ארכיון שיעורים

archionup1

logo arc

prevshiur1      nextshiur1

תמלול השיעור

תמלול ומקורות: איתי קולין

 

 

...למדתם כבר כהקדמה כמה סוגיות בגמרא, ואני חושב שהגעתם כבר לנושא של מספר הברכות בשמונה עשרה, שמונה עשרה שהם תשע עשרה, כן? למדתם את זה. אז אני רוצה רק הערב, ייתכן שיתעוררו שאלות. יש עוד שאלות? אורי?

מכיוון שאני לא יודע בדיוק מה למדתם, אבל אני רוצה לחזור על מקור אחד בדף שמונה עשרה. זאת אומרת, ט' ב' במסכת ברכות. ונחזור על העניין של, המושג של "תפילה אריכתא", ההגדרה של ר' יוחנן – תפילה אריכתא, אני אסביר אח"כ במה מדובר, ודרך אותה סוגיה נחזור לעניין של מס' הברכות כדי לגמור את הנושא. "מכדי".

בסוגיה פה אנחנו לומדים את הנושא של סמיכה בין גאולה לתפילה. זה נושא בפני עצמו, את הסמיכות, לסמיכה בין המצווה של קריאת שמע והמצווה של התפילה. זה שתי מצוות נפרדות: כל עוד שביהמ"ק היה קיים, גם השעות של אותן המצוות – של ק"ש ושל התפילה היו שעות שונות, זה חופף גם כן, אבל בכל זאת, העיקר של הנושא, ש: החכמים קבעו את הסמיכה בין הברכה האחרונה של ק"ש ומיד התחלת התפילה. למדתם את זה כבר? סמיכה בין גאולה לתפילה.

אז תוך כדי לימוד של אותו נושא, הגמרא שואלת. אז נתחיל מיד:

"מכדי, האי יהיו לרצון אמרי פי - משמע לבסוף ומשמע מעיקרא"[1]

אני מסביר את זה בקצרה: אנחנו גומרים את התפילה של שמונה עשרה בקריאת פסוק אחד של תהילים: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך... צורי וגואלי". הגמרא שואלת: היינו יכולים לקרוא את אותו הפסוק בהתחלת התפילה, כהקדמה לתפילה. אני חוזר על המשפט:

"מכדי, האי"

הפסוק הזה:

"יהיו לרצון אמרי פי", "משמע"

המשמעות שלו, היא במקומה, גם בסוף התפילה, לבסוף,

"ומשמע מעיקרא"

גם בהתחלת התפילה.

למה קבעו שנקרא את הפסוק של "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" בהתחלת התפילה, ו: "יהיו לרצון אמרי פי" בסוף התפילה. הבנתם את השאלה, כן?

מכיוון ש: המשמעות של הפסוק שלנו, "יהיו לרצון אמרי פי", יכול להיות, כפי שאמרתי, במקומו, גם כהקדמה לתפילה. ופה התשובה של הגמרא היא קשורה לנושא שלנו:

"מאי טעמא תקנוהו רבנן לאחר י"ח ברכות?"

ואנחנו רוצים להבין למה קבעו חכמי התלמוד לקרוא: "יהיו לרצון אמרי פי" אחרי י"ח ברכות.

"לימרו מעיקרא!"

היה אפשר לומר את זה בהתחלה כפי שאמרתי.

"אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר יח פרשיות,"

פרשיות של תהילים. פרקים של ספר תהילים.

"לפיכך תיקנו רבנן לאחר שמונה - עשרה ברכות."

זאת אומרת, יש פה סברה, שיש קשר בין תהילה ותפילה. תהילים והתפילות. הגמרא רואה בפרקים של ספר תהילים – תפילות.

מכיוון שדוד המלך אמר את אותו הפסוק: "יהיו לרצון אמרי פי", כסוף של התפילות שלו - אז אנחנו לומדים מזה שהסדר של התפילה, המבנה של התפילה, צריך להיות כפי שאנחנו מוצאים בספר תהילים - אחרי י"ח פרקים, אצלנו: י"ח ברכות. זה ההנחה הראשונה. זה מובן? כן?

זה מקור חשוב מאד לנושא שלנו, שבתפיסה של חכמי התלמוד יש הקבלה במשמעות האמיתית של המילים, (ואת זה נלמד עוד הערב), בין המושג: "תהילה" והמושג: "תפילה". כדוגמא לתפילות יש לנו כבר התהילים של דוד המלך. של דוד המלך "בעיקרא".

עכשיו השאלה של הגמרא:

"הני י"ח, דכתביא"

אתה אומר: שמונה עשרה פרקים, תהילים, פרשיות, לאמתו של דבר אם נפתח את ספר תהילים אנחנו מוצאים שיש תשע עשרה פרקי שהסיום שלהם הוא אותו פסוק של "יהיו לרצון אמרי פי". התשובה היא:

"אשרי האיש, ולמה רגשו גוים - חדא פרשה היא."

והתשובה של הגמרא ש-קודם כל, הסדר של המסורה הייתה שהפרק הראשון של תהילים והפרק השני: "אשרי האיש" ו"למה רגשו גויים", היו פרק אחד. והגמרא מסבירה את זה ככה:

"אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר:"

בסוף הפרק ק"ג של הספר:

"יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה."

והפעם הראשונה שהמילה "הללוי-ה" מופיעה בספר תהילים, ודוד המלך לפי ההסבר של הגמרא לא היה יכול לומר הללוי-ה עד שראה מפלתן של רשעים. מהמקור הזה אנחנו לומדים שיש ק"ג פרשיות לפני אותו פסוק של "יתמו חטאים מן הארץ". ועכשיו הגמרא מקשה, שואלת את אותה השאלה:

"הני ק"ג, ק"ד הויין! אלא שמע מינה: אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא."

לאמתו של דבר אנחנו לומדים שהפרק הראשון והפרק השני שצריך להתחיל עימהם אותו פרק אחד מעיקרא, לא מהעניין של "יהיו לרצון אמרי פי" – זה משני, לכאורה, אלא מעניין יותר רחב של: דוד המלך לא אמר את הללוי-ה רק אחרי ק"ג פרשיות. והגמרא מקשה: אם אנחנו פותחים את הספר אנחנו רואים שזה ק"ד. והתשובה היא פה:

"אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא". דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי; באשרי פתח –דכתיב, (תהלים א') אשרי האיש, וסיים באשרי - דכתיב (תהלים ב'), אשרי כל חוסי בו.

טוב, אם כן, מאיפה למדנו ש...

[סוף קלטת]

 

...וזה המקור של שמונה עשרה שהם תשע עשרה ברכות בתפילה. זה מספיק ברור? כן?

ולכן אני רוצה להתחיל בסוף, לנסות להבין את המשמעות של אותה סוגיה, כנושא: מה זאת אומרת ש"דוד המלך לא אמר הללוי-ה עד שראה במפלתן של רשעים".

אז כדי להתחיל בזה, תזכרו כי הקשר עם הנושא שלנו זה דווקא הפסוק הראשון שמתחיל התפילה כ"תפילה אריכתא", "ותפילה אריכתא" זה קשור לתפילה אבל זה עבודה בפני עצמה, וצריך להגדיר את הכוונה שאותה עבודה שנקראת "תפילה אריכתא" - הקריאה של הפסוק: "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". זה מהסוגיה הקודמת.

