ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

 

יפה שיחתן של עבדי אבות

עבדי האבות לא היו סתם עבדים. הם היו תלמידי חכמים ועליהם נאמר במדרש ״יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתם של בנים״:

׳ויתן תבן ומספּוא לגמלִים׳ - א״ר אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא.

בראשית רבה, פרשה ס-ח

זה פלא! אולם, וזה הדבר הראשון שצריך לזכור אותו תמיד לפני שאסביר מהי שיחת עבדי אבות, צריך להבין לעומק שאין תורת הבנים בלי שיחת האבות. תורת הבנים בלי הנשמה של אותה תורה, הפנימיות של אותה תורה, היא לא יהדות. זה מתחיל להיות צדוקיות.[1]

קיימות ביהדות תפיסות המנתקות בין התורה לזהות העברית. יש כאלו החושבים שאפשר לקיים מצוות בלי להיות מחוברים לעם כעם. יש על כך ביטוי חריף מאוד בגמרא: ״האומר אין לו אלא תורה, אף תורה אין לו״.[2] תורה של הבנים בלי הזהות של האבות היא כבר משהו אחר. הרי מה היה ההבדל בין הנצרות ליהדות בהתחלה? הנוצרים הראשוניים היו יהודים, אולם הם ניתקו את עצמם מן העם היהודי וזה הפך להיות ע״ז. לכן צריך לזכור תמיד שמי שאין לו את דרך הארץ של האבות, תורתו אינה תורת ישראל. במקרה הטוב, זה דומה לצדוקים. הם היו מדקדקים בתורה, אך הדרך ארץ שלהם הייתה יוונית. מי שמנתק את עצמו מן העם, סופו לאבדון.

כי האדם לעמל יולד

מהי שיחת עבדי האבות? כדי להבין את הנושא, צריך לחזור לפירושו של רש״י המצטט את דברי המדרש, אבל לא כמדרש על פסוק לב ׳וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ׳, אלא על תחילת פסוק מב: ׳וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ׳. בפסוק זה, עבד אברהם מספר למארחיו את כל אשר קרה לו באותו יום. הוא פותח את נאומו בתיאור תפילתו, ובנקודה זו, רש״י מצטט את דברי המדרש. הווה אומר שברור לרש״י שכוונת המדרש היא לדבר על תפילתו של אליעזר ומשמעות המילה ״שיחה״ היא תפילה. נראה את דברי רש״י בשלמותם:

׳ואבוא היום אל העין וכו׳ - היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה.

רש״י רוצה להסביר את המילה ״היום״ שנראית מיותרת בפסוק, כי ידוע לכולם שהוא הגיע היום למקום. מכאן הוא לומד, בעקבות חז״ל, שהייתה לו קפיצת הדרך, ומדוע הייתה לו? כ הוא התפלל ותפילתו התקבלה. באיזה זכות? כאן מביא רש״י את דברי המדרש ש״יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום״, כלומר תפילתם.

אני רוצה להסביר את הדברים על פי דברי הגמרא במסכת סנהדרין וההסבר של רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו ה״פרי צדיק״. הגמרא אומרת:

אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא שנאמר (איוב ה-ז) ׳כי אדם לעמל יולד׳, איני יודע אם לעמל פה נברא, אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר (משלי טז-כו) ׳כי אכף עליו פיהו׳, הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושוע א) ׳לא ימוש ספר התורה הזה מפיך׳, הוי אומר לעמל תורה נברא ...

סנהדרין צט ע״ב

׳כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד׳. העמל המדובר כאן הוא העמל הנצרך כדי האדם יהיה שותפו של בורא העולם, אשר במהלך ששה ימים ארגן את העולם כך שהוא יהיה ראוי לשמש כביתו של האדם, הנברא ביום השישי. בסוף היום השישי, הבורא שבת ממלאכתו כבורא,[3] והוא הטיל את המשך המשימה על האדם: ׳וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳.[4] המדרש מסביר:

כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, הדא הוא דכתיב ׳אשר ברא אלוקים לעשות׳ אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון.

