חתונה עברית

 

עולה תמימה

דמותו של יצחק אבינו הינה דמות יחידאית בין האבות. הוא היחיד שלא יצא מגבולות ארץ ישראל, שנשא רק אישה אחת, ושלא שינה את שמו. הזוהר מציין בנוסף שהוא היחיד שלגביו לא נאמר פעמים במקרא ״יצחק יצחק״, כפי שנאמר לגבי אברהם, יעקב, משה ושמואל:

... והכי תשכח בכלהו צדיקי, משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל, שם שם, בר מיצחק דלא כתיב ביה כמה דכתיב בהו, בגין דיצחק בשעתא דאתקרב על גבי מדבחא, נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא, וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים, תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי, בגין דא תשכח דלא יחד קב״ה שמיה אלא על יצחק, בגין דאתחשב כמת, ועל דא רמז קרא ואמר (איוב טו-טו) ׳הן בקדושיו לא יאמין וגו׳׳.

זוהר חלק א, ס ע״א[1]

יצחק אבינו הוא עולה תמימה.[2] הוא עולה תמימה מרחם אמו, כי הוא נולד אחרי ברית המילה של אברהם אבינו ושינוי שמם של שרה אמנו ואברהם אבינו. הוא תחילת התולדות של ישראל ממש. ׳וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק׳.[3] למה מתכוונים כאשר אומרים שהוא עולה תמימה? אנחנו למדים מהפסוק ממעשה בראשית ׳וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן׳[4] את אשר התרחש ביום השלישי של ימי המעשה. העולם הנברא הוא עולם ה״מה״, בלשון רבים המי״ם,[5] אבל בהשתלשלות העולמות המי״ם הפכו למו״ם. היו״ד נהפכה לוא״ו. זהו סוד הפסוק ׳יִקָּווּ הַמַּיִם׳. כאשר היו״ד במילה ״מים״ מתפשטת ויורדת עד הה״א האחרונה של עולם העשייה,[6] היא הופכת לוא״ו והמילה ״מים״ הופכת ל״מום״. תכלית התיקון היא להעלות בחזרה את העולם למדרגה של ״מים״ וזו ההגדרה של העולה ״אשר אין בה מום״:[7] לתקן את המום של הטבע ולהעלות את הטבע.[8] זהו סוד העקדה: יצחק הוא עולה, כי אין בו מום - ׳אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה׳.[9] בעלי המדרש מסבירים: ׳אל תעש לו מאומה׳ אל תעש לו מומה.[10] כאשר מופיע למטה, בעולם העשייה, דבר שאין בו מום, הוא עולה למעלה, כלומר הוא מסוגל להסיר את הוא״ו מן המום. זאת עצם פעולת התיקון. יצחק מסוגל לתקן את העולם.

הממד של יצחק הוא הממד ״האנכי״, מהארץ לשמים, לא הממד ״המאוזן״, מהארץ לחוץ לארץ. לכן הוא לא יוצא לחוץ לארץ. יצחק שייך לעולם הבא, גם אם פיזית הוא נמצא בעולם הזה. הוא כל כולו קודש: במישור של בין אדם לחברו, הייתה לו רק אישה אחת, במישור של בין אדם לעצמו רק שם אחד, ובמישור של בין אדם למקום, רק מקום אחד - ארץ ישראל.

יצחק הוא עולה תמימה. במידה מסוימת אפשר לומר שהוא לא ירד מן המזבח עליו הוא נעקד. בעלי המדרש שואלים על הפסוק ׳וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע׳:[11] ויצחק היכן הוא? שתי תשובות ניתנו: הראשונה שאברהם שלח אותו ללמוד תורה,[12] והשנייה שהוא עלה לגן עדן.[13] על איזה תורה מדובר? רגילים לומר שהוא למד אצל שֵׁם ועֵבֶר, במובן שהוא למד שם את הדרך ארץ שקדמה לתורה. אבל נראה שיש משהו יותר עמוק בשתי התשובות של בעלי המדרש: יצחק אבינו, כעולה תמימה, עלה ללמוד את תורת ה׳, שהיא גם היא תמימה - ׳תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ׳.[14] אבל, בנוסף, הוא גם למד את דרכי ה׳ - לא רק הדרך ארץ שקדמה לתורה, כי דרכי ה׳ גם הם תמימים - ׳הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ׳.[15] יצחק למד את תורת ה׳[16] ואת דרכי ההשגחה - איך הקב״ה מנהיג את עולמו, את סוד ההיסטוריה של ישראל, מבחינת קץ-חי, אותיות יצחק.

עד העקדה יצחק חי בעולם אחד, העולם הזה. אחרי העקדה, יצחק חי בשני עולמות: גופו בעולם הזה ומדרגה מסוימת של נשמתו בעולם הבא. זה מה שהזוהר מבקש ללמד אותנו, כאשר הוא אומר שמבחינה מסוימת הוא נחשב כמת. הסברנו כאשר למדנו מדרשים על סיפור העקדה, שאותו חלק הוא החלק של מידת הדין הקשה, הלא מרוסנת, המסוכנת לכל העולם. סילוק מידת הדין הקשה הוא תחילת תיקון העולם וזה נעשה על־ידי עקידתו של יצחק שהוא עולה תמימה.

יצחק מכונה בתורה ״בְּרוּךְ ה׳״[17] ובספר הזוהר ״תושבחתיה דאבהן״ - המשובח שבאבות,[18] כי בכוחו לתקן את מידת הדין בעולם, כי בכוחו להביא את הקץ, כי בכוחו להביא גאולה לעולם. כוחו של יצחק בא לו מעצם היותו עולה תמימה - עולה תמימה מבטן אמו.

בתו של אליעזר

אחרי מותו של שרה, אברהם אבינו מחליט לחתן את יצחק בנו, כדי להמשיך לבנות את האומה הישראלית. בלי להתייעץ אתו, הוא פונה לעבדו, שהוא לפי המדרש אליעזר, ושולח אותו לחָרָן למצוא ליצחק אישה מתאימה.

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ

כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק

בראשית כד, א-ד

אברהם נותן לעבדו שתי הוראות: הראשונה, לא לקחת ליצחק אישה מבני כנען, והשנייה, לא להחזיר את יצחק לחָרָן:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם

 וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה

יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם

 וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה

בראשית כד, ה-ח

אתחיל עם ההוראה הראשונה: כל עוד תהליך בניית האומה הישראלית נמשך, אי אפשר להכניס לתוכה זהות זרה כלשהי, ובמיוחד אי אפשר לחתן את יצחק עם בנות כנען.[19] בשלב קריטי זה, אי אפשר להשיא את יצחק עם בת כנען,[20] כולל הבנות של בעלי בריתו של אברהם, עָנֵר, אשכול ומַמְרֵא.[21] גם האופציה של בתו של אליעזר נפסלת.[22] פסילה זו יכולה להיראות כמוזרה, כי, בברית בין הבתרים, אברהם דווקא הציע את אליעזר כחלופה אפשרית במקרה שיתברר שהוא הוא אכן ערירי: ׳וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יְהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר׳.[23] הגמרא מתארת במסכת יומא את תכונותיו של אליעזר כך:

אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ׳ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו׳. אר״א: שמושל בתורת רבו הוא דמשק אליעזר. א״ר אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.

יומא כח ע״ב

מה משמעות הביטוי ״שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים״? אליעזר היה חוזר על דברי אברהם ומלמד אותם לכל מי שאברהם הכניס תחת כנפי השכינה. לא היה בדבריו של אליעזר שום חידוש. עולמו הוא העולם של אברהם. הוא רק העולם של אברהם. אבל יצחק חי במציאות שונה. הוא לא האב הראשון. הוא לא מתחיל את התהליך. הוא השני והוא צריך להמציא דרך חדשה, של עצמו, להמשיך הלאה כדי לקדם את בניית הזהות הישראלית, כדי להוליד את האב השלישי יעקב, המקבל את השם ישראל. אין בכוחו של אליעזר לחדש, לפלס דרך חדשה. במובן זה, זהותו אינה פורייה ולכן בתו אינה אופציה רלוונטית בשלב זה של ההיסטוריה.

השאלה איננה האם בתו של אליעזר הייתה צדקת או לא. מן הסתם היא הייתה. השאלה היא זהותית, אנתרופולוגית. עד הַפַּלָּגָה, הזהות האנושית הייתה אחת. כל בני נֹחַ היו בני משפחה אחת. אחרי הַפַּלָּגָה, רק משפחה אחת - משפחת עֵבֶר, ממשיכה להיות, מבחינה זהותית, אוניברסלית. כל שאר המשפחות הפכו להיות גויים. אין שום קונוטציה שלילית באמירה זו אלא תיאור של המצב שנוצר. הזהות של כל גוי היא זהות פרטיקולרית לגמרי - אחד חלקי שבעים מן הזהות האנושית הקמאית. לכן אם רוצים לשמר את הייחודיות של משפחת אברהם, היוצא מעֵבֶר, והרוצה להמשיך את דרכו, אי אפשר בשלב זה של הבנייה של הזהות הישראלית, לשלב בתוך זהותה, זהות אנושית פרטיקולרית, כי זה יהפוך אותה לעוד זהות פרטיקולרית. לא סתם עוד זהות פרטיקולרית, מעבר לשבעים הקיימות בעקבות הַפַּלָּגָה, אלא לזהות חריגה, ״מפלצתית״ במובן האטימולוגי של המילה, כי היא תהיה פרטיקולרית לגמרי בצד אחד, בגלל הצד הגויי שבה, ואוניברסלית בצד שני, בזכות הצד העברי שבה. אי אפשר יהיה בתנאים אלה לשמש כגואל האנושות, כממלכת כוהנים.