 

הללוי-ה

טוב, אז העניין הוא ככה: מה זה "להלל"? הללוי-ה, זאת אומרת זה: צריך להלל את הבורא. ושם הבורא פה הוא יו"ד ק"ה. הללו - י-ה. ולפי מה שאומרת הגמרא, אי אפשר להלל את הבורא כל עוד שיש רִשעה, רִשעות, רְשעים בעולמו. כל עוד שיש רע בעולמו, אי אפשר לומר בפה מלא הלל של הבורא, להלל הבורא על שברא את העולם שלו. מכיוון שיש כמין סתירה בין המצב של העולם כבריאה של אותו בורא - במצב של העולם יש רע. ואני בא, ואני מהלל את הבורא שברא עולם שיש בו רע. יש סתירה, זה בלתי אפשרי. רק כשבנבואה שלו דוד המלך ראה איזה חזון של עולם בלי רשעות - אז היה יכול לומר הללוי-ה.

ופה השם י"ה זה שם של הבורא, של המדרגות העליונות של העולם, שאין בהם רע. יו"ד ק"ה. ו"ו ק"ה. זה החלק של שם הוויה ששייך למדרגות התחתונות של העולם שכבר הרע מתגלה, מופיע, ונמצא בעולם התחתון שלנו, בעולם השפל כפי שאומרים, שהוא טוב ורע.

ולכן פה ההגדרה היא ברורה: אי אפשר להלל את הבורא כל עוד שאנחנו נמצאים בעולם שהוא טוב ורע בבת אחת.

 

הלל

לכן צריך להבין מה זה "הלל". אז אני רוצה להסביר את זה בקצרה, כי המשמעות היא מספיק ברורה: "להלל" זה לומר את ההגדרה האמיתית על מה ומי שאני מדבר. אם אני רוצה להלל מישהו, ההלל האמיתי זה ההגדרה האמיתית שלו. כל המוסיף גורע וכל הגורע לא מוסיף. אם אני אומר יותר- זה לא ההלל האמיתי. אם אני אומר פחות – זה לא ההלל האמיתי.

וזה אנחנו לומדים מהדקדוק, מהמשמעות הדקדוקית של המילה. אתם יודעים שיש לנו ה"א הידיעה. ואחרי ה"א הידיעה יש דגש. והדגש מסמל למ"ד שנפל. זה ידוע. ולכן, מה זה ה"א הידיעה? ה-ה"א הידיעה היה צריך להיות "הל". וזה השורש הבסיסי של המילה "הלל". "הלל" זה לומר הידיעה האמיתית של הדבר או של מי שאני מדבר עליו. להלל זה להגדיר באופן אמיתי.

כשאנחנו אומרים כי הקב"ה הוא "לעילא לעילא מן כל ברכתא שירתא ותושבחתא" וכן הלאה - זה למעלה מכל הלל, מכל תהילה, מכיוון שהוא למעלה מכל הגדרה. ולכן המשימה לומר את ההלל של הבורא - היא משימה בלתי אפשרית. פה יש לנו בגמרא נקודה חשובה מאד: כל עוד אנחנו מוצאים בעולם טוב ורע – אי אפשר לבטא את ההלל האמיתי של הבורא.

 

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

אם זה כבר מובן אני יכול להמשיך. זה מה שאומרת הגמרא. דוד המלך לא אמר הללוי-ה עד שראה, אני מסביר, אני מוסיף – בנבואתו - עולם שבו תמו החטאים. כל עוד שיש רע בעולם אי אפשר לומר "ברוך שם כבוד מלכותו בפה מלא". אתם יודעים את הנושא הזה, זה קשור: רק ביו"כ אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו" בפה מלא, יש סוגיה שלמה בגמרא על זה. לא לומר את כבוד הבורא; זה בלתי אפשרי. לומר, זה בלתי אפשרי גם כן, אז אומרים את זה בחשאי. לא לומר – זה בלתי אפשרי. לומר – זה גם בלתי אפשרי. יש סתירה בין שני הדברים האלו: ההגדרה של הבורא, וההגדרה של עולמו. ואם ההלל זה להלל את הבורא על עולמו - אנחנו נמצאים בבעיה. זה..זה נושא... הבנתם. זה בלתי אפשרי. ולכן זה הפתרון של הגמרא: לומר את זה בחשאי. חוץ מיו"כ שכולם צדיקים, תמו חטאים מן הארץ, וכולם מלאכים, אז אפשר לומר בפה מלא: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

שמעתי הסבר פעם, מהקבלה, שהשטן שולט בעולם כל ימות השנה חוץ מיום אחד. כי, אם אתם רוצים לספור, הגימטריא של השטן והגימטרייא של שנה זה: שנה זה 355[2] ושטן או השטן כמה? זהו [364]. אז יש לו שלטון בעולם בכל ימות השנה חוץ מיום אחד: איזה יום? יום הכיפורים.

 

התהילה

ולכן אי אפשר לומר את ההלל. אבל אנחנו רואים שדוד המלך אמר "תהילה", "תהילות", "תהילים", אע"פ, למרות שלא היה יכול לומר את ההלל.

ולכן מה ההבדל בין "הלל" ו"תהילה"?

אני חוזר על ההגדרה של הלל: הלל - זה ה"א הידיעה. הידיעה האמיתית של הדבר. זה להלל. מה זה תהילה? זה אותו שורש, זה אותו מובן, אותה משמעות. אבל תהילה - זה בא מהבניין ל.ה.ת.ה.ל.ל, להתהלל. והלל זה המעשה שמגדיר את הדבר. ובלי שום היסוס - אני יכול להגדיר: זה ההלל. הלל האמיתי. אבל כל עוד שאני לא יכול להלל ממש, מכיוון שיש פגם בעולם שלנו - זה העולם של טוב ורע, ולא עולם מתאים להגדרת הבורא.

אז אני יכול להצדיק: למרות שיש פגם - אני יכול להתהלל, למרות שזה לא שלם, למרות שזה לא מוחלט, למרות זה - אני "מתהלל". זה מספיק מובן? כן? תהילה זה כמין הלל, עם היסוסים. אני צריך להצדיק את ההלל. זה נקרא "תהילה". אפשר לומר את זה ככה: זה הלל בזעיר אנפין. הלל למרות שאי אפשר להלל. אז זה נקרא תהילה.

ופה אנחנו מוצאים את ההסבר של הכוונה של הגמרא זה - תקנה של ר' יוחנן, אם למדתם את הסוגיה: להתחיל את התפילה בפסוק ההוא של פרק נא בתהילים: אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. המבנה של התפילות הוא מבנה של תהילות. אני קודם כל אומר את התהילה של הבורא, ומתוך אותה תהילה - אני שואל את מה שאני צריך לשאול. אני מגדיר מה שאני יודע מהבורא. ומכיוון שאני יודע את זה, (וזה נקרא: תהילה שלו), מכיוון שאני יודע את זה - אני יכול לבקש מה שאני רוצה לבקש.

ניקח דוגמא אחת בשמונה עשרה, בַּבָּקַשה הראשונה של הבקשות שהיא: "אתה חונן אדם דעת, ומלמד לאנוש בינה" - זה התהילה. זה ההגדרה של הבורא. אני יודע את זה. מאיפה אני יודע? מהנבואה. כי, נלמד את זה אח"כ: כל הביטויים, כל המילים, כל המשפטים של התפילות - הם באים מהתנ"ך. מהנבואה עצמה.