בראשית רבה, פרשה יא-ו

 

משמעות המילה ״תיקון״ היא השלמה, הגעה למדרגה הרצויה. התיקון נצרך כי קיים פער בין מחשבת הבורא עבור בריאתו ובין המציאות של העולם הזה. תהליך התיקון מוטל על האדם והוא מביא למחיקת הפער הזה, להתאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבריאה.[5] כאשר הופך העולם הזה להיות העולם הבא, אין פער עוד. העולם מתוקן.

התיקון נעשה דרך עמלו של האדם, של כל אדם ׳כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד׳. יש לכל אדם משימה שרק הוא יכול למלא: ״מלך מלכי המלכים הקב״ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״.[6] אני, הקטן, שותפו של בורא העולם בתיקון העולם, בהשלמת הבריאה, בהבאתה לייעודה. איך? דרך העמל שלי. יש משמעות לכל מעשה. כל אחד נברא בזמן מסוים, במקום מסוים כדי למלא משימה שרק הוא יכול למלא.

הגמרא רוצה לברר מה משמעות המילה עמל והיא מציעה, בסוגיה שציטטתי ממנה קודם לכן, שלוש אפשרויות: עמל מלאכה, עמל פה - שיחה או עמל פה - תורה. שלוש מדרגות שונות ויש חשיבות לכל אחת מהן, כדי להוציא אל הפועל את מהותו, ייחודיותו של האדם.[7] יש צורך בשלושת המרכיבים האלה - עמל מלאכה, עמל שיחה ועמל תורה. הדיון בגמרא סובב סביב שאלת המדרוג, לא סביב עצם הצורך בשלושת המרכיבים. רבי אלעזר רוצה להדגיש את ייחודיותו של האדם לעומת שאר הנבראים, לעומת בעלי חיים אחרים. לכן, הוא קודם כול מדגיש שהאדם הוא ״חי מדבר״. הוא נפש חיה. הוא רוח ממללא.[8] מכאן חשיבות עמל הפה, אבל השאלה שצריכה להישאל היא מה תכלית הדיבור. שיחה או תורה? שיחה יכולה להיות שיחה בטלה, ללא חשיבות. סתם דיבורים. דיבור יכול להיות בעל משמעות. דיבור יכול להיות תורה. החידוש של רבי צדוק בפירושו לדברי הגמרא הוא שהוא מבקש להבין את שתי המדרגות - מלאכה ושיחה, לא כדברים בטלים אלא כדברים מהותיים כשלעצם. רבי אלעזר לא מדבר על השיחה במובן של שיחה בטלה - כי אין מקום להתלבטות כלל, אלא על השיחה כתפילה, מבחינת ׳וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב׳.[9] המלאכה, לפי רבי צדוק, היא מלאכת המצוות.[10]

השאלה המהותית העיקרית היא מדוע הקב״ה לא ברא עולם מושלם, מדוע יש צורך בתיקון העולם הנברא. שאלה זו העסיקה את גדולי חכמי הסוד בישראל בכל הדורות וגם את התאולוגים. הדגש של חכמי הסוד בדורנו הוא על הפן המוסרי, ולכן עלינו להבין שבבואו לתקן את העולם, אנחנו, כל אחד מאיתנו - ״האדם״ זוכה ביש שלו, קונה אותו.[11] הקב״ה אינו זקוק לאדם כדי לעשות משהו שהוא ית׳ בעצמו אינו יכול לעשות. חס וחלילה. תיקון העולם נועד לאפשר לאדם לקנות את היש שהוא קיבל במתנה. האם במציאות אנחנו רואים שאכן האדם, כל אדם עסוק בקניית היש שלו? האם הוא הנו עוסק בדברים בטלים, חסרי חשיבות? האם כל בני האדם הם צדיקים העוסקים בתיקון העולם? קשה להגיד. קשה להגיד שכל אחד מאתנו מודע כל הזמן לחשיבות מעשיו. אבל הקב״ה נתן דרך לאדם לקנות את היש שלו, את היש שהוא קיבל, מבחינת מתנת חינם, בזמן לידתו. הדרך היא דרך עמלו.