הדוגמה הבולטת אצל חז״ל היא הסיפור של תמנע. היא הייתה נסיכת העם החורי והיא רצתה להתחתן עם האבות.[24] היא נדחתה על־ידם ובסוף היא הייתה פילגש לאליפז, בנו של עשו, וממנה נולד עמלק. השאלה המתבקשת היא כמובן מדוע האבות דחו אותה? התשובה פשוטה: אי אפשר לבנות זהות אוניברסלית אם, בשלב הבנייה, מכניסים לתוכה, זהות שהיא כבר פרטיקולרית לגמרי, כמו הזהות החורית. מה תהיה הזהות של הבן הנולד מחתונה זו? חורית? לא, כי יש מרכיב עברי. עברית? גם לא, כי יש מרכיב חורי. חורית־עברית? זאת זהות לא ברורה. איזה צד גובר על השני? לכן, אני מדבר על זהות ״מפלצתית״. זה מאוד דומה למה שקרה עם הָגָר. אמנם, אברהם היה עדיין אברם, אבל, בכל זאת, הזהות של ישמעאל לא ברורה: מצרי מצד אמו, ארמי מצד אביו, אבל גם עברי בדרך, כי אברהם נמצא באמצע מסעו באותו זמן. לכן, שרה, מיד, חותכת את הנושא. זה לא יכול להיות הפתרון. הפתרון צריך, חייב להיות עברי. רק אחרי שהסתיים שלב זה של בניית הזהות הישראלית, רק אחרי ששם ישראל הופיע בעולם, אפשר להתחתן עם בנות עמים אחרים, וכל זה, כמובן, בהתאם לתנאים הקבועים בהלכה. מי שמתמודד עם מצב זה בתורה הוא יעקב, כאשר הוא צריך לחתן את בניו ובתו ונלמד את הנושא בהמשך.[25]

התורה מספרת על זהות מעורבת, לא ברורה, בימי נֹחַ, כאשר היא מדברת על בני האלוקים ובנות האדם:

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ

בראשית ו, א-ב

לפי פירושו של רבנו האברבנאל על התורה,[26] מכונים בני קַיִן במקרא ״בן האדם״ ובני שֵׁת מכונים ״בני האלוקים״. המשימה של בני שֵׁת הייתה לחנך את האנושות של בני קַיִן למוסריות, בעקבות הרצח של הֶבֶל. אבל הפער בין שתי השושלות היה גדול מדיי. התורה מלמדת אותנו שהאסטרטגיה שנבחרה כדי למלא משימה זו - נישואים בין שתי השושלות, התבררה ככישלון חרוץ, כי האנושות כולה התדרדרה למצב של חמס: ׳וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס׳.[27] רש״י במקום מסביר שהחמס בא לידי ביטוי בגזל ועל כך נגזר דינם של אנשי הדור.[28] אז נגזרה גזרת המבול. הזהות שנוצרה בעקבות הנישואים בין שתי השושלות הייתה זהות מפלצתית: מצד אחד, הזהות של בני קַיִן, שטרם התעלתה לרמה בסיסית של מוסריות, ומצד שני, הזהות של בני שֵׁת, שהייתה אמורה לשמש כמחנך השלשלת השנייה. בתנאים אלה, שלשלת בני שֵׁת לא יכלה למלא את תפקידה כראוי, והיא התדרדרה אף היא, עד כדי כך שהגמרא אומרת שאף על נֹחַ נגזרה אותה גזרה של הכליה בזמן המבול.[29]

כדאי לשים לב שמעשה הגזל הופכי לחלוטין לגמילות חסדים. כאשר אני גוזל, אני לוקח את השייך לאחר שלי והופך אותו לשלי. בכך אני שולל לגמרי את קיומו של האחר כסובייקט השווה בערכו אליי. אני הופך אותו לאובייקט. זאת פעולה אלימה. שלילת ערכו של האחר, הבאה לידי ביטוי בחמס, בגזל שביצעו אנשי דור המבול, היא השורש לכל העבירות הקשות ביותר: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה.[30] ההפך הגמור מגמילות חסדים, שהיא היא המידה המאפיינת את אברהם וגם את רבקה, כפי שנראה מיד. כל זה קרה בעקבות הרצון ליצור זהות מאוחדת, בטרם עת, בטרם ההגעה למדרגה מינימלית של מוסריות בצד שושלת בני קַיִן.

שושנה בין החוחים

אברהם למד את לקחי העבר ולכן האפשרות היחידה לחתן את יצחק היא לקחת אישה מענף אחר של משפחתו של אברהם. כאן באה לידי ביטוי ההוראה השנייה של אברהם: לא להחזיר את יצחק למקום מוצאו של אברהם בשום אופן: חָרָן או אור כשדים. יציאתו של אברהם היא בלתי הפיכה. אברהם יצא מהגלות כאַבְרָם, ואירוע זה הוא בלתי הפיך, כפי שאנחנו לומדים מהגמרא במסכת ברכות:

תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר ׳והיה שמך אברהם׳. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו שנאמר ׳ולא יקרא עוד את שמך אברם׳.

ברכות יג ע״א

השם ״אברהם״, לעומת השם ״אַבְרָם״ המסמל את הזהות הארמית, הגלותית של אברהם, מסמל את הממד האוניברסלי של הזהות העברית: ״ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו״. שינוי זה בלתי הפיך והוא התוצאה של היציאה מן הגלות. חזרתו של יצחק לחָרָן או לאור כשדים הייתה מצדיקה את הבחירה של הענף השני של משפחתו של אברהם, הענף של אחיו נָחוֹר, אשר בחר להישאר בגלות.

אבל, וכאן הקושי של אברהם ושליחו אליעזר, אם יש מקום אחד בעולם בו נמצאת אשתו האפשרית של יצחק, זה דווקא במשפחת נָחוֹר, הגרה בחָרָן. במשפחה זו, כי היא עדיין, במשהו, עברית, גם אם מבחינה חיצונית היא כבר ארמית: בְּתוּאֵל אבי רבקה נקרא ״בְּתוּאֵל הארמי״ וגם לָבָן אחיה של רבקה נקרא ״לָבָן הארמי״.[31]

איך יכולה התורה לומר שהם ארמיים, כאשר גם הם מבני בניו של עֵבֶר? ארם הוא דמות אחרת, הוא אחד מבני שֵׁם![32] לכן הכינוי ״ארמי״ בא לציין שחלק מבני משפחתו של תֶּרַח בחרו באופציה שונה מזו של אברהם: הם לא רצו לחזור לארץ. הם רצו להישאר קוסמופוליטים ולא לחזור להיות אוניברסליים. כל הענף הזה, נָחוֹר, בְּתוּאֵל ולָבָן בחרו להישאר בגלות, בחָרָן והם קיבלו החלטה זהותית אסטרטגית: להיות קוסמופוליטים.

קיימות שתי גישות עיקריות אפשריות במימוש הדאגה לאוניברסל האנושי. הראשונה, הגישה הקוסמופוליטית, גורסת שעל עם ישראל להתפזר בין אומות העולם, ובייחוד אצל הציוויליזציה הדומיננטית בכל תקופה, ולשמש בה מחנך מוסרי של אותן אומות. זו הגישה של נָחוֹר, אחי אברהם, בנו בְּתוּאֵל, ולָבָן נכדו. אבל, חיש מהר, לָבָן מתגלה כאיוב הקשה ביותר של הענף האחר שהחליט להיות אוניברסלי. ״ולבן ביקש לעקור את הכל״,[33] ואף שהוא הדוד של יעקב, החותן שלו והסבא של השבטים![34]

הגישה האוניברסלית גורסת כי מימוש החזון של עֵבֶר, הבנייה מחדש של האוניברסל האנושי בעקבות הַפַּלָּגָה, עובר דווקא דרך מימוש זהותו הלאומית של צאצאיו בארץ העברים. כאשר אברהם החליט לעזוב את הגלות, הוא שלל לגמרי את הגישה הקוסמופוליטית. הוא זרק את קליפתו הארמית וחזר להיות עברי.

