ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

prevshiur1      nextshiur1

תמלול השיעור

תמלול ומקורות: איתי קולין

 

 שיעור 2

...כפי שהתחלנו ללמוד, וזה מקור ראשון על ההגדרה של התפילה, כפי שהתחלנו ללמוד בפעם הקודמת, זה בדף 26 ב. אז זה מתחיל פה, ב: "איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא". אתם שומעים מספיק? עוד לא?

אז לאלו שלא היו בשיעור הקודם, התחלנו ללמוד את ההגדרה של התפילה כעבודה שבלב, ומדובר ב"שמונה עשרה" שהיא אחת מהעבודות שנקראות תפילה, אבל במובן המיוחד המילה: בקשת צרכים. ופה יש לנו מקור אחד שלומד [שמלמד] את אותה הגדרה. אז נתחיל מיד בסוגיה:

"איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום;”

זה כבר למדנו. זאת אומרת: הרשות להתפלל, לבקש מהבורא, רצון, שונה ממה שהיה לפני התפילה. זוהי ההגדרה, הכוונה של כל התפילות זה - "יהי רצון מלפניך". ומי שמרגיש איזה צורך של ברכה נוספת בעולם שלו הוא רשאי לבקש מהבורא אותה ברכה.

ואחר כך, אולי כבר הערב, נלמד למה אנו מבקשים ברכות. אבל זה קשור להגדרה של התפילה: שמונה עשרה ברכות. אנחנו מתפללים לפני הברוך - ברוך אתה ה', שהוא - מקור הברכות. כל זה למדנו בשיעור שקדם.

 

סיכום על הגדרת התפילה

אז הגמרא שואלת, באותה סוגיה: מי קבע את האפשרות לאדם להתפלל? דהיינו - לבקש רצון מיוחד מהבורא חוץ ממה ששם בעולם בשבילי. כל זה למדנו באורך.

יש דעה ראשונה: תפילות אבות תקנום. מיהם האבות? זה אברהם יצחק ויעקב. יש כלל: אין אבות - בכל המקורות, אבות זה - אין אבות אלא שלושה, זה אברהם יצחק ויעקב. ואנחנו לומדים בקשר לתפילה, לעניין תפילה - מאותה סוגיה: לפני האבות, לא היה (אני אומר בבת אחת): לא היה רשות, לא היה צורך, לא היה אפשרות להתפלל במובן שאני הגדרתי: בקשת צרכים.

אני שוב מסביר את זה בקצרה: מי שיכול להסתפק בחיים הטבעיים של העולם – אין מקום בשבילו לתפילה. מי שמתפלל, זה מי שמרגיש איזה חיסרון של טוּב מיוחד, ברכה מיוחדת, נוסף למה שנמצא בעולם. מאיפה אנחנו לוקחים את הרשות להתפלל, אותו זכות להתפלל? דווקא מהצורך לקבל אותה ברכה. מי שמרגיש את הצורך - אז יש לו זכות, רשות, לבקש אותו צורך, זאת אומרת - אותה הברכה כדי למלאות אותו צורך.

 

התפילה - חידוש של האבות

זה... אני רוצה להיות בטוח שזה ברור: תפילה זה חידוש של האבות. עד האבות אנחנו לא מוצאים בכל המקרא, שום רמז לצורך, או למצב של תפילה. ואפשר ללמוד את זה לפרטים: יש הרבה מצבים שהיה אולי אפשרות או צורך להתפלל ואנחנו לא מוצאים שהייתה תפילה לפני האבות.

למשל בפרשת נוח. כשנוח שומע שהבורא החליט למחות את כל היקום על פני האדמה והוא לא מתפלל. זה סוגיה בפני עצמה. זה נושא בפני עצמו. האם הייתה אפשרות להתפלל? האם היה צורך להתפלל? אבל אנחנו מוצאים שלא התפללו.

אז כשלמדנו את זה בשיעור הקודם אני הסברתי גם כן ש: ברור שלפעמים הצדיקים האלו, מדור של אדם הראשון עד דור אברהם אבינו, אותם הצדיקים שהיו בזמנים האלו, אולי התפללו לפעמים, אבל זה לא היה תיקון של אפשרות להתפלל כעובדה שיש בידי האדם האפשרות של אותה עבודת הקודש, לבקש מהבורא ברכה נוספת מהטבע שברא, וזה נקרא הברכות שאנחנו מבקשים בתפילה.

זה ברור? זה הדעה הראשונה – "תפילות אבות תקנום".

 

תפילה - רק לאחר הכפרה

הדעה השנייה: "תפלות כנגד תמידין תקנום". זה גם כן ידוע: שיש הקבלה, בין צורת התפילה וצורת העבודה של הקרבנות. אני לא רוצה לחזור על הנתונים האלו, זה הנחות ברורות. מה שלמדנו בשיעור הקודם: שאין מחלוקת בין שתי הדעות האלו, וצריך ללמוד איך זה מתקשר. מה הכוונה – תפילות אבות תקנום, ומה הכוונה - תפילות כנגד תמידין תקנום. מי תיקן את התפילה כנגד התמידין – זה אנשי כנסת הגדולה. ונראה את זה אח"כ בסוגיה.