אני רוצה לחדד נקודה זו: חושבים בטעות שרק למעשים של הצדיקים יש השפעה ״למעלה״. זו טעות גסה וכבר עמדו עליה גדולי החסידות כמובן וגם גדול המתנגדים, רבי חיים מוולוז׳ין, בספרו החשוב ביותר ״נפש החיים״,[12] כאשר הוא מדגיש שיש לכל מעשה השפעה בכל העולמות. בנוסף, בורא העולם נתן לאדם את המצוות, התפילה והתורה כדי לעזור לו למלא את משימתו. קודם כול התורה, כי בלי תורה, אי אפשר לדעת מה יש לעשות. התורה מראה את הדרך לעולם הבא, מדריכה את האדם בדרך לעולם הבא, לעולם מתוקן. בלעדיה אפשר לטעות בדרך.

בלעדי התורה אי אפשר לדעת מה צריך לעשות. מה יש לעשות? מצוות. מצוות במשמעות שהגדרתי של ״האנשת דברים״.[13] תכלית המצווה היא להפוך את הבלתי פרסונלי, ה״משהו״, הדברים, לפרסונלי, ל״מישהו״. המצווה במלוא מובן המילה היא האכילה, כי האדם אוכל, צורך את העולם הזה. לכן, מיד עם בריאתו, בורא העולם מצווה את האדם מה לאכול ומה לא לאכול. דרך האכילה, האדם בונה את היש שלו. האדם יכול לצרוך את העולם כפי שהוא נראה לו, אוסף של דברים שאפשר ליהנות מהם, אוסף של דברים העומדים לרשותו, או הוא יכול לראות מעבר לממד הטבעי, ולגלות שיש משהו חבוי בתוך אותו עולם, שיש בו קדושה, ואז להתייחס אליו כאל חפץ השייך לגבוה, המחכה, המזומן לאדם הרוצה לצרוך אותו בקדושה ובטהרה. אז מתגלה שמחתה של מצווה.

התורה מדריכה את האדם איך לצרוך את העולם, איך להעלות אותו מממדו הטבעי לממד עליון יותר, בו הקדושה היא כבר גלויה. זה תלוי באדם. זה נתון לאדם. הוא יכול לבצע מלאכה בצורה סתמית או כמצווה. אותה מלאכה ממש. אם הוא עושה אותה כמצווה, אותו חפץ שהוא נושא המצווה, מתעלה למדרגתו האמִתי.

האדם יכול להשתמש בפה שלו, ביכולת הדיבור בשתי צורות: כדי לדבר דברים בטלים או כדי לומר שירה, כדי להתפלל. אז גם הדיבור שלו יכול להיות חלק מתיקון העולם. ״אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד״.[14] אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי ש״מימיו לא שח שיחת חולין״.[15] כאשר הוא פגש את הקיסר אספסיאנוס,[16] על מה דיברו? למדו תורה ביחד? בוודאי שלא. אבל אין זה אומר שהוא לא דיבר ״תורה״. הוא היה כל כולו תורה. לכן, גם שיחתו עם הקיסר צריכה לימוד. אנחנו צריכים ללמוד ממנו, בין היתר, איך כל דבר יכול להיות ״תורה״, איך כל מעשה יכול להיות ״מצווה״, איך כל דיבור יכול להיות ״תפילה״. אנחנו צריכים ללמוד מיצחק אבינו לצאת אל השדה, כדי לעבוד עבודה חקלאית, כדי לחפור בארות, ולפנות ערב, להתפלל באותה שדה, מחוץ לבית: ׳וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב׳. אין כל סתירה בין היציאה החוצה ובין היכולת של האדם להפוך כל דבר, כל דיבור ל״תורה״ של ממש, לתפילה.