אין פשרה אפשרית בין שתי גישות אלו: או אתה קוסמופוליטי או אתה אוניברסלי. הפלא היא שבכל זאת, אברהם שולח את עבדו לחָרָן, למשפחתו כדי למצוא שם, אולי - בשלב זה איננו יודעים אם היא קיימת בכלל, את אשתו של יצחק. הפלא הוא שיש עדיין בזהותו של נָחוֹר, ממד נוסף והוא הכוח להוליד את האימהות. הפלא הוא שמן הטומאה של משפחת בְּתוּאֵל שהפך להיות בְּתוּאֵל הארמי, אביו של לָבָן הארמי, יצאו רבקה, רחל ולאה. יש במדרש ביטוי המסכם את הפלא הזה: רבקה היא כמו ״שושנה בין החוחים״:

ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו׳ - א״ר יצחק: אם ללמד שהיא מארם נהרים והלא כבר נאמר מפדן ארם, מה ת״ל ארמי בת בתואל הארמי? מה ת״ל אחות לבן הארמי? אלא בא ללמדך אביה רמאי ואחיה רמאי ואף אנשי מקומה כן, והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם, למה היא דומה? לשושנה בין החוחים. בראשית רבה סג-ד

הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם

בשלב זה אברהם אינו יודע אם אכן יש שם עדיין ״שושנה בין החוחים״. הוא כן יודע איך לזהות אותה. הזיהוי יהיה זיהוי מוסרי, לפי המידות המאפיינות את זהות משפחת אברהם, בראש ובראשונה מידת החסד. זה נושא התפילה של עבד אברהם:

וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי

בראשית כד, יב-יד

האם יש עדיין במקום הזה, ממנו יצא אברהם, אישה בעלת חסד? האם נשאר עקבה של המידה שמאפיינת את אברהם במקום הזה, שהפך להיות מקום של טומאה, של רמאות, של אי מוסריות, לפי דברי המדרש? ואם היא בכלל קיימת, האם היא תסכים לבוא לארץ כנען? זה ידרוש ממנה אומץ דומה לאומץ שהפגינו אברהם ושרה. זה ידרוש ממנה להתנתק מסביבתה הטבעית. זה ידרוש ממנה אומץ אדיר כדי להיכנס לצומת מרכזית של ההיסטוריה. לכן אליעזר מתפלל. הוא לא מתפלל כדי לקבל מן השמים את הסימן הנחוץ לזיהוי האישה הנכונה. הוא מתפלל כדי שאכן אישה כזו תמצא ושהוא יפגוש אותה. והנה כאשר הוא מגיע לעין המים, הוא מזהה אותה, רץ לקראתה והוא מבקש ממנה ׳הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ׳.[35] והנה הנס מתרחש כי היא מציעה לו לשתות, לא רק גמיאה אחת, אלא כל צרכו:[36]

וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ

וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת

בראשית כד, יח-יט

׳וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי׳ - המדרש אומר שהיא ״נדיבה ממשפחת נדיבים״.[37] היא אכן נמצאת והוא אכן פגש אותה. אבל מי היא? והוא מוסיף עוד שאלה כדי לבדוק שהיא אכן בעלת חסד: האם יש ׳מָקוֹם לָנוּ לָלִין׳?

וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין

וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר

בראשית כד, כג-כד

היא מציגה את עצמה כ׳בַּת בְּתוּאֵל׳, לא כבת בְּתוּאֵל הארמי. בְּתוּאֵל מוזכר על ידה לפי הייחוס העברי שלו: ׳בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר׳. נוסח זה מזכיר לנו את הפסוק: ׳וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם׳.[38] ׳לְנָחוֹר׳ כאשר הוא היה עדיין ׳אֲחִי אַבְרָהָם׳ במובן הזהותי, כאשר אותו ענף היה עדיין עברי ולא ארמי.

בנוסף היא גם מציעה לאליעזר ולגמליו מקום ללון. היא אכן בעלת חסד, היא אכן נדיבה, היא אכן יודעת להכניס אורחים. זה הפלא האמִתי: יש אכן עדיין ״שושנה בין החוחים״ ואליעזר פגש אותה.

קפיצת הדרך

תפילתו של אליעזר יוצאת דופן: ׳הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם׳. מה משמעות בקשתו? נניח לרגע שרבקה אינה קיימת, האם אליעזר מבקש מהקב״ה לברוא אותה באופן מידי, כלומר נסי, ובגיל שהיא ראויה להינשא?[39] או שמא הוא מתכוון שהדברים יתרחשו באופן אקראי? ישנו מדרש הדורש ביאור יסודי:

׳ויקם וילך אל ארם נהרים׳ ר׳ יצחק אמר בן יומו, היא דעתיה דר׳ יצחק ׳ואבא היום אל העין׳ היום יצאתי והיום באתי.

בראשית רבה, פרשה נט-יא

רש״י מצטט חלק מן המדרש בפירושו, בד״ה ״ואבא היום״ ומפרש ״היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ״.[40] מה משמעות הביטוי ״קפיצת הדרך״? כדי להבין אותו, עלינו להגדיר מה תכלית התפילה, מדוע אנחנו מתפללים? חז״ל מכנים את התפילה כצורך לחיי שעה.[41] בתפילה, כלומר בשמונה־עשרה, אנחנו מבקשים את מה שנחוץ לנו, הכרחי כדי שחיינו יהיו חיים של ממש: קודם כול דעת, כי מי שאין לו דעת, חייו אינם חיים.[42] מהי הדעת? דעה היא התגלות המידות דרך הנשמה. אדם ללא נשמה, ללא דעת הוא גולם, כפי שהמדרש אומר ״בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון גולם בראו״.[43] הדעת מבדילה בין האדם לשאר בעלי חיים, כפי שרש״י מסביר זאת על בראשית א-ז, בד״ה ״נפש חיה״: ״אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אבל זו של אדם חיה שבכולם שנתווסף בו דעה ודיבור״. אם האדם הוא בעל תודעה מוסרית, יש בו דעת. האדם המתפלל מבקש בראש ובראשונה להיות אדם, כלומר להיות בעל דעת.

״אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה״. הקב״ה חונן לאדם דעת, באשר הוא אדם, בחינם. אנחנו פונים אליו כי הוא בעל תכונה זו ואז אנחנו מבקשים ממנו ״וחננו מאתך דעה בינה והשכל״ או ״חכמה בינה ודעת״ בהתאם לנוסח. כך צריך להבין את הבקשה שלנו: ״חננו מאתך״, בלי אמצעי, ״דעת״, כלומר שאנחנו לא נזדקק למישהו כדי לקבל את הדעת. זה הפשט. אבל, לפי הקבלה, זה יותר עמוק: ״וחננו מאתך דעת״, שנהיה מסוגלים לדעת אותך - הדעת שלך, הדעת השייכת לך. אם מקבלים דעת, אז התורה היא תורה, ואם התורה היא תורה, אז החטא הוא חטא, ולכן מיד צריך מחילה. זו הברכה, הבקשה הבאה ״סלח לנו״. כל עוד לא קיבלתי דעת, החטא לא נפקד עליי. אם הדעת חסרה, אי אפשר לייחס לי כל חטא. זאת הקטגוריה של מחוסרי דעת. אבל כדי שהסליחה תוכל להינתן, עליי קודם כול לחזור בתשובה. לכן הסדר הוא דעת, תשובה ואז סליחה.

בתפילה אנחנו מבקשים דברים שאנחנו לא יכולים להשיג דרך עמלנו.[44] אנחנו מבקשים לקבל עכשיו את אותם הדברים שאנחנו זקוקים להם. לקבל משהו כאשר אני לא צריך אותו, אינו עוזר. אני מבקש כי אני צריך דבר מסוים עכשיו. זה מה שאליעזר מבקש: שעכשיו הוא יפגוש את אותה אישה כי יצחק זקוק לה עכשיו - ׳הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם׳.[45] תכלית קפיצת הדרך היא שהדברים שעתידים להתרחש, יתרחשו עכשיו, כי עכשיו זקוקים להם.

אני רוצה לחדד נקודה אחת. אמרתי שבתפילה אנחנו מבקשים את אותם דברים שבלעדיהם החיים אינם חיים. המתפלל צריך לשאול את עצמו האם מה שהוא הולך לבקש באמת נחוץ לו. הגמרא מספרת את הסיפור של רבי חנינא בן דוסא שהיה עני מרוד. המיוחד ברבי חנינא בן דוסא הוא שתפילתו הייתה מתקבלת.[46]

אמרה ליה דביתהו: עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי? אמר לה: מאי נעביד? בעי רחמי דניתבו לך מידי, בעא רחמי, יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא. חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי. ואיהו אפתורא דתרי כרעי, אמר לה: ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמיחסר? אמרה ליה: ומאי נעביד? בעי רחמי דנשקלינהו מינך. בעי רחמי ושקלוהו. תנא: גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון.

תענית כה ע״א[47]

הרשות נתונה לכל אדם לבקש בתפילתו את הדברים הגורמים לו להרגיש בלעדיהם, חיסרון מוחלט של העיקר בחיים.[48] אבל עליו לשקול היטב אם אכן זה כך, כי ייתכן והוא למעשה מבקש לאכול מפרותיו השמורים לו בעולם הבא, כבר בעולם הזה. ומי יודע אם אין בבקשתו משום סכנה? לכן התפילה היא עניין רציני ביותר ולא צריך לבקש סתם דברים, במיוחד את כל אותם דברים שבכוחו של האדם להשיג בזכות עמלו. התפילה איננה תחליף למאמץ של העמל.