מקור התפילה בנבואה

אני חוזר על מה שלמדנו הרבה פעמים על זה: יש הקבלה בין 5 חומשי תורה ו-5 ספרי תהילים, כך אפשר לומר. בעיקר ה"פרי צדיק" לימד את זה שיש קשר בין הכוח של המתפלל והכוח של הנביא. זה אותו כוח. מי יכול להתפלל? מי שהוא מסוגל להיות נביא. בפעם הראשונה שהביטוי "תפילה" מופיע בתורה, הוא בפסוק ששייך לאברהם אבינו: "השב אשת האיש כי נביא הוא והוא יתפלל בעדך"[3]. אני לא רוצה ללמוד את תוכן הפסוק, אבל יש קשר בין: הכוח להיות נביא והסגולה להתפלל.

יש מקור בגמרא שאנשי כנה"ג ובתוכם הנביאים האחרונים תיקנו לנו את סידור שמונה-עשרה. אתם זוכרים את המקור הזה כן?[4] ולא לחינם הגמרא אמרה: "ובתוכם - הנביאים האחרונים". צריך [את] הכוח של הנבואה כדי לדעת איך להתפלל, מכיוון שלהתפלל זה כבר להתחיל בתהילת הבורא. מה זה תהילת הבורא? זה נבואה. זה מובן?

טוב, צריך רוח הקודש כדי לדעת איך להגדיר את, לפני מי אני עומד. רק נביא יכול. או בצורה אחרת: בין הקב"ה כבורא, והאדם כבריאה - יש רק הקול שעובר. "ותמונה לא ראיתם זולתי קול"[5]. הקול שבא מהבורא לאדם - זה הנבואה, והקול שבא מהאדם לבורא - זה התפילה. ולפי סידור התפילות שלנו זה אותו קול. אותו דיבור שקיבלנו מהבורא דרך הנבואה - זה אותו דיבור שאנחנו מדברים לבורא דרך התפילה. ולכן צריך כוח של נבואה כדי לדעת, או להיות מסוגל, להתפלל[6]. מכיוון שאנחנו לא נביאים, (אכן כן בני נביאים אבל לא נביאים), אז הנביאים האחרונים תיקנו לנו את סידור התפילה.

דוגמא לתהילה מבקשת הדעת

אז אני חוזר על אותה דוגמא בבקשה הראשונה שהיא נקראת דעת, כי עיקר השאלה בתפילה זה - לקבל דעת. אדם בלי דעת - זה לא אדם. וזה פשט... וכל שאר הבקשות נובעות מקבלת הדעת. וזה נלמד לפרטים אח"כ כן?

וכך אנחנו מתפללים - "אתה חונן לאדם דעת", זה מה שאנחנו מבקשים: "אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה" (זה לא הערב שנתחיל ללמוד את פשט הנוסח, זה רק דוגמא) - אז זה הגדרה. אני יודע את זה. זה התהילה שלך. כי אתה תהילתנו. זה פסוק כן? אנחנו מגדירים את עצמנו בתהילה שלך. השם שלך זה "אלוקי ישראל". אתה תהילתנו. ואז, מכיוון שאני יודע את זה, אני יכול לשאול, לבקש. וזה ההמשך: "אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה, חננו מאיתך דעה בינה והשכל". וזה החלק השני של הברכה. החלק הראשון זה תהילה, החלק השני זה בקשה, והחלק השלישי זה הברכה עצמה - שנקראת חתימה: "ברוך אתה ה' חונן הדעת". זה מובן? זה המבנה של כל ברכה וברכה.

ואנחנו רואים שאי אפשר לברך כדי לבקש בתפילה בלי לדעת איך להגדיר תהילת הבורא. התהילה היא, הוא הכלי של התפילה. התפילה נובעת מהתהילה. אם אני לא יודע להלל הבורא, אבל הלל זה בלתי אפשרי, אפשר להתהלל. יש פסוק בנביא: "בזאת מתהלל המתהלל..." אתם זוכרים את הפסוק הזה?

קהל [הרב שרקי]: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי[7]

מניטו: יפה. זה אותו נושא. כן. ו.. חח... אז מי שאינו מסוגל... לאותה דעה, לאותה הגדרה, זה הנביא כן? הוא לא יכול להתפלל. יש עוד פסוק שאומר, אחרי זה, נראה אח"כ, אז אה.. תעזור לנו. מה לך רשע...

קהל [הרב שרקי]: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי[8]

מניטו: יפה. "חֻקָּי". ונראה את זה אח"כ. אז, לא, זה לא נבואה. המקור זה הנבואה... אז, אם כן, מכיוון ש... כל עוד שלא הקרבתי את קרבן [ה]כפרה על החטאים, אני לא רשאי לומר את התהילה של הבורא - אתם זוכרים את הפסוקים? אז אני צריך מכל מקום כדי להיכנס בתפילה עצמה, אותה "תפילה אריכתא" שהיא, כפי שהגדרתי, עבודה בפני עצמה ושייכת ליחיד שנכנס למניין דרך אותו פסוק.

אני צריך, ואיכשהו, אפילו בלי ביהמ"ק, בלי קרבנות, איכשהו, להתכפר מהחטאים, כדי להתחיל לומר את התהילה. וזה שייך גם למה שאמרה הגמרא: לא היה יכול לומר הללוי-ה עד שלא ראה מפלתן של רשעים, "יתמו חטאים מן הארץ" – אז - אפשר לומר הללוי-ה. ואותו פסוק, זה מה שאומר אותו פסוק.

 

חזרה על נושא ה"תפילה אריכתא"

אני חוזר על ההגדרה, על המשמעות - אדנ"י, אני אומר אדנ"י מכיוון שזה כתוב אל"ף, דל"ת, נו"ן, יו"ד כן? זה לא כתוב שם הוויה. וגם אדנ"י לא אומרים. אפילו תוך כדי לימוד. חוץ מכשמביאים פסוק כדי להדגיש - זה נכתב לשון אדנות ולא לשון הוויה. נלמד את זה אח"כ.

"שפתי תפתח" - אתה תפתח את שפתיי. מה זאת אומרת? אתה תפתח את שפתיי? תחזיר לי את הנבואה. זה מובן? זה בפשט. אתה שפתיי תפתח.

אז - "ופי יגיד תהילתך" - ואני יכול להתפלל. זה מובן?

 

הלכות ומנהגי קהילות הספרדים ב"תפילה אריכתא"

אני רוצה להסביר עכשיו פרט של ההלכה אצל הקהילות הספרדיות על הפסוק הזה. כשהחזן חוזר בחזרה של השמונה עשרה הוא לא אומר בקול רם את החלק הראשון של הפסוק. אם אתם זוכרים, בקהילות הישנות, האמיתיות, כן? מתחילים החזרה: "ופי יגיד תהילתך". החזן אומר בלחש: "אדנ"י שפתי תפתח". אני שמעתי את המנהג הזה. ההלכה האמיתית המקורית כן? שמעתי את זה רק בנוסח הספרדי המקורי. עכשיו גם בירושלים, בכמה בבתי כנסיות של נוסח ספרדי אבל בבלי, אומרים את זה בקול רם. אני לא יודע אם לא למדו את אותה הלכה, אם שכחו - זה אני לא יודע. לא.. לא נפסוק על זה, אבל אני רק רוצה להסביר למה המנהג הוא ככה. חוץ - מימים נוראים. בימים נוראים אומרים את זה בפה מלא. בקול רם. אתם זוכרים את זה? מכיוון שזה שייך ליחיד. זה לא שייך לחזרת הש"ס..הש"ס.. הש"ץ. השליח ציבור..חח.. זה לא שייך לציבור. כי היחיד אומר: "אדנ"י שפתי תפתח" כדי לקבל רשות להתחיל לומר את תהילת הבורא.

