התולדות״ חלק ה.

[46] ברכות סא ע״ב: בשעה שהוציאו את ר׳ עקיבא להריגה זמן ק״ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה.

[47] ב״ר יב-טו

[48] רבי יוסף ג׳יקטליה (1305-1248) תלמידו של רבי אברהם אבולעפיה, מקובל ספרדי מן המאה השלוש־עשרה. ספרו ״שערי אורה״ נחשב לספר יסוד בלימוד הקבלה. הרב אשכנזי לימד ״שערי אורה״ שנים רבות ושיעוריו קובצו בספר ״סוד הלשון הקודש״.

[49] הקדמה לשערי אורה.

[50] ראה ב״ר מז-ו, פב-ו. ראה גם פירוש הריקנאטי בפרשת ״ויחי״.

[51] ראה פירוש ״מתנות כהונה״ במקום.

[52] בראשית טו-ו

[53] דברים ד-לה: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

[54] בראשית ו-כב

[55] ראה פרש״י על ״ויצא אתו החוצה״ (בראשית טו-ה): ... ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל ...

[56] ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי בספרו ״A Study of History״ סוקר את עלייתן ושקיעתן של 21 ציוויליזציות החל ממצרים וכלה במקסיקנית על־פי אותה תפישה: התפתחות - שיא - שקיעה (ראה עמ׳ 191-184 בהוצאת Oxford University Press). הוא מציין שעם ישראל הוא תופעה לא רציונלית ו״מולה ניצב כל היסטוריון פעור פה״.

[57] בראשית יב-ג

[58] ראה מאמר ״הדור״ של הרב קוק בספר ״אורות״.

[59] חלוקה זו בין תקופת האבות לתקופת הבנים באה גם לידי ביטוי בלוח השנה. בתקופת האבות תחילת השנה היא בא׳ בתשרי. לוח זה קשור עדיין ללוח השנה האוניברסלי, כלל אנושי. א׳ בתשרי קשור למעשה בראשית ולבריאת האדם. בתורה חודש תשרי נקרא ״החודש השביעי״ משום שלפי לוח השנה של בני ישראל, מתחילה השנה בא׳ בניסן, בתחילת ההיסטוריה של ישראל כאומה. הזמן של ״בני ישראל״ נמשך עד המשיח והוא שונה מן הזמן של האבות. אנחנו חיים את הזמן של הבנים.

התורה ניתנת לעם, לא ליחידים, ולכן היא אינה יכולה להינתן לפני יציאת מצרים. התורה מדברת לישראל, בהיותו כלל והיא מצווה, מחייבת את הפרט השייך לאותו כלל. כל עוד הכלל לא קיים - והוא קיים רק ביציאת מצרים, הממד של החיוב אינו קיים (מתוך שיעורי הרב).

[60] וארא - אל האבות באל שדי - הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי: ושמי ה׳ לא נודעתי להם - לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה׳ נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי.

ראה גם ״פרי צדיק״ לרבי צדוק הכהן מלובלין, פרשת וארא, דרוש ג: ...והיינו כשהבטחתי להם ולא קיימתי.

[61] פירוש המילה ״איפרכיה״ ביוונית הוא מחוז - duchede (תחומו של הדוכס) בפרש״י.

[62] כך מכנה התורה את צאצאי בני עֵבֶר שנשארו בגלות ׳וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה׳ (בראשית כה-כ). בתואל הוא בנו של נחור, אחי אברהם והוא לא מתואר כעברי אלא כארמי (מתוך שיעורי הרב).

[63] ראה הרחבת הנושא בשיעור ״אברם הוא אברהם״.

[64] יש כאן דוגמה מובהקת של הדרך שבה לומד המדרש את הפסוק. לא לחינם המדרש בא ונותן משמעות מדויקת לביטוי במקרא שלכאורה מובן לכול. המדרש מבקש להוציא מלבנו את הטעות הנפוצה כל כך שאברהם הוא כשדי. דרך המדרש אנחנו מגלים את מטרת התורה. היא מבקשת להסביר לנו את הקושי הנפשי, את השינוי הנדרש ברמת הזהות, בתהליך הניתוק מן הגלות. אחרי עיון במדרש, אנחנו מבינים שזהו בעצם הפשט האמִתי של הפסוק (מתוך שיעור הרב).

[65] ראה פירוש הרמב״ן על בראשית יא-כח, ד״ה ״על פני תרח אביו בארץ מולדתו״: ... אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם. והכתוב אמר ויגד לאברם העברי (להלן יד-יג), לא הכשדי, וכתיב (יהושע כד-ב) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור. ומלת מעולם תורה כי משם תולדותיו מאז, וכתיב (שם ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר. וראיה לדבר, כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער, והכתוב ספר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו, אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים: אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר, והיא מנחלת אבותיו מעולם, והכתוב אומר בבני שם (לעיל י-ל) ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם, והוא שם כולל, כדכתיב (שם לא) בארצותם לגוייהם. וכתוב (במדבר כג-ז) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם, והנה הוא ואבותיו מן הארץ ההיא מעולם.