מה שאנחנו מבקשים בתפילה הוא לקבל את שכר המצוות שאנחנו קיימו, אבל אנחנו יודעים ש״שכר מצווה בהאי עלמא, ליכא״.[49] קשה להתפלל. האדם צריך להחליט אם הוא צריך עכשיו חלק מאותו שכר שמיועד לו לעולם הבא. בידי האדם, ההחלטה: עכשיו או בעולם הבא. הרשות בידו. אני מדגיש זאת כדי להסביר שמסוכן מאוד להתפלל בלי לדעת מה לבקש. איך אני יכול לדעת האם מה שאני מבקש, הוא באמת טוב בשבילי או לא? אולי זה מסוכן. זה מה שאנחנו למדים מהמעשה של רבי חנינא בן דוסא וצריך להפנים היטב את הדברים. רבי חנינא בן דוסא ואשתו הבינו שהם קיבלו בעולם הזה בזכות את אותה רגל של זהב, אבל מה שהם קיבלו בעולם הזה יחסר להם בעולם הבא. אז הוא שוב התפלל שהרגל תיעלם. הגמרא לא סתם אמרה שהנס השני היה גדול יותר מהנס הראשון.

׳הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם׳. מילת המפתח בתפילתו של אליעזר היא המילה ׳הַיּוֹם׳. הוא יודע היטב מהן התכונות הנדרשות מאותה אישה. היא צריכה להיות בעלת חסד כדי להשלים את יצחק, איש מידת הדין הרפה. הוא מבקש לפגוש אותה היום. מפגש כזה אינו יכול להיות מפגש אקראי. אם הוא יהיה, הוא יהיה התוצאה של ההשגחה. אין די במפגש עצמו כי היא גם צריכה להסכים לבוא אתו לארץ ישראל. היא יכולה לסרב. הסכמתה אינה מובנת מאליה כלל, כי היא בתו של בְּתוּאֵל בן נָחוֹר, שבחר, בניגוד לאברהם אחיו, להיות ארמי ולא לחזור לארץ ישראל. האווירה המשפחתית דוחפת אותה לסרב לבוא עם העבד, שרק עכשיו הגיע. ומי אומר שבני המשפחה בכלל יסכימו? ואם כן, מה תהיה תגובתו של יצחק? האם הוא יֶאֱהַב אותה?

הַקְרֵה או קֶרִי?

אני יכול להתייחס לאירוע כלשהו בשני אופנים שונים: כאירוע מכוון או כאירוע מקרי, כאקסידנט בלע״ז, כמזדמן. למשל אנחנו מוציאים בתורה את הביטוי ״ללכת קרי״, כמו בפסוק ׳וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם׳.[50] רש״י במקום מסביר: ״רבותינו אמרו: עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות״. כשזה מתרחש, זה מתרחש: אם זו מצוה, אז אני עושה אותה, ואם זו עבירה, גם אז אני עושה אותה. הכול כפי שמזדמן. זו ההתנהגות של רוב בני האדם: במקום להחליט מה הם עושים, הם נגררים אחרי מעשיהם. במקום שמישהו ישלוט על משהו - האירוע, המשהו משתלט עליו. הבלתי פרסונלי משתלט על הפרסונלי. אז מגיעים למה שמכונה בתורה ״מקרה לילה״[51] - ההפך מהתולדות. מה משמעות המילה תולדה בתורה? מילה זו באה לתאר, להדגיש את המאמץ המכוון, המודע של הולדת בן האדם. יש כאן פרויקט רצוני, מכוון: אדם הראשון דרך צאצאיו מוליד את בנו, בן האדם. זה נעשה יותר ויותר, מדור לדור. הילוד איננו תעתיק של האב או האם. הוא אמור להיות פרי חדש המסמל התקדמות מסוימת של האנושות לקראת השגת תכליתה, והרך הנולד יהווה בבוא הזמן, אף הוא, אם ברצונו בכך, התקדמות לקראת הולדת בן האדם האמִתי.

לעומת התולדות, יש קורות. דברים בלתי מכוונים, ולכן בלתי משמעותיים מבחינת מימוש מחשבת הבורא, מבחינת השגת היעד של התולדות, הולדת בן האדם האמִתי, התואם את מחשבת הבורא כאשר הוא ברא את אדם הראשון. הקורות מהוות סדרה של אירועים, המתרחשים לפי סדר כרונולוגי מסוים אבל ללא יד מכוונת מצד עושיהם, ולכן ללא משמעות. כך תופסים הגויים את ההיסטוריה. היא חסרת משמעות, כי היא חסרת יעד, חסרת תכלית.[52] בתורה, הקורות מסומלות על־ידי השימוש בפועל ״ויקר״, כגון אצל בלעם: ׳וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ׳.[53] כך הוא תופס את האירועים. הכול קורות, כלומר ללא תכלית, ללא יעד. קורה מה שקורה, אבל אין לזה תכלית. הכול כאוטי, במובן האטימולוגי של המילה. אי־סדר. זה מה שהתורה אומרת כאשר היא מדברת על קרי.[54] לכן, מושג זה קשור לטומאה, כי אותן קורות חסרות חיות.

אני יכול להתייחס לאירוע בשני אופנים: כבעל משמעות ואז הוא שייך לתולדות, או כקרי. אני יכול לראות את הסיפור של המפגש של אליעזר, שלוחו של אברהם אבינו, עם רבקה כסיפור יוצא דופן, בעל משמעות אדירה מבחינת התולדות, כמגלה התערבות של ההשגחה העליונה מתחילתו ועד סופו, או כרצף של אירועים אקראיים, ללא קשר מהותי ביניהם, ללא משמעות, ללא תכלית.

כאשר עבד אברהם מתפלל ׳הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם׳, הוא מגלה את התפיסה העברית של ההיסטוריה. היא בעלת משמעות ״משיחית״, כלומר יש לה תכלית חיובית, מוגדרת היטב, והיא הולדת בן האדם. בשלב זה אנחנו עסוקים במאמץ לחתן את יצחק, בנו של הזוג הראשון של האבות, אברהם ושרה, כדי שהוא יוכל להוליד את הדור השלישי של האבות. אליעזר אינו מתייחס לפגישה שלו עם רבקה כאל תאונה, חסרת משמעות, שהיא כול כולה יד המקרה. הגיע הזמן לחתן את יצחק ולכן דברים מסוימים צריכים להתחרש ׳הַיּוֹם׳. מבחינה זו הדגש הוא על ׳הַיּוֹם׳, כפי שהמלבי״ם בפירושו לתורה מדגיש זאת: ״ואם אתעכב פה הנכם מאחרים זמן קבוע מאת ההשגחה״.[55] יש בתולדות שלבים מכריעים הצריכים להתרחש ב״זמן קבוע״: יצחק צריך להתחתן, אחרת, אין המשך לתולדות. הוא היורש: ׳וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק׳.[56] אברהם בחר למסור לו את ברכתו,[57] והגיע העת לחתן אותו כדי להמשיך הלאה. אליעזר יודע מהן התכונות הנדרשות מאותה אישה והוא מתפלל שאכן יש אישה כזו במציאות ושהוא יפגוש אותה, שהיא תהיה בעלת התכונות הנדרשות והיא תסכים ללכת אחריו כדי להצטרף ליצחק.[58]

אין כאן שום מקריות או אקראיות. אין מִקְרֶה בתורה. המילה מִקְרֶה כתובה עם האות רי״ש סגולה, אינה מופיעה בתורה.[59] אין מקום ליד המקרה.

השאלה היא איך אני תופס כל אירוע: כבעל משמעות או כמחוסר משמעות, מבחינת התולדות. לא כל אירוע הוא בעל משמעות. אירוע כזה נקרא קרי. הוא בן חלוף. הוא לא מוליד שום דבר חיובי מבחינת התולדות. הוא יכול לא להשאיר רושם כלל או להשאיר רושם שלילי - אז צריך להתייחס אליו ולתקנו. הוא היה יכול להתרחש ובאותה מידה לא להתרחש. הוא אקראי. לעומתו, יש אירוע שמתגלה כבעל משמעות, לפעמים הרבה זמן אחרי שהוא התרחש. אותו אירוע שייך לתולדות. במבט ראשון הוא נראה בנאלי, חסר משמעות, כמו התוספת של רבקה ׳וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת׳.[60] אבל תוספת זו מגלה מי היא באמת.

אתן דוגמה: הנבואה של בלעם. מילת המפתח בה היא המילה וַיִּקָּר: ׳וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם׳[61] או אפילו ׳וַיִּקָּר ה׳ אֶל בִּלְעָם׳.[62] נבואתו היא מבחינת קרי, כי היא אינה מקדמת את פרויקט התולדות. היא בת חלוף. לכן נאמר ׳וַיִּקָּר׳. אין זה אומר שאין לה השפעה על מהלך ההיסטוריה. יש לה, אבל מבחינת קורות, לא מבחינת תולדות. ולפעמים, לגמרי במקרה, בלעם אומר את אותם דברים שהנבואה העברית, המכירה בעובדה שמישהו מדבר אל מישהו, שיש יעד להיסטוריה האנושית, ולא איזה דיבור בלתי פרסונלי, אומרת. אבל זה מקרי לחלוטין. לכן, המאפיין של נבואתו הוא ׳וַיִּקָּר׳. ללכת קרי זה לומר שאין יד מכוונת, שאין השגחה.

מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר

אליעזר, כעבד אברהם, יודע שיש יד מכוונת, שיש השגחה ולכן הוא מתפלל כדי שבמציאות, הוא יפגוש עכשיו את האישה המיועדת ליצחק. כאשר הוא פוגש על עין המים נערה בעלת גמילות חסדים, משימתו עוד לא תמה. ההצלחה טרם הובטחה: ׳וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא׳.[63] יש דיוק חשוב ברש״י בפירושו למילה מִשְׁתָּאֵה: ״משתומם ומתבהל על שראה דבריו קרוב להצליח אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו״. מה כוונתו כאשר הוא אומר שאליעזר לא ידע אם היא ממשפחת אברהם או לא? הרי היא כבר אמרה מי היא! היא ׳בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה׳,[64] אבל דברי רש״י עמוקים ביותר: יש במשפחת תֶּרַח שני צדדים, הצד של אברהם והצד של נָחוֹר. האופציה הזהותית של אברהם - לחזור להיות עברי, והאופציה הזהותית של נָחוֹר - להיות ארמי, והן סותרות זו את זו.[65] אליעזר אינו יודע לאיזה צד היא שייכת. המבחן - האם היא תסכים לבוא לארץ ישראל אתו, עוד לפניו. לכן כאשר הוא מגיע לביתו של בְּתוּאֵל, הוא פותח מיד בנאום בו הוא מספר את כל אשר קרה עד כה, והוא מסיים אותו בשאלה: ׳וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל׳,[66] לבני ישמעאל או לבני לוט, שהם שתי האופציות האחרות, מתוך משפחתו של אברהם.[67]

׳וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב׳.[68] הפסוק קשה מכמה בחינות: מדוע לבן הוא העונה? מדוע הוא מזכיר את שם ה׳, מדוע הוא אומר רע או טוב, ולא טוב או רע? רש״י מתייחס לשאלה האחרונה בד״ה ״לא נוכל דבר אליך״: ״למאן בדבר הזה לא על ידי תשובת דבר רע ולא ע״י תשובת דבר הגון לפי שניכר שמה׳ יצא הדבר, לפי דבריך, שזימנה לך״. יוצא מדבריו שלפי לָבָן, אין בחירה לאדם. יש כוח עליון המחייב אותו לעשות דבר מסוים, גם אם רצונו לעשות את ההפך, לעשות את הרע. וגם אם האדם רוצה לעשות את הטוב, אין זה תלוי בו. תפיסתו היא דטרמיניסטית לחלוטין.[69] הכול יד הגורל, גזרה מגבוה ואין אפשרות לאדם להתנגד לגזרה זו. אין חופש בחירה. לכן, בשלב זה, לָבָן אינו אומר את אשר על ליבו, גם אם הוא מתנגד לחלוטין להליכת אחותו עם עבד אברהם. אבל למחרת, הדברים משתנים: ׳וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ׳.[70] ׳הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה׳ אין כאן שום שאלה אלא תמיהה,[71] כי החלטתה נוגדת את האופציה הזהותית של ענף זה של המשפחה. יש בידיה היכולת להטות את הכף לטובת האופציה הארמית והיא אינה עושה זאת. היא מחליטה להצטרף לענף השני של המשפחה ולאופציה הזהותית שהיא מייצגת - האופציה העברית. היא מסכימה להיות עם יצחק הזוג המייסד את הזהות הישראלית, כפי שאליעזר רמז לה כאשר הוא נתן לה את המתנות: ׳וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם׳.[72] רש״י בשם המדרש, מסביר שהבקע רומז לשקלי ישראל בקע לגולגולת, ששני הצמידים הם רמז לשני לוחות ועשרה זהב משקלם הם רמז לעשרת הדברות.[73] זה עתידה אם היא תסכים, והיא אכן, בניגוד לדעת משפחתה, מסכימה לכך.

שאלה:[74] לָבָן אמר שמה׳ יצא הדבר. איך אמירה זו מסתדרת עם מה שהרב אמר, שהוא ראה בזה יד הגורל. אם זה מה׳, יש כאן עניין רצוני, ולא גורל?

תשובה: אם הוא מקבל שזה רצון ה׳, מדוע למחרת הוא מבקש לשאול את רבקה? הרי הוא כבר אמר ׳הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׳.[75] מה השתנה מבחינתו בין אתמול להיום? התשובה הקלסית - ומבחינת ההלכה, היא חשובה ביותר, היא שצריך את הסכמת האישה לפני הקידושין. אי אפשר לכפות קידושין על אישה כלשהי.[76] אבל, מדוע הוא לא שאל אותה אתמול מיד, לפני שהוא אמר ׳הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ׳? גם הביטוי ״מה׳ יצא הדבר״ קשה, כי היה לו לומר מה׳ היה הדבר. מה פירוש המילה יצא? המדרש מביא שתי דעות:

׳ויען לבן ובתואל ויאמרו מה׳ יצא הדבר׳ - מהיכן יצא? רבי יהושע בר נחמיה בשם ר׳ חנינא בר יצחק: מהר המוריה יצא. ורבנן אמרי: מהיכן יצא? ׳ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה׳׳.

בראשית רבה, פרשה ס-י

בעל ה״תורה שלמה״, הרב מנחם כשר, מביא בשם ה״ילקוט מעין גנים״, מדרש נוסף: ״וכי הם מאמינים בה׳ והלא הם עובדי ע״ז ומנחשים,[77] אלא אמרו: ״כאשר דבר ה׳״ - בדעתכם, אתם ואדונכם אברהם״. לָבָן ובְּתוּאֵל הבינו מהסיפור שסיפר להם העבד ומקפיצת הדרך שהייתה לו שמה׳ יצא הדבר: רבקה מיועדת ליצחק כבר מהר המוריה, בו נעקד יצחק. מיד אחרי סיפור העקדה, נאמר ׳הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ׳.[78] מדוע התורה הסמיכה את שתי הפרשיות? רש״י מתייחס לשאלה זו באומרו ש״בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אילו היה בני שחוט, כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה בבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב״ה שנולדה רבקה בת זוגו וכו׳״. לכן הוא שלח את אליעזר דווקא לחָרָן לחתן את יצחק.

הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא

פגשנו לראשונה במקרא את מִלְכָּה, הבת של הרן, האח של אברהם, שנפטר מן העולם באור כשדים, בסוף פרשת נֹחַ, והיא הופיעה כאשתו של נָחוֹר.[79] מאז לא ידענו מה קרה לה. אחרי העקדה, התורה אומרת שמִלְכָּה ׳גַם הִוא׳ ילדה בנים לנָחוֹר. אנחנו כבר למדנו שהמילה ׳גַם׳ צריכה לעורר את סקרנותנו,[80] כי היא לכאורה מיותרת. הולדת ילדים היא דבר טבעי, אבל התורה רוצה שנבין שיש קשר בין לידת יצחק והעקדה ובין הולדת ילדיו של נָחוֹר. היא מבקשת לקשור בין לידתו של יצחק ובין לידתו של רבקה, גם אם כרונולוגית, מִלְכָּה הולידה הרבה לפני שרה. עקדתו של יצחק אפשרה את לידתה של רבקה. כך עולה מדברי הרמב״ן:

בעבור היותה בת הרן אחיו היתה בשורה לאברהם שנפקד אחיו הגדול בבנים רבים מבת אחיו המת, ומלשון הכתוב נראה שלא ידע באחד מהם בלתי היום, ואם היתה פקודתם בימי בחורותם, אי אפשר שלא שמעו עד היום, כי אין המרחק רב בין ארם נהרים ובין ארץ כנען, והנה אברהם בצאתו מחָרָן בן ע״ה שנה וגם נחור זקן ואשתו איננה בחורה, אבל עשה ה׳ להם נס שנפקדו בימי הזקנה, וזה טעם ״מלכה גם היא״ ובדברי רבותינו (ילק״ש רמז תשסו) יאמר שנפקדה כאחותה.

העובדה שנָחוֹר ומִלְכָּה מצליחים להוליד בחָרָן אינה מובנת מאליה. לכאורה מצבם דומה למצבם של אברהם ושרה אשר אינם מצליחים להוליד בחוץ לארץ. אבל, בניגוד לאברהם ושרה, החוזרים לארץ, הם בחרו באופציה הפוכה, להישאר בחוץ לארץ, ובכל זאת, לפי ההסבר של הרמב״ן, התרחש אצלם נס כי הם ״נפקדו בימי הזקנה״ ותכלית הנס הזה היא לידתה של רבקה, האישה המיועדת ליצחק אחרי עקדתו.

עם ההסבר הזה אפשר לחזור לדברי המדרש: ״רבי יהושע בר נחמיה בשם ר׳ חנינא בר יצחק: מהר המוריה יצא״. קיים קשר מהותי - לא בהכרח כרונולוגי,[81] בין לידתה של רבקה ובין עקדתו של יצחק. הקשר ביניהם הופך להיות אפשרי אחרי שמידתו של יצחק נעקדה בהר המוריה והוא הפך להיות הצדיק של מידת הדין הרפה. אז הוא יכול להוליד ודווקא עם רבקה שהיא בעלת המידה ההפוכה, מידת החסד, כפי שהתברר לאליעזר, עבדו של אברהם.