אני חוזר על ההגדרה: אדנ"י שפתי תפתח זה עבודה בפני עצמה. וזה נקרא בגמרא - תפילה אריכתא. וכדי להבין את תכליתה של אותה עבודה מיוחדת שנקראת "תפילה אריכתא" - כדי לתת רשות ליחיד להיכנס לתפילת המניין. כי הציבור כציבור - הוא צדיק, הוא רשאי להתפלל. ציבור - זה עניין אחר. היחיד הוא בסוף, הייתי מתכוון לפי הסוגיה לתפילת ערבית, אבל גם בתפילת שחרית - היחיד הוא בבחינת חוטא. לא הציבור. ולכן הוא צריך להתכפר דרך הכוונה, כמובן, (זה "עבודה שבלב") להתכפר, לחזור בתשובה, במלוא המובן כדי לקבל רשות - כפי שאומר הפסוק - להגיד תהילתו. עכשיו זה מספיק מובן כן? אני חוזר על הפסוק עצמו: "אדנ"י שפתי תפתח" - נבואה, "ופי יגיד תהילתך" - אז אני יכול לומר: "אתה חונן לאדם דעת" וכן הלאה. זה מספיק ברור כדוגמא כן? טוב.

אז, עכשיו, זוהי כוונת פירושו של רש"י על אותו פסוק בספר תהילים. תראו את זה ברש"י. כך רש"י מפרש את הפסוק:

"מחול לי ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך".

פשט הפסוק זה: אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. בא רש"י מפרש - זה המשמעות, זה התרגום אם אפשר לומר: אדנ"י מחול לי. שפתי תפתח - ותן לי פתחון פה. זה כבר חידוש מהפשט עצמו. הפשט עצמו זה: תחזיר לי רוח הקודש. "שפתי תפתח", זה הפשט. רש"י מסביר – "תן לי פתחון פה". "ופי יגיד תהילתך - להגיד תהילתך".

אז באותה הקבלה בין הפסוק, בין הפירוש - צריך לפרש, להסביר, את המילה הראשונה. מה הכוונה של רש"י? לפרש את המילה אדנ"י - והפירוש שלו: "מחול לי".

 

ה' בהיכל קדשו הס מלפניו כל הארץ

עד כאן יש מקורות לכל שהבאתי. מה שאני מסביר עכשיו, לא מצאתי מקור, אבל אני מסביר את זה כהנחה: כי לפי הכוונות שנלמד אח"כ בגמרא, על המילה אדנ"י - זה נתחיל ללמוד בשיעור הבא, ולכן אני רוצה לבקש שתביאו ספרים כן? מסכת ברכות. נתחיל בפרק החמישי. אם אתם רוצים להכין כבר את כל הסוגיות הראשונות של הפרק החמישי, שמה הגמרא מלמדת את הכוונות של קריאת התפילה. והכוונה הראשונה זה על המילה אדנ"י. זה נלמד בשיעור הבא.

אבל - עכשיו אני רוצה להסביר את פירושו של רש"י. אתם זוכרים שיש בגמרא, אני לא זוכר עכשיו אם זה בחגיגה או בסנהדרין - שאסור לומר את השם חוץ מההיכל. אתה זוכר את המשנה ההיא? טוב. אני מביא בצורה אחרת: יש פסוק בחבקוק. זה פרק ג': ה' בהיכל קדשו הס מלפניו כל הארץ[9]. אתם זוכרים את הפסוק הזה? זה פסוק כ' אם אני זוכר של בפרק ג' בנביא חבקוק. על זה אמרו חכמי הכוונות: ה' בהיכל קדשו הס מלפניו כל הארץ. איזה רמז לפסוק שלנו. "הס" - זה בגימטריא 65. זה הגימטריא של המילה אדנ"י. והמילה אדנ"י, המשמעות - זה המושג של אדנות. הוא ההיכל של ה'. ו"היכל" בגימטריא - 65 גם כן. לכן המילה אדנ"י זה כמו הכלי, ההיכל, של הקדושה של שם הוויה. אתם ראיתם אולי בכמה ספרים עם קצת כוונות איזה שם כזה שזה שילוב בין יקו"ק ואדנ"י. ויש שתי צורות וזה מתחיל באל"ף וזה מתחיל ביו"ד...

אז השם אדנ"י הוא הכלי והשם יקו"ק הוא האור. ולפי ההסבר שהבאתי, דרך הפסוק של הנביא חבקוק: השם אדנ"י מוגדר כ-ההיכל של השכינה. ושם הוויה זה רמז לשכינה. אז - ה' בהיכל קדשו הס מלפניו כל הארץ- מה הכוונה? שאסור לשאת את שמו לשווא בלי להזכיר שאני מזכיר אותו דרך האדנות עליי. כ-אדוני. זה מובן? וזה אחד מהטעמים שאסרו החכמים לומר את שם הווי"ה, אנחנו אומרים: השם, מכיוון שלרמוז על הקב"ה בלי להזכיר שאני מכיר באדנותו עלי - זה... זה... טוב, זה. מבינים מה זה: כפירה. פילוסופיה גמורה. כפירה, כן? זה - אני רומז על איזה אידיאה ולא על מי שאני מכיר במלכותו עלי. זה המשמעות של הביטוי – "ה' בהיכל קדשו". אסור לומר את השם מחוץ להיכלו. מהו היכלו? זה אדנותו. זה מובן? זה דרך התפילה.

ולכן, אם אנחנו מנסים לתאר את המצב של החטא. מהו המצב של החטא? מי שחוטא, כאילו, הוא לא מכיר, באדנותו, במלכותו של מי שאמר והיה העולם, מי שנתן תורתו, גילה רצונו בעולם. מה זה להיות חוטא? להחטיא מהדרך הישרה? זה להתנהג לפי "תורתי" ולא לפי "תורתו". ולכן המצב של החטא, זה, אפשר להגדיר אותו כ-אני לא מקבל את אדנותו. לכן חוטא - אין לו, עליו, את השם אדנ"י. השם אדנ"י שְמוֹרֶה על ההכרה באדנות - מסתלק, ובא במקומו השם "אלוקים", אלוקיי, הדיין, מי ששופט אותי. הקשר בין הבורא והחוטא נקרא: "אלוֹקַ", זה לא תלוי בי. הוא האלוק שלי - זה לא תלוי בי. להיות אדון שלי - זה תלוי בי. אם אני מכיר בו כאדון. זה מובן? ולכן, בהתנהגות של החטא, שם אדנ"י מסתלק, בא במקומו שם אלוק.

קהל: יעלם

מניטו: סליחה?

קהל: יעלם

מניטו: למה להיעלם? לא הבנתי

קהל: כמו שאומר רש"י: "זה שמי לעולם"

מניטו: לא. זה לא אותו שם. שמה זה על שם הוויה כן? לא. אני, אני מסביר עוד: השם "אלוקים" זה שם של הדיין - מי ששופט אותי. מכיוון שאני במצב של חוטא. אני בפני בית דין, כן? וחוטא- יש לו שופט.