חיי שעה

כל העמל של האדם יכול להיות בעל משמעות, אבל אין זה קל. צריך סייעתא דשמיא. ניקח כדוגמה את השליחות של אליעזר, עבדו של אברהם אבינו. הוא יודע מהן התכונות הנדרשות מאותה בחורה האמורה להתחתן עם יצחק, אבל הוא אינו יודע אם היא קיימת, וגם אם היא קיימת, הוא אינו בטוח שהוא יפגוש אותה. והוא, בתוך שליח מצווה, מתפלל שאכן כל זה יקרה. וזה קורה. היא מסכימה מיד, אבל אין זה מספיק. התורה מספרת פעמיים את הסיפור, עם שינויים קלים ביניהם. מדוע? התשובה המידית היא שהסכמתה של רבקה לא הייתה מספיקה. גם בְּתוּאֵל, גם לָבָן צריכים להסכים. לכן הוא צריך לחזור על כל הסיפור.

תפילתו של אליעזר מתקבלת. מה היה נושא תפילתו? שכל זה יקרה עכשיו, כי עכשיו יצחק צריך להתחתן. נושא התפילה הוא חיי שעה, כלומר שאקבל עכשיו את מה שהוא צורך קיומי עבורי. לא בעוד חודש, לא בעוד שנה אלא עכשיו. כי עכשיו זה נחוץ לי. כדי שזה יקרה צריך לעמוד למתפלל מספיק זכות. להתפלל זה לבקש לקבל בזכות משהו שבלעדיו איני יכול לחיות חיים אמִתיים. לא כל בקשה ראויה. היא צריכה לגעת בעיקר, במה שעושה את החיים לחיים אמִתיים. תכלית התפילה היא למחוק את ממד הזמן, כי מה עוזר לי לקבל משהו כאשר אני לא צריך אותו. הזכות לא מספקת. יכול להיות שיש לי מספיק זכות, ובכל זאת איני מקבל עכשיו. אמנם אקבל בסופו של דבר, כי יש לי מספיק זכות, אבל זה כבר לא נחוץ לי מבחינה קיומית. בתפילה אני מבקש את קפיצת הדרך, כלומר למחוק את ממד הזמן, כדי להפוך את אותו דבר לרלוונטי לי בצורה מידית.

לכן רש״י מדייק ואומר שהייתה קפיצת הדרך לאליעזר דווקא על הפסוק ׳וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ׳, כאשר בפעם השנייה הוא מספר את הסיפור, כאשר הוא צריך עכשיו לשכנע את בְּתוּאֵל ולָבָן. הסיפור השני הוא בגדר של תפילה. הוא לא סתם חוזר על הדברים, על רצף האירועים. זו תפילה של ממש: יהי רצון שבְּתוּאֵל ולָבָן יסכימו, כי אחרת כל מה שהיה עד עכשיו, כולל ההסכמה המידית של רבקה, לא שווה. הכול חסר משמעות כל עוד הוא לא הגיע ליעד, בתוך שליח מצווה של אברהם. לכן רש״י מביא את דברי רבי אחא האומר ש״יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים״. דברי אליעזר בביתו של בְּתוּאֵל, אליבא דרש״י, הם בגדר של תפילה, כי הם שיחה של ממש.

רבי צדוק מסביר שיש שלוש מדרגות: המדרגה של עבד לעבדים, המדרגה של עבד והמדרגה של בנים. הראשונה כנגד עמל המלאכה, השנייה כנגד עמל השיחה והשלישית כנגד עמל התורה. לפי הסבר זה, אנחנו מגיעים להבנה העמוקה של המימרה של רבי אחא ״יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים״, כי אלמלא תפילתו של אליעזר, לא היו בנים בכלל, כי לא הייתה חתונה.