רבנן אינם חולקים על רבי יהושע. רבי יהושע רצה להצביע על המעשה ההיסטורי שאפשר את הקשר בין יצחק לרבקה. רבנן רוצים להצביע על התכנית האלוקית, מבחינת מחשבת הבריאה, הקושרת ביניהם: ׳וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳׳.[82] כך קבע הקב״ה, מבחינת ״אישה לאיש״.[83]

האמירה ״אישה לאיש״ דורשת הסבר כי אפשר לטעות בהבנתה בקלות. יש גמרא ידועה מאוד במסכת סנהדרין, האומרת:

והאמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני! לא קשיא; הא בזווג ראשון, הא בזווג שני.

סנהדרין כב ע״א

יש גם מושג שהקב״ה מזווג זיווגים.[84] אבל אי אפשר לומר שיש כאן גזרה ואותו פלוני מוכרח להתחתן אם אותה פלונית, כי מי שאומר כך צריך להסביר מדוע יש גירושים, מדוע יש זיווגים שלא עולים יפה. הקב״ה אינו אל אכזר הרוצה להכשיל את אותם זוגות. ההסבר הוא כדלקמן: ׳וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׳[85] - במדרגה הנקראת ״עולם הבריאה״, יש זהות אחת הנקראת ״האדם״, אין זכר או נקבה. יש נשמה אחת. בעולם העשייה, יש זכר ונקבה וההבדל ניכר, ממשי, מציאותי. יוצא שחלק מן הנשמה אצל האיש וחלק אחר אצל האישה. במעשה הקידושין שני החלקים אמורים להתאחד.[86] הקושי של הזיווג הראשון הוא שמהלידה עד החתונה, שני האישים, האיש והאישה חיו את חייהם בנפרד, ללא מודעות אחד לשני, ולא בהכרח הם נפגשו. מכאן הקושי: האם במציאות שני המיועדים נפגשים או לא, האם הם משכילים להתאחד או לא. זה לא מוכרח בכלל.[87] זה נכון גם לגבי יצחק ורבקה. הוא בארץ כנען והיא בחָרָן. אם אברהם אינו שולח את אליעזר לשם, איך הם אמורים להיפגש? ומי מבטיח שאליעזר כן יפגוש אותה בחָרָן? חז״ל אומרים שהיא לא הייתה רגילה לצאת לשאוב מים ורק באותו יום יצאה! ומי היה ערב לכך שהיא תסכים לבוא עם אליעזר וכו׳ וכו׳? אם הכול מוכרח להיות, כי יש גזרה שהיא מיועדת לו, מדוע התורה טורחת לספר פעמיים את הסיפור? התשובה פשוטה ומהותית ביותר וצריך להפנים אותה, כי היא נוגעת לחיים של כולנו: כי במציאות, שום דבר לא מוכרח. לפעמים יש סיבוכים עצומים, כדוגמת הסיפור של דוד ובת שבע. מדוע בשלב ראשון היא הייתה עם אוריה הַחִתִּי? יש בחינה של ״אישה לאיש״ במחשבת הבריאה וזה נקרא ש״מאת ה׳ יצא הדבר״, ויש בחינה אחרת והיא בחינת המציאות ההיסטורית, ולא תמיד יש התאמה בין הבחינות. לא תמיד הזיווג הוא זיווג ראשון.

עכשיו אסביר בקצרה את הנושא של הזיווג השני שקשה כקריעת ים סוף, דרך פירושו של בעל ה״עוללות אפרים״, הרב שלמה אפרים מלונטשיץ - הוא ה״כלי יקר״ על התורה, על המשנה.[88] הוא מסביר שהעניין של זיווג שני קשור למצב בו המיועד לא זכה בבת זוגו כזיווג ראשון, כי אחר לוקח אותה, מכל מיני סיבות, לפעמים משונות. במקרה כזה, ההכרזה של ״בת פלוני לפלוני״[89] לא מתקיימת. כל עוד הבעל הראשון קיים, אין שום אפשרות להוציא אל הפועל את הזיווג שהכריזו עליו בשמים. לפעמים, בגלל הנסיבות אי אפשר בכלל. אבל, אחרי שהבעל הראשון, הלך לעולמו, יש אפשרות, במקרים מסוימים לקיים את הזיווג. זה תלוי ב״מות״ הבעל הראשון וזה קשה כקריעת ים סוף, כי כדי להציל את ישראל, הקב״ה היה צריך לנגוף את מצרים וזה היה קשה ביותר בעיניו. לכן הזיווג השני קשה לא פחות מקריעת ים סוף, כי הוא תלוי בהיעלמותו של הבעל הראשון, במיתתו או בגירושין.

 

 

[1] תרגום: ... וכן תמצא בכל הצדיקים, משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל, שם שם, חוץ מיצחק שלא כתוב בו כפי שכתוב בהם, והוא משום שבשעה שנקרב על המזבח יצאה נשמתו שהיתה בו בעולם הזה, וכיון שנאמר לו לאברהם ברוך מחיה המתים, חזרה אליו נשמתו שבעולם הבא. ומשום זה תמצא שלא ייחד הקב״ה את שמו על צדיק (בחייו) אלא על יצחק, משום שנחשב כמת, כפי שנרמז בפסוק ׳הן בקדושיו לא יאמין וגו׳׳...

ראה גם זוהר, חלק א, נט ע״ב.

[2] ראה ב״ר סד-ג: ... דבר אחר: ׳שכון בארץ׳ שכן את השכינה בארץ. ׳גור בארץ הזאת׳ 
אמר רבי הושעיה: את עולה תמימה. מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ, נפסלת.

ראה גם פירושו של רש״י על בראשית כה-כו, ד״ה ״בן ששים שנה״: עשר שנים משנשאה עד שנעשית בת י״ג שנה וראויה להריון, ועשר שנים הללו צפה והמתין לה כמו שעשה אביו לשרה. כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה והתפלל עליה. ושפחה לא רצה לישא לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה (ראה יבמות סד ע״א).

ראה גם פירושו של רש״י על בראשית כו-ב, ד״ה ״אל תרד מצרימה״: שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך.

[3] בראשית כה-יט

[4] בראשית א-ט

[5] המ״מ הראשונה של המילה מי״ם מורה על התחלת הדברים - זה בא ממקום - מ״מ פתוחה, המ״מ השנייה היא המ״מ של ההכללה - מ״מ סגורה - רמז ללשון רבים. כל הדברים באים מן המ״מ הראשונה הפתוחה ומגיעים למ״מ השנייה הסגורה דרך עשר מדרגות - אות יו״ד (מתוך שיעורי הרב על מעשה בראשית).

[6] יש הקבלה בין אותיות שם ההוויה ובין ד׳ העולמות: היו״ד נגד עולם האצילות, הה״ה הראשונה נגד עולם הבריאה, הוא״ו נגד עולם היצירה והה״ה האחרונה נגד עולם העשייה (מתוך שיעורי הרב על מעשה בראשית).

[7] דברים יט-ב: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל

[8] להרחבת הנושא, ראה את ״סוד מדרש התולדות״, חלק ג-ד.

[9] בראשית כב-יב

[10] בראשית רבה נו-ז

[11] בראשית כב-יט

[12] ב״ר נו-כ: רבי בא בשם רבנן דתמן, שלחו אצל שם ללמד ממנו תורה.

[13] מדרש הגדול על בראשית כב-יט: ... דבר אחר וישב אברהם, ויצחק היכן הוא, אלא שהכניסו הקב״ה לגן עדן וישב בה שלש שנים.

[14] תהילים יט-ח

[15] תהילים יח-לא

[16] הרב צבי יהודה ז״ל היה רגיל לומר שהתורה תמימה משום שאיש עוד לא נגע בה באמת (מתוך שיעורי הרב על אברהם אבינו).

[17] בראשית כו-כט

[18] ראה זוהר, חלק ג, צט ע״ב: ת״ח, כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין, כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא, ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה דיצחק תושבחתיה דאבהן, כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין, כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא ... כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה, כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ...

[19] הדוגמה הבולטת היא תמנע, שהייתה נסיכת העם החורי, ורצתה להתחתן עם האבות. היא נדחתה על ידם (ראה ב״ר פב-יד) ובסוף הייתה פילגש לאליפז, בנו של עשו. ממנה נולד עמלק. חז״ל אינם רואים בעין יפה דחייה זו (ראה סנהדרין צט ע״ב) אבל צריך להבין שיש הבדל מהותי בין תקופת האבות ובין תקופת הבנים. תקופת האבות היא תקופת הבנייה של הזהות הישראלית ובשלב זה אי אפשר להכניס גרים. כל עוד הכלל אינו בנוי, זה בלתי אפשרי. אחרי שיעקב מקבל את השם ישראל, המצב שונה ואנחנו רואים זאת עם סיפורי התורה על נישואי השבטים, במיוחד הסיפור עם דינה בת לאה, הסיפור עם יהודה ותמר והסיפור עם יוסף (מתוך שיעורי הרב על אברהם אבינו).