אולי אני אגדיר את זה בצורה אחרת. אולי באותם המילים, כן. צריך לחזור על ההסבר. אבל תגידו לי אם זה מובן או לא, כן? ההתנהגות של החטא, אפשר להגדיר אותה כאילו אני החלטתי לא להכיר במרות הבורא, באדנות, במלכות הבורא, אלא רק ברצוני. וזה ההגדרה, פורמלית נאמר, של החטא של אדם הראשון. "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". אני מגדיר מה זה.... "ממנו לדעת טוב ורע" - ממני. אני מגדיר מה זה טוב, מה זה רע. זה מובן? זה נקרא "חטא". אז - אם אני חוזר בי ואני שוב אומר אדנ"י - המשמעות היא, כמו שאומר רש"י: "מחול לי". זאת אומרת, הביטוי "אדנ"י", הקריאה, הכוונה היא – מחול לי, אני מבקש כפרה, כדי לזכות באותו זכות להתפלל. אז זוהי הכוונה של תפילה אריכתא. צריך לומר את אותו פסוק, וזה התקנה של ר' יוחנן, כדי להתחיל להתפלל. דאם לא כן - אי אפשר.

 

ההקבלה בין מצבו של דוד המלך למצב עם ישראל כיום

המצב של דוד המלך באותו פסוק דומה למצב של עם ישראל אחרי חורבן המקדש. ולכן כשחיפשו חכמים איך לצאת מהמצב שהיינו אחרי חורבן ביהמ"ק: הפסק העבודה. ואתם למדתם את זה בירושלמי, כן? בהתחלת הגמרא[10] זה אתה, אמרתי אתם... וזה – "איזוהי עבודה שבלב - זו תפילה". אבל כדי להתחיל להתפלל, במקום הכהן, צריך להיות בחזרה למצב של צדיק. ולכן נכנסים בתפילת הציבור דרך אותו פסוק, עכשיו אני חושב שזה מובן – "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". מה זה "להגיד תהילתך?" זה להתחיל בחלק הראשון של כל ברכה וברכה. קודם כל להגדיר בפני מי אני עומד, אח"כ לבקש, ואח"כ לחתום בחתימה. ואת זה נלמד דרך כל הסידור של שמונה עשרה[11].

אז, זה מה שאנחנו לומדים מאותה סוגיה, ואני מסכם בקצרה: שאפשר תהילה אע"פ שאי אפשר הלל. ומתוך זה אנחנו לומדים שהפרק הראשון של ספר תהילים והפרק השני הם אותו פרק וזה צריך להסביר לנו את הסוד הזה - של שמונה עשרה שהם תשע עשרה. כי כל הנושא של שמונה עשרה-תשע עשרה, מאיפה למדנו את זה? מהעניין של דוד המלך בפסוק של "יתמו חטאים". אחרי ק"ג שהם ק"ד. זוכרים את זה? אז זה קשור..

שמונה עשרה שהם תשע עשרה

מהי הברכה שהוסיפו לשמונה עשרה? זה ברכת המינים. טוב, אז לפי דעתי, לזה התכוונתי כשאני אמרתי "אין לי מקור על זה". לכן תשמעו את ההסבר ותזכרו שאין מקור:

ש-מה הייתה הכוונה של המסורת לחלק את הפרק הראשון לשתי פרקים בספר תהילים? אז תחזרו אתם על התוכן. החלק הראשון שעכשיו הוא הפרק הראשון הוא היחס בין האדם לקב"ה. הנושא של הפרק השני זה המשיח. אז כשראו, [ב]התחלת המינות, [ו]הגדרת המינות הייתה באותה תקופה: לראות במשיח ובקב"ה אותו דבר. לאחד את הנושא של היחס לבורא והיחס למשיח. ולכן חילקו את זה. כדי ללחום נגד המינות. אז זה מקביל בדיוק למה שקורה בשמונה עשרה. הברכה התשע-עשרה, איך אומרים? היא מקבילה לעניין של החלוקה מחדש של הפרק ראשון, דהיינו הפרק התשע-עשרה שבספר תהילים. זה העניין של המינות.

מצוות בין אדם לעצמו והמשיחיות

ואני רוצה רק להגדיר קצת יותר מה שהסברתי: אנחנו רגילים, זה אנחנו לומדים דרך לימוד המהר"ל כל פעם - אנחנו רגילים לחלוקת המצוות מן התורה ב-2 חלקים: המצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. לאמיתו של דבר (ואת זה אנחנו לומדים בעיקר דרך המהר"ל) – יש 3 מימדים: בין אדם למקום – זה עבודת הקודש, בין אדם לחברו – זה כל המצוות השייכות למה שאנחנו מגדירים את "חיי המוסר", ובין אדם לעצמו. וכל הכוונות של המימד הזה של התורה – "בין אדם לעצמו" – שייך לכל מה שאנחנו מגדירים כ"משיחיות".

ואני רוצה להגדיר את זה בקצרה, צריך להבין את זה פשט: המצוות בין אדם לעצם אדם אשר בו. לעצם של האדם, עצמיות, אשר בו. המצוות בין כל אחד והאדם האמיתי אשר בו. מי זה האדם האמיתי? (בין אדם לעצמו. פשט. כן?) זה מה שאנחנו קוראים "המשיח". הבן אדם האמיתי.

ובאה המינות, ובלבלה את כל העניין. מהי ההגדרה של התחלת המינות? לראות בבן אדם האמיתי – הקב"ה. אני לא רוצה להוסיף, אבל זה ברור, כן? יצאנו מהגיהנם הזה כשיצאנו ממצרים בצורה אחת, כשיצאנו מפרס בצורה אחרת, וכשיצאנו מהתרבות המערבית בצורה שלישית. זה.. אנחנו מתקרבים לחנוכה, כן. ואתם מבינים למה אני מתכוון.

אז בכל אותה התרבות שראו איזה מין איחוד בין האלקות (פשוטו כמשמעו) והמשיחיות (פשוטו כמשמעו) – אז באה אותה המינות של "ברכת המינים". זה מובן כן?

 

ברכת "השכיבנו" וקריאת שמע בערב ובבוקר

קהל: כידוע, תפילא אריכתא, ר' יוחנן אמר בשיעור שעבר, שהזכרנו ערבית

מניטו: "השכיבנו". נכון

קהל: שהמשמעות

מניטו: של "השכיבנו"? זה לא הכנתי, אבל לפי מה שאני זוכר ממה שלמדתי: בערב – יש... זה קשור לעניין של קריאת שמע. בערב יש להוסיף עוד ברכה מכיוון שצריך עזרה נוספת כדי להיכנס בלילה. אני קצת ארחיב את השאלה כדי להגיע לאותה נקודה:

כי הכוונה של קריאת שמע – זה איחוד שם ה'. ובבוקר אין כ"כ קושי. כי אנחנו... מה זה איחוד שם ה'? זה איחוד מידת החסד ומידת הדין, זה ברור. "יוצר אור ובורא חושך" – זה איחוד ה'. מי שיצר את האור – הוא שברא את החושך. ולפי הלשון של המדרש, של המידות, מידת החסד ומידת הדין: מידת החסד שולטת ביום ומידת הדין בלילה. וזה העדות שאנחנו מאמינים כי יש רק בורא אחד שהוא בעל אותם המידות הסותרות. זה נגד הדואליזם. ה-2 רשויות, כן? ולכן כשיוצאים מהלילה, נכנסים ביום, אומרים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אבל אע"פ שלכאורה יש 2 עולמות נפרדות, והשאלה: כמה אלקות יש? התשובה היא: אחד. זה מובן לכולם.