תורה ועשייה

ניתנה רשות לאדם להתפלל כאשר הוא אינו יכול, דרך עמלו, להשיג דבר שהוא מהווה חוסר קיומי עבורו, אם משום שטרם המציאו דרך להשיג את אותו דבר, אם משום שלא ניתן בכלל דרך העמל האנושי להשיג את אותו דבר. אם זה לא המקרה, על האדם לעבוד כדי להשיג את מבוקשו.

״כל אדם לעמל נברא״. עמל זה מתחלק לשתי קטגוריות, לפי לשון הפסוק ׳וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ׳.[17] לעובדה, כלומר לעשות את מה שצריך כדי לתקן את הדרוש תיקון. לשומרה, לשמר את מה שכבר מתוקן.

המדרש מייחס את הביטוי ׳לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ׳ לתורה. העשייה של האדם יכולה להיות מבחינת ״תורה״. מה שהאדם עושה במציאות הוא מבחינת תורה, כי הוא עוסק בתיקון העולם. יש כמובן דברים חולפים שלא שייכים לתיקון העולם, שהם מבחינת ״הבל״ שאין בו ממשות, כפי שיש שיחה בטלה. אבל יש עשייה שהיא מבחינת ״עבודה״, כי היא שייכת לתיקון העולם, כי היא מקדמת את האדם, את העולם כולו לקראת תיקונו. אותה עשייה מקנה משמעות לחיי האדם ויש לכל אדם עשייה מסוימת הקשורה לו ולו בלבד. בעשותו אותה עשייה, אותה עבודה, האדם קושר את עצמו לתורה, הופך את עצמו לאות שבתורה, מבחינת ״הסתכל בתורה וברא עלמא״.[18] הזוהר אומר:

כיון שנברא העולם, כל דבר ודבר לא היה מתקיים עד שעלה ברצון לברוא האדם, שיהיה עוסק בתורה, ובשבילה נתקיים העולם. עתה, כל מי שמסתכל בתורה ועוסק בה, כביכול, הוא מקיים כל העולם. הקב״ה הסתכל בתורה וברא את העולם, אדם מסתכל בתורה ומקיים העולם, נמצא שהמעשה והקיום של כל העולם הוא התורה. משום זה, אשרי האדם העוסק בתורה, כי הוא מקיים את העולם.

 

הייחודיות של האדם היא שבכוחו להפוך את הדברים לדברים מציאותיים ולהקנות להם קיום. הקב״ה מסתכל בתורה כדי לברוא את העולם והאדם מסתכל גם הוא בתורה ומקנה בעמלו קיום לעולם. יש כאן שתי מדרגות של אותה תורה. התורה שבה הסתכל ריבונו של עולם - זאת המדרגה של תורת ה׳, והתורה שיש בידי האדם - זאת המדרגה של תורת משה.

במהלך הדורות האדם הופך את התורה למציאותית, כאשר הוא מתמודד עם אתגרי הדור, כאשר דרך עמלו, הוא ממציא דברים חדשים שלא היו קודם לכן. הוא הופך לשותף בתורה, דרך הבירור של התורה שבעל פה, דרך המצאת פתרונות לאתגרים החדשים העומדים מולו, כתוצאה מעשייתו שהיא היא גם תורה.

יש כאן שתי הסתכלויות שונות על התורה. הראשונה, של בורא העולם. התורה היא תכניתו עבור העולם שהוא הולך לברוא. היא גילוי רצונו: איך העולם הנברא צריך להיראות. היא מחשבת הבריאה. מבחינה זו, עין לא ראתה, כי טרם הגענו למימוש אותה מחשבה. מבחינה זו, תורתו היא עדיין תמימה. ההסתכלות השנייה היא של האדם. הוא מסתכל בתורה כדי לדעת מה עליו לעשות, איך לעבוד ובו־זמנית לשמר את הגן שהוא מטפח במהלך היום השביעי, במהלך ימי העולם הזה. תכלית עבודתו היא להפוך את הגן הזה לבר אכילה, במובן הרחב של המילה. לצורך זה, האדם מסתכל בתורה בצורה של מצוות עשה ומצוות לא־תעשה, בצורה של ״זכור״ - מצוות עשה, לעובדה, ובצורה של ״שמור״ - מצוות לא־תעשה, לשומרה. העבודה שהאדם מבצע בגן שלו הוא גופה תורה. בידו להפוך אותו לגן עדן, אבל הפעם משלו, או, חלילה וחס, להפוך אותו לגן של קוצים ודרדרים.