[20] הפסילה של עשו היא על רקע נישואיו עם בנות כנען: וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה (בראשית כו, לד-לה). אף הוא מתחתן בגיל ארבעים, אבל עם בנות המקום (מתוך השיעור).

[21] ב״ר נט-ח: ויאמר אברהם אל עבדו זקן מביתו, שהיה זיו איקונין שלו דומה לו המושל בכל אשר לו שהיה שליט ביצרו כמותו שים נא ידך תחת ירכי. א״ר ברכיה: לפי שנתנה להם בצער לפיכך היא חביבה ואין נשבעין אלא בה ואשביעך בה׳ אלהי השמים. א״ר פינחס: עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ אשר לא תקח הזהירו שלא ילך אל בנות ענר אשכל וממרא כי אל ארצי ואל מולדתי. א״ר יצחק: חטיא דקרתך זונין זרע מנהון.

[22] ב״ר נט-ט: ויאמר אליו העבד הה״ד (הושע יב) כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, כנען זה אליעזר בידו מאזני מרמה שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה לעשוק אהב לעשוק אהובו של עולם זה יצחק. אמר: אולי לא תאבה ואתן לו את בתי? א״ל: אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך.

[23] בראשית טו-ב

[24] ב״ר פב-יד: ׳ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו׳ - תני ר׳ שמעון בן יוחאי למה לי לדרוש ולומר ותמנע היתה פילגש לאליפז להודיע שבחו של ביתו של אברהם אבינו עד היכן היו המלכיות ושלטונים רוצים להדבק בו ומה היה לוטן הוא היה אחד מן השלטונים שנאמר אלוף לוטן וכתיב ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פילגש וגו׳ אמרה הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה אהא לו לשפחה והרי הדברים קל וחומר מה אם עשו הרשע שלא היה בידו אלא מצוה אחת על ידי שהיה מכבד את אביו היו מלכיות ושלטוניות רוצות להדבק לו על אחת כמה וכמה שיהיו רוצין להדבק ביעקב אבינו הצדיק שקיים את כל התורה כולה.

[25] ראה את סוד מדרש התולדות, חלק ז.

[26] ראה פירושו על בראשית פרק ו, עמ׳ קמד במהדורה בני ארבאל.

[27] בראשית ו-יא

[28] בראשית ו-יג. ראה פירושו של רש״י ד״ה ״כי מלאה הארץ חמס״: לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

[29] סנהדרין קח ע״א: תנא דבי רבי ישמעאל: אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן שנאמר נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני ה׳.

[30] ראה פירושו של האור החיים הקדוש על בראשית ו-י: פירוש חמס הוא כללות הרשע, בו גזל, בו גילוי עריות בו שפיכות דמים...

[31] בראשית כה-כ: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה

[32] בראשית י, כב-כד: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם ... וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר

[33] ע״פ ההגדה של פסח.

[34] אני רוצה להיות זהיר בדבריי אבל כאשר אנחנו מבינים מה שחלק מן הרבנים ניסו לעשות, בעיקר בגרמניה, במאה התשע־עשרה, כאשר הם המציאו את השיטה של ״דרך ארץ עם התורה״, אנחנו חייבים לומר ששיטה זו הייתה למעשה שיטה קוסמופוליטית, כי הדרך ארץ היה הדרך ארץ הגרמני. לא הדרך ארץ העברי. מול מייסדי שיטה זו, עמדו כבר ראשוני הציונות, הרב קלישר, הרב אלקלעי ואחרים, נאמני השיטה האוניברסלית האמתית. צריך לתפוס את ההבדל המהותי בין שתי השיטות, בלי לטשטש דבר הרב קוק ז״ל בתחילת ספר ״אורות״ מדגיש את הנקודה הזו באומרו ״ארץ ישראל אינה דבר חיצוני לאומה״ (אורות, ארץ ישראל א). הוא עונה ישירות לדברי הרב שמשון רפאל הירש בספרו ״אגרות צפון״ לגבי מרכזיותה של ארץ ישראל. הוויכוח לגבי שיטת ״דרך ארץ עם התורה״, אינו האם צריך ללמוד גם מדעים עם התורה או לא - ברור שכן. הוויכוח הוא לגבי השיטה איך לממש משימת עם ישראל בעולם: לפי ״שיטת יוסף״ או לפי ״שיטת יהודה״. אולם ההכרעה ההיסטורית, במציאות, כבר נפלה. נפסקה ההלכה על־ידי ההשגחה העליונה - אנחנו בתקופת ״יהודה״, ולכן שיטת הרב קוק המבוססת על שיטת הגר״א, היא הנכונה, ועל פיה צריך ללכת ולהבין את המתרחש בעולם ובישראל בפרט. כשלעצמי, התחלתי להבין זאת במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי פלישת כוחות הברית לצפון אפריקה, כאשר, בניגוד לציפיות, שחרור אלג׳יריה - אז היינו גרים באוראן, על־ידי כוחות הברית ב-1943, לא הביא לידי ביטול החוקים המפלים של משטר וישי. היהודים נותרו במשך חודשים משוללי שוויון זכויות ולא הבינו מה קורה, גם אם רוב אנשי המחתרת במקום היו יהודים. אינני יודע אם לא הייתה זו קריצת עין של ההשגחה כדי להזכיר לנו שאיננו צרפתים. אז התחלתי לשאול את עצמי ״מי אני״ (מתוך שיעורי הרב על הציונות).

[35] בראשית כד-יז

[36] ראה פסיקתא זוטרתא (מדרש לקח טוב) על בראשית כד, ד״ה ״ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו״: הוא שאל גמיאה אחת, ורבקה השקתו כל צורכו.

[37] ראה שם, ד״ה ״ותאמר שתה אדני״: נדיבה ממשפחת נדיבים, דכתיב ״נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם״ (תהלים מז-י).

[38] בראשית כב-כג

[39] ראה פירושו של הנצי״ב ב״העמק דבר״, בראשית כד-יב, בד״ה הקרה: א״א לפרש מלשון כי הקרה ה׳ אלהיך פועל יוצא על העצם המבוקש וא״כ הוא בקשה שיזמין את המיועדת ליצחק. א״א לומר כן דמי יודע אם יש פה המיועדת והרי לא ביקש שיברא בדרך נס באותה שעה אשה. ותו א״כ הכי מיבעי עשה חסד עם אדוני אברהם והקרה נא לפני היום. אלא הפעל הקרה סובב על השגחת ה׳ ומשמעו הזדמן שתהי׳ השגחתו ית׳ מזומנת לפניו. והבקשה הי׳ שיהא האות שיעשה לנכון. ואם יש פה המיועדת תבוא לשאוב ותזדמן בתשובה זו. ואם איננה פה לא תהא שום בתולה עונה כך.

[40] סנהדרין צה ע״א: שלושה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה.

[41] שבת י ע״א: רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! והוא סבר: זמן תפלה לחוד, וזמן תורה לחוד. פירש רש״י: חיי עולם - תורה, תפלה צורך חיי שעה היא - לרפואה לשלום ולמזונות.

ראה את דברי המהר״ל ב״באר הגולה״, באר הרביעי, עמ׳ נב (בהוצאת האחים הוניג): ״אין ענין התפילה רק בקשה וזהו עצם לשון התפלה בכל מקום״. ראה גם דבריו בעמ׳ פ: ״אבל התפלה הוא בקשת צרכו במה שחסר לו״.

[42] בשבת וביום טוב אנחנו לא מבקשים את הצרכים של כל הימים אלא את הברכה המיוחדת השייכת או לשבת או ליום טוב מסוים (מתוך השיעור).

[43] ראה ב״ר יד-ה.

[44] התפילה היא התוצאה של רגש החיסרון ומבלעדי אותו רגש חסרון אין לאדם רשות להתפלל (מתוך השיעור).

[45] אונקלוס מתרגם את המילה ״נא״ כְּעַן - עכשיו, כלומר עוד היום.

[46] ברכות לד ע״ב

[47] תרגום: רבי חנינא בן דוסא היה עני עד מאד. אמרה לו אשתו, עד מתי נמשיך ונצטער כך? אמר לה: מה נעשה? אמרה לו, בקש רחמים שייתנו לך דבר מה. ביקש רחמים, יצאה כמין פיסת יד ונתנו לו רגל אחת של שולחן זהב. ראתה בחלום שעתידים צדיקים לאכול על שולחן זהב שיש לו שלוש רגליים והיא על שולחן של שתי רגליים. בספרה חלומה לבעלה אמר לה: האם נוח לך שיאכלו הכל על שולחן שלם ואנו על שולחן חסר? אמרה לו: ומה נעשה? בקש רחמים שייקחו אותה ממך. ביקש רחמים ולקחו אותה. שנה החכם בברייתא: גדול היה נס אחרון יותר מן הנס הראשון.

[48] הדוגמה הבולטת היא תפילתו של חנה. לחנה היה חסר העיקר, היה חסר לה בן, ועולם בלי בן הוא עולם בלי משמעות, כדברי הגמרא במסכת נדרים סד ע״ב: ״אריב״ל: ״כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר ׳הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי׳״. זהו שנאמר (שמואל א, א-י): ׳וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה׳ וּבָכֹה תִבְכֶּה׳. ׳וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ׳ בבחינת חסרון העיקר, ולכן: ׳וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה׳׳.