אז הבוקר, הכוונה של הק"ש של הבוקר היא... יותר אפשרית מהערב. ולכן..אני אסביר למה: הסמיכה בין גאולה לתפילה בבוקר – אין בעיה. ולכן לכל הדעות, מיד כשגומרים "גאל ישראל" מתחילים בלי קדיש, בלי שום הפסקה: "ה' שפתי תפתח". ולכן השאלה בבוקר זה על אותו פסוק של "ה' שפתי תפתח".

אבל בערב – יש מחלוקת. אם יש בסיס לאותה סמיכה, מכיוון שהכוונה של ק"ש בערב – זה לא ש-יצאתי מהדין, מהלילה, אני נכנס בחסד, באור – אני יכול להעיד: ה' אחד. זה אפשרי, זה קל. יצאתי ממידת הדין, נכנסתי במידת החי, במידת החסד – אני יכול להעיד ה' אחד. אני העד.

אבל בערב, אני יוצא ממידת החסד ונכנס במידת הדין, "שמא יגרום החטא"[12]. האם יש לי אפשרות לקרוא ק"ש בערב לפני התפילה? ויש הדעה של ר' יהושע בן לוי שהוא מבקש: תפילה קודם כל כדי להתכפר, לכפר – ורק אח"כ לומר ק"ש. אבל ההלכה היא כר' יוחנן: קודם כל ק"ש, ומכל מקום – הסמיכות, הסמיכה בין גאולה לתפילה בערב – היא יותר קשה[13].

ולכן צריך לבקש עזרה נוספת: זה "השכיבנו". זה קצת מובן. אז מה אמרה הגמרא? כמו שבבוקר: "אדנ"י שפתי תפתח" זה לא הפסק, זה לא הפסקה בין גאולה לתפילה – אז בערב גם כן "השכיבנו" זה לא הפסקה, ומהי הטעם של הגמרא? "כיוון דתקנוה חכמים". אתם מבינים מה יש בזה: כיוון דתקנוה חכמים – יש סיבות שתקנוה. אז מכיוון שתקנוה – הם חשבו שזה גוף התפילה. ולפי ההסבר שאני מסביר עכשיו, לפי הסוגיה, נושא הסוגיה: זה לא הפסקה.

ואתם יודעים שיש קהילות שמנסות לומר, ככל הפחות שאפשר – דברים בין גאולה לתפילה בערבית. למשל יש קהילות שהנוסח מהגאון, שלא אומרים: "ושמרו", או: "אלו מועדי ה'", או.. איך אומרים האשכנזים? "וידבר" כן? ביום טוב. מכיוון שזה מוסיף עוד הפסקה, כן? תפסתם את הנושא?

טוב, בעיקר מה שרציתי להסביר זה ה..הכוונה של אותו פסוק. מה השעה כבר? יש לנו עוד קצת זמן. יש עוד שאלות?

 

להתהלל – כלפי התעודת זהות העברית

קהל: לא הבנתי [ש]המובן "להתהלל" זה דרגה פחותה של "להלל".

מניטו: ש? לא הבנתי. לא, לא שמעתי בכלל.

קהל: אמרת ש"להתהלל" זה דרגה פחותה מ"להלל".

מניטו: זה "להצטדק". "להתהלל" זה לומר הלל אע"פ שלאמתו של דבר אין אפשרות. אין מקום. למרות שיש טוב ורע - אני אומר את ההלל. זה "תהילה". הלל זה ההלל האמיתי, הגדרה. "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" – אז "הללוי-ה" - זה הלל אמיתי. כל עוד שאי אפשר לומר הלל אמיתי אומרים גם כן – אבל תהילה. זה הלל בזעיר אנפין.

קהל: הבנתי את זה... אני שואל כי: לא נראה במילה להתהלל.

מניטו: אז אני אסביר לך בקשר לנושא שלנו:

מעשה התפילה זה משפט. זה למדנו בשיעורים קודמים. אני נמצא לפני בית דין, ואני צריך לבקש משפט כדי להוציא לאור אם יש לי זכות לקבל את מה שאני מבקש. ולכן להתפלל זה - היוזמה, אני לוקח את היוזמה להתחיל במשפט כדי לדעת אם אני זוכה או לא. להתפלל. אז מה זה להתהלל? זה.. בתוך אותו מעשה של התפילה (המושג שאני משתמש בו לא נמצא בלשון) – "ההתפללות", כן? זה אני מסכים להיבחן במצב שאני נמצא, להיבחן, כלפי מה שאני הייתי צריך להיות: בן אברהם יצחק ויעקב אמיתי, ישראל אמיתי. זה מה שמגדיר את הסידור של השמונה עשרה: זה מה שאתה צריך להיות. אתה מתפלל לפני "אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" - האם אתה בן אמיתי של אברהם יצחק ויעקב?

אתם זוכרים במקור שלמדתם, "אברהם תיקן תפילת שחרית" - הוא נתן לנו את הרשות, את האפשרות. "יצחק תיקן תפילת מנחה". "יעקב תיקן תפילת ערבית". הם היו זכאים, רשאים להתפלל. ואתה מתפלל לאלוקי אברהם יצחק ויעקב – אתה צריך להיות ישראל אמיתי. אתה לא יכול לומר את ההלל שלך: "אני ישראל". אתה רק יכול להתהלל: אני במצב ש... משהו קרוב לזה, אע"פ שאני לא ישראל אמיתי, אני מקבל עליי את התעודת זהות ההיא. אז ההתפללות ההיא זה המבחן בין המצב שלי כמו שאני נמצא, והתעודת זהות האמיתית שאני צריך להיות. הייתי צריך להיות. ולכן זה המשמעות של "אל תעש תפילתך קבע"[14]– אע"פ שאנחנו מתפללים אותה תפילה, כל יום, וכל אחד אותה תפילה - ההתפללות היא שונה לגמרי כל פעם. מכיוון שהמתפלל הוא שונה. הוא לא אותו אדם בבוקר, בצהריים ובערב, או למחרת. הוא לא אותו אדם של החבר השני. זה אותו טקסט. זה התעודת זהות של ישראל. אבל אנחנו במצב...קרוב, רחוק, פחות, יותר. אז "ההתפללות" זה - אני מסכים להיבחן על זה.

 

עוד על ההסבר של העלאת הרצון בתפילה

אמרו בשם הבעש"ט, ש: למה לפני התפילה – אני לא זכיתי, אחרי התפילה זכיתי? האם יש איזה כוח מאגי בתפילה? ואם אני זוכה - אני זוכה! למה אני צריך להתפלל כדי לקבל? אם כן, לפני התפילה – לא מקבל. אחרי התפילה – מקבל, זוכה. אז הוא מסביר את זה ככה: אתה עשית משהו בעצמך. התפללת. השתנית. אז לפני התפילה – היית בבחינת "לא זוכה". אחרי התפילה, אחרי אותו משפט - אתה השתנית, אתה התקרבת יותר לדגם שהוא מה שכתוב בטקסט הזה, (שנלמד כן?) - אז השתנית, אתה זוכה. זה גם קשור.

אתה מבין? להתהלל - אע"פ שאינו אותו דמות אמיתית שהשמונה עשרה מגדירה - צאצאי אברהם יצחק ויעקב, רק הם רשאים לבקש, כי אנחנו מבקשים את הברכות ששייכות לאברהם יצחק [ויעקב]... [סוף קלטת]

 

...אדם האמיתי לא יכול להסתפק בחיים הטבעיים. זה נותן לי הרשות לבקש. אבל האם אתה באמת אותו אדם אמיתי? צריך להיבחן. משפט. תתפלל. זה "להתהלל". זה קצת יותר מובן? להתהלל – למרות. אע"פ שההלל אינו אפשרי. "אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך" - רק הקדושים. "יהללוך" - הלל. אע"פ שאני לא קדוש, אני מבקש רשות לומר תהילתך. זה ההבדל. זה מובן עכשיו?