דהיינו - אחרי חורבן הבית. כל עוד הבית היה קיים, העבודה הייתה עבודת הקרבנות, ונוסף לזה היתה אפשרות של התפילה. אחרי חורבן הבית, לא היתה אפשרות להתפלל מכיוון שלא היה אפשרות להקריב קורבנות. הקרבן מכפר על החטא. כל סוג של קרבן יש בו גם צד של כפרה. אפילו קרבן עולה יש בו צד של כפרה. והרמז זה הסמיכה. מי שסומך ידו על הקרבן - אז זה רמז שהוא מקריב קרבן של כפרה. אפשר לחזור על המקורות האלו אח"כ אם יש צורך.

 

הבסיס ליוזמת התפילה

אבל אם אני מבקש, מהבורא ברכה מיוחדת, נוסף על מה שקיים בעולמי - אני צריך להיות במצב של צדיק. זה הכוונה של הביטוי התלמודי, שלמדתם את זה לפי הפשט שלו: "הקב"ה מתאווה

לתפילתן של צדיקים"[1].

פה יש נושא חשוב מאד. קשור לשאלה הראשונה: איך יכול להיות שאדם, עומד לפני הבורא, ומבקש מהבורא לשנות את רצונו? "יהי רצון מלפניך". אנחנו כ"כ רגילים לעבודה של התפילה, למעשה של התפילה, שאנחנו לא רואים, את הקושי הזה שאני מסביר עכשיו:

מאיפה באה הרשות לבקש - "יהי רצון מלפניך"? זה חידוש של התורה, של האבות קודם כל. האדם הטבעי - לא מרגיש צורך להתפלל. לא מאמין בזה. הוא מסתפק בכל מה שיש בעולם, וברור שזה המצב הטבעי: בורא ברא עולם ושם בעולם כל מה שצריך כדי לחיות בעולם. בא אדם אחד, ומרגיש.. שזה לא מספיק לו. אז הוא לוקח יוזמה, החלטה לבקש, (וזה רציני, כן?) לבקש מהבורא שישנה את סדר העולם בשבילו. כל זה למדנו כבר אבל אני חוזר על זה.

ולכן הביטוי הזה של הגמרא: "תפילות אבות תקנום" - זה חידוש עצום. צריך להיות מהאבות כדי למצוא את הכוח לתקן בעולם את האפשרות של התפילה, במובן שראינו - בקשת צרכים, מחוץ, ממעל, מעבר, למה שהבורא שם בתפקוד העולם. זה ברור?

ושוב אני חוזר על זה: וזה נותן לנו להבין שאנחנו לא מתפללים לפני הבורא – אין טקס כזה, כן? אלא לפני הברוך. ושוב, ואח"כ נראה עוד מקורות על זה, ההגדרה של "ברוך אתה ה'", בנוסח הברכות זה, תראו את כל המפרשים, האמיתיים, זה: "מקור הברכות". למעלה מן הבורא כבורא, אותו בורא - כי ה' הוא האלוקים, אותו בורא, למעלה מהמדרגה של בורא - הוא מקור הברכות.

הוא לא.. או יותר עמוק מהבחינה של בורא.

אז הקשר לאדם ולבָּרוך, לבורא כמקור הברכות - זה הקשר של התפילה. רק האדם ששייך לעניין של הברכה, רשאי לבקש ברכות. וזה מתחיל באברהם. סוד הפסוק הוא "ואהיה ברכה"[2]. הברכה מופיעה בעולם עם אברהם אבינו. ולכן צריך להרגיש בזה, שיש חידוש גמור בהתפתחות של העניין של התפילה. זה מובן כן?

 

ברוך אתה ה'

אני רוצה להסביר בקצרה, זה לא המקום עכשיו, אבל כדאי, את הנוסח של "ברוך אתה ה'". בברכות הרגילות שאנחנו מכירים, למשל: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה". בורא" כן? כאן מה שאנחנו מוצאים בבריאה אנחנו מגדירים את זה כברכה כדי להנות ממנה. זה נושא בפני עצמו. אבל בתפילה, בבקשת הברכות, ההגדרה היא מיידית. אנחנו מבקשים ברכה כברכה. לאו דווקא - שאנחנו רואים ברכות בטבע, ואנחנו רשאים ליהנות מהברכות שיש כבר בטבע, דרך הברכה, ברכות הנהנין - פה בתפילה, אנחנו מבקשים דבר שבא מלמעלה מהטבע. חידוש בטבע. חידוש ברצון, חידוש בטבע.

וזה מה שאנחנו לומדים כבר בהתחלה מאותה סוגיה. בלי הזהות של האבות, המצב שלהם, המשימה שלהם, הצורך שלהם - אין מקום להתפלל במובן של תפילה שהיא בקשת צרכים. בצורה אחרת, במילים אחרות: בזכותם, האבות תיקנו האפשרות... [סוף קלטת]

 

[1] יבמות סד א

[2] בראשית יב ב

 

הוספת תגובה