[66] שמות כ-יא

[67] ב״ר לט-ז: ״ויאמר ה׳ אל אברם לך לך״ מה כתיב למעלה מן העניין ״וימת תרח בחרן״ אמר רבי יצחק אם לענין החשבון, ועד עכשיו מתבקש לו עוד שישים וחמש שנים? אלא בתחילה אתה דורש: הרשעים קרויים מתים בחייהם, ולפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר: אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים: הניח אביו והלך לו לעת זקנתו. אמר לו הקב״ה: לך, אני פוטרך מכיבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם. ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך - בתחילה ״וימת תרח בחרן״ ואחר כך ״ויאמר ה׳ אל אברם״.

[68] ראה מדרש תהילים (שחר טוב) ט-ז.

[69] ראה זוהר א׳, (לך לך) עמ׳ עח ע״ב.

[70] חגיגה ג ע״א: ״עמים נאספו עם אלהי אברהם״ אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים.

[71] ראה ״גבורות ה׳״ מאת המהר״ל, פרק ה, עמ׳ לד (בהוצאת האחים הוניג): ... כי אברהם אינו נקשר ואינו מתיחס אל אביו תרח, כמו שאין יחוס וקישור האור אל החושך ...

[72] ראה ״נצח ישראל״ מאת המהר״ל, פרק לב.

[73] בשלב הראשון, הגוי המארח את היהודים בגולה נשאר נבוך מול הסירוב העקשני לפעמים של אותם יהודים להתבולל לגמרי ולוותר על כל סממן ״תרבותי־דתי״ משלהם. הוא רואה בהתנהגות זו התנהגות כפוית טובה. בשלב השני, באות האשמות על זהות כפולה, השתייכות כפולה וכו׳, בייחוד כאשר מתיימרים אותם יהודים להיות אזרחים טובים ״יותר״ מן התושבים המקומיים. בשלב השלישי פורצת החוצה השנאה והתוצאות אינן מאחרות לבוא. זו היסטוריית עמנו בגלות. מטריד אותי עד מאוד לראות שוב את היהודים משחקים באותו משחק מסוכן (מתוך שיעורי הרב).

[74] בראשית כה-כ: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

[75] ראה בראשית י-כב.

[76] ראה תנחומא לך לך ט, ב״ר מ-ו, רמב״ן לך לך יב-ו.

[77] ראה תרגום ירושלמי על בראשית כד-סב: ויצחק הוה אתי מבי מדרשא דשם רבא.

ראה גם ב״ר נו-יא: ׳וישב אברהם על נעריו׳: ויצחק היכן הוא? ר׳ ברכיה בשם רבנן: דתמן שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה.

ב״ר סג-י: ויעקב איש תם יושב אהלים שני אהלים בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר.

[78] ראה ויקרא רבה ט-ג: דא״ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה הה״ד (בראשית ג) לשמור את דרך עץ החיים דרך זו דרך ארץ ואחר כך עץ החיים זו תורה.

[79] ייתכן שתכניתו הראשונה של אברהם הייתה דומה לזו של שם ועבר. אברהם קורה בשם ה׳ בכל מקום שאליו הוא מגיע ומכניס את התושבים המקומיים תחת כנפי השכינה. פעילות זו דומה להקמה של ״כנסייה״ או בית מדרש של מאמינים, לפי לשון המדרש. החידוש של הקב״ה הוא שהוא מצווה על אברהם לייסד אומה (מתוך שיעורי הרב).

ראה גם הפסקה ״שם ועבר לעומת אברהם״ בשיעור ״ברית מילה״ בהמשך הספר.

[80] ראה מדרש תהילים (שוחר טוב) קז-ד: אמר ר׳ אבא בר כהנא בשם רבותינו: כעוּבר שהוא נתון במעי הבהמה, וכשם שהרועה נותן ידו ושומטה ממעיה, כך עשה הקב״ה לישראל ממצרים להוציאם, שנאמר: ׳או הנִסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי׳.

ראה ״גבורות ה׳״ מאת המהר״ל, פרק ג.

[81] הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ״ל, בנו של הרב אברהם הכהן קוק זצ״ל, היה רבו של הרב אשכנזי ז״ל. הוא פגש אותו לראשונה ב-1955, וכך מתאר הרב את המפגש הראשון שלהם: ״לפני פגישתי עם הרב צבי יהודה למדתי תורה אצל רבותי, אבל הרב הוריד לי את התורה על אדמת ארץ ישראל. תוך לילה אחת אני חזרתי לשורשיי העבריים. מיהודי אני הפכתי להיות בחזרה עברי. תורת היהודים הגולים הפכה בשבילי לתורת העברים״.