מה הייתה השאלה פה?

קהל: שעכשיו אמרת: אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים. כאילו שזה גם שלוש דרגות של השפעה.

מניטו: של קדושה.

קהל: של קדושה. עכשיו בנושא של: להלל ולהתהלל... עוד בין הללוי-ה ותהילה בתהילים, זה גם בנושא שאי אפשר להגדיר בבורא, ומצד שני אנחנו קולטים את ההשפעה שלו.

מניטו: תסביר קצת יותר. מצד שני?

קהל: רק להגדיר את ההשפעות של הבורא...

מניטו: יפה. את פעולותיו. כן.

קהל: וזה מה שאתה מגדיר "נבואה"[15]? זאת התפילה בעצם?

מניטו: כן. זאת אומרת: אני לא יכול לומר מהבורא יותר ממה שהנבואה אמרה לי. ויש מקור בגמרא על "האל הגדול הגיבור והנורא" - אלמלא משה רבנו לא אמר את זה, לא היינו רשאים גם זה לומר. זה נלמד בגמרא גם כן[16].

ש. עכשיו הדבר השני זה היה: איך אפשר לעשות הקבלה בין הנבואה, לבין

מניטו: התפילה

קהל: לבין הפרק ה-23 של דוד - זה שיסתלקו רשעים. איך ההקבלה בין שניהם?

מניטו: לא הבנתי את השאלה.

קהל: אתה אמרת, זאת אומרת נאמר על הנושא של הפרק ה-23 של...

תשובה: אה כן כן. עכשיו אני תופס. מה הוא אומר באותו פסוק? "יתמו רשעים מן הארץ" - אז הוא רואה ארץ בלי רשעים. זה נבואה! הוא רואה מראש את המצב של לעתיד לבוא: עולם הזה בלי רשעים - אז הוא אומר הללוי-ה. זאת אומרת רק מי שהוא בן עולם הבא - רשאי להתפלל. זה חידוש. תכתבו את זה כן? רק מי שהוא כבר בן עולם הבא רשאי לומר הללוי-ה.

הלל – מעין עולם הבא

ולכן אנחנו אומרים את ההלל, זה הלכה של ההלל, דווקא ביום העצמאות, (יש בעיה..) - כל יום שהיה נס. כל יום שהייתה הופעה, אפילו קטנה, קצרה, של "מעין עולם הבא" - אנחנו אומרים הלל. זה קשור. ולכן זה הבעיה של יום העצמאות.

ואני שמעתי פעם, אני לא זוכר מאיזה חכם, שאומר: כל פעם שהיה איזה פלא צריך לומר את ההלל. מה זה פלא? זה אותיות אל"ף למפרע. העולם שלנו זה עולם של בי"ת. "בראשית ברא", כן? טוב ורע. אבל כשעולם של האל"ף נכנס אצלנו, הוא נכנס למפרע, קודם כל הפ"ה ואחר כך הלמ"ד ואחר כך האל"ף - זה פלא, אז אומרים את ההלל. תפסתם? זה יפה. כי אם אין פלא, אנחנו נמצאים באֹפל. אל"ף פ"ה למ"ד. כן. מה אתם רוצה?

 

הלל בשבת

קהל: הרב אמר שאומרים הלל על הופעה שהיא מעין עולם הבא בעולם הזה.

מניטו: זה נס.

קהל: אז לכאורה, כל שבת היינו צריכים לומר הלל?

מניטו: לא. כי שבת... זה...זה שאלה יפה. המגיד מדובנא [לא מצאתי מקור], יש לו דרשה שלמה על זה. שהוא מסביר את זה יפה. זה כי: השורש של המועדים - זה חידוש העולם. השורש של השבת - זה חוקיות העולם. השבת זה קשור לכל מה שלא משתנה בעולם, "חוק נתן ולא יעבור". המועדים, וראש חודש שייך למועדים (לֶבַנָה), זה הרמז של התחדשות העולם, מעין עולם הבא. ולכן אין מקום בשבת כְשָבת - להלל. כששבת הוא יו"ט אז יש מקום להלל מכיוון שזה קדושת יו"ט גם כן. תפסתם את זה כן? טוב.

זה ההבדל בין הקידוש של שבת וקידוש של יו"ט: מקדש השבת, ויו"ט אומרים: "מקדש ישראל והזמנים". אני חוזר על ההגדרה: המועד - זה חידוש העולם, שבת - זה דווקא ההיפך.

קהל: הרב אמר שתפילה זה על אותו ערך של נבואה.

מניטו: רק נביא יכול להתפלל. ולכן, כשאתה צריך להתפלל - או שאתה יודע איך להתפלל, או אתה צריך ללכת למומחה שיתפלל, ותן לו צדקה. מה טוב. לא לא, זה הלכה.

אור חוזר

קהל: הדיבור שלנו מלמטה למעלה. למעשה נבואה זה מלמעלה למטה. אז מה רוצים שאנחנו נעשה עכשיו? זאת אומרת – מלמטה, כלומר מהפה שלנו – למעלה, נדרוש את מעשה את מה שבעצם בא מלמעלה למעלה?

מניטו: תשמע, זה הסוד של "הלוך ושוב" כן? צריך להעלות מה שכבר רד [ירד]. אם אני תפסתי את השאלה שלך, אז אתה הבנת את התשובה שלי... חח...

זאת אומרת: אני לא יכול, אלא, להיות המקור של מה שהמקובלים מגדירים כ"אור חוזר". יש חידוש באור חוזר. אבל זה אור חוזר. אין דבר אחר. כן? זה מובן?

קהל: אומרים גם שהדיבור בא מהקול?

מניטו: כן. לא, מה שאני רציתי לומר שהיחס, הקשר דרך המסך שמבדיל בין העליון והתחתון – זה רק הקול. זה היהדות - רק הקול. "ותמונה לא ראיתם זולתי קול", "והקול קול יעקב". כן? וכוח התפילה זה היה ביהודה – "שמע ה' קול יהודה"[17]. כל זה קשור כן? ו.. אז - אותו קול שירד דרך הנבואה, אני מעלה אותו דרך התפילה. ולכן כשאני אומר "יהי רצון מלפניך" - זה פשט. כי זה רצונו שאני מבקש. כשהקב"ה מקבל את תפילתי - זה רצונו שהוא מקבל. ולכן אני בטוח שזה יקבל.

 

המינות

קהל [הרב שרקי]: שוב אני שואל לגבי ההבדל בין הלל לבין תהילה. בהקשר למה שלמדנו בפרק ק"ג. שרק.. במפלתן של רשעים אפשר להלל.

מניטו: זה הפרק של ר"ח דווקא, כן?

קהל [הרב שרקי]: שבסופו של דבר, כשאין רשעים אז אפשר כביכול לומר הגדרה של הבורא. בעוד כשאנחנו אומרים – "לעילא מכל ברכתא", ובכלל, בעצם העובדה שההפרש הוא של בורא ונברא, נראה שה-אי אפשרות להגדיר - זה חיסרון מהותי, ולא תלוי בשאלה אם יש טוב ורע בעולם...