הקב״ה נתן לאדם ששת אלפים שנה כדי לעבוד את עבודתו, כדי להשלים את המשימה. אנחנו נמצאים כבר עמוק בתוך האלף השישי, בתוך ערב שבת ממש ובעל הבית דוחק. אנחנו עדים מזה מאה שנה לערך בהחשה מתמדת של תגליות מדעיות מדהימות, המשנות את חיינו ללא היכר. נפתחו פתאום שערי שמים וקצב האירועים הולך ומתגבר לקראת זמן הקידוש, לקראת מועד המפגש פנים אל פנים עם ריבונו של עולם.

האדם עובד את עבודתו ובכך הוא עמל בתורה. ׳אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ׳[19] - רש״י במקום אומר ״שתהיו עמלים בתורה״. בתורה שבעל פה שכל תכליתה היא לאסוקי הלכתא אליבא דשמעתא, לברר מה מקדם את תיקונו של עולם ומה עלול לקלקלו ולהוסיף אי־סדר מיותר בבריאה. מה מקדם את מלאכת עולמו, כדברי המדרש, ומה לא. לצורך זה, האדם זקוק לשבע חכמות.

השל״ה הקדוש, בעקבות הזוהר, מסביר את הנושא על הפסוק ׳בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת׳.[20] פְּנֵי הַמְּנוֹרָה מציינים את הנר האמצעי, ואם כן, איך יכול הפסוק לדבר על שבעת הנרות המאירים אל מול פני המנורה? היה צריך להיות כתוב יאירו ששת הנרות. השל״ה מסביר שיש לחכמה מספר ענפים. יש ענף אוניברסלי והוא ענף המדעים. חכמה זו קשורה לששת ימי המעשה, והיא נקראת ״החכמות החיצוניות״. החכמה השייכת לשבת היא חכמת התורה. חידושה של התורה הוא שכל החכמות צריכות להאיר יחד. ׳בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת׳ יחד, ואם זה לא בבת אחת, גם אלו וגם אלו אינם מאירים. נדרשת תנועה דו־כיוונית בין חכמות אלו: החכמות החיצוניות צריכות להאיר את חכמת התורה והיא צריכה להאיר את החכמות החיצוניות. זהו פשט הפסוק ממש.

הבירור ההלכתי הופך את האמת של תורת ה׳, פשוטו כמשמעו, לאמת מציאותית. עבודה זו מוטלת על התלמיד חכם. לצורך זה, הוא זוכה לנשמה יתרה במהלך כל ימי השבוע, ובשבת, לתוספת מיוחדת, מבחינת ׳חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו׳.[21] לגביו נאמר שתורתו אומנותו. הוא מקנה לעולם פנים חדשות, פשוטו כמשמעו, כי הוא מגלה במציאות את אמיתות תורת ה׳. הוא הופך את האדם, העסוק בחכמות החיצוניות, במלאכה, בעשייה, לשותפו של הבורא. החידוש של התלמיד חכם, הפוסק הלכה למעשה, אליבא דאמת, הוא חידוש של התורה ממש ואנחנו יודעים שהכוח של החידוש מאפיין הן את התורה והן את הבריאה. אומרים בשם הגאון מווילנא שלקראת בואו של המשיח, כוח החידוש יתגלה הן בהלכה והן במדעים. אז יתגלה ממד עבודת הקודש. אז יתגלה שהאדם יכול היה ״לעשות את השבת״. בינתיים העבודה נמשכת ומתקדמת לקראת השגת היעד - מימוש מחשבת הבורא עבור עולמו.