[49] קידושין לט ע״ב

[50] ויקרא כו-כא

[51] דברים כג-יא: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה

[52] דווקא במובן זה, התפיסה ההיסטורית של המרקסיזם שונה לחלוטין כי יש באידיאולוגיה זו תכלית היסטורית והיא בניית החברה הקומוניסטית והמנגנון הדיאלקטי מכוון את שלבי ההיסטוריה. במובן זה, אפשר להגיד שאידיאולוגיה זו היא משיחית, כי היא מגדירה יעד, תכלית למשך הזמן ואפשר להבין מודע יהודים רבים כל כך התלהבו ממנה. מצד שני, יש לנו את התפיסה של ברגסון המדבר על הנף התחלתי אבל לדידו, לאחר מכן, כל מה שקורה קורה באופן אקראי, ללא יד מכוונת. שניהם, מרקס וברגסון, ממוצא יהודי, אבל אין זה הופך את הגותם להגות יהודית. הגותם היא הגות פילוסופית, ללא קשר עם חכמת ישראל (מתוך שיעורי הרב על הגאולה).

[53] במדבר כג-ד

[54] במידה מסוימת זה מזכיר את עיקרי הפילוסופיה של ברגסון. אמנם הוא מדבר על הינף חיובי בתחילת ההיסטוריה, אבל לאחר מכן הכול אקראי, ללא יד מכוונת. אין תכלית או ליתר דיוק כל תכלית אפשרית (מתוך השיעור).

[55] מלבי״ם על בראשית כד-נו, ד״ה ״ויאמר אלהם אל תאחרו אתי״

[56] בראשית כה-ה                                                    

[57] ראה פירושו של רש״י על בראשית כה-ה, ד״ה ״ויתן אברהם וגו״: ב״ר : א״ר נחמיה: ברכת דייתיקי נתן לו שאמר לו הקב״ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה ואברהם מסרם ליצחק. ראה דברי שפתי חכמים על האתר: קשה לרש״י והלא כבר נתן כל אשר לו ליצחק, ודייתיקי פירוש מלשון עתיק יומין, כלומר זה הקב״ה. אי נמי ג׳ מלות הן דא תהא קאי, כלומר שתהא המתנה קיימת שהחזיק אותו בנכסים שנתן לו כבר וק״ל.

[58] ראה פירושו של ר׳ אבן עזרא בד״ה ״הקרה נא לפני״: כטעם הכן חפצי לפני, וכן כי הקרה ה׳ אלהיך.

[59] היא מופיעה במגילת קהלת ג-יט, ט-ב וט-ג, בה קהלת מתווכח עם הפילוסוף, לפי הפרשנות של הרב אשכנזי.

[60] בראשית כד-יט

[61] במדבר כג-ד

[62] במדבר כג-טז

[63] בראשית כד-כא

[64] בראשית כד-מז

[65] כאשר רבקה מציגה את עצמה היא אומרת שהיא בת בתואל בן נחור, אבל התורה מתארת אותה אחרת (בראשית כה-כ): ׳וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה׳. היא בת בתואל הארמי והיא גם אחות לבן הארמי. התורה שמה את הדגש על הממד הארמי וזה לא מקרי, כי, גם אם היא רוצה להיות עבריה, היא נושאת בקרבה את האופציה הזהותית ההפוכה, האופציה הארמית. השאלה היא האם היא תצליח להתפטר ממנה (מתוך שיעורי הרב על התולדות).

[66] בראשית כד-מט

[67] ראה פירושו של רש״י: ״על ימין״ מבנות ישמעאל, ״על שמאל״ מבנות לוט שהיה יושב לשמאלו של אברהם (ב״ר(.

[68] בראשית כד-נ

[69] ראה פירושו של הרשב״ם: ד״ה לא נוכל דבר אליך רע או טוב: לא הסתירה ולא הבנין תלוי ברצוננו, כי על כרחנו, רוצים ולא רוצים, כי הקב״ה עשה שהיכולת בידו.

[70] בראשית כד-נח

[71] ראה פירושו של רש״י בד״ה ״אלך״: ״מעצמי, ואף אם אינכם רוצים״, ודברי הט״ז בספרו ״דברי דוד״: ״דקדקה בלשונם והבינה שאינה שאלת ספק אלא קושיית תמיהה״.

[72] בראשית כד-כב

[73] ראה פירושו של רש״י לפסוק: ״בקע״ רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת, ״ושני צמידים״ רמז לשני לוחות מצומדות, ״עשרה זהב משקלם״ רמז לעשרת הדברות שבהן.

[74] במהלך השיעורים נשאלו שאלות על־ידי משתתפי השיעור והן מצוינות במהלך הספר על־ידי המילה ״שאלה״.

[75] בראשית כד-נא

[76] ראה קידושין ב ע״ב: דמדעתה אין, שלא מדעתה לא.

[77] בראשית ל-כז: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ

[78] בראשית כב-כ

[79] בראשית יא-כט

[80] להרחבת הנושא, ראה למשל את הפסקה ״שֵׁת - בדמות ובצלם״ בשיעור ״גילוי שם ה׳״, ב״סוד מדרש התולדות״, חלק א.

[81] בעלי המדרש מתייחסים לכרונולוגיה העולה מן הפסוקים ולכן הם מסיקים, לפי החשבון הזה, שרבקה הייתה בת שלוש. נראה לי שההסבר הוא בכיוון שהזכרנו עתה. הם רוצים להדגיש את הקשר המהותי בין יצחק ובין רבקה (מתוך השיעור).

[82] בראשית כד-נא

[83] מועד קטן יח ע״ב

[84] ב״ר סח-ד: מטרונה שאלה את ר׳ יוסי בר חלפתא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו? אמר לה: לששת ימים כדכתיב (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ. אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: הקב״ה יושב ומזווג זיווגים בתו של פלוני לפלוני אשתו של פלוני לפלוני ממונו של פלוני לפלוני ...

[85] בראשית א-כז

[86] להרחבת הנושא, ראה את השיעור ״העצם והנפש״ בהמשך הספר.

[87] יש מצבים מורכבים ביותר והדרך היחידה להבין אותם היא דרך תורת הגלגולים. הפסוק היסודי הוא הפסוק ׳וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי׳ (שמות כ-ה) לאהבי יש אלף הזדמנויות של גלגולים כדי לתקן את נפשם. רק בפעם אחרונה, מתגלה מאיזה גלגול הוא, כשהכול נגמר. אפשר לחזור אלף פעמים. יש רמז בפשט התפלה: ״המרבה לסלוח״: יש ריבוי של הזדמנויות. מי שהגיע לגמר התיקון שלו, מתחיל להבין מה זה גלגול כשזו הפעם אחרונה. לכן אין חובה להאמין בגלגולים. אם שואלים האם יש חובה להבין, להאמין בגלגולים? צריך לדעת, כי לפי ההלכה, אין חובה להאמין בכל עניין של הקבלה. רק מי שבטבעו שייך, יש לו חובה. ׳וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל׳ (תהילים קיט-קסה) - מי שלא מסוגל, זה לא שייך לו (מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).

[88] ראה חלק ג, עמ׳ יא (מאמר שעח - זיווג שני): כי מהידוע שאף אם כבר יצא קול הכרוז לאמור ״בת פלוני לפלוני״, אין הכרוז ההוא מכריח שיזדווגו על כל פנים, כי יש מקום לביטולו, כמו אם האיש ההוא יבוא ויגזול רבים וירצח בראש כל חוצות עד אשר נתחייב מיתה בידי אדם, ההצל תצילהו הגזירה ההיא [של בת פלוני לפלוני] שלא יומת, כדי שתתקיים הגזירה וישא בת פלוני. וכן אם יחלל השם בפרהסיא, או יעבור על כל מצוות ה׳ אשר הדין נותן להיות בכרת מן העולם קודם שישא אשה, או שימות בקטנותו בחטא אבותיו, כל הגזירות האלו בלי ספק דוחים הגזירה וההכרזה הראשונה שהוא רשע בעוונו ימות, ובת זוגו תנשא לאחר לטוב לפני האלקים. ואם כן הרבה בתולות כאלו נמצאות בעולם שהיה בכלל הכרוז, ואף על פי כן מונחות הפקר לכל מי שיזכה להן מצד מעשיו, וכן בהיפך זה, שגם כל הבתולות הנולדות אף על פי שיצא עליהם הכרוז, מכל מקום אין כולן באות לידי זיווג, כגון הבתולות הנגועות ונאספות מן העולם או בעוון עצמן או בעוון אבותם, ואם כן כל הזכרים בני זיווגם גם כן פנוים ואין להם בת זוג, ואם כן נמצאו כמה זכרים וכמה נקיבות בעולם שאין להם זיווג, והם בעצם הזיווג השני, כי כבר נתבטל זיווג ראשון על פי המעשים המקולקלים והקב״ה מזווגם אך על פי המעשים ...

[89] סנהדרין כב ע״א