מניטו: דווקא התשובה טמונה בשאלה שלך. צריך לחלק בין שני המצבים: כל עוד שאנחנו קשורים לחומר - זה בלתי אפשרי. אם אנחנו מתעלים מאותו מצב של טוב ורע זה אפשרי. זה נקרא "פנים בפנים".

קהל [הרב שרקי]: בסופו של דבר המרחק הזה, שבהיותנו נבראים... ולא מול... הבורא...

מניטו: תשמע זה מה שאני אמרתי מיד. "פנים בפנים" זה רמז למשה רבנו. הוא היה יכול, מכיוון שהוא היה יכול, אז היה יכול. תפסת?

אה, תשמע, יש איזה יהי רצון שאנחנו רגילים לומר לפני כל תפילה. לפני כל כוונות נאמר. כאילו אנחנו שייכים לאותו קהל, לאותו מניין שהם יודעים, אנחנו לא יודעים. אז תקבל את תפילתנו כאילו היא קשורה לתפילה ש-אלו שיודעים. לכן יש [כאלו] שיודעים.

קהל [הרב שרקי]: לגבי הנקודה שהוזכרה בסוף, זה לא כל כך ברור לי. כשהרב דיבר על זמן הופעת המינות.

מניטו: הופעת ה...?

קהל [הרב שרקי]: הרב הסביר שהסיבה שהמינות הופיעה בזמן שבו היא הופיעה.

מניטו: אני אמרתי את זה ככה?

קהל [הרב שרקי]: הבנתי שזה מה שנאמר.

מניטו: תזכיר לי את הקונטקסט.

קהל [הרב שרקי]: בסוף הדיון, לפני השאלות, אז היה הסבר למה המינות הופיעה בזמן מסויים..

מניטו: לא. אני לא זוכר שאמרתי את זה ככה. אבל תמשיך את השאלה שלך.

קהל [הרב שרקי]: וזה לא היה ברור לי.

מניטו: מה, זה לא היה ברור? אני לא זוכר שאני אמרתי את זה. אולי משהו קרוב, אבל לא בדיוק את זה. מה שאני אמרתי זה: עיקר המינות התחילה כש...אחרי תקופת הנבואה כמובן, מכל מקום, כשהמאמינים המינים התחילו לערבב בין - מושג האלוקות למושג האדם. ברור. אתם זוכרים את הפסוק, זה בפרק רביעי בבראשית, הפסוק האחרון, 26.

"ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרוא בשם ה'".

מה אומר רש"י? לשון חולין[18]. זאת אומרת הייתה אפשרות לקרוא באופן אמיתי בשם ה'. מה עשו? עבודה זרה. נתנו את שם הוויה לבריות. ולאדם אומר רש"י, אם אני זוכר היטב, כן? תביא רש"י ספר בראשית שאני אקרא את זה. בראשית עם רש"י.

אז אני רוצה להסביר את זה: עיקר העבודה זרה, תקופת העבודה זרה זה בתקופת גילוי הנבואה. מינות מתחילה אח"כ. אבל תוכן המינות זה אותו תוכן של עבודה זרה. אלא - העבודה זרה זה בגלוי, מינות זה בנסתר. יש הסבר בגמרא על הפסוק של ק"ש: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". "אחרי לבבכם" – זה מינות, "אחרי עיניכם" – זה עבודה זרה[19]. כן? אתם זוכרים את הפסוק. אז הנה מה שרש"י מסביר על זה ונגיע לשאלה שלך:

"(כו) אז הוחל - (לשון חולין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלקות"

זה הגדרה של המינות. אז מהו התוכן? זה הערבוב בין היחס לקב"ה והיחס למשיח. כשמתחילים לומר: המשיח הוא האל – אז זה מינות. ולכן זה מקביל לבעיה שלנו! כן? תפסתם? כי 18-19 זה מקביל ל: "אשרי האיש"-"ולמה רגשו גויים". "על ה' ועל משיחו". זה הנושא של הפרק השני.

שוב אני חוזר על זה: אין לי מקור לזה. זה רק לפי עניות דעתי. אבל אם אתם מוצאים איזה מקום, תשלחו לי טלגרף. מברק...

טוב. אז בפעם הבאה נתחיל בקצרה בקריאה של הסוגיות הקודמות מפרק חמישי בברכות ואח"כ נתחיל במבנה של השמונה עשרה, שוב, לפי מקורות הגמרא.

 

[1] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב

[2] [הכוונה כנראה לימות השנה – 365]

[3] בראשית כ ז

[4] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יז עמוד ב

תפלה מנא לן? דתניא: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ב

א"ר ירמיה מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת

[5] [דברים ד יב].

[6] וראה ההסבר כנ"ל שכך הקב"ה שומע את רצונו ב"פרי צדיק" על הצדיקים

[7] ירמיהו ט כג

[8] תהילים נ טז

[9] חבקוק ב כ

[10] מהו המקור? הרב לא מזכיר לימד אותו בסדרה הנוכחית

[11] קושיה על דברי הרב: חוץ מברכת חונן הדעת, אין בשאר הברכות הגדרת הבורא ולפני מי אני עומד בתחילת הברכה

[12] בבלי ברכות ד א

[13] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד ב

אמר מר: קורא קריאת שמע ומתפלל. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפלות באמצע תקנום. במאי קא מפלגי? אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא. אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא; ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא. ואיבעית אימא קרא - ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב: (דברים ו') בשכבך ובקומך, רבי יוחנן סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה קריאת שמע ואחר כך תפלה, אף שכיבה נמי קריאת שמע ואחר כך תפלה; רבי יהושע בן לוי סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה קריאת שמע סמוך למטתו, אף שכיבה נמי קריאת שמע סמוך למטתו. מתיב מר בריה דרבינא: בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה; ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפלה, דהא בעי למימר השכיבנו! אמרי: כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. דאי לא תימא הכי - שחרית היכי מצי סמיך? והא אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: (תהלים נ"א) ה' שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר: (תהלים י"ט) יהיו לרצון אמרי פי! אלא: התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח - כתפלה אריכתא דמיא, הכא נמי, כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו - כגאולה אריכתא דמיא.

[14] משנה מסכת אבות פרק ב

רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא

[15] [? 1:37]

[16] תלמוד בבלי מסכת יומא דף סט עמוד ב

דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר (דברים י) האל הגדל הגבר והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! - אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

-מקור מקור תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד א

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ. אמר ליה: סיימתינהו לשבחיה דמרך? השתא הני תלתא, אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו, אנן לא אמרינן להו, ואת אמרת כולי האי? משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו (באלף) דינרי כסף. לא גנאי הוא לו?

[17] דברים לג ז

[18] רש"י בראשית פרק ד פסוק כו

(כו) אז הוחל - (לשון חולין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות

[19] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב

פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה. בשלמא הני תלת - מפרשן; עול מצות - דכתיב: (במדבר ט"ו) וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה', ציצית - דכתיב: ועשו להם ציצית וגו', יציאת מצרים - דכתיב: אשר הוצאתי וגומר, אלא דעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה מנלן? - דתניא: אחרי לבבכם - זו מינות, וכן הוא אומר: (תהלים י"ד) אמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם - זה הרהור עבירה, שנאמר: (שופטים י"ד) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אתם זונים - זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר: (שופטים ח) ויזנו אחרי הבעלים.

 

הוספת תגובה