  

 

 

[1] להרחבת הנושא, ראה את מאמרו של הרב ״מאי חנוכה - תורת האב ותורת הרב״ בספר סוד העברי, חלק א.

[2] יבמות קט ע״ב

[3] ב״ר יא-י: רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר: אע״ג דאת אמר ׳כי בו שבת מכל מלאכתו׳ ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים, אלא פועל עם אלו ועם אלו ...

[4] בראשית ב-ג

ראה ב״ר יא-ב: ׳ויברך אלהים את יום השביעי וגו׳׳ - רבי ישמעאל אומר: ברכו במן וקדשו במן, ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד עומר, בערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר.

להרחבת הנושא, ראה את תחילת השיעור ״חותמו של הקב״ה״ ב״סוד מדרש התולדות״, חלק ד.

[5] ראה דברי המהר״ל ב״תפארת ישראל״, פרק ג: ... וביארו בזה הדברים אשר אמרנו, כי האדם הזה לא נברא בשלמותו האחרון והוא נברא להוציא שלמותו אל הפועל, וזה אדם לעמל יולד שהוא נולד ונמצא אל תכלית העמל דהיינו להוציא השלמות אל הפועל, ולא יגיע להיות נמצא בפועל לגמרי לעולם אבל תמיד יהיה עמל להוציא שלמותו אל הפועל וזה שלמותו האחרון ...

להרחבת הנושא, ראה את השיעור ״מי ברא אלה?״ ב״סוד מדרש התולדות״, חלק ג.

[6] סנהדרין לז ע״א

[7] ראה דברי המהר״ל ב״תפארת ישראל״, פרק ג: ... ועדיין איני יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה, כי אף אם נברא האדם בכוח ולא בפועל, אולי הכוח הזה הוא שייך לכוח הגופני שאין ספק שהוא בכוח ויש בו יציאה אל הפועל ובו שייך עמל, אבל כוח הדברי, שהוא יותר נבדל במה שלא נמצא בשאר ב״ח כי אם באדם, לכך הכוח הזה הוא יותר נבדל, ואפשר כי די הוא שיוציא מן הכוח אל הפועל הכוח הגופני, ואין צריך להוציא כוח הדברי אל הפועל, שאין האדם נברא על זה. ועל זה אמר כיון דכתיב נפש עמלה עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הרי כי עמל הזה הוא עמל פה שהוא כוח הדברי. שכוח זה צריך שיוציא אל הפועל, ועל זה נברא האדם.

[8] כתרגומו של אונקלוס לפסוק בבראשית ב-ז: ׳ויהי האדם לנפש חיה׳, ׳והות באדם לרוח ממללא׳ ותהי באדם לנפש מדברת.

[9] בראשית כד-סג

[10] ראה פרי צדיק, קדושת השבת, מאמר א.

[11] בשיח הפנימי בין חכמי הסוד, לאורך כל הדורות, אפשר למצוא תשובות השייכות לחכמת הסוד עצמה. איני רוצה להשתמש במילה מטפיזיות, כי זהו מושג יווני. אבל, מעבר לתשובות אלו שאכן שייכות למי ששייך ליודעי ח״ן ואפשר למצוא אותן בדברי רבי חיים ויטל למשל, צריך גם לספק תשובה לכל יהודי ולכן אני שם את הדגש על הפן המוסרי, כי עבור הדורות שלנו, זהו הפן העיקרי (מתוך שיעורי הרב - מבוא לחכמת הקבלה).

[12] ראה שער א.

[13] להרחבת הנושא, ראה את הפסקה ״המצוות - האנשת הדברים״ בשיעור ״ויהי אחר הדברים האלה״ ב״סוד מדרש התולדות״, חלק ה.

[14] ע״ז יט ע״ב

[15] סוכה כח ע״א

[16] ראה גיטין נו ע״א.

[17] בראשית ב-טו

[18] זוהר ח״ב קס״א ע״א

[19] ויקרא כו-ג.

[20] במדבר ח-ב

[21] קהלת ח-א

 

הוספת תגובה