הרב אשכנזי הסתיר את חכמתו בנסתר מהרב צבי יהודה, אולם באחת הפגישות התפעל מאוד הרב צבי יהודה מידיעותיו ומהשגותיו ברזי התורה ושאלו מנין לו כל אלו. הרב אשכנזי השיב: קיבלתי בלימוד עם אבי. כאשר יצא הרב אשכנזי מן החדר, אמר הרב צבי יהודה לנוכחים: אין זה כך, הוא גדול הרבה יותר מאביו. הוא מעין נובע. הרב צבי יהודה היה מכנה אותו מאור הגולה של דורנו.

בערוב ימיו היה הרב צבי יהודה חלש מאוד וסירב לבוא לתת את השיעור ביום העצמאות. הרב אשכנזי הגיע ופגש את הרב בדיחי שהיה עוזר של הרב קוק ושאל אותו למה לא בא הרב לישיבה לתת את השיעור? השיב הרב בדיחי שכּל הרבנים ניסו לשכנע את הרב צבי יהודה, אולם הוא סירב. אולי יסכים הרב לנסות לשכנעו? הרב אשכנזי השיב בחיוב. כשהגיעו אמר לרב: ״אי אפשר שיהיה יום העצמאות בישיבת ׳מרכז הרב׳ בלי דברי הרב.״ מיד אמר הרב צבי יהודה להביא מכונית ולנסוע לישיבה. שאל אותו הרב בדיחי למה סירב לכל המבקשים ואילו לדברי הרב אשכנזי הוא שומע? השיב הרב צבי יהודה: ״כשתלמיד חכם מבקש חייבים לקיים״.

[82] בראשית כד-ד. לא נאמר בפירוש לאן אליעזר צריך ללכת והוא הולך לארם נהרים אל עיר נחור (שם כד-י).

[83] אפשר אולי גם לדייק מההבדל בין מה שאברהם אבינו אומר לאליעזר ומה שהוא מספר אחר כך לבתואל ולבן. במקום ״אל ארצי ואל מולדתי תלך״ אומר אליעזר ״אל בית אבי תלך ואל משפחתי״. לפי זה יוצא שארצי הוא בית אבי ומולדתי הוא משפחתי (ראה פירושו של אברבנאל, חיי שרה, פסקא כח).

[84] בראשית יב-ה

[85] בראשית יא-לא

[86] בראשית כב-ב

[87] ב״ר נה-ז: ויאמר קח נא את בנך וגו׳ אמר לו בבקשה ממך קח נא את בנך א״ל תרין בנין אית לי אי זה בן א״ל את יחידך א״ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו א״ל אשר אהבת א״ל אית תחומין במעיא א״ל את יצחק ולמה לא גלה לו מיד כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור היא דעתיה דר׳ יוחנן דא״ר יוחנן לך לך זו אפרכיה שלך וממולדתך זו שכונתך מבית אביך זו בית אביך אל הארץ אשר אראך ולמה לא גלה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה.

[88] בראשית כא-יב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. 

[89] על־פי שיר השירים רבא ד-ח: ד״א תשורי מראש אמנה זה אברהם שכתוב בו והאמין בה.

ולפי זה אפשר לפרש את דברי רש״י על בראשית טו-ו שרק לאברהם אבינו נחשבת האמונה לזכות, דלבניו באה בירושה.

[90] בספר ״קול התור״ על פי הגאון מווילנה (פרק ב, חלק ב, ב), מוסבר שיש שלוש קליפות המנסות לעכב את הגאולה בכל כוחם: קליפת אדום, קליפת ישמעאל וקליפת הערב רב.

[91] ילקוט שמעוני - דברים, פרק יד, רמז תתצח

[92] ע״פ הפיוט לכה דודי. וכן בראש פירוש ה״נרבוני״ ל״מורה הנבוכים״, חלק א, פרק א: ראשית המחשבה סוף המעשה.

[93] ע״פ שמות רבה ג.

[94] ראה ״פרי עץ חיים״ מאת רבי חיים ויטאל, שער רח, חנוכה ופורים, פרק ו: והנה מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשו שהם בקליפות דין ורחמים, כי זה לעומת זה וכו׳, והם לבנה וחמה שבקליפות, מלשון אף וחמה.

ראה גם ״קול התור״ ע״פ הגאון מווילנה, פרק שני, קנא.

[95] שיר השירים רבה ג-ה: ... מכל אבקת רוכל זה יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת.

[96] מדרש הנעלם, זוהר חלק ג, (בהעלותך) קנב ע״: אמר ר׳ שמעון: ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא, אנן יכלין למעבד באורייתא מלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא, אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין ורזין עילאין.

ראה גם ״תפארת ישראל״ מאת המהר״ל, פרק יג.

[97] ראה ״גבורות ה׳״ מאת המהר״ל, פרק ט, ושיעור הרב בחלק ב של ״סוד מדרש התולדות״ על סיבת הגלות.

 

הוספת